"וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת". אלה הם הדברים שהאל מסר ישירות ליונה, כדי שיאמר אותם לאנשי נינוה, לכן, מובן שאלה הם הדברים שיהוה ביקש לומר לאנשי נינוה.

I

כשמלך נינוה שמע את הבשורות האלה, הוא קם מכס מלכותו, פשט את אדרתו, לבש שק וישב באפר. לאחר מכן הכריז שאיש מאנשי העיר לא יורשה לטעום דבר. האדם והבהמה גם יחד נדרשו לעטות שק, והאנשים נדרשו לפנות לאל בתחנונים כנים. המלך אף הכריז שכל אחד מהם יסור מדרכו הרעה וינטוש את האלימות שבידיו. על פי סדרה זו של מעשים, בעומק לבו של מלך נינוה הייתה הכאה אמיתית על חטא. באמצעות סדרת פעולות זו, מלך נינוה עשה באמת את מה ששליט נדרש לעשות. סדרת הפעולות שלו היא כזאת שכל מלך בהיסטוריה האנושית התקשה להשיג, ואכן, אף מלך אחר לא השיג את הדברים האלה. ניתן לומר שאלה הן פעולות חסרות תקדים בתולדות האנושות, והן ראויות הן להיזכר על ידי האנושות והן לשמש לה דוגמה לחיקוי.

II

משחר האנושות, כל מלך הוביל את נתיניו להתנגד לאל. מעולם לא היה מלך שהנהיג את נתיניו להתחנן בפני האל כדי לחפש גאולה לרשעותם, לקבל את מחילת האל יהוה ולהימנע מעונש מידי. אולם מלך נינוה הצליח להוביל את נתיניו לפנות לאל, להשאיר מאחור את דרכיהם הרעות ולנטוש את האלימות שבידיהם. זאת ועוד, הוא אף הצליח להניח בצד את כס מלכותו, ובתמורה האל יהוה שינה את דעתו וחש חרטה, הסיר את חרון אפו ואיפשר לאנשי העיר לשרוד, ומנע את השמדתם. ניתן לומר בוודאות שמעשיו של המלך היו נס נדיר בתולדות האנושות, וניתן לראות בהם דוגמה מובהקת לאנושות מושחתת שהכתה על חטא והתוודתה על חטאיה בפני האל.

מתוך: הדבר, כרך שני – אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ב'