האם אתם מקשרים בדרך כלל את המזמורים שאתם מאזינים להם עם המצבים והחוויות שלכם? האם אתה מקשיב בקשב רב ומהרהר במילים ובנושאים מסוימים הקשורים לחוויות ולהבנה שלך, או בכאלה שאתה מסוגל להשיג? (אלוהים, לפעמים, כשאני עובר דברים מסוימים, אני מקשר את המזמורים שאני שומע למצבי, בעוד שבפעמים אחרות אני מקשיב רק כדי לצאת ידי חובה.) בחלק ניכר מן הזמן אתם עושים דברים רק כלאחר יד, הלא כן? אם ב-95 אחוז מהזמן שבמהלכו אתם מקשיבים למזמורים אתם עושים זאת רק כדי לצאת ידי חובה, האם להקשבה כזו יש משמעות כלשהי? מהי מטרת ההאזנה למזמורים? לכל הפחות, היא מאפשרת לאנשים להירגע, להסיר מלבם עניינים ומחשבות מסובכים שונים, ולהיות שקטים בפני האל, תוך שהם מתייצבים בפני דברי האל כדי להקשיב בתשומת לב לכל משפט ופסקה ולהרהר בהם. האם אתם עסוקים כעת יתר על המידה במשימות כך שאין לכם זמן להקשיב ואנרגיה להרהר, או שאתם פשוט לא יודעים כיצד לקרוא קריאת-תפילה את דברי האל, להרהר באמת ולהשקיט את עצמכם בפני האל? כל יום אתם עסוקים רק בביצוע חובתכם; למרות שזה עשוי להיות קשה ומעייף, אתם מאמינים שכל יום מלא, ואינכם מרגישים ריקים או חסרי אונים מבחינה רוחנית. אתם מרגישים שהיום לא עבר לָרִיק; יש לו ערך. לחיות כל יום ללא מטרה משמעו להתנהל באופן מבולבל. האין זה נכון? (כן.) אמרו לי, אם הדברים יימשכו כך, בעוד שלוש, חמש, שמונה או עשר שנים, האם יהיה לכם דבר מה משמעותי לזקוף לזכות החיים האלה? (לא.) אם אינכם חווים מקרים מיוחדים כלשהם או נסיבות מיוחדות שהאל מסדר, אם אין הדרכה אישית ומנהיגות של העליון האוחז בידיכם ומלמד אתכם, כדי לתת לכם כינוסים ושיתופים, וכדי לנתח את מהותם של אנשים, מאורעות ודברים שונים, הרי שלמעשה אתם מבזבזים בכל יום הרבה מהזמן, התקדמותכם איטית, ואינכם משיגים כמעט דבר בהיווכחותכם בחיים. לכן, בכל פעם שמשהו קורה, יכולת ההבחנה שלכם לא גדלה, החוויה וההבנה שלכם את האמת לא מתקדמות, ואתם גם לא מצליחים לחוות את אמונתכם באל ואת ההתמסרות לו ולהתקדם בהם. כאשר תתמודדו עם משהו בפעם הבאה, עדיין לא תדעו כיצד לטפל בו בהתאם לעקרונות-האמת. בתהליך ביצוע חובתכם והתנסות בדברים שונים, עדיין לא תוכלו לחפש עקרונות באופן פעיל וליישם בפועל בהתאם לעקרונות-האמת. זהו בזבוז זמן. מהן ההשלכות שבזבוז זמן מוביל אליהן בסופו של דבר? אתם מבזבזים את זמנכם ומרצכם, ומשלמים לשווא את מחיר מאמציכם הקפדניים. הנתיב שבו אתם הולכים במשך כל השנים מאופיין כנתיבו של פאולוס. אם אתה מנהיג או עובד במשך שנים רבות, אך היווכחותך בחיים רדודה, שיעור קומתך נמוך ואינך מבין עקרונות-אמת כלשהם, אינך מתאים לתפקיד ואינך מסוגל להשלים משימה באופן עצמאי. מנהיגים ועובדים לא מתאימים לתפקידם, ואחים ואחיות מן השורה לא יכולים לחיות את חיי הכנסייה באופן עצמאי, לא יכולים לאכול ולשתות את דברי אל באופן עצמאי, לא יודעים כיצד לחוות את עבודתו של האל ואין להם היווכחות בחיים. אם איש לא יפקח עליהם או ידריך אותם, הם עלולים לסטות מהדרך; אם מנהיגים ועובדים לא יהיו תחת פיקוח או הכוונה בעבודתם, הם עלולים לסטות מהדרך, להקים מלכות עצמאית, ללכת שולל אחרי צוררי משיח ואפילו לנהות אחר צוררי משיח מבלי להיות מודעים לכך, כשהם עדיין חושבים שהם משקיעים מעצמם למען האל. האין זה מעורר רחמים? (אכן, כן.) מצבכם הנוכחי הוא בדיוק כזה: גם עלוב וגם מעורר רחמים. כאשר אתם מתמודדים עם מצבים, אתם חסרי אונים וחסרי כיוון. כשמדובר בבעיות ממשיות ובתוכן העבודה בפועל, אינכם יודעים כיצד לפעול או מה לעשות; הכל סבוך ואין לכם מושג איך לפתור את הדברים. אתם שמחים למדי להיות עסוקים מאוד כל יום, אתם מותשים מבחינה פיזית, ומרגישים לחץ רב מבחינה נפשית, אך תוצאות העבודה שלכם לא כל כך טובות. העקרונות של כל אמת ושל נתיבי היישום בפועל הוסברו לכם בבירור באמצעות סידורי העבודה של בית האל, אך אין לכם נתיב בעבודתכם, אינכם יכולים למצוא את העקרונות, אתם מתבלבלים כשאתם נתקלים במצבים, אינכם יודעים כיצד לפעול, וכל עבודתכם מסתבכת. האין זה מצב מעורר רחמים? (כן.) זהו אכן מצב מעורר רחמים.

יש אנשים שאומרים: "אני מאמין באל יותר מעשר שנים. אני מאמין ותיק". יש כאלה שאומרים: "אני מאמין באל כבר עשרים שנה". אחרים אומרים: "מהן עשרים שנות אמונה? אני מאמין באל כבר יותר משלושים שנה". אתם מאמינים באל כבר לא מעט שנים, וחלקכם משמשים אפילו כמנהיגים או כעובדים במשך שנים רבות ויש לכם ניסיון רב. אך איך מתנהלת ההיווכחות שלכם בחיים? עד כמה טוב אתם יכולים לתפוס עקרונות-אמת? אתה משמש כמנהיג או כעובד במשך שנים רבות וצברת ניסיון מסוים בעבודתך, אך כשאתה מתמודד עם כל מיני משימות, אנשים ודברים, האם תבסס את היישום בפועל על עקרונות-האמת? האם תשמור על שמו של האל? האם תגן על האינטרסים של בית האל? האם תשמור על עבודת האל? האם אתה יכול לשאת עדות? כאשר תתמודד עם שיבושים והפרעות לעבודת הכנסייה שייגרמו על ידי צוררי משיח ואנשים רעים, האם יהיה לך ביטחון וכוח להילחם נגדם? האם אתה יכול להגן על אנשיו הנבחרים של האל ולדבוק בעבודת בית האל, תוך שאתה מגן על האינטרסים של בית האל ועל שמו של האל מפני ביזוי? האם אתה יכול לעשות זאת? לפי מה שאני רואה, אינכם יכולים לעשות זאת, וגם לא עשיתם זאת בעבר. אתם די עסוקים כל יום – במה אתם עסוקים? במשך כל השנים הקרבתם את משפחתכם ואת הקריירה שלכם, סבלתם, שילמתם את המחיר והשקעתם מאמצים רבים, אך הישגיכם מועטים. יש מנהיגים ועובדים שאפילו התמודדו עם מאורעות, אנשים ונסיבות דומים פעמים רבות, אך הם ממשיכים לעשות את אותן טעויות, ומותירים אחריהם את אותן עבירות. האם אין זה מוכיח שהם לא צומחים בחייהם? האם אין זה אומר שהם לא זכו באמת? (כן.) האין זה מוכיח שהשטן עדיין שולט בהם תחת השפעתו האפלה ושהם לא זכו בישועה? (כן.) כאשר מאורעות שונים מתעוררים ומתרחשים סביבך בכנסייה בזמנים שונים, אתה חסר אונים ולא יכול לעשות דבר. במיוחד כאשר אתה ניצב מול צוררי משיח ואנשים רעים הגורמים לשיבושים ולהפרעות בעבודת הכנסייה, אינכם יודעים כיצד לטפל בכך. אתם פשוט מחליקים את הדברים, או במקרה הטוב, אתם כועסים וגוזמים את אלה שגרמו להפרעה, אך הבעיה נשארת לא פתורה, ואין לכם תוכנית פעולה חלופית. יש אפילו כאלה שחושבים: "נתתי את כל כוחי ואת כל לבי – האם האל לא אמר שעלינו לתת את שני הדברים האלה? נתתי את כל כולי; אם עדיין אין תוצאות, זו לא אשמתי. אנשים פשוט כל כך רעים: אפילו כשאתה משתף איתם על האמת, הם לא מקשיבים". אתה אומר שנתת את כל כוחך ואת כל לבך, אבל העבודה לא השיגה תוצאות. לא שמרת על עבודת הכנסייה ולא הגנת על האינטרסים של בית האל, ואיפשרת לאנשים רעים להשתלט על הכנסייה. איפשרת לשטן להשתולל ללא מעצורים ולבייש את שמו של האל, בזמן שאתה צפית מהצד, ללא יכולת לעשות דבר, ללא יכולת להתמודד עם שום דבר אפילו עם הסמכות שהייתה לך. לא יכולת לשאת עדות למען האל, ואתה עדיין חושב שהבנת את האמת ושנתת את כל לבך וכוחותיך. האם זו המשמעות של להיות אחראי טוב? (לא.) כשכל מיני אנשים רעים וחסרי אמונה מגיחים וממלאים תפקידים שונים כשדים וכשטנים יוצאים נגד סידורי העבודה ועושים דברים שונים לחלוטין, ומשקרים ומרמים את בית האל; כשהם מפריעים לעבודתו של האל ומשבשים אותה, עושים דברים שמביישים את שמו של האל ומכתימים את בית האל, את הכנסייה, וכשאתה רואה זאת, אינך עושה דבר מלבד לכעוס, ואינך מסוגל לקום ולתמוך בצדק, לחשוף את האנשים הרעים, לדבוק בעבודת הכנסייה, להתמודד עם האנשים הרעים האלה ולטפל בהם, ולמנוע מהם להפריע לעבודת הכנסייה ולהכתים את בית האל, את הכנסייה. בכך שלא עשית את הדברים האלה, כשלת בנשיאת עדות. יש אנשים שאומרים: "אני לא מעז לעשות את הדברים האלה, אני חושש שאם אטפל באנשים רבים מדי, אני עלול להכעיס אותם, ואם הם יחברו נגדי כדי להעניש אותי ולהדיח אותי מתפקידי, מה אעשה?" אמרו לי, האם הם מוגי לב ופחדנים, האם אין להם את האמת והם לא יכולים להבחין בין אנשים או להבין את הפרעת השטן לאשורה, או שהם לא נאמנים בביצוע חובתם והם רק מנסים להגן על עצמם? מהי הבעיה האמיתית כאן? האם חשבתם על כך אי פעם? אם אתה פחדן, שברירי, מוג לב וחששן מטבעך; אך לאחר שנים כה רבות של אמונה באל המבוססת על הבנה של אמיתות מסוימות, אתה מפתח אמונה אמיתית באל, האם לא תהיה מסוגל להתגבר על משהו מהחולשה האנושית שלך, מהפחדנות ומהשבריריות שלך, ולא תפחד יותר מאנשים רעים? (כן.) אם כך, היכן טמון השורש של חוסר היכולת שלך להתמודד עם אנשים רעים ולטפל בהם? האם האנושיות שלך היא פחדנית, הססנית וחששנית מטבעה? זהו לא שורש הבעיה ולא מהותה. מהות הבעיה היא שאנשים אינם נאמנים לאל. הם מגינים על עצמם, על ביטחונם האישי, על שמם הטוב, על מעמדם ועל דרך המילוט שלהם. חוסר הנאמנות שלהם מתבטא באופן שבו הם תמיד מגינים על עצמם, נסוגים כמו צב לתוך שיריונו בכל פעם שהם נתקלים במשהו, וממתינים עד שהדבר יסתיים לפני שהם מוציאים שוב את ראשם החוצה. אין זה משנה במה הם נתקלים, הם תמיד הולכים על קליפות ביצים, הם חרדים מאוד, דואגים וחוששים, והם לא מסוגלים לעמוד ולהגן על עבודת הכנסייה. מה הבעיה כאן? האין זה חוסר אמונה? אין לך אמונה אמיתית באל, אינך מאמין שהאל ריבון על כל הדברים, ואינך מאמין שחייך, שכל כולך, נתונים בידי האל. אינך מאמין למה שהאל אומר: "ללא רשותו של האל, השטן לא יעז לגעת אפילו בשערה אחת משערות ראשך". אתה מסתמך על עיניך שלך ושופט את העובדות, אתה שופט דברים על סמך השיקולים שלך, ואתה תמיד מגן על עצמך. אינך מאמין שגורלו של אדם נתון בידי האל; אתה מפחד מהשטן, אתה מפחד מכוחות הרע ומאנשים רעים. האין זה חוסר אמונה אמיתית באל? (כן.) מדוע אין אמונה אמיתית באל? האם הסיבה לכך היא שחוויותיהם של אנשים רדודות מדי והם לא יכולים לראות את הדברים האלה לאשורם, או שמא הסיבה לכך היא שהם מבינים מעט מדי מהאמת? מה הסיבה? האם יש לכך קשר כלשהו לצביונם המושחת של אנשים? האם זה משום שאנשים יותר מדי ערמומיים? (כן.) לא משנה כמה דברים הם חווים, לא משנה כמה עובדות מונחות בפניהם, הם לא מאמינים שזו עבודתו של האל או שגורלו של אדם נתון בידיו של האל. זהו היבט אחד. בעיה אנושית נוספת היא שלאנשים אכפת יותר מדי מעצמם. הם לא מוכנים לשלם שום מחיר או להקריב קורבן כלשהו למען האל, למען עבודתו, למען האינטרסים של בית האל, למען שמו וכבודו של האל. הם לא מוכנים לעשות דבר שיש בו ולו סכנה קלה ביותר. לאנשים אכפת יותר מדי מעצמם! מכיוון שאנשים פוחדים מהמוות, מהשפלה, מלהיות לכודים בידי אנשים רעים ומפני האפשרות שייקלעו למצוקה כלשהי, הם עושים מאמצים רבים כדי לשמר את בשרם שלהם, ושואפים לא לאפשר לעצמם להיכנס למצבים מסוכנים. מבחינה אחת, התנהגות זו מראה שאנשים הם ערמומיים מדי, ואילו מבחינה אחרת, היא חושפת את השימור העצמי ואת האנוכיות שלהם. אינך מוכן למסור את עצמך לידי האל, וכשאתה אומר שאתה מוכן להשקיע מעצמך למען האל, זה לא יותר מאשר רצון. כאשר מדובר בהתייצבות ממשית בפני האל ובנשיאת עדות על האל, כשמדובר במלחמה בשטן ובהתמודדות עם סכנה, עם מוות ועם מצוקות וקשיים שונים, לכך אתה כבר לא מוכן. הרצון הקטן שלך מתפורר, ואתה עושה ככל יכולתך כדי להגן קודם כל על עצמך, ולאחר מכן אתה מבצע בשטחיות את אותה עבודה שאתה נדרש לעשות, עבודה שגלויה לכולם. מוחו של אדם עדיין גמיש יותר מזה של מכונה: הוא יודע להסתגל, בעת היתקלות במצבים, הוא יודע אילו פעולות יתרמו לאינטרסים האישיים שלו ואילו לא, והוא ממהר ליישם כל שיטה העומדת לרשותו. כתוצאה מכך, בכל פעם שאתה מתמודד עם דברים מסוימים, האמון הקלוש שיש לך באל לא מסוגל לעמוד איתן. אתה פועל בערמומיות כלפי האל, אתה נוקט בטקטיקות נגדו ומְטַכֵּס תחבולות, וכך נחשף היעדר האמונה האמיתית שלך באל. אתה חושב שהאל לא אמין, שהוא לא יוכל להגן עליך או להבטיח את ביטחונך, ושהאל אפילו עלול להניח לך למות. אתה מרגיש שהאל לא אמין, ושתוכל להיות בטוח רק אם תסמוך על עצמך. מה קורה בסוף? אין זה משנה מהן הנסיבות או העניינים שאיתם אתה מתמודד, אתם מתייחס אליהם באמצעות השיטות, הטקטיקות והאסטרטגיות האלה, ואינך מסוגל לשאת עדות למען האל. יהיו אשר יהיו הנסיבות, אינך מסוגל להיות מנהיג או עובד כשיר, אינך מסוגל להפגין את תכונותיו או מעשיו של אחראי, ואינך מסוגל להפגין נאמנות מלאה, ובכך אתה מאבד את עדותך. לא משנה עם כמה עניינים אתה מתמודד, אינך מסוגל לסמוך על אמונתך באל כדי לממש את נאמנותך ואת אחריותך. כתוצאה מכך, התוצאה הסופית היא שאתה לא משיג דבר. בכל הנסיבות שהאל תיזמר עבורך, וכאשר נלחמת בשטן, בחירתך הייתה תמיד לסגת ולברוח. לא הלכת במסלול ההתנסות שהאל הראה לך או שהוא קבע עבורך. לכן, בעיצומו של הקרב הזה, אתה מחמיץ את האמת, את ההבנה ואת החוויות שהיה עליך לצבור. בכל פעם שאתה מוצא את עצמך בנסיבות שהאל תיזמר, אתה חווה אותן באותו אופן, ומסיים את כולן באותו אופן. בסופו של דבר, הדוקטרינה והלקחים שאתה מפיק הם זהים. אין לך הבנה אמיתית, רק ספגת כמה חוויות ולקחים, כגון: "לא כדאי שאעשה זאת בעתיד. כשאתקל במצבים דומים עלי להיות זהיר לגביהם, עלי להזכיר זאת לעצמי, אני צריך להיות זהיר עם סוג כזה של אנשים, להימנע מהם ולעמוד על המשמר מפני הסוג הזה". זה הכול. מה השגת? האם אלה פיקחות ותובנה, או ניסיון ולקחים? אם מה שהשגת לא קשור כלל לאמת, הרי שלא השגת דבר, שום דבר שהיה עליך באמת להשיג. לפיכך, בנסיבות שהאל תיזמר, אכזבת אותו; לא השגת את מה שהאל התכוון שתשיג, ולכן בוודאי שאכזבת אותו. בניסיון או בנסיבות האלה שהאל תזמר, לא השגת את האמת שהוא רצה שתהיה לך. לבך ירא-האל לא צמח, האמיתות שעליך להבין עדיין לא ברורות לך, אתה עדיין חסר הבנה בתחומים שבהם אתה זקוק להבנה על עצמך, לא הפקת את הלקחים שהיה עליך לספוג, ועקרונות-האמת שעליך לפעול לפיהם חמקו ממך. בה בעת, אמונתך באל גם היא לא גדלה; היא נותרה בנקודת ההתחלה שלה. אתה דורך במקום. אם כך, במה צמחת? אולי אתה מבין עכשיו כמה דוקטרינות שלא הכרת קודם לכן, או שנחשפת לצד המכוער של סוג מסוים של אנשים שאותו לא הבנת קודם לכן. אך לא התנסית ולו בקורטוב האמת הקטן ביותר, והאמת נותרה עבורך בלתי נראית, לא מובנת ובלתי מוכרת. בשעה שאתה ממשיך בעבודתך או בביצוע חובתך, אתה עדיין לא מבין את העקרונות שעליך לפעול לפיהם ואינך מכיר אותם. הדבר מאכזב מאוד מבחינת האל. לכל הפחות, בנסיבות מסוימות אלה, לא הגברת את נאמנותך לאל ולא את האמונה שהייתה צריכה לגדול בתוכך באופן מובנה. לא השגת אף אחד מהשניים, וזה פשוט מעורר רחמים! יש שיאמרו: "אתה טוען שלא השגתי כלום, אבל זה לא נכון. לכל הפחות, רכשתי ידע עצמי והבנה לגבי אנשים, מאורעות ודברים סביבי. יש לי הבנה ברורה יותר של האנושיות ושל עצמי". האם הבנת הדברים האלה נחשבת להתקדמות אמיתית? גם אם אינך מאמין באל, כשתגיע לגיל ארבעים או חמישים, תכיר את הדברים האלה, פחות או יותר. אנשים בעלי איכות מועטה או ממוצעת יכולים להשיג זאת; הם יכולים להבין את עצמם, את היתרונות והחסרונות, את נקודות החוזק והחולשה של האנושיות שלהם, כמו גם במה הם טובים ובמה הם לא טובים. כאשר הם מגיעים לגיל ארבעים או חמישים, עליהם להבין פחות או יותר את האנושיות של סוגים שונים של אנשים שאיתם הם מקיימים אינטראקציה לעתים קרובות. עליהם לדעת עם אילו סוגי אנשים מתאים לקיים אינטראקציה ועם אילו הדבר לא מתאים, עם אילו סוגי אנשים מתאים להתחבר ועם אילו לא, ממי עליהם לשמור מרחק ואל מי כדאי להם להתקרב – הם מסוגלים להבין את כל הדברים האלה, פחות או יותר. אם מישהו מבולבל, איכותו ירודה מדי, אם הוא אוויל, או שהוא בעל בעיות שכליות, הרי שאין לו את ההבנה הזו. אם אתה מאמין באל במשך שנים רבות, שמעת אמת כה רבה וחווית נסיבות כה רבות ושונות, והדבר היחיד שהשגת הוא בתחום האנושיות של אנשים, בהבחנה בין אנשים או בהבנת עניינים פשוטים מסוימים, האם הדבר יכול להיחשב כהישג של ממש? (לא.) אם כך, מהו הישג של ממש? הוא קשור לשיעור קומתך. אם אתה משיג משהו, אתה מתקדם, ושיעור קומתך גדל; אם אינך משיג באמת שום דבר, שיעור קומתך לא גדל. אם כך, למה מתייחס ההישג הזה? לכל הפחות, הוא קשור לאמת; באופן ספציפי יותר, לעקרונות-האמת. כאשר אתה מבין את עקרונות-האמת, כאשר אתה יכול לפעול לפיהם וליישם אותם בפועל בעת התמודדות עם עניינים שונים ועם אנשים שונים, והם הופכים לעקרונות ולאמות המידה שלך להתנהלותך, אזי זהו הישג אמיתי. כאשר עקרונות-האמת הללו הופכים לעקרונות ולאמות המידה שעליך לפעול לפיהם לצורך התנהלותך, הם הופכים לחלק מחייך. כאשר היבט זה של האמת יצוק בתוכך, הוא הופך לחייך, ואז חייך צומחים. אם עדיין לא תפסת את עקרונות-האמת הקשורים לעניינים מסוג זה, ועדיין אינך יודע כיצד לטפל בהם כשאתה נתקל בהם, הרי שבהקשר זה, לא השגת את האמת. ברור שהיבט זה של האמת אינו חייך, וחייך לא צמחו. מיומנות בדיבור היא חסרת תועלת – ממילא הכול דוקטרינה. האם אתה יכול למדוד זאת? (כן, אני יכול.) האם התקדמתם במהלך תקופה זו? (לא, לא התקדמתי.) בסך הכול השתמשת ברצון האנושי ובאינטלקט שלך כדי לתמצת כמה חוויות, כמו למשל לומר: "הפעם למדתי אילו סוגים של דברים לא אומר או לא אעשה יותר, אילו דברים אעשה יותר ואילו אעשה פחות, ומה לא אעשה בוודאות". האם זהו סימן לצמיחה בחייך? (לא.) זהו סימן לכך שיש לך חוסר רציני בהבנה רוחנית. כל מה שאתה יכול לעשות הוא לסכם כללים, מילים וסיסמאות, שאין להם שום קשר לאמת. האם זה לא מה שאתם עושים? (כן.) בכל פעם שאתם חווים משהו, לאחר כל מאורע משמעותי, אתם נוזפים בעצמכם ואומרים: "אל אלוהים, בעתיד עלי לעשות זאת כך, או כך". אך בפעם הבאה שמתעורר מצב דומה, הוא עדיין מסתיים בכישלון, ואתה נעשה מתוסכל ואומר, "למה אני כזה?" אתה כועס על עצמך וחושב שלא הצלחת לעמוד בציפיות שלך-עצמך. האם זה מועיל? העניין הוא לא שלא הצלחת לעמוד בציפיותיך שלך, או שאתה טיפש, או שהנסיבות שהאל תיזמר הן שגויות, וזה בהחלט לא שהאל מתייחס לאנשים בצורה לא הוגנת. הסיבה לכך היא שאינך חותר אל האמת ואינך מחפש אותה, אינך פועל בהתאם לדברי האל ואינך מקשיב לדברי האל. אתה תמיד מכניס לתוכם את הרצון האנושי; אתה האדון של עצמך, ואינך מניח לדברי האל לקחת שליטה. היית מעדיף להקשיב לאנשים אחרים מאשר לדברי האל. האין זה כך? (כן, כך הדבר.) האם אתה חושב שהתקדמת על ידי צבירת כמה חוויות ולקחים מתוך מאורע בודד או בנסיבות מסוימות? אם תתקדם באמת ובתמים, כשהאל יבחן אותך בפעם הבאה, תוכל להגן על שמו של האל, להגן על האינטרסים ועל העבודה של בית האל, להבטיח שכל העבודה תתנהל בצורה חלקה ושלא יהיו כל הפרעות או מכשולים. אתה תוודא ששמו של האל יישאר ללא כתם וללא רבב, שלא ייגרמו כל הפסדים לצמיחה בחיים של אחיך ושל אחיותיך, ושמנחות האל יהיו מוגנות. משמעות הדבר היא שהתקדמת, שמתאים להשתמש בך, ושאתה ניחן בהיווכחות בחיים. כרגע, אתם עדיין לא במקום הזה; למרות שהמוחות שלכם קטנים, הם מלאים בדברים רבים, ואתם לא אנשים פשוטים. אף על פי שייתכן שאתם כנים ברצונכם להשקיע מעצמכם למען האל, לוותר על הכול ולנטוש הכול למענו, עדיין, כשאתם מתמודדים עם עניינים, אינכם מסוגלים למרוד בתשוקותיכם, בכוונותיכם ובתוכניותיכם השונות. ככל שביתו של האל ועבודתו של האל נתקלים יותר בקשיים שונים, כך אתה נרתע יותר, הופך לבלתי נראה, וכך פוחת הסיכוי שתקום ותיקח שליטה על העבודה הזו, כדי להגן על האינטרסים של בית האל ועל עבודתו של האל. אם כך, מה קרה לכנותך באשר להשקעה מעצמך למען האל? מדוע הכנות המועטה הזו כה שברירית ופגיעה? מה קרה לנכונות המועטה שלך להקריב הכול ולנטוש הכול למען האל? מדוע נכונותך אינה יכולה לעמוד איתן? מה הופך אותה לכל כך פגיעה? מה הדבר מאשר? הוא מאשר שאין לך שיעור קומה אמיתי, ששיעור קומתך נמוך באופן מעורר רחמים, וששד קטן יכול להתל בך בקלות: עם ההפרעה הקטנה ביותר, אתה תפנה ותנהה אחר השד הקטן הזה. אפילו אם יש לך שיעור קומה מסוים, הוא מוגבל לחוויה שלך בעניינים שטחיים מסוימים שאינם קשורים לאינטרסים שלך, ואתה עדיין מסוגל בקושי להגן על האינטרסים של בית האל ולעשות כמה דברים קטנים שאתה מרגיש שאתה יכול להשיג שנמצאים בתחום היכולות שלך. כשמדובר באמת בנשיאת עדותך, כשהכנסייה עומדת בפני נקיטת אמצעים חריפים והפרעות של אנשים רעים וצוררי משיח, היכן אתה? מה אתה עושה? על מה אתה חושב? הדבר ממחיש בבירור את הבעיה, הלא כן? אם צורר משיח, בעודו מבצע את חובתו, מרמה את הממונים עליו ואת הכפופים לו ופועל בקלות דעת, משבש את עבודת הכנסייה ומפריע לה, מבזבז מנחות ומטעה אחים ואחיות וגורר אותם לנהות אחריו, ואתה, לא רק שאתה לא מבחין בו, אינך הודף את מאמציו ולא מדווח עליו, אלא שאתה אפילו מתלווה אל צורר המשיח ועוזר לו להשיג את התוצאות שהוא מייחל להן בעשיית כל הדברים האלה, אם כן, אמור לי, איזו השפעה יש לנחישות המועטה שלך להשקיע מעצמך באמת למען האל? האין זה שיעור קומתך האמיתי? כשצוררי משיח, אנשים רעים וכל מיני אנשים חסרי אמונה באים להפריע ולהשמיד את עבודת בית האל, במיוחד כשהם מכתימים את שם הכנסייה ומביישים את שמו של האל, מה אתה עושה? האם אתה קם ומשמיע את קולך כדי להגן על עבודת בית האל? האם קמת כדי להדוף את מאמציהם או להגביל אותם? לא רק שלא קמת כדי לעצור אותם, אתה הצטרפת אל צוררי המשיח בעשיית רע, סייעת ועזרת להם, ופעלת ככלי שלהם וכעושה דברם. יתר על כן, כאשר מישהו כותב מכתב כדי ליידע לגבי בעיה הקשורה בצוררי משיח, אתה תוחב את המכתב למגירה ובוחר לא לטפל בעניין. אם כן, ברגע מכריע זה, האם לנחישותך ולרצונך לנטוש הכול על מנת להשקיע מעצמך בכנות למען האל הייתה השפעה כלשהי? אם לא הייתה לכך כל השפעה, ברור למדי שהרצון והנחישות האלה, לכאורה, הם לא שיעור קומתך האמיתי, הם לא מה שהשגת מאמונתך באל במשך שנים כה רבות. הם לא יכולים לבוא במקום האמת; הם לא האמת ולא היווכחות בחיים. הם לא מסמלים אדם שיש לו חיים, הם רק סוג של משאלת לב, השתוקקות וכמיהה שיש לאנשים למשהו יפה – אין להם שום קשר לאמת. לכן, עליכם להתעורר ולראות בבירור את שיעור קומתכם האמיתי. אל תחשבו שרק משום שיש לכם מעט איכות, ומכיוון שנטשתם דברים רבים כמו השכלה, קריירה, משפחה, נישואים וסיכויים של הבשר, שיעור קומתכם הוא איכשהו גדול. יש אנשים שהם אפילו מנהיגים או עובדים מאז שהניחו יסודות לאמונתם הראשונית באל. במהלך השנים הם צברו חוויות ולקחים מסוימים, והם יכולים להטיף כמה מילים ודוקטרינות. משום כך, הם מרגישים ששיעור קומתם גדול משל אחרים, שיש להם היווכחות בחיים, שהם עמודי תווך בבית האל ושהם האנשים שהאל הופך למושלמים. זה לא נכון. אל תחשבו על עצמכם שאתם אנשים טובים – אתם עדיין רחוקים מזה! אינכם מסוגלים אפילו להבחין בצוררי משיח; אין לכם שיעור קומה אמיתי. למרות שבמשך שנים רבות אתה משמש כמנהיג או כעובד, עדיין אין תחום שאתה יכול להתאים לו, אינך מסוגל לבצע עבודה אמיתית רבה, וניתן להשתמש בך רק מתוך כורח. אינך אדם בעל כישרון גדול. אם למישהו מכם יש רוח לעבודה קשה ולנשיאת קשיים, לכל היותר אתם סוסי עבודה. אינכם מתאימים. יש אנשים שהופכים למנהיגים או לעובדים פשוט משום שהם נלהבים, משום שיש להם בסיס חינוכי והם ניחנים באיכות מסוימת. יתר על כן, יש כנסיות שלא יכולות למצוא את האדם האידיאלי שישמש כאחראי, ולכן האנשים האלה מקודמים באופן חריג ומקבלים הכשרה. בקרב האנשים האלה, יש שהוחלפו בהדרגה וסולקו במהלך חשיפה של סוגים שונים של אנשים. למרות שחלק מאלה שהמשיכו לנהות עד כה עדיין נשארים, הם עדיין לא יכולים להבחין בשום דבר. הם יכלו להישאר רק משום שהם לא עשו שום דבר רע. יתר על כן, הם מסוגלים לעשות מעט עבודה רק בזכות סידורי עבודה שמגיעים מהעליון, יחד עם הדרכה ישירה, פיקוח, בירור, מעקב, ניטור וגיזום, וזה לא אומר שהם אנשים מתאימים. הסיבה לכך היא שלעתים קרובות אתם סוגדים לאחרים, נוהים אחריהם, סוטים מהדרך, עושים דברים שגויים, מתדרדרים לבלבול על ידי מעשי כפירה וכזבים מסוימים, מאבדים את חוש הכיוון שלכם ובסופו של דבר אינכם יודעים במי אתם באמת מאמינים. זהו שיעור קומתכם בפועל. אם הייתי אומר שאין לכם כלל היווכחות בחיים, היה זה לא הוגן כלפיכם. אני יכול רק לומר שמגוון החוויות שלכם מוגבל מדי. יש לכם כניסה מסוימת רק לאחר שאתם נגזמים ולאחר שננקטים נגדכם אמצעי משמעת רציניים, אך כשמדובר בדברים הכרוכים בעקרונות משמעותיים, במיוחד כאשר אתם ניצבים מול צוררי משיח ומנהיגי שקר המטעים אנשים וגורמים להפרעות, אין לכם דבר שנזקף לזכותכם ואין לכם כל עדות. במונחים של חוויות חיים והיווכחות בחיים, החוויות שלכם רדודות מדי ואין לכם הבנה אמיתית של האל. מבחינה זו, עדיין אין לכם במה להתגאות. כשמדובר בעבודה ממשית בכנסייה, אינכם יודעים כיצד לשתף על האמת ואיך לפתור בעיות; גם כאן אין לכם מה להראות. בהיבטים אלה, אין דבר שאתם יכולים לזקוף לזכותכם. לכן, אינכם מתאימים לתפקיד מנהיג ועובד. אולם, כמאמינים מן השורה, לרובכם יש מעט היווכחות בחיים, אף על פי שהיא מועטה מאוד ואינה עולה בקנה אחד עם מציאות-האמת. עדיין לא נבדק אם אתם יכולים לעמוד במבחנים. רק כאשר יתעוררו בפועל ניסיונות גדולים, פיתויים משמעותיים או ייסור ושיפוט רציניים וישירים מהאל, ניתן יהיה לבחון אם יש לך שיעור קומה אמיתי ומציאות-אמת, אם באפשרותך לשאת עדות, מה יהיו תשובותיך במבחן ואם אתה עומד בדרישותיו של האל – זה הזמן שבו שיעור קומתך האמיתי יתגלה. לעת עתה, מוקדם מדי לומר שיש לך שיעור קומה. לגבי תפקיד המנהיג והעובד, אין לכם כל שיעור קומה אמיתי. כאשר אתם מתמודדים עם עניינים, אתם נעשים מבולבלים, וכאשר אתם נתקלים בהפרעות מצד אנשים רעים או מצד צוררי משיח, אתם מובסים. אינכם יכולים להשלים משימות חשובות כלשהן באופן עצמאי; תמיד יש צורך שמישהו יפקח עליכם, ידריך אתכם וישתף איתכם פעולה על מנת להשלים את העבודה. במילים אחרות, אינכם יכולים לנווט את הספינה. בין אם אתם ממלאים את תפקיד המנהיג או תפקיד משנה, אינכם יכולים לקחת על עצמכם את התפקיד לבד או להשלים משימה באופן עצמאי; אתם לחלוטין לא מסוגלים לסיים משימה היטב ללא פיקוח ודאגה של העליון. אם סקירה של עבודתכם תראה בסופו של דבר שפעלתם היטב בכל ההיבטים, שהשקעתם את לבכם בכל חלק של עבודתכם, שביצעתם הכול היטב וטיפלתם בכל העבודה כראוי ובהתאם לעקרונות-האמת, ושעבדתם על בסיס הבנה ברורה של האמת וחיפוש אחר עקרונות-האמת על מנת שתוכלו לפתור בעיות ולבצע היטב את עבודתכם, הרי שאתם מתאימים. עם זאת, אם לשפוט לפי כל מה שחוויתם עד לנקודה זו, אינכם מתאימים. הבעיה העיקרית עם התאמתכם היא שאינכם יכולים להשלים באופן עצמאי את המשימות שהוקצו לכם – זהו היבט אחד. היבט נוסף הוא, שאם אין עליכם פיקוח של העליון, אתם עלולים להטעות אנשים או לגרום להם לנטוש את הנתיב הנכון. אינכם יכולים להוביל אותם בפני האל או להביא אחים ואחיות בכנסייה אל מציאות-האמת או אל המסלול הנכון של אמונה באל, כך שכל אנשיו הנבחרים של האל יוכלו לבצע את חובתם. אינך יכול להשיג דבר מכל אלה. אם קיים פרק זמן ללא בדיקה של העליון, תמיד יש סטיות רבות ופגמים רבים במסגרת העבודה שעליה אתם אחראים, כמו גם בעיות שונות ומשונות; ואם העליון לא יתקן אותן, יפקח עליהן או יטפל בהן באופן אישי, מי יודע עד לאן יגיעו סטיות אלה או מתי הן ייפסקו. זהו שיעור קומתכם האמיתי. לכן אני אומר שאתם בהחלט לא מתאימים. האם אתם רוצים לשמוע זאת? האם אין לכם הרגשה שלילית כשאתם שומעים זאת? (אלוהים, אנחנו מרגישים מאוד לא נוח בלבנו, אך הדברים שהאל משתף עליהם הם אכן עובדה. אין לנו שיעור קומה או מציאות-אמת ולו במעט. כאשר צוררי משיח יופיעו, לא נוכל להבחין בהם.) אני חייב לציין בפניכם את הדברים האלה; אחרת, תרגישו שנעשה לכם עוול ושמתעמרים בכם כל הזמן. אינכם מבינים את האמת; אתם יודעים רק איך לדבר על כמה מילים ודוקטרינות. במהלך כינוסים, לרוב אתם כבר לא מכינים אפילו טיוטה כדי לדבר על דוקטרינה, ואינכם סובלים יותר מפחד במה, ולכן אתם חושבים שיש לכם שיעור קומה. אם יש לך שיעור קומה, מדוע אינך מתאים? מדוע אינך יכול לשתף על האמת ולטפל בבעיות? אתה יודע רק לדבר על מילים ודוקטרינות כדי לגרום לאחים ולאחיות שלך לאשר אותך. דבר זה לא מרצה את האל, והוא לא הופך אותך למתאים. אינך יכול לפתור בעיות ממשיות באמצעות היכולת שלך לדבר על המילים והדוקטרינות האלה. האל מארגן מצב פשוט שחושף אותך, ומתברר עד כמה שיעור קומתך נמוך, מתברר שאינך מבין כלל את האמת ושאינך יכול לראות שום דבר לאשורו; כך נחשף שאתה עלוב, מעורר רחמים, עיוור ובור. האין זה המצב? (כן.) אם אתם יכולים לקבל את הדברים האלה, זה טוב; אם אינכם יכולים לקבל אותם, קחו את הזמן לחשוב עליהם. חישבו על מה שאני אומר: האם הדבר הגיוני, האם הוא מבוסס על המציאות? האם הוא חל עליכם? גם אם הדבר אכן חל עליכם, אל תהפכו להיות שליליים. שליליות לא תעזור לכם לפתור בעיות. כאדם המאמין באל, אם אתה רוצה לבצע את חובתך ולהיות מנהיג או עובד, אינך יכול לפרוש כשאתה נתקל במכשולים ובכישלונות. אתה חייב להתרומם ולהמשיך להתקדם. עליך להתמקד בהצטיידות בהיבטים מסוימים של האמת בתחומים שבהם אתה לוקה בחסר, ושבהם יש לך בעיות חמורות. לא תפתור דבר אם תהיה שלילי או אם תקפא על שמריך. כשאתה מתמודד עם עניינים, הפסק להשמיע מילים ודוקטרינות, כמו גם סוגים שונים של הנמקות אובייקטיביות – אלה לא יעזרו. כשהאל בוחן אותך ואתה אומר: "באותו זמן, בריאותי לא הייתה טובה במיוחד, הייתי צעיר וסביבתי לא הייתה שלווה במיוחד", האם הוא יקשיב לכך? האל ישאל: "האם שמעת את האמת כאשר שיתפו עליה איתך?" אם תאמר: "כן, שמעתי אותה", הוא ישאל: "האם יש לך את סידורי העבודה שנמסרו?" ואז אתה תאמר: "כן, יש לי אותם", והוא ימשיך: "אם כך, מדוע לא עקבת אחריהם? מדוע נכשלת כישלון חרוץ כל כך? מדוע לא יכולת לשאת את עדותך?" כל סיבה אובייקטיבית שעליה תשים דגש לא תחזיק מים. האל לא מעוניין בתירוצים או בנימוקים שלך. הוא לא בוחן כמה דוקטרינות אתה מסוגל לדבר או עד כמה אתה טוב בהגנה על עצמך. האל רוצה לראות את שיעור קומתך האמיתי והוא רוצה שחייך יצמחו. לא משנה מתי, לא משנה מהי רמת המנהיגות שלך, או עד כמה מעמדך גבוה, לעולם אל תשכח מי אתה ומה אתה בפני האל. לא משנה על כמה דוקטרינות אתה יכול לדבר, לא משנה עד כמה אתה מתורגל בדיבור על דוקטרינה, לא משנה מה עשית בבית האל או אילו תרומות תרמת לו, אף דבר מאלה לא מראה שאתה ניחן בשיעור קומה אמיתי, ואלה לא סימנים לכך שיש לך חיים. כאשר תיכנס למציאות-האמת, כאשר תתפוס את עקרונות-האמת, כאשר תישא עדות בעת התמודדות עם עניינים, תהיה מסוגל להשלים משימות באופן עצמאי ותתאים לשימוש, או-אז יהיה לך שיעור קומה אמיתי. הבה נסיים כאן את הדיון הזה ונעבור לנושא המרכזי של השיתוף שלנו.

במה עסקנו בשיתוף שלנו בכינוס האחרון? (בכינוס האחרון, האל שיתף על "ויתור על העול שמגיע מהמשפחה". חלק אחד מכך הוא לוותר על הציפיות מהצאצאים. האל הסביר זאת בשני שלבים: האחד נוגע להתנהגות ההורים כאשר ילדיהם עדיין קטינים, והחלק השני נוגע להתנהגותם כאשר ילדיהם בוגרים. לא משנה מהו גיל ילדיהם, בין אם הם מבוגרים או לא, במציאות, התנהגותם ומעשיהם של ההורים מנוגדים לריבונותו ולסידוריו של האל. הם תמיד רוצים לשלוט בגורל ילדיהם ולהתערב בחייהם, אך הם לא יכולים לקבוע מה יהיה הנתיב שילדיהם יבחרו ואל מה יחתרו. גורלם של אנשים אינו משהו שהורים יכולים לשלוט בו. האל גם הצביע על נקודת המבט הנכונה שבאמצעותה יש להתייחס לדברים: לא משנה מהו שלב החיים של ילד, די בכך שהוריו ימלאו את אחריותם, ולגבי כל השאר, עליהם להתמסר לריבונותו של האל, לסידוריו ולקביעתו מראש של האל.) בפעם הקודמת שיתפנו על העובדה שאנשים צריכים לוותר על הציפיות שיש להם כהורים מצאצאיהם. כמובן, הציפיות האלה מוּנָעוֹת על ידי רצונות ורעיונות אנושיים, והן לא עולות בקנה אחד עם העובדה שהאל מסדר את הגורל האנושי. ציפיות אלה אינן חלק מהאחריות האנושית; הi משהו שעל אנשים לוותר עליו. לא משנה כמה גדולות הציפיות של הורים מילדיהם, ולא משנה אם ההורים מאמינים שציפיותיהם מילדיהם נכונות וראויות, כל עוד הציפיות האלה מנוגדות לאמת שהאל ריבון על גורלו של אדם, אזי הן דבר שאנשים צריכים לוותר עליו. ניתן לומר גם שזהו דבר שלילי; הוא לא ראוי ולא חיובי. הוא מנוגד לאחריות ההורים, חורג מתחום האחריות הזו, ומהווה ציפיות ודרישות לא מציאותיות המנוגדות לאנושיות. בפעם הקודמת שיתפנו על כמה פעולות והתנהלויות חריגות, כמו גם על התנהגות קיצונית מסוימת שהורים מפגינים כלפי ילדיהם שעדיין אינם בוגרים, שמובילות לכל מיני השפעות שליליות ולחצים על ילדיהם, והורסות את רווחתם הפיזית, הנפשית והרוחנית של ילדים קטנים. הדברים האלה מצביעים על כך שהורים עושים דברים לא ראויים ולא מתאימים. אלה מחשבות ומעשים שאנשים החותרים אל האמת צריכים לוותר עליהם, מפני שמנקודת המבט של האנושיות, הם דרך אכזרית ולא אנושית שהורסת את רווחתו הפיזית והנפשית של הילד. לכן, הורים שילדיהם עדיין אינם בוגרים צריכים למלא את אחריותם, ולא לתכנן, לשלוט, לתזמר או לקבוע את עתידם וגורלם. האם לא העלינו בפעם הקודמת שני היבטים עיקריים של מילוי אחריותם של הורים כלפי ילדיהם הקטינים? (כן, עשינו זאת.) אם אתה מבצע את שני ההיבטים האלה, הרי שאתה ממלא את אחריותך. אם אינך מבצע אותם, גם אם אתה מגדל את ילדיך להיות סוג של אמנים או אנשים מוכשרים, האחריות שלך לא ממומשת. לא משנה כמה מאמץ הורים משקיעים בילדיהם, בין אם זה אומר ששיער ראשם מאפיר מרוב דאגה, ושהם מותשים עד כדי כך שהם נופלים למשכב; לא משנה כמה גדול המחיר שהם משלמים, כמה הם שופכים את ליבם, או כמה כסף הם מוציאים, אף אחד מאלה לא יכול להיחשב כמילוי האחריות שלהם. אם כך, למה הכוונה כשאני אומר שהורים צריכים למלא את אחריותם כלפי ילדיהם הקטנים? מהם שני ההיבטים העיקריים? מי זוכר אותם? (בפעם הקודמת, האל שיתף על שני תחומי אחריות. האחד הוא טיפול בבריאותו הגופנית של הילד, והשני הוא הדרכה, חינוך וסיוע לבריאותו הנפשית.) הדבר די פשוט. במציאות, קל לטפל בבריאותו הגופנית של הילד; רק הקפידו שהם לא יקבלו יותר מדי חבטות או חבורות, שלא יאכלו את המאכלים הלא נכונים, אל תעשו שום דבר שישפיע לרעה על גדילתם, וודאו ככל שיש לאל ידם של הורים לוודא, שיש להם מספיק אוכל, שהם אוכלים מזון ראוי ובריא, שהם נחים כראוי, שהם לא נדבקים במחלות או שהם חולים רק מדי פעם, וטפלו בהם בזמן כאשר הם חולים. האם רוב ההורים יכולים לעמוד בסטנדרטים אלה? (כן.) זהו דבר שאנשים יכולים להשיג; האל נותן לאנשים משימות קלות. מכיוון שגם בעלי חיים יכולים לעמוד בסטנדרטים האלה, אם אנשים לא מסוגלים לעמוד בהם, האין הם גרועים יותר מבעלי חיים? (אכן, כן.) אם אפילו בעלי חיים יכולים להשיג את הדברים האלה, אבל בני אדם לא יכולים, הם באמת מעוררי רחמים. זוהי האחריות שיש להורים כלפי בריאותם הגופנית של ילדיהם. באשר לרווחה הנפשית של ילדיהם, גם זוהי אחריות שעל הורים למלא כשהם מגדלים ילדים קטנים. כאשר ילדיהם בריאים מבחינה פיזית, על ההורים לקדם גם את בריאותם הנפשית ואת בריאות מחשבותיהם, ועליהם לוודא שילדיהם חושבים על בעיות בדרכים ובכיוונים חיוביים, פעילים ואופטימיים, כך שהם יוכלו לנהל חיים טובים יותר ושלא יהיו קיצוניים, שלא תהיה להם נטיה לעיוותים ושלא יהיו עוינים. מה עוד? ילדים צריכים להיות רגילים, בריאים ומאושרים כשיגדלו. לדוגמה, כאשר ילדים מתחילים להבין מה הוריהם אומרים ויכולים לנהל איתם שיחות פשוטות ורגילות, וכאשר הם מתחילים לגלות עניין בדברים חדשים, ההורים יכולים לספר להם סיפורים מכתבי הקודש או סיפורים פשוטים על התנהלות עצמית על מנת להדריך אותם. בדרך זו, ילדים יכולים להבין את המשמעות של התנהלות עצמית, ומה עליהם לעשות כדי להיות ילדים טובים ואנשים טובים. זהו סוג של הדרכה נפשית לילדים. אל להורים לומר להם שהם צריכים רק להרוויח כסף רב או להיות פקידים בכירים כשיגדלו, כדי שהם יהיו עשירים מאוד ולא יצטרכו לסבול או לעבוד עבודת כפיים קשה, וכדי שיהיו להם סמכות ויוקרה בניהול אחרים בסביבתם. אל להורים להחדיר דברים שליליים כאלה בילדיהם, אלא עליהם לחלוק איתם דברים חיוביים. לחלופין, עליהם לספר לילדיהם סיפורים המתאימים לגילם, שבצדם מסר חינוכי חיובי. למשל, ללמד אותם לא לשקר ולא להיות ילדים שמשקרים, לגרום להם להבין שמי שמשקר צריך לשאת בתוצאות של שקריו, להסביר להם את גישתם לדברי שקר, ולהדגיש שילדים שמשקרים הם ילדים רעים, ושאנשים לא אוהבים ילדים כאלה. לכל הפחות, עליהם לומר לילדיהם שהם חייבים להיות כנים. בנוסף, הורים צריכים למנוע מילדיהם לפתח רעיונות קיצוניים או רדיקליים. כיצד ניתן למנוע זאת? הורים צריכים ללמד את ילדיהם להיות סובלניים כלפי אחרים, לגלות סבלנות וסלחנות, לא להיות זדוניים או אנוכיים כאשר דברים מתעוררים, וללמוד להיות אדיבים והרמוניים באינטראקציות שלהם עם אחרים; אם הם נתקלים באנשים רעים שמנסים לפגוע בהם, עליהם ללמוד להתרחק מהם ולא לטפל במצב דרך עימות ואלימות. על הורים להימנע מלזרוע זרעים או מחשבות של נטיות אלימות בנפשם של ילדיהם הצעירים. עליהם להבהיר שהורים לא מרוצים מאלימות, ושילדים שמועדים לאלימות הם לא ילדים טובים. אם לאנשים יש נטיות אלימות, בסופו של דבר הם עלולים לבצע פשעים, ולהתמודד עם הגבלות חברתיות וענישה על פי חוק. אנשים עם נטיות לאלימות הם לא אנשים טובים, הם לא אנשים שזוכים להערכה. במובן אחר, הורים צריכים לחנך את ילדיהם להיות עצמאיים. ילדים לא צריכים לצפות שהם פשוט יקבלו מזון ובגדים; עליהם ללמוד כיצד לעשות דברים בעצמם כאשר הם מסוגלים לכך או כשהם יודעים איך לעשות אותם, ולהימנע מצורת חשיבה מתמשכת של עצלות. הורים צריכים להדריך את ילדיהם בדרכים שונות, כדי שיבינו את העניינים החיוביים והנכונים הללו. כמובן, כאשר ההורים רואים שדברים שליליים קורים או מתעוררים, עליהם פשוט להודיע לילדיהם שהתנהגות כזו היא לא טובה, שזה לא מה שילדים טובים עושים, שהם עצמם לא אוהבים התנהגות כזו, ושילדים שעושים זאת עלולים לעמוד בפני עונשים על פי חוק ותגמול עתידי. בקיצור, הורים צריכים להעביר לילדיהם את העקרונות הפשוטים והבסיסיים ביותר של הדרך לפיה עליהם להתנהל ולפעול. לכל הפחות, כשילדים עדיין לא בוגרים, הם צריכים ללמוד לתרגל הבחנה, להבחין בין טוב לרע, לדעת אילו פעולות מגדירות אדם טוב לעומת פעולות שמגדירות אדם רע, אילו דברים מדגימים התנהלות של אדם טוב, ואילו פעולות נחשבות רעות ומדגימות התנהלות של אדם רע. אלה הדברים הבסיסיים ביותר שיש ללמד ילדים. בנוסף, ילדים צריכים להבין שיש התנהגויות מסוימות שאנשים מתעבים אותן, כגון גניבה או לקיחת חפצים של אחרים ללא רשות, שימוש ברכוש של אחרים ללא אישור, הפצת רכילות וזריעת סכסוכים בין אנשים. מעשים אלה ודומיהם מעידים כולם על התנהלותו של אדם רע, הם דברים שליליים והם לא מְרַצִּים את האל. כאשר ילדים גדלים קצת, יש ללמד אותם לא להיות זדוניים בשום דבר שהם עושים, לא לאבד עניין במהירות, ולא להיות אימפולסיביים או פזיזים. עליהם לשקול את ההשלכות של כל פעולה שהם עשויים לבצע, ואם הם יֵדְעוּ שההשלכות הללו יכולות להתברר כשליליות או להיות הרות אסון, הם יצטרכו לעצור את עצמם ולא לאפשר לרווחים או לרצונות לבלבל אותם. הורים צריכים לחנך את ילדיהם גם בנוגע למילים ולמעשים האופייניים לאנשים רעים, לספק להם הבנה בסיסית לגבי אנשים רעים ואמות מידה שלפיהן יש למדוד אותם. עליהם ללמוד לא לבטוח בקלות רבה מדי בזרים או בהבטחותיהם, ולא לקבל דברים מזרים בחוסר זהירות. את כל הדברים האלה צריך ללמד אותם, משום שהעולם והחברה רעים ומלאים מלכודות. אל לילדים לשים את מבטחם בקלות בכל אדם; יש ללמד אותם להבחין באנשים רעים, להיזהר ולהתרחק מהם, כדי שהם לא יפלילו או ירמו אותם. בשנותיהם המעצבות של הילדים, על ההורים להדריך ולכוון אותם עם פרספקטיבה חיובית ביחס ללקחים בסיסיים אלה. מבחינה אחת, עליהם לשאוף ולהבטיח שילדיהם יגדלו בריאים וחזקים במהלך גידולם, ומבחינה אחרת, עליהם לטפח את הצמיחה הנפשית הבריאה של ילדיהם. מהם הסימנים לנפש בריאה? הסימנים הם, שלאדם יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים והוא יכול לבחור בנתיב הנכון. גם אם הוא לא מאמין באל, הוא עדיין נמנע מלנהות אחר מגמות רעות במהלך שנותיו המעצבות. אם הורים מבחינים בסטייה כלשהי אצל ילדיהם, עליהם לבדוק מיד את התנהגותם ולתקן אותה, ולהדריך את ילדיהם בצורה נכונה. לדוגמה, אם ילדיהם נחשפים לדברים מסוימים שמתרחשים כחלק ממגמות רעות או שהם נחשפים לטיעונים או למחשבות ולנקודות מבט שגויים מסוימים בשנות חייהם המוקדמות, במקרים שבהם אין להם הבחנה, הם עלולים לנהות אחר הדברים האלה או לחקות אותם. הורים צריכים לזהות את הבעיות האלה בשלב מוקדם ולספק תיקון מיידי והדרכה מדויקת. גם זו האחריות שלהם. בקיצור, המטרה היא להבטיח שלילדים יהיה כיוון בסיסי, חיובי ונכון להתפתחות במחשבותיהם, בהתנהלותם, ביחס לזולת ובאופן שבו הם תופסים אנשים, מאורעות ודברים שונים, כך שהם יוכלו להתפתח בכיוון בונה ולא בכיוון מרושע. לדוגמה, כופרים אומרים לעתים קרובות: "החיים והמוות נקבעים מראש; עושר וכבוד נקבעים על ידי שמיים". כמות הסבל וההנאה שעל אדם לחוות בחייו נקבעת מראש על ידי האל ובני אדם לא יכולים לשנות אותה. מבחינה אחת, הורים צריכים להסביר לילדיהם את העובדות האובייקטיביות האלה, ובמובן אחר, עליהם ללמד אותם שהחיים הם לא רק מימוש של צרכים פיזיים, ובוודאי שלא מימוש של הנאות. יש דברים חשובים יותר שעל אנשים לעשות בחיים האלה מאשר לאכול, לשתות ולחפש בידור; עליהם להאמין באל, לחתור אל האמת ולחתור לישועה מהאל. אם אנשים חיים רק לשם הנאה, אכילה, שתייה וחיפוש בידור בבשר, הרי שהם כמו מתים מהלכים, ולחייהם אין ערך כלל. הם לא יוצרים שום ערך חיובי או משמעותי, והם אינם ראויים לחיות או אפילו להיות בני אדם. אפילו אם ילד לא מאמין באל, לכל הפחות עליו להיות אדם טוב שממלא את חובתו כראוי. כמובן, אם האל בחר בו והוא יהיה מוכן להשתתף בחיי הכנסייה ולבצע את חובתו כשיגדל, זה אפילו טוב יותר. אם ילדיהם כאלה, על ההורים למלא את אחריותם כלפי ילדיהם הקטינים במידה רבה עוד יותר על סמך העקרונות שהאל הוכיח בפני אנשים. אם אינך יודע אם ילדיך יאמינו באל או אם האל יבחר בהם, לכל הפחות עליך למלא את אחריותך כלפי ילדיך במהלך השנים המעצבות שלהם. גם אם אינך יודע או לא מסוגל להבין את הדברים האלה, עדיין עליך לבצע את האחריות הזו. עליך לבצע ככל האפשר את המחויבויות ואת האחריות שעליך לבצע, ולחלוק עם ילדיך מחשבות ודברים חיוביים שאתה כבר יודע. לכל הפחות, וַדֵּא שצמיחתם הרוחנית מתפתחת בכיוון בונה, ושנפשם נקייה ובריאה. אל תכפה עליהם ללמוד מגיל צעיר כל מיני מיומנויות וידע בהתאם לציפיותיך, לטיפוח שלך או אפילו תחת הדיכוי שלך. חמור מכך, יש הורים שמלווים את ילדיהם כאשר הם משתתפים במופעי כישרונות שונים, ובתחרויות אקדמיות או ספורטיביות, הם עוקבים אחר כל מיני מגמות חברתיות והולכים לאירועים כמו מסיבות עיתונאים, אירועי חתימות וימי עיון, והם משתתפים בכל מיני תחרויות ובטקסים של קבלת פרסים וכיוצא באלה. כהורים, לכל הפחות אל להם לאפשר לילדיהם לנהות בעקבותיהם ולעשות את הדברים האלה בעצמם. אם הורים מביאים את ילדיהם לפעילויות כאלה, במובן אחד, ברור שהם לא ממלאים את אחריותם כהורים. במובן אחר, הם מובילים בגלוי את ילדיהם בנתיב האל-חזור, ומעכבים את ההתפתחות הבונה של נפשם. לאן ההורים האלה מובילים את ילדיהם? הם מובילים אותם למגמות רעות. אל להורים לעשות זאת. יתר על כן, לגבי הנתיבים העתידיים שבהם ילדיהם ילכו והקריירות שבהן הם יעסקו, אל להורים להנחיל דברים כמו: "ראה את פלוני, הוא פסנתרן שהתחיל לנגן על פסנתר כשהיה בן ארבע או חמש. הוא לא התמכר למשחקים, לא היו לו חברים או צעצועים, וכל יום הוא התאמן בנגינה על פסנתר. הוריו ליוו אותו לשיעורי פסנתר, התייעצו עם מורים שונים ורשמו אותו לתחרויות נגינה בפסנתר. ראה כמה האדם הזה מפורסם עכשיו, אוכל היטב, לבוש היטב, מוקף בהילה של אור ואנשים מכבדים אותו בכל מקום שאליו הוא הולך". האם זהו סוג החינוך שמקדם התפתחות בריאה של נפשו של הילד? (לא.) אם כן, איזה מין חינוך זה? זהו החינוך של השד. סוג זה של חינוך מזיק לכל נפש צעירה. הוא מעודד ילדים לשאוף לתהילה, לחמוד הילות, כבוד, עמדות והנאות שונות. הוא גורם להם להשתוקק לדברים האלה ולחתור אליהם מגיל צעיר, מעורר בהם חרדה, חששות עזים ודאגה, ואפילו גורם להם לשלם כל סוג של מחיר כדי להשיג את הדברים האלה. הם מתעוררים מוקדם בבוקר ועובדים עד שעה מאוחרת כדי לעבור על שיעורי הבית שלהם וללמוד מיומנויות שונות, וכך הם מאבדים את שנות הילדות שלהם ומחליפים את השנים היקרות האלה בדברים הללו. לילדים קטנים אין את היכולת להתנגד לדברים שמקודמים על ידי מגמות רעות או להבחין בהם. לכן, כאפוטרופסים של ילדיהם הקטינים, על ההורים למלא אחריות זו בכך שהם יעזרו להם להבחין בנקודות מבט שונות ובכל הדברים השליליים הנובעים מהמגמות הרעות של העולם, ולהתנגד להם. עליהם לספק הדרכה חיובית וחינוך. כמובן, לכל אחד יש שאיפות משלו, ויש ילדים קטנים, שגם אם הוריהם לא מעודדים עיסוקים מסוימים, הילדים עדיין עשויים לרצות אותם. הניחו להם לרצות את מה שהם רוצים; על ההורים למלא את אחריותם. כהורה, מוטלות עליך מחויבות ואחריות לווסת את המחשבות של ילדיך ולהדריך אותם בכיוון חיובי ובונה. באשר לשאלה אם הם יבחרו להקשיב לך או אם הם ירצו לממש את תורתך כשיגדלו, זו הבחירה האישית שלהם, ואתה לא יכול להתערב בה או לשלוט בה. בקיצור, על ההורים מוטלות האחריות והמחויבות להטמיע בנפשם של ילדיהם מחשבות ונקודות מבט בריאות, ראויות וחיוביות שונות, כמו גם מטרות חיים, בשנים המעצבות שלהם. זו האחריות של ההורים.

יש הורים שאומרים: "אני אפילו לא יודע איך לחנך את הילדים שלי. אני מבולבל מאז שהייתי ילד, פשוט עשיתי כל מה שההורים שלי אמרו לי לעשות בלי להבחין בין טוב לרע. גם עכשיו אני עדיין לא יודע איך לחנך ילדים". אל תדאג לגבי חוסר הידיעה שלך; זה לא בהכרח דבר רע. גרוע מכך הוא שאתה אכן יודע אך לא מיישם זאת בפועל, ועדיין מחנך את ילדיך אך ורק להצטיין, ואתה אומר: "אני כבר לא אדם טוב, אבל אני רוצה שהילדים שלי יתעלו עלי. הדור הצעיר שואב השראה מן המבוגרים, וצריך להתעלות עליהם. כיום אני מכהן כראש מחלקה; לכן, הילד שלי חייב להיות ראש עיר, מושל, או אפילו לעלות לרמות גבוהות יותר של הממשל או להיות נשיא". אין צורך לומר דבר נוסף לאנשים כאלה. אנחנו לא מתעסקים עם אנשים כאלה. אחריות ההורים שעליה אנחנו מדברים היא חיובית, יוזמת וקשורה לאמת. אם אתה חותר אל האמת, אם אתה רוצה למלא את אחריותך כלפי ילדיך, אך אינך בטוח כיצד למלא אחריות זו, התחל ללמוד מהתחלה – זה קל. לא קל ללמד מבוגרים, אך קל ללמד ילדים, הלא כן? לִמְדוּ ולָמְדוּ בו זמנית, ולָמְדוּ את מה שזה עתה למדתם. האם זה לא קל? יהיה לך קל לחנך את ילדיך. עדיף אפילו שתמלא את אחריותך ביחס לבריאות הנפשית של ילדיך. גם אם אינך יכול לעשות זאת בצורה מושלמת, הדבר עדיף מאשר לא לחנך אותם בכלל. ילדים הם צעירים ותמימים; אם תאפשר להם לרכוש מידע מהטלוויזיה וממקורות שונים, לחתור אל כל מה שהם רוצים, ולחשוב ולפעול כרצונם ללא חינוך וללא תקנות, אינך ממלא את אחריותך כהורה. נכשלת בביצוע חובתך, ולא השלמת את אחריותך ומחויבותך. אם הורים חייבים למלא את אחריותם כלפי ילדיהם, הם לא יכולים להיות פסיביים, אלא הם חייבים לרכוש באופן פעיל, מן ההתחלה, ידע ולמידה, או כמה עקרונות בסיסיים הקשורים לאמת שיוכלו לעזור להם לטפח את הבריאות הנפשית של ילדיהם. כל אלה הם דברים שעל הורים לעשות: זה נקרא מילוי אחריות. כמובן, הלמידה שלך לא תהיה לשווא. בתהליך הלמידה והחינוך של ילדיך, גם אתה תרוויח משהו. מכיוון שבזמן שתלמד את ילדיך לפתח את בריאותם הנפשית בכיוון בונה, אתה כמבוגר, תבוא בהכרח במגע עם רעיונות חיוביים מסוימים ותלמד עליהם. כאשר תתייחס לרעיונות, לעקרונות ולאמות המידה החיוביים הללו להתנהלות עצמית ולפעולה באופן קפדני ורציני, תרוויח משהו באופן לא מודע – זה לא יהיה לשווא. מילוי אחריותך כלפי ילדיך שלך אינו משהו שאתה עושה למען אחרים; עליך לעשות זאת בגלל היחסים שלך איתם, הן מבחינה רגשית והן מבחינת קשר הדם ביניכם. גם אם ילדיך פועלים או מתנהגים באופן שאינו עונה על הציפיות שלך לאחר שעשית כן, לכל הפחות, תרוויח משהו. אתה תדע מה זה אומר לחנך את ילדיך ולמלא את אחריותך כלפיהם. אתה כבר מילאת את אחריותך. באשר לנתיבים שילדיך יבחרו ללכת בהם בהמשך, כיצד הם יבחרו להתנהל ומה הגורל הצפוי להם בחיים, זה כבר לא עניינך. כשהם יגיעו לבגרות, תוכל רק לעמוד מהצד ולצפות בחייהם ובגורלם. לא יהיו לך עוד מחויבות או אחריות להשתתף בחייהם. אם לא סיפקת להם בזמן הדרכה, חינוך וגבולות בעניינים מסוימים כשהם היו קטינים, אתה עשוי להתחרט על כך כאשר ילדיך, כמבוגרים, יאמרו או יעשו דברים בלתי צפויים או יציגו מחשבות והתנהגויות שלא ציפית להן. לדוגמה, כשהם היו צעירים, חינכת אותם כל העת ואמרת: "לימדו בשקדנות, לכו ללמוד במכללה, חִתְרוּ להשיג תואר שני או דוקטורט, מצאו עבודה טובה, מצאו בת זוג טובה, התחתנו איתה והקימו משפחה, ואז החיים יהיו טובים". בעקבות החינוך שהענקת להם, בעקבות העידוד שלך וצורות שונות של לחץ שהפעלת עליהם, הם חיו והמשיכו במסלול שקבעת עבורם והם השיגו את מה שציפית, בדיוק כפי שרצית, וכעת הם אינם מסוגלים לחזור לאחור. לאחר שהבנת אמיתות מסוימות ואת כוונותיו של האל בזכות אמונתך, ולאחר שניחנת במחשבות ובנקודות מבט נכונות, אם כעת תנסה לומר להם לא לנהות יותר אחר הדברים האלה, סביר להניח שהם יתנגדו ויאמרו: "האם אני לא עושה בדיוק את מה שרצית? האם לא לימדת אותי את הדברים האלה כשהייתי צעיר? האם לא דרשת זאת ממני? למה עכשיו אתה עוצר אותי? האם מה שאני עושה הוא לא בסדר? השגתי את הדברים האלה ואני יכול ליהנות מהם עכשיו; אתה צריך להרגיש שמחה, סיפוק וגאווה כלפי, נכון?" איך תרגיש כשתשמע זאת? האם תהיה מאושר או תבכה? האם לא היית מרגיש חרטה? (כן.) כעת אינך יכול לזכות בהם בחזרה. אם לא היית מחנך אותם כך בצעירותם, אם היית מעניק להם ילדות מאושרת ללא כל לחץ, מבלי ללמד אותם להיות טובים יותר מאחרים, להיות בעלי משרה בכירה או להרוויח כסף רב, או לחתור לתהילה, לרווח ולמעמד, אם פשוט היית מניח להם להיות אנשים טובים מן השורה, מבלי לדרוש מהם להרוויח כסף רב, ליהנות כל כך או להחזיר לך כל כך הרבה, אלא רק היית מבקש שהם יהיו בריאים ומאושרים, שיהיו אנשים פשוטים ושמחים, אולי הם היו נפתחים לקבל חלק מהמחשבות ומנקודות המבט שיש לך מאז שאתה מאמין באל. כך הם היו עשויים להיות כעת מאושרים בחייהם, עם פחות לחץ מהחיים ומהחברה. למרות שהם לא זכו לתהילה ולרווח, לפחות הם היו מרגישים שמחה, שקט ושלווה בליבם. אך במהלך שנות ההתפתחות שלהם, בשל הליבוי והדירבון החוזרים ונשנים שלך, ותחת הלחץ שלך, הם חתרו ללא הרף להשגת ידע, כסף, תהילה ורווח. בסופו של דבר, הם זכו לתהילה, רווח ומעמד, חייהם השתפרו, הם נהנו יותר, והם הרוויחו יותר כסף, אבל חייהם מתישים. בכל פעם שאתה רואה אותם, יש להם מבט עייף על פניהם. רק כשהם חוזרים הביתה, בחזרה אליך, הם מעזים להסיר את המסכות ולהודות שהם עייפים ורוצים לנוח. אבל ברגע שהם יוצאים החוצה, הם כבר לא אותו דבר – הם שוב עוטים את המסכה. אתה מביט בהבעה העייפה ומעוררת הרחמים שלהם, ואתה מרחם עליהם, אך אין לך יכולת להחזיר אותם אחורה. הם כבר לא יכולים לחזור אחורה. איך זה קרה? האין זה קשור להורות שלך? (כן.) לא היה בכל זה משהו שהם הכירו או עסקו בו באופן טבעי מגיל צעיר; יש לכך קשר מובהק להורות שלך. כשאתה רואה את פניהם, כשאתה רואה את מצב החיים שלהם, האם אינך מוטרד? (כן.) אבל אתה חסר אונים; כל שנותר הוא חרטה וצער. יתכן שאתה מרגיש שהשטן לקח לגמרי את ילדך, שהוא לא מסוגל לחזור, ולך אין יכולת להציל אותו. הסיבה לכך היא שלא מילאת את אחריותך כהורה. אתה הוא זה שפגע בו, שהוליך אותו שולל עם החינוך וההכוונה האידיאולוגיים הפגומים שלך. הוא לא יוכל לחזור לעולם, ובסופו של דבר אתה תישאר עם חרטה בלבד. אתה מביט בחוסר אונים כאשר ילדך הסובל, שהושחת על ידי החברה הרעה הזו, כורע תחת עול לחצי החיים, ואין שום דרך שתוכל לעזור לו. כל מה שאתה יכול לומר הוא: "בוא הביתה לעתים קרובות יותר ואני אכין לך אוכל טעים." אילו בעיות ארוחה יכולה לפתור? היא לא יכולה לפתור שום דבר. מחשבותיו כבר הבשילו והתגבשו, והוא לא מוכן לוותר על התהילה ועל המעמד שהוא השיג. הוא יכול רק להמשיך בשלו ולעולם לא לחזור לאחור. זוהי התוצאה ההרסנית הנגרמת על ידי הורים המספקים לילדיהם הדרכה שגויה ומחדירים בהם רעיונות שגויים במהלך השנים המעצבות שלהם. לכן, בשנים אלו, על ההורים למלא את אחריותם, להנחות את הבריאות הנפשית של ילדיהם ולנווט את מחשבותיהם ומעשיהם בכיוון בונה. זהו עניין חשוב מאוד. יתכן שתאמר: "אני לא יודע הרבה על חינוך ילדים", אך האם אינך יכול אפילו למלא את אחריותך? אם אתה באמת מבין את העולם ואת החברה הזו, אם אתה מבין באמת מהם תהילה ורווח, אם אתה יכול באמת לנטוש את התהילה והרווח של העולם, הרי שעליך להגן על ילדיך ולא לאפשר להם לקבל מהר מדי את הרעיונות השגויים האלה מהחברה במהלך שנותיהם המעצבות. לדוגמה, יש ילדים שכאשר הם עוברים לחטיבת הביניים, הם מתחילים לשים לב לדברים כמו כמה מיליארדי דולרים יש לאיל הון מסוים בנכסים, איזה סוג של מכוניות יוקרה יש לאדם העשיר ביותר בסביבה, איזה מעמד יש לאדם אחר, כמה כסף יש לו, כמה מכוניות חונות ליד ביתו, ומאילו דברים הוא נהנה. מוחותיהם מתחילים לתהות: "אני בחטיבת הביניים עכשיו. מה יהיה אם לא אמצא עבודה טובה אחרי לימודיי במכללה? אם לא תהיה לי עבודה, מה אעשה אם לא אוכל להרשות לעצמי לרכוש וילה ומכוניות יוקרה? איך אוכל להיות אדם מיוחד ללא כסף?" הם מתחילים לדאוג ולקנא באלה בחברה שהם בעלי יוקרה ושחייהם חיי ראווה ומותרות. כאשר ילדים נעשים מודעים לדברים אלה, הם מתחילים לקלוט מידע, מאורעות ותופעות שונות מהחברה, והם מתחילים להרגיש לחץ וחרדה בנפשם הצעירה, והם מודאגים לגבי עתידם ומתחילים לתכנן אותו. במצב כזה, האם ההורים לא צריכים למלא את אחריותם ולספק נחמה והכוונה, ולעזור להם להבין כיצד להתייחס לנושאים אלה וכיצד לטפל בהם כראוי? עליהם לוודא שילדיהם לא ייתפסו לדברים האלה מגיל צעיר, כדי שהם יוכלו לפתח כלפיהם את נקודת המבט הנכונה. אמור לי, כיצד הורים צריכים להתייחס לעניינים אלה עם ילדיהם? כיום, האם ילדים לא נחשפים להיבטים שונים של החברה בגיל צעיר מאוד? (כן.) האם ילדים לא יודעים רבות בימים אלה על זמרים, כוכבי קולנוע, כוכבי ספורט, כמו גם על ידוענים באינטרנט, על אילי הון, על אנשים עשירים ומולטי-מיליונרים – כמה כסף הם מרוויחים, מה הם לובשים, ממה הם נהנים, כמה מכוניות יוקרה יש להם, וכן הלאה? (כן.) לכן, בחברה מורכבת זו, על ההורים למלא את אחריותם כהורים, להגן על ילדיהם ולספק להם נפש בריאה. כאשר ילדים נעשים מודעים לעניינים האלה או שהם שומעים עליהם ומקבלים מידע לא בריא, על ההורים ללמד אותם לפתח את המחשבות ונקודות המבט הנכונות, כך שהם יוכלו להתרחק מבעוד מועד מהעניינים האלה. לכל הפחות, על ההורים להקנות להם דוקטרינה פשוטה: "אתה עדיין צעיר ובגילך, האחריות שלך היא ללמוד בשקדנות וללמוד את מה שאתה צריך ללמוד. אתה לא צריך לחשוב על דברים אחרים; באשר לשאלה כמה כסף תרוויח או מה תקנה בו, אינך צריך לדאוג לעניינים האלה אלא רק לאחר שתגדל. לעת עתה, התמקד בהכנת שיעורי הבית שלך, בהשלמת העבודה שהמורים שלך נתנו לך ובניהול דברים בחייך שלך. אתה לא צריך לחשוב יותר מדי על שום דבר אחר. אחרי שתיכנס לחברה ותבוא במגע עם העניינים האלה, תוכל לשקול אותם וזה לא יהיה מאוחר מדי. הדברים שקורים כעת בחברה הם עניינם של המבוגרים. אתה לא מבוגר, ולכן אלה לא דברים שאתה צריך לחשוב עליהם או להשתתף בהם. התמקד עכשיו בהכנה טובה של שיעורי הבית שלך, והקשב למה שאנו אומרים לך. אנחנו מבוגרים ואנחנו יודעים יותר ממך, ולכן עליך להקשיב לנו, לכל מה שאנחנו אומרים. אם תלמד על העניינים האלה בחברה, ותעקוב אחריהם ותחקה אותם, זה לא יועיל ללימודים שלך ולשיעורי הבית שלך – זה עלול להשפיע על הלמידה שלך. איזה סוג של אדם תהיה כשתתבגר או איזה סוג של קריירה תהיה לך: אלה דברים שתוכל לשקול מאוחר יותר. כרגע, המשימה שלך היא ללמוד. אם לא תצטיין בלימודים ולא תצליח בהם, לא תהיה ילד טוב. אל תחשוב על עניינים אחרים; הם לא רלוונטיים עבורך. כשתהיה מבוגר יותר תבין את הדברים האלה". האין זו הדוקטרינה הבסיסית ביותר שעל אנשים להבין? (כן.) הסבירו לילדים: "המשימה שלך כרגע היא ללמוד, לא לאכול, לא לשתות ולא ליהנות. אם לא תלמד, תבזבז את הזמן שלך ותזניח את החינוך שלך. הדברים בחברה הקשורים לאכילה, שתייה, חיפוש בידור ועניינים אחרים, הם כולם עניינים למבוגרים. מי שעדיין לא בוגר לא צריך לעסוק בפעילויות האלה". האם קל לילדים לקבל את המילים האלה? (כן.) אינך שולל מהם את הזכות לדעת על העניינים האלה או לחוש קנאה לגביהם. בה בעת, אתה מכוון אותם למה שעליהם לעשות. האם זו דרך טובה לחנך ילדים? (כן.) האם זו דרך פעולה פשוטה? (כן.) הורים צריכים ללמוד לעשות זאת, וככל שהם מסוגלים, עליהם ללמוד כיצד לחנך את ילדיהם הצעירים ולדאוג להם על פי יכולתם, תנאיהם ואיכותם; עליהם למלא את אחריותם כלפיהם, ולעשות כל זאת כמיטב יכולתם. אין סטנדרטים מחמירים או נוקשים לכך; הדבר שונה מאדם לאדם. הנסיבות המשפחתיות של כל אחד שונות, ואיכותו של כל אחד שונה. לכן, כשמדובר במילוי האחריות של חינוך הילדים, לכל אדם יש שיטות משלו. עליך לעשות דברים שעובדים ביעילות, דברים שמניבים את התוצאות הרצויות. עליך להתאים את הדברים לאישיות של ילדיך, לגיל ולמין שלהם: חלקם עשויים להזדקק למעט יותר קשיחות, בעוד שכלפי אחרים תידרש גישה עדינה יותר. חלקם עשויים להפיק תועלת מסגנון תובעני יותר, בעוד שאחרים עשויים לשגשג בסביבה רגועה. הורים צריכים להתאים את שיטותיהם בהתאם למצב האישי של ילדיהם. בכל מקרה, המטרה הסופית היא להבטיח את בריאותם הנפשית, להדריך אותם בכיוון בונה הן במחשבותיהם והן באמות המידה למעשיהם. אל תכפה שום דבר שעלול להיות מנוגד לאנושיות, שום דבר שמנוגד לחוקי ההתפתחות הטבעית או חורג ממה שהם יכולים להשיג בטווח הגילאים הנוכחי שלהם או במידת האיכות שלהם. כאשר ההורים יוכלו לעשות את כל זאת, הם ימלאו את אחריותם. האם קשה להשיג זאת? זה לא עניין מורכב.

ציפיות ההורים מצאצאיהם כוללות שני היבטים: היבט אחד קשור לציפיות בשנים המעצבות של ילדיהם, וההיבט השני קשור לציפיות שלהם כאשר ילדיהם הופכים לבוגרים. בפעם הקודמת, השיתוף שלנו נגע בקצרה בציפיות ההורים כאשר ילדיהם הופכים למבוגרים. על מה שיתפנו? (אלוהים, בפעם הקודמת שיתפנו על הורים המקווים שלילדיהם הבוגרים יהיו סביבת עבודה טובה, חיי נישואים מאושרים ומספקים וקריירות מצליחות.) זה פחות או יותר מה ששיתפנו עליו. לאחר שהורים מגדלים את ילדיהם לבגרות, הילדים הופכים לבוגרים, מתמודדים עם נסיבות הקשורות לעבודה, לקריירה, לנישואים, למשפחה ולחיים עצמאיים, ואפילו מגדלים צאצאים משלהם. הם יעזבו את אביהם ואת אמם, יהיו עצמאיים ויתמודדו בכוחות עצמם עם כל בעיה שהם עשויים להיתקל בה בחיים. מכיוון שילדיהם גדלו, ההורים כבר לא נושאים באחריות של דאגה לבריאות הגופנית של ילדיהם או במעורבות ישירה בחייהם, בעבודתם, בנישואיהם, בחיי המשפחה שלהם וכן הלאה. כמובן, בשל הקשרים הרגשיים והקשר המשפחתי, ההורים יכולים להציע טיפול שטחי כלשהו, לייעץ מדי פעם, לתת כמה המלצות או סיוע של מישהו שהוא בעל ניסיון, או לספק באופן זמני את הטיפול הדרוש. בקיצור, כאשר ילדים הופכים למבוגרים, ההורים מילאו את עיקר האחריות שלהם כלפי ילדיהם. לפיכך, לפחות מנקודת מבטי, חלק מהציפיות שיש להורים כלפי ילדיהם הבוגרים הן מיותרות. מדוע הן מיותרות? משום שלא משנה מה הורים מצפים מילדיהם, אם הציפיות שלהם קשורת לנישואים, למשפחה, לעבודה או לקריירה של ילדיהם, אם הם יהיו עשירים או עניים, יהיו ציפיות ההורים אשר יהיו, אלה אינן אלא ציפיות בלבד, ובסופו של דבר, ילדיהם, כמבוגרים, אחראים על חייהם-שלהם. כמובן, ביסודו של דבר, האל הוא שקבע את גורל החיים של בנם או בתם במלואם, וקבע אם הם יהיו עשירים או עניים. להורים אין כל אחריות או מחויבות לחלוש על עניינים אלה, ואין להם זכות להתערב בהם. לכן, ציפיות ההורים הן פשוט סוג של משאלות של רצון טוב המבוססות על חיבתם. אף הורה לא רוצה שילדו יהיה עני, לא נשוי, גרוש, בעל משפחה לא מתפקדת או שיחווה קשיים בעבודה. אף הורה לא מצפה לדברים האלה עבור הילד שלו; ללא ספק, הורים מצפים לטוב ביותר עבור ילדיהם. אולם, אם ציפיות ההורים מתנגשות עם המציאות של חיי ילדיהם, או אם מציאות זו נוגדת את ציפיותיהם, כיצד עליהם להתייחס לכך? על כך עלינו לשתף. כהורים, כשמדובר בגישה שאדם צריך לטפח כלפי ילדיו הבוגרים, מלבד לברך אותם בשקט ולצפות מהם לטוב, ההורים יכולים רק להניח לדברים לקרות, ולא משנה איזה סוג של אמצעי קיום ילדיהם מנהלים, איזה סוג של גורל או של חיים יש להם. אף הורה לא יכול לשנות את כל זאת, וגם לא לשלוט בכך. כפי שדנו על כך בעבר, למרות שילדת את ילדיך וגידלת אותם, הורים הם לא אדונים לגורל ילדיהם. הורים יולדים את הגוף הפיזי של ילדיהם ומגדלים אותם לבגרות, אך באשר לגורל הצפוי לילדיהם, הוא לא נתון בידי ההורים והם לא בוחרים בו, ובוודאי שההורים לא מחליטים מה יהיה גורל ילדיהם. אתה רוצה שילדיך יצליחו, אך האם רצונך מבטיח שהם יצליחו? אינך רוצה שהם ייתקלו בצרות, במזל רע ובכל מיני מאורעות מצערים, אך האם זה אומר שהם יוכלו להימנע מהם? לא משנה עם מה ילדיך מתמודדים, אף אחד מהדברים האלה לא כפוף לרצון אנושי, ואף אחד מהם לא נקבע על ידי הצרכים או הציפיות שלך. אם כך, מה אתה מבין מזה? כאשר הילדים הופכים למבוגרים והם מסוגלים לדאוג לעצמם, כשיש להם מחשבות עצמאיות, השקפות על דברים, עקרונות להתנהלות עצמית והשקפות על החיים, והוריהם כבר לא משפיעים עליהם, לא שולטים בהם, ולא מגבילים או מנהלים אותם, הרי שהם באמת מבוגרים. מה זה אומר שהם הפכו למבוגרים? זה אומר שהוריהם צריכים לוותר. בשפה הכתובה זה נקרא "ויתור" ופירוש הדבר, לאפשר לילדים לחקור באופן עצמאי ולבחור את הנתיב שלהם בחייהם. איך אומרים זאת בשפה המדוברת? "זוז הצידה." במילים אחרות, הורים צריכים להפסיק לתת הוראות לילדיהם הבוגרים, ולומר דברים כמו: "אתה צריך לחפש את העבודה הזו, אתה צריך לעבוד בתעשייה הזו. אל תעשה את זה, זה מסוכן מדי!" האם ראוי שהורים יתנו הוראות לילדיהם הבוגרים? (לא.) הם תמיד רוצים להחזיק תחת שליטתם ובקו הראייה שלהם את חיי ילדיהם הבוגרים, את עבודתם, את חיי הנישואים שלהם ואת חיי המשפחה שלהם, והם נעשים חרדים, מודאגים ומפוחדים אם הם לא יודעים דבר מה שקורה בחיי ילדיהם או שהם לא יכולים לשלוט בו, והם אומרים, "מה יקרה אם הבן שלי לא ישקול את העניין הזה בזהירות? האם הוא עלול להסתבך מבחינת החוק? אין לי כסף לשלם על תביעה! אם יתבעו אותו ולא אוכל לשלם על כך, האם הוא עלול למצוא את עצמו בכלא? אם הוא ילך לכלא, האם אנשים רעים יאשימו אותו האשמה שקרית והוא יֵרָצֶה בכלא שמונה או עשר שנים? האם אשתו תעזוב אותו? מי יטפל בילדים?". ככל שהם חושבים על כך יותר, כך הם דואגים יותר. "לבתי יש בעיות בעבודתה: אנשים מתעמרים בה תמיד, וגם הבוס שלה לא מתנהג יפה כלפיה. מה עושים? האם עלינו למצוא עבורה עבודה אחרת? האם עלינו למשוך בחוטים, לפתח קשרים, להוציא קצת כסף, ולהשיג עבורה עבודה במשרד ממשלתי, שבו כל יום יהיה עליה עומס קל כעובדת מדינה? למרות שהמשכורת לא גבוהה, לפחות לא יתנכלו לה. לא היינו מסוגלים להכות אותה כשהיא הייתה קטנה ופינקנו אותה כמו נסיכה; עכשיו היא סובלת מהתעמרות על ידי אנשים אחרים. מה עלינו לעשות?" הם דואגים עד כדי כך שהם לא יכולים לאכול או לישון, ופיותיהם מתמלאים בשלפוחיות מרוב חרדה. בכל פעם שילדיהם מתמודדים עם דבר מה, הם נעשים חרדים ולוקחים זאת ללב. הם רוצים להיות מעורבים בכל דבר ולמלא את מקום ילדיהם בכל מצב. בכל פעם שילדיהם חולים או נתקלים בקושי כלשהו, הם מיוסרים ואומללים, והם אומרים, "אני רק רוצה שתהיה בריא. למה אתה לא מרגיש טוב? אני רוצה שהכול יצליח לך, אני רוצה שהכול ילך בדיוק כפי שאתה רוצה, בדיוק כמו שאתה מתכנן. אני רוצה שתיהנה מהצלחה, שלא יהיה לך מזל רע, שלא ירמו אותך, שלא יפלילו אותך ושלא תסתבך עם החוק!" יש ילדים שלוקחים משכנתא על בית, והמשכנתא שלהם יכולה להימשך שלושים או אפילו חמישים שנה. הוריהם מתחילים לדאוג: "מתי כל ההלוואות האלה ישולמו? האם זה לא כמו להיות עבד למשכנתא? הדור שלנו לא היה צריך משכנתא כדי לקנות בית. גרנו בדירות שסופקו על ידי החברה ושילמנו בכל חודש כמה שקלים כשכר דירה. החיים שלנו היו כל כך רגועים. כיום, ממש קשה לצעירים האלה; באמת לא קל להם. הם צריכים לקחת משכנתא, ולמרות שהם חיים טוב, הם עובדים כל כך קשה כל יום – הם מותשים! לעתים קרובות הם נשארים ערים עד מאוחר ועובדים שעות נוספות, זמני האכילה והשינה שלהם לא סדירים, והם תמיד אוכלים ארוחות 'טייק-אוויי'. יש להם בעיות בקיבה וגם בריאותם לקויה. אני צריכה לבשל להם ולנקות ולסדר את ביתם כי אין להם זמן – החיים שלהם מסובכים. אני אישה קשישה עכשיו, העצמות שלי זקנות, ואני לא יכולה לעשות הרבה, אז פשוט אהפוך לעוזרת בית שלהם. אם הם ייקחו עוזרת בתשלום, הם יצטרכו להוציא כסף, וייתכן שהם לא יוכלו לשלם לה. אז אני אהיה עוזרת הבית שלהם בחינם". וכך היא הופכת למשרתת, מנקה כל יום את ביתם של ילדיה, מסדרת, מבשלת כשמגיע זמן הארוחה, קונה ירקות ודגנים ולוקחת על עצמה אחריות אינסופית. מהורה היא הופכת למשרתת זקנה, עוזרת בית. כשילדיה חוזרים הביתה ואין להם מצב רוח טוב, עליה להתבונן בהבעות פניהם ולדבר בזהירות עד שמצב רוחם משתפר, ורק אז היא יכולה להיות מאושרת. היא שמחה כשילדיה שמחים, ודואגת כשילדיה מודאגים. האם יש ערך לחיים כאלה? אין זה שונה מלאבד את עצמך.

האם הורים יכולים לשאת את מחיר גורלם של ילדיהם? ילדים מוכנים לשאת כל קושי שנקרה בדרכם כדי לחתור אל תהילה, רווח והנאות בעולם. יתר על כן, כמבוגרים, האם זה בסדר שהם יתמודדו עם כל הקשיים הנדרשים להישרדותם? ככל שהם נהנים, כך עליהם להיות מוכנים גם לסבול – זה טבעי. הוריהם מילאו את אחריותם, ולכן, לא משנה ממה ילדיהם רוצים ליהנות, הוריהם לא צריכים לשאת בהוצאות. לא משנה עד כמה ההורים רוצים שלילדיהם יהיו חיים טובים, אם ילדיהם רוצים ליהנות מדברים טובים, הם, ולא הוריהם, צריכים לשאת את כל הלחץ והסבל בעצמם. לכן, אם ההורים רוצים לעשות תמיד הכול למען ילדיהם ולשאת את מחיר הקשיים שלהם, להפוך מרצון לעבדים שלהם, האם זה לא מוגזם? זה מיותר מכיוון שזה מעבר למה שצריך לצפות שהורים יעשו. סיבה מרכזית נוספת היא שלא משנה מה או כמה אתה עושה למען ילדיך, אינך יכול לשנות את גורלם או להקל על סבלם. כל אדם שמנסה להסתדר בחברה, בין אם הוא חותר אל תהילה ורווח או בוחר בנתיב הנכון בחיים, כמבוגר הוא חייב לקחת אחריות על הרצונות והאידיאלים שלו עצמו, והוא צריך לשלם על הדרך שבה הוא בוחר. אף אחד לא צריך לקחת על עצמו שום דבר למענו; גם הוריו, האנשים שהולידו וגידלו אותו, האנשים הקרובים אליו ביותר, אינם מחויבים לשלם על דרכו או להשתתף בסבלו. הורים אינם שונים בהקשר זה, משום שהם לא יכולים לשנות דבר. לכן, כל דבר שאתה עושה למען ילדיך הוא לשווא. מכיוון שזה לשווא, עליך לוותר על דרך פעולה זו. למרות שההורים אולי קשישים וכבר מילאו את אחריותם ומחויבותם כלפי ילדיהם, למרות שכל דבר שהורים עושים הוא חסר משמעות בעיני ילדיהם, הם עדיין צריכים להיות בעלי כבוד עצמי, עם עיסוקים משלהם ומשימות משלהם שעליהם להגשים. כמי שמאמין באל וחותר אל האמת ואל הישועה, עליך להקדיש את האנרגיה ואת הזמן שנותרו לך בחייך לביצוע חובתך ולכל מה שהאל הפקיד בידיך; אל לך לבזבז זמן על ילדיך. חייך לא שייכים לילדיך, ואל לך להשתמש בחייך לטובת חייהם שלהם או להישרדותם, ולא כדי לספק את הציפיות שלך מהם. במקום זאת, חייך צריכים להיות מוקדשים לחובה ולמשימה שהאל הפקיד בידיך, כמו גם למשימה שעליך למלא כיציר בריאה. כאן טמונים הערך והמשמעות של חייך. אם אתה מוכן לאבד את כבודך האישי ולהפוך לעבד לילדיך, לדאוג להם ולעשות הכל למענם על מנת לספק את הציפיות שלך מהם, הרי שכל הדברים האלה חסרי משמעות וחסרי ערך, והם לא יונצחו. אם תתעקש לעשות זאת ולא תוותר על הרעיונות והפעולות האלה, המשמעות היחידה לכך היא שאינך חותר אל האמת, שאינך יציר בריאה כשיר ושאתה מרדן למדי. אינך מוקיר לא את החיים ולא את הזמן שהאל העניק לך. אם חייך וזמנך מוקדשים רק לבשרך ולרגשותיך, ולא לחובה שהאל נתן לך, חייך מיותרים וחסרי ערך. אינך ראוי לחיות, לא מגיע לך ליהנות מהחיים שהאל נתן לך, ולא מגיע לך ליהנות מכל מה שהאל נתן לך. האל נתן לך ילדים רק כדי שתוכל ליהנות מתהליך גידולם ולרכוש ממנו ניסיון חיים וידע כהורה, כדי לאפשר לך לחוות משהו מיוחד ויוצא דופן בחייו של אדם, ואז לאפשר לצאצאיך להתרבות... כמובן, גם כדי שתמלא את אחריותו של יציר בריאה כהורה. זו האחריות שהאל קבע שעליך למלא כלפי הדור הבא, כמו גם התפקיד שאתה ממלא כהורה של הדור הבא. במובן אחד, זהו התהליך המופלא של גידול ילדים, ובמובן אחר, זהו מילוי תפקיד בהתרבות הדורות הבאים. כאשר מחויבות זו מתממשת, וילדיך גדלים והופכים למבוגרים, בין אם הם מצליחים מאוד ובין אם הם נשארים אנשים פשוטים ורגילים, אין לכך כל קשר אליך, מכיוון שגורלם לא נקבע על ידך, וזוהי גם לא בחירתך, ובוודאי שלא אתה נתת להם את גורלם – גורלם נקבע על ידי האל. מכיוון שהאל קבע את גורלם, אל לך להתערב או לדחוף את אפך לחייהם או להישרדותם. ההרגלים שלהם, שגרת ימיהם וגישתם לחיים, כל אסטרטגיות ההישרדות שלהם, כל השקפה על החיים, כל גישה שיש להם כלפי העולם – אלה הבחירות שלהם עצמם, וזו לא הדאגה שלך. אינך מחויב לתקן אותם או לשאת סבל כלשהו בשמם כדי להבטיח שהם יהיו מאושרים בכל יום. כל הדברים האלה מיותרים. גורלו של כל אדם נקבע על ידי האל; לכן, הברכות או הסבל שהם חווים בחיים, סוג המשפחה, הנישואין והילדים שיש להם, החוויות שהם חווים בחברה, והמאורעות שהם חווים בחיים, את כל הדברים האלה הם עצמם לא יכולים לחזות או לשנות, ולהורים יש אפילו פחות יכולת לשנותם. לכן, אם ילדים נתקלים בקשיים כלשהם, על ההורים לעזור להם באופן חיובי ויזום, אם יש להם את היכולת לעשות זאת. אם לא, מוטב שההורים יירגעו ויתייחסו לעניינים הללו מנקודת מבטם של יצירי בריאה, ושיתייחסו לילדיהם באופן שווה כאל יצירי בריאה. את הסבל שאתה חווה, גם הם חייבים לחוות; את החיים שאתה חי, גם הם חייבים לחיות; את התהליך שעברת בגידול ילדים קטנים, גם הם יעברו – הפיתולים והפניות, ההונאה והמרמה שאתה חווה בחברה ובקרב אנשים, ההסתבכויות הרגשיות, הקונפליקטים הבין-אישיים, וכל דבר דומה שחווית, גם הם יחוו. כמוך, גם הם כולם בני אנוש מושחתים, כולם נסחפים על ידי זרמי הרוע, ומושחתים על ידי השטן; אינך יכול להימלט ממנו, וגם הם לא. לכן, הרצון לעזור להם להימנע מכל הסבל וליהנות מכל הברכות שבעולם הוא אשליה מטופשת ורעיון טיפשי. לא משנה כמה עצומות יכולות להיות כנפיו של עיט, הן לא יכולות להגן על העיט הצעיר לכל אורך חייו. העיט הצעיר יגיע בסופו של דבר לנקודה שבה יהיה עליו לגדול ולעוף לבדו. כאשר העיט הצעיר בוחר לעוף לבדו, איש אינו יודע עד היכן משתרעים השמים עבורו, או לאיזה כיוון הוא יבחר לעוף. לכן, לאחר שילדיהם גדלים, הגישה הרציונלית ביותר עבור ההורים היא לוותר, להניח להם לחוות את החיים בעצמם, לאפשר להם לחיות באופן עצמאי, להתמודד עם האתגרים השונים בחיים, ולטפל ולפתור אותם באופן עצמאי. אם הם מבקשים ממך עזרה ויש לך את היכולת והתנאים לעזור להם, כמובן שאתה יכול להושיט יד לעזרה ולספק את הסיוע הדרוש. עם זאת, התנאי המוקדם הוא, שלא משנה איזו עזרה תספק להם, בין אם עזרה כלכלית או סיוע פסיכולוגי, זו יכולה להיות עזרה זמנית בלבד והיא לא תוכל לשנות שום נושא מהותי. הם חייבים לנווט בנתיב משלהם בחיים, ולך אין כל מחויבות לתמוך באף אחד מענייניהם או מההשלכות שיהיו עליהם. זו הגישה שצריכה להיות להורים כלפי ילדיהם הבוגרים.

לאחר שהבנתם את הגישה שצריכה להיות להורים כלפי ילדיהם הבוגרים, האם הורים צריכים לוותר גם על הציפיות שלהם מילדיהם הבוגרים? יש הורים בורים שלא יכולים להבין את החיים או את הגורל, הם לא מכירים בריבונותו של האל ונוטים לעשות דברים מטופשים כשמדובר בילדיהם. לדוגמה, כאשר ילדיהם נעשים עצמאיים, הם עשויים להיתקל במצבים מיוחדים מסוימים, בקשיים או באירועים גדולים; חלקם מתמודדים עם מחלות, חלקם מסתבכים בתביעות, חלקם מתגרשים, חלקם מרומים וחווים הונאה, וחלקם נחטפים, נפגעים, מוכים קשות או מתמודדים עם המוות. יש אפילו כאלה שמתדרדרים לשימוש בסמים, וכן הלאה. מה צריכים ההורים לעשות במצבים מיוחדים ומשמעותיים אלו? מהי התגובה האופיינית של רוב ההורים? האם הם עושים את מה שעליהם לעשות כיצירי בריאה וכהורים? לעתים רחוקות מאוד הורים שומעים חדשות כאלה ומגיבים כפי שהיו מגיבים אם הדבר היה קורה לאדם זר. רוב ההורים נשארים ערים כל הלילה עד ששיערם מאפיר, הם לא מצליחים לישון לילה אחר לילה, אין להם תיאבון במהלך היום, הם מאמצים את מוחם במחשבות, וחלקם אפילו בוכים בכי מר עד שעיניהם מאדימות ודמעותיהם מתייבשות. הם מתפללים לאל בלהט ומבקשים ממנו שיתחשב באמונתם ויגן על ילדיהם, שייטיב עימם ויברך אותם, שירחם עליהם ושיחוס על חייהם. כאשר ההורים במצב כזה, החולשות האנושיות, נקודות התורפה והרגשות שלהם כלפי ילדיהם נחשפים כולם. מה עוד מתגלה? מרדנותם באל. הם מתחננים לאל, מתפללים אליו, ומפצירים בו שישמור על ילדיהם מפני אסון. הם מתפללים שילדיהם לא ימותו גם אם יקרה אסון, שהם יוכלו להימלט מסכנה, שהם לא ייפגעו על ידי אנשים רעים, שהמחלות שלהם לא יחמירו אלא שמצבם ישתפר וכן הלאה. על מה הם באמת מתפללים? (אלוהים, דרך התפילות האלה, הם מציבים בפני האל דרישות שיש בהן נימה של תלונה.) מבחינה אחת, הם חשים מורת רוח רבה בגלל מצוקת ילדיהם, ומתלוננים על כך שהאל לא היה צריך לאפשר שדברים כאלה יקרו לילדיהם. מורת הרוח שלהם מהולה בתלונה, והם מבקשים מהאל לשנות את דעתו, לא לנהוג כך, לחלץ את ילדיהם מסכנה, לשמור על ביטחונם, לרפא את מחלתם, לעזור להם להימלט מתביעות משפטיות, למנוע אסון כאשר הוא מתעורר, וכן הלאה – בקיצור, לגרום לכך שהכול יתנהל בצורה טובה. בתפילתם זו, מבחינה אחת הם מתלוננים בפני האל, ומבחינה אחרת, הם מציבים בפניו דרישות. האין זה ביטוי של מרדנות? (אכן, כן.) משתמע מכך שהם אומרים שמה שהאל עושה אינו נכון או טוב, ושאסור לו לנהוג כך. מכיוון שאלה ילדיהם והם עצמם מאמינים, הם חושבים שהאל לא צריך לאפשר שדברים כאלה יקרו לילדיהם. ילדיהם שונים מאחרים; עליהם לקבל ברכות מועדפות מהאל. בשל אמונתם באל, עליו לברך את ילדיהם, ואם הוא לא עושה זאת, הם נכנסים למצוקה, בוכים, מתפרצים בהתקף זעם ולא רוצים עוד לנהות אחר האל. אם הילד שלהם ימות, הם ירגישו שגם הם לא יכולים להמשיך לחיות. האם זהו הרגש העולה בדעתם? (כן.) האין זו צורה של מחאה נגד האל? (אכן, כן.) זוהי מחאה נגד האל. הדבר דומה לכלבים שדורשים שיתנו להם אוכל, ומתפרצים בהתקף זעם אם האוכל מתעכב אפילו במעט. הם חוטפים את הקערה בפיהם ומטיחים אותה ברצפה – האין זה בלתי הגיוני? (כן.) לפעמים, אם אתה נותן להם בשר במשך כמה ימים ברציפות אבל מדי פעם יש יום שבו הם לא מקבלים בשר, כלבים עם המזג החייתי שלהם עשויים להשליך את האוכל שלהם על הרצפה, או לקחת בפיהם את הקערה ולהשליך אותה על הרצפה, כדי להבהיר לך שהם רוצים שיתנו להם בשר, שמגיע להם לקבל בשר, ושלא מקובל עליהם שהם לא יקבלו בשר. אנשים יכולים להיות לא הגיוניים באותה מידה. כשילדיהם מתמודדים עם צרות, הם מתלוננים על האל, מציבים לו דרישות ומוחים נגדו. האין זו פחות או יותר התנהגותם של בעלי חיים? (כן.) בעלי חיים לא מבינים את האמת או את הדוקטרינות והרגשות האנושיים, כביכול, של בני האדם. כשהם מתפרצים בזעם או מחצינים את התנהגותם, הדבר מובן במידת מה. אך כשאנשים מוחים כך נגד האל, האם הם מתנהגים בהיגיון? האם ניתן לסלוח להם? כאשר בעלי חיים מתנהגים כך, אנשים עשויים לומר: "הבחור הקטן הזה נתון למצבי רוח. הוא יודע אפילו למחות; זה די חכם מצידו. אני מניח שלא כדאי לזלזל בזה". הם חושבים שההתנהגות הזו משעשעת, ושהחיה הזו לא פשוטה כלל וכלל. לכן, כאשר בעל חיים מתפרץ בזעם, אנשים מעריכים אותו יותר. אם אדם היה מוחה נגד האל, האם האל היה מתייחס אליו באותו אופן ואומר: "הבחור הזה בא עם דרישות שכאלה; הוא לא פשוט כלל וכלל!" האם כך האל יעריך אותך? (לא.) אם כן, כיצד האל מגדיר את ההתנהגות הזו? האין זה מרד? (אכן, כן.) האם אנשים שמאמינים באל לא יודעים שההתנהגות הזו שגויה? האם העידן שבו "אמונתו של אדם אחד באדון מביאה ברכות לכל המשפחה" לא חלף לפני זמן רב? (כן, הוא חלף.) אם כך, מדוע אנשים עדיין צמים ומתפללים כך, מתחננים בפני האל ללא בושה שיגן על ילדיהם ויברך אותם? מדוע הם עדיין מעזים למחות נגד האל ולהתעמת איתו באומרם: "אם לא תעשה זאת כך, אמשיך להתפלל; אני אצום!" מה המשמעות של צום? המשמעות היא לפתוח בשביתת רעב, ובמובן אחר זו פעולה ללא בושה והתפרצות של זעם. כשאנשים מתנהגים ללא בושה כלפי אנשים אחרים, הם עשויים לרקוע ברגליהם ולומר: "אוי, הילד שלי איננו; אני לא רוצה לחיות יותר, אני לא יכול להמשיך!" הם לא עושים זאת כשהם עומדים בפני האל; כשהם עומדים בפני האל הם מדברים באלגנטיות ואומרים: "אלוהים, אני מפציר בך להגן על ילדי ולרפא את מחלתו. אלוהים, אתה הוא הרופא הדגול שמציל אנשים – אתה יכול לעשות את כל הדברים. אני מפציר בך לשמור עליו ולהגן עליו. הרוח שלך נמצאת בכל מקום, אתה צודק, אתה אל שמרחם על אנשים. אתה דואג להם ומוקיר אותם". למה הכוונה בדברים האלה? שום דבר ממה שהם אומרים הוא שגוי, זהו פשוט לא הזמן המתאים לומר דברים כאלה. המשמעות היא שאם האל לא מושיע את הילד שלך ומגן עליו, אם הוא לא מגשים את רצונותיך, הרי שהוא לא אל אוהב, שהוא נטול אהבה, שהוא לא אל רחום ושהוא לא אלוהים. האין זה המצב? האין זו התנהגות חסרת בושה? (כן.) האם אנשים שמתנהגים ללא בושה מכבדים את האל בגדולתו? האם יש להם לב ירא-אל? (לא.) אנשים שמתנהגים ללא בושה הם בדיוק כמו בני בליעל – אין להם לב ירא-אל. הם מעזים להתעמת עם האל ולמחות נגדו, ואפילו לפעול באופן לא הגיוני. האין הדבר דומה למשאלת מוות? (כן.) מה כל כך מיוחד בילדיך? כשהאל מתזמר את גורלו של מישהו אחר או קובע אותו, אתה חושב שזה בסדר, כל עוד זה לא קשור אליך. אך האם לדעתך הוא לא אמור להיות מסוגל לקבוע את גורל ילדיך? בעיני האל, האנושות כולה נתונה לריבונותו של האל, ואיש לא יכול להימלט מריבונות האל ומהסידורים שידי האל קובעות. למה שילדיך יהיו יוצאים מן הכלל? האל קובע ומתכנן את ריבונותו. האם ראוי מבחינתך לרצות לשנות זאת? (לא, זה ראוי.) זה לא ראוי. לפיכך, אסור לאנשים לעשות דברים טיפשיים או בלתי הגיוניים. כל מה שהאל עושה מבוסס על סיבות ותוצאות מחיים קודמים – במה זה קשור אליך? אם אתה מתנגד לריבונותו של האל, אתה מזמן את המוות. אם אינך רוצה שילדיך יחוו את הדברים האלה, הרצון הזה נובע מחיבה, לא מצדק, לא מרחמים ולא מטוב לב – זוהי השפעת החיבה שלך בלבד. חיבה היא הדוברת של האנוכיות. לא ראוי להציג לראווה את החיבה הזו שלך; אינך יכול להצדיק אותה אפילו כלפי עצמך, ובכל זאת אתה עדיין רוצה להשתמש בה כדי לסחוט את האל. יש אנשים שאומרים אפילו: "הילד שלי חולה, ואם הוא ימות, אני לא אמשיך לחיות!" האם באמת יש לך אומץ למות? אם כך, נסה למות! האם אמונתם של אנשים כאלה אמיתית? האם באמת תפסיק להאמין באל אם ילדך ימות? מה המוות שלו יכול לשנות? אם אינך מאמין באל, זהותו ומעמדו של האל לא ישתנו. האל הוא עדיין אלוהים. הוא לא האל משום שאתה מאמין בו, והוא גם לא יחדל להיות האל אם לא תאמין בו. אפילו אם האנושות כולה לא הייתה מאמינה באל, זהותו ומהותו של האל היו נותרות ללא שינוי. מעמדו היה נשאר ללא שינוי. הוא יהיה תמיד הריבון על גורל האנושות כולה ועל עולם היקום. בין אם אתה מאמין או לא, אין לכך שום קשר. אם אתה מאמין, תהיה ראוי לחסד. אם אינך מאמין, לא תהיה לך הזדמנות לישועה ולא תשיג אותה. אתה אוהב את ילדיך ומגן עליהם, יש לך חיבה כלפי ילדיך, אינך יכול לוותר עליהם, ולכן אינך מרשה לאל לעשות דבר. האם זה הגיוני? האם הדבר עולה בקנה אחד עם האמת, עם המוסר, או עם האנושיות? זה לא עולה בקנה אחד עם שום דבר, אפילו לא עם המוסר, האין זה נכון? אינך מוקיר את ילדיך, אתה מגונן עליהם – אתה נתון להשפעת החיבה שלך. אתה אפילו אומר שאם הילד שלך ימות, לא תמשיך לחיות. מכיוון שאתה כל כך חסר אחריות כלפי חייך שלך, ואינך מוקיר את החיים שהאל העניק לך, אם אתה רוצה לחיות למען ילדיך, לך פשוט ומות יחד איתם. לא משנה באיזו מחלה הם חולים, עליך למהר ולהידבק באותה מחלה ולמות יחד איתם; או פשוט מצא חבל כדי לתלות את עצמך, האם זה לא יהיה קל? לאחר שתמות, האם אתה וילדיך תהיו מאותו סוג? האם עדיין תהיה לכם אותה מערכת יחסים פיזית? האם עדיין תהיה לכם חיבה זה כלפי זה? כשתחזור לעולם האחר, אתה תשתנה. האם לא כך יהיה? (כן.) כשאנשים מתבוננים בדברים בעיניהם ושופטים אם הם טובים או רעים, או מהו טבעם, על מה הם מסתמכים? הם מסתמכים על מחשבותיהם. הם לא יכולים לראות מעבר לעולם החומרי על ידי התבוננות בדברים בעיניהם בלבד; הם לא יכולים לראות לתוך ממלכת הרוח. מה אנשים יחשבו במוחם? "בעולם הזה, האנשים שהולידו אותי וגידלו אותי הם הקרובים אלי והיקרים לי ביותר. גם אני אוהב את האנשים שהולידו אותי וגידלו אותי. לא משנה מתי, הילד שלי תמיד יהיה הכי קרוב אליי, ותמיד אוקיר את הילד שלי יותר מכול". זהו היקף המרחב והאופק הנפשי שלהם; זהו "רוחב" הנוף הנפשי שלהם. האם טיפשי לומר זאת או לא? (זה טיפשי.) האין זה ילדותי? (זה ילדותי.) זה כה ילדותי! בחיים האלה, ילדיך קשורים אליך בקשר דם בלבד; מה לגבי חייהם הקודמים, איך אז הם היו קשורים אליך? לאן הם יילכו אחרי שימותו? כאשר הם ימותו, גופם ינשום את נשימתו האחרונה, נשמתם תעזוב, והם ייפרדו ממך לחלוטין. הם לא יזהו אותך יותר, הם לא יישארו אפילו לרגע, הם פשוט יחזרו לעולם האחר. כשהם יחזרו לעולם האחר, אתה תבכה, תתגעגע אליהם, תהיה אומלל ומיוסר, ותאמר: "אוי, הילד שלי איננו ולא אוכל לראות אותו יותר לעולם!" האם לאדם מת יש מודעות כלשהי? לא תהיה להם כל מודעות לגביך, הם לא יתגעגעו אליך כהוא זה. ברגע שהם יעזבו את גופם, הם יהפכו מיד לצד שלישי, ולא תהיה להם יותר מערכת יחסים איתך. איך הם יתייחסו אליך? הם יאמרו: "הזקנה הזאת, הזקן הזה – על מי הם בוכים? הם בוכים על גופה. אני מרגיש כאילו זה עתה נפרדתי מהגוף הזה: כעת אני לא כבד כל כך, ואני לא סובל יותר את כאב המחלה – אני חופשי". כך הם ירגישו. לאחר שהם ימותו ויעזבו את גופם, הם ימשיכו להתקיים בעולם האחר, הם יופיעו בצורה אחרת, ולא יהיה להם עוד שום קשר אליך. אתה תבכה כאן ותתגעגע אליהם, אתה תסבול למענם, אך הם לא ירגישו כלום, הם לא יידעו כלום. לאחר שנים רבות, בשל הגורל או צירוף מקרים, הם עשויים להפוך לעמית שלך לעבודה, או בן ארצך, או שהם עשויים לחיות רחוק ממך. למרות שתחיו באותו עולם, תהיו שני אנשים שונים ללא קשר ביניכם. אפילו אם אנשים מסוימים עשויים לזהות שהם היו פלוני בחיים הקודמים בגלל נסיבות מיוחדות או בגלל דבר מיוחד שנאמר, עדיין הם לא ירגישו כלום כשהם יראו אותך, ואתה לא תרגיש כלום כשתראה אותם. גם אם זה היה הילד שלך בחיים הקודמים, עכשיו לא תרגיש כלפיו כלום – תחשוב רק על הילד שנפטר. גם הוא לא ירגיש כלום כלפיך: יש לו הורים משלו, משפחה משלו ושם משפחה אחר – אין לו שום קשר אליך. אך אתה עדיין מתגעגע אליו – לְמָה אתה מתגעגע? אתה מתגעגע רק לגוף הפיזי ולשם שבעבר היה קשור אליך בקשר דם; זו רק תמונה, צל שנותר מאחור, במחשבותיך או בנפשך – אין לו ערך ממשי. הוא התגלם מחדש, הפך לבן אנוש או ליצור חי אחר כלשהו – אין לו שום קשר אליך. לכן, כשהורים מסוימים אומרים: "אם הילד שלי ימות, גם אני לא אמשיך לחיות!" – זו פשוט בורות לשמה! תוחלת החיים שלו הגיעה לסופה, אבל למה שאתה תפסיק לחיות? מדוע אתה מדבר בצורה כל כך לא אחראית? תוחלת החיים שלו הגיעה לסיומה, האל ניתק את פתיל חייו, ויש לו משימה אחרת – במה זה קשור אליך? אם תהיה לך משימה אחרת, האל ינתק גם את פתיל חייך שלך; אבל זמנך עדיין לא הגיע, ולכן עליך להמשיך לחיות. אם האל רוצה אותך חי, אינך יכול למות. בין אם מדובר בהורים, בילדים או בקרובי משפחה אחרים כלשהם או באנשים הקשורים בקשר דם בחייהם, כשמדובר בחיבה, אנשים צריכים להיות ניחנים בהשקפה ובהבנה האלה: לגבי החיבה הקיימת בין אנשים, אם זהו קשר דם, די בכך שאדם ימלא את אחריותו. מלבד מילוי אחריותם, לאנשים אין את המחויבות או את היכולת לשנות דבר. לכן, זהו חוסר אחריות מצד הורים לומר: "אם הילדים שלנו ימותו, אם אנחנו, כהורים, נצטרך לקבור את ילדינו, לא נמשיך לחיות". אם אכן הורים קוברים את ילדיהם, ניתן רק לומר שזה היה משך זמנם בעולם הזה, ושהם היו חייבים ללכת. אך הוריהם עדיין כאן, והם צריכים להמשיך לחיות. כמובן, דבר רגיל הוא שאנשים חושבים על ילדיהם על פי האנושיות שלהם, אך אל להם לבזבז את הזמן שנותר להם בגעגועים לילדיהם המתים. זה טיפשי. לכן, כאשר מתמודדים עם עניין זה, מבחינה אחת על אנשים לקחת אחריות על חייהם-שלהם, ומבחינה אחרת, עליהם להבין במלואם את היחסים המשפחתיים. הקשר שקיים באמת בין אנשים לא מבוסס על קשרי בשר ודם, אלא הוא קשר בין יצור חי אחד למשנהו, שנבראו על ידי האל. יחסים מסוג זה לא נושאים קשרי בשר ודם; זהו קשר בין שני יצורים חיים עצמאיים בלבד. אם תחשבו על כך מזווית זו, אזי כהורים, כשאיתרע מזלם של ילדיכם לחלות או כשחייהם בסכנה, עליכם להתמודד עם העניינים האלה בצורה נכונה. אל לכם לוותר על הזמן שנותר לכם, על הנתיב שעליכם לצעוד בו, או על האחריות והמחויבות שעליכם למלא, בגלל חוסר המזל של ילדיכם או בגלל מותם – עליכם להתמודד עם העניין הזה בצורה נכונה. אם תהיה ניחן במחשבות ובנקודות המבט הנכונות ותוכל לראות את הדברים האלה לאשורם, תוכל להתגבר במהירות על הייאוש, היגון והגעגוע. אך מה אם לא תוכל לראות את הדברים לאשורם? או-אז, הדבר עלול לרדוף אותך למשך שארית חייך, עד יום מותך. עם זאת, אם תוכל לראות את הנסיבות האלה לאשורן, תקופה זו של חייך תהיה מוגבלת. היא לא תימשך לנצח, וגם לא תלווה אותך בחלק האחרון של חייך. אם תוכל לראות את הדבר לאשורו, תוכל לוותר על חלק ממנו, וזה דבר טוב עבורך. אך אם לא תוכל לראות לאשורם את הקשרים המשפחתיים שלך המשותפים עם ילדיך, לא תוכל לוותר, וזה יהיה עניין אכזרי עבורך. אין הורים שהם נטולי רגש כשילדיהם הולכים לעולמם. כאשר הורים כלשהם צריכים לקבור את ילדיהם, או כאשר הם עדים למצב מצער שילדיהם חווים, הם יעבירו את שארית חייהם במחשבות עליהם ובדאגה להם, כשהם לכודים בכאב. אף אחד לא יכול להימלט מכך: זו צלקת וזהו סימן על הנפש, שלא ניתן למחותו. לא קל לאנשים לוותר על החיבור הרגשי הזו כשהם חיים בבשר, ולכן הם סובלים. עם זאת, אם תוכל לראות לאשורה את ההיקשרות הרגשית הזו בינך לבין ילדיך, יהיה זה הרבה פחות קשה. כמובן, תסבול במידה פחותה בהרבה; אי אפשר שלא לסבול בכלל, אך הסבל שלך יקטן מאוד. אם לא תוכל לראות את העניין הזה לאשורו, הוא ילווה אותך באכזריות. אם תוכל, זו תהיה חוויה מיוחדת שתגרום לטראומה רגשית קשה, אשר תעניק לך הערכה והבנה עמוקות יותר של החיים, של הקשרים המשפחתיים ושל האנושיות, ותעשיר את ניסיון חייך. כמובן, סוג מסוים זה של העשרה הוא משהו שאף אחד לא רוצה לחוות אותו או להיתקל בו. אף אחד לא רוצה להתמודד עם זה, אך אם העניין הזה יתעורר, עליך להתמודד איתו בצורה נכונה. כדי להימנע מאכזריות כלפי עצמך, עליך לוותר על המחשבות וההשקפות המסורתיות, הרקובות והשגויות שהיו לך בעבר. עליך להתמודד עם הקשרים הרגשיים וקשרי הדם שלך בדרך הנכונה, ולהתייחס נכון למותם של ילדיך. כאשר תבין זאת באמת, תוכל לוותר על כך לחלוטין, והעניין הזה כבר לא ייסר אותך. אתה מבין אותי, נכון? (כן, אני מבין.)

יש אנשים שאומרים: "ילדים הם נכס שהאל העניק להורים, ולכן הם הרכוש פרטי של הוריהם". האם אמירה זו נכונה? (לא, היא לא נכונה.) יש הורים שכאשר הם שומעים זאת, הם אומרים: "זו אמירה נכונה. שום דבר אחר לא שייך לנו, רק הילדים שלנו, שהם מבשרנו ומדמנו. הם הדבר היקר לנו מכול". האם אמירה זו נכונה? (לא.) מה לא נכון בה? אנא הסבירו את הנימוקים שלכם. האם ראוי להתייחס לילדים כאל רכושו הפרטי של אדם? (לא, זה לא ראוי.) מדוע זה לא ראוי? (כי רכוש פרטי שייך לאדם עצמו ולא לאחרים. אולם, היחסים בין ילדים להוריהם הם למעשה לא יותר מאשר יחסים של הבשר. חיי אדם באים מהאל, זו הנשימה שהאל מעניק. אם מישהו מאמין שהוא זה שנתן חיים לילדיו, נקודת מבטו ועמדתו שגויות, והוא גם כלל לא מאמין בריבונותו ובסידוריו של האל.) האין זה המצב? בעיני האל, מלבד הקשר הפיזי, חייהם של ילדים והורים אינם תלויים אלה באלה. הם לא שייכים אלה לאלה, ואין ביניהם מערכת יחסים היררכית. כמובן, בהחלט אין להם מערכת יחסים של בעלות על אדם או של היות אדם נתון לבעלות של אדם אחר. חייהם באים מהאל, והאל הוא הריבון על גורלם. ילדים פשוט נולדים מהוריהם, הורים מבוגרים יותר מילדיהם, וילדים צעירים מהוריהם; עם זאת, בהתבסס על מערכת יחסים זו, על תופעה שטחית זו, אנשים מאמינים כי ילדים הם אביזרים ורכוש פרטי של הוריהם. זו לא התייחסות לעניין מן השורש. התייחסות כזו מתבססת רק על רמת פני השטח, על הבשר ועל חיבתו של אדם. לכן, צורת התייחסות זו כשלעצמה היא שגויה, והפרספקטיבה הזו שגויה. האין זה כך? (כן.) מכיוון שילדים הם לא אביזרים או רכוש פרטי של הוריהם, אלא הם אנשים עצמאיים, לא משנה מהו סוג הציפיות שיש להורים מילדיהם כשיגדלו, ציפיות אלה חייבות להישאר כרעיונות במוחם – לא ניתן להפוך אותן למציאות. מטבע הדברים, גם אם להורים יש ציפיות מילדיהם הבוגרים, אל להם לנסות לממש אותן, ואל להם להשתמש בהן כדי שהבטחותיהם יתממשו או כדי להקריב קורבנות כלשהם או לשלם בגינן מחירים כלשהם. אם כך, מה ההורים צריכים לעשות? עליהם לבחור לוותר כאשר ילדיהם הבוגרים מתחילים את חייהם העצמאיים וכשיש להם יכולת לשרוד. ויתור הוא הדרך האמיתית היחידה להפגין כלפיהם כבוד ולקחת עליהם אחריות. תהיה זו התנהגות המעידה על בורות וחוסר היגיון מצד ההורים, אם הם ירצו תמיד לחלוש על ילדיהם, לשלוט בהם, או להתערב ולהשתתף בחייהם ובהישרדותם, וזו דרך ילדותית לעשות דברים. לא משנה כמה גבוהות הציפיות של ההורים מילדיהם, הן לא יכולות לשנות דבר והן לא יהפכו למציאות. לכן, אם ההורים חכמים, עליהם לוותר על כל הציפיות המציאותיות הללו או על אלה שאינן מציאותיות, עליהם לאמץ נקודת מבט נכונה ועמדה נכונה שבאמצעותן הם יוכלו להתמודד עם מערכת היחסים שלהם עם ילדיהם ולהתייחס לכל פעולה שילדיהם הבוגרים נוקטים ולכל מאורע שקורה להם. זהו העיקרון. האם הוא הולם? (כן, הוא הולם.) אם תוכל להשיג זאת, הדבר יוכיח שקיבלת את האמיתות האלה. אם לא תוכל, ותתעקש לעשות דברים בדרכך-שלך, מתוך מחשבה שחיבה משפחתית היא הדבר הגדול ביותר, החשוב ביותר והמשמעותי ביותר בעולם, ותחשוב שתוכל לפקח על גורל ילדיך ולאחוז את גורלם בידיך, נסה זאת – ראה מה תהיה התוצאה הסופית. למותר לציין שהדבר יכול להסתיים רק בתבוסה אומללה, ללא כל תוצאה טובה.

בנוסף לציפיות אלה מילדים בוגרים, להורים יש גם דרישה מילדיהם, שהיא משותפת לכל ההורים בעולם, והיא שהם מקווים שילדיהם יכבדו אותם ויתייחסו אליהם כראוי. כמובן, בקבוצות אתניות ספציפיות ובאזורים ספציפיים יש להורים דרישות ספציפיות יותר מילדיהם. לדוגמה, בנוסף לדרישה שיכבדו את ההורים, הם צריכים גם לטפל בהוריהם עד יום מותם ולארגן את הלוויות שלהם, עליהם לחיות עם הוריהם לאחר שהגיעו לבגרות, ולהיות אחראים על פרנסת הוריהם. זהו ההיבט האחרון של ציפיות ההורים כלפי צאצאיהם שנדון בו כעת – דרישת הורים מילדיהם לכבד אותם ולטפל בהם בזקנתם. האין זו כוונתם המקורית של כל ההורים בהבאת ילדים לעולם, כמו גם דרישה בסיסית מילדיהם? (אכן, כן.) כשהילדים עדיין צעירים ולא מבינים דברים, ההורים שואלים אותם: "כשתגדל ותרוויח כסף, על מי תוציא אותו? האם תוציא אותו על אמא ואבא?" "כן." "האם תוציא אותו על ההורים של אבא?" "כן." "האם תוציא אותו על ההורים של אמא?" "כן." כמה כסף יכול ילד אחד להרוויח בסך הכול? הם צריכים לתמוך בהוריהם, בשני זוגות הסבים והסבתות ואפילו בקרוביהם הרחוקים. אימרו לי, האין זה עול כבד על ילד, האין הם חסרי מזל? (כן.) למרות שהם מדברים בצורה תמימה כמו ילדים, ולא יודעים מה הם בעצם אומרים, דבריהם משקפים מציאות מסוימת, והיא שהורים מגדלים את ילדיהם עם מטרה, ומטרה זו היא לא טהורה ולא פשוטה. כשילדיהם עדיין צעירים מאוד, ההורים כבר מתחילים להציב דרישות ותמיד בוחנים אותם, ושואלים: "כשתגדל, האם תתמוך באמא ובאבא?" "כן." "האם תתמוך בהורים של אבא?" "כן." "האם תתמוך בהורים של אמא?" "כן." "את מי אתה הכי אוהב?" "אני הכי אוהב את אמא." ואז אבא מקנא, "מה עם אבא?" "אני הכי אוהב את אבא." אמא מקנאה, "את מי אתה באמת הכי אוהב?" "את אמא ואבא." ואז שני ההורים מרוצים. הם שואפים שילדיהם יכבדו אותם החל מהרגע שבו הם בקושי לומדים לדבר, והם מקווים שילדיהם יתייחסו אליהם יפה כשיגדלו. למרות שילדים צעירים אלה לא יכולים לבטא את עצמם באופן ברור והם לא מבינים הרבה, ההורים עדיין רוצים לשמוע הבטחה בתשובות ילדיהם. בה בעת, הם גם רוצים לראות את עתידם-שלהם בילדיהם ומקווים שהילדים שהם מגדלים לא יהיו כפויי טובה, אלא ילדים שמכבדים את הוריהם ושלוקחים עליהם אחריות, ועוד יותר מכך, הם מקווים שהם יוכלו להסתמך על ילדיהם, ושהם יתמכו בהם בזקנתם. למרות שהם שואלים את השאלות האלה מאז שילדיהם היו קטנים, אלה לא שאלות פשוטות. הן לחלוטין דרישות ותקוות העולות ממעמקי ליבם של הורים אלה, דרישות אמיתיות מאוד ותקוות אמיתיות מאוד. לכן, כאשר ילדיהם מתחילים להבין דברים, ההורים מקווים שילדיהם יוכלו לדאוג להם, ללוות אותם ליד מיטתם ולטפל בהם כאשר הם יֶחֱלוּ, גם אם הם רק ימזגו כוס מים ויתנו להם לשתות ותו לא. למרות שהילדים לא יוכלו לעשות הרבה, ולא יוכלו לספק עזרה כספית או עזרה מעשית יותר, לפחות יהיה עליהם להפגין כיבוד אב ואם. הורים רוצים לראות שילדיהם מכבדים אותם כשהילדים עדיין צעירים, והם רוצים לאמת זאת מעת לעת. לדוגמה, כאשר ההורים לא מרגישים טוב או עייפים מהעבודה, הם רוצים לראות אם ילדיהם יודעים שעליהם להגיש להם שתיה, להביא להם את נעליהם, לכבס את בגדיהם, או להכין עבורם ארוחה פשוטה, אפילו אם מדובר רק בחביתה עם אורז, או אם הם ישאלו את הוריהם, "האם אתה עייף? אם אתה עייף, אני אכין לך משהו לאכול." יש הורים שיוצאים לבלות בחגים ובכוונה לא חוזרים בזמן כדי להכין אוכל, רק כדי לראות אם ילדיהם גדלו ונעשו הגיוניים, כדי לראות אם הם יודעים להכין עבורם אוכל, אם הם יודעים לכבד את הוריהם ולהתחשב בהם, אם הם יכולים לחלוק איתם את הקשיים שלהם, או אם הם כפויי טובה חסרי לב, ואם גידולם היה לשווא. כאשר ילדיהם גדלים, ואפילו בבגרותם, הוריהם בוחנים אותם ללא הרף ומחטטים בעניין זה, ובמקביל הם מציבים דרישות כלפי ילדיהם כל הזמן: "אל לך להיות כל כך כפוי טובה וחסר לב. מדוע אנחנו, הוריך, גידלנו אותך בכלל? גידלנו אותך כדי שתדאג לנו כשנזדקן. האם גידלנו אותך לחינם? אל לך להתריס נגדנו. לא היה לנו קל לגדל אותך. זו הייתה עבודה קשה. עליך להתחשב בנו ולהבין את הדברים האלה". יש ילדים שבמיוחד במהלך השלב המרדני כביכול, כלומר, במעבר מגיל ההתבגרות לבגרות, אין להם הגיון רב או הבחנה, ולעתים קרובות הם מתריסים נגד הוריהם וגורמים לצרות. ההורים שלהם בוכים, מחוללים סצנה, מציקים להם ואומרים: "אתה לא יודע כמה סבלנו כדי לשמור עליך כשהיית קטן! לא ציפינו שכך תתנהג כשתגדל, אינך מכבד את הוריך בכלל, אתה לא יודע איך לחלוק את עול מטלות הבית או את הקשיים שלנו. אינך יודע עד כמה כל זה קשה לנו. אינך מכבד אותנו, אתה מתריס, אתה לא אדם טוב!" מלבד לכעוס על ילדיהם על היותם סרבנים או על כך שהם מפגינים התנהגות קיצונית בלימודיהם או בחיי היומיום, סיבה נוספת לכעסם היא שהם לא יכולים לראות את עתידם שלהם בילדיהם, או שהם רואים שילדיהם לא יפגינו בעתיד כיבוד אב ואם, שהם לא מתחשבים בהוריהם ולא מרחמים עליהם, שהם לא מכילים את הוריהם בלבם, או ליתר דיוק, הם לא יודעים כיצד לכבד את הוריהם. לכן, לדעתם הם לא יכולים לתלות תקוות בילדים כאלה: ילדיהם עלולים להיות כפויי טובה או מתריסים, והוריהם שבורי לב, הם מרגישים שההשקעות שהשקיעו וההוצאות שהוציאו למען ילדיהם היו לשווא, שהם עשו עסקה גרועה, שזה לא היה שווה את זה, והם מתחרטים על כך, הם עצובים ומרגישים מצוקה ועוגמת נפש. אך הם לא יכולים לקבל בחזרה את הוצאותיהם, וככל שהם לא יכולים לקבל אותן בחזרה, ככל שהם מרגישים יותר חרטה, כך הם רוצים יותר לדרוש מילדיהם לכבד אותם, והם אומרים: "האם אתה לא יכול להפגין קצת יותר כבוד כלפינו? האם אתה לא יכול להיות יותר הגיוני? האם לא נוכל לסמוך עליך כשתגדל?" לדוגמה, נניח שהורים זקוקים לכסף, והם לא אומרים על כך דבר, אך ילדיהם מביאים הביתה את הכסף הזה בשבילם. נניח שהורים רוצים לאכול בשר או משהו טעים ומזין, והם לא אומרים על כך כלום, אך ילדיהם מביאים הביתה את האוכל הזה בשבילם. ילדים אלה מתחשבים במיוחד בהוריהם – לא משנה עד כמה הם עסוקים בעבודתם או כמה כבד עליהם עול משפחתם – הם תמיד זוכרים את הוריהם. ואז הוריהם יחשבו, "אה, אפשר לסמוך על הילד שלי, סוף סוף הוא גדל, היה שווה להשקיע בו את כל האנרגיה הזו, היה שווה להשקיע בו את הכסף הזה, אנחנו רואים החזר על ההשקעה שלנו". אך אם ילדיהם יעשו דבר מה שהוא מעט מתחת לציפיותיהם, הם ישפטו אותם על סמך המידה שבה הם מכבדים את הוריהם, ויקבעו שהם לא מכבדים אותם, שהם לא אמינים, שהם כפויי טובה, ושהם גידלו אותם לשווא.

יש גם הורים שעסוקים לעיתים בעבודה או בסידורים, וכשהם חוזרים הביתה מעט יותר מאוחר, הם מגלים שילדיהם הכינו ארוחת ערב מבלי להותיר דבר להוריהם. הצעירים האלה עדיין לא הגיעו לגיל המתאים, ייתכן שהם לא חשבו על כך או שהם רגילים לנהוג כך, או שפשוט יש אנשים שחסרה להם האנושיות הזאת, והם לא מסוגלים להפגין התחשבות או אכפתיות כלפי אחרים. הם עשויים גם להיות מושפעים מהוריהם, או שאנושיותם אנוכית מטבעה, ולכן הם מכינים ארוחה ואוכלים אותה בעצמם מבלי להשאיר דבר להוריהם או מבלי להכין מנה נוספת עבורם. כשההורים חוזרים הביתה ורואים זאת, הם לוקחים זאת ללב וכועסים. על מה הם כועסים? הם חושבים שילדיהם לא מכבדים אותם ושהם לא הגיוניים. במיוחד כשמדובר באימהות חד הוריות: כשהן רואות את ילדיהן מתנהגים כך הן כועסות עוד יותר. הן מתחילות לבכות ולצעוק: "אתה חושב שהיה לי קל לגדל אותך כל כך הרבה שנים? הייתי עבורך גם אבא וגם אמא כשגידלתי אותך בכל הזמן הזה. אני עובדת כל כך קשה, וכשאני חוזרת הביתה, אתה אפילו לא מכין לי אוכל. גם אם זו תהיה רק קערת דייסה, אפילו אם היא לא תהיה דייסה חמה, זו עדיין תהיה מחווה נחמדה של האהבה שלך. איך אינך יכול להבין את זה בגילך?" הם לא מבינים ולא מתנהגים כראוי, אך אם לא הייתה לך ציפייה כזו מהם, האם היית כועס כל כך? האם היית מתייחס לעניין הזה ברצינות כה רבה? האם היית מחשיב זאת כאמת מידה לכיבוד אב ואם? אם הם לא מכינים אוכל בשבילך, אתה עדיין יכול להכין בעצמך. אם הם לא היו שם, האם לא היית צריך עדיין להמשיך לחיות? אם הם לא מכבדים אותך, האם לא היית צריך פשוט לא ללדת אותם? אם הם באמת לא לומדים אף פעם כיצד להוקיר אותך ולטפל בך במשך כל חייהם, מה עליך לעשות? האם עליך להתייחס לעניין הזה בצורה נכונה או לכעוס ולהתחרט על כך, ותמיד להתקוטט איתם? מה הדבר הנכון שיש לעשות? (להתייחס לעניין בצורה נכונה.) בסופו של דבר, אתה עדיין לא יודע מה לעשות. בסופו של דבר, אתה פשוט אומר לאנשים: "אל תביא ילדים לעולם. אתה תתחרט על כל ילד שיוולד לך. אין שום דבר טוב בהבאת ילדים לעולם או בגידולם. כשהם גדלים הם תמיד נעשים כפויי טובה וחסרי לב! עדיף שתהיה טוב לעצמך ושלא תתלה תקוות באף אחד. אי אפשר לסמוך על אף אחד! כולם אומרים שהורים יכולים להסתמך על ילדיהם, אבל על מה אפשר להסתמך? יותר נכון לומר שהם יכולים להסתמך עליך. אתה מתייחס אליהם יפה במאה דרכים שונות, אך בתמורה לכך, הם חושבים שאם הם יהיו מעט יותר נחמדים אליך, זהו טוב לב עצום, ומשמעו שהם פועלים כראוי למענך". האם אמירה זו שגויה? האם זהו סוג של דעה, סוג של מחשבה והשקפה שקיימת בחברה? (אכן, כן.) "כולם אומרים שגידול ילדים יעזור לפרנס אותך בזקנתך. לא קל אפילו לשכנע אותם שיכינו לך ארוחה, קל וחומר שיפרנסו אותך כשתהיה מבוגר. אל תסתמך על כך!" איזו מין אמירה זו? האין זו נִרְגָּנוּת ותו לא? (אכן, כן.) איך נוצרת הנרגנות הזו? האם היא לא נוצרת מתוך ציפיות גבוהות מדי של הורים כלפי ילדיהם? יש להם סטנדרטים ודרישות כלפי ילדיהם, וכשהם גדלים, הם דורשים מילדיהם לכבד אותם, להתחשב בהם, לציית לכל מילה שהם אומרים, ולעשות כל מה שעליהם לעשות כדי לכבד את הוריהם ולעשות את מה שילדים צריכים לעשות. כאשר אתה מציב את הדרישות והסטנדרטים האלה, בלתי אפשרי עבור ילדיך לעמוד בהם, ולא משנה מה הם עושים, אתה תמיד תהיה נרגן, ויהיה לך אוסף של תלונות. לא משנה מה ילדיך יעשו, אתה תצטער שילדת אותם, תרגיש שההפסדים עולים על הרווחים ושאין החזר על ההשקעה שלך. האין זה כך? (כן.) האין זה משום שמטרתך בגידול ילדים היא שגויה? (כן.) האם נכון או לא נכון לחולל תוצאות כאלה? (זה לא נכון.) לא נכון לגרום לתוצאות כאלה, וברור שגם מטרתך הראשונית בגידול ילדים הייתה שגויה. גידול ילדים הוא כשלעצמו אחריות ומחויבות של בני אדם. במקור, זה היה אינסטינקט אנושי, ומאוחר יותר הדבר הפך למחויבות ולאחריות. ילדים לא צריכים לכבד את הוריהם או לתמוך בהם בזקנתם, וזה לא שאנשים צריכים להביא ילדים לעולם רק אם הם יכבדו את הוריהם. מקורה של מטרה זו הוא כשלעצמו טמא, ולכן בסופו של דבר מטרה זו מובילה אנשים להשמיע סוג כזה של מחשבה והשקפה שגויות: "אלוהים אדירים, לא משנה מה תעשה, אל תגדל ילדים". מכיוון שהמטרה טמאה, גם המחשבות וההשקפות הנובעות ממנה אינן נכונות. אם כך, האם לא צריך לתקן אותן ולוותר עליהן? (כן.) כיצד אפשר לוותר עליהן ולתקן אותן? איזו מטרה תהיה טהורה? איזה סוג של מחשבה והשקפה יהיה נכון? במילים אחרות, מהי הדרך הנכונה להתמודד עם יחסיו של אדם עם ילדיו? קודם כל, גידול ילדים הוא הבחירה שלך, אתה ילדת אותם מרצון, והם היו פסיביים בעניין לידתם. מלבד המשימה והאחריות של העמדת צאצאים כפי שהאל הטיל על בני האדם, ומלבד קביעתו של האל לגבי הורים, הסיבה הסובייקטיבית ונקודת המוצא שלהם היא שהם רצו ללדת את ילדיהם. אם אתה רוצה ללדת ילדים, עליך לגדל ולטפח אותם עד לבגרות ולאפשר להם להיות עצמאיים. אתה מוכן ללדת ילדים, וכבר השגת רבות מגידולם – הרווחת מאוד. קודם כל, אתה נהנה מחיים משותפים עם ילדיך, ונהנית גם מתהליך גידולם. למרות שתהליך זה ידע עליות ומורדות, הוא היה מלא בעיקר באושר של ליווי ילדיך והליווי שלהם אותך, שהוא תהליך הכרחי לאנושיות. נהנית מהדברים האלה, וכבר הרווחת רבות מילדיך, האין זה נכון? ילדים מביאים אושר וחברות להוריהם, וההורים הם אלה שבאמצעות תשלום מחירים והשקעת זמנם ומרצם, זוכים לראות את החיים הקטנים האלה גדלים בהדרגה והופכים לבוגרים. ילדיהם מתחילים כחיים צעירים ונאיביים שאינם יודעים דבר, והם לומדים בהדרגה לדבר, רוכשים את היכולת לחבר מילים למשפטים, ללמוד ולהבדיל בין סוגי ידע שונים, לנהל שיחות ולקיים תקשורת עם הוריהם ולהתייחס לדברים מנקודת מבט שווה. זהו סוג התהליך שהורים עוברים. מבחינתם, לא ניתן להחליף תהליך זה בשום מאורע ובשום תפקיד אחר. ההורים כבר נהנו וקיבלו את הדברים האלה מילדיהם, ויש בכך נחמה גדולה וגמול עבורם. למעשה, רק ממעשה הולדת הילדים וגידולם, כבר הרווחת מהם המון. באשר לשאלה אם ילדיך יכבדו אותך, אם תוכל להסתמך עליהם לפני מותך, ומה תוכל להשיג מהם, הדברים האלה תלויים בשאלה אם נועדתם לחיות יחד, ודבר זה תלוי בקביעתו של האל. מבחינה אחרת, סוג הסביבה שבה ילדיך חיים, תנאי המחייה שלהם, אם יש להם את התנאים לטפל בך, אם הם יציבים מבחינה כלכלית ואם יש להם די כסף כדי לספק לך הנאה חומרית וסיוע, גם הדברים האלה תלויים בקביעתו של האל. יתר על כן, כהורה, באופן סובייקטיבי, השאלה אם גורלך הוא ליהנות מהדברים החומריים, מהכסף או מהנחמה הרגשית שילדיך יעניקו לך, תלויה גם היא בקביעתו של האל. האין זה כך? (כן.) אלה לא דברים שבני אדם יכולים לבקש. אתה מבין, יש ילדים שהוריהם לא מחבבים אותם ולא מוכנים לחיות איתם, אך האל קבע שהם יחיו עם הוריהם, ולכן הם לא יכולים לנסוע רחוק או לעזוב את הוריהם. הם תקועים עם הוריהם למשך כל חייהם – לא היית יכול להרחיק אותם מהוריהם גם אם היית מנסה. לעומת זאת, יש ילדים שהוריהם רוצים מאוד להיות איתם; לא ניתן להפריד ביניהם, הם תמיד מתגעגעים זה לזה, אך מסיבות שונות, הם לא יכולים להתגורר בעיר שבה גרים הוריהם, או אפילו באותה מדינה. קשה להם לראות זה את פניו של זה ולדבר זה עם זה; למרות שאמצעי התקשורת התפתחו מאוד ואפשר לקיים שיחת וידאו, הדבר עדיין שונה מחיים ביחד יום אחר יום. מסיבה כלשהי ילדיהם עוברים למדינה אחרת, עובדים או גרים במקום אחר לאחר שהם נישאים, וכן הלאה, ובינם לבין הוריהם מפריד מרחק גדול מאוד. לא קל להם להיפגש אפילו פעם אחת, ושיחות טלפון או וידאו תלויות בפערי הזמנים. בגלל הפרש השעות או מסיבות אחרות של אי נוחות, הם לא יכולים לתקשר עם הוריהם לעתים קרובות. למה קשורים היבטים עיקריים אלה? האין כולם קשורים לקביעת האל? (כן.) זה לא משהו שהורה או ילד יכולים להחליט עליו על ידי הרצונות הסובייקטיביים שלהם; יותר מכול, הדבר תלוי בקביעתו של האל. מבחינה אחרת, הורים דואגים בנוגע ליכולתם להסתמך על ילדיהם בעתיד. מדוע אתה רוצה להסתמך עליהם? האם כדי שיגישו לך תה וימזגו לך כוס מים? איזו מין תלות זו? האם אינך יכול לעשות זאת בעצמך? אם אתה בריא ומסוגל לנוע ולטפל בעצמך, אם אתה יכול לעשות הכול בעצמך, האם זה לא נהדר? מדוע אתה צריך להסתמך על אחרים שישרתו אותך? האם באמת ייגרמו לך אושר והנאה אם ילדיך יטפלו בך ויישהו בחברתך, או אם הם יגישו לך אוכל או ישרתו אותך באופן אחר? לא בהכרח. אם לא תהיה מסוגל לזוז, והם באמת יצטרכו להגיש לך אוכל ולשרת אותך באופן אחר, האם הדבר יהווה עבורך אושר? אם היית יכול לבחור, האם היית בוחר להיות בריא ולא להזדקק לטיפול של ילדיך, או שהיית בוחר להיות מרותק למיטה כשילדיך לצידך? באיזו אפשרות היית בוחר? (להיות בריא.) הרבה יותר טוב להיות בריאים. גם אם תחיה עד גיל 80, 90 או אפילו 100 שנה, תוכל להמשיך לטפל בעצמך. זו איכות חיים טובה. למרות שכנראה תזדקן והבנתך תהיה איטית יותר, וייתכן שיכולת הזיכרון שלך תפחת, תאכל פחות, תעשה דברים לאט יותר ולא בצורה טובה כמו בעבר, ויהיה לך פחות נוח לצאת החוצה, עדיין יהיה זה נהדר אם תוכל לדאוג לצרכיך הבסיסיים. די לקבל מדי פעם שיחת טלפון מילדיך כדי לומר שלום, או להזמין אותם לבוא לביקור ולהתארח אצלך בחגים. למה לדרוש מהם יותר מזה? אתה תמיד מסתמך על ילדיך; האם תהיה מאושר רק כאשר הם יהפכו לעבדים שלך? האין זה אנוכי מצידך לחשוב כך? אתה תמיד דורש שילדיך יכבדו אותך ושתוכל להסתמך עליהם – על מה יש להסתמך? האם הוריך הסתמכו עליך? אם אפילו הוריך לא הסתמכו עליך, מדוע אתה חושב שאתה צריך להסתמך על ילדיך? האין זה בלתי הגיוני? (כן.)

באשר לעניין ציפיית ההורים שילדיהם יכבדו אותם, מבחינה אחת, על ההורים לדעת שהכול מתוזמר על ידי האל ותלוי בקביעתו של האל. מבחינה אחרת, אנשים צריכים להיות הגיוניים. כשהורים יולדים את ילדיהם, הם חווים באופן טבעי משהו מיוחד בחיים. הם כבר הרוויחו רבות מילדיהם והם לומדים להעריך את הצער והשמחה שקיימים בהורות. תהליך זה הוא חוויה עשירה בחייהם, וכמובן שהיא גם בלתי נשכחת. היא מפצה על החסרונות והַבּוּרוּת הקיימים באנושיותם. כהורים, הם כבר הרוויחו את מה שהיה עליהם להרוויח מגידול ילדיהם. אם הם לא מסתפקים בכך ודורשים שילדיהם ישמשו אותם כמשרתים או כעבדים, והם מצפים מילדיהם לגמול להם על שהם גידלו אותם על ידי כך שיפגינו כיבוד אב ואם, שידאגו להם בזקנתם, יביאו אותם לקבורה, יניחו אותם בארון, ישמרו שגופתם לא תירקב בבית, יבכו עליהם מרה כשימותו, יתאבלו וימשיכו להתאבל במשך שלוש שנים וכך הלאה, כשהם מאפשרים לילדיהם להשתמש בדברים האלה כדי להחזיר את חובם, הדבר הופך להיות לא הגיוני ולא אנושי. במונחים של האופן שבו האל מלמד אנשים להתייחס להוריהם, הוא דורש מהם רק לכבד את הוריהם, וכלל לא דורש שילדים יתמכו בהוריהם עד יום מותם. האל לא מטיל על אנשים את האחריות והמחויבות האלה – הוא מעולם לא אמר דבר כזה. האל רק מייעץ לילדים לכבד את הוריהם. הפגנת כיבוד אב ואם היא אמירה כללית שהיקפה רחב. אם נדבר על כך היום במונחים ספציפיים, משמעות הדבר היא מילוי אחריותך במסגרת היכולת והתנאים שלך – זה מספיק. הדבר פשוט עד כדי כך, זו הדרישה היחידה כלפי ילדים. אם כך, כיצד ההורים צריכים להבין זאת? האל לא דורש ואומר ש"ילדים חייבים לכבד את הוריהם, לדאוג להם בזקנתם ולהביא אותם לקבורה". לכן, אלה שהם הורים צריכים לוותר על האנוכיות שלהם ולא לצפות שכל מה שקשור לילדיהם ייסוב סביבם רק משום שהם ילדו אותם. אם ילדים לא סובבים סביב הוריהם ולא רואים בהם את מרכז חייהם, יהיה זה לא נכון שההורים יגערו בהם כל הזמן, יטרידו את מצפונם ויאמרו דברים כמו "אתה כפוי טובה, אינך מכבד את הוריך ואתה לא ממושמע, וגם אחרי שגידלתי אותך במשך זמן כה רב אני עדיין לא יכול להסתמך עליך". כך הם גוערים תמיד בילדיהם ומעמיסים עליהם עול. הדרישה מילדים לכבד את הוריהם ולהתלוות אליהם, לטפל בהם לעת זקנה ולהביא אותם לקבורה, ותמיד לחשוב עליהם בכל מקום שאליו הם הולכים, זו דרך פעולה שגויה מיסודה ואלה מחשבה ורעיון לא אנושיים. סוג זה של חשיבה עשוי להתקיים במידה רבה או פחותה יותר במדינות שונות או בקרב קבוצות אתניות שונות, אך כשמסתכלים על התרבות הסינית המסורתית, הסינים מדגישים במיוחד כיבוד אב ואם. מימי קדם ועד ימינו, עניין זה נידון תמיד והודגש כחלק מהאנושיות של אנשים וכאמת מידה למדידת היותו של אדם טוב או רע. כמובן, בחברה יש גם נוהג מקובל ודעת קהל, שאם ילדים לא מכבדים את הוריהם, הוריהם יתביישו, וילדיהם ירגישו שהם לא מסוגלים לשאת את הכתם הזה על שמם הטוב. בהשפעת גורמים שונים, גם ההורים מורעלים עמוקות על ידי חשיבה מסורתית זו, והם דורשים ללא מחשבה או הבחנה שילדיהם יכבדו אותם. מה התכלית בגידול ילדים? התכלית היא לא לממש את מטרותיך-שלך, אלא את האחריות והמחויבות שהאל הטיל עליך. היבט אחד הוא שגידול ילדים שייך לאינסטינקט האנושי, והיבט אחר הוא שזהו חלק מהאחריות האנושית. אתה בוחר להביא ילדים לעולם מתוך אינסטינקט ומתוך אחריות, ולא כדי להתכונן לזקנה וכדי שיטפלו בך כשתהיה זקן. האין נקודת מבט זו נכונה? (כן.) האם אנשים ללא ילדים יכולים להימנע מלהזדקן? האם הזדקנות פירושה בהכרח שאדם יהיה אומלל? לא בהכרח, נכון? אנשים ללא ילדים עדיין יכולים לחיות עד לגיל זקנה, וחלקם אפילו בריאים, נהנים משנותיהם האחרונות והולכים אלי קבר בשלווה. האם הורים לילדים יכולים בוודאות ליהנות מאושר ומבריאות בשנותיהם האחרונות? (לא בהכרח.) לפיכך, בריאותם, אושרם ומצב חייהם של הורים המגיעים לגיל זקנה, כמו גם איכות חייהם החומריים, אינם קשורים למעשה לשאלה אם ילדיהם מכבדים אותם, ואין קשר ישיר בין השניים. מצב חייך, איכות חייך ומצבך הגופני בגיל מבוגר קשורים למה שהאל קבע עבורך ולסביבת המחיה שהוא ארגן עבורך, ואין לכך קשר ישיר לשאלה אם ילדיך מכבדים אותך או לא. ילדיך לא מחויבים לשאת באחריות על מצב חייך בשנותיך המאוחרות. האין זה נכון? (כן.) לכן, לא משנה מהו יחסם של ילדים כלפי הוריהם, בין אם הם מוכנים לטפל בהם, מתייחסים לכך כאל עבודה קשה, או שהם כלל לא רוצים לטפל בהם, זוהי גישתם כילדים. לעת עתה, הבה נניח בצד את הנושא מנקודת המבט של הילדים, ונדבר רק על נקודת המבט של ההורים. אל להורים לדרוש מילדיהם לכבד אותם, לדאוג להם בזקנתם, ולשאת בעול של חיי זיקנתם – אין צורך בכך. מבחינה אחת, זוהי גישה שצריכה להיות להורים כלפי ילדיהם, ומבחינה אחרת, זהו הכבוד שעל הורים להיות ניחנים בו. כמובן, יש לכך היבט חשוב עוד יותר: זהו העיקרון שהורים כיצירי בריאה צריכים לציית לו בטיפול בילדיהם. אם ילדיך קשובים, מכבדים אותך ומוכנים לדאוג לך, אינך צריך לסרב להם; אם הם לא מוכנים לעשות זאת, אינך צריך להתלונן כל היום, להרגיש בלבך אי-נוחות או אי-שביעות רצון, או לנטור טינה לילדיך. עליך לקחת אחריות ולשאת בעול של חייך-שלך ושל הישרדותך ככל יכולתך, ואל לך להשליך זאת על אחרים, במיוחד לא על ילדיך. עליך להתמודד באופן יזום ונכון עם החיים ללא חברתם או עזרתם של ילדיך, וגם אם אתה רחוק מילדיך, אתה עדיין יכול להתמודד בכוחות עצמך עם כל מה שהחיים מזמנים לך. כמובן, אם אתה זקוק לעזרה חיונית מילדיך, אתה יכול לבקש זאת מהם, אך אל לך להתבסס על הרעיון שילדיך חייבים לכבד אותך או שאתה חייב להסתמך עליהם. במקום זאת, שני הצדדים צריכים להתייחס לעשיית דברים זה עבור זה מנקודת מבט של מילוי אחריותםכדי להתמודד עם מערכת היחסים בין הורה לילד באופן רציונלי. כמובן, אם שני הצדדים יהיו רציונליים, יתנו מרחב זה לזה ויכבדו זה את זה, הם בהחלט יוכלו בסופו של דבר להסתדר טוב יותר ובהרמוניה רבה יותר, הם יוקירו את החיבה המשפחתית הזו, ויוקירו את דאגתם, את האכפתיות שלהם ואת אהבתם זה לזה. כמובן, אנושי וראוי יותר לעשות את הדברים האלה מתוך כבוד הדדי והבנה. האין זה המצב? (כן.) כאשר ילדיך יוכלו להתייחס לאחריותם ולבצע אותה בצורה נכונה, ואתה כהורה שלהם לא תציב כלפיהם דרישות מוגזמות או מיותרות, תגלה שכל מה שהם עושים הוא די טבעי ורגיל, ותחשוב שזהו דבר טוב למדי. לא תתייחס אליהם באותה עין ביקורתית כמו קודם, ולא תחשוב שכל מה שהם עושים מכעיס, שגוי או לא מספיק כדי להחזיר את החוב על כך שגידלת אותם. להיפך, תתמודד עם הכול בגישה הנכונה, תהיה אסיר תודה לאל על חברתם של ילדיך ועל הכבוד שהם יעניקו לך, ותחשוב שילדיך הגונים למדי ושהם אנושיים. גם אם ילדיך לא יהיו בחברתך ולא יפגינו כלפיך כיבוד הורים, לא תאשים את האל, לא תצטער על שגידלת אותם, ובוודאי שלא תשנא אותם. בקיצור, חשוב ביותר שהורים יתמודדו נכונה עם כל גישה שיש לילדיהם כלפיהם. התמודדות נכונה פירושה לא להציב בפניהם דרישות מוגזמות, לא להתנהג אליהם בצורה קיצונית, ובוודאי שלא להעביר ביקורת על דבר כלשהו שהם עושים או לשפוט אותם באופן לא אנושי או שלילי. כך תתחיל לחיות בכבוד. כהורה, עליך ליהנות מכל מה שהאל מעניק לך בהתאם ליכולתך ולתנאיך, וכמובן, בהתאם לקביעתו של האל, ואם הוא לא נותן לך דבר מה, גם אז עליך להודות לאל ולהתמסר לו. אל תשווה את עצמך לאחרים ואל תאמר: "ראה את משפחתו של פלוני, הילד שלהם כל כך מכבד את הוריו, לוקח אותם תמיד לסיבוב ויוצא איתם לחופשות בדרום. בכל פעם שהם חוזרים, הם עמוסים בשקיות מכל הגדלים. הילד הזה כל כך מכבד את הוריו! פשוט הסתכל על הילד שלהם, הוא אדם שהם יכולים להסתמך עליו. כדי שיהיה לך מישהו שיטפל בך בגיל מבוגר, צריך לגדל בן כזה. עכשיו הסתכלי על הבן שלנו: הוא חוזר הביתה בידיים ריקות ואף פעם לא קונה לנו כלום; לא רק שהוא מגיע בידיים ריקות, הוא כמעט לא בא הביתה. אם אני לא מתקשר אליו, הוא לא בא הביתה. אך כאשר הוא כן חוזר הביתה, כל מה שהוא רוצה זה אוכל ושתייה, והוא לא רוצה לעשות שום עבודה". מכיוון שזה המצב, פשוט אל תתקשר אליו ואל תזמין אותו לבוא הביתה. אם תזמין אותו, האם אינך מבקש להיות אומלל? אתה יודע שאם הוא יחזור הביתה הוא פשוט יאכל וישתה בחינם, אם כך, מדוע להזמין אותו? אם לא היה לך כל מניע לעשות זאת, האם עדיין היית מזמין אותו לבוא הביתה? האין זה רק משום שאתה מבזה את עצמך ומתנהג באנוכיות? אתה תמיד רוצה להסתמך עליו, אתה מקווה שלא גידלת אותו לשווא, ושהאדם שאתה גידלת בעצמך, לא יהיה כפוי טובה וחסר לב. אתה תמיד רוצה להוכיח שמי שגידלת הוא לא אדם כפוי טובה וחסר לב, שהילד שלך הוא ילד שמכבד את הוריו. מה הטעם להוכיח זאת? האם אינך יכול לחיות את חייך-שלך בצורה טובה? האם אינך יכול לחיות בלי ילדים? (כן.) אתה יכול להמשיך לחיות. יש הרבה מאוד דוגמאות כאלה, הלא כן?

יש אנשים שנאחזים בתפיסה רקובה ומיושנת, ואומרים: "אין זה משנה אם לאנשים יש ילדים שיכבדו אותם ואם ילדיהם מכבדים אותם בעודם בחיים, אך כשהם ימותו, ילדיהם יהיו חייבים לשאת אותם בארון קבורה. אם הילדים שלהם לא יהיו לצידם, אף אחד לא יידע מתי הם ימותו והגוף שלהם יירקב בבית". אז מה אם אף אחד לא יידע? כשאתה מת, אתה מת, ואינך מודע יותר לשום דבר. כאשר גופך מת, נשמתך עוזבת אותו מיד. לא משנה היכן נמצא הגוף או כיצד הוא נראה לאחר המוות, האם הוא לא מת בכל מקרה? גם אם הגוף המת נישא בארון קבורה בלוויה מפוארת ונקבר באדמה, הוא עדיין יירקב, הלא כן? אנשים חושבים: "כשיש ילדים לצידך אשר יניחו אותך בארון קבורה, ילבשו למענך בגדי אבל, יתאפרו ויארגנו לוויה מפוארת, זה דבר נהדר. אם תמות ולא יהיה אף אחד שיארגן את הלווייתך ושיביא אותך לקבורה, זה כאילו שכל חייך הסתיימו שלא כראוי". האם הרעיון הזה נכון? (לא, הוא לא נכון.) כיום, צעירים לא מקדישים תשומת לב רבה לדברים האלה, אך עדיין יש אנשים באזורים מרוחקים ואנשים מבוגרים עם מעט תובנה, והם בעלי מחשבה והשקפה שנטועות עמוק בליבם, שילדים חייבים לטפל בהוריהם בגילם המבוגר ולהביא אותם לקבורה. אין זה משנה באיזה אופן אתה משתף על האמת, הם לא מקבלים אותה – מהי התוצאה הסופית של הדבר? התוצאה היא שהם סובלים מאוד. הגידול הזה נסתר בתוכם כבר זמן רב, והוא מרעיל אותם. כשהם יעקרו אותו ויסירו אותו, הוא לא ירעיל אותם יותר, וחייהם יהיו חופשיים. כל פעולה שגויה נגרמת על ידי מחשבות שגויות. אם הם מפחדים למות ולהירקב בביתם, הם תמיד יחשבו: "אני צריך לגדל בן. כשהבן שלי יגדל, לא אוכל לתת לו להתרחק ממני. מה יקרה אם הוא לא יהיה לצידי כשאמות? אם לא יהיה מישהו שיטפל בי בזיקנתי או שיביא אותי לקבורה, זו תהיה החרטה הגדולה ביותר בחיי! אם יהיה מישהו שיעשה זאת בשבילי, חיי לא יהיו לשווא. אלה יהיו חיים מושלמים. לא משנה מה, אינני יכול להיות מושא ללעג מצד השכנים שלי". האין זו אידיאולוגיה רקובה? (אכן, כן.) זו אידאולוגיה צרת אופקים ומנוונת, המייחסת חשיבות רבה מדי לגוף הפיזי! במציאות, הגוף הפיזי הוא חסר ערך: אחרי שחווים לידה, זקנה, חולי ומוות, לא נשאר דבר. רק אם אנשים זכו בָּאֱמֶת בעודם בחיים, אזי כשהם נושעים, הם יחיו לנצח. אם לא זכית באמת, אזי כשגופך ימות ויירקב, לא יישאר דבר; לא משנה עד כמה ילדיך יכבדו אותך, לא תוכל ליהנות מכך. כשאדם מת וילדיו קוברים אותו, האם הגוף הזקן הזה יכול להרגיש משהו? האם הוא יכול לתפוס משהו? (לא, הוא לא יכול.) אין לו כל תפיסה. אך בחיים, אנשים מייחסים חשיבות רבה לעניין זה, ומציבים בפני ילדיהם דרישות רבות בנוגע ליכולתם להביאם לקבורה כשימותו – וזהו דבר טיפשי, הלא כן? (כן.) יש ילדים שאומרים להוריהם: "אנחנו מאמינים באל. כל עוד אתה בחיים, אנו נכבד אותך, נדאג לך ונשרת אותך. אבל כשתמות, לא נארגן לוויה עבורך". כשההורים שומעים זאת, הם כועסים. הם לא כועסים על שום דבר אחר שאתה אומר, אבל ברגע שאתה מזכיר את הדבר הזה, הם מתפרצים ואומרים: "מה אמרת? יצור חסר כבוד, אני אשבור לך את הרגליים! הייתי מעדיפה לא ללדת אותך – אני אהרוג אותך!" שום דבר אחר שתאמר לא יפריע להם, רק הדבר הזה. במהלך חייהם, ילדיהם התייחסו אליהם יפה בהזדמנויות רבות, אך הם מתעקשים שילדיהם יביאו אותם לקבורה. מכיוון שילדיהם החלו להאמין באל, הם אומרים להוריהם: "כשתמות, לא נערוך לכבודך טקס: נשרוף את גופתך ונמצא מקום לאחסן בו את כד האפר. כל עוד אתה בחיים, נאפשר לך ליהנות מהברכה של היותנו בסביבתך, נספק לך מזון וביגוד, ולא נגרום לך עוול." האין אלה דברים מפוכחים? ההורים עונים: "כל זה לא משנה. מה שאני רוצה זה שתארגנו לי הלוויה אחרי שאמות. אם לא תדאגו לי בזקנתי ולא תביאו אותי לקבורה, לעולם לא אוותר על כך!" כשאדם הוא כה טיפש, הוא לא מסוגל להבין היגיון כל כך פשוט, ולא משנה איך תסביר לו את העניין, הוא עדיין לא יבין – הוא כמו בעל חיים. לכן, אם אתה חותר אל האמת, כהורה, בראש ובראשונה עליך לוותר על המחשבות וההשקפות המסורתיות, הרקובות והמנוונות הנוגעות לשאלה אם ילדים מכבדים את הוריהם, אם הם יטפלו בך כשתזדקן, ואם הם יביאו אותך לקבורה, ועליך להתייחס לעניין זה בצורה נכונה. אם ילדיך באמת מכבדים אותך, קבל זאת כראוי. אך אם לילדיך אין את התנאים, האנרגיה או הרצון להפגין כלפיך כיבוד הורים, וכאשר תזדקן הם לא יוכלו לטפל בך ולהיות לצידך או להביא אותך לקבורה, אינך צריך לדרוש זאת מהם או להיות עצוב. הכול בידי האל. ללידה יש עת, למוות יש מקום, והאל קובע היכן אנשים נולדים והיכן הם מתים. גם אם ילדיך מבטיחים לך הבטחות כלשהן ואומרים: "כשתמות אני בהחלט אהיה לצידך; לעולם לא אאכזב אותך", האל לא מתזמר את הנסיבות האלה. כאשר תעמוד למות, ייתכן שבמקרה ילדיך לא יהיו לצידך, ולא משנה כמה הם ינסו למהר ולבוא, ייתכן שהם לא יגיעו בזמן – הם לא יזכו לראותך בפעם האחרונה. ייתכן שיחלפו שלושה עד חמישה ימים מאז שנשמת את נשימתך האחרונה, גופך כמעט יירקב, ורק אז הם יגיעו. האם הבטחותיהם הועילו במשהו? הם לא יכולים להיות אפילו אדון לחייהם-שלהם. כבר אמרתי לך את זה, אבל אתה פשוט לא מאמין. אתה מתעקש לגרום להם להבטיח. האם הבטחותיהם מועילות במשהו? אתה מְרַצֶּה את עצמך באשליות, ואתה חושב שילדיך יוכלו לעמוד בהבטחותיהם. האם אתה באמת חושב שהם יוכלו? הם לא יוכלו. בכל יום ויום, הם לא יודעים אפילו איפה הם יהיו ומה יעשו, והם גם לא יודעים מה צופן עתידם. למעשה ההבטחות שלהם מיועדות לרמות אותך ונותנות לך תחושת ביטחון מזויפת, ואתה מאמין להם. אתה עדיין לא יכול להבין שגורלו של אדם נתון בידי האל.

עד כמה נועדו הורים וילדים לחיות יחד, ועד כמה הורים יכולים להרוויח מילדיהם – כופרים מכנים זאת "קבלת סיוע" או "אי-קבלת סיוע". אנחנו לא יודעים מה משמעות הדבר. במילים פשוטות, בסופו של דבר, אדם יכול להסתמך על ילדיו אם האל קבע והועיד זאת מראש. לא הכול מתנהל בדיוק כפי שאתה רוצה. כמובן, כולם רוצים שהדברים יצליחו ושהם יקצרו פירות מילדיהם. אך מדוע לא חשבת אף פעם אם זהו גורלך, אם כך נכתב בייעודך? הכול תלוי בקביעתו של האל – כמה זמן יימשך הקשר בינך לבין ילדיך, אם כל עבודה שתעשה בחייך תהיה קשורה לילדיך, אם האל סידר עבור ילדיך לקחת חלק במאורעות המשמעותיים בחייך, ואם ילדיך יהיו בין המעורבים כאשר תחווה מאורע משמעותי בחייך. אם האל לא קובע זאת, כאשר ילדיך יגיעו לבגרות, גם אם לא תניע אותם לעזוב את הבית, בבוא העת הם יעזבו בעצמם. זהו דבר שאנשים צריכים להבין. אם אינך יכול להבין את העניין הזה, תמיד תדבק ברצונות ובדרישות אישיים, ותקבע כללים שונים ותקבל אידיאולוגיות שונות למען הנאתך הגופנית. מה יקרה בסופו של דבר? תגלה זאת כשתמות. עשית דברים טיפשיים רבים במהלך חייך, והיו לך מחשבות על דברים לא מציאותיים רבים שאינם תואמים את העובדות או את קביעתו של האל. האם לא יהיה מאוחר מדי להבין את כל זאת כשתהיה על ערש דווי? האין זה המצב? (כן.) נצל זאת בעודך בחיים וכל עוד המוח שלך לא מבולבל, כאשר אתה עדיין מסוגל להבין דברים חיוביים מסוימים, ולקבל אותם במהירות. המשמעות של קבלת הדברים אינה שתהפוך אותם לתיאוריה אידיאולוגית או לסיסמה, אלא שתנסה לבצע את הדברים האלה וליישם אותם בפועל. ותר בהדרגה על רעיונותיך ועל רצונותיך האנוכיים, ואל תחשוב שכהורה, כל מה שאתה עושה הוא נכון ומקובל, או שעל ילדיך לקבל זאת. סוג כזה של הנמקה לא קיים בשום מקום בעולם. הורים הם בני אדם – האם ילדיהם לא בני אדם? ילדים הם לא אביזרים או עבדים שלך; הם יצירי בריאה עצמאיים – מה הדבר קשור אליך אם הם מכבדים אב ואם או לא? לכן, לא משנה איזה סוג של הורה אתה, בני כמה ילדיך, או אם הם הגיעו לגיל שבו הם מכבדים אותך או לגיל שבו חייהם עצמאיים, כהורה עליך לאמץ את הרעיונות האלה ולבסס את המחשבות ונקודות המבט הנכונות על אופן ההתייחסות שלך לילדיך. אל לך לנהוג בקיצוניות, ואל לך למדוד הכול בהתאם לאותן מחשבות ונקודות מבט שגויות, מנוונות או מיושנות. מחשבות ונקודות מבט אלה עשויות להיות תואמות לתפיסות אנושיות, לאינטרסים אנושיים ולצרכים הפיזיים והרגשיים של בני אדם, אך הן לא האמת. לא משנה אם אתה חושב שהדברים האלה ראויים או לא ראויים, הם יכולים להביא עליך בסופו של דבר רק צרות שונות ועול, ללכוד אותך במצבים קשים שונים, ולגרום לך לחשוף בפני ילדיך את רגזנותך. אתה תציין את הנימוקים שלך, הם יציינו את שלהם, ובסופו של דבר, תשנאו ותאשימו זה את זה. המשפחה כבר לא תתנהג כמו משפחה: אתם תתקפו זה את זה ותהפכו לאויבים. אם כולם יקבלו את האמת ואת המחשבות וההשקפות הנכונות, יהיה קל להתמודד עם העניינים האלה, והסתירות והמחלוקות שיתעוררו מתוכם ייפתרו. עם זאת, אם אנשים יתעקשו להחזיק בתפיסות מסורתיות, לא רק שבעיות אלה יישארו בלתי פתורות, אלא שהסתירות ביניהם יעמיקו. התרבות המסורתית אינה אמת מידה בפני עצמה להערכת עניינים. היא קשורה לאנושיות וכרוכים בה דברים של הבשר כמו רגשות החיבה של אנשים, רצונותיהם האנוכיים ורגזנותם של אנשים. כמובן, יש גם דבר שהוא המהותי ביותר בתרבות המסורתית, והוא צביעות. אנשים משתמשים בכבוד שילדיהם מעניקים להם כדי להוכיח שהם חינכו אותם היטב ושילדיהם ניחנים באנושיות; באופן דומה, ילדים משתמשים בכבוד שהם מעניקים להוריהם כדי להוכיח שהם לא אנשים כפויי טובה אלא גברות וג'נטלמנים ענווים וצנועים, ובכך הם משיגים דריסת רגל בקרב קבוצות וגזעים שונים בחברה והופכים זאת לאמצעי ההישרדות שלהם. זהו מטבעו ההיבט הצבוע והמהותי ביותר בתרבות המסורתית, והוא לא משמש כאמת מידה להערכת עניינים. לכן, באשר להורים, עליהם לוותר על הדרישות האלה מילדיהם ולהשתמש במחשבות ובנקודות המבט הנכונות בהתייחסותם לילדיהם ולעמדות של ילדיהם כלפי ההורים. אם אינך ניחן באמת או לא מבין אותה, עליך לפחות להסתכל עליה מנקודת המבט של האנושיות. כיצד מסתכלים עליה מנקודת המבט של האנושיות? ילדים החיים בחברה זו, בקבוצות שונות, בתפקידים שונים ובמעמדות חברתיים שונים, לא מנהלים חיים קלים. עליהם להתמודד עם דברים בשלל סביבות שונות. יש להם חיים משלהם וגורל שהאל קבע. יש להם גם שיטות הישרדות משלהם. כמובן, בחברה המודרנית, על כל אדם עצמאי מופעלים לחצים גדולים מאוד. הם מתמודדים עם בעיות הישרדות, יחסים בין ממונים לכפיפים, בעיות הקשורות לילדים וכך הלאה – הלחץ של כל הדברים האלה הוא עצום. למען ההגינות יש לומר שלאף אחד זה לא קל. במיוחד בסביבת המחיה הכאוטית של ימינו, על הקצב המהיר שלה, שמלאה בתחרות ובסכסוכים עקובים מדם בכל מקום, חייו של אף אחד לא קלים – החיים של כולם קשים למדי. לא אסביר כעת כיצד זה קרה. כשאדם חי בסביבה כזו, אם הוא לא מאמין באל ולא מבצע את חובתו, לא נותר לו נתיב לצעוד בו. הנתיב היחיד שלו הוא לחתור אל העולם, לשמור על עצמו בחיים, להסתגל באופן מתמיד לעולם הזה, ולהילחם על עתידו ועל הישרדותו בכל מחיר על מנת לעבור כל יום מחייו. למעשה, כל יום עובר עליו בכאבים ובמאבקים. לכן, אם ההורים ממשיכים ודורשים בנוסף מילדיהם לעשות כך או אחרת, הדבר יוסיף ללא ספק חטא על פשע, יהרוס ויענה את גופם ואת נפשם. להורים יש מעגלים חברתיים, סגנונות חיים וסביבות מחיה משלהם, ולילדים יש סביבות מחיה ומרחבים משלהם, כמו גם רקע חיים משלהם. אם הורים מתערבים יתר על המידה בחיי ילדיהם או מציבים בפניהם דרישות מוגזמות, ואומרים להם לעשות עבורם דברים כאלה ואחרים כדי לגמול להם על המאמצים שהם השקיעו בעבר למען ילדיהם; אם תסתכל על כך מנקודת מבט זו, הדבר לא אנושי למדי, הלא כן? לא משנה כיצד ילדיהם חיים או שורדים, או באילו קשיים הם נתקלים בחברה, להורים אין אחריות או מחויבות לעשות דבר כלשהו למענם. עם זאת, על ההורים גם להימנע מהוספת צרות כלשהן או עול לחייהם המורכבים של ילדיהם או למצבי חיים קשים שהם חווים. זה מה שעל הורים לעשות. אל תדרוש יותר מדי מילדיך, ואל תאשים אותם יותר מדי. עליך להתייחס אליהם בצורה הוגנת ושוויונית, ולשקול את מצבם מתוך אמפתיה. כמובן, ההורים צריכים להתמודד גם עם החיים שלהם-עצמם. כך ילדים יכבדו את ההורים, והם יהיו ראויים לכבוד. כהורה, אם אתה מאמין באל ומבצע את חובותיך, ולא משנה איזה חובות אתה מבצע בבית האל, לא יהיה לך זמן לחשוב על דברים כמו לדרוש מילדיך לכבד את הוריהם, ולהסתמך עליהם שיתמכו בך בזיקנתך. אם יש עדיין אנשים כאלה, הם לא מאמינים אמיתיים, והם בהחלט לא חותרים אל האמת. הם כולם פשוט אנשים מבולבלים וחסרי אמונה. האין זה המצב? (כן.) אם ההורים עסוקים, אם עליהם לבצע חובות והם עסוקים בעבודתם, בוודאי שהם לא צריכים להעלות את הנושא של כיבוד אב ואם מצד ילדיהם. אם ההורים תמיד מעלים את הנושא הזה ואומרים: "הילדים שלי לא מכבדים אותי: אני לא יכול להסתמך עליהם, והם לא יוכלו לתמוך בי בזיקנתי", הרי שהם פשוט עצלים ובטלנים, והם מחפשים צרות ללא סיבה. האין זה המצב? מה עליכם לעשות אם אתם נתקלים בהורים כאלה? למדו אותם לקח. איך תעשו זאת? פשוט אימרו, "האם אינך מסוגל לחיות לבד? האם הגעת לנקודה שבה אתה כבר לא יכול לאכול או לשתות? האם הגעת לנקודה שבה אתה כבר לא יכול לשרוד? אם אתה מסוגל לחיות, קדימה, תחיה; אם אתה לא מסוגל, עליך למות!" האם תעז לומר דבר כזה? אמור לי, האם לא אנושי לומר זאת? (אני לא מעז לומר זאת.) אינך מסוגל לומר זאת, הלא כן? אינך יכול לסבול לומר זאת. (נכון.) כאשר תתבגרו קצת, תוכלו לומר זאת. אם הוריך עשו יותר מדי דברים מקוממים, תהיה מסוגל לומר זאת. הם היו ממש טובים אליך ומעולם לא פגעו בך; אם הם היו פוגעים בך, היית יכול לומר זאת. האין זה כך? (כן.) אם הם תמיד דורשים ממך לחזור הביתה ואומרים: "בוא הביתה והבא לי כסף, ילד כפוי טובה שכמוך!" והם נוזפים בך ומקללים אותך כל יום, אתה תהיה מסוגל לומר זאת. אתה תאמר: "אם אתה מסוגל לחיות, קדימה, תחיה; אם אתה לא מסוגל, עליך למות! האם אינך יכול להמשיך לחיות בלי ילדים? ראה את אותם קשישים שאין להם ילדים, האם הם לא חיים מספיק טוב ובאושר? הם דואגים לחייהם-שלהם מדי יום ביומו, ואם יש להם מעט זמן פנוי, הם יוצאים לטייל ולאמן את גופם. חייהם נראים מספקים למדי בכל יום. הסתכל על עצמך – לא חסר לך כלום, למה אינך יכול להמשיך לחיות? אתה מבזה את עצמך ומגיע לך למות! האם עלינו לכבד אותך? אנחנו לא העבדים שלך וגם לא הרכוש הפרטי שלך. אתה צריך ללכת בנתיב שלך, ואנחנו לא מחויבים לשאת באחריות הזו. נתנו לך מספיק לאכול וללבוש ודברים להשתמש בהם. למה אתה מתבטל? אם תמשיך להתבטל, נשלח אותך לבית אבות!" כך צריך להתמודד עם הורים כאלה, הלא כן? אי אפשר לפנק אותם. אם הילדים שלהם לא נמצאים שם כדי לטפל בהם, הם בוכים ומתייפחים כל היום, כאילו השמיים נופלים, כאילו הם לא יכולים להמשיך לחיות. אם הם לא יכולים להמשיך לחיות, תנו להם למות ולהיווכח בכך בעצמם – אך הם לא ימותו, הם מוקירים את חייהם יותר מדי. פילוסופיית החיים שלהם היא להיות תלויים באחרים כדי לחיות טוב יותר, להיות חופשיים יותר ועקשנים יותר. הם צריכים לבנות את אושרם ושמחתם על הסבל של ילדיהם. האם ההורים האלה לא צריכים למות? (כן.) אם ילדיהם מספקים להם חברה ומשרתים אותם כל יום, הם שמחים, מאושרים וגאים, בעוד שילדיהם צריכים לסבול זאת ולעמוד בכך. האם ההורים האלה לא צריכים למות? (כן.)

הבה נסיים כאן את השיתוף שלנו להיום בנוגע לחלק האחרון של ציפיות ההורים מצאצאיהם. ביחס לגישת ההורים כלפי כיבוד אב ואם על ידי ילדיהם, ההסתמכות עליהם, טיפול הילדים בהוריהם בעת זקנתם והבאתם לקבורה, האם העניין הובהר? (כן.) כהורה, אל לך להציב דרישות כאלה, לחשוב מחשבות כאלה ולהיות בעל השקפות כאלה, או לתלות תקוות כאלה בילדיך. ילדיך לא חייבים לך כלום. האחריות שלך היא לגדל אותם; אם אתה עושה זאת טוב או לא, זה עניין אחר. הם לא חייבים לך כלום: הם טובים אליך ומטפלים בך אך ורק מתוך מילוי אחריותם, ולא כדי להחזיר חוב כלשהו, משום שהם לא חייבים לך כלום. לכן, הם לא מחויבים לכבד אותך ואתה לא צריך להיות תלוי בהם או להסתמך עליהם. האם אתה מבין? (כן.) אם הם מטפלים בך, אם הם נותנים לך מעט כסף להוצאות, ואם אתה יכול להסתמך עליהם – זו רק אחריותם כילדים, זהו לא כיבוד אב ואם. הזכרנו קודם לכן את המטאפורה על עורבים הגומלים לאמהותיהם על האכלתם וטלאים הכורעים כדי לקבל חלב מאמותיהם. אפילו בעלי חיים מבינים את הדוקטרינה הזו ויכולים לבצע אותה, וכמובן שגם על בני אדם לעשות זאת! בני אדם הם היצורים המתקדמים ביותר מבין כל היצורים החיים, ונבראו על ידי האל עם מחשבות, אנושיוּת ורגשות. כבני אדם, הם מבינים זאת ללא צורך שילמדו אותם. השאלה אם ילדים יכולים לכבד את הוריהם או לא, תלויה במידה רבה בשאלה אם האל קבע גורל שיתקיים ביניכם, אם יתקיימו ביניכם יחסים משלימים ויחסי תמיכה הדדית, ואם תוכל ליהנות מברכה זו; באופן מדויק יותר, הדבר תלוי בשאלה אם ילדיך ניחנים באנושיות. אם הם באמת ניחנים במצפון ובהיגיון, אינך צריך לחנך אותם – הם יבינו זאת מגיל צעיר. אם הם יבינו את כל זאת מגיל צעיר, האם אינך חושב שהם יבינו אפילו יותר כשיגדלו? האין זה המצב? (כן.) הם מבינים מגיל צעיר דוקטרינות כמו "ילדים טובים מרוויחים כסף כדי להוציא אותו על אמא ואבא", ואם כך, האם הם לא יבינו זאת אפילו יותר כשיגדלו? האם עדיין צריך לחנך אותם? האם ההורים עדיין צריכים ללמד אותם לקחים אידיאולוגיים כאלה? אין בכך צורך. לכן, דרישתם של הורים מילדיהם לכבד אותם, לטפל בהם בזקנתם ולהביא אותם לקבורה היא דרך פעולה טיפשית. האם הילדים שילדת לא אנושיים? האם הם עצים או פרחים העשויים מפלסטיק? האם הם באמת לא מבינים, האם אתה באמת צריך לחנך אותם? אפילו כלבים מבינים זאת. כששני כלבים קטנים נמצאים עם אמם, אם כלבים אחרים יתחילו לרדוף אחר האם ולנבוח עליה, הם לא יסבלו זאת: הם יגנו על אמם מאחורי הגדר ולא יתנו לכלבים אחרים לנבוח עליה. אפילו כלבים מבינים זאת, וכמובן שגם בני אדם צריכים להבין זאת! אין צורך ללמד אותם: מילוי אחריות הוא דבר שבני אדם יכולים לעשות, והורים לא צריכים להחדיר מחשבות כאלה בילדיהם – הם יעשו זאת בעצמם. אם הם לא ניחנים באנושיות, הרי שאפילו בתנאים המתאימים הם לא יעשו זאת. אם הם אכן ניחנים באנושיות ויש להם את התנאים המתאימים, הם יעשו זאת באופן טבעי. לכן, הורים לא צריכים לדרוש, להניע או להאשים את ילדיהם בנוגע לכיבוד אב ואם. כל זה מיותר. אם אתה יכול ליהנות מכיבוד הורים שילדיך רוחשים כלפיך, הדבר נחשב לברכה. אם אינך יכול ליהנות מכך, הדבר לא נחשב כהפסד שלך. הכול נקבע על ידי האל, הלא כן? הבה נסיים כאן את השיתוף שלנו להיום. להתראות!

27 במאי 2023