נעצרתי מיד אחרי ראש השנה הסיני ב-2020 בגלל אמונתי. במהלך בדיקה גופנית שגרתית שעברתי עם הגעתי, מצאו כתמים שחורים על הריאות שלי. זה היה כשהתפרצות נגיף הקורונה הייתה בשיאה, ולכן הם לא העזו לקחת אותי. השוטרים יצרו קשר עם משפחתי כדי לבקש מהם לקחת אותי הביתה. בדרך הביתה אמרה לי אחותי, "אבא חלה מאוד בשנה שעברה וגילו לו סרטן בשלפוחית השתן. הניתוח עצמו ארך יותר משש שעות. הוציאו לו חצי כליה, והוא כמעט לא יצא משם בחיים. בינתיים הם השאירו אותו בחיים, אבל רק על ידי שטיפת שלפוחית השתן בתמיסת כימותרפיה מדי חודש. אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד." היא בכתה כשדיברה, וחלקה עוד כמה דברים שקרו במהלך השנתיים האחרונות. אני לא יכול לתאר כמה נורא הרגשתי, והתפללתי בשקט, "אלוהים, אני בטוח שהדבר שאני ניצב מולו מכיל בתוכו את רצונך. אנא הגן על לבי ועזור לי להתמסר מבלי להאשים אותך."

כשהגענו הביתה, ראיתי שאבי נראה חלש מאוד ופניו היו נפוחים. הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי מכפי שהיה כשעזבתי. זה גרם לי להרגיש אפילו עוד יותר גרוע. בנוסף ראיתי שחלקה גדולה של עצי פרי במטע שלנו קמלה עקב בצורת קשה, וחסכונות המשפחה הוקדשו כמעט כולם לטיפול של אבי. עצי הפרי, מקור הפרנסה היחיד שלהם, כמעט לא הניבו פרי. הזמנים היו קשים. היה לי קשה מאוד לראות את כל זה ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. לפני שהבנתי מה קורה, התחלתי להאשים את אלוהים. כמה שנים קודם לכן נעצרתי ונכלאתי למשך חודש בגלל אמונתי באלוהים. מאז שהשתחררתי, חייתי מחוץ לעיר ומילאתי את חובתי. איך ייתכן שזה קרה למשפחה שלי אחרי כל מה שוויתרתי עליו, כל מה שסבלתי? המחשבה הזאת החריפה את הדכדוך שלי אפילו יותר ולא ידעתי איך להתגבר על זה. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי למצוא מוטיבציה והייתי טרוד במציאת עבודה שתאפשר לי לתרום להכנסת המשפחה עם תום המגפה. לאחר זמן מה, קיבלתי מכתב מאחיי ואחיותיי בו נכתב שאינני בטוח בבית ושעליי להסתתר בביתו של חבר כנסייה אחר לזמן מה. ידעתי שהמגפה היא הסיבה היחידה לכך שאני לא במאסר. ושהם עלולים להחזיר אותי לשם בכל רגע. יהיה בטוח יותר לעזוב את הבית, אוכל לחיות את חיי הכנסייה ולמלא את חובתי. אבל לא רציתי למלא את חובתי כשמשפחתי נמצאת בקשיים כאלה. השבתי למכתב ואמרתי שלא אעשה זאת. הרגשתי אשם מאוד לאחר ששלחתי את המכתב, אבל לא הקדשתי לכך עוד מחשבה. למחרת, בעודי רוכב על אופניים בדרכי לעבודה בשדה, התרסקתי ונפצעתי ברגלי. הבנתי שזהו אלוהים ששולח אליי מסר. באתי לפני אלוהים והתפללתי, "אלוהים, אינני רוצה לחיות בשחיתות השטנית שלי ולהילחם בך. אנא, הדרך אותי להכיר את עצמי כדי שאוכל להתמסר בסביבה זו." קראתי את זה בדברי האל לאחר תפילתי: "אתה מבקש שלווה דרך אמונתך באלוהים, כדי שילדיך יהיו בריאים, כדי שלבעל תהיה עבודה טובה, כדי שהבן שלך ימצא אישה טובה, כדי שהבת שלך תמצא בעל הגון, כדי שהשוורים והסוסים שלך יחרשו את האדמה כראוי, כדי שתזכה בשנה של מזג אוויר טוב עבור יבולך. זה מה שאתה מחפש. מטרת החיפוש שלך היא כדי לחיות בנוחות בלבד, כדי שלא יקרו תאונות למשפחה שלך, כדי שהסערות יחלפו על פניך, כדי שחצץ לא יפגע בפניך, כדי שהיבולים של משפחתך לא יוצפו, כדי שלא תושפע משום אסון, כדי לחיות בחיק אלוהים, כדי לחיות בקן נעים וחמים. פחדן שכמותך שתמיד עוסק בבשר – היש לך לב, היש לך נשמה? האין אתה חיה? ... חייך נבזים ושפלים, אתה חי בקרב זוהמה ופריצות ואתה לא שואף לשום יעד – האין חייך הם החיים השפלים ביותר שיש? היש לך החוצפה להביט באלוהים? אם תמשיך לחוות בצורה זו, האין זה נכון שלא תשיג דבר? הדרך האמיתית ניתנה לך, אך חיפושך האישי הוא שיקבע אם בסוף תוכל לזכות בה או לא" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). "הקשר בין האדם, לבין אלוהים הוא קשר הנובע מאינטרס אישי מובהק זהו קשר בין מעניק הברכות למקבל הברכות. במילים פשוטות, זהו קשר הדומה לקשר בין עובד למעביד. העובד עובד רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. בקשר כזה, אין חיבה אלא רק עסקה. אין אהבה הדדית, אלא רק צדקה וחסד. אין הבנה, אלא רק תרעומת מודחקת ותרמית. אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה. כעת, משהדברים הגיעו למצב כזה, מי יכול לשנות את הכיוון של מגמה כזו? וכמה בני אדם מסוגלים להבין באמת עד כמה נואש הפך הקשר הזה? אני סבור שכשאנשים צוללים אל תוך השמחה שבזכייה בברכות, איש מהם אינו מסוגל לדמיין עד כמה קשר כזה עם אלוהים הוא מביך ומכוער" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים). כל מה שחשף אלוהים היה מצבי האמיתי. התביישתי. כאשר ראיתי כמה חולה היה אבי ואת עצי הפרי הקמלים, ולאור המצוקה של משפחתי, לא הבנתי את אלוהים ואף האשמתי אותו, אפילו תירצתי לו תירוצים. הרגשתי שאני מקריב הקרבות ועובד קשה למענו, הייתי בכלא וסבלתי רבות מבלי לבגוד בו, ולכן עליו להגן עליי ולברך את משפחתי. ראיתי שבמילוי חובתי, לא חיפשתי אחר האמת או שיניתי את טבעי, אבל רציתי להשתמש בהקרבות שלי כדרך להתמקח עם אלוהים על ברכותיו. האם זה לא הפך את חובתי לעסקה לכל דבר ועניין? האמונה שלי ומילוי חובתי בצורה כזו לא היו שונים מכל עבודה רגילה. הם נעשו בתמורה לרווח אישי ללא רגש אמיתי.

הבנתי שהתמזל מזלי לקבל את עבודתו של האל באחרית הימים, ליהנות מההזנה ומההשקייה שבדבריו, לזכות בשיפוטו ובטיהור, ובסיכוי להיגאל בסוף. איזו ברכה מופלאה! אבל לא חשבתי איך לחפש אחר האמת ולמלא את חובתי היטב על מנת לגמול לאלוהים על אהבתו. כשראיתי את מאבקיה של משפחתי, לא חשבתי איך לחפש אחר האמת ולשאת עדות. חשבתי אך ורק על רווח אישי וחישוב הרווחים וההפסדים שלי. אפילו האשמתי את אלוהים ולא הבנתי אותו, ולא רציתי עוד למלא את חובתי. הייתה זו בגידה באלוהים וחוסר אנושיות מוחלט.

קראתי קטע נוסף בדברי האל לאחר מכן: "איש אינו מבלה את כל חייו בלי סבל. אצל אחדים הסבל קשור למשפחה, אצל אחדים לעבודה, אצל אחדים לחיי הנישואין ואצל אחדים למחלה פיסית. כל אחד סובל. יש שאומרים, 'מדוע בני אדם חייבים לסבול? כמה נהדר יהיה זה לחיות את כל החיים בשלווה ובשמחה. האין זה אפשרי שלא נסבול?' לא – כולם חייבים לסבול. הסבל גורם לכל אדם לחוות את אינספור התחושות של החיים הפיסיים, בין אם מדובר בתחושות חיוביות, שליליות, פעילות או סבילות, הסבל גורם לך לרגשות שונים ולהערכות שונות, שכולם עבורך הם חוויות חיים. אם תוכל לבקש את האמת ולהבין את רצון האל מתוכם, אזי תתקרב עוד יותר לרף שאלוהים דורש ממך. זהו היבט אחד והוא נועד גם להפוך אנשים למנוסים יותר. היבט נוסף הוא האחריות שאלוהים נותן לאדם. איזו אחריות? עליך לחוות את הסבל הזה, לשאת את הסבל הזה, ואם תוכל לשאת אותו, אזי זוהי עדותך ולא משהו מביש" ("רק על-ידי תיקון תפיסותיך תוכל להיווכח בדרך הישר של אמונה באל (1)" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). זה הראה לי שהן מאמינים והן לא מאמינים מתמודדים בחייהם עם מאבקים ומצוקות שונים. כמה סבל אנו חווים, בכמה מכשולים אנו נתקלים בחיינו, זאת קובע אלוהים. אלוהים מעניק לנו טעימה מהמתוק, החמוץ, המריר, על מנת לבחון אותנו בחיינו, להעניק לנו יותר ניסיון ולבחון את החוסן שלנו בעתות מצוקה. הוא גם זה שמעניק לנו אחריות. לראות את אבי החולה ואת הקשיים של משפחתי היה מאבק של ממש, אבל אלוהים לא הקשה עליי סתם כך. הוא שפך אור על השקפת העולם הלקויה שהייתה לי במשך שנים של אמונה, בה רדפתי אחר ברכות על מנת שאוכל להסתובב וללכת בדרך שתוביל אותי אל האמת. אבל משום שלא הבנתי את רצונו של אלוהים, ניסיתי להתמקח איתו ונלחמתי בו. הייתי מרדן מאוד ובאמת אכזבתי את אלוהים. ידעתי שעליי להפסיק להתמרמר, לציית לריבונות האל ולהסדריו, ולשאת עדות דרך זה.

הרהרתי במעשיי. האמנתי באלוהים במשך שנים. ידעתי שאמונתי היא טבעית ונכונה, ושאסור לי לעשות עסקאות עם אלוהים. אם כך, למה הייתי מוכרח לרדוף אחר ברכות ולנהל משא ומתן עם אלוהים? מה היה שורש העניין? קראתי קטע בדברי האל לאחר מכן. על פי דברי האל, "כל בני האדם המושחתים חיים למען עצמם. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון – זהו סיכום האופי האנושי. אנשים מאמינים באלוהים למען עצמם. הם זונחים דברים, משקיעים עצמם למענו ונאמנים לו, אך הם עדיין עושים את כל הדברים האלה למען עצמם. לסיכום, כל זה נעשה על מנת לזכות בברכות עבור עצמם. בחברה האנושית, הכול נעשה למען התועלת האישית. מאמינים באלוהים אך ורק על מנת לזכות בברכות. כדי לזכות בברכות, אנשים נוטשים הכול ומסוגלים לשאת סבל רב: כל אלה הן עדויות אמפיריות לאופיו המושחת של האדם. אנשים שטבעם השתנה הם שונים. הם חשים שהמשמעות נובעת מחיים על פי האמת, שרק אנשים שממלאים את חובותיו של יציר אל ראויים להיקרא בני אנוש, שהבסיס להיותך אנושי הוא ציות לאלוהים, יראת אל והימנעות מרוע, שקבלת התפקיד שאלוהים מטיל עליך היא אחריות שנקבעה על ידי השמים והארץ – ואם הם אינם מסוגלים לאהוב את אלוהים ולגמול לו על אהבתו, הם אינם ראויים להיקרא בני אנוש. עבורם, חיים עבור עצמך הנם חיים ריקניים וחסרי משמעות. הם חשים שעל בני האדם לחיות על מנת להשביע את רצונו של אלוהים, למלא את חובותיהם היטב ולחיות חיים בעלי משמעות, כך שגם כאשר יגיע זמנם למות, הם יהיו מרוצים, בלי אף חרטה, וירגישו שחייהם לא היו לשווא" ("ההבדל בין שינויים חיצוניים לשינויים בטבעו של אדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל הראו לי למה רדפתי אחר ברכות אפילו לאחר שנים רבות של אמונה. הרעלים של השטן, כמו "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" חדרו עמוק אל תוך לבי וגרמו לי לתת עדיפות לרווח אישי בכל מה שעשיתי. תמיד חשבתי על האינטרסים שלי. יכולתי להמשיך למלא את חובתי כשהמפלגה הקומוניסטית של סין הייתה בעקבותיי ולא יכולתי לחזור הביתה, אך כך לא יכולתי באמת לתת מעצמי למען אלוהים ולמלא את חובתי. הייתה זו התקווה לזכות בברכת אלוהים ובייעוד נפלא. כשמשפחתי נקלעה לצרות והם נאבקו להסתדר, נגוזו תקוותיי לקבל בברכה, לכן הפכתי לשלילי ולא רציתי עוד למלא את חובתי. ראיתי שבאמונתי ובחובתי, רציתי רק לקבל ברכות רבות בתמורה למאמץ הקטן ביותר. הייתי מחושב, ניצלתי את אלוהים. הייתי כה אנוכי ונתעב!

מה שאמר אלוהים, "מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים," היה נכון לחלוטין. למרות שהקרבתי קורבנות ונתתי מעצמי על פני השטח במשך השנים, וסבלתי בעת מילוי חובתי, טבעי המושחת עדיין לא השתנה כי לא חיפשתי אחר האמת או התמקדתי בקבלת השיפוט והייסורים שבדברי האל. כשקרו דברים שלא התאימו לתפיסותיי, התמרדתי באלוהים והתנגדתי לו. חשתי איבה כלפי אלוהים. השקפת העולם שלי בנוגע לאמונה הייתה זהה בדיוק לזו של האנשים הדתיים האלה שפשוט רצו למלא את הבטן ולהשתמש בהקרבות שלהם ככרטיס כניסה לגן עדן. כמו פאולוס, הלכתי בדרך המנוגדת לאלוהים! אלה שמבקשים בכנות את האמת ושינוי בטבעם לא מזהמים את חובתם עם משא ומתן, אלא הולכים בעקבות האמת ועובדים בלב שלם על מנת לגמול לאל על אהבתו. הם שואפים לאהוב את אלוהים ולספק אותו, ולחיות חיי משמעות. הם כמו פטרוס, ששאף לאהוב את אלוהים יותר מכל ולציית לו עד מותו. כשנצלב למען האל, הוא נשא עדות יפהפייה. מעשים אלה זוכים לאישור האלוהים וזוהי הדרך היחידה לחיי משמעות וערך.

לאחר מכן צפיתי בסרטון של קריאת דברי האל. האל הכול יכול אומר, "אין כל מתאם בין חובת האדם לבין היותו מבורך או מקולל. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים והוא אינו אמור להיות תלוי בתמורה, בתנאים או בסיבות. רק אז הוא ממלא את חובתו. להיות מבורך פירושו כאשר אדם מובא לידי שלמות ונהנה מברכות האל לאחר שחווה שיפוט. להיות מקולל פירושו כאשר טבעו של אדם אינו משתנה לאחר שהוא חווה ייסורים ושיפוט, כאשר הוא אינו חווה את הפיכתו למושלם אלא נענש. אולם בין אם הם מבורכים או מקוללים, על יצירים נבראים למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם המבקש את אלוהים, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לזכות בברכה ואל לך לסרב לפעול מחשש שתקולל. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו. באמצעות התהליך של מילוי החובה, האדם משתנה בהדרגה ובאמצעות תהליך זה הוא מפגין את נאמנותו. לפיכך, ככל שתהיה מסוגל יותר למלא את חובתך, כך תקבל יותר אמת וכך הביטוי שלך ייעשה אמיתי יותר. מי שרק ממלא את חובתו כלאחר יד ואינו מחפש את האמת יסולק בסופו של דבר, שכן אנשים כאלה אינם ממלאים את חובתם בהנהגת האמת ואינם מנהיגים את האמת במילוי חובתם. הם אלה שנותרים ללא שינוי והם יקוללו. לא רק שהביטויים שלהם אינם טהורים, אלא שכל מה שהם מבטאים מרושע" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). כשחשבתי על זה, הבנתי שמילוי חובה הוא פשוט משהו שכולנו צריכים לעשות כיצירים נבראים. זוהי אחריות שאיננו יכולים להתנער ממנה. אי אפשר לזהם אותה בעסקאות או לערב רווח אישי. בדיוק כמו יראת שמים, זהו מהלך הדברים הטבעי והמובן מאליו. אנחנו חווים שיפוט וייסורים מצד אלוהים במהלך חובתנו; ניתן לשנות ולטהר את השחיתות שלנו. זאת הדרך היחידה להיגאל ולזכות בייעוד טוב. אם לא נלך בעקבות האמת, אם נאמין במשך שנים ללא שום שינוי בטבענו המושחת, ובמקום זאת נדבוק בהלך הרוח העסקני ובתשוקות הראוותניות שלנו, לא משנה כמה זמן נאמין או כמה נקריב, לעולם לא נזכה לאישור האלוהים, והוא יסלק אותנו. חשבתי על איוב שאיבד כל מה שהיה לו, ואפילו את ילדיו, אבל הוא לא האשים את אלוהים. הוא ידע שהכול ניתן מידי אלוהים, וכשאלוהים לקח זאת, היה עליו לציית לו ללא תנאי. לכן אמר איוב, "יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' 21). הוא ידע בלבו שבין אם אלוהים העניק גמול או לקח ממנו, עליו לסגוד לאלוהים. זו הייתה חובתו. איוב המשיך למלא את חובתו לאלוהים ונשא לו עדות. זה מה שצריך לעשות יציר האל. היה עליי לקחת דוגמה מאיוב. כבר לא יכולתי להשתמש בהקרבות שהקרבתי כקלף מיקוח כדי לדרוש דברים מאלוהים, אלא היה עליי להתייחס לחובתי כאל אחריות ומחויבות. רק כך יהיו לי מצפון והיגיון.

לאחר מכן, משום שהמשטרה עמדה לעצור אותי שוב, עזבתי את הבית ושהיתי באופן זמני בביתו של אחד האחים המבוגרים. לאחר מכן קראתי את זה בדברי האל: "אם אתם יכולים להקדיש לאלוהים את לבכם ואת גופכם, ואת כל אהבתכם הכנה, להציב אותם בפניו, להיות צייתנים לו לחלוטין, ולהתחשב לגמרי ברצונו, וכל זאת לא למען הבשר והדם, לא למען המשפחה, ולא למען הרצונות האישיים שלכם, אלא למען העניינים של בית האל, ואם אתם יכולים לאמץ את דבר האל כעיקרון וכיסוד בכל דבר – בעשותכם כך, כוונותיכם ונקודות המבט שלכם יהיו כולן במקום הנכון, ותהיו בני אדם שזוכים בשבחו של אלוהים בפניו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, בני אדם שיכולים להיות צייתנים לחלוטין למעשיוּת של אלוהים הם אלה שאוהבים את אלוהים באמת). דברי האל העניקו לי דרך וכיוון. אסור לי לחשוב אך ורק על משפחתי וענייני החומר, אלא עליי לתקן את מניעיי ולהקדיש אנרגיה ומחשבות למילוי חובתי היטב. ברגע שהבנתי את רצונו של אלוהים, השקטתי את לבי והעברתי את זמני בקריאת דברי האל בבית האח. עם חלוף הזמן, ניתנה לי חובה אחרת. הודות לשיפוט ולייסורי האל, תיקנתי את גישתי המוטעית לאמונה וכעת אני הולך בדרך הנכונה.