באפריל 2017, סבלתי מלחץ דם גבוה, לכן המנהיגה השהתה את מילוי חובתי כדי שאחלים בביתי. התעצבתי מאוד וחשבתי, "אלוהים עומד לסיים את עבודתו, כך שזהו זמן קריטי למלא את חובתי ולעשות מעשים טובים. ללא חובה למלא, האם אזכה ביעד וסוף טובים? האם כל השנים האלה של עבודה קשה, של תשלום מחיר, היו לשווא? סגרתי את המרפאה שלי על מנת שאוכל למלא את חובתי במשרה מלאה ובעלי אמנם ניסה, אבל הוא לא יכול היה למנוע ממני ללכת בעקבות אלוהים. עכשיו אני גרושה ואין לי משפחה. המפלגה הקומוניסטית של סין בעקבותיי, תמיד שואלת את הוריי איפה אני. אני אפילו לא יכולה לבוא אליהם הביתה – אני באמת לא יודעת לאן ללכת." אחת האחיות לקחה אותי תחת חסותה. היא שיתפה איתי על רצונו של אלוהים ואמרה שעליי לציית לו, אבל קינאתי מאוד כשראיתי איך היא תמיד עסוקה במילוי חובתה. לא יכולתי למלא שום חובה כי לא הייתי במיטבי. האם אלוהים השתמש במצבי הרפואי כדי לקחת ממני את חובתי, כדי לחשוף ולפסול אותי? המחשבה הזאת החלישה אותי, וחשתי אומללה ונטולת כל תקווה. אי הבנות ותלונות בנוגע לאלוהים צפו על פני השטח: ויתרתי על הכול וסבלתי המון, אך לא התלוננתי אפילו פעם אחת. איך ייתכן שבסופו של דבר גם נאסר עליי למלא את חובתי? מאותו רגע, לא יכולתי להפנים באמת את דברי האל ולא ידעתי מה לומר לאלוהים בתפילותיי. איבדתי את התיאבון ולא יכולתי לישון. הייתי שרויה באפלה כה גדולה שאף שקלתי ללכת לחפש עבודה. כשהאחות ראתה אותי במצב כזה, היא טיפלה בי ואמרה, "את לא באמת קוראת את דברי האל ואת אפילו שוקלת להרוויח כסף. את אדם שונה לחלוטין. את לא מחפשת את האמת." היה לי קשה מאוד לשמוע את זה, והתפללתי לאלוהים בחיפוש: "אלוהים, אינני יודעת כיצד לחוות את זה ואינני יודעת מה דרכי העתידית. אני חיה באפלה ואני אומללה. אנא האר את דרכי והנחה אותי לדעת מהו רצונך."

המשכתי להתפלל ולחפש המון בימים שלאחר מכן. בוקר אחד, נזכרתי לפתע במשהו מדברי האל: "האם יש לכם פנים של אדם שיכול לקבל ברכות?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים). מיהרתי להדליק את המחשב שלי ולמצוא את הקטעים האלה. האל הכול יכול אומר, "לאחר כמה אלפי שנות שחיתות, האדם אדיש וקהה חושים. הוא נעשה לשד המתנגד לאלוהים, עד כדי כך שמרדנותו של האדם כלפי אלוהים תועדה בספרי ההיסטוריה, ואפילו האדם עצמו לא מסוגל לתת דין וחשבון מלאים על התנהגותו המרדנית. זאת משום שהשטן השחית את האדם עד עמקי נשמתו והוביל את האדם הרחק מדרך הישר, עד כדי כך שהאדם לא יודע לאן לפנות. גם היום, האדם עודנו בוגד באלוהים: כשהאדם רואה את אלוהים, הוא בוגד בו, וכשהוא לא יכול לראות את אלוהים, גם אז הוא בוגד בו. יש גם מי שלאחר שהיה עד לקללות אלוהים ולחרון אפו, בכל זאת בוגד בו. לכן אני אומר שההיגיון של האדם איבד את תפקידו המקורי, ושגם מצפונו של האדם איבד את תפקידו המקורי. האדם שאני מביט בו הוא חיה בדמות אדם – הוא נחש ארסי – ולא משנה כמה הוא מנסה להיראות מעורר רחמים אל מול עיני, לעולם לא אהיה רחמן כלפיו, מפני שאין לאדם יכולת הבחנה בין שחור ללבן ובין אמת לשקר. הגיון האדם נעשה כה אטום, אך הוא בכל זאת מבקש לקבל את ברכתי. אנושיותו כה נחותה, אך הוא בכל זאת רוצה להחזיק בריבונות של מלך. על מי הוא יכול למלוך, עם היגיון שכזה? איך הוא יכול לשבת על כס מלכות עם אנושיות כזו? אין ספק שאין לאדם בושה! הוא חדל אישים ויהיר! למי מכם שרוצה לקבל ברכות, אני מציע שימצא תחילה ראי ויתבונן בבבואתו המכוערת – האם יש לכם את מה שנדרש כדי למלוך? האם יש לכם פנים של אדם שיכול לקבל ברכות? לא חל אפילו שינוי קל בטבעכם, ולא הנהגתם שום דבר מן האמת, ובכל זאת אתם מייחלים לעתיד נפלא. אתם משלים את עצמכם!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים). "האדם מאמין באלוהים כדי לקבל ברכות – האין זה דבר שמצוי בלב כולם? ...ללא המוטיבציה הזו לקבל ברכות, איך הייתם מרגישים? באיזו גישה הייתם ממלאים את חובתכם? ומה יקרה אם מוטיבציה זו לקבל ברכות המסתתרת בלבבות האנשים הייתה מסולקת? אנשים רבים היו ודאי נעשים שליליים ורבים היו ממלאים את חובתם ללא אנרגיה והיו מרגישים שאין טעם לאמונה באלוהים. הם היו חשים כאילו נשמתם נלקחה מהם. הדבר הזה מצוי במעמקי לבם. אולי כשהם ימלאו את חובתם או יחיו את חיי הכנסייה, הם ירגישו שהם מסוגלים לנטוש את משפחותיהם וישקיעו את עצמם בשמחה למען אלוהים ועכשיו יהיה להם ידע על המוטיבציה שלהם לקבל ברכות והם יניחו את המוטיבציה הזו בצד ויחדלו להישלט או להיות מוגבלים על ידיה. אז הם יחשבו שאין להם עוד את המוטיבציה לזכות בברכות, אבל אלוהים יאמין אחרת. כשאנשים טרם נבחנו, הם מרגישים שהם טובים. אם הם עדיין צפויים למעוד והם מתמידים בהשקעת עצמם למען אלוהים, הם חושבים שהם השתנו. הם חושבים שכבר אינם מסתמכים על תשוקה או על דחף רגעי במילוי חובתם, אלא מסוגלים לחפש את האמת ולהתאמץ למלא את חובתם בהתאם לסטנדרטים. הם חושבים שהם כל הזמן מטהרים את עצמם כדי שיצליחו לספק את רצון האל ויהיו מקובלים כיצירים נבראים, ושהם גם מסוגלים להישמע במידה מסוימת. אך כאשר מתעורר דבר מה שכרוך ישירות ביעד ובסוף שלהם, אזי פרצופם האמיתי של בני האדם מתגלה במלואו באופן התנהגותם" ("שישה סימנים להתקדמות בחיים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי השיפוט של האל לא השאירו לי מקום מחבוא. לפני כן, ידעתי בתאוריה שמטרת האמונה איננה רק לזכות בברכות, אבל לא באמת הכרתי את עצמי. המצב הזה חשף לחלוטין את מניעיי לזכות בברכות. ויתרתי על הכול לאורך השנים האלה, סגרתי את המרפאה שלי ומילאתי את חובתי בכנסייה, סבלתי המון, ויהי מה. חשבתי שבזכות כל הקורבנות שהקרבתי באמונתי, אין ספק שארוויח את אישורו של אלוהים ואת ברכותיו ואזכה ביעד טוב, לכן הייתי מלאת מוטיבציה במילוי חובתי. עכשיו לא יכולתי למלא את חובתי בגלל מצבי הבריאותי, לכן חשבתי שאיבדתי את היעד שלי ושחלומותיי לזכות בברכות התנפצו. הייתי מדוכאת מכדי לזוז. לא די בכך שהתחרטתי על כך שוויתרתי על הכול, גם האשמתי את אלוהים, התחשבנתי איתו והתנגדתי לו. התייחסתי לקורבנות שהקרבתי כאל הון שבעזרתו אוכל לסחור עם אלוהים עבור ברכות מתוך מחשבה שבזכות הסבל והתרומות שלי, אלוהים חייב לי יעד וסוף טובים. בלעדיהם, התלוננתי והאשמתי את אלוהים. אם כך, המניע לזכות בברכות הסתתר מאחורי השליליות שלי. זה הזכיר לי את דברי האל: "מטרת אמונתכם באלוהים היא לנצל את אלוהים כדי להשיג את היעדים שלכם. זו עובדה נוספת שמעידה על העבירה שלכם נגד טבעו של אלוהים, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד להכיר את אלוהים על פני האדמה). טבעו של אלוהים קורן מבעד לדבריו. ההיבט הזה באמונתי עשה עסקה עם אלוהים, רימה אותו והשתמש בו על מנת להשיג את הברכות שחשקתי בהן. זה פוגע בטבעו. תרומותיו והקרבותיו של פאולוס נעשו כולם במטרה לדרוש כתר צדיקות מאלוהים. זה פגע מאוד בטבעו של אלוהים ולכן פאולוס נענש. ולאחר שהקרבתי כמה קורבנות, דרשתי תגמולים, כתרים, אישור וברכות, בדיוק כמוהו. כשלא קיבלתי את מה שקיוויתי לקבל, הפסקתי להבין את אלוהים והאשמתי אותו, ואפילו חשבתי לבגוד בו. איפה היו ההיגיון והמצפון שלי? יצירת שטן כמוני החולמת על ברכות היא דבר חסר בושה לחלוטין. אלמלא בריאותי מנעה ממני למלא את חובתי, לעולם לא הייתי מבינה את המניע הלא הולם של אמונתי, אלא הייתי נשארת על הדרך הלא נכונה, ובסופו של דבר סופי היה זהה לזה של פאולוס. זה הפחיד אותי מעט והבנתי שאלוהים ארגן את זה ושזו הייתה אהבתו וישועתו עבורי. התמלאתי חרטה וחרפה עצמית ברגע שהבנתי את רצון האל, ובכיתי בעודי מתפללת, "אלוהים! אני כה אסירת תודה על ישועתך. אלמלא נחשפתי בצורה כזאת, הייתי מתנגדת לך והולכת לגיהינום מבלי לדעת את הסיבה לכך. אלוהים, אני מבקשת לכפר על חטאיי בפניך ולהפסיק לרדוף אחר ברכות. אני רק רוצה לחפש את האמת, להתנער מטבעי המושחת ולהביא לידי ביטוי צלם אנוש."

קראתי עוד מדברי האל לאחר שהתפללתי: "עכשיו אתמקד עבורכם בתיאור כיצד פטרוס הכיר אותי ומה היה סופו המוחלט. ...העמדתי אותו באינספור ניסיונות – ניסיונות שכמובן הותירו אותו חצי מת – אך במהלך מאות הניסיונות הללו, הוא מעולם לא איבד את אמונתו בי או התאכזב ממני. גם כשאמרתי שנטשתי אותו, הוא עדיין לא התייאש והמשיך לאהוב אותי באופן מעשי ובהתאם לעקרונות הנוהג הקודמים. אמרתי לו שלא אשבח אותו למרות שהוא אוהב אותי, ושבסופו של דבר אשליך אותו לידי השטן. אבל במהלך הניסיונות הללו, ניסיונות שלא הושתו על בשרו אלא היו מילוליים, הוא עדיין התפלל אליי ואמר, 'הו אלוהים! בינות לשמים ולארץ ולכל צבאם, היש אדם כלשהו, יצור כלשהו, או דבר כלשהו שאינו נתון בידיך, האל הכול יכול? כאשר אתה חומל עליי, לבי עולז מאוד בשל חמלתך. כאשר אתה שופט אותי, עלוב ככל שהנני, אני זוכה בתחושה חזקה יותר של אופיים הבלתי נתפס של מעשיך, כי אתה מלא בסמכות ובחוכמה. למרות שבשרי נתון במצוקה, רוחי מתנחמת. איך אוכל שלא להלל את חוכמתך ואת מעשיך? גם אם אמות לאחר שהכרתי אותך, איך אוכל שלא לעשות זאת בעליצות ובשמחה? ...'" "בזכות נאמנותו בפניי ובזכות ברכתי לו, הוא היה למודל ולמופת לאדם במשך אלפי שנים. האין זה בדיוק הדבר שעליכם לחקות?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 6). ראיתי בדברי האל שפטרוס לא היה מוגבל על ידי גורלו ויעדו. אפילו כשאלוהים אמר שההתנהגות של פטרוס אינה מקובלת עליו על אף אהבתו ושבסופו של דבר הוא ישלח אותו אל השטן, פטרוס עדיין המשיך לאהוב את אלוהים וציית לו עד יום מותו. לא היו שום עסקאות ולא הייתה בוגדנות באהבתו של פטרוס כלפי אלוהים, אלא היו אלה אהבת אמת וצייתנות. דברי האל הראו לי את הדרך להנהיג בה ונעשיתי מוכנה לחפש את אהבת אלוהים כפי שעשה פטרוס, ולצאת למסע חיפושים כדי לשנות את הטבע שלי. לא משנה איך אלוהים מתייחס אליי, מה שלא יהיו הסוף והיעד שלי, אני אציית לשלטון האל ולרצונותיו ובאמת אשקיע מעצמי למענו. לא הייתי מסוגלת למלא את חובתי בכנסייה כמו בעבר, אבל נהניתי להיזון מדברי האל בשנים האחרונות, וחוויתי כמה חוויות, כך שיכולתי לכתוב מה למדתי מעבודת האל, על מנת לשאת עדות בפניו. כך גם ממלא יציר נברא את חובתו. התחלתי להשקיט את עצמי בפני אלוהים, להרהר בדבריו ולכתוב עדויות על סמך חוויותיי. הרגשתי הרבה יותר קרובה לאלוהים והפסקתי לחשוש לעתידי ולסיכויים שלי. חשתי הקלה רבה. לאחר תקופת התאוששות, לחץ הדם שלי חזר למצב תקין, וחזרתי למלא את חובתי בכנסייה.

חשבתי שאחרי החוויה הזאת צברתי הבנה בנוגע לדעותיי ולאמונתי באלוהים, ושתקוותיי לזכות בברכות לא יגבילו אותי. אבל זמן קצר לאחר מכן, הרצון העז הזה הרים שוב את ראשו.

נבחרתי כמנהיגת כנסייה. באחד המפגשים, המנהיגה שלנו ביקשה לבדוק את יכולתו של כל אחד ממנהיגי הקבוצה לעשות עבודה מעשית ואמרה שאנשים ערמומיים או כאלה שאינם מקבלים את האמת אינם יכולים להחזיק בתפקיד הזה. הבנתי שעליי לפעול מיד, שבחירה באדם הלא נכון עלולה לפגוע בעבודת הכנסייה, באחים ובאחיות. לא רק שאני עלולה לאבד את חובתי כמנהיגה, זו תהיה גם עברה, מעשה רשע. חודש לאחר מכן, השינויים הנחוצים התבצעו, והייתי מאושרת מאוד. אבל למרבה ההפתעה, המנהיגה שלנו גילתה עד מהרה שאחד האנשים שבחרתי היה אדם ערמומי. זה העציב אותי מאוד. הרגשתי שלא מילאתי היטב את חובתי ושפגעתי בעבודת הכנסייה. זמן קצר לאחר מכן, אחים ואחיות דיווחו שאדם נוסף שבחרתי היה יהיר מאוד. הוא ביטל הצעות הגיוניות של האחרים, נזף בהם והגביל אותם. הם רצו להדיח אותו. כשראיתי את הבעיות מצטברות, הרגשתי משותקת. הייתי אומללה, והרגשתי שהבנתי את האמת בצורה שטחית, שהמציאות שלה לא הייתה ברורה לי. אם עוד משהו ישתבש וישפיע על עבודת הכנסייה, יהיה זה רשע גדול. ואז האם לא יהיה שום סיכוי לעתידי, לגורלי, לסופי וליעדי? הרגשתי שעליי להחליף לחובה אחרת מיד. בוקר אחד התחלתי להרגיש סחרחורת, ושמתי לב שלחץ הדם שלי גבוה בהרבה מהרגיל. סיפרתי על כך למנהיגה שלנו, מתוך מחשבה שלאור הבעיה הבריאותית שלי, יהיה מעולה אם היא תטיל עליי חובה אחרת, ואז האחריות שלי תפחת. אמרתי ברוגע לאחות שעבדה איתי, "אני מוכנה לוותר על התפקיד הזה במידת הצורך, ואחריו אמלא איזו חובה שאוכל." היא טיפלה בי, ואמרה שהבעתי שליליות ושעליי להרהר במעשיי. לא רציתי לקבל את זה. חשבתי שאני מוכנה לציית ולמלא איזו חובה שתוטל עליי. מה שלילי בזה? אבל אז הבנתי שאלוהים הרשה לה לומר את זה, לכן התפללתי לאלוהים על מנת שינחה אותי כדי שאוכל לדעת מה מצבי האמיתי.

אז קראתי את הקטע הזה בדברי האל: "אין זה משנה כמה אלוהים ינסה את מי שנאמנותו של אלוהים בלבו, נאמנותו לא תשתנה. אולם עבור מי שאלוהים לא בלבו, ברגע שעבודת האל לא מביאה תועלת לבשרו ולדמו, הוא משנה את גישתו כלפי אלוהים ואפילו נפרד ממנו. אלה בני האדם שלא יעמדו איתן בסוף, שרק רוצים את ברכותיו של אלוהים אך אינם מעוניינים כלל להשקיע את חייהם עבור אלוהים ולהקדיש את עצמם לו. בני אדם שפלים כאלה יגורשו לכשתושלם עבודתו של אלוהים והם אינם ראויים כלל לאהדה. אלה שאין להם אנושיות אינם מסוגלים לאהוב את אלוהים באמת ובתמים. כשהסביבה בטוחה ושמורה, או כשניתן להפיק רווחים, הם נשמעים לאלוהים לחלוטין, אך ברגע שרצונם נתקל בקושי או בסופו של דבר נדחה, הם פותחים מיד במרד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם יכולים להפוך מחייכנים ו'טובי לב' לרוצחים מכוערים ופראיים שרואים במי שאתמול תמך בהם אויבם המושבע היום, ללא סיבה נראית לעין. אם לא יגורשו השדים האלה שמוכנים לרצוח ללא היסוס, האם הם לא יהפכו לסכנה סמויה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודת האל ונוהגו של האדם). דברי השיפוט של אלוהים היו כמו אגרוף בבטן. האם לא הייתי בדיוק הטיפוס שאותו הוא חשף? הייתי נלהבת ועבדתי קשה כשחשבתי שאזכה בברכות בזכות עבודתי. אחרת, הבעתי צד נוסף וכבר לא רציתי בחובה הזאת. חשבתי רק על העתיד ועל היעד שלי. כשעשיתי טעויות, לא הרהרתי וחיפשתי את האמת לאור הכישלונות שלי, לא פיציתי על הפגמים שלי ושאפתי להצליח, אלא חששתי לקבל על עצמי אחריות ולסכן את עתידי. רציתי לנטוש את החובה הזאת לטובת חובה עם פחות אחריות, ולהשתמש בלחץ הדם שלי כתירוץ. כלפי חוץ נראיתי הגיונית מאוד, אבל זה הסתיר את מניעיי הנתעבים. הייתי כה ערמומית!

התחלתי להרהר מה הייתה הסיבה האמיתית שתמיד גרמה לי לחפש ברכות באמונתי. קראתי את זה בדברי האל: "כל בני האדם המושחתים חיים למען עצמם. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון – זהו סיכום האופי האנושי. אנשים מאמינים באלוהים למען עצמם. הם זונחים דברים, משקיעים עצמם למענו ונאמנים לו, אך הם עדיין עושים את כל הדברים האלה למען עצמם. לסיכום, כל זה נעשה על מנת לזכות בברכות עבור עצמם. בחברה האנושית, הכול נעשה למען התועלת האישית. מאמינים באלוהים אך ורק על מנת לזכות בברכות. כדי לזכות בברכות, אנשים נוטשים הכול ומסוגלים לשאת סבל רב: כל אלה הן עדויות אמפיריות לאופיו המושחת של האדם" ("ההבדל בין שינויים חיצוניים לשינויים בטבעו של אדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). למדתי מזה שתמיד חשבתי על עצמי כי השטן השחית אותי עמוקות. "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" ו"לעולם אל תנקוף אצבע אלא אם כן יש לכך גמול," חוקי ההישרדות השטניים האלה הפכו לטבע שלי, ועשו אותי יותר אנוכית, נתעבת ודואגת לעצמי. חשבתי על רווח אישי בכל מה שעשיתי. כשהבטתי על הדרך שעשיתי באמונה לאורך השנים האלה, נקודת ההתחלה שלי במילוי חובתי הייתה הרצון לזכות בברכות ובתגמולים, ובסופו של דבר להיכנס אל מלכות השמיים. בשנים שבהן עבדתי קשה וסבלתי לא מילאתי את חובתי כיציר נברא ולא באמת השקעתי מעצמי למען אלוהים. עשיתי זאת כדי לנצל את אלוהים, כדי לרמות אותו, כדי לעשות איתו עסקה. כלל לא כדי לאהוב ולרצות את אלוהים. איך יכולתי להיחשב לאדם מאמין? הייתי חסרת אמונה. אלוהים רומם אותי לתפקיד מנהיגת כנסייה כדי שאוכל לנהוג על פי האמת בפתרון בעיות, לימוד הבחנות וקבלת תובנות, אבל לא הוקרתי את ההזדמנות. לא נוכחתי באמת, אלא חשבתי אך ורק על עתידי וגורלי. הלכתי בדרך מנוגדת לזו של אלוהים. ידעתי שעליי לכפר על חטאיי ולחפש את האמת, אחרת אין ספק שזה יהרוס אותי.

קראתי את דברי האל האלה באחת ההתקדשויות: "הסיבה היחידה לכך שהאל בהתגלמותו כבשר ודם הפך לבשר ודם היא צרכיו של האדם המושחת. הסיבה לכך היא צרכיו של האדם ולא של אלוהים וכל קורבנותיו וסבלותיו של אלוהים הם למען האנושות ולא למען אלוהים עצמו. אצל אלוהים לא קיימים שיקולים של בעד ונגד ולא קיים כל גמול. הוא לא יקצור פירות עתידיים כלשהם, אלא את מה שהוא זכאי לו מלכתחילה. כל מעשיו וכל קורבנותיו למען האנושות לא נעשים כדי להפיק עבורו רווחים גדולים, אלא אך ורק למען האנושות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האנושות המושחתת זקוקה יותר לישועת האל בהתגלמותו כבשר ודם). אהבתו של אלוהים ריגשה אותי מאוד כשהרהרתי בזה. אלוהים, נעלה, קדוש ונכבד, התגלם כבשר ודם פעמיים על מנת להציל את האנושות שהייתה מושחתת עמוקות, בעודו סובל השפלה וכאב עצומים. ישוע אדוננו נצלב על מנת לגאול את האנושות, ושילם על כך בחייו. האל הכול יכול התגלה כבשר ודם בסין באחרית הימים, הביע אמיתות במטרה לטהר ולהושיע את האדם, ונרדף וחולל על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין והעולם הדתי. הוא סובל הכול על מנת לעבוד בקרבנו, על מנת להעניק לנו את דבריו מבלי לצפות לתמורה, רק כדי להציל אותנו מהשפעתו של השטן. אלוהים משלם מחיר עצום על מנת להציל את האנושות, מבלי להביא בחשבון כלל את הרווח או ההפסד האישיים שלו. הוא לא דורש מאיתנו דבר בתמורה, הוא אינו דורש גמול. אהבתו אמיתית ונטולת אנוכיות. מהותו של אלוהים היא כה יפה וטובה! כשהבטתי בעצמי, אמרתי שיש לי אמונה ושאני רוצה לרצות את אלוהים, אבל לא הייתי אמיתית כלפיו כלל. התרברבתי שאני עובדת למענו כשבעצם עשיתי עסקאות למען ברכות, ניצלתי ורימיתי את אלוהים. ראיתי כמה אנוכית, ערמומית, בזויה ומלאת חרפה הייתי. הבאתי לידי ביטוי את צלם השטן. אדם שמתנגד לאלוהים כמוני, אחד מיצירי השטן, לעולם לא יזכה באישור האל, ולא משנה מה הוא יקריב. קראתי גם את זה בדברי האל: "כברוא אל, על האדם לשאוף למלא את חובתו של ברוא אל, ולשאוף לאהוב את אלוהים מבלי לבצע בחירות אחרות, משום שאלוהים ראוי לאהבתו של האדם. על בני האדם ששואפים לאהוב את אלוהים שלא לחפש אף הטבות אישיות או את הדברים שהם משתוקקים אליהם. זה האופן הנכון ביותר לעיסוק בחיפוש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). ראיתי בדברי האל שיצירים נבראים לא אמורים להאמין רק כדי לזכות בברכות. חיפוש אהבת אלוהים ומילוי חובותינו כראוי הם חיי המשמעות היחידים. התפללתי כך לפני אלוהים: "אלוהים, אני רוצה לעזוב את נתיב הרשע ולכפר בפניך, כדי להפסיק לחפש ברכות. לא משנה מה יהיה היעד הסופי שלי, אני רוצה למלא את חובתי היטב ולגמול לך על אהבתך." ברגע שתיקנתי את מצבי, לחץ הדם שלי התייצב.

צפיתי גם בכמה הקראות של דברי האל. "אין כל מתאם בין חובת האדם לבין היותו מבורך או מקולל. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים והוא אינו אמור להיות תלוי בתמורה, בתנאים או בסיבות. רק אז הוא ממלא את חובתו. להיות מבורך פירושו כאשר אדם מובא לידי שלמות ונהנה מברכות האל לאחר שחווה שיפוט. להיות מקולל פירושו כאשר טבעו של אדם אינו משתנה לאחר שהוא חווה ייסורים ושיפוט, כאשר הוא אינו חווה את הפיכתו למושלם אלא נענש. אולם בין אם הם מבורכים או מקוללים, על יצירים נבראים למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם המבקש את אלוהים, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לזכות בברכה ואל לך לסרב לפעול מחשש שתקולל. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו. באמצעות התהליך של מילוי החובה, האדם משתנה בהדרגה ובאמצעות תהליך זה הוא מפגין את נאמנותו. לפיכך, ככל שתהיה מסוגל יותר למלא את חובתך, כך תקבל יותר אמת וכך הביטוי שלך ייעשה אמיתי יותר" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). "השאלה אם אנשים יוכלו להגיע לישועה או לא אינה תלויה בחובה מסוימת שהם ממלאים, אלא בשאלה אם הבינו את האמת וזכו בה ואם הם מסוגלים או לא מסוגלים לציית לתיזמוריו של אלוהים ולהיות יצירים נבראים אמיתיים. אלוהים הוא צודק, וזהו העיקרון שלפיו אלוהים מודד את האנושות כולה. עיקרון זה אינו ניתן לשינוי ועליך לזכור זאת. לכן, אל תחשוב למצוא דרך אחרת כלשהי או לבקש לך דבר מה שאינו אמיתי. הסטנדרטים שאלוהים מציב עבור כל מי שמגיע לישועה אינם משתנים לעולם. הם נשארים זהים בלי קשר לזהותך" ("הגישה שצריכה להיות לאדם כלפי אלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). זה עזר לי להבין שלחובתנו אין שום קשר לברכה או לקללה שאותן אנחנו מקבלים בסופו של דבר. המפתח לישועה שלמה הוא השאלה האם אנו מחפשים את האמת וזוכים בה, ויכולים לשנות את טבענו. אלוהים קובע איזו חובה אמלא ומתי, והסוף והיעד שלי נתונים אף יותר לשלטונו ולהסדריו של אלוהים. מה שעליי לעשות הוא לקבל את תיזמוריו של אלוהים ולמלא את חובתי במסירות. נוסף לכך הבנתי שמציאות האמת שלי הייתה חסרה, ולכן חובתי חשפה את הפגמים ואת החסרונות שלי. חיפוש האמת והבנת העקרונות האלה יוכלו לשפר את הפגמים שלי ולעזור לי לצמוח בחיים. כשהבנתי את זה, הפסקתי לדאוג בנוגע לעתידי וגורלי וכבר לא רציתי חובה אחרת. עבדתי בעקביות, חיפשתי את האמת במטרה להתייחס לכל בעיה שצצה, לאט לאט הבנתי כמה עקרונות ובהדרגה עשיתי פחות טעויות בחובתי. הלכתי בעקבות דברי האל והפסקתי לרדוף אחר ברכות בחובתי וזה שחרר אותי מאוד. הייתי מבורכת והלכתי בעקבות אלוהים, עם תוצאות טובות יותר ויותר.