כל בני האדם הם יצורים ללא הכרה עצמית והם אינם מסוגלים להכיר את עצמם. למרות זאת, הם מכירים את כל האחרים כמו את כף ידם, כאילו כל מה שהאחרים עשו ואמרו "נחקר" תחילה על ידיהם, אל מול עיניהם, וזכה לאישורם לפני שבוצע. כתוצאה מכך, נדמה שהם בוחנים לחומרה את כל האחרים, לרבות את מצבם הנפשי. כל בני האדם הם כאלה. למרות שהם נכנסו כיום לעידן המלכות, אופיים נותר כשהיה. הם עדיין עושים את מה שאני עושה בנוכחותי, אך מאחורי גבי, הם מתחילים לעסוק ב"עניינים" הייחודיים שלהם. אולם אחר כך, כשהם מתייצבים בפניי, נדמה שהם בני אדם שונים לחלוטין – לכאורה, רגועים ועשויים ללא חת, פניהם שלווים ודופק לבם יציב. האין זה בדיוק הדבר שהופך את האדם לנתעב כל כך? בני אדם רבים כל כך הם לגמרי דו-פרצופיים – מציגים לי פרצוף אחד ואת השני חושפים מאחורי גבי. בני אדם רבים כל כך מתנהגים כמו שה בן יומו בפניי, אך הופכים לנמר אכזרי מאחורי גבי, ואז הופכים לציפור קטנה המתעופפת בעליזות מעל הגבעות. בני אדם רבים כל כך מפגינים תכליתיות ונחישות בפניי. בני אדם רבים כל כך באים אליי ומבקשים את דבריי בצמא ובתשוקה, אך מואסים בהם ומתכחשים להם מאחורי גבי, כאילו שאמירותיי קשות מנשוא. פעמים כה רבות, חדלתי לתלות תקווה באנושות, משום שראיתי שאויבי השחית אותה. פעמים כה רבות, ראיתי את האנושות ניגשת אליי בבכי ומבקשת מחילה, אך משום חוסר הכבוד העצמי וחוסר התקנה העיקש שלה, עצמתי את עיניי בכעס לנוכח מעשיה, אפילו כשלבה היה ישר וכוונותיה כנות. פעמים כה רבות, ראיתי את בני האדם בטוחים בעצמם דיים כדי לשתף איתי פעולה, חבוקים לכאורה בזרועותיי וחשים את חום גופי כשהם בנוכחותי. פעמים כה רבות, בראותי את התמימות, החיוניות והחביבות של אנשיי הנבחרים, איך יכולתי שלא להתענג על הדברים האלה? בני האנוש אינם יודעים ליהנות מהברכות שידיי הועידו להם, משום שהם אינם יודעים מה הפירוש האמיתי של "ברכה" ו"סבל". זו הסיבה לכך שבני האדם אינה כנים כלל בחיפוש שלהם אותי. אילו יום המחר לא התקיים, מי מבינכם הניצבים בפניי היה צחור כשלג וזך כאבן ירקן טהורה? הייתכן שאהבתכם כלפיי היא רק דבר שניתן להמירו בסעודה טעימה לחך, בחליפה אופנתית, או במשרה רמה בשכר נאה? האם ניתן להמירה באהבה של הזולת כלפיכם? הייתכן באמת שניסיונות שהאדם עובר יגרמו לו לנטוש את אהבתו כלפיי? האם סבל ותלאות יגרמו לו להתלונן על הסדריי? איש מעולם לא העריך באמת את חרב פי: האדם מכיר רק את המשמעות השטחית שלה בלי להבין באמת מה כרוך בכך. לו בני אנוש היו מסוגלים לראות באמת את חדות חרבי, הם היו נחפזים כעכברושים לחוריהם. משום קהות החושים של בני האנוש, הם אינם מבינים כלל את הפירוש האמיתי של דבריי, ולכן אין להם מושג עד כמה אמירותיי מטילות אימה, או באיזו מידה אופיים האנושי נחשף, וכמה מהשחיתות שלהם נשפטה בדברים האלה. זו הסיבה לכך שעל פי הבנתם החלקית את דבריי, רוב בני האדם אימצו לעצמם גישה פושרת.

במלכות, לא רק פי מבטא אמירות, אלא גם רגליי צועדות ברוב-טקס בכל מקום על פני כל הארצות. כך ניצחתי בכל המקומות המזוהמים והטמאים, כך שלא רק השמיים משתנים, אלא גם הארץ מצויה בתהליך של שינוי, וכתוצאה מכך, היא מתחדשת. ביקום כולו, כל הדברים נוצצים כחדשים בזוהר תהילתי, ומציגים היבט מרנין לב המענג את החושים ומרומם את הרוח, כאילו הוא קיים כעת בשמיים שמעבר לשמיים, כפי שהדמיון האנושי מבין זאת, ללא הפרעה מצד השטן וחף ממתקפות של אויבים חיצוניים. בקצה-קצהו של היקום, הכוכבים הרבים תופסים לפקודתי את מקומם המיועד ומקרינים את אורם במרחבי החלל בשעות החשכה. שום יצור אינו מעז לטפח מחשבות של מרדנות, ולכן, בהתאם למהותם של הצווים המנהליים שלי, התבל כולה מוסדרת היטב בסדר מופתי: מעולם לא נוצרה כל הפרעה, והיקום לא נחלק מעולם. אני מדלג מעל לכוכבים, וכשהשמש שולחת את קרניה, אני מבטל את חומן, ומשגר מתוך ידיי משבים ענקיים של פתיתי שלג שגודלם כגודל נוצות אווז. אולם, כשאני משנה את דעתי, כל השלג ההוא נמס והופך לנהר, והאביב מגיע כהרף עין תחת כיפת השמיים, וכל הנוף על פני האדמה נצבע בירוק ברקת. אני משוטט מעל כיפת הרקיע, ופני האדמה מתכסים מיד בחשכה שחורה כזפת משום דמותי: "לילה" הגיע בלי אזהרה, והעולם כולו מחשיך כל כך עד שאיש אינו יכול לראות את ידו המושטת מול פניו. ברגע שהאור כבה, בני האדם מנצלים את ההזדמנות כדי לפצוח בהשתוללות של השמדה הדדית, לחטוף ולבזוז זה מזה. אומות העולם שוקעות בתוהו ובוהו של מחלוקות ובאנדרלמוסיה עכורה ללא תקומה. בני האדם נאבקים בעוויתות ייסורים, נאנחים וגונחים מכאב, מייללים יללות מעוררות רחמים בסבלם, ומייחלים לכך שהאור ישוב לפתע לעולמם של בני האדם וישים קץ לימי החשיכה ויחזיר את החַיוּת שהייתה בו בעבר. אולם כבר מזמן עזבתי את האנושות, בהינף יד קליל, ושוב לא ארחם עליה בשל העוולות בעולם: זה מכבר תיעבתי ודחיתי את בני האדם בעולם כולו, עצמתי עיניי לנוכח התנאים שם, הפניתי עורף לכל מהלכיה ומחוותיה של האנושות וחדלתי להתענג על חוסר בגרותה ותמימותה. פתחתי בתוכנית אחרת לברוא את העולם מחדש, כדי שעולם חדש ייוולד בשנית בהקדם ולא ישקע עוד לעולם במצולות. מצבים תמוהים רבים כל כך של האנושות ממתינים שאתקן אותם. עליי למנוע באופן אישי טעויות רבות כל כך. עליי לטאטא אבק רב כל כך. ועליי לפתור תעלומות רבות כל כך. האנושות כולה ממתינה לי וכמהה לבואי.

על פני האדמה, אני האל המעשי עצמו השוכן בלבם של בני האדם, ובשמיים, אני אדון כל הבריאה. טיפסתי על הרים וחציתי נהרות, וגם נסחפתי אל תוך האנושות ומחוצה לה. מי יעז להתנגד בגלוי לאל המעשי עצמו? מי יעז להתנתק מריבונותו של האל הכול יכול? מי יעז לקבוע שאין כל ספק שאני נמצא בשמיים? יתר על כן, מי יעז לקבוע שאין מחלוקת על כך שאני על פני האדמה? אין באנושות אף אדם שמסוגל לבטא בפרוטרוט את המקומות שבהם אני שוכן. האם ייתכן שכאשר אני בשמיים, אני האל העל-טבעי עצמו, וכאשר אני על פני האדמה, אני האל המעשי עצמו? אין ספק שלא ניתן לקבוע אם אני האל המעשי עצמו על סמך היותי אדון הבריאה או על סמך העובדה שחוויתי את הסבל של העולם האנושי. לו היה זה כך, הרי שבני האדם היו נבערים ללא תקנה, הלא כן? אני בשמיים, אבל אני גם על פני האדמה. אני נמצא בקרב שפעת הבריאה וגם בקרב המון האדם. האדם יכול לגעת בי מדי יום. יתרה מזאת, הוא יכול לראות אותי מדי יום. ככל שהדבר נוגע לאנושות, נדמה שלפעמים אני נסתר ולפעמים גלוי. דומה שאני קיים בפועל, אך גם שאינני קיים. מצויות בי תעלומות שהאנושות אינה יכולה לרדת לעומקן. נדמה שכל בני האדם מביטים בי מבעד למיקרוסקופ כדי לגלות בי אפילו עוד תעלומות, בתקווה שכך ייפטרו מתחושת חוסר הנוחות בלבם. אולם גם אם האנושות תשתמש בקרני רנטגן, כיצד היא תוכל לחשוף סודות כלשהם הטמונים בחובי?

ברגע שבו אנשיי יזכו בכבוד לצדי, כתוצאה מעבודתי, תיחשף המאורה של התנין הגדול האדום כאש. כל הבוץ והלכלוך ייסחפו ויתנקו, וכל המים המזוהמים, שהצטברו במשך אינספור שנים, יתייבשו באש הבוערת שלי ולא יהיו עוד. לאחר מכן, התנין הגדול האדום כאש יגווע באגם האש והגופרית. האם אתם באמת מוכנים להישאר תחת השגחתי האוהבת כדי שהתנין לא יחטוף אתכם? האם אתם באמת שונאים את תכסיסיו הערמומיים? מי מסוגל לשאת עדות איתנה עליי? מי מסוגל להקריב את כל כוחו למען שמי, למען רוחי ולמען כל תוכנית הניהול שלי? כיום, כשהמלכות נמצאת בעולמם של בני האדם, זו העת שבה אני בא באופן אישי אל האנושות. אלמלא כן, האם מישהו היה יכול לצאת ללא חת לשדה הקרב בשמי? האנושות כולה עושה כל שביכולתה ואינה בוחלת בדבר כדי להקריב עצמה למעני – כדי שהמלכות תלבש צורה, כדי שלבי יתרצה, ויותר מכך, כדי שיומי יבוא, כדי שתגיע העת ושפע יצירי הבריאה ייוולדו מחדש ויתרבו, כדי שכל בני האדם ייחלצו מים הסבל, כדי שיום המחרת יגיע וכדי שהוא יהיה נפלא, ילבלב וישגשג, ויותר מכול, כדי שההנאה מהעתיד תקום ותהיה. האין זה אות לכך שכבר ניצחתי? האין זה סימן להשלמת התוכנית שלי?

ככל שבני האדם יחיו יותר באחרית הימים, כך הם יחושו יותר את הריקנות של העולם, וכך יתמעט אומץ לבם לחיות את חייהם. זו הסיבה לכך שבני אדם רבים מספור מתו מאכזבה, רבים מספור התאכזבו מהחיפוש שלהם ורבים מספור סבלו מתכסיסיו של השטן. הצלתי בני אדם רבים כל כך וסייעתי לרבים כל כך, ולעיתים קרובות כל כך, כשבני האדם איבדו את האור, החזרתי אותם למקום מואר, כדי שיוכלו להכיר אותי באור וליהנות ממני באושר. בואו של האור שלי מחזק את ההערצה בלב בני האדם המתגוררים במלכותי, יען כי אני האל שהאנושות אוהבת, האל שהאנושות דבקה בו בחיבה, והאנושות שופעת התרשמות תמידית מדמותי. אולם בסופו של דבר, איש אינו מבין אם זו עבודתה של הרוח או ביצוע של הבשר והדם. האדם זקוק למשך חיים שלמים רק כדי לחוות דבר זה בפרוטרוט. בני האדם מעולם לא בזו לי בתוככי לבם, אלא הם דבקים בי מעומק נפשם. חוכמתי מגבירה את הערצתם, הנסים שאני עושה הם עבורם חגיגה לעיניים, ודבריי מהממים אותם, אולם הם מוקירים אותם עד מאוד. המציאות שלי גורמת לבני האדם לחוש אובדן עצות, הלם ובלבול, אך הם מוכנים לקבלה. האין זו בדיוק הדרך לבחון את בני האדם כפי שהם באמת?

13 במרץ, 1992