ישוע אוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו

לוקס כ"ד 30-32 כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע אוֹתוֹ וְנָתַן לָהֶם. אָז נִפְקְחוּ עֵינֵיהֶם וְהִכִּירוּהוּ, וְהוּא נֶעְלַם מֵהֶם. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: "הֲרֵי לִבֵּנוּ הָיָה בּוֹעֵר בְּקִרְבֵּנוּ כְּשֶׁדִּבֵּר אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וּפָתַר לָנוּ אֶת הַכְּתוּבִים!"

התלמידים מאכילים את ישוע דג צלוי

לוקס כ"ד 36-43 עוֹדָם מְדַבְּרִים כָּזֺאת וְהוּא עָמַד בְּתוֹכָם. אָמַר לָהֶם: "שָׁלוֹם לָכֶם", אַךְ הֵם נִבְהֲלוּ וְנִתְמַלְּאוּ פַּחַד, וְחָשְׁבוּ כִּי רוּחַ הֵם רוֹאִים. אָמַר לָהֶם: "מַדּוּעַ נֶחֱרַדְתֶּם וּמַדּוּעַ עוֹלִים סְפֵקוֹת בִּלְבַבְכֶם? רְאוּ אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי – שֶׁאֲנִי הוּא. מַשְּׁשׁוּנִי וּרְאוּ; הֲרֵי לְרוּחַ אֵין בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים בִּי." וּבְאָמְרוֹ זֺאת הֶרְאָה לָהֶם אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו. מֵאַחַר שֶׁעוֹד לֹא הֶאֱמִינוּ מֵרֺב שִׂמְחָה וְהָיוּ מְלֵאֵי פְּלִיאָה, אָמַר לָהֶם: "הַאִם יֵשׁ לָכֶם פֺּה אֵיזֶה אֺכֶל?" הֵם נָתְנוּ לוֹ חֲתִיכַת דָּג צָלוּי, וְהוּא לָקַח וְאָכַל לְעֵינֵיהֶם.

כעת, נביט בפסוקים שלעיל: הקטע הראשון מספר על ישוע אדוננו שאוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו, והקטע השני מספר על ישוע אדוננו שאוכל דג צלוי. איזו עזרה מספקים הפסוקים האלה להבנת טבעו של אלוהים? האם אתם יכולים לדמיין את התמונה שמתקבלת מהתיאורים הללו של ישוע אדוננו אוכל לחם ואז דג צלוי? האם אתם יכולים לדמיין, אילו ישוע אדוננו היה עומד לפניכם ואוכל לחם, איך הייתם מרגישים? אילו הוא היה סועד אתכם באותו שולחן, אוכל דג ולחם עם אנשים, איזו מין הרגשה הייתה לכם אז? אם אתם מרגישים שהייתם קרובים מאוד לאלוהים, שהוא נוהג בכם באינטימיות רבה, אז תחושתכם נכונה. זו בדיוק התוצאה שישוע אדוננו רצה שתקרה כאשר הוא אכל לחם ודג לעיני ההמון שנאסף לאחר תחייתו. אילו ישוע אדוננו היה רק מדבר עם אנשים לאחר תחייתו, לולא הם היו יכולים לחוש את בשרו ואת עצמותיו, אלא שהם היו מרגישים שהוא רוח בלתי ניתנת להשגה, כיצד היו מרגישים? האם הם לא היו מאוכזבים? ולאחר שהם התאכזבו, האם הם לא היו חשים עזובים? האם הם לא היו חשים ריחוק מישוע אדוננו המשיח? איזו השפעה שלילית תהיה לריחוק כזה על יחסיהם של אנשים עם אלוהים? אנשים בהחלט היו מרגישים מפוחדים ולא היו מעזים להתקרב אליו, וגישתם הייתה לשמור על ריחוק מכובד ממנו. מאותו רגע, הם היו גודעים את יחסיהם האינטימיים עם ישוע אדוננו המשיח, ושבים ליחסים שבין האנושות לבין אלוהים שבשמיים, כפי שהיה לפני עידן החסד. הגוף הרוחני שאנשים לא יכלו לחוש או לגעת בו היה מוביל להפגת האינטימיות שלהם עם אלוהים והיה גם גורם ליחסים האינטימיים הללו – שהושגו במהלך חייו של ישוע אדוננו המשיח כבשר ודם, ללא ריחוק בינו לבין בני האדם – להפסיק להתקיים. רגשותיהם של אנשים כלפי הגוף הרוחני הם רק יראה, התחמקות ובהייה אילמת. הם אינם מעיזים להתקרב או לשוחח עמו, לא כל שכן ללכת אחריו, לתת בו את אמונם או לתלות בו את תקוותיהם. אלוהים הסתייג מלראות את הסוג הזה של רגש כלפיו מצד בני האדם. הוא לא רצה לראות אנשים נמנעים או מתרחקים ממנו. הוא רצה רק שאנשים יבינו אותו, יתקרבו אליו ויהיו לו למשפחה. אם משפחתכם שלכם וילדיכם שלכם היו רואים אתכם אך לא מזהים אתכם, ולא היו מעיזים להתקרב אליכם, אלא תמיד היו נמנעים מכם – אם לא הייתם מסוגלים לעורר בהם הבנה של כל מה שעשיתם למענם – כיצד הייתם מרגישים? האם הדבר לא היה כואב לכם? האם לבכם לא היה נשבר? זה בדיוק מה שאלוהים מרגיש כשאנשים נמנעים ממנו. לכן, לאחר תחייתו, ישוע אדוננו עדיין הופיע בפני אנשים בדמות בשר ודם ואכל ושתה עמם. אלוהים רואה באנשים משפחה והוא רוצה שהאנושות תראה אותו באותו אופן. רק כך אלוהים יוכל באמת להשיג בני אדם ובני האדם יוכלו באמת לאהוב את אלוהים ולעבוד אותו. כעת, האם אתם יכולים להבין את כוונתי בבחירת שני הקטעים האלה מן המקורות שבהם ישוע אדוננו אוכל לחם ומסביר את כתבי הקודש לאחר תחייתו, ותלמידיו מאכילים אותו דג צלוי?

אפשר לומר שסדרת הדברים שישוע אדוננו אמר ועשה לאחר תחייתו היו מתחשבים, ושהם נעשו מתוך כוונת נדיבות. הם היו מלאי רוחב לב וחיבה של אלוהים לאנושות, והם היו מלאי הוקרה וטופלו בקפדנות על ידיו ביחסים האינטימיים שהוא פיתח עם האנושות במהלך חייו כבשר ודם. יותר מכך, הם היו מלאים בנוסטלגיה ובכמיהה שלו לחיים שבהם הוא אכל והתגורר יחד עם חסידיו במהלך חייו כבשר ודם. לפיכך, אלוהים לא רצה שאנשים יחושו ריחוק בין אלוהים לאדם או שהאנושות תתרחק מאלוהים. יותר מכך, הוא לא רצה שהאנושות תרגיש שישוע אדוננו לאחר תחייתו כבר לא היה האדון שהיה כה קרוב לאנשים, שהוא כבר לא היה ביחד עם האנושות משום שהוא חזר לעולם הרוחני ושב אל האב שאנשים מעולם לא יכלו לראות או להגיע אליו. הוא לא רצה שאנשים ירגישו בהבדל כלשהו במעמד בינו לבינם. כשאלוהים רואה אנשים שרוצים להיות חסידיו אך שומרים על ריחוק מכובד ממנו, לבו דואב מכיוון שמשמעות הדבר היא שלבם רחוק ממנו מאוד ושיהיה לו קשה מאוד לזכות בהם. לפיכך, אם הוא היה מופיע בפני אנשים בגוף רוחני שלא יכלו לראות או לחוש, הדבר היה גורם לריחוק מחודש בין האדם לבין אלוהים, והיה מוביל את האנושות לתפיסה שגויה של המשיח לאחר תחייתו כמי שנעשה מרומם, ממין שונה מהאדם, מישהו שלא יכול עוד לחלוק שולחן ולאכול עם בני האדם מכיוון שהם מלאי חטא, ומטונפים ושהם לעולם לא יוכלו להתקרב לאלוהים. כדי להיפטר מאי-ההבנות האלה של האנושות, ישוע אדוננו עשה מספר דברים שהוא עשה לעתים קרובות כבשר ודם, כמתועד בכתבי הקודש, "לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע אוֹתוֹ וְנָתַן לָהֶם". הוא גם הסביר להם את כתבי הקודש, כפי שהוא נהג לעשות. כל הדברים הללו שישוע אדוננו עשה גרמו לכל אדם שראה אותו להרגיש שהאדון לא השתנה, שהוא עדיין אותו אדון ישוע. על אף שהוא נצלב וחווה את המוות, הוא קם לתחייה ולא עזב את האנושות. הוא שב אל בני האדם וכל כולו לא השתנה. בר האנוש שעמד בפני האנשים הוא עדיין אותו אדון ישוע. התנהגותו ושיחתו עם האנשים גרמו להרגשה כה מוכרת. הוא עדיין היה כה מלא באהבה וטוב לב, חסד וסובלנות – הוא עדיין היה אותו אדון ישוע אשר אהב את רעיו כמוהו, ושיכול היה לסלוח לאנושות שבעים ושבע פעמים. כמו תמיד, הוא אכל עם אנשים, דן איתם בכתבי הקודש, וחשוב מכך, בדיוק כמו בעבר, הוא היה עשוי בשר ודם ואפשר היה לראות אותו ולגעת בו. כך בר האנוש אפשר לאנשים לחוש את אותה אינטימיות, לחוש בנוח ולחוש את האושר שבהשבת דבר מה שאבד. הם אפילו חשו מספיק בנוח כדי להתחיל באומץ ובבטחה לסמוך על בר האנוש שיכול למחול לאנושות על חטאיה ולהעריץ אותו. בני האדם גם החלו להתפלל לשמו של ישוע אדוננו ללא היסוס, להתפלל לקבלת חסדו וברכתו ולקבלת שלווה ואושר ממנו, להשגת דאגה והגנה ממנו. הם גם החלו לרפא חולים ולגרש שדים בשם ישוע אדוננו.

במהלך הזמן שבו ישוע אדוננו עבד כבשר ודם, רוב חסידיו לא יכלו לאמת באופן מלא את זהותו ואת הדברים שהוא אמר. כשהוא עלה על הצלב, גישת מאמיניו הייתה גישה של ציפייה. כשהוא נצלב ועד שהוא נקבר, גישת האנשים אליו הייתה גישה של אכזבה. במהלך הזמן הזה, אנשים כבר החלו לעבור בלבם מספקנות להתכחשות לדברים שישוע אדוננו אמר במהלך חייו כבשר ודם. וכשהוא עלה מן הקבר והופיע לפני האנשים בזה אחר זה, מרבית האנשים שראו אותו במו עיניהם או שמעו את הידיעה על תחייתו עברו בהדרגה מהתכחשות לספקנות. כשישוע אדוננו נתן לתומא לשים את ידו בצדו, וכשישוע אדוננו בצע לחם ואכל אותו לפני ההמון לאחר תחייתו, ואחר כך אכל דג צלוי לפניהם – רק אז הם קיבלו באמת את העובדה שישוע אדוננו הוא המשיח כבשר ודם. אפשר לומר שזה היה כאילו הגוף הרוחני בעל הבשר והדם הניצב לפני אותם אנשים העיר כל אחד מהם מחלום: בר האנוש העומד לפניהם היה האחד שהתקיים מראשית הזמן. היו לו צורה, בשר ודם, והוא כבר חי ואכל עם האנושות במשך זמן רב... באותה העת, האנשים חשו שקיומו כה ממשי וכה נפלא. הם היו גם שמחים ומאושרים, ובו בזמן מלאי רגש. והופעתו המחודשת אפשרה לאנשים לראות באמת את ענוותו, לחוש בקרבתו, בכמיהתו ובחיבור שלו לאנושות. האיחוד הקצר הזה גרם לאנשים שראו את ישוע אדוננו להרגיש כאילו עברו חיים שלמים. לבם האבוד, המבולבל, המפוחד, החרד, הכמה וחסר התחושה מצא נחמה. הם לא היו עוד ספקנים או מאוכזבים, מכיוון שהם הרגישו שכעת יש תקווה ויש משהו לסמוך עליו. בר האנוש הניצב לפניהם יעמוד מאחוריהם לנצח – הוא יהיה מבצר כוחם ומקלטם לעולם ועד.

על אף שישוע אדוננו קם לתחייה, לבו ועבודתו לא עזבו את האנושות. הוא אמר לאנשים בהופעתו שבלי קשר לצורתו, הוא תמיד ילווה אנשים, ילך עמם ויהיה עמם בכל זמן ובכל מקום. ובכל זמן ובכל מקום הוא יספק את צורכי האנושות ויהיה לה רועה, יאפשר לבני האדם לראותו ולגעת בו, ויוודא שלעולם לא יחושו עוד חסרי ישע. ישוע אדוננו גם רצה שאנשים יידעו זאת: חייהם בעולם הזה אינם לבד. לאנושות ישנה דאגת האל – אלוהים עמה. אנשים יכולים תמיד להישען על אלוהים. הוא משפחתם של כל אחד מחסידיו. עם אלוהים כמשענתה, האנושות לא תהיה עוד בודדה או חסרת ישע, ובני האדם שמקבלים אותו כקורבן החטאת שלהם לא יהיו עוד כבולים בחטא. בעיניים אנושיות, החלקים האלה של עבודתו, שישוע אדוננו ביצע לאחר תחייתו, היו דברים קטנים מאוד, אך כפי שאני רואה זאת, כל דבר ודבר היה כה משמעותי, כה רב ערך, וכולם היו כה חשובים ובעלי משקל.

על אף שזמן עבודתו של ישוע אדוננו כבשר ודם היה מלא קשיים וסבל, באמצעות הופעתו בגופו הרוחני כבשר ודם, הוא הגשים באופן מלא ומושלם את עבודתו באותו הזמן כבשר ודם להושעת האנושות. הוא החל את כהונתו בהתגלמות כבשר ודם וסיים את כהונתו בהופעה לפני האנושות בצורתו הגשמית. הוא בישר על עידן החסד, והוא החל את עידן החסד באמצעות זהותו כמשיח. באמצעות זהותו כמשיח, הוא ביצע את העבודה בעידן החסד והוא חיזק והוביל את כל חסידיו בעידן החסד. אפשר לומר, ביחס לעבודתו של אלוהים, שהוא באמת מסיים את מה שהוא מתחיל. ישנם שלבים ותוכנית, והיא מלאה בחוכמתו של אלוהים, בכול יכולתו ובמעשיו המופלאים. היא גם מלאה באהבתו של אלוהים ובחסדו. כמובן, הנושא העיקרי לכל אורך עבודתו של אלוהים הוא דאגתו לאנושות. היא מתפשטת עם רגשות הדאגה שהוא לעולם אינו יכול להניח בצד. בפסוקים האלה של כתבי הקודש, בכל דבר ודבר שישוע אדוננו עשה לאחר תחייתו, מה שהתגלה היה תקוותיו הבלתי משתנות ודאגתו לאנושות, כמו גם דאגתו הטהורה לבני האדם והוקרתו אותם. עד עתה, דבר מזה לא השתנה – האם אתם רואים זאת? כאשר אתם רואים זאת, האין לבכם מתקרב באופן אוטומטי לאלוהים? אילו הייתם חיים בעידן ההוא, וישוע אדוננו היה מופיע לפניכם לאחר תחייתו בצורה מוחשית כדי שתוכלו לראותו, ואילו הוא היה יושב לפניכם, אוכל לחם ודג ומסביר לכם את כתבי הקודש, ומשוחח אתכם, כיצד הייתם מרגישים אז? האם הייתם מרגישים שמחה? אולי אשמה? אי ההבנות וההימנעות הקודמות ביחס לאלוהים, העימותים עמו והספקות כלפיו – האם כל הללו לא היו פשוט נעלמים? האם היחסים בין אלוהים לאדם לא היו הופכים נאותים יותר?

באמצעות הפירושים לפרקים המוגבלים האלה מכתבי הקודש, האם גיליתם פגמים כלשהם בטבעו של אלוהים? האם גיליתם הפחתה כלשהי באהבתו של אלוהים? האם ראיתם רמאות או רוע בכול יכולתו של אלוהים או בחוכמתו? ודאי שלא! כעת, האם אתם יכולים לומר בוודאות שאלוהים קדוש? האם אתם יכולים לומר בבטחה שכל רגשותיו של אלוהים חושפים את מהותו ואת טבעו? אני מקווה שלאחר שקראתם הדברים האלה, מה שהבנתם מהם יסייע לכם ויביא לכם תועלת בחיפושכם אחר שינוי בטבעכם ואחר יראת אל. אני מקווה גם שהדברים האלה יישאו עבורכם פרי אשר יגדל מדי יום, כדי שבמהלך העיסוק הזה, תתקרבו עוד ועוד לאלוהים, ותתקרבו עוד ועוד לאמת המידה שאלוהים דורש, כדי שלא תשתעממו עוד מן העיסוק באמת ולא תרגישו עוד שחיפוש האמת והשינוי בטבעכם הם דברים טרחניים או מיותרים. למעשה, זו ההבעה של טבעו האמיתי של אלוהים ושל המהות הקדושה של אלוהים שמניעה אתכם להיכסף לאור ולצדק ולשאוף לעסוק באמת, לעסוק בסיפוק רצונו של אלוהים ולהפוך לאדם הנופל בנחלתו של אלוהים – להפוך לאדם אמיתי.

היום דיברנו על כמה דברים שאלוהים עשה בעידן החסד, כשהוא התגלם כבשר ודם בפעם הראשונה. מהדברים האלה, ראינו את הטבע שהוא הביע וחשף כבשר ודם, כמו גם כל היבט של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. כל ההיבטים הללו של מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו נראים מואנשים מאוד, אך המציאות היא שבמהותו, כל מה שהוא חשף והביע הוא בלתי נפרד מטבעו שלו. כל שיטה וכל היבט של אלוהים בהתגלמותו המביעים את טבעו באנושות, קשורים הדוקות למהותו. לפיכך, בואו של אלוהים אל קרב האנושות בדרך ההתגלמות כבשר ודם חשוב מאוד, והעבודה שעשה כבשר ודם חשובה מאוד גם היא. והטבע שהוא חשף והרצון שהביע חשובים עוד יותר לכל אדם שחי כבשר ודם, ולכל אדם שחי בשחיתות. האם זה דבר שאתם מסוגלים להבין? לאחר הבנת טבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, האם הגעתם למסקנות כלשהן לגבי הדרך שבה עליכם להתייחס לאלוהים? בתגובה לשאלה הזו, לסיכום, ברצוני לתת לכם שלושה דברי תוכחה: ראשית, אל תבחנו את אלוהים. בלי קשר לשאלה כמה אתם מבינים לגבי אלוהים, ובלי קשר לשאלה כמה אתם יודעים על טבעו, בשום פנים ואופן אל תבחנו אותו. שנית, אל תתחרו באלוהים על מעמד. בלי קשר למעמד שאלוהים נותן לכם או לעבודה שהוא מטיל עליכם, בלי קשר לתפקיד שאליו הוא מקדם אתכם, ולמה שהשקעתם והקרבתם למען אלוהים, בשום פנים ואופן אל תתמודדו נגדו על מעמד. שלישית, אל תתחרו באלוהים. גם אם אתם מבינים או אם אתם יכולים להישמע למה שאלוהים עושה עמכם, למה שהוא מסדר עבורכם ולדברים שהוא מביא אליכם, אל תתחרו בו בשום פנים ואופן. אם אתם יכולים לעמוד בדרישות האלה, תוכלו להיות בטוחים יחסית, ולא תכעיסו את אלוהים בקלות. זה כל מה שיש לחלוק היום!

– הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ג'