מאת סיאו מין, מחוז שנדונג

נולדתי באיזור כפרי ונחשל, וחיי כילדה היו קשים, חיי עוני. כדי לשפר את חיי בהקדם האפשרי לאחר נישואיי, התחלתי לעבוד כמטורפת – אך בסופו של דבר חליתי מרוב עבודה. הייתי בריאה ובכושר טוב, אך נעשיתי מוכת מחלות. חייתי בכאב מתמיד בשל מחלותיי וכל אימת שיכולתי ניסיתי לקבל ייעוץ רפואי וטיפולים. בסופו של דבר הוצאתי כסף רב, אך לא חל שיפור בבריאותי. באביב 1999, שתי אחיות נשאו בפניי את בשורת עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. מתוך קריאת דברי האל הכול יכול קלטתי את הסמכות והעוצמה הגלומות בדברי האל. ידעתי שאף אדם לא היה מסוגל בשום פנים לדבר כך, ושדברי האל הכול יכול הם אכן קול האל. התגבשה בי ודאות מוחלטת שהאל הכול יכול הוא ישוע אדוננו ששב, ושהוא מסוגל להושיענו מכל כאבינו. ככל שקראתי יותר ויותר מדברי האל התחלתי להבין אמיתות והתגבשה בי הבנה מעמיקה אודות דברים רבים בעולם. חשתי כיצד משתחררת רוחי הכאובה, החנוקה, והחלמתי בהדרגה ממחלותיי. הכרת התודה שחשתי כלפי אלוהים היתה ללא גבולות, והתחלתי לשאת באופן פעיל את הבשורה ולהעיד על עבודת האל באחרית הימים.

אך לא עבר זמן רב לפני שנעצרתי בידי הממשל הקומוניסטי הסיני שלוש פעמים ברציפות, בעוון נשיאת הבשורה. בכל פעם שנעצרתי, האל הכול יכול הנחה אותי להתגבר על הרדיפות מהשטן. ב-2012, כאשר מילאתי את חובתי למען הכנסייה, נפלתי שוב אל מאורת המפלצת וסבלתי עינויים ביד השטן...

לפנות ערב ב-13 בספטמבר 2012 חזרתי לביתו של מארחי. כמו תמיד, החניתי את הקטנוע בחוץ וצלצלתי בפעמון הכניסה. להפתעתי, ברגע שפתחתי את הדלת הסתערו עליי כזאבים ארבעה בריונים. הם עיקמו את זרועותיי מאחורי גבי, אזקו אותי, הושיבו אותי בכח על כסא וריתקו אותי אליו. כמה שוטרים החלו מייד לחטט בתיקי... למול מפגן הכח הפתאומי והפראי הזה, נעתקה נשימתי מפחד וחשתי ככבשה קטנה ואומללה שנתפסה בידי זאבים אכזריים, ללא כל כח להתנגד. ואז הם הוציאו אותי והושיבו אותי במכונית שחורה, במושב האחורי. בתוך המכונית, קצין המשטרה שנראה כאיש קטן ופאתטי, שיכור מהצלחתו האישית, הסתובב וחייך אליי בערמומיות. הוא אמר: "הא! את יודעת איך תפסנו אותך?" השוטרים, שחששו שאנסה לנוס על נפשי, הצמידו אותי לכיסא משני הצדדים כאילו אני פושעת מסוכנת. חשתי שילוב של כעס ובהלה ולא יכולתי לשער כיצד השוטרים יענישו וייסרו אותי. היה בי פחד עמוק שלא אוכל לעמוד בעינויים, שאהיה כיהודה איש קריות ואבגוד באלוהים. אך אז חשבתי על דברי האל: "כל עוד תרבו להתפלל אליי ולשטח את תחנוניכם, אני אעניק לכם את כל האמונה. בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגדל, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). דברי האל הכול יכול נסכו בי אמונה וכוחות. בהדרגה, הם סייעו לי להירגע. "כן", חשבתי, "לא חשוב עד כמה השוטרים המנוולים הם פראיים ואלימים, הם רק כחיילי שחמט בידי האל, המתזמר אותם. אם רק אתפלל ואקרא לאלוהים מקרב ליבי, אלוהים יהיה עמי ואין לי סיבה לדאוג. אם השוטרים המנוולים האלה יענו ויכו אותי באכזריות, זהו אלוהים שרוצה לבחון את אמונתי. לא משנה עד כמה הם יענו את גופי הגשמי, הם לעולם לא יוכלו למנוע מליבי לשאת עיניו לאלוהים ולקרוא לו. אפילו אם הם יהרגו את גופי, הם אינם יכולים להרוג את נשמתי, כי אלוהים אוחז בידיו את כל מה שאני". מרגע שחשבתי כך, שוב לא חששתי מהשטן וניעורה בי נחישות להעיד למען האל. לכן קראתי בליבי: "האל הכול יכול! לא משנה מה הם יעשו לי היום, אני נכונה לעמוד מול הכל. אמנם גופי חלש, אך אני רוצה לחיות מתוך היסמכות עליך ולא לתת לשטן אפילו הזדמנות אחת לנצל אותי. אנא גונן עליי, אפשר לי שלא לבגוד בך ולא להמיט על עצמי בושה כיהודה איש קריות". ככל שהנסיעה נמשכה, המשכתי לשיר בלב אחד ממזמורי הכנסייה: "על פי תכניתו הקדושה וריבונותו, אני עומד בפני מבחנים. איך אוכל לוותר או להסתתר? תהילת האל ראשונה היא. בזמנים קשים, דברי האל מדריכים אותי, אמונתי באה לידי שלמות. כל כולי מסור לחלוטין, מסור לאל, ללא פחד ממוות. רצונו תמיד מעל הכול" ("אבקש רק שאלוהים יהא מסופק" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). כאשר שרתי חרישית, ליבי נמלא בכח בלתי נדלה ונעשיתי נחושה להסתמך על החכמה והכוחות שאלוהים העניק לי כדי ללחום בשטן עד המוות. לאחר שהם לקחו אותי לחדר החקירות, הופתעתי לפגוש שם גם אחות שמילאה את אותן מטלות בכנסייה כמוני, גם את האחות מבית מארחיי וגם אחת מבעלי התפקידים הבכירים בכנסייה. גם הן נתפסו! אחד השוטרים ראה שאני מביטה באחיותיי מהכנסייה והוא נעץ בי מבט חד ונזף בי: "במה את בוהה? תיכנסי כבר!" כדי למנוע מאתנו לשוחח, השוטרים נעלו אותנו בתאי חקירות שונים. הם ערכו עלי חיפוש בגסות, התירו את חגורתי ומיששו את כל גופי. ההרגשה היתה של עלבון עז ואני ראיתי עד כמה בני השטן האלה מהממשל הקומוניסטי הם באמת מרושעים, בזויים ונבזיים! חשתי זעם, אך נאלצתי להבליע אותו כי במאורת המפלצות הזו לא היה שום מקום להיגיון. לאחר שהם החרימו קטנוע חדש ששייך לכנסייה ויותר מ-600 יואן שהיו עליי, הם החלו לחקור אותי. "מה שמך? מה תפקידך בכנסייה? מי ממונה עלייך? איפה הם עכשיו?" לא מסרתי כל תשובה, ולכן השוטר הרעים עליי בקולו: "את חושבת שלא נגלה אם לא תספרי לנו? אין לך מושג מה אנחנו יכולים לעשות! את צריכה לדעת שגם עצרנו את הממונים עלייך מהדרג העליון!" ואז הם החלו לפרט כמה שמות, שאלו אם אני מכירה מישהו מהם והתחילו לחקור אותי: "איפה מוחזק כל הכסף של הכנסייה? ספרי לנו!" אני דחיתי את כל דבריהם ואמרתי: "איני מכירה אף אחד! אני לא יודעת כלום!" כשהם ראו שהם כשלו בסבב החקירה הראשון, הם החליטו 'לשלוף את הקלף המנצח' והתחילו לחקור ולענות אותי, איש איש בתורו, כדי לנסות להתיש אותי. השוטרים חקרו ועינו אותי ללא הרף במשך שלושה ימים וארבעה לילות. בתקופה הקשה הזו קראתי לאלוהים מקרב ליבי, ודבריו הנחו אותי: "אתם לא צריכים לפחד מדברים כאלה ואחרים. בלי קשר לשאלה עם כמה קשיים וסכנות תתמודדו, עדיין תישארו יציבים בפניי. אל תניחו לשום דבר לחסום את דרככם, כדי שרצוני יוכל להתגשם. זו תהיה חובתכם... אל תפחדו. עם תמיכתי, מי יכול לחסום את המסלול אי-פעם? זכרו זאת! זכרו! כל דבר שקורה נובע מכוונתי הטובה, והכל תחת השגחתי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 10). "כן!" חשבתי, "האל הכול יכול הוא מצודתי, וכשהאל הכול יכול הוא התומך האיתן שלי, אין לי כל סיבה לפחד! כל עוד יש בי אמונה שתספיק כדי שאשתף פעולה עם אלוהים, אני מאמינה שאלוהים יסייע לי להתגבר על פיתויי השטן ולעבור את התקופה הקשה הזו".

היות שביום הראשון השוטרים לא הצליחו לקבל ממני את המידע שרצו, הם בוישו וכעסם התעורר. אחד ממפקדיהם אמר לי בתוקפנות: "אני לא אכנע בפני הסרבנות שלה. ענו אותה!" כששמעתי אותו אומר את זה, חשתי רפיון רוח והתחלתי לחשוש; דאגתי שמא אני כבר מתפוררת תחת העינויים. כל שיכולתי לעשות היה לקרוא לאלוהים מקרב ליבי: "האל הכול יכול! אני מרגישה כל כך חלשה עכשיו – כל כוחותיי עזבו אותי. אך השוטרים רוצים לענות אותי ובאמת איני יודעת אם אוכל להמשיך לעמוד איתן. אנא הייה עמי ותן לי כח". השוטרים תפסו את כפות ידיי האזוקות, שהיו עדיין מאחורי גבי, תלו אותן על שולחן שבור והכריחו אותי להישאר בתנוחת חצי-כריעה. הם נעצו בי מבטים עוינים ולחצו עליי בשאלות. "איפה הממונה עלייך? איפה כל הכסף של הכנסייה?" הם היו פשוט להוטים לכך שאשבר תחת לחץ העינויים ואכנע בפניהם. לאחר שהשוטרים המנוולים המשיכו בעינוי הזה במשך כחצי שעה, רגליי החלו לכאוב ולרעוד. ליבי הלם בפראות וגם זרועותיי כאבו מאד. הגעתי לסוף כח הסבל שלי וחשתי שלא אוכל להחזיק מעמד אפילו עוד רגע – לכן קראתי לאלוהים מקרב לב: "האל הכול יכול! אנא הושיעני. איני יכולה לשאת זאת עוד. איני רוצה לבגוד בך כיהודה איש קריות. אנא גונן עליי". ובדיוק אז עלו בדעתי דבריו הבאים של אלוהים: "מאחורי כל מהלך שאלוהים עושה בקרבכם, השטן מהמר עם אלוהים – מאחורי הכל ניטש קרב. ...כשאלוהים והשטן עורכים קרב במישור הרוחני, כיצד עליכם לרצות את אלוהים וכיצד עליכם לעמוד איתן בעדותכם עליו? עליכם לדעת שכל דבר שקורה לכם הוא ניסיון וזה הזמן שבו אלוהים צריך שתישאו עדות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים). דברי האל עוררו אותי ואפשרו לי להבין שהשטן מענה אותי כך כדי לגרום לי לבגוד באלוהים ולוותר על העיסוק בחיפוש האמת. היה זה קרב שהתנהל במישור הרוחני: השטן ניסה לפתותני, אך היתה זו גם דרכו של אלוהים לנסות אותי. בדיוק ברגע הזה אלוהים הזדקק לכך שאשא עדות. לאלוהים היו ממני ציפיות, מלאכים כה רבים צפו בי בדיוק עכשיו – וכך גם השטן. כולם המתינו שאצהיר על עמדתי. אני פשוט לא יכולתי לוותר ולקרוס תחתיי. לא יכולתי להיכנע לשטן; ידעתי שעליי לאפשר לעבודתו של אלוהים להתנהל דרכי כדי לנהוג כרצון האל. על פי עיקרון שאין לשנותו, זו היתה המטלה שעלי למלא כברואה – זו היתה שליחותי וחובתי. בצומת דרכים קריטית זו, לגישתי ולהתנהגותי תהיינה השפעה ישירה על יכולתי לשאת עדות עטורת ניצחון למען אלוהים, ואף יותר מכך, על יכולתי להפוך לעדות למפלה שהנחיל אלוהים לשטן, ולזכייתו בתהילה. ידעתי שאיני יכולה לגרום לאלוהים יגון או לאכזב אותו, ולא יכולתי לאפשר למזימותיו הערמומיות של השטן, שפגעו בי, להצליח. עם המחשבות האלה גאתה לפתע העוצמה בליבי ואמרתי בעקשנות: "אתם יכולים להכות אותי למוות, אני בכל זאת לא יודעת שום דבר!" ובדיוק אז נכנסה לחדר שוטרת. היא ראתה אותי ואמרה: "מהר, תורידו אותה. מה אתם מנסים לעשות, להרוג אותה? דמה בראשכם אם יקרה לה משהו!" בליבי ידעתי שהאל הכול יכול שמע את תפילותיי וגונן עליי מפני כל פגע ברגע המסוכן הזה. כשהשוטרים המנוולים הורידו אותי, קרסתי מייד לרצפה. לא יכולתי לעמוד על רגליי ואיבדתי לחלוטין את התחושה בזרועותיי וברגליי. בקושי היה בי כח לנשום ולא יכולתי להרגיש כלל את ארבע גפיי. חשתי כל כך מפוחדת באותו רגע והדמעות ניגרו מעיניי ללא הפסק. חשבתי: "האם אהיה נכה בסופו של דבר?" אך למרות זאת, השוטרים המנוולים עדיין לא שחררו אותי. שניים מהם נעמדו מצדדיי, תפסו את זרועותיי וגררו אותי כמו גופה אל כיסא שבור. הם הושיבו אותי עליו בכוח. אחד השוטרים אמר בנימת רשעות: "אם היא לא תדבר, תלה אותה בחבל!" השוטר השני הזדרז להוציא חבל ניילון דק ולתלות באמצעותו את ידיי האזוקות על צינור חימום. זרועותיי נמשכו והתיישרו מייד, וגבי וכתפיי החלו לכאוב זמן קצר לאחר מכן. השוטרים המנוולים המשיכו לחקור אותי. הם שאלו: "את תספרי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת?" בכל זאת לא עניתי. הם התרגזו כל כך, עד כי הטיחו בפניי ספל מים באמרם שזה כדי לעורר אותי. בנקודה הזו כבר עברתי עינויים שגזלו ממני ממש את שארית כוחותיי. העייפות בעיניי היתה כזו שכבר לא יכולתי אפילו לפקוח אותן. כשראה שאני עומדת בשתיקתי, אחד השוטרים המנוולים פקח את עיניי בידיו בכח, באופן נבזי וללא בושה, כדי לעשות ממני צחוק. לאחר שעות של חקירה ועינויים, השוטרים המנוולים לא דילגו על אף תכסיס, אך נסיונותיהם לגרום לי לדבר עלו בתוהו, שוב.

כאשר השוטרים המנוולים נוכחו שאינם יכולים להוציא ממני דבר באמצעות החקירה, הם החליטו להשתמש במזימה שטנית: הם הזמינו מישהו מהעיר, שכינה את עצמו "מומחה לחקירות", כדי שיבוא לטפל בי. הם לקחו אותי לחדר אחר, הורו לי לשבת על כיסא מתכתי וכבלו את קרסוליי בשלשלאות הדוקות לרגלי הכיסא, ואת ידיי – אל משענות-היד. לאחר זמן קצר, אדם ממושקף בעל מראה מעודן נכנס עם תיק מסמכים. הוא חייך לעברי חיוך רחב, העמיד פני אדם נחמד, שחרר אותי מן השלשלאות שכבלו את ידיי ואת קרסוליי אל הכיסא ואפשר לי לשבת על מיטה מתקפלת שעמדה בצד. הוא מזג לי כוס מים ונתן לי ממתקים. הוא ניגש אליי ואמר בחברותיות מעושה: "למה שתסבלי ככה? סבלת כל כך הרבה, אבל למעשה אין פה בעיה גדולה. ספרי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת והכל יהיה בסדר..." למול המצב החדש הזה, לא ידעתי כיצד עליי לשתף פעולה עם אלוהים, ולכן הזדרזתי לשאת תפילה לאלוהים בליבי. קראתי לו כדי שיאיר את עיניי וינחה אותי. בדיוק באותו הרגע עלו בדעתי דבריו הבאים של האל הכול יכול: "אתם חייבים לעמוד בכל ניסיון ולקבל את כל מה שנובע ממני. אתם חייבים לפעול לפי כל מעשיה של רוח הקודש כשהיא מובילה אתכם. חייבת להיות לכם רוח פיקחת והיכולת להבחין בין דברים. אתם חייבים להבין את בני האדם ולא לנהות אחרי הזולת בעיוורון. אתם חייבים לשמור על עיניים רוחניות בהירות וחדורות בידע על פני הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 18). דברי האל הראו לי את הדרך שבה עליי לנהוג וסייעו לי להבין ששד לעולם יהיה שד, וששד אינו יכול לעולם לשנות את מהותו – היא השנאה לאל וההתנגדות אליו. הם יכולים להשתמש בטקטיקות נוקשות או רכות – אך מטרתם היא תמיד לגרום לי לבגוד באלוהים ולנטוש את דרך האמת. הודות לאזהרה שבדברי האל, פיתחתי רמה מסוימת של כושר הבחנה באשר למזימותיו הערמומיות של השטן. דעתי הצטללה והייתי מסוגלת לנקוט עמדה חד משמעית. החוקר אמר לי: "הממשל הקומוניסטי בסין אוסר על אנשים להאמין באלוהים. אם תמשיכי להאמין באל הכול יכול, כל משפחתך תהיה מעורבת בזה וזה ישפיע על עתידם, על הסיכויים לתעסוקה ועל הסיכויים של הילדים במשפחתך להשתלב בשירות הציבורי. כדאי שתחשבי על זה טוב..." אחרי שהוא אמר את זה החל להתנהל בקרבי קרב סוער וחשתי עצמי מעורערת כפליים. בדיוק כאשר הרגשתי אבודה, חשבתי פתאום על חוויותיו של פטרוס כאשר הוא נשא בהצלחה עדות למול השטן; פטרוס תמיד ניסה להבין את אלוהים מתוך כל מזימה ערמומית שהשטן הטיח בו. ולכן, בעמקי לבבי, נשאתי עיניי לאלוהים והפקדתי בידיו את הכל. רציתי להבין את רצונו. מבלי שהייתי מודעת לכך, דברי האל הכול יכול עלו בדעתי: "רק אלוהים מנחם את האנושות הזו ורק אלוהים דואג לבני האדם יומם וליל. ההתפתחות והקדמה האנושית הן חלק בלתי נפרד מריבונות האל, ועברה ועתידה של האנושות כרוכים הדוקות בתוכניותיו של אלוהים. ...רק אלוהים יודע מה גורלה של מדינה או אומה ורק אלוהים שולט במסלולה של האנושות הזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים שולט בגורל האנושות כולה). דברי האל מילאו אותי באור. "כן!" חשבתי לעצמי, "אלוהים הוא הבורא, ובתור האנושות, גורלנו נמצא בידי האל. השטן שייך למחנה שיוצא נגד אלוהים. אם הם אינם יכולים לשנות אפילו את גורלם הם – הרי נחרץ גורלם ללכת לגיהינום – איך הם מסוגלים למשול בגורלם של בני האדם? הגורל האנושי נקבע מראש בידי אלוהים, ואלוהים יחליט אילו משרות יוכלו ילדיי למלא בעתיד ומה יהיו סיכויי הצלחתם – לשטן אין ולו שמץ של שליטה בדברים האלה". כשחשבתי כך התגבשה בי היכולת לראות בבירור רב יותר עד כמה בזויים וחסרי בושה הם השטן והשדים. כדי לאלצני להתכחש לאלוהים ולדחותו, השטן השתמש בטקטיקות חתרניות ונפסדות – "משחקי מוחות" שכאלה – כדי ללכוד אותי ולהטעותני. אלמלא האל הכול יכול האיר את עיניי והנחה אותי בזמן, כבר הייתי נופלת בפח, נופלת בשבי השטן. כעת, משידעתי עד כמה בזוי ונתעב הוא השטן, התחזק בטחוני בכך שלא אוותר ולא אפול במזימותיו הערמומיות. בסופו של דבר השוטר המרושע לא ידע מה לעשות – ולכן הוא עזב בבושת פנים.

ביום השלישי, מפקדם של השוטרים נוכח שהשוטרים לא חילצו ממני מידע כלשהו. הוא זעם, התלונן על אזלת ידם של פקודיו וניגש אליי בחיוך חסר חדווה. הוא דיבר בנימה סרקסטית ואמר: "למה עוד לא התוודית? מי את חושבת שאת, ליו הולן? את חושבת שהגרוע מכל אצלנו כבר מאחוריך, ולכן אינך פוחדת, מה? למה האל הכול יכול שלך לא בא ומציל אותך?..." כשהוא דיבר, הוא הפחיד אותי כאשר נפנף טייזר קטן לפני עיניי. הטייזר השמיע קולות פצפוץ והבהב באור כחול. הוא הצביע על טייזר גדול שהיה בהטענה, ואיים עליי כך: "את רואה את זה? בטייזר הקטן הזה תיגמר עוד מעט הסוללה. עוד רגע אני אשתמש בטייזר הגדול הזה, שנטען במלואו, כדי לחשמל אותך. אז נראה אם את תדברי! אני יודע שאת תתחילי לדבר כשזה יקרה!" התבוננתי בטייזר הגדול והבהלה גאתה בי בניגוד לרצוני: "השוטר המנוול הזה הוא כל כך אלים ושטני. האם הוא יהרוג אותי בסוף? האם אצליח לעמוד בייסורים האלה? האם הוא יחשמל אותי למוות?" באותו הרגע החולשה, הפחדנות, הכאב וחוסר האונים שחשתי הציפו את תודעתי... הזדרזתי לקרוא לאלוהים: "האל הכול יכול, אמנם גופי נתון בכאב רב, והוא כה חלש – אך עדיין איני מוכנה לתת לשטן את מה שהוא רוצה. גופי שפל וחסר ערך, ואני רק מקווה שאתה תזכה בליבי ותסכים לקבלו. אנא גונן עליי ושמור עליי שלא אבגוד בך כיהודה איש קריות". כאשר קראתי לאלוהים, עלו בדעתי כמה שורות מתוך מזמור מדברי האל: "האמונה היא כמו גשר העשוי מקורה בודדת – מי שדבק בחיים באופן עלוב יתקשה לחצות אותו, אך מי שמוכן להקריב את עצמו יוכל לעבור ללא חשש. אם האדם חושב בביישנות ובפחד, משמע שהשטן משטה בו. השטן חושש שנחצה את גשר האמונה וניווכח באלוהים" ("תנו לאל למשול על כל קיומנו" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). עלו בדעתי גם הדברים הבאים, מפי ישוע אדוננו: "אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם" (מתי י' 28). דברי האל גרמו לדמעותיי לזרום בחופשיות – הם ריגשו אותי במידה שלא תיאמן. העוצמה שבליבי דמתה לאש משתוללת. "אפילו אם אמות היום", כך חשבתי, "ממה עליי לפחד? זו תפארת למות למען אלוהים, ואני אוותר על הכל כדי ללחום בשטן עד המוות!" ובדיוק אז עלו בדעתי כמה שורות מתוך מזמור אחר מדברי האל: "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, ואף על פי כן לא הייתה לו כל כוונה שהיא להפר את הבטחתו. תמיד היה בו כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא עתיד להיצלב. בסופו של דבר, הוא נצלב והפך לדמותו של הבשר החוטא. כך הוא השלים את עבודת גאולתה של האנושות" ("למדו מישוע אדוננו" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). שרתי ושרתי בליבי, והדמעות זלגו במורד לחיי ללא הפסק. הסצינה שבה ישוע אדוננו המשיח נצלב הופיעה לנגד עיניי: הפרושים לגלגו על ישוע אדוננו, השמיצו אותו והוציאו את דיבתו רעה. המוציא להורג הצליף בו בשוט עם אבזמי ברזל עד שכוסה כולו בחתכים ופצעים. בסופו של דבר הוא נצלב באכזריות – אך לרגע הוא לא השמיע קול... את כל מה שעבר ישוע אדוננו הוא סבל בשם אהבתו לאנושות, והאהבה הזו גברה על אהבתו לחייו הוא. באותו הרגע אהבת האל ריגשה אותי ונסכה בי השראה. נמלאתי בכח ואמונה עצומים. לא חששתי מדבר – הרגשתי שתהיה זו תפארת למות למען אלוהים, אך אם אנהג כיהודה איש קריות – תהיה זו הבושה העילאית. להפתעתי, כשהחלטתי שאעיד למען אלוהים אפילו במחיר חיי, אלוהים סייע לי שוב לחמוק ממלתעות המוות ופתח עבורי דרך מוצא. באותו הרגע נכנס שוטר מנוול לחדר בריצה ואמר: "יש מהומות בכיכר העיר – אנחנו צריכים לשלוח את כוחות המשטרה כדי לדכא אותן ולשמור על הסדר הציבורי!" השוטרים המנוולים הזדרזו לצאת. כאשר הם חזרו, כבר היה מאוחר בלילה ולא היה להם כח לחקור אותי יותר. הם אמרו לי בנימה אכזרית: "היות שאינך מוכנה לדבר, נשלח אותך לבית המעצר!"

בבוקר היום הרביעי, השוטרים המנוולים צילמו אותי ותלו על צווארי שלט ריבועי גדול, שעליו נכתב שמי במברשת. דמיתי לפושע שהוקע ברבים – השוטרים המרושעים שמו אותי ללעג. הרגשתי שאני עוברת השפלה שאין למעלה ממנה, וחשתי חלשה מאד מבחינה פנימית. עם זאת, הבנתי שהלך רוחי אינו נכון ולכן הזדרזתי לקרוא לאלוהים בליבי, בשקט: "אלוהים! אנא גונן על ליבי ואפשר לי להבין את רצונך ולא ליפול טרף למזימותיו הערמומיות של השטן". לאחר התפילה, הופיע בדעתי בבירור קטע מדברי האל: "כיצירים נבראים, עליכם כמובן לעבוד את אלוהים ולעסוק בחיפוש חיים בעלי משמעות. ...כבני אנוש, עליכם להשקיע למען אלוהים ולסבול כל סבל. עליכם לקבל את מעט הסבל שאתם עוברים כיום בשמחה ובביטחון ולחיות חיים בעלי משמעות, כמו איוב ופטרוס. ...אתם עוסקים בחיפוש הדרך הנכונה ושואפים להשתפר. אתם גדלים באומת התנין הגדול האדום כאש, ואתם בני האדם שאלוהים קורא להם צדיקים. אלה החיים בעלי המשמעות הרבה ביותר, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, נוהג (2)). סמכות ועוצמה עברו בדברי האל, והם מילאו את ליבי באור וסילקו את כל החשכה. הדברים אפשרו לי להבין את משמעות החיים ואת ערכם. הדברים אפשרו לי להבין שהיכולת לעסוק בחיפוש האמת כברואה, היכולת לחיות כדי לעבוד את האל ולהשביע את רצונו – אלו החיים הראויים ביותר לשמם – לחיים כאלה יש משמעות. אין בושה בכך שהיום אני יכולה להילכד ולהיעצר בעוון אמונתי באלוהים, לסבול את כל ההשפלה והכאב האלה וליטול חלק בתלאות ובמלכות המשיח. אין בכך בושה – זוהי תפארת. השטן אינו עובד את אלוהים – נהפוך הוא; הוא עושה כל שביכולתו כדי להפריע לעבודת האל ולחסום אותה. זהו הדבר הבזוי והמביש ביותר. כשחשבתי את המחשבות האלה התמלאתי עוצמה ושמחה. השוטרים המרושעים ראו את החיוך שעל פניי ונעצו בי מבטים נדהמים. הם אמרו: "איזו סיבה יש לך להיות מאושרת?" עניתי בצדק ובעוצמה: "זה לגמרי מוצדק להאמין באלוהים ולעבוד אותו. אין בזה שום דבר רע. למה שלא אהיה מאושרת?" בהנחיית האל הייתי שוב מסוגלת להסתמך על אלוהים כדי להתגבר על השטן.

לאחר מכן נלקחתי אל בית המעצר. באותו מקום, הכל היה עוד יותר עגום ומפחיד, והרגשתי כאילו ירדתי לאיזה מין גיהינום. בכל ארוחה קיבלתי חתיכה קטנה של לחם שחור ומאודה וקצת כרוב סיני מבושל בקערת מרק צח שצפו בה כמה עלים. הייתי כל כך רעבה כל יום, כל היום; בטני זעקה למזון. אך למרות זאת נאלצתי לעבוד כבהמת משא, ואם לא עמדתי במכסה שהוטלה עליי, הוכיתי או שנאמר לי לעמוד על המשמר כעונש. היות שהייסורים האכזריים האלה נמשכו ימים על גבי ימים, הייתי מכוסה חבורות ופצעים מכף רגל ועד ראש והיה לי קשה אפילו ללכת, אך הסוהרים בכל זאת אילצו אותי לסחוב מטענים כבדים של כבלי נחושת. בגלל העבודה המפרכת הזו, הכאב בגבי הפגוע נעשה בלתי נסבל ובסוף היום הייתי מסוגלת רק לזחול אל המיטה. אך בלילה, השוטרים המנוולים הטילו עליי לעמוד כדי לשמור על האסירים, והעבודה המופרזת והמתישה הזו היתה מעבר לכוחותיי. באחד הלילות, כשעמדתי על המשמר, ניצלתי את היעדרו של השוטר המנוול וכרעתי ארצה בהיחבא, כדי לנסות לנוח. לא צפיתי זאת, אך אחד השוטרים המנוולים ראה אותי במצלמתו בחדר הפיקוח והסתער לעברי בעודו נוהם: "מי אמר שאת יכולה לשבת?" אחת האסירות האחרות לחשה אליי: "מהרי להתנצל בפניו, או שהוא יגיד לך ‘לישון על מיטת העץ'". בכך היא התכוונה לעינוי שבו לוח עץ מהדלת מוכנס לתא האסיר, רגליו וכפות רגליו נכבלים אל הלוח בשלשלאות ופרקי ידיו נקשרים אליו בחבל. האסיר נקשר אל הלוח ונאסר עליו לזוז במשך שבועיים. כששמעתי זאת נמלאתי בכעס ושנאה, אך ידעתי שאסור לי להראות ולו שמץ של התנגדות – יכולתי רק לבלוע את כעסי. מצאתי שקשה לי לסבול בריונות ועינויים כאלה. באותו הלילה שכבתי במיטתי הקפואה ובכיתי על חוסר הצדק הזה. ליבי נמלא בתלונות ודרישות כלפי אלוהים. חשבתי: "מתי זה יסתיים? אפילו יום אחד בגיהינום הזה הוא יותר מדי". ואז חשבתי על דברי האל: "אם אתם מבינים את חשיבותם של החיים האנושיים ואתם צועדים בנתיב הנכון של החיים האנושיים, ואם בעתיד, בלי קשר לאופן שבו אלוהים יטפל בכם, אתם תישמעו לתוכניות שלו ללא כל תלונה או ברירה, ולא תציבו דרישות לאלוהים, כך יהיה לכם ערך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד עליכם לצעוד בישורת האחרונה של הנתיב). דברי האל גרמו לי להתבייש בעצמי. חשבתי איך תמיד הייתי אומרת שאני מוכנה לסבול כל כאב למען אלוהים, שתמיד אישמע לאלוהים מכל הבחינות, כמו שפטרוס עשה, ולא משנה כמה כאב וקשיים איאלץ לסבול – לא אחליט החלטות ולא אציב דרישות למען עצמי. אך כאשר הרדיפות והקשיים פגעו בי וכאשר היה עליי לסבול ולשלם את המחיר, לגמרי נכשלתי ולא הצלחתי לחיות על פי דבריי במציאות. הייתי מלאה בדרישות לא סבירות מאלוהים ובהתנגדות כלפיו. רק רציתי לברוח מהצרה הזאת כדי שגופי הגשמי לא יסבול עוד – כיצד ייתכן בכלל שאזכה באמת ובחיים שאלוהים העניק לי כשאני נוהגת כך? רק אז הבנתי סוף סוף את כוונותיו הטובות של אלוהים: אלוהים אפשר לאומללות הזו ליפול בחלקי כדי לחשל את נחישותי לעמוד בסבל ולאפשר לי ללמוד כיצד להישמע בסבלי, כדי שאוכל להישמע לתזמוריו של אלוהים ולהיות ראויה לקבל את מה שהבטיח. כל מה שאלוהים עשה לי נעשה מתוך אהבה, כדי להושיעני וכדי לשנות אותי ולהפוך אותי לאדם אמיתי. לאחר מכן ליבי יצא לחופשי, לא חשתי עוד שנעשה לי עוול ולא חשתי שנגרם לי כאב. רציתי רק להתמסר לתזמוריו ולהסדריו של אלוהים, לשתף איתו פעולה באמת במצב הזה, ולשאוף לזכות באמת.

כעבור חודש, למרות שלא הוציאו ממני הרבה ראיות, השוטרים שחררו אותי. עם זאת, הם תייגו אותי באשמת "הפרעה לאכיפת החוק והשתתפות בארגון-כת" כדי להציב מגבלות לחירותי האישית. במשך שנה נאסר עליי לעזוב את המחוז והעיר, ונאלצתי להתייצב בפני השוטרים בכל פעם שהם רצו בכך. רק לאחר שחזרתי הביתה גיליתי שהשוטרים שדדו את כל מה שהשארתי בבית המארחים. מלבד זאת, השוטרים המרושעים פשטו על ביתי כמו שודדי דרכים, איימו על משפחתי ואמרו להם שהם יצטרכו למסור יותר מ-25,000 יואן לפני שהם ישחררו אותי. חמותי לא יכלה לעמוד באימה וקיבלה התקף לב. היא התאוששה רק לאחר אשפוז וטיפול בבית החולים, שעלה למעלה מ-2,000 יואן. בסופו של דבר בני משפחתי נאלצו לבקש מכל המכרים הלוואות כדי לאסוף 3,000 יואן עבור המשטרה, ורק אז השתחררתי. בגלל העינויים האכזריים שספגתי מידי השוטרים, בגופי נותרו חבלות לטווח ארוך: זרועותיי ורגלי התנפחו וכאבו בשל הלחץ הרב שהופעל עליהן במשך מאסרי; איני יכולה אפילו להרים שניים וחצי קילו ירקות או לכבס את בגדיי, ואיבדתי לחלוטין את היכולת לעבוד. הרדיפה האכזרית שסבלתי בידי הממשל הקומוניסטי גרם לי לשנוא אף יותר את השטן – אני שונאת את השטן הריאקציונרי הזה, המורד באל.

מתוך חוויית הרדיפה והקשיים שעברתי, למדתי באמת להעריך שעבודת האל היא כה מעשית ומלאת חכמה. במהלך סבלי, אלוהים החדיר בי את האמת, מעט מעט, ואפשר לי בכך להותיר מאחוריי את החשיכה, לברוח מהמוות ולזכות בחירות ובשחרור באמת. כך אלוהים הנחה אותי להתגבר על השטן שוב ושוב, דרך הרדיפה והקשיים שהטיל עליי השטן. האל אפשר לי לזכות בהשקייה ובהזנה מתוך דבריו, להבין את האמת ולפתח כושר הבחנה; והוא חישל את כח רצוני, הביא את אמונתי לידי שלמות, לימד אותי לשאת אליו את עיניי ולהסתמך עליו, וחיי צמחו והבשילו בהדרגה. הצלחתי באמת להבין שאלוהים הוא כבר עטור ניצחון והשטן כבר נחל מפלה – בדיוק כפי ששרים במזמור הבא, מדברי האל: "אפשר למצוא הוכחה בקריסתו המתקדמת בהמשך התבגרותו של העם. כל אחד יכול לראות זאת בקלות. התבגרות העם היא אות לכישלונו של האויב. זה הסבר כלשהו לכוונה במילה 'להילחם'. כשכל האנושות תכיר את האל מתוך הבשר, כשיוכלו לראות את מעשיו מתוך הבשר, אזי מרבץ הדרקון הגדול יהיה לֶאֶפר וייעלם בלא זכר, לעד" ("ככל שאנשי האלוהים מבשילים, כך הדרקון הגדול האדום כאש מתמוטט" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים').