אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

הדבר מופיע בבשר

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

רוחב הדף

0 תוצאת(תוצאות) חיפוש

לא נמצאו תוצאות

`

האמירה השלושים

בקרב בני האדם, סיכמתי פעם את מרדנותו וחולשתו של האדם, ולכן, הבנתי את חולשתו והפכתי לבקיא במרדנותו. לפני שהגעתי לשבת בקרב בני האדם, הבנתי זה מכבר את האושר והצער בקרב בני האדם – ומשום כך, אני מסוגל לעשות דברים שהאדם לא יכול לעשות ולומר דברים שהאדם לא יכול לומר, ואני עושה זאת בקלות רבה כל כך. האין זה ההבדל ביני לבין האדם? והאין זה הבדל ניכר? האם ייתכן שבני אדם שהם בשר ודם יוכלו לבצע את עבודתי? האם ייתכן שאני שייך לאותו סוג ששייכים אליו יצירים נבראים? בני האדם דירגו אותי בסוג דומה לשלהם – האין זה משום שהם לא מכירים אותי? מדוע במקום לרומם את עצמי בקרב בני האדם, עליי להצטנע? מדוע האנושות ממשיכה לגנות אותי? מדוע האנושות לא מסוגלת לקרוא בשמי? יש צער עז בלבי, אך כיצד בני האדם יכולים לדעת? איך הם יכולים לראות? העובדה שבני האדם לעולם לא מתייחסים בדברים שמדאיגים אודי כדברים בעלי חשיבות עליונה בחייהם הפכה אותם למעורפלים ומבולבלים, כאילו הם זה עתה נטלו גלולת שינה. כשאני קורא להם, הם פשוט ממשיכים לחלום, ואיש מעולם לא היה מודע למעשיי. כיום, רוב בני האדם עדיין ישנים עמוק. רק כשנשמע המנון המלכות, הם פותחים את עיניהם המנומנמות ומרגישים מעט מרה שחורה בלבם. כשהמטה שלי מכרה בקרב בני האדם, הם עדיין מקדישים לי רק[א] מעט תשומת לב, כאילו גורלם חסר ערך כמו החול שבים. על אף שלרובם יש מודעות מסוימת, הם בכל זאת לא יודעים לאן הגיעו צעדיי. זאת משום שהם לא מבינים את לבי, ולכן הם מעולם לא היו מסוגלים להשתחרר מכבלי השטן. אני נע מעל כל הדברים וחי בקרב כל הדברים, ובו בזמן, אני מואר בזרקור בלבם של כל בני האדם. מהסיבה הזו, בני האדם רואים בי שונה, במחשבה שאני יוצא מהכלל, או שאני בלתי נתפס. כתוצאה מכך, אמונם בי מתחזק מדי יום ביומו. אני נשען לאחור ברקיע השלישי ומשקיף על כל בני האדם והדברים בתבל. כשאני ישן, בני האדם משתתקים בפחד עז להפריע את מנוחתי. כשאני ער, הם מיד נהיים ערניים, כאילו הם עושים את העבודה של להסב לי אושר במפורש. האין זו גישתם של בני האדם על פני האדמה כלפיי? מי מקרב בני האדם היום רואה אותי בשמיים ובארץ כאחד? מי לא מוקיר את דמותי שבשמיים? ומי לא מזלזל בדמותי שבארץ? ומדוע האדם תמיד קורע אותי לגזרים? מדוע יש לאדם תמיד שתי גישות שונות כלפיי? האם אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם בארץ אינו אותו אלוהים שמושל על הכל בשמיים? האם דמותי שבשמיים לא נמצאת כעת בארץ? מדוע בני האדם רואים אותי אבל לא מכירים אותי? מדוע יש מרחק כזה גדול בין השמיים והארץ? האם הדברים האלה לא שווים העמקה רבה יותר של האדם?

כשאני עושה את עבודתי, ובמהלך הזמנים שבהם אני מבטא את קולי, בני האדם תמיד רוצים להוסיף לכך "חומרי טעם וריח", כאילו חוש הריח שלהם יותר חד משלי, כאילו הם מעדיפים טעם חזק, וכאילו אני לא מודע לצרכיו של האדם, ולכן אני "מטריד" את האדם" כדי "להוסיף" לעבודתי. אני לא לעמעם במכוון את החיוביות של האדם, אלא מבקש מהם לטהר את עצמם על סמך הכרתם אותי. משום שהם לקויים מדי, אני מציע להם להשקיע מאמצים רבים יותר בחיפוי על הליקויים שלהם כדי לְרַצות את לבי. בני האדם פעם הכירו אותי בתפיסותיהם, אך הם כלל לא היו מודעים לכך, ולכן הוקרתם הייתה כמו התייחסות אל חול כאל זהב. כשהזכרתי להם, הם נפטרו רק מחלק מזה, אך במקום להחליף את החלק שהם נפטרו ממנו בדברים עשויים כסף וזהב, הם המשיכו ליהנות מהחלק שעדיין נותר בידיהם, וכתוצאה מכך, הם תמיד צנועים וסבלנים בפניי. הם לא מסוגלים להיות תואמים לי, משום שיש להם תפיסות רבות מדי. לפיכך, גמרתי בדעתי לתפוס את כל מה שיש לאדם ולהשליך זאת הרחק, כדי שכולם יוכלו לחיות איתי וכבר לא בנפרד ממני. משום עבודתי, האדם לא מבין את רצוני. יש כאלה שסבורים שאני אחתום את עבודתי בפעם השנייה ואשליך אותם אל הגיהינום. יש כאלה שסבורים שאני מתחיל בשיטה חדשה של דיבור, ורובם רועדים מפחד: הם מפחדים עד עמקי נשמתם שאני אסיים את עבודתי ואעזוב אותם ולא אותיר להם מקום מפלט, והם מפחדים עד מאוד שאני שוב אטוש אותם. בני האדם תמיד משתמשים בתפיסות ישנות כדי למדוד את עבודתי החדשה. אני אומר שבני האדם מעולם לא תפסו את השיטה שבה אני עובד – האם הם יוכלו להעיד על עצמכם כראוי הפעם? התפיסות הישנות של בני האדם הן כלי הנשק שמפריעים לעבודתי, הלא כן? כשאני מדבר אל בני האדם, הם תמיד נמנעים מליישר מבט, בפחד עז שעיניי ינוחו עליהם. לכן, הם מרכינים ראש, כאילו הם עוברים ביקורת שלי – זה נגרם מהתפיסות שלהם, הלא כן? מדוע הצטנעתי עד היום, אך אף אחד לא הבחין בכך מעולם? האם עליי להשתחוות בפני האדם? באתי מהשמיים אל הארץ, ירדתי ממעל אל מקום נסתר, ובאתי אל קרב בני האדם וגיליתי להם את כל מה שיש לי ואת כל מי שאני. דבריי כנים וישרים, סבלנים ונדיבים, אך מי אי-פעם ראה מה אני ומה יש לי? האני אני עדיין נסתר מהאדם? מדוע כל כך קשה לי לפגוש את האדם? האם משום שבני האדם עסוקים מדי בעבודתם? האם משום שאני מזניח את חובותיי, ומשום שבני האדם ממוקדים בעיסוק בהשגת הצלחה?

בדעתם של בני האדם, אלוהים הוא אלוהים, ולא קל לבוא איתו במגע, ואילו האדם הוא האדם, והוא לא אמור להפוך למופקר בקלות רבה. עם זאת, מעשיהם של בני האדם בכל זאת לא יכולים לבוא בפניי. האם ייתכן שהדרישות שאני מציב גבוהות מדי? האם ייתכן שהאדם חלש מדי? מדוע בני האדם תמיד מביטים מרחוק ברף שאני מציב? האם בני האדם באמת לא יכולים לעמוד בו? דרישותיי מחושבות לפני אופיים של בני האדם, ולכן הן לעולם לא חורגות משיעור קומתו של האדם. אף על פי כן, בני האדם בכל זאת לא מסוגלים לעמוד ברף שאני דורש. אינספור פעמים נזנחתי בין בני האדם. אינספור פעמים בני אדם הביטו בי בעיניים לועגות, כאילו גופי מכוסה בקוצים ומתועב בעיניהם. לכן, בני האדם מתעבים אותי וסבורים שאין לי ערך. האדם דוחף אותי כך לכאן ולשם. אינספור פעמים, בני אדם הביאו אותי הביתה תמורת מחיר נמוך, ואינספור פעמים, הם מכרו אותי במחיר גבוה, וזו הסיבה לכך שאני מוצא את עצמי במצבי הנוכחי. נדמה שבני האדם עדיין רוחשים עליי מזימות. רובם עדיין רוצים למכור אותי ברווח של מאות מיליוני דולרים, משום שהאדם מעולם לא הוקיר אותי. נדמה שהפכתי לגורם ביניים בין בני אדם, לנשק גרעיני שבו הם משתמשים כדי להילחם זה בזה, או להסכם שנחתם ביניהם – וכתוצאה מכך, לסיכומו של עניין, אין לי כל ערך בלבו של האדם, ואני פריט ביתי שניתן לוותר עליו. אולם אני לא מגנה את האדם משום כך. אני אך ורק מושיע את האדם, ותמיד הייתי רחום עם האדם.

בני האדם סבורים שאני אחוש הקלה כשאשליך בני אדם אל הגיהינום, כאילו אני עושה עסקה מיוחדת עם הגיהינום, כאילו אני איזושהי מחלקה המתמחה במכירת בני אדם, כאילו אני מומחה בהולכת שולל וכאילו אמכור אותם לכל המרבה במחיר ברגע שהם יהיו בידיי. פיהם של בני האדם לא אומר זאת, אל בלבם, זה מה שהם חושבים. על אף שהם כולם אוהבים אותי, הם עושים זאת בסתר. האם שילמתי מחיר כה גבוה והשקעתי כל כך הרבה תמורת כמות האהבה הזעומה הזו מהם? בני האדם הם רמאים, והם תמיד מעמידים פנים שהם קורבנות הרמייה. אני הוא זה שתמים מדי: ברגע שהם מוצאים את נקודת התורפה הזו, הם שוב ושוב מרמים אותי. הדברים שבפי אין פירושם שאני אמית בני אדם או אדביק תוויות אקראיות עליהם – הם המציאות של האדם. אולי חלק מדבריי "מגזימים", ואם כך הדבר, אני יכול רק "להתחנן" שבני האדם ימחלו לי. משום שאני לא "מיומן" בשפת האדם, הרבה ממה שאני אומר לא מסוגל לעמוד בדרישותיהם של בני האדם. אולי חלק מדבריי פוגעים בלבם של בני האדם, ואם כן, אני יכול רק "להתחנן" בפניהם שיהיו סובלניים. משום שאני לא בקיא בתורת החיים של האדם, ומשום שאני לא מדבר היטב, רבים מדבריי מכאיבים לבני האדם. אולי חלק מהדברים מתייחסים לשורש מחלתם של בני האדם וחושפים את חוליים, ולכן אני מייעץ לכם ליטול מעט מהתרופה שהכנתי לכם, מפני שאין לי כל כוונה לפגוע בכם ואין לתרופה הזו תופעות לוואי. אולי חלק מדבריי לא נשמעים "מציאותיים", אבל אני "מתחנן" בפני בני האדם שלא להיכנס לפאניקה. ידיי ורגליי לא "זריזות" ולכן דבריי עדיין לא יצאו לפועל. אני דורש מבני האדם להיות "מאופקים" איתי. האם הדברים האלה עוזרים לאדם? אני מקווה שבני האדם יכולים להשיג דבר מה מהדברים האלה, כדי שהדברים שלי לא יהיו תמיד לשווא!

9 באפריל, 1992

הערות שוליים:

א. הטקסט המקורי משמיט את המילה "רק."

קודם:האמירה העשרים ותשע

הבא:האמירה השלושים ואחת

ייתכן שתאהב גם...