I

כיוון שאנשים אינם מכירים את תזמורי האל ואת ריבונותו, הם תמיד מתמודדים עם הגורל בהתרסה ובגישה מרדנית, ותמיד רוצים להשליך מעליהם את סמכותו של האל, את ריבונותו ואת הדברים שצופן בחובו הגורל. מתוך תקוות שווא לשנות את נסיבותיהם הנוכחיות ואת גורלם. אך הם אף פעם לא יכולים להצליח, והם נחסמים בכל אשר יפנו. המאבק הזה, אשר מתחולל בעומק נשמתם, גורם להם כאב, והכאב הזה נחרט בעצמותיהם ובה בעת גורם להם לבזבז את חייהם לריק.

II

מהו הגורם לכאב הזה? הוא נגרם על ידי הנתיבים שבהם אנשים הולכים והדרכים שבהן הם בוחרים לחיות. יש אנשים שאולי לא חוו את הדברים האלה. אך כשאתה יודע באמת, כשאתה מגיע להכרה אמיתית בכך שלאל יש ריבונות על הגורל האנושי, כשאתה מבין באמת שלכל דבר תחת ריבונות האל ולכל מה שהוא מסדר עבורך יש תועלת רבה והגנה עבורך, אז אתה חש שכאבך מתפוגג בהדרגה כל ישותך נעשית בהדרגה רגועה, חופשית ומשוחררת.

III

הטרגדיה של האדם אינה טמונה בכך שהוא שואף לחיים מאושרים, ולא בכך שהוא חותר לתהילה ורווח או נאבק נגד גורלו שלו מבעד לערפל, אלא בכך שלאחר שראה את קיומו של הבורא, לאחר שלמד את העובדה שלבורא יש ריבונות על הגורל האנושי, הוא בכל זאת אינו יכול לסור מן הנתיב השגוי, אינו יכול לחלץ את רגליו מתוך הבוץ, אלא מקשיח את לבו ודבק בשגיאותיו. הוא מעדיף להמשיך להתבוסס בבוץ, להתחרות בעיקשות בריבונותו של הבורא, להתנגד לה עד הסוף המר, ללא שמץ של חרטה, ורק כשהוא שוכב שבור ומדמם הוא מחליט לבסוף לוותר ולחזור לאחור. זו הטרגדיה האמיתית של האדם. לכן אני אומר, מי שבוחר להתמסר הוא חכם, בעוד שמי שבוחר להיאבק ולהימלט הוא טיפש ועקשן.

מתוך: הדבר, כרך שני – אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ג'