מאת לין יינג, מחוז שנדונג

קוראים לי לין יינג, ואני משיחית בכנסיית האל הכול יכול. לפני שהתחלתי להאמין באל הכול יכול, תמיד הסתמכתי על יכולותיי ורציתי לעבוד קשה כדי לשפר את חיי, אבל הדברים לא הסתדרו כמו שרציתי. נתקלתי במכשול אחר מכשול ובבעיה אחר בעיה. נמאס לי מקשיי החיים, הרגשתי תשישות של הגוף ושל הנפש וסבלתי באופן שלא יתואר. במעמקי כאבי וייאושי, אחות הטיפה לי את בשורת אחרית הימים של האל הכול יכול. כשקראתי את דברי האל שאמרו, "כשאתם עייפים, וכשאתם מתחילים לחוש במידה מסוימת באומללות הקודרת של העולם, אל תאבדו ואל תבכו. האל הכול יכול, הצופה, יקבל את בואכם בכל עת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אנחתו של האל הכול יכול). לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. דברי האל הכול יכול היו לי כנחמת אם. הרגשתי כמו יתומה שנדדה במשך שנים רבות וסוף סוף מצאה את דרכה חזרה אל חיק אימה - לא הרגשתי עוד בודדה וחסרת אונים. מאותו יום והלאה, אני קוראת את דברי האל באדיקות כל יום. בזכות השתתפותי בפגישות ובשיתופים עם האחים והאחיות של כנסיית האל הכול יכול, הצלחתי להבין אמיתות רבות וראיתי עד כמה כל האנשים האלה טובים וישרים. לא היו ביניהם ויכוחים שנבעו מקנאה, והם לא חרשו מזימות זה נגד זה. בכל פעם שהייתה למי מהם בעיה, כל האחים והאחיות שיתפו לגבי האמת כדי לעזור לו לפתור אותה. עזרה ניתנה תמיד ללא תנאי, ואף אחד מעולם לא ביקש דבר בתמורה. ביניהם הרגשתי תחושת שחרור ואושר שכמוה לא הרגשתי מעולם. הייתה לי תחושה עמוקה שכנסיית האל הכול יכול היא מקום טהור, והשתכנעתי שהאל הכול יכול הוא האל האמיתי האחד שיכול להושיע את האנושות מתהומות הסבל! אך בדיוק כאשר סוף סוף זכיתי ליהנות מאהבת האל, ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית עצרה אותי והעמידה אותי לדין באופן בלתי חוקי, וכתוצאה מכך הרסה את חיי השמחים והמאושרים.

באמצע ליל ה-12 באוגוסט 2013, התעוררתי פתאום משינה עמוקה בשל דפיקות חזקות על הדלת, ושמעתי מישהו צועק "פתחו את הדלת! פתחו את הדלת!". לפני שאפילו הספקתי להתלבש, שמעתי קול של מהלומה חזקה. הדלת לדירה שלי נפרצה, ושישה שוטרים אלימים וגסים התפרצו פנימה. שאלתי בהלם, "מה קרה?". השוטר הראשי נזף בי ואמר, "אל תעמידי פנים!", ואז תוך נפנוף בידיו צעק, "היפכו את המקום הזה!" מספר שוטרים התחילו לנבור בארונות ובמגירות שלי כמו שודדים. תוך מספר רגעים, הסירים והמחבתות שלי, בגדיי, המצעים שלי, האוכל שלי – הכול היה מפוזר על הרצפה והדירה שלי הייתה הפוכה לגמרי. אחרי שחיפשו בביתי, הם דחפו וגררו אותי לתוך ניידת משטרה. הם לקחו נגן דיסקים בשווי 240 יואן שקניתי לאחרונה, וגם 80 יואן במזומן וחבילת ספרים של דברי האל. בחלומות הכי גרועים שלי לא הייתי יכולה לדמיין תרחיש כזה: זה היה אירוע שרואים רק בתוכניות טלוויזיה, אך עכשיו זה קרה לי. פחדתי נורא, וליבי דפק בעוצמה. התפללתי ללא הפסק לאלוהים, ביקשתי ממנו להגן עליי כדי שאוכל לשאת עדות למענו, וכדי שאוכל למות לפני שאבגוד באחיי ובאחיותיי ואהפוך ליהודה איש קריות. באותו רגע, נזכרתי לפתע בדברי האל הכול יכול: "אתם לא צריכים לפחד מדברים כאלה ואחרים. בלי קשר לשאלה עם כמה קשיים וסכנות תתמודדו, עדיין תישארו יציבים בפניי. אל תניחו לשום דבר לחסום את דרככם, כדי שרצוני יוכל להתגשם. ...אל תפחדו. עם תמיכתי, מי יכול לחסום את המסלול אי-פעם? זכרו זאת! זכרו!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 10). דברי האל העניקו לי נחמה רבה ועזרו לליבי להירגע בהדרגה. הם גרמו לי להבין שהאחד שבו אני מאמינה הוא הריבון שברא את כל הדברים בשמיים ובארץ, שהכול נמצא בידיו, שהשטן והשדים תחת רגליו, ושבלי רשותו של אלוהים, השטן לא יוכל לעשות לי כלום. כעת מצאתי עצמי בנקודה מכרעת בקרב בין אלוהים לשטן: זה היה השלב שבו אלוהים היה צריך שאשא עדות, הגיע הזמן שלי להתנסות בדברי האל ולזכות באמת. ידעתי שעליי לנקוט עמדה ולנהוג לפי דברי האל, ואין סיכוי שאתרפס בפני השטן או אכנע לו!

ניידת המשטרה צפרה בעוצמה בשעה שנכנסה לחצר תחנת המשטרה. בשנייה שעצרנו, השוטרים דחפו אותי בגסות אל מחוץ לרכב. נזרקתי כשגופי מוטה קדימה וידיי פרושות לפנים, ועצרתי רק כאשר נתקלתי בקיר. יכולתי לשמוע אותם צוחקים מאחוריי. אחר כך הם דחפו אותי לתוך חדר קטן, ולפני שהספקתי להסדיר את הנשימה, אחד השוטרים הקריא רשימה של שמות ושאל אותי אם הכרתי אותם. כשראו שאיני מגיבה, הם הקיפו אותי, היכו אותי ובעטו בי תוך כדי שהם מקללים אותי. שוטר מרושע אחד תפס בשערותיי ומשך אותי למעלה, ואז סטר שתי סטירות חזקות בפניי. ראשי הסתחרר והראייה שלי החלה להיטשטש, ודם אדום החל לזלוג מזווית הפה שלי.

אחד השוטרים הוציא אז פיסת נייר עם רשימת שמות, זרק אותה מולי ואמר בזעם: "את מכירה את שמות האנשים האלה, נכון? איך קוראים לך?" באותו רגע לא יכולתי אפילו לדבר מרוב כאב, וכשהם ראו שאיני מתכוונת להשיב, שלושה שוטרים מרושעים זינקו עליי, היכו אותי ובעטו בי עד שאיבדתי את ההכרה.

מוקדם בבוקר למחרת, השוטרים המרושעים לקחו אותי לחדר חקירות במחלקת חקירות פליליות של הסוכנות לביטחון הציבור. כשהוכנסתי לחדר ראיתי מספר גברים חסונים, מביטים בי כאילו הם רוצים להרוג אותי. החדר היה מלא בכל מיני מכשירי עינויים, והמצב שבו הייתי מייד גרם לי לחרדה – הרגשתי כאילו נפלתי למאורת שדים. הייתי מבוהלת לחלוטין, ותחושות פחד וחוסר ביטחון היכו בי שוב. חשבתי: "הם עינו אותי כל כך אתמול, וזו אפילו לא הייתה החקירה הרשמית. נראה שאין דרך להימלט ממה שעומד לקרות היום. אם הם יענו אותי באכזריות, האם אצליח לעמוד בכך?" נשאתי תפילה כנה לאלוהים: הו אלוהים, אני כל כך מפחדת עכשיו, ואני חוששת שלא אהיה מסוגלת לעמוד בעינויים שיעבירו אותי השדים האלה, ושאאבד את עדותי. אנא הגן על ליבי. אני מעדיפה למות בידיהם מאשר לבגוד בך!" אז צצה במוחי שורה מדברי האל: "בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגדל, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). דברי האל בעלי סמכות ועוצמה. הם מילאו אותי מייד בכוח פנימי, וחשבתי: "עם אלוהים לצידי, לא אפחד מדבר. לא משנה מה הם ינסו לעשות, הם נמרים של נייר שרק נראים מפחידים כלפי חוץ. אין מה לחשוש מהם, מאחר שאלוהים כבר הביס אותם". באותו רגע, אחד השוטרים המרושעים צעק, "ספרי לנו מה תפקידך בכנסייה! מי הבוס שלך?" כיוון שנתמכתי על ידי דברי האל, לא פחדתי כלל, ולכן לא עניתי על שאלותיו. כשראה שאני מסרבת לענות, הוא שאג עליי כמו חיה זועמת: "תעמידו את הכלבה המסריחה הזאת על הרגליים! תעמידו אותה על קצות האצבעות כדי שתוכל לטעום בדיוק כמה אנו רציניים!" שני שוטרים מרושעים זינקו עליי, כופפו את זרועותיי מאחורי גבי והרימו אותן. הרגשתי כאב קורע וזעקתי, ואז התעלפתי... כשהתעוררתי, ראיתי שאני שוכבת על הרצפה ושהאף שלי מדמם. היה ברור לי שאחרי שאיבדתי את ההכרה, השוטרים המרושעים פשוט הטילו אותי לרצפה. כשהם הבחינו שהתעוררתי, הם גררו אותי לחדר, שהיה כל כך חשוך שלא יכולתי לראות את היד שלי אפילו אם הרמתי אותה מול הפנים. בחדר היה חושך מוחלט, הוא היה קר ולח והסריח כל כך משתן שבקושי יכולתי לנשום. אחד השוטרים המרושעים אמר בארסיות בזמן שסגר את הדלת, "תחשבי על זה. אם לא תתחילי לדבר, נרעיב אותך למוות". קרסתי לרצפה הקפואה. כל גופי כאב, ובתוכי לא יכולתי שלא להרגיש חלשה וחולה. חשבתי: "עבור יציר נברא, להאמין באלוהים ולעבוד אותו זה חוק בלתי ניתן לשינוי. מה יכול להיות לא בסדר באמונה באל הכול יכול? האמונה באלוהים מאפשרת לנו לצעוד בנתיב הנכון. זה לא בלתי חוקי וזה לא פשע. ובכל זאת, כנופיית השדים הזו מתייחסת אליי כאילו ביצעתי פשע שראוי לעונש מוות. זה בלתי נסבל!" מתוך סבלי וכאבי, חשבתי על מזמור של דברי האל: "איש לא יכול לקחת מכם את העבודה שנעשתה בכם ואת הברכות שהוענקו בתוככם, ואיש לא יכול לקחת מכם את מה שניתן לכם. ...משום כך, עליכם להיות מסורים אף יותר לאלוהים, ונאמנים לאלוהים אף יותר. משום שאלוהים מרומם אתכם, עליכם להתאמץ עוד יותר, ועליכם להכין את שיעור קומתכם כדי לקבל את התפקידים שאלוהים מפקיד בידיכם. עליכם לעמוד איתן במקום שאלוהים נתן לכם, לעסוק בשאיפה להימנות על אנשי האל, לקבל את ההכשרה של המלכות, ליפול בנחלתו של אלוהים ולהפוך בסופו של דבר לעדות רבת כבוד על אלוהים. אם גמרתם בדעתכם לעשות את הדברים האלה, בסופו של דבר, תיפלו בנחלתו של אלוהים ותהפכו לעדות רבת כבוד על אלוהים. עליכם להבין שהתפקיד העיקרי שלכם הוא ליפול בנחלתו של אלוהים ולהפוך לעדות רבת כבוד על אלוהים. זה רצונו של אלוהי" ("אינכם יכולים לאכזב את רצון האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). המשכתי לשיר אותו בראשי וחמימות התפשטה בכל גופי. הרגשתי כאילו אלוהים עומד לצידי, מנחם ומעודד אותי כמו אם אוהבת, חושש שאהיה חלשה, שאפול, שאאבד את אמונתי, מתריע בפניי ומדרבן אותי בעדינות. הרגשתי כאילו הוא אומר לי שהמצב הכאוב שבו אני נמצאת הוא הכשרה לקראת המלכות; שהוא עדות לניצחון על השטן כדי לקבל את ברכות האל הנצחיות; שהוא האוצר היקר ביותר שיכול לתת אלוהים בחייו של אדם; ושהוא עדות יפיפייה שנישאת במיוחד לשם הכניסה למלכות. התרגשתי עד כדי כך שדמעות החלו לזלוג מעיניי, וחשבתי: "הו אל כול יכול, אני אזכור היטב את מה שהטלת עליי לעשות. אני מסכימה לעבור את ההכשרה הזו. אשתף איתך פעולה בכנות ואשא לך עדות מפוארת. לא אהיה חלשת אופי ולא אתן לשטן ללעוג לי!"

בבוקר היום השלישי, מספר שוטרים לקחו אותי שוב לחדר החקירות. שוטר מרושע אחד חבט בראשי עם האלה שלו ואמר בחיוך מעושה, "חשבת על זה?" הוא הראה לי רשימת שמות של חברי הכנסייה וביקש ממני לזהות אותם. התפללתי בשקט לאלוהים: "הו אל כול יכול, השטן בא לפתות אותי שוב, והוא מנסה לגרום לי לבגוד בך ובאחיי ואחיותיי. אני מסרבת לחלוטין לחיות חיים בזויים כיהודה איש קריות. אני רק מבקשת שתשמור על ליבי. קלל אותי אם אבגוד בך בדרך כלשהי!" הרגשתי מייד שמתגבר בתוכי כוח, ואמרתי בהחלטיות, "אני לא מכירה אף אחד מהם!" ברגע שאמרתי זאת, שני שוטרים מרושעים זינקו עליי. אחד מהם משך את הרגל שלי, והשני דרך על הברך שלי עם נעל עור קשה. בזמן שדרך עליה, הוא אמר, "את לא מכירה אף אחד, מה? את באמת לא מכירה אף אחד?" הכאב הבלתי נסבל גרם לי להתעלף שוב. אני לא יודעת כמה זמן הייתה מחוסרת הכרה, עד שהם העירו אותי כששפכו עליי מים קפואים. ברגע שהתעוררתי, שוטר מרושע היכה באגרופו בחזה שלי. הוא היכה אותי כל כך חזק, שזמן רב עבר עד שהצלחתי שוב לשאוף אוויר. אחר כך שוטר מרושע אחר תפס אותי בשערי, גרר אותי לכיסא מתכת ואזק אותי אליו כדי שלא אוכל לזוז, ואז כיסה את עיניי עם סמרטוט מטונף. לסירוגין, הם משכו את אוזניי כלפי מעלה בכל כוחם, ולאחר מכן דרכו על כפות רגליי בכל כוחם – הכאב היה כה נורא שזעקתי בעוויתות כאב. כשראו אותי סובלת בכאב ובצער, השוטרים המרושעים צחקו בקול גדול. צחוקם נשמע כאילו הוא נובע מעמקי הגיהינום – הוא נשמע נורא וגרם לליבי לרעוד. לנוכח אכזריות כזו, ראיתי בבירור ש"משטרת העם" הזו, כפי היא מכונה על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית, היא רק חבורת חיות מרושעות ואכזריות. הם שדים שכל רצונם לפגוע באנשים! תמיד נהגתי לחשוב על המשטרה כעל גיבורים החותרים לצדק – ששמים את הרעים מאחורי סורג ובריח כדי לשמור על ביטחון הציבור. חשבתי שאנשים יכולים לסמוך על המשטרה כשהם בסכנה או בצרה. למרות שהם עצרו ורדפו אותי מאז שהתחלתי להאמין באלוהים, מעולם לא חשבתי עליהם כעל שדים של השטן ממש. עכשיו האל הכול יכול גילה לי אישית את האמת העובדתית, ורק כך ראיתי את פרצופם האמיתי כשדים שטניים וזדוניים. בליבי, הודיתי לאל הכול יכול על שסוף סוף פקח את עיני רוחי ונתן לי לראות בבירור את ההבדל בין טוב ורע. הרגשתי שכל הכאב היה שווה כדי לדעת זאת! אלמלא עשה כך אלוהים, לעולם לא הייתי מתעוררת מהשקרים ומההונאה של השטן, וזה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי להימלט מהשפעת השטן האפלה ולהשיג את ישועת האל.

לאחר זמן מה, השוטר המרושע שאל, "את עדיין לא מדברת? תדברי או לא?" כשראו שלא אמרתי דבר, שני שוטרים התקרבו אליי, החזיקו את ראשי והתחילו למרוט את גבות העיניים שלי. אחד מהם סטר לי בחוזקה מספר פעמים, ומעוצמת הסטירות ראשי הסתחרר. ההשפלה והכאב גרמו לי לחוש עצב ושנאה, ופרצתי בבכי מרוב בושה. הו, כמה שנאתי את הבריונים חסרי המצפון האלה שניאצו את אלוהים! שקועה בכאבי, חשבתי על האופן שבו ישוע אדוננו הושפל, בוזה והוכה על ידי החיילים כדי לגאול את האנושות, ועל האופן שבו הוא נצלב. כמו כן, חשבתי על אזהרותיו ותוכחותיו החוזרות ונשנות של אלוהים: "אולי אתם זוכרים את המילים האלה: "כי סבלנו הקל, שהוא רק לרגע, יביא לנו כבוד עולמים גדול במאוד מאוד." בעבר, כולכם שמעתם את האמרה הזאת, אך איש מביניכם לא הבין את משמעותן האמיתית של המילים. כיום, אתם יודעים היטב את המשמעות האמיתית שהן טומנות בחובן " (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). דברי האל הביאו נחמה רבה לליבי והבנתי שאלוהים יזכור את ההשפלה והכאב שאני עוברת עכשיו. אני סובלת את הכאב הזה כדי לזכות באמת. זו עדות מפוארת וברכה בחיי. "מאחר שאני מאמינה באלוהים", חשבתי לעצמי, "אני צריכה לאזור את האומץ והאמונה לקבל את ברכות האל, ועליי להיות חזקה כדי לשאת עדות לניצחון האל." באותו רגע, ארשת פניו של השוטר השתנתה, והוא אמר, "אם תספרי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, אתן לך ללכת ברגע זה." הסתכלתי עליו בבוז ואמרתי, "על גופתי המתה!" מוצף זעם, הוא הורה לשני השוטרים המרושעים לגרור אותי חזרה לתא החשוך.

אחרי כמה סבבים של עינוי אכזרי, הייתי חבולה ופצועה ומותשת לגמרי. רגליי וזרועותיי התנפחו כל כך שלא העזתי להזיז אותן. הצטנפתי שם באפיסת כוחות, כמו שה הממתין לשחיטתו. בכל פעם שחשבתי על פרצופיהם האכזריים וחיוכיהם הנבזיים של השוטרים המרושעים, בשעה שהשתמשו בשיטות העינוי השונות, הוצפתי בחרדה. במיוחד כששמעתי צעדים מתקרבים לתא שלי, ליבי דפק במהירות גוברת. מלאת אימה ופחד, חשתי חסרת אונים ואומללה. ובכיתי, הו, כמה בכיתי! ואמרתי לאלוהים: "הו אל כול יכול! אני כל כך מפחדת עכשיו, ואני מרגישה חלשה מאוד. אני לא יודעת לאן לפנות. אנא הצל אותי. באמת איני רוצה להיות בגיהינום הזה עוד." בדיוק כשהרגשתי חלשה ומיואשת, דברי האל צפו בתוכי, עודדו וניחמו אותי: "בעולם העצום הזה, את מי בדקתי באופן אישי? ...מדוע הזכרתי שוב ושוב את איוב? ומדוע התייחסתי לפטרוס כל כך הרבה פעמים? האם אי-פעם תפסתם מה אני מייחל לכם? עליכם להקדיש יותר זמן להרהר בדברים כאלה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 8). דברי האל החדירו בי אמונה וכוח. "כן!" חשבתי, "בכל השמיים הארץ, מי בקרב בני האדם מסוגל לעשות כפי שאנו עושים ולקבל באופן אישי את מבחן האל במאורת השדים הזו? גורלו של מי כה שפר עליו, שהוא מסוגל להינשא בידי האל ולעמוד בניסיון הזה בתוך האש, מוקף מכל צדדיו בלגיונות השטן? אני כה חלשה וחסרת יכולת, ועם זאת אלוהים מעניק לי היום אהבה כה גדולה. בחירתי בידי אלוהים היא הברכה והכבוד של חיי. אינני יכולה להתחמק מהניסיון הזה, ואל לי לנסות לברוח ממנו. במקום זאת, עליי לפעול באופן מכובד ולהתייצב נחושה אל מול השטן, כפי שעשו איוב ופטרוס. עליי להשתמש בחיי כדי לשאת עדות לאלוהים ולרומם את שמו, וכדי שלא לגרום לאלוהים צער או אכזבה." באותו רגע, ליבי התמלא גאווה והכרת תודה. הרגשתי שהעובדה שהתמזל מזלי וזכיתי לסבול ולעמוד בניסיון מסוג זה, היא דבר נפלא מעין כמוהו ורב ערך!

היום הרביעי הגיע, ושוב, בעודו אוחז ברשימת חברי הכנסייה, השוטר המרושע נעץ בי את אצבעו ואמר, "תגידי לי את מי מתוכם את מכירה ומי המנהיג שלך. אם תאמרי לי, אשחרר אותך. אם לא, תמותי כאן!" כאשר נוכח שאני עדיין לא מתכוונת לומר לו דבר, הוא שאג, "קדימה, תלו אותה עם הידיים מאחורי הגב. תהרגו אותה כבר!" שני הפקודים קשרו מייד את ידיי מאחורי גבי ותלו אותי עם חבל כך שאוכל לעמוד רק על קצות האצבעות. אחר כך השוטר ניסה לשכנע אותי הן באיומים והן בתמריצים ואמר, "למה לך להתעקש ככה? את צריכה להבין את מציאות המצב שאת נתונה בו. סין שייכת למפלגה הקומוניסטית הסינית, ומה שאנו אומרים קורה. אם תאמרי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, אשחרר אותך מייד. אני אפילו יכול לסדר לך עבודה. אחרת, אספר לבית ספר של בנך על מעללייך ואגרום להם להרחיק אותו לצמיתות..." כשהקשבתי לדבריו חסרי הבושה, הרגשתי עצב וכעס. הממשלה הקומוניסטית הסינית לא תבחל באמצעים ותעשה כל מעשה עוולה כדי להפריע לעבודת האל ולהרוס את הסיכוי שלנו לזכות בישועה! בדיוק כפי שנאמר בדברי האל: "בחברה חשוכה כמו זו, שבה שדים הם חסרי רחמים ואכזריים, איך ייתכן ששר השדים, שהורג בני אדם כהרף עין, יסבול את קיומו של אלוהים, שהוא חביב, אדיב וגם קדוש? כיצד ייתכן שהוא יריע וימחא כפיים לבואו של אלוהים? המשרתים האלה! הם גומלים לאדיבות בשנאה, הם בזים לאלוהים זה מכבר, הם עולבים באלוהים, הם פראיים עד מאוד, הם לא מתייחסים לאלוהים כהוא זה, הם בוזזים ושודדים, הם איבדו כל תודעה, ואין להם זכר לאדיבות, והם מפתים אנשים תמימים להיות חסרי דעת.... חופש דת? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). באותו רגע, ראיתי בבהירות חדה את פרצופה המכוער של הממשלה הקומוניסטית הסינית ואת פשעיה האיומים נגד השמיים. הממשלה הקומוניסטית הסינית שונאת את אלוהים ומתנגדת לו באופן בלתי מתפשר, ועל כן היא אויבת מושבעת שלי, – לא אכנע לה לעולם! כשראו שאני שותקת, השוטרים השאירו אותי תלויה שם, ולאט לאט איבדתי את ההכרה: הם השאירו אותי תלויה שם במשך יום ולילה שלמים. כשהורידו אותי, יכולתי להרגיש רק שמישהו נוגע לי באף. כשאותו אדם ראה שאני עדיין נושמת, הוא פשוט השאיר אותי שם על הרצפה. מבעד להכרתי המעורפלת, שמעתי אותם אומרים, "נגמרו לי הרעיונות. אני מופתע מקשיחותה של הכלבה הזו. היא קשוחה יותר מהמפלגה הקומוניסטית. המאמינים האלה באל הכול יכול הם באמת משהו מיוחד!" כששמעתי אותם אומרים זאת, התעוררה בתוכי תחושה שלא ניתן לתאר, ולא יכולתי שלא להודות לאלוהים ולשבח אותו, מכיוון שהיה זה אלוהים אשר הוביל אותי להתגבר על השטן.

נותרתי נעולה בתא החשוך בסוכנות לביטחון הציבור במשך שמונה ימים. הממשלה הקומוניסטית הסינית ניסתה כל תחבולה והשתמשה בכל תרגיל, ולמרות זאת לא הצליחה להוציא ממני את המידע שרצתה. בסופו של דבר, כל שיכלו השוטרים המרושעים לעשות היה לשלוח אותי לבית המעצר. במהלך התקופה הזו, הם ניצלו את ההזדמנות שמשפחתי באה לבקר אותי כדי לסחוט מבעלי 3,000 יואן. חשבתי שבית המעצר יהיה פחות גרוע, אבל טעיתי. אלימות, אכזריות ורצח ממלאים כל פינה באומה הסינית שונאת-האלוהים הזו. במקום מעין זה פשוט לא יכולה האמת להתקיים, קל וחומר שאין יכולים להתקיים בו אנשים המאמינים באל הכול יכול. המעבר לבית המעצר היה כמו מעבר מן הפח אל הפחת. השוטרים המרושעים עדיין לא היו מוכנים להודות בתבוסתם, אז הם המשיכו לתשאל אותי לאחר שהגעתי לשם. מאחר שלא הוציאו ממני אף מידע שרצו, שלושה שוטרים הסתערו עליי מייד והיכו אותי היטב. הם הותירו אותי עם חבלות וחתכים חדשים, שהתווספו לישנים שטרם החלימו. ספגתי מכות קשות מאוד, ולבסוף הם הותירו אותי שרועה על הרצפה ללא יכולת לזוז. קצין המשטרה הראשי השתופף, הצביע על הראש שלי ואיים עליי, "אם לא תתוודי, אל תצפי לשרוד פה!" שוטר מרושע התקרב אליי ובעט בי בחוזקה מספר פעמים, ואז שני פקודים גררו אותי לחצר וקשרו אותי לעמוד טלפון. נותרתי קשורה שם כל היום מבלי לשתות אפילו טיפת מים אחת, כשגופי מכוסה בחתכים ובחבלות. מחשש שאמות שם, הם זרקו אותי לתא. הייתי באפיסת כוחות גמורה ועמדתי כבר לפגוש במוות, כאשר לפתע חשו אליי שתי אחיות מאמינות באל הכול יכול, שגם היו עצורות בבית המעצר. הן פתחו את רוכסני בגדיהן, עטפו אותי בהם וחיבקו אותי, כשהן משתמשות בחום גופן כדי לחמם אותי. למרות שלא הכרנו כלל אחת את השנייה, אהבת האל חיברה בין לבבותינו. יכולתי לשמוע את זעקותיהן הבלתי מובחנות של אחיותיי ואת האסירים האחרים מדברים עלינו ואומרים, "השוטרים האלה חסרי רחמים! האנשים שמאמינים באל הכול יכול כה מלאי חמלה. חשבתי שאתן קרובות משפחה, אבל למעשה אתן בכלל לא מכירות זו את זו". גם שמעתי את שתי האחיות אומרות, "אלוהים ברא את האדם וכולנו משפחה אחת..." בסופו של דבר קיבלתי חום גבוה, חליתי מאוד וחשבתי שאני עומדת למות. השוטרים המרושעים לא התייחסו לכך כלל, אבל האחיות שילמו מחיר מופרז כדי לקנות מהם בגדים ותרופות. הם טיפלו בי ובפצעיי בדאגה כל יום. תחת טיפולם המסור, התחלתי בהדרגה להחלים. ידעתי שזוהי אהבת האל: למרות שאלוהים נתן לי ליפול למצוקה, הוא תמיד היה מודע לחולשתי ולכאבי, סידר עבורי הכול בחשאי ותיזמר ששתי האחיות האלה יטפלו בי וינחמו אותי. ניחמנו ועודדנו זו את זו, ומאחר שחלקנו את אותם רצונות ומטרות, כל אחת התפללה בחשאי עבור האחרות וביקשה מאלוהים לתת לנו כוח ואמונה, כדי שנוכל להעיד על ניצחון האל במאורת השדים הזו.

המעבר לבית המעצר היה כמו כניסה לגיהינום עלי אדמות. החיים בין כתליו היו בלתי אנושיים. מעולם לא היה לנו מספיק אוכל, והיינו חייבות לעבוד בפרך משבע בבוקר ועד עשר בלילה לפני שהורשינו לחזור לתאים שלנו. סיימנו כל יום כשאנו מותשות לחלוטין ובלי שנותרה בנו טיפת אנרגיה. אך למרות שגופי סבל מאוד והיה תשוש תמיד, ליבי הרגיש שליו ומלא אור, מכיוון שיכולתי לשתף על דברי האל לעיתים קרובות יחד עם שתי האחיות. במהלך התקופה ההיא, חשבתי תכופות על המזמור הזה של דברי האל: "לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" (מתוך "לא חשוב כמה גדול סבלכם חפשו לאהוב את האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). כל פעם ששרתי את המזמור הזה, הרגשתי עוצמה אדירה תומכת בי והתשישות, הדיכאון והכאב שבתוכי נעלמו כולם כמו מאליהם. בה בעת, הבנתי שהעובדה שהייתי מסוגלת לשאת את הכאב הזה הייתה הברכה הכי גדולה שיכול היה להעניק לי אלוהים. יהיה סבלי רב ככל שיהיה, הייתי נחושה ללכת בעקבות אלוהים עד הסוף ולחתור לאהוב אותו ולהשביע את רצונו אפילו עד נשימתי האחרונה. כשאהבת האל בעזרי, הצלחתי לשרוד 20 ימים בלתי נסבלים כמעט בבית המעצר. במאורת המפלצות החשוכה ההיא, היה זה אור החיים מהאל הכול יכול אשר פיזר את החושך ואיפשר לי להמשיך להלל את אלוהים וליהנות ממתת החיים של דברי האל – היו אלו האהבה והישועה הגדולות ביותר שיכול היה להעניק לי אלוהים. כשהשתחררתי סוף סוף, השוטרים המרושעים עדיין איימו עליי ללא בושה ואמרו, "אל תעלי על דעתך לספר למישהו בבית מה קרה לך כשהיית כאן!" כשהבטתי בשוטרים המרושעים, בעלי פני אדם ולב של חיה, הכיעור שבנכונותם לבצע מעשים רעים אך לא לקחת אחריות על מעשיהם, חיזק עוד יותר את אמונתי ונחישותי לזנוח את השטן, ללכת בעקבות אלוהים ולשאת לו עדות. גמרתי אומר בליבי לשתף פעולה עם אלוהים ולהפיץ את הבשורה, להביא אל האור עוד נשמות כמוני, החיות בתחומו של השטן, כדי שגם הן יוכלו לקבל את אהבת הבורא וישועתו.

לכל אורך החוויה הזו, שבה נרדפתי על ידי ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית, היה זה האל הכול יכול שהוביל אותי, צעד אחר צעד, להתגבר על מצור השדים ולהיחלץ ממאורת המפלצות של השטן. כך הגעתי להבנה עמוקה: יהיה השטן פראי, אכזרי ותוקפני ככל שיהיה, הוא תמיד יהיה יריבו המובס של אלוהים. רק האל הכול יכול הוא הסמכות הגבוהה ביותר שיכול לתמוך בנו בעקביות ולהוביל אותנו אל הניצחון על השטן ועל המוות, ושיכול לאפשר לנו לחיות מתוך דבקות באור האל. כך בדיוק אומר האל הכול יכול: "כוח החיים של אלוהים גובר על כל עוצמה. יתרה מזאת, הוא עולה על כל עוצמה. חייו נצחיים, עוצמתו אדירה, ואף יציר נברא או כוח אויב לא יכול להתגבר בקלות על כוח החיים שלו. כוח החיים של אלוהים קיים ומקרין את אורו הבהיר, ללא קשר לזמן או למקום. חייו של אלוהים לעולם לא משתנים, גם נוכח התהפוכות שבשמיים ובארץ. הכל חולף אך חיי אלוהים נותרים, מפני שאלוהים הוא מקור קיומם ושורש קיומם של כל הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק המשיח של אחרית הימים יכול להעניק לאדם את דרך חיי הנצח). מהיום והלאה אני רוצה לצעוד בעקבות האל הכול יכול מבלי לסטות, לרדוף אמת ולזכות בחיי הנצח שאלוהים מעניק לאדם.