ב-11 בפברואר 1991 אלוהים ביטא את אמירתו הראשונה בכנסייה, ולאמירה זו הייתה השפעה בלתי רגילה על כל אחד מבני האדם שהיו באותה עת בזרם של רוח הקודש. האמירה ציינה כי "מקום משכנו של האל הופיע" ו"ראש התבל, המשיח של אחרית הימים – הוא השמש הזורחת". באמצעות הדברים המשמעותיים ביותר האלה, כל בני האדם הובאו אל מישור חדש. כל מי שקרא את האמירה הזו חש רמיזה לעבודה החדשה, העבודה האדירה שאלוהים עמד לפתוח בה. האמירה היפהפייה, המתוקה והתמציתית הזו הכניסה את האנושות כולה לעבודתו החדשה של אלוהים ולעידן חדש, והכינה את היסודות והכשירה את הקרקע לעבודתו של אלוהים בהתגלמותו הנוכחית. ניתן לומר שהאמירה שאלוהים ביטא באותה עת היא אמירה שמגשרת בין העידנים, שזו הפעם הראשונה מאז ראשית עידן החסד שאלוהים נשא דברים בפומבי בפני האנושות, שזו הפעם הראשונה שבה הוא דיבר לאחר שנותר נסתר במשך אלפיים שנה. מעבר לכך, ניתן לומר שזו הקדמה ונקודת פתיחה חיונית לעבודה שאלוהים עומד לקחת על עצמו בעידן המלכות.

בפעם הראשונה שאלוהים ביטא אמירה, הוא עשה זאת בצורה של דברי שבח בגוף שלישי, בלשון מסוגננת ופשוטה בו זמנית, וכאספקת חיים שניתן היה להבין בקלות ובפשטות. בכך, הוא לקח את קבוצת בני האדם הקטנה הזו, שידעה רק כיצד ליהנות מחסדו של אלוהים בעודה ממתינה בכיליון עיניים לשובו של ישוע אדוננו, והביא אותה חרישית לשלב עבודה אחר בתוכנית הניהול של אלוהים. בנסיבות האלה, האנושות לא ידעה, לא כל שכן העזה להעלות על דעתה, איזו מין עבודה אלוהים עתיד לעשות בסופו של דבר או מה צפוי בהמשך הדרך. לאחר מכן, אלוהים המשיך לבטא אמירות נוספות כדי להוביל את האנושות לעידן החדש, צעד אחר צעד. באופן מפליא, כל אמירה של אלוהים מכילה תוכן שונה, ויתרה מזאת, כל אמירה שלו עושה שימוש בצורות שונות של דברי הלל ובסגנונות ביטוי אחרים. האמירות האלה, שהנימה שלהן דומה אך תוכנן מגוון, מלאות כולן ברגשות הדאגה והחשש שאלוהים חש, וכמעט כל אחת מהן מכילה אספקה של תוכן שונה לחיים, וכן דברי תזכורת, דברי תוכחה ודברי נחמה מאלוהים לאדם. באמירות אלה, מופיעים שוב ושוב פסוקים כגון: "אלוהי האמת האחד והיחיד התגלם כבשר ודם... הוא אדון היקום השולט על כל הדברים", ״המלך עטור הניצחונות יושב על כיסא הכבוד שלו״, ״הוא מחזיק את התבל בידיו״, וכן הלאה. פסוקים אלה מכילים מסר. לחילופין, ניתן לומר שפסוקים אלה מוסרים מסר לאנושות: אלוהים כבר בא אל העולם האנושי, אלוהים צפוי לפתוח בעבודה אדירה אף יותר, מלכותו של אלוהים כבר ירדה אל קבוצת בני אדם מסוימת, ואלוהים כבר זכה בתהילה והביס את המוני אויביו. כל אחת מאמירותיו של אלוהים נאחזת בלבו של כל בן אנוש. האנושות כולה ממתינה בכיליון עיניים לכך שאלוהים יבטא דברים חדשים נוספים, מפני שבכל פעם שאלוהים מדבר, הוא מרעיד את נימי לבו של האדם. יתרה מזאת, הוא מושל ותומך בכל תנועה ובכל רגש של האדם, כדי שהאנושות תתחיל להסתמך על דברי האל ויתרה מכך, תעריץ אותם... כך, בלא יודעין, בני אדם רבים מאוד שכחו הלכה למעשה את כתבי הקודש, והם מקדישים פחות תשומת לב לדרשות מיושנות ולכתבים של אנשי רוח, מפני שהם לא יכלו למצוא בכתבי העבר בסיס כלשהו לדברי האל האלה, והם גם לא יכלו לגלות בשום מקום מה מטרתו של אלוהים בביטוי האמירות האלה. כיוון שכך, לא נדרש עוד זמן רב עד שהאנושות הכירה בכך שאמירות אלה הן קולו של אלוהים, אשר לא נראה ולא נשמע מאז ראשית הזמן, שהן מחוץ להישג ידו של כל אדם שמאמין באלוהים ושהן עולות על כל דבר שביטא איש רוח כלשהו בעידני העבר או על כל אמירותיו ש אלוהים בעבר. כל אחת מהאמירות האלה דרבנה את האנושות קדימה, והיא נכנסה בלא יודעין אל הילת עבודתה של רוח הקודש ואל הרמות הגבוהות של העידן החדש. דברי האל דרבנו את האנושות והיא התמלאה בציפייה וטעמה את המתיקות של ההובלה האישית באמצעות דברי האל. אני סבור שפרק הזמן הארעי הזה הוא העת שכל בן אנוש ייזכר בה לעולמים. אך למעשה, מה שהאנושות נהנתה ממנו בפרק הזמן הזה היה לא יותר מאשר הילת עבודתה של רוח הקודש, שניתן גם לכנותה הטעם המתוק של הסוכר שמצפה את הגלולה המרה. זאת מפני שמאותו מרגע ואילך, כשהאנושות עודנה תחת הכוונתם של דברי האל ועודנה מצויה בתוך הילת עבודתה של רוח הקודש, האנושות הובלה בלא יודעין לשלב נוסף של דברי האל, השלב הראשון בעבודה ובאמירותיו של אלוהים בעידן המלכות – הניסיון של נותני השירות.

הדברים שנאמרו לפני הניסיון של נותני השירות היו בעיקר בצורת הוראות, תוכחה, גינוי והטלת משמעת. במקומות מסוימים הם עשו שימוש באופן הפנייה הישן ששימש בעידן החסד – פנייה אל חסידי האל בתואר "בניי" כדי להקל על האנושות להתקרב לאלוהים, או כדי שהאנושות תראה בקשר שלה עם אלוהים קשר קרוב. באופן זה, כל שיפוט שאלוהים שפט את היהירות, הגאוותנות ואת הסוגים האחרים של טבעה המושחת של האנושות יהיה כזה שהאדם יהיה מסוגל להתמודד איתו ולקבלו באמצעות זיהויו כ"בן" , בלי לחוש עוינות כלפי האמירות של "האל האב", ומעל לכול, מעולם לא היה ספק בהבטחה ש"האל האב" נתן ל"בניו". בפרק הזמן הזה, האנושות כולה נהנתה מקיום נטול בעיות, כמו זה של עולל. דבר זה שרת את מטרתו של אלוהים, שהיא שכאשר בני האדם ייכנסו לשלב ה"בגרות", אלוהים יתחיל לשפוט אותם. דבר זה גם הניח את היסוד לעבודה של שיפוט האנושות, שאלוהים משיק באופן רשמי בעידן המלכות. מאחר שעבודתו של אלוהים בהתגלמות זו היא בעיקר לשפוט ולכבוש את האנושות כולה, ברגע שהאדם נעמד ביציבות על הקרקע, אלוהים תכף ומיד עבר למצב עבודתו – העבודה שבה הוא שופט את האדם וממיט עליו ייסורים. ברור שכל האמירות שבוטאו לפני הניסיון של נותני השירות נאמרו על מנת לאפשר את המעבר, וכוונתן האמיתית הייתה שונה משנראה לעין. כוונתו הנחרצת של אלוהים הייתה להיות מסוגל להשיק בהקדם האפשרי ובאופן רשמי את עבודתו בעידן המלכות. אלוהים בשום אופן לא רצה להמשיך לשדל את האנושות להמשיך קדימה על ידי האכלתה בגלולות מצופות סוכר. תחת זאת, הוא היה להוט לראות את ארשת פניו האמיתית של כל בן אנוש בפני כס המשפט שלו, ולהוט אף יותר לראות את הגישה האמיתית שהאנושות כולה תפגין כלפיו לאחר שתאבד את חסדו. הוא רצה רק לראות תוצאות, ולא את התהליך. אולם בזמנו, אף אחד לא הבין את כוונתו הנחרצת של אלוהים, משום שהלב האנושי התעסק רק ביעד ובסיכויים העתידיים שלו. אין פלא ששיפוטו של אלוהים כוון שוב ושוב כלפי האנושות כולה. רק כאשר האנושות החלה לחיות חיים רגילים של בני אנוש, בהכוונתו של אלוהים, השתנתה גישתו של אלוהים כלפי האנושות.

1991 הייתה שנה יוצאת דופן. בואו נקרא לשנה הזו "שנת הזהב". אלוהים השיק את העבודה החדשה של עידן המלכות והפנה את אמירותיו אל המין האנושי כולו. באותה עת, האנושות נהנתה מחום חסר תקדים, ויותר מכך, חוותה את הכאב שנגרם מהשיפוט חסר התקדים שאלוהים שפט את האדם. האנושות טעמה מתיקות שלא הכירה וחשה עד אותה עת, ובה בשעה גם משפט ונטישה שלא הכירה עד אותה עת, כאילו זכתה באלוהים ושוב כאילו איבדה את אלוהים. תחושת הסבל של הקבלה ותחושת הסבל של האובדן – תחושות אלה מוכרות רק למי שחווה אותן באופן אישי. אין לאדם את היכולת או את האמצעים לתאר אותן. פצעים מסוג זה הם מה שאלוהים העניק לכל בן אנוש בתור חוויה ונכס בלתי מוחשיים. תוכנן של האמירות שאלוהים ביטא בשנה זו מתחלק למעשה לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה, כאשר אלוהים ירד אל העולם האנושי כדי להזמין את האנושות להתייצב כאורחים בפני כס מלכותו; השנייה, לאחר שהאנושות אכלה לשובע ושתתה לרוויה, כאשר אלוהים השתמש בה כנותנת שירות. מיותר לציין, כמובן, שהחלק הראשון הוא המשאלה היקרה והנכספת ביותר של האנושות, על אחת כמה וכמה מכיוון שבני האנוש התרגלו זה מכבר להפוך את ההנאה מכל הדברים של אלוהים ליעד אמונתם בו. זו הסיבה לכך שברגע שאלוהים החל לתת קול לאמירותיו, האנושות כבר הייתה מוכנה להיכנס למלכות ולהמתין שם לכך שאלוהים יגמול לה באופנים שונים. בני האדם בנסיבות האלה פשוט לא שילמו את המחיר ההולם באמצעות שינוי טבעם, בשאיפה לְרַצות את אלוהים, בהתחשבות ברצונו של אלוהים, וכן הלאה. במבט שטחי, נדמה היה שבני האנוש מתרוצצים הלוך ושוב ללא-הרף, בעודם משקיעים מאמצים ועובדים למען אלוהים, אך למעשה באותה עת הם חישבו בסתר לבם את הצעד הבא שעליהם לנקוט כדי לזכות בברכות או לשלוט כמלכים. ניתן לומר שבזמן שהלב האנושי נהנה מאלוהים, הוא גם התחשבן עם אלוהים. אלוהים מתייחס לאנושות שזה מצבה בשאט נפש ותיעוב עזים ביותר. טבעו של אלוהים אינו סובל מקרה שבו בן אנוש כלשהו מוליך אותו שולל או משתמש בו. אולם אף בן אנוש אינו יכול להשיג את חוכמתו של אלוהים. בעיצומו של הסבל הזה, אלוהים ביטא את החלק הראשון של אמירותיו. אף בן אנוש אינו מסוגל להעלות בדעתו כמה סבל אלוהים עבר ואילו דאגות ומחשבות הוא השקיע באותה עת. מטרתו של החלק הראשון של האמירות האלה היא לחשוף את כל הצורות השונות של הכיעור שהאדם מפגין לנוכח מעמד ורווח, ולחשוף את תאוות הבצע והעליבות של האדם. אף על פי שכאשר אלוהים מדבר, הוא מנסח את דבריו בנימה כנה וישרה של אם אוהבת, חמת הזעם בתוך-תוכו בוערת כמו שמש הצהריים, כאילו הופנתה כלפי אויביו. אלוהים אינו מוכן בשום פנים ואופן לדבר אל קבוצת בני אדם שאין לה דמות אנושית רגילה, ולכן, כשהוא מדבר, הוא מדחיק את חמת הזעם שבלבו, ובה בעת הוא מתאמץ לבטא את אמירותיו. יתר על כן, הוא מדבר אל אנושות חסרת אנושיות רגילה, חסרת היגיון, מושחתת ביותר, שתאוות הבצע הייתה לטבע שני אצלה, ואשר ממרה את פיו של אלוהים ומתמרדת נגדו עד הסוף המר. ניתן לדמיין בקלות את השפל שאליו הידרדרה האנושות ואת מידת התיעוב והגועל שאלוהים רוחש כלפיה. הדבר שהאנושות מתקשה לדמיין הוא הכאב שהיא גרמה לאלוהים – לא ניתן לתאר זאת במילים. אולם בדיוק על רקע זה – חוסר היכולת לגלות עד כמה לבו של אלוהים סבל, ויתרה מזאת, העובדה שאיש לא גילה עד כמה האנושות חסרת היגיון וחסרת תקנה – כל אדם ואדם, ללא שמץ של בושה וללא שום נקיפת מצפון, ראה זאת כמובן מאליו שזכותו, כבנו של אלוהים, לקבל את כל התשורות שאלוהים הכין לאדם, עד כדי כך שבני האדם התחרו זה בזה, כשכל אחד מהם מנסה לא להישאר מאחור וחרד שמא ייצא נפסד. עליך לדעת כבר בשלב הזה איזה מעמד היה לבני האדם באותה עת בעיני אלוהים. איך ייתכן שגזע של בני אדם כאלה יזכה בתשורות מאלוהים? אולם מה שהאדם מקבל מאלוהים הוא בכל עת האוצר היקר ביותר, ומצד שני, מה שאלוהים מקבל מהאדם הוא כאב עז. מאז ראשית היחסים בין אלוהים לבין האדם, זה מה שהאדם קיבל תמיד מאלוהים, וזה מה שהוא תמיד נתן לאלוהים בתמורה.

למרות החרדה שבערה באלוהים כשהוא ראה את בני האנוש האלה, המושחתים עד היסוד, לא הייתה לו ברירה אלא להשליכם אל אגם האש על מנת לזכך אותם. זה החלק השני של אמירותיו של אלוהים, שבו אלוהים מעסיק את האנושות כנותני השירות שלו. בחלק זה, אלוהים עבר מיחס רך ליחס קשוח וממעטים לרבים, הן מבחינת השיטה והן מבחינת משך העבודה, והשתמש במעמד של "אדם של אלוהים" כפיתיון שנועד לחשוף את אופיו המושחת של האדם, ובו בזמן לפרוס בגלוי את הקטגוריות השונות של^[א] נותני השירות, אנשיו של אלוהים ובניו של אלוהים, על מנת שהאנושות תוכל לבחור מהן. ואכן, בדיוק כפי שאלוהים חזה, איש לא בחר להפוך לנותן שירות למען אלוהים, ובמקום זאת, כולם חתרו להפוך לאנשיו של אלוהים. אף על פי שבפרק הזמן הזה, אלוהים דיבר בחומרה רבה יותר מזו שבני האנוש ציפו לה, לא כל שכן שמעו עליה, בכל זאת, בני האדם, בהיותם חרדים עד מאוד למעמדם ועסוקים בלהט בזכייה בברכות, לא מצאו את הזמן לגבש תפיסה לגבי נימת הדיבור של אלוהים, ובמקום זאת, מעמדם והמחשבות מה צופן עתידם המשיכו להעיק עליהם. באופן זה, אמירותיו של אלוהים הובילו את האנושות בלא יודעין לתוך ה"מבוך" שאלוהים פרס למענה. עתידם וגורלם של בני האנוש פיתו אותם בהכרח, והם ידעו שהם אינם ראויים להפוך לאנשיו של אלוהים, אך עדיין סירבו לשמש כנותני השירות שלו. הם נקרעו בין הלכי הרוח הסותרים האלה וקיבלו בלא יודעין שיפוט וייסורים חסרי תקדים שאלוהים הטיל על האנושות. מובן שסוג זה של משפט וייסורים היה דבר שהאנושות לא הייתה מוכנה לקבל בשום אופן. אף על פי כן, רק אלוהים ניחן בחוכמה ובכוח לאכוף ציות כנוע על גזע מושחת זה של בני אנוש, כך שבסופו של דבר, כולם צייתו לו, מרצון או מאונס. אין לאנושות חלופות לבחור מתוכן. רק אלוהים יכול לומר את המילה האחרונה, ורק אלוהים מסוגל להשתמש בשיטה כזו כדי להעניק לאדם את האמת והחיים וכדי לכוון אותו. שיטה זו היא כורח המציאות של עבודתו של אלוהים על האדם, והיא גם, ללא כל ספק, צורך חיוני של האדם. אלוהים משתמש בשיטה כזו לדיבור ולעבודה כדי להמחיש עובדה זו לאנושות: כשאלוהים מושיע את האנושות, הוא עושה זאת מתוך אהבה ורחמים ולמען ניהולו. כשהאנושות מקבלת את הישועה של אלוהים, היא עושה זאת מפני שהיא הידרדרה לשפל כה נמוך עד שאלוהים יכול רק לדבר איתה ישירות. כשהאדם מקבל את הישועה של אלוהים, זהו החסד האדיר ביותר, וזו גם טובה מיוחדת, כלומר אלמלא אלוהים נתן קול לאמירותיו באופן אישי, גורלה של האנושות היה כיליון. במקביל לכך שאלוהים מתעב את האנושות, הוא בכל זאת מוכן ומזומן לשלם כל מחיר כדי להושיע את האדם. בו בזמן, כשהאדם מדבר ללא-הרף על אהבתו לאלוהים ועל כך שהוא מקדיש הכול לאלוהים, הוא מורד באלוהים וסוחט מאלוהים חסדים מכל מיני סוגים, ובעת ובעונה אחת, הוא פוגע באלוהים ומכאיב ללבו של אלוהים באופן בל יתואר. זה הניגוד החד בין חוסר האנוכיות לאנוכיות בקשר בין אלוהים לאדם!

כשאלוהים עובד ומדבר, הוא אינו מוגבל לשיטה מסוימת, אלא שם לו למטרה להשיג תוצאות. משום כך, בחלק זה של אמירותיו, אלוהים שם לעצמו למטרה לא לחשוף באופן ברור את זהותו, אלא רק לגלות כמה מונחים, כגון "המשיח של אחרית הימים", "ראש התבל", וכן הלאה. הדבר אינו משפיע בשום אופן על כהונתו של המשיח או על הידע של האנושות אודות אלוהים, בייחוד מאחר שהאנושות באותם ימים קדומים לא הכירה כלל את המושגים "המשיח" ו"ההתגלמות". לכן, אלוהים נאלץ להצטנע ולהפוך לאדם בעל "תפקיד מיוחד" כדי לבטא את אמירותיו. כאלה היו הדאגה והמחשבה הדקדקניות של אלוהים, מפני שבני האדם באותה עת יכלו לקבל את אופן הפנייה הזה בלבד. יהא אופן הפנייה שאלוהים משתמש בו אשר יהא, תוצאות עבודתו אינן מושפעות מכך, מפני שכל מעשיו של אלוהים נועדו לאפשר לאדם להשתנות ולזכות בישועה של אלוהים. יהיו מעשיו של אלוהים אשר יהיו, הוא תמיד חושב על צורכי האדם. זו הכוונה מאחורי עבודתו ודבריו של אלוהים. אף על פי שאלוהים קשוב כל כך בהתייחסותו לכל היבטי האנושות ואף על פי שהוא חכם באופן מושלם בכל מעשיו, ניתן לומר כך: אילולא אלוהים נשא עדות על עצמו, איש מקרב הגזע של בני האנוש הברואים לא היה מסוגל לזהות את אלוהים עצמו או לקום על רגליו ולשאת עדות על אלוהים עצמו. אילו אלוהים המשיך להשתמש ב"אדם בעל תפקיד מיוחד" כאופן הפנייה בביצוע עבודתו, שום בן אנוש לא יכול היה להתייחס לאלוהים כאל אלוהים – זה יגונה של האנושות. במילים אחרות, בקרב הגזע של בני האנוש הברואים, איש אינו מסוגל להכיר את אלוהים, וודאי שאיש אינו מסוגל לאהוב את אלוהים, להתחשב באלוהים ולהתקרב לאלוהים. אמונתו של האדם נועדה אך ורק כדי לזכות בברכות. זהותו של אלוהים כאדם בעל תפקיד מיוחד רמזה לכל אחד מבני האנוש: קל לאנושות להתייחס לאלוהים כאל אחד מבני האנוש הברואים. הכאב וההשפלה האדירים שהאנושות ממיטה על אלוהים נובעים בדיוק מכך שכאשר אלוהים מופיע ועובד בגלוי, האדם בכל זאת דוחה אותו ואפילו שוכח אותו. אלוהים סובל את ההשפלה האדירה ביותר על מנת להושיע את האנושות. בכך שאלוהים נותן הכול, מטרתו היא להושיע את האנושות ולזכות בהכרתה של האנושות. המחיר שאלוהים שילם על כל זאת הוא דבר שכל אדם בעל מצפון צריך להעריך. האנושות זכתה באמירותיו של אלוהים, בעבודתו ובישועתו. בה בשעה, לא עלה בדעתו של איש לשאול: במה זכה אלוהים מהאנושות? מכל אמירה ואמירה של אלוהים, האנושות זכתה באמת, הצליחה להשתנות ומצאה כיוון בחייה. אולם אלוהים זכה רק במילים, שבהן משתמשת האנושות כדי לבטא את הכרת הטובה שלה כלפיו, ובמעט דברי שבח הנאמרים בלחישה. לא ייתכן שזה הפיצוי שאלוהים דורש מהאדם, הלא כן?

על אף שרבות מאמירותיו של אלוהים בוטאו עד כה, הרי שמבחינת הידע וההבנה של בני האדם אודות אלוהים, הרוב המכריע של בני האדם נעצר בשלב שמייצגים דברי האל הראשוניים, ובני האדם לא התקדמו מאז – זה אכן נושא כאוב. החלק הזה של "אמירותיו הראשוניות של המשיח" הוא בסך הכול מפתח ללב האנושי. עצירה כאן משמעה התרחקות מהגשמת כוונתו של אלוהים. כוונתו של אלוהים כאשר הוא מבטא חלק זה של אמירותיו נועדה רק להעביר את האנושות מעידן החסד אל עידן המלכות. אלוהים אינו רוצה בשום אופן שהאנושות תקפא על שמריה בחלק זה של אמירותיו, או אפילו שהיא תשתמש בחלק זה של אמירותיו כקו המנחה שלה. שאם לא כן, אמירותיו העתידיות של אלוהים לא יהיו נחוצות או משמעותיות. אם יש מישהו שעדיין אינו מסוגל להיווכח במה שאלוהים דורש מהאדם להשיג בחלק זה של אמירותיו, הרי שההיווכחות של אותו אדם נותרה עלומה. חלק זה של אמירותיו של אלוהים מהווה את הדרישה הבסיסית ביותר שאלוהים מציב לאדם בעידן המלכות, וזו הדרך היחידה שבה האנושות תעלה על דרך הישר. אם אינך מבין דבר, מוטב שתתחיל בכך שתקרא את הדברים שבחלק זה!

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי לא מופיעות המילים "הקטגוריות השונות של".