אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

כניסה למאורת שדים אפשרה לי חוויה עמוקה יותר של אהבת האל

0

מאת פניונג, מחוז שנקסי

למרות שגדלתי תחת השגחתם האוהבת של הוריי, מילדותי חשתי לעתים קרובות בודדה בליבי והרגשתי שאין לי איש לסמוך עליו. הייתי כמו אחוזה תמיד בכאב בלתי מוסבר, שלא יכולתי לגבור עליו. תכופות שאלתי את עצמי: לשם מה אנו חיים? וכיצד עלינו לחיות? אך לא יכולתי למצוא תשובה לשאלות אלו. בשנת 1999 התמזל סוף-סוף מזלי וקיבלתי את עבודת אחרית הימים של האל הכול יכול. המזון והתמיכה שבדברי האל ניחמו את לבי הבודד, וחשתי שסוף-סוף הגעתי הביתה. הרגשתי בטוחה ומוגנת במיוחד. רק אז ידעתי סוף-סוף מהי שמחה. מאוחר יותר, קראתי בדברי האל: "בלבו של אדם שאין בו מקום לאלוהים, העולם חשוך, ריק וחסר תקווה. …אף בן אדם לא יכול להחליף את מעמדו וחייו של אלוהים. האנושות לא זקוקה רק לחברה הוגנת שבה כל אדם אוכל לשובע ונהנה משוויון ומחירות – אלא לישועת האל ולחיים שהוא מעניק לאנושות" ("אלוהים שולט בגורל האנושות כולה" ב'הדבר מופיע בבשר'). כאן גיליתי שאכילת מטעמים, לבישת בגדים הדורים והתענגות בשעשועים אינם הצרכים האמיתיים בחיי אדם. הצרכים האמיתיים בחיי אדם הם ישועת האל והזנת החיים בידיו. רק אלו יכולים למלא את הריקנות שבנפשם של בני אדם. השאלות שהטרידו אותי שנים כה רבות קיבלו סוף-סוף מענה: אלוהים דואג לכל יצור חי בבריאה – על בני האדם לחיות מתוך אמון באלוהים ולמען אלוהים, כי רק אלו מעניקים משמעות לחיי אדם. ככל שקראתי את דברי האל, הבנתי יותר ויותר מהאמת, ובהמשך לקחתי על עצמי חובות בכנסייה. לעתים קרובות הלכתי לפגישות וחלקתי עם אחיי ואחיותיי, והעברתי ימים רבים בתחושת סיפוק שאני חיה חיים מלאים. אך מעצר פתאומי ניתץ את חיי השלווים והשליך אותי למאורת שדים…

היה זה יום קיץ גשום ב-17 ביולי 2009, כאשר אני ושלוש מאחיותיי התעוררנו ממנוחת הצהריים ושמענו את הכלב בחצר הפנימית מתחיל לפתע לנבוח ללא הפסק. הסתכלתי החוצה כדי לראות מה קורה, וראיתי יותר מעשרים שוטרים בלבוש אזרחי מטפסים מעבר לקיר ויורדים לחצר הפנימית. לפני שהספקתי להגיב, הם נכנסו בריצה אל תוך הבית וסחבו אותנו לחדר האורחים. השינוי הפתאומי בנסיבות גרם לי לפחד ובהלה, ולא ידעתי איך אענה לשאלות השוטרים. אבל אז עלתה בי מחשבה: אלוהים הרשה לנסיבות האלו לקרות, ועל כן עליי להישמע. לאחר מכן, השוטרים ציוו עלינו לשבת ישיבה שפופה; שניים מהם סובבו את ידיי מאחורי גבי, לחצו אלה חשמלית לצווארי, והטילו עלי מעיל שכיסה את ראשי. הם המשיכו ללחוץ עליי כלפי מטה עד שאיבדתי תחושה ברגליי. כל תנועה קטנה שלי נענתה בפרץ של קללות וגידופים. השוטרים המרושעים ערכו חיפוש בכל הבית כמו פורצים אלימים, בעוד אני התפללתי ללא הפסק לאלוהים בליבי: "אלוהים! אני יודעת שהכול בידיך ושכוונותיך הטובות הביאו אליי את המצב הזה. למרות שכרגע איני מבינה, אני מוכנה להישמע. אלוהים! אני מבוהלת ומפוחדת מאוד, ואיני יודעת עם אלו נסיבות אצטרך להתמודד בקרוב. אני יודעת ששיעור קומתי נמוך ושהבנתי את האמת מצומצמת. אני מתחננת, לכן, להגנתך ולהדרכתך. תן לי אמונה וכוח כדי שאוכל לעמוד איתנה, ולא אבגוד בך כיהודה איש קריות." התפללתי שוב ושוב, ולא העזתי להרפות מאלוהים אפילו לרגע. בחיפוש שערכו, השוטרים מצאו ארבעה מחשבים ניידים, כמה טלפונים ניידים, כמה התקני דיסק-און-קי ונגני MP3, ויותר מ-1,000 יואן במזומן. אחרי שסיימו לערוך חיפוש בבית, הם החרימו את כל שמצאו, צילמו כל אחת מאיתנו ואילצו אותנו להיכנס למכוניתם. בדרכי החוצה ראיתי מכוניות משטרה נוספות ויותר שוטרים משיכולתי לספור.

השוטרים לקחו אותנו לאכסנייה בתת-אזור צבאי, ושם הפרידו בינינו כדי לתחקר כל אחת מאיתנו בנפרד. שני שוטרים ניצבו כשומרים בדלת. מיד אחרי שדחפו אותי אל תוך החדר, שלושה שוטרים ושוטרת אחת החלו לתשאל אותי. אחד השוטרים פתח ושאל, "מאיפה את? מה שמך? מה מעשייך באזור זה? איפה הכסף של הכנסייה?" בליבי התפללתי ללא הפסק לאלוהים, וסירבתי להוציא הגה מפי בתגובה לכל שאלותיהם. כאשר נוכחו בכך, השוטרים יצאו מכליהם. הם ציוו עליי לעמוד זקופה לגמרי, ולא אפשרו לי להישען על הקיר. כך המשיכו לתחקר אותי, כשהם מתחלפים ביניהם, במשך שלושה ימים ושלושה לילות. במשך כל הזמן הזה הם לא אפשרו לי לאכול או לישון. גופי, שהיה במילא רזה וחלש, לא יכול היה לעמוד בהתעללות כזו. ראשי כמו עמד להתפוצץ והרגשתי כאילו לבי נעקר מתוכי. הייתי עייפה ורעבה, ולא הצלחתי לעמוד יציבה. אך בכל פעם שעצמתי את עיניי, השוטרים היכו בי ואמרו, "את לא תישני עד שלא תעני על שאלותינו! אין סיכוי! יש לנו כל הזמן שבעולם. נראה כמה זמן תחזיקי מעמד!" הרבה משאלותיהם היו אודות הכנסייה. לאורך כל מסע הייסורים הזה הייתי בחרדה, ופחדתי שברגע של חוסר תשומת לב אגלה להם משהו. התייסרתי בגופי וברוחי, אבל כאשר חשבתי שהגעתי לקצה גבול יכולתי ושלא אוכל לשאת עוד את הסבל, אלוהים פתח את עיניי והעלה בזיכרוני פסקה מדבריו, "כשאתם מתמודדים עם סבל, עליכם להיות מסוגלים שלא להתייחס לבשר והדם ולא להתלונן על אלוהים. כשאלוהים מסתתר מכם, עליכם להיות מסוגלים להאמין ולהיות חסידיו ולשמור על אהבתכם הקיימת מבלי להניח לה להתערער או להיעלם. בלי קשר למה שאלוהים יעשה, עליכם להישמע לתוכניתו ולהיות מוכנים עוד יותר לקלל את בשרכם ודמכם במקום להתלונן על אלוהים. כשאתם מתמודדים בניסיונות, עליכם לְרַצות את אלוהים חרף כל סלידה מצד אדם היקר לכם או בכי תמרורים. רק זה יכול להיקרא אהבת אמת ואמונת אמת. בלי קשר לשיעור קומתכם בפועל, ראשית עליכם להתאפיין ברצון לסבול קשיים וכן באמונת אמת, וצריך להיות לכם הרצון לזנוח את הבשר" ("בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך" ב'הדבר מופיע בבשר'). כל שורה מדברי האל הללו עודדה אותי. אמת הדבר, השטן ניצל את חולשתי הגופנית כדי לתקוף אותי. הוא קיווה לנצל את תשוקתי להגן על בשרי ולחיות בנוחות ובנועם כדי לגרום לי לציית לו. לא הייתי מוכנה לתת לו להוליך אותי שולל ולגרום לי לחיות כיהודה איש קריות, פחדנית ושפלה. הייתי מוכנה לחיות לפי דברי האל, לזנוח את הבשר ולנהוג באהבת אלוהים. העדפתי לקלל את בשרי ולא למחות כנגד אלוהים או לבגוד בו. דברי האל היו לי מקור לכוח בלתי נלאה, והעניקו לי את נחישות הרצון לשאת את יסוריי. בחצות היום השלישי הגיע איש בגיל העמידה, כפי הנראה הממונה עליהם, וכאשר נוכח שהם לא הצליחו להוציא ממני מילה, ניצב הישר מולי ואמר, "את אישה צעירה ונראית לא רע. את יכולה לעשות כל שתירצי. למה את מתעקשת להאמין באלוהים? למה שלא תספרי לנו מה שאת יודעת? אין זה בטובתך למשוך את הזמן. ככל שתשתהי, כך יגבר סבלך." באותו רגע, גופי היה חלש מאוד, ונחישות החלטתי החלה להתערער. חשבתי, "אולי כדאי שאספר להם פרט חסר חשיבות. אם אמשיך להשתהות, מי יודע באלו אמצעים נוספים הם ישתמשו כדי לענות אותי?" אבל מייד חשבתי, "לא! אסור לי לומר דבר! אם אגלה אפילו פרט קטן, הם ישאלו אותי עוד ועוד. אם רק אתחיל לענות להם, לא יהיה לכך סוף, ואז באמת אהיה כיהודה איש קריות." כאשר הבנתי זאת, תפסתי שכמעט נפלתי בפח שטמן לי השטן. זה היה מסוכן! איזה שדים ערמומיים, נבזיים! הם ניצלו את חולשתי והפעילו עליי גם שיטות חקירה קשות וגם רכות כדי לגרום לי לבגוד בכנסייה. לא יכולתי להרשות לשטן להוליך אותי שולל. אני מעדיפה למות ולא לבגוד באלוהים.

ביום הרביעי, אחרי שהשוטרים המרושעים הללו נוכחו שעדיין לא סיפרתי להם דבר, הם ניסו טקטיקה אחרת. הם העבירו אותי לחדר אחר וסגרו את הדלת. אז נזכרתי, שפעם שמעתי מישהי מתארת כיצד השוטרים הכניסו אחות לתא מאסר מלא גברים ואפשרו לאסירים להתעלל בה. פחדתי מאוד, כמו טלה חסר אונים בלוע הנמר, וחשבתי, "איך הם עומדים לענות אותי עכשיו? האם אמות בחדר הזה? …אלוהים, אנא שמור עליי ותן לי כוח!" התפללתי וקראתי לאלוהים שוב ושוב, ולא העזתי לעזוב אותו אפילו לרגע. השוטרים המרושעים ישבו על המיטה. הם ציוו עליי לעמוד לפניהם וחזרו שוב על אותן השאלות. כאשר ראו שעדיין איני מדברת, אחד מהם התמלא חימה. הוא תפס את זרועותיי, עיקם אותן מאחורי גבי, אזק אותי וציווה עליי לעמוד בתנוחת "רוכב הסוס". בנקודה זו כבר לא נותרה טיפת כוח ברגליי. הן היו כה חלשות שבקושי עמדתי עליהן, ובוודאי שלא יכלו להחזיק אותי בתנוחת "רוכב הסוס". לא יכולתי לשהות בתנוחה זו אפילו רגע. כאשר לא יכולתי להישאר בתנוחה זו לפי דרישותיהם, אחד מהם בעט בחוזקה בשוק רגלי, וגרם לי להתמוטט לרצפה. קצין משטרה גדל-מידות אחר פסע קדימה, אחז באזיקיי והניף אותי מעלה, הרים את זרועותיי מאחורי גבי גבוה באוויר וצעק עליי, "דברי עכשיו! לא כדאי לך למתוח את סבלנותי!" ככל שהוא הניף אותי גבוה יותר כך התהדקו האזיקים, עד שצרחתי מכאב. ככל שצרחתי כך הוא הרים אותי גבוה יותר והטיח בי איומים, אבל אני לא יכולתי לחוש דבר מלבד זרועותיי ופרקי כף היד שלי, שעמדו להיקרע. בעיצומו של הסבל הזה, עלתה פסקה מדברי האל בזיכרוני. "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" ("רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). באותו רגע הרגשתי בכל לבי את נחמתו ועידודו של אלוהים. חשתי שאלוהים ניצב לצדי, שהוא איתי, מחזק אותי להישאר נחושה גם כאשר סבלי גדול ולהיות נאמנה לו עד הסוף, כי רק זוהי עדות חזקה ומהדהדת. בדממה התפללתי לאלוהים, "אלוהים, כעת אתה דורש ממני להישאר נחושה ולשאת עדות לך. גם אם יגדל סבלי מאוד, אשא לך עדות בפני השטן. לא אבגוד בך גם אם הדבר יעלה לי בחיי! לא אשמע לשטן!" אחרי עוד סיבוב של עינויים, השוטר נוכח שעדיין איני מדברת והשליך אותי באכזריות לרצפה. לאחר מכן ראיתי שהאזיקים חתכו שני חתכים עמוקים לתוך פרקי היד שלי, והכאב כמו ביתר את גופי. אפילו כיום איני יכולה להרים משאות כבדים בידי הימנית.

השוטרים עינו אותי לסירוגין במשך עשרה ימים, בניסיון להוציא ממני מידע על הכנסייה. כאשר ראו שהשיטות האלימות שלהן לא עובדות, הם ניסו אסטרטגיה אחרת. יום אחד הם שלחו שוטרת כדי שתתיידד איתי. היא הביאה לי כמה מוצרים לשימוש יומיומי, ואז ניסתה לשאת חן בעיניי ואמרה, "ראי את עצמך – אישה צעירה, נאה, בטח גם יש לך דיפלומה טובה. אלמלא האמנת באלוהים היינו יכולות להיות חברות. אם אין לך לאן ללכת, תוכלי להישאר בביתי. אוכל לעזור לך למצוא כאן עבודה טובה, ולהכיר לך בן זוג טוב. יהיה לך בית משלך, בעל, ילד, ותוכלי ליהנות מחייך עם משפחתך. האם לא יהיה זה נחמד? המצב כרגע הוא שאינך יכולה לחזור לביתך. האם אינך מתגעגעת לביתך ולהורייך?" השוטר שלצידה הצטרף אליה ואמר, "היא צודקת. למה את מעבירה את ימייך במחבוא, נודדת ממקום למקום? למה את עושה זאת לעצמך? אם רק תשתפי איתנו פעולה, אני מבטיח לך שנמצא דרך לחלץ אותך מכל זה." שמעתי את פיתוייהם ולמרות רצוני לבי נחלש: "הם צודקים. את השנים האחרונות העברתי במחבוא, בפחד שהמשטרה תעצור אותי. לא הייתה לי כתובת קבועה, וכל הזמן הייתי בחרדה. מתי יסתיימו כבר ימי הרדיפה הללו? איזה קיום אומלל הוא זה!" אבל מחשבה זו הביאה מייד אפלה לליבי, ועל כן קראתי לאלוהים, "אלוהים! אני יודעת שאני לא במצב נכון. אני מעמידה לך דרישות ומתלוננת עליך. זו המרדנות וההתנגדות שבי. אלוהים! אני מתחננת לפניך שתאיר את עיניי, כדי שאוכל להיחלץ ממצב שגוי זה, למנוע מהשטן להגשים את מזימתו, ולהציל את עצמי מנפילה במלכודת השטן." אחרי שהתפללתי, זכרתי פסקה מדברי האל, "אולי אתם זוכרים את המילים האלה: 'כי סבלנו הקל, שהוא רק לרגע, יביא לנו כבוד עולמים גדול במאוד מאוד.' בעבר, כולכם שמעתם את האמרה הזאת, אך איש מביניכם לא הבין את משמעותן האמיתית של המילים. כיום, אתם יודעים היטב את המשמעות האמיתית שהן טומנות בחובן. המילים האלה הן מה שאלוהים ישיג באחרית הימים. והן יושגו על בני האדם שהתנין הגדול האדום כאש אמלל בארץ שבה הוא שוכן. התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולרדיפה. זו הסיבה שהמילים האלה יהפכו למציאות בקרב קבוצת בני האדם שאתם שייכים לה" ("האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?" ב'הדבר מופיע בבשר'). הנאורות שבדברי האל מילאה באור את לבי. הבנתי את המשמעות של חוויית הרדיפה והסבל. אלוהים משתמש ברדיפה על ידי השדים האלו כדי להעניק לנו את הנחישות לשאת ייסורים ולהביא לידי שלמות את כנותנו ואת אמונתנו בו, כך שניסיוננו ועדותנו יוכלו להפוך להוכחה רבת עצמה לכך שאלוהים גובר על השטן, וכך שכולם יוכלו לראות עדות כזו, שעבודת אחרית הימים של האל הכול יכול אינה עבודתו של אדם אלא של האל עצמו. אלמלא עבודתו של האל וההדרכה והתמיכה של דברי האל, אף אדם לא היה מסוגל לשאת את אכזריותם של השדים הללו ואת העינויים הדורסניים והמתמשכים בידיהם. היכולת להאמין באלוהים ולבטוח בו, אפילו אם המחיר הוא חיי שלי, היא ההשפעה של עבודת האל הכול יכול על בני אדם. זוהי העדות לתהילת האל ולעוצמתו הכל יכולה. בשלב האחרון של עבודתו, אלוהים רוצה לזכות בקבוצה של מתגברים, היכולים לשאת את רדיפת השטן ואת פגיעתו האכזרית ולפנות בלי מורא לעבר הצדק. אלו הם המתגברים, שבהם האל רוצה בסופו של דבר לזכות! דברי האל אומרים, "הענקתי לכם את כל כבודי, והענקתי לכם את החיים שהעם הנבחר, בני ישראל, מעולם לא זכו להם. אתם אמורים לשאת עדות למעני בזכות ולהקדיש לי את בחרותכם ולהקריב את חייכם. מי שאעניק לו מכבודי יישא עדות למעני וייתן את חייו בעבורי. הדבר נקבע מזמן. מזלכם שופר עליכם שאני מעניק לכם מכבודי, וחובתכם היא להעיד על כבודי" ("מה אתם יודעים על אמונה?" ב'הדבר מופיע בבשר'). בתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים שלו, אלוהים ביצע שלושה שלבי עבודה והתגלם פעמיים כבשר ודם. בהתגלמותו האחרונה כבשר ודם, הוא מגיע לבצע את עבודתו בסין, ארץ אתאיסטית שבה אלוהים נרדף יותר מבכל מקום אחר. חלק מהתהילה, שבה הוא יזכה באחרית הימים, הוא משיג בעבודתו על אלו מאיתנו שנפגעו בצורה עמוקה ואכזרית על ידי השטן. בכך הוא מביס את השטן, ובאותה עת מבצע את עבודת האמת והחיים בקרבנו. אנו זוכים לחסד רב מהאל, ועל כן חייבים להעיד עליו. זהו תפקיד שהוטל על-ידי אלוהים, וזהו גם חסדו ורוממות רוחו, וכבוד הוא לנו. לכן, הסבל שאנו סובלים כיום הוא בעל משמעות וערך, והוא מייצג את חסדי האל כלפינו. הודות לנאורות ולהדרכה שבדברי האל, הבנתי את רצון האל, זיהיתי את תעלוליו של השטן, ומצאתי את נחישות הרצון לשאת כל ייסורים כדי לעמוד איתנה ולהעיד על אלוהים. השוטרים המשיכו לתשאל אותי עוד שבועיים, אבל לא מסרתי להם שום מידע על הכנסייה.

בהמשך הועברתי לבית המעצר המקומי. מייד עם הגיעי, שוטרת פקדה עליי להתפשט כדי לעבור חיפוש, ולקחה ממני גם את הכסף שנשאתי עליי. כאשר נכנסתי לתא המעצר, הסירחון בו היה נורא. יותר מעשרים נשים הצטופפו על משטח שינה אחד. כולנו אכלנו, שתינו ועשינו את צרכינו באותו חדר. בחודש שלאחר מכן, צוויתי על ידי השוטרים המרושעים לעבוד שעות נוספות ולמלא חובות נוספות מדי יום. הם לקחו ממני את משקפיי, כך שכל שראיתי היה מעורפל, ובזמן שעבדתי הייתי צריכה לקרב חפצים לעיניי כדי לראותם בבהירות. בנוסף לכל זה, המנורות בבית המעצר היו קטנות ועמומות. בזמן שאחרות ישנו, נאלצתי להמשיך לעבוד מאוחר אל תוך הלילה, כי לקח לי זמן רב להשלים את משימותיי. עיניי היו תשושות לגמרי, ופחדתי שאתעוור בגלל העבודה. לא יכולתי לישון היטב, ומדי לילה היה עליי לעשות שעת משמרת בתא. בנוסף למעמסת העבודה היומית גם נחקרתי פעמיים בשבוע, והשוטרים המרושעים כבלו אותי באזיקים ובשלשלאות, והלבישו אותי בבגדי אסירים בצבע "צהוב קיסרי". אני זוכרת כי ביום אחד כזה היה גשום. הלכתי לצידו של שוטר, שאחז במטרייה שהגנה עליו מהגשם. הלכתי בקושי רב, אזוקה וכבולה בשלשלאות, בבגד האסירים הדק שלי, רועדת מקור הגשם שירד עליי. השלשלאות הכבדות שפשפו את עקביי ושקשקו בקול רם עם כל פסיעה שלי. בעבר ראיתי מחזות כאלו רק בטלוויזיה, אבל כעת חוויתי אותם על בשרי. לא יכולתי שלא לשנוא את מצבי, וזעקתי בליבי, "כך חוקרים רוצחים ואנסים! מה עשיתי שכך מגיע לי?" באותו רגע אלוהים האיר את עיניי וזכרתי את דברי האל, "אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא! …עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הדוחה של השד הזה ולאפשר לבני האדם שהתעוורו ואשר עברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולהפנות עורף לשטן המרושע הזה" ("עבודה והיווכחות (8)" ב'הדבר מופיע בבשר'). כאשר השוויתי את דברי האל למציאות שניצבה בפניי, ראיתי סוף-סוף, שלמרות שהממשלה הסינית הקומוניסטית מצהירה בדרכים שונות לעולם, שכל בני האדם ראויים לחופש דתי, ברגע שמישהו באמת מאמין באלוהים, היא מגיבה בצורות שונות של רדיפה, מעצר, אלימות, פגיעה, גינוי ומאסר. היא לא מתייחסת לבני אדם בצורה אנושית. הערכים המוצהרים של "חופש אמונה דתית" ו"דמוקרטיה וזכויות אדם" הם תכסיסים שנועדו רק להוליך שולל, לעוור ולתמרן אחרים. המפלגה הקומוניסטית המרושעת מייפה את עצמה במילים יפות, אבל למעשה היא אכזרית ופראית כחיית טרף שטנית, ערמומית וזדונית מאין כמוה! הממשלה הסינית הקומוניסטית מתעלמת במכוון ומעלימה עין מהנבלים ואנשי הזדון בעולם שמרמים, שודדים ורוצחים, ולפעמים אף מגנה עליהם, ועם זאת היא רודפת ללא רחם והורגת בני אדם המאמינים באלוהים והולכים בדרך הנכונה. היא שד של ממש שהופך עצמו לאויב האל! ככל שחשבתי על כך, לא יכולתי שלא לשנוא את השד הנתעב הזה. נשבעתי להתקומם נגדו אפילו אם הדבר יעלה לי בחיי, והתמסרתי לידי האל! אחרי חודש, למרות שלא היו בידיהם שום הוכחות, המשטרה גזרה עליי שנה של חינוך מחדש בעבודת פרך באשמת "הפרעת הסדר הציבורי".

כאשר הגעתי למחנה העבודה, נוכחתי שזהו מקום אפל אפילו יותר מבית המעצר. כאן לא היה כל חופש. העצורים יכלו לאכול, לשתות או ללכת לשירותים רק בפקודת שומרי היחידה שלהם, והיה עלינו לציית לשומרים בכל – או להיענש. כאשר נכנסנו לחדר או יצאנו ממנו היה עלינו להתפקד, ואם מי מאיתנו דיווח מספר לא נכון, היחידה כולה נענשה בעמידה בשמש היוקדת או בגשם הסוחף במשך שעתיים. כאשר הלכנו לחדר האוכל לאכול, אם מישהו דיווח מספר לא נכון, היחידה כולה נענשה בכך שנאלצה להמתין בחוץ ולא לאכול. יכולנו רק להתבונן, חסרי ישע, באסירים האחרים אוכלים את ארוחתם. כמו כן היה עלינו לשיר שיר צבאי לפני כל ארוחה, במלוא קולנו; אם מישהו מאיתנו זייף או לא שר בקול רם, היה עלינו לשיר את השיר שוב, פעם ופעמיים. הורשינו לאכול רק כאשר שומרי היחידה שלנו היו מרוצים מביצוע השיר. "מערכת הניהול" הזו, כפי שהיא מכונה, קיימת רק כדי להשביע את תאוותם של השומרים המרושעים הללו לשלוט באחרים, לפקוד על אחרים כרצונם וליהנות ממעמדם. מדי יום הם דוחפים בני אדם אחרים אל קצה גבול יכולתם. כאן, בנוסף לכך שהאסירים נאלצו לנקות את מגורי השומרים ולקפל את מצעיהם, היה עליהם גם להביא מים לאמבטי הרגליים שלהם ולעסות את גבם. השומרים התנהגו כמו מלכים ומלכות, חייכו אלייך אם שירתת אותם לשביעות רצונם אבל גערו בך בצעקות או הכו אותך אם לא היו שבעי רצון משירותך. בכל מצב בו היינו, אפילו אם בשירותים, ברגע ששמענו את השומרים צועקים היה עלינו לענות בצעקה "נוכח" ולמהר אליהם כדי לשמוע את פקודותיהם. כך מנוהלים מחנות העבודה תחת הממשלה הסינית הקומוניסטית. הם אפלים, מדכאים, אכזריים ומשפילים. לנוכח התנאים האלו חשתי רק כעס וחוסר אונים. בנוסף לכך, השוטרים המרושעים התהגו כלפי האסירים במחנה העבודה כאילו היו חיות עבודה ועבדים, לא יותר מאשר אמצעי להפקת רווחים. מדי יום הם העמיסו עלינו עבודה, עד כדי כך שמלבד לאכול ולישון עבדנו כל הזמן, כדי שהם יוכלו להפיק מאיתנו רווח. מדי יום, בנוסף לכך שהיינו חייבים לציית לפקודות השונות, היה עלינו גם להתמודד עם עומס עבודה כבד, ולא ניתן היה לצפות מתי יגערו בנו ויענישו אותנו. הסבל היה קשה מנשוא, ופעמים רבות מספור חשבתי לעצמי, "האם אמות במחנה העבודה הזה? הם מעבידים אותנו כל יום בפרך. איך אצליח לשרוד שנה של עבודת פרך כזו? מתי זה יסתיים? איני מסוגלת לשאת אפילו דקה נוספת, אפילו שנייה נוספת, בגיהינום הזה…" בנוסף לכך, לא היה איש שיכולתי לחלוק עמו באופן גלוי את רגשותיי. כל יום נאלצתי לשאת הכל בשתיקה ולעבוד ללא הפסק. הרגשתי אומללה. בלילה, בעת שכולם ישנו, השקפתי בכוכבים מבעד לחלון המסורג, ועצב הציף אותי. חשתי מבודדת ובודדה. לא יכולתי שלא להתייפח אל תוך הכרית שלי. אבל ברגע החולשה הגדול ביותר, זכרתי לפתע את דברי האל, "אלוהים הדיר שינה מעיניו לילות רבים כדי לבצע את העבודה של האנושות. מלמעלה ועד למעמקים, הוא ירד אל הגיהינום שבו האדם חי כדי להעביר את ימיו עם האדם. הוא מעולם לא התלונן על מצב המחיה העלוב בקרב בני האדם ולא הוכיח את האדם על מרדנותו, אלא שהוא סובל השפלה מאין כמוה בעת שהוא מבצע את עבודתו באופן אישי. איך ייתכן שמקומו של אלוהים יהיה בגיהינום? איך ייתכן שהוא יעביר את חייו בגיהינום? אולם למען כל האנושות, וכדי שהאנושות כולה תוכל למצוא מנוח כמה שיותר מהר, אלוהים סבל השפלות ועוולות כדי לרדת ארצה, ונכנס באופן אישי ל'גיהינום' ול'שאול', אל גוב האריות, כדי להושיע את האדם" ("עבודה והיווכחות (9)" ב'הדבר מופיע בבשר'). כל שורה מדברי האל ניחמה את ליבי המעונה. כן! חשתי בודדה ומבודדת בבית הכלא השטני הזה מפני שלא היה לי איש לבטוח בו; אבל אלוהים ירד מהשמיים אל האדמה ועבר פגיעות ועינויים נוראיים כדי להושיע אותנו, האנושות, למרות שמרדנו בו והתנגדנו לו, ולמרות שאיש לא יכול היה להבינו או להתחשב ברצונו. הוא נאלץ לשאת את חוסר ההבנה, התלונות, ההזנחה, ההתקפות, הולכת השולל והבגידה של בני אדם. האם אלוהים לא חש מבודד ובודד באותה מידה? האם אלוהים לא עונה וסבל גם הוא? אבל למרות זאת לא התחשבתי כלל ברצון האל, ואחרי שסבלתי רק מעט הפכתי שלילית וחלשה. רציתי רק לסגת ולהימלט. באמת הייתי אישה מרדנית! אלוהים הרשה לשדים האלו לרדוף אותי לא מפני שהוא רצה במתכוון לגרום לי סבל, אלא מפני שרצה שאיווכח בבהירות בפניה המרושעים של הממשלה הסינית הקומוניסטית, דרך חוויית הרדיפה האכזרית שעברתי, ושאהיה מסוגלת באמת לזנוח אותה וסוף-סוף לחזור באופן מלא לאלוהים. כל זה התרחש הודות לכוונותיו הטובות ולישועתו של האל. ובכל מקרה, המשיח סבל כעת ביחד איתי, כך שלא הייתי עוד בודדה. רק אז הרגשתי, שכל מעשי האלוהים לאדם הם מעשי ישועה ואהבה. למרות שגופי סבל ייסורים, הם הביאו תועלת עצומה להיווכחותי בחיים! לאחר שהבנתי זאת, בהדרגה התחלתי לצאת ממצבי השלילי והחלש, ומצאתי את הנחישות לשאת את הייסורים ברצון כדי לשאת עדות לאלוהים.

בסוף יוני 2010 שוחררתי, חודש לפני תום השנה. הודות לרדיפה ולקשיים שחוויתי, נוכחתי באופן עמוק כי ישועת האל לבני האדם היא אמיתית ומעשית, וכי אהבת האל לבני האדם היא עמוקה וכנה. אלמלא חוויתי רדיפה ומאסר בידי השדים הללו, אמונתי, אומץ לבי ונחישותי לשאת את הייסורים לא היו זוכים לבוא לידי שלמות, ולעולם לא הייתי יכולה לראות בבהירות את פניו האמיתיים, המכוערים של השטן. לעולם לא הייתי מתעבת אותו בכל לבי, ולעולם לא הייתי מסוגלת למסור את לבי לאלוהים ולהקדיש לו את עצמי במלואי. אלמלא חוויתי את כאבי הרדיפה והקשיים שחוויתי, לעולם לא הייתי מסוגלת להבין או להעריך את הכאב שמרגיש האל או את המחיר שהוא משלם בבואו להתגלם כבשר ודם במקום המתועב הזה כדי להושיע אותנו. כך התאפשר לי לחוש עמוק יותר את אהבת האל ולקרב את לבי אליו. אני אסירת תודה לדברי האל על ההדרכה שהעניקו לי שוב ושוב, ועל שליוו אותי לאורך שנה של חיים באפילת הכלא. כיום, לאחר שחזרתי לכנסייה, אני קוראת את דברי האל ומשתפת את האמת עם אחיי ואחיותיי. לקחתי על עצמי שוב את חובותיי, ולבי מלא באושר ושמחה ללא קץ. אני מודה לאלוהים מעמקי לבי, ונדרתי לעצמי נדר: יהיו אשר יהיו הנסיבות או הניסיונות שיעמדו בפניי בעתיד, כל רצוני הוא לעסוק בחיפוש האמת בכל מאודי ולציית לאלוהים עד הסוף!

פוסט בנושא דומה

  • דברי האל הביאוני לשאת עדות

    מאת סיאו מין, מחוז שנדונג נולדתי באיזור כפרי ונחשל, וחיי כילדה היו קשים, חיי עוני. כדי לשפר את חיי בהקדם האפשרי לאחר נישואיי, התחלתי לעבוד כמטורפת – א…

  • את אביב נעוריי העברתי בכלא

    מאת צ'נשי, נפת הבאי כולם אומרים שאביב נעורינו הוא תקופת החיים הנפלאה והטהורה ביותר. עבור רבים, כנראה, שנים אלו גדושות בזיכרונות יפים. אני מעולם לא ציפ…

  • אהבת האל מלווה אותי בכול הניסיונות הקשים

    מאת לי לינג, מחוז הנאן שמי לי לינג, והשנה אני בת 76. הגעתי לאמונה בישוע אדוננו ב-1978 אחרי שחליתי, ובאותה תקופה זכיתי בחסדו בשפע. קיבלתי מכך השראה רבה…

  • לאחר שעברתי קשיים, אהבתי לאלוהים אפילו התחזקה

    מאת ז'או רואי, מחוז ג'יאנגשי שמי ז'או רואי ואני משיחי מכנסיית האל הכול יכול. מאז שהתחלתי להבין דברים, התבוננתי בהוריי כשעבדו קשה בשדות מבוקר עד ליל כד…

  • אהבתו של אלוהים אינה יודעת גבולות

    מאת ג'ואו צ'ינג, מחוז שנדונג מנת חלקי בחיים האלה הייתה סבל רב מאוד. שנים מעטות לאחר שנישאתי, בעלי נפטר, ומאותו רגע נפל על כתפיי העול הכבד של הטיפול במ…