במהלך תקופה זו, נושא השיתוף שלנו כלל היקף נרחב יחסית, הלא כן? (כן.) הוא עסק בכמה סוגיות ספציפיות יותר של אנושיות, וכן עסק בכמה סוגיות הנוגעות לחיי אנשים. בכינוס האחרון שיתפנו על נושאים הכרוכים באיכות, ולאחר מכן שיתפנו על האופן שבו ניתן להבחין בין תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים. השיתוף שלנו בנושא האיכות הושלם באופן בסיסי; מעתה ואילך, אתם יכולים לשפוט בדיוק מהי איכותו של אדם על סמך תוכן זה. כששיתפנו על שלושת ההיבטים הללו – תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים – שיתפנו על כמה ביטויים וגילויים של אנשים בחיי היומיום כדי לקבוע אם הם שייכים לקטגוריה של תנאים מולדים, אנושיות או צביונות מושחתים. באמצעות השיתוף שלנו על שלושת ההיבטים של תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים, האם יש לכם כעת הבנה מוחשית של המבנה הבסיסי של בני האדם כיצירי בריאה? (אנחנו יכולים להבין זאת מעט יותר מאשר קודם.) הסיבה שאנו משתפים על שלושת ההיבטים של הביטויים שנחשפים בחיי אנשים היא שהאנושות הנבראת מורכבת מתנאים מולדים, מאנושיות ומצביונות מושחתים. לא משנה אם אתה גבר או את אישה, אם אתה צעיר או זקן, לא משנה בקרב איזה גזע של אנשים או באיזו מדינה אתה חי, באיזו תקופה אתה חי, או באיזה סוג של סביבה ורקע חברתיים אתה חי – בקיצור, לא משנה מהו המראה החיצוני שלך – כל עוד אתה יציר בריאה, אתה מורכב משלושת ההיבטים הללו: תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים. במילים אחרות, כל אדם המשתייך לאנושות המושחתת מורכב מתנאים מולדים, מאנושיות ומחיים של צביונות מושחתים. כלומר, לכל יציר בריאה יש תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים. כמובן, התנאים המולדים של האדם נקבעים על ידי האל. האנושיות מושפעת בחלקה מתנאים מולדים, ובחלקה מותנית ומושפעת מהחינוך המשפחתי, מהסביבה החברתית ומהחינוך של השטן. צביונות מושחתים, לעומת זאת, הם הצביונות השטניים והטבע השטני של האדם, הנוצרים על ידי הולכת השולל וההשחתה של השטן. טבע מושחת זה מגיע בחלקו מהמשפחה, בחלקו מהחברה, ובחלקו מההשפעות ומההתניות שאדם חווה בסביבות שונות. מנקודת מבט זו, למעשה אף יציר בריאה אינו תעלומה כלשהי, מכיוון שהוא מורכב משלושת ההיבטים הללו: תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים. לכן, ההבחנה באיזה סוג אדם מדובר אמורה למעשה להיות קלה. אם נשים בצד את התנאים המולדים שנקבעו והוענקו על ידי האל, מה שנותר הוא להבחין מהי האנושיות של האדם ואילו צביונות מושחתים יש לו – אלה קובעים מהי המהות של אדם זה. הבחנה בדרך זו הופכת את הדברים לברורים מאוד. הבחנה במהותו של אדם על סמך הדברים הללו אינה עניין קשה. להבחנה בדרך זו יש בסיס ויש גם אמת מידה.

קודם לכן מנינו כמה ביטויים ספציפיים של תנאים מולדים, שאינם נוגעים לצביונות מושחתים. תנאים מולדים הם היסוד שעליו נשענים בני האדם לצורך הישרדותם, והם תנאים שהאנושות הנבראת אמורה להחזיק בהם. בין שמדובר בתנאים הקשורים ללידתו של אדם, כגון הזמן, הסביבה ומקום הלידה, ובין שמדובר בהיבטים כגון מראהו של האדם, איכותו, חוזקותיו, האינסטינקטים שלו, תחומי העניין והתחביבים שלו, ואישיותו – כל אלה הם חלק מהתנאים המולדים של האדם. תנאים מולדים אלה לא משחיתים את האדם, וכמובן, הם גם לא מכילים צביונות מושחתים כלשהם. באופן כללי, תנאים מולדים הם כמה תנאים בסיסיים שבהם חייב להיות ניחן כל אדם שנברא כדי לשרוד ולחיות. אנושיות מתייחסת למה שבא לידי ביטוי וכרוך במצפון ובהיגיון של אנושיות רגילה, הנחשפים מתוך גוף הניחן בתנאים מולדים. באשר לצביונות מושחתים, זה פשוט – צביונות מושחתים הם התוצאה של השחתת השטן את חייו של הגוף הזה, הניחן בתנאים מולדים ובאנושיות. האם זה נשמע מעט מופשט? בסך הכול, בני האדם שנבראו הם יצירי בריאה הנשלטים על ידי צביונות מושחתים וניחנים במצפון ובהיגיון הבסיסיים של האנושיות. יצירי בריאה אלה ניחנים בתנאים מולדים שונים שנקבעו על ידי האל. זהו המבנה הבסיסי של האנושות שברא האל. במסגרת זו, תנאים מולדים וצביונות מושחתים קלים יותר להבנה, אך האנושיות עשויה להיות מופשטת באופן יחסי. במילים פשוטות, אנושיות היא תכונה ייחודית של האנושות הנבראת, המבדילה אותה מיצורים חיים אחרים. יצירי בריאה הניחנים בתכונה ייחודית זו הם בעלי מצפון והיגיון, אופי, וכן יכולת להבחין בין טוב לרע. תכונות ייחודיות אלה המבדילות את האנושות מיצורים חיים אחרים, הן שמהוות את האנושיות. אנושיות זו כוללת כמובן את היכולת להתבטא באמצעות שפה, את היכולת להבחין בין טוב לרע, את יכולת ההבנה, את היכולת לקבל דברים חדשים, את היכולת לקבל את דברי הבורא, ואת היכולת לקבל את שליחות האל ולטפל בכל עניין. זוהי אנושיות. ההבנה הדרך הפשוטה ביותר להבין אנושיות היא שזוהי תכונה אינהרנטית של האנושות הנבראת, המבדילה אותה מיצורים חיים אחרים. המאפיינים הבסיסיים ביותר של תכונה זו הם מצפון והיגיון. זוהי הדרך הפשוטה ביותר להבין זאת. ישנם כמה פרטים בתוך כך, כגון היושרה והאופי שהאנושיות צריכה להיות ניחנה בהם, ההבחנה בין דברים חיוביים לדברים שליליים, והבחירה בדברים חיוביים וביצועם. באופן בסיסי, אנשים צריכים להבין ולדעת את הדברים האלה על שלושת ההיבטים של תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים. האם חשבתם על הסוגיות האלה בעבר? (לא חשבנו עליהן בעבר.) כעת, כשאתם נתקלים בסוגיות אלה בפעם הראשונה, האם אתם מסוגלים להבין אותן? האם אתם מסוגלים לתפוס אותן? (אנחנו מסוגלים להבין אותן במידת מה.) האם מישהו מרגיש שהנושא הזה שאנו מדברים עליו עמוק מדי ומופשט במידת מה, ושכמו דיון בפילוסופיה, הוא קצת בלתי מובן? בהתבסס על הביטויים הספציפיים של שלושת ההיבטים הללו – תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים – ששיתפנו עליהם בימים אלה, הדברים שנאמרו זה עתה לא אמורים להיות מופשטים עבורכם. הביטויים הספציפיים של שלושת ההיבטים הללו אמורים להיות מובנים לכם. בנוסף, האם היחסים בין שלושת ההיבטים הללו לא אמורים להיות ברורים גם כן? אנושיות היא היושרה, האופי, המצפון וההיגיון שאדם מפגין על בסיס היותו ניחן בתנאים מולדים בסיסיים. צביונות מושחתים הם מה שבא לידי ביטוי במסגרת האנושיות דרך התנאים המולדים, והם הצביונות השונים שאנשים מביאים לידי ביטוי, ואשר נשלטים על ידי החיים שהשטן מחדיר בהם. בדרך זו, לא משנה באילו תנאים מולדים ניחן האדם, הם אינם אלא הקליפה החיצונית הבסיסית ביותר, ואילו החיים שיכולים באמת לשלוט במהותו של האדם הם הצביונות המושחתים שהחדיר בו השטן. כלומר, כדי להבחין מהי מהותו של אדם, התבוננו בצביונות שהוא מגלה. אם הצביונות שהוא מגלה הם הצביונות המושחתים של גאוותנות, עיקשות, ערמומיות או רשעות, אזי בלי קשר לשאלה אם אופיו טוב או רע, אדם זה הוא במהותו של השטן, מכיוון שחייו הם הצביון המושחת של השטן. לכן, תכונתו של אדם תלויה בחיים שיש לו בתוכו, ולא בתנאים המולדים שלו. אם חייו הם הצביון המושחת של השטן, אזי לא משנה עד כמה נאצלים או נשגבים עשויים להיראות התנאים המולדים שלו כלפי חוץ, הוא במהותו של השטן, והוא חלק מהאנושות המושחתת. אם האמת היא חייו של אדם, אזי לא משנה עד כמה רגילים, פשוטים או בזויים עשויים להיראות התנאים המולדים שלו כלפי חוץ – ואפילו אם הוא מפגין כלפי חוץ חולשות, חסרונות ופגמים מסוימים באנושיות שלו – הוא עדיין חלק מהאנושות שנושעה. הוא שייך במהותו לאל, והוא לא של השטן. מהותו משתנה. ברגע שמהותו משתנה, גם השייכות שלו משתנה – הוא שייך לאמת ולאל. לכן, הגורם המכריע בשייכותו של האדם, במהותו ובסופו, אינו התנאים המולדים שלו, וכמובן, אין זו לחלוטין האנושיות שלו, אלא מהות חייו. אם חייו של אדם מראשיתם ועד סופם הם חיים של צביונות מושחתים, והוא של השטן, אזי השתייכותו תהיה עם השטן; אם האמת היא חייו, הוא שייך לאל, ולכן השתייכותו תהיה עם האל ביעד היפהפה שהאל הכין לאנושות. בהתבסס על הביטויים השונים ועל מהותם של האנשים בכל ההיבטים, מהי השתייכותם הנוכחית של האנשים? האם לאנשים יש חיים שבהם האמת היא חייהם? (לא.) אם כן, במה בדיוק תלויה מהותו של אדם? (במה שיש לו כחייו.) בדיוק; מה שיש בתוך חייך, זוהי מהותך. אם החיים שבתוכך משתנים, ואין בהם כבר צביונות מושחתים, אלא האמת היא חייך, אזי מבחינת מהותך אתה שייך לאל ולאמת. כמובן, תכונת האנושיות של אנשים לא משתנה – אנשים הם עדיין בני אדם, ומבחינת תכונתם, הם עדיין בני אדם שנבראו. עם זאת, מכיוון שחייך השתנו, גם השתייכותך השתנתה. לסיכום, תנאים מולדים הם תנאים בסיסיים המרכיבים את האנושות הנבראת. כלומר, כל עוד אתה נקרא אדם שנברא, תנאים מולדים אלה חייבים להתקיים בך – אלה הם התנאים הבסיסיים. אנושיות נחשפת ובאה לידי ביטוי מתוך האנושיות הרגילה של האדם בעודו חי תחת התנאים המולדים שלו. צביונות מושחתים הם החיים האינהרנטיים לאנושות המושחתת, המוסתרים מתחת לתנאים המולדים ולקליפת האנושיות. היחסים וההבדלים בין שלושת ההיבטים הללו, כמו גם התפקידים שכל אחד מהם ממלא, או הפונקציות שכל אחד מהם משרת באנושות הנבראת, הם בדיוק כפי שתואר. קודם לכן שיתפנו על כמה ביטויים הקשורים לשלושת ההיבטים הללו; תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים, שאנשים מגלים. עם זאת, התוכן הכרוך בשלושת ההיבטים הללו חורג הרבה מעבר למה ששיתפנו עליו, ולכן עלינו להמשיך לשתף היום על נושא זה.

היכן עצרנו בפעם הקודמת בנוגע לגילויים השונים של תנאים מולדים, אנושיות וצביונות מושחתים? בפחדנות ותעוזה, נכון? (כן.) השיתוף הזה הושלם. הבה נבחן כעת גמגום וכבדות פה – איזו מין בעיה זו? (תנאי מולד.) זהו תנאי מולד וגם סוג של פגם גופני. כמובן, צורות הגמגום שונות זו מזו. יש מגמגמים שמאריכים הברה אחת, בעוד אחרים חוזרים שוב ושוב על אותה הברה, ולוקח להם יום שלם מבלי שהם מצליחים להוציא מהפה משפט שלם. בקיצור, זהו תנאי מולד, וכמובן, זהו גם סוג של פגם גופני. האם זה כרוך בצביון מושחת? (לא.) זה לא כרוך בצביון מושחת. אם מישהו אומר: "אתה מגמגם כשאתה מדבר; אתה בטח ערמומי!" או: "אתה אפילו מגמגם כשאתה מדבר; איך אתה יכול להיות גאוותן כל כך?" – האם אמירות כאלה מדויקות? (לא.) גמגום, כפגם או כליקוי, לא קשור לשום היבט של צביונות מושחתים של אדם. לכן גמגום הוא תנאי מולד וסוג של פגם גופני. ברור שהוא לא כרוך בצביונות המושחתים של האדם ואין לו שום קשר אליהם. יש מצב נוסף הכרוך בגמגום: יש אנשים שבדרך כלל אינם מגמגמים כשהם מדברים, אבל כשאתה שואל אותם שאלה, הם מהססים ומגמגמים; לוקח להם יום שלם לומר משפט אחד, ועדיין אינך יכול להבין מה הם מנסים לומר. הדיבור שלהם אף פעם לא ספציפי מספיק, והם תמיד גורמים לך לנחש למה הם מתכוונים – מה שתנחש, זו תהיה כוונתם. במקרים אחרים הם משתמשים בחיוך במקום לתת תשובה ברורה. בקיצור, הם פשוט לא עונים ישירות על שאלתך. לדוגמה, אתה שואל אותם: "מאיפה באת?" והם אומרים: "אני... אני... ובכן, רק הסתובבתי ו..." אחרי ששמעת את זה אתה עדיין לא יודע מאיפה הם באו. או שאתה שואל אותם: "איך אתה מעריך את האיכות של האדם ההוא?" והם אומרים: "ה... איכות שלו, ובכן... כולם, אתה יודע... לכולנו... אממ... זה לא ממש... ברור." מדוע הם מדברים בצורה כל כך מקוטעת והססנית? האם זה גמגום או כבדות פה? לא נראה שזה המצב. אם כן, מדוע הם מדברים כך? אם זה לא בגלל גמגום או כבדות פה, מה הסיבה? (הם נשלטים על ידי צביון מושחת.) זהו בבירור גילוי של צביון. פירוש הדבר הוא שכשהם מביעים או עושים דבר מה, הם נשלטים על ידי צביון שהוא חלק מחייהם, והוא מניע אותם לדבר ולפעול כדי להשיג מטרה מסוימת. מהי המטרה הזו? להסתיר את העובדות האמיתיות, להימנע מלומר לך את העובדות האמיתיות; הם לא רוצים להסביר דברים בצורה ברורה. מדוע הם נוהגים כך? משום שהם מאמינים שאם יסבירו מה באמת קורה, הם יצטרכו לשאת בתוצאות – או שיפגעו במישהו או שיגרמו נזק לעצמם. הם לא רוצים לשאת בתוצאות האלה; הם לא רוצים שתדע את העובדות האמיתיות. זהו אופן וסגנון של דיבור ופעולה תחת השליטה של צביון מושחת. החיים ששולטים בהם וגורמים להם לפעול כך מייצגים את הטבע שלהם, והתנהגותם בדרך זו מוכיחה שאין בהם אמת כלל וכלל. הם לא מדברים על פי עקרונות-האמת. אם כן, כיצד אדם צריך לדבר כדי שדבריו יהיו תואמים לעקרונות-האמת? לשם כך עליו להיות אדם כן, בדיוק כפי שהאל אומר: "אַךְ תְּהֵא מִלַּתְכֶם 'כֵּן', כֵּן; 'לֹא', לֹא"האם הם עושים זאת? (לא.) מה הם עושים? הם לא אומרים כן כשזה כן, ולא אומרים לא כשזה לא. באיזו שיטה הם משתמשים? הם מדברים בצורה מעורפלת ומשתמשים בדרכים ערמומיות ומרושעות כדי להביע את כוונתם וכך להשיג את מטרתם להגן על עצמם. הם משתמשים בשיטות שהשטן הורה להם והחדיר בהם כדי לטפל בעניין או להביע משהו. זהו בבירור הצביון המושחת של השטן. זהו לא גילוי שטחי של אנושיות אלא גילוי של דרך פעולה תחת השליטה של הצביון המושחת של השטן.

הבה נמשיך עם ביטוי נוסף: הנאה מריגושים וסלידה משגרה; עשיית כל דבר ובחירה בכל סגנון חיים למען הריגושים. איזו מין בעיה זו? ראשית, האם זה שייך לקטגוריה של תחומי עניין ותחביבים במסגרת התנאים המולדים? (כן.) האומנם? חישבו היטב – האם זה באמת שייך לשם? האם הנאה מריגושים היא דבר רגיל ברציונליות של אדם? (זה לא דבר רגיל.) אם כן, האם נכון לסווג הנאה מריגושים תחת תנאים מולדים? (לא.) כשמסתכלים על כך בצורה זו, זה לא מתאים. לאיזה סוג של בעיה שייך הביטוי הזה? אם נאמר שהנאה מריגושים היא צביון מושחת, אזי איזה סוג של צביון מושחת זה? האם זו גאוותנות, ערמומיות או רשעות? (אף לא אחד מאלה.) אין לזה קשר לשום סוג של צביון מושחת. אם כן, איזה מין בעיה זו? (זוהי בעיה של אנושיות.) איזה מין בעיה של אנושיות זו? האם זו התנהלות חריגה במידת מה? (כן.) הנאה מריגושים וחוסר מנוחה זו התנהלות לא ראויה וחריגה. חוסר מנוחה מעיד על היעדר אנושיות רגילה. זה לא נוגע למצפון, אלא משקף בעיקר היעדר רציונליות באנושיות הרגילה. אנשים כאלה לא יכולים לדבוק במשימה אחת או לבצע את חובותיהם תוך שמירה על כללים ומחויבות. הם לא מסוגלים לעשות דברים כמו מבוגרים; חסרה להם חשיבה בוגרת, סגנון בוגר של התנהלות אישית, ודרך בוגרת בעשיית דברים. לכל הפחות, זהו פגם באנושיות שלהם. כמובן, זה לא מגיע לרמה של בעיה באופי שלהם, אלא נוגע לגישה שלפיה הם מתנהלים ופועלים. הנאה מחידושים ומריגושים, חוסר עקביות בכל מעשיהם, חוסר יכולת להתמיד, חוסר מנוחה והתנהגות לא ראויה, ורצון תמידי לחפש ריגושים ולנסות דברים חדשים וראוותניים – בעיות מסוג זה שייכות לקטגוריה של פגמים באנושיות. לאנשים שנהנים מריגושים חסרה הרציונליות של אנושיות רגילה; לא קל להם לשאת באחריות ובעבודה שמבוגרים צריכים לשאת. לא משנה איזו עבודה הם עושים, כל עוד הם עושים אותה במשך זמן רב והיא מאבדת את החידוש שבה, היא משעממת אותם, הם מאבדים עניין בביצועה ורוצים לחפש תחושת חידוש וריגוש. ללא ריגושים הם מרגישים שהדברים תפלים ואף עשויים לחוות תחושה של ריקנות רוחנית. כשהם מרגישים כך, ליבם נעשה חסר מנוחה והם רוצים לחפש ריגושים או דברים שמעניינים אותם. כל הזמן הם רוצים לעשות משהו לא שגרתי. בכל פעם שהעבודה שהם עושים או העניינים שהם מטפלים בהם משעממים או לא מעניינים אותם, הם מאבדים את הרצון להמשיך. גם אם זו עבודה שעליהם לעשות או עבודה שהיא משמעותית ובעלת ערך, הם לא יכולים להתמיד. הביטו כיצד בקרב כופרים יש רבים המשתמשים בסמים לעתים קרובות. בלי קשר לסיבות לכך, הם נהנים להשתמש בסמים כדי לחפש תחושת ריגוש ותחושות לא רציונליות מעבר לאלה שיש לאנשים רגילים. אנשים שנהנים מריגושים דומים לאלה המסתמכים על סמים לצורך גירוי. חסרה להם הרציונליות של אנשים רגילים באופן שבו הם מתנהלים, והם תמיד אוהבים לחתור לתחושות לא מציאותיות ועל-טבעיות בבחירת סגנון חייהם. זה מסוכן מאוד. כלפי חוץ, אנשים מסוג זה נראים לעתים קרובות כמי שאין להם בעיות גדולות. אם לא תבחין באנשים כאלה ולא תראה לאשורה את מהותם או את המהות של בעיה מסוג זה, אתה עלול לחשוב: "לאנשים האלה יש פשוט צביונות לא יציבים; הם בשנות השלושים או הארבעים לחייהם אבל עדיין לא בוגרים, הם כמו ילדים." למעשה, עמוק בתוכם, אנשים מסוג זה מחפשים ריגושים ללא הרף. לא משנה מה הם עושים, אין להם את המחשבות והמודעות של מבוגרים, וכן אין להם את הגישה והיחס שלפיהם מבוגרים מטפלים בעניינים. לכן אנשים כאלה הם בעייתיים מאוד. ייתכן שהאנושיות שלהם לא רעה והאופי שלהם לא נאלח במיוחד, אך בשל הפגם הזה באנושיות שלהם, קשה להם מאוד להיות כשירים לעבודה משמעותית, במיוחד לפריטי עבודה חשובים מסוימים. כשאתה משתף איתם על האמת, הם אומרים: "אני מבין הכול; אני פשוט לא יכול לעשות את זה." הם לא יכולים לחיות או לעבוד בצורה ראויה ומחויבת עם המחשבות והגישות של אנשים רגילים. ליבם תמיד חסר מנוחה. גם אנשים עם ביטויים כאלה הם בעייתיים מאוד. בכך מסתיים הדיון שלנו על הביטוי של הנאה מריגושים.

כעת, הבה נדבר על רגישות. הבה נשתמש בדרך הפשוטה ביותר לסיווגה, ונתחיל בדרך השלילה. האם רגישות היא תנאי מולד? (לא.) אם כן, האם היא צביון מושחת? (לא.) אם למישהו יש ביטוי של רגישות, האם זהו גילוי של צביון מושחת? (לא.) רגישות לא מתייחסת לתחושת גרד לאחר אכילת סוג מסוים של מזון, או להתעטשות ולדמעות לאחר הרחת ריח מסוים; היא לא מתייחסת לאלרגיה לאבקנים, לאלרגיה לבוטנים, או לכל אלרגיה לחומרים משמרים או לתרכובות כימיות – היא לא מתייחסת לרגישות גופנית. רגישות גופנית מתייחסת למבנה גופני רגיש, הנוטה לתגובות אלרגיות המופעלות על ידי ריחות או חומרים חיצוניים מזיקים מסוימים – זוהי רגישות גופנית. רגישות גופנית היא רק אינסטינקט במסגרת התנאים המולדים של האדם – היא חלק מהמבנה הגופני המולד שלו. עם זאת, הרגישות הנדונה כאן אינה מתייחסת לכך. לאחר ששללנו תנאים מולדים, ובהתחשב בכך שסוג זה של רגישות לא מסלים בדרך כלל לרמה של צביון מושחת – כלומר אין גילוי ספציפי של צביון מושחת – אזי איזו מין בעיה היא רגישות זו? (זוהי בעיה של אנושיות.) האם זו מעלה או חולשה של האנושיות? (זוהי חולשה של האנושיות.) זוהי בבירור חולשה של האנושיות – אם אינכם יכולים לראות אפילו את זה, אזי אתם בורים מדי. האם טוב או לא טוב להיות רגיש? מכיוון שזו חולשה של האנושיות, זה בוודאי לא טוב. מה פירוש המילה רגישות? אימרו זאת במילים שלכם. (להיות בעל רגישות יתר במחשבה.) האם רגישות יתר במחשבה היא מחלת נפש? אימרו לי, האם העצבים של אנשים נעשים בדרך כלל רגישים יתר על המידה? העצבים נמצאים בתוך רקמת השריר האנושית ואינם באים במגע עם אוויר חיצוני, אבק או חומרים אחרים – אז כיצד הם יכולים להיעשות רגישים יתר על המידה? אם אדם רגיש תמיד, האם זו לא בעיה במחשבותיו? אם יש בעיה במחשבותיו, האם זה אומר שיש בעיה בנפשו? (כן.) בעיה בנפש מונחית על ידי המחשבות, ואם היא מונחית על ידי המחשבות, הרי שזו בעיה הקשורה לאנושיות. כשמדובר במבט, במילה או בבחירת ניסוח של מישהו, או כאשר אותו אדם נתקל בסביבה או בסוג של מצב, הוא יפרש זאת פרשנות יתר, יקשור זאת לעצמו, ואז ישקע ברגשות של חרדה, מועקה, עצבות ודכדוך, ולעתים אף ישקע בשליליות, או – גרוע מכך – יפגין ביטויים שליליים של חיפוש נקמה, עוינות וכן הלאה. ביטויים אלה מוכיחים באופן מלא שרגישות היא סוג של פגם באנושיות. פגם פירושו שאם יש לך סוג כזה של בעיה, האנושיות שאתה מגלה אינה תקינה. לא משנה אם הבעיה נגרמת על ידי המחשבות, המצב הנפשי, ההיגיון, או תפיסות ונקודות מבט ספציפיות בהיבט כלשהו, בכל מקרה, זהו פגם בתוך האנושיות שלך. הוא גורם לאנושיות שאתה מגלה להיות לא תקינה, לא להתאים לרציונליות ולמצפון של אנושיות תקינה, וגם לא למחשבות ולנקודות המבט הנוצרות על ידי דפוסי החשיבה של אנושיות תקינה, או לגישה שצריכה להיות לאדם בעת אינטראקציה עם אחרים וטיפול בעניינים. לסיכום, מה שנחשף בהיבט זה של האנושיות הוא במהותו מצב נפשי לא תקין. לדוגמה, יש אנשים שנעשים רגישים יתר על המידה מכיוון שמישהו הביט בהם מבלי משים – הם מניחים שאותו אדם מזלזל בהם, והם נעשים אומללים ואפילו בוכים מרוב מצוקה. אימרו לי, האם זה לא מצב נפשי לא תקין? האם זו לא מחלת נפש? האם מה שאני אומר מדויק? (כן.) אם נדייק, ביטוי זה של אנושיות הוא מחלת נפש. אף אחד לא עושה להם כלום ובכל זאת הם בוכים ללא שליטה במשך כמה ימים ולא מסוגלים להתגבר על כך. זהו פגם באנושיות. כשיש סביבך אנשים מסוג זה, אתה מרגיש חנוק ומוגבל במיוחד, אינך יודע מתי אתה עלול לזמן צרות שיבואו מהם או לגרום בעיות לעצמך, ועליך להיות זהיר ביותר כשאתה מדבר בנוכחותם, ולשקול שוב ושוב את מילותיך: "אם אומר את המילה הזאת, האם הם יחשבו שאני מזלזל בהם? אם לא אדבר איתם, האם הם יחשבו שיש לי דעה מסוימת עליהם? אם אומר להם כמה מילים, האם הם יחשבו שיש לי מניע נסתר כלשהו? מהי בדיוק הדרך המתאימה לפעול?" בסופו של דבר, אתה מגיע למסקנה: אנשים מסוג זה הם פשוט חולי נפש – באמת בעייתיים! לא משנה איך תיגש אליהם, גישתך אליהם אף פעם לא תהיה נכונה; לא משנה מה תאמר או מה תעשה, הם אף פעם לא יקבלו זאת בצורה נכונה. האנושיות שלהם לא תקינה במיוחד. לאחר שתעביר זמן רב עם אנשים כאלה, תרצה רק להתרחק מהם ולהימנע מהם, ולא תרצה שום קשר נוסף איתם. לאנשים מסוג זה אין חשיבה של אנושיות תקינה – הם חולי נפש. רגישות מתייחסת לביטויים האלה; זהו פגם באנושיות. אף על פי שזהו פגם באנושיות, הוא לא פשוט יותר מצביון מושחת. אם לאדם יש פגם או בעיה באנושיות, צרות רבות יתעוררו כשהוא יתרועע עם אחרים; יהיה קשה להסתדר איתו, ויהיה גם קשה לתקן אותו. זהו ביטוי של אנושיות.

הבה נדבר על ביטוי נוסף – עקשנות. איזו מין בעיה זו? (זהו פגם באנושיות.) ראשית, הבה נשלול תנאים מולדים – עקשנות היא בהחלט לא תנאי מולד, היא לא ניתנת על ידי האל. יתרה מזאת, עקשנות לא מגיעה לרמה של צביון מושחת. לכן זהו פגם באנושיות. מהם הביטויים הספציפיים של עקשנות? האם יש קשר מסוים בין עקשנות לבין אבסורדיות? (יש קשר מסוים.) במידה מסוימת, יש קשר. אם כן, מהם הביטויים של עקשנות? תנו דוגמה. אילו אנשים נוטים להיות עקשנים? אילו מילים ומעשים הם ביטויים של עקשנות? (אנשים עקשנים נוטים להתקבע כשהם נתקלים באנשים, מאורעות ודברים מסוימים.) להתקבע על דברים זה היבט אחד. תנו דוגמה – על אילו עניינים הם מתקבעים? (כשמישהו מצביע על הבעיות שלהם, הם אוהבים לתרץ תירוצים ולהשתמש בטיעונים מופרכים. הם נאחזים תמיד במשפט או בבחירת מילים כדי להגן על עצמם, ומסרבים לקבל את האמת או לקבל גיזום. הם ממשיכים להתעקש על הטיעונים שלהם כדי להצדיק את עצמם, ומסבירים את הסיבות למעשיהם.) כשאחרים גוזמים אותם או משתפים איתם על עקרונות-האמת, הם לא מקבלים את הדברים. במקום זאת, הם מדגישים ללא הרף את התירוצים וההצדקות שלהם, וטוענים שהכוונות שלהם נכונות, בלי להכיר כלל בטעויות שלהם. זהו ביטוי אחד של התקבעות. יש אנשים שמבצעים בפזיזות מעשים רעים והם מודחים, אך הם לא מהרהרים על עצמם. במקום זאת, הם אומרים: "בכל מקרה האל לא אוהב אותי, ואני לא אדם שאוהב את האמת, אז שיהיה – אין טעם לשאוף להתקדם". מישהו מייעץ להם: "אל תהיה כל כך שלילי. האיכות שלך מאפשרת לך להבין את האמת – עליך לשאוף להתקדם!" הם עונים: "אם האל קבע שלא תקבל יעד טוב, אז גם אם תשאף להתקדם, זה חסר תועלת. לא משנה כמה מאמץ תשקיע או כמה טוב תפעל, זה חסר תועלת". בליבם הם תמיד מבינים את האל שלא כהלכה ומתנצחים איתו. לא משנה מה אחרים אומרים, הם מסרבים לקבל זאת. לא משנה עד כמה מה שאתה אומר תואם את המצב שלהם או עד כמה זה יכול לעזור להם לחולל תפנית ולהשיג צמיחה כלשהי, הם עדיין לא מקבלים זאת. הם משוכנעים שהמחשבות שלהם נכונות. האם זהו ביטוי של עקשנות? (כן.) הם מאמינים בנחרצות ובתוקף: "האל לא אוהב אותי. לא משנה מה אעשה, האל לא יעניק לי חסד – האל הניח אותי בצד. אני יודע שאני לא אדם שאוהב את האמת, אז אין טעם לשאוף להתקדם. אם אני יכול לבצע חובה כלשהי, פשוט אעשה קצת. אם יקראו לי עובד, שיהיה. בכל מקרה, פשוט אמשיך הלאה. כל עוד יש שביב של תקווה, לא אעזוב". למעשה, בהתבסס על האיכות שלהם ועל תנאים אחרים, הם לא אמורים להיות שליליים כל כך – הם עדיין מסוגלים לעשות דברים בעלי ערך ויכולים להשיג תוצאות בביצוע חובותיהם. עם זאת, בגלל העקשנות שלהם, הם מסרבים לשאוף להתקדם, לא משנים כיוון ולא מתחרטים; בליבם הם מאמינים שהאל לא יעניק להם חסד. אחרים מקבלים דרגות שונות של אור ונאורות והאל מעניק להם חסד לעתים קרובות, אך הם לא יכולים להרגיש זאת, ולכן הם נוטרים טינה מסוימת כלפי האל בליבם. האם זו עקשנות? (כן.) יש אנשים שחושבים: "אלה שאותם מקדמים ומטפחים בבית האל הם כולם רהוטים בדיבור, יש להם כישרונות וחוזקות, והם יודעים להציג את עצמם. אך בית האל מתעלם מאנשים כמונו, שלא יודעים איך להציג את עצמם וחסרי כושר ביטוי. האל לא נותן לנו שום הזדמנויות. גם אם יש לנו כישרונות, זה חסר תועלת. גם אם יש לנו איכות ויכולת תפיסה, זה לא משנה – אנחנו עדיין צריכים לעמוד בצד. אף פעם לא נבלוט בשום מקום במיוחד מכיוון שאנחנו באים מרקע עני, המראה שלנו רגיל ואנחנו לא יודעים להתלבש יפה. כל חיינו יהיו פשוט כאלה – בלי מעמד בעולם ובלי מעמד בבית האל". האם זהו ביטוי של עקשנות? (כן.) משתי הדוגמאות האלה, האם אתם יכולים להסביר בבירור מהי עקשנות? (היאחזות עקשנית ברעיונות שלך וסירוב להקשיב לאדם כלשהו.) (היצמדות לדעה נוקשה.) בלשון הדיבור זה נקרא להיצמד לדעה נוקשה, אבל לא כל הצורות של היצמדות כזו הן עקשנות – הדבר תלוי בשאלה אם הדעה הנוקשה שהם נצמדים אליה נכונה או לא. אם הדעה הנוקשה שאדם נצמד אליה נכונה, זה עדיין מתקבל על הדעת. לדוגמה, אם מישהו נצמד לדעה הנוקשה שלו ואומר: "לא משנה מתי, אדם חייב לפעול על פי מצפון", הרי שהדעה הזו חיובית יחסית. אבל אם הדעה הנוקשה שהם נצמדים אליה שגויה ולא תואמת לעובדות, ובכל זאת הם מסרבים להרפות ממנה ואיש לא יכול לגרום להם לשנות את מחשבותיהם ונקודות המבט שלהם, ולא משנה מה יאמרו, אזי זוהי עקשנות. עקשנות היא דרך הבנה מעוותת – זהו מצב שבו אנשים נאחזים בעקשנות במחשבות ובהשקפות מעוותות. עקשנות לא תואמת לאנושיות או להיגיון הבריא, וקל וחומר שאינה תואמת לדרישות האל; כמובן, אין לה שום קשר לאמת. עקשנות מתייחסת להתמדה במחשבות ובהשקפות מעוותות תחת שליטת הפזיזות והרגשות של האנושיות. אנשים המפגינים ביטויים מסוג זה הם אנשים עקשנים. לדוגמה, יש אנשים שלאחר שהם מקבלים גיזום ומגיעים לידי הכרה עצמית, מרגישים שהם טעו בעניין זה ושעליהם להכות על חטא. הם רואים בכך עבירה ומאמינים שהגיזום היה מוצדק, שלמרבה המזל הגיזום הגיע בזמן, ושאלמלא כן הייתה נעשית טעות גדולה. לעומת זאת, אנשים עקשנים לא חושבים כך. הם אומרים: "לגזום אותי זה לזלזל בי – הם נטפלים אליי כי אני לא מוצא חן בעיניהם. אולי נקלעתי לעין הסערה והיה לי מזל רע. הם פשוט כעסו ולא היה להם איפה לפרוק את הכעס, אז הם הוציאו אותו עליי באמצעות גיזום". אחרים אומרים: "זה לא כמו שאתה חושב. למה שלא תבדוק מה עשית לא בסדר? האם טיפלת בעניין הזה על פי העקרונות? האם הפרת את עקרונות-האמת?" הם לא בודקים את הדברים האלה. במקום זאת, הם מנתחים, מבינים וניגשים לעניינים מתוך רגשות ופזיזות. לסיכום, ברוב המכריע של המקרים, אנשים עקשנים לא מקבלים דברים חיוביים או את האמת – הם אפילו לא מקבלים מחשבות ונקודות מבט חיוביות. לא משנה מה קורה להם או באיזו סביבה הם נתקלים, הם ניגשים לכך בדרך עקשנית ונאחזים בעמדתם בביטחון מוחלט. גם כשאתה משתף איתם על האמת, הם לא מקבלים זאת ומאמינים שמה שהם אוחזים בו תואם לחלוטין לעובדות. מה הם אומרים לעתים קרובות? "מה שאתה שומע לא אמין; רק מה שאתה רואה הוא אמיתי. מה שאני רואה אלה העובדות. גם אם מה שאתה אומר הוא האמת, אם לא ראית את זה, אין לך זכות לדבר על כך". הם מאמינים שמה שהם רואים אלה העובדות, ושבעצם, האופן שבו העובדות האלה נראות על פני השטח הוא בדיוק מה שהן. כשאתה מדבר על האמת, זה חסר תועלת – בעיניהם, האמת היא רק חזות, רק מסווה, סתם מילים יפות. לכן הם לא מקבלים אותה. הם מאמינים באופן עיוור: "מה שאני אומר הוא אמת – זה לא שקר – כי ראיתי את האמת שבעובדות. ראיתי את השתלשלות העובדות". לדוגמה, אדם עקשן רואה זוג מתווכח. הבעל והאישה צועקים שהם רוצים להתגרש, והוא מסיק שהם בהחלט יתגרשו. אחרים אומרים: "רק מפני שראית אותם רבים בעניין גירושין, זה לא אומר בהכרח שהם באמת רוצים להתגרש. אנשים אומרים מילים קשות כשהם כועסים. למעשה, בני הזוג האלה בדרך כלל אוהבים מאוד זה את זה – יש בסיס חזק למערכת היחסים שלהם. אף על פי שהם רבים כל חייהם, הם לא יכולים לחיות זה בלי זה. האישה אמרה למישהו שמכיר את המצב שבלתי אפשרי שהם יתגרשו. לכן, בהתבסס על העובדות האלה ועל אורח חייהם הרגיל, לא ייתכן שהם יתגרשו". האדם העקשן לא מאמין לזה. כעבור זמן הוא בודק ורואה שבני הזוג באמת לא התגרשו, אבל הוא עדיין מאמין בעקשנות: "הם לא גרושים רק למראית עין; בפרטיות, הם כבר התגרשו בסתר. הם פשוט לא פרסמו את זה למען הילדים". אתה רואה, הוא עדיין נאחז בעקשנות בעניין הזה. הוא מאמין רק במה שעיניו רואות ובשיפוט שלו עצמו, ומתעקש בעיוורון ששיפוטו ומחשבותיו ונקודות המבט שלו נכונים. גם אם העובדות אינן כאלה או שהמהות ושורש הבעיה אינם כאלה, הוא עדיין מאמין שזה כך. הבנתו את כל העניינים מסתמכת אך ורק על הדעות הקדומות, הפזיזות והרגשות שלו עצמו – הוא לא שופט על בסיס טבען של העובדות או לפי שורש הבעיה. גם אם המצב משתנה, דרך ההבנה שלו ומחשבותיו ונקודות המבט שלו נותרות ללא שינוי. אלה הם הביטויים של אנשים עקשנים.

כאשר אנשים עקשנים נתקלים בבעיות ספציפיות, אופן הטיפול שלהם בבעיות והצביון שהם חושפים כרוכים בצביון מושחת. עקשנות היא פגם גדול באנושיות. כמובן, דבר זה לא מגיע לרמה של אופי או יושרה – הוא קשור רק לגישה, למחשבה ולנקודת המבט שבאמצעותן הם מתקשרים עם אחרים ומטפלים בעניינים. אם אדם הוא עקשן, די בכך כדי להראות שיש לו פגם באנושיות. כאשר הפגם הזה נחשף בעניין ספציפי, מה שנחשף כבר אינו רק פגם באנושיות. במצב נתון, אם הוא מתעקש בעיוורון על ההבנה ונקודות המבט המעוותות שלו, ומאמין שהן תואמות לאמת, ולא משנה מי משתף איתו על האמת הוא לא מסוגל לקלוט זאת – ואף מפתח פעולות ואמירות עקשניות מסוימות – אזי זו כבר לא רק בעיה באנושיות שלו. זה כבר עלה לרמה של בעיה בצביון שלו – זה עלה לרמה של צביון מושחת. לדוגמה, כשמדובר בקבלת גיזום, אם אנשים עקשנים מפרים את העקרונות במעשיהם ומבצעים מעשים רעים בפזיזות, עליהם לקבל גיזום. גם אם הם לא מקבלים את הגיזום, עדיין עליהם לקבל את הענישה והתוכחה המתאימות. עם זאת, במקום להבין זאת נכונה, הם מתלוננים על מזלם הרע ואומרים: "פשוט נקלעתי לקו האש. האדם שגזם אותי פשוט כעס ולא היה לו איפה לפרוק את הכעס שלו – ובמקרה הוא נתקל בעניין הזה שלי, אז הוא גזם אותי". המחשבה, נקודת המבט והגישה שלהם כלפי קבלת הגיזום הן גילוי של צביון מושחת. איזה סוג של צביון מושחת? (עיקשות וסלידה מן האמת.) סלידה מן האמת ועיקשות. המחשבות ונקודות המבט שלהם לגבי אנשים ודברים שייכות לעקשנות שבאנושיות שלהם, אך הצביונות המושחתים שמולידים את המחשבות ונקודות המבט העקשניות הללו הם עיקשות וסלידה מן האמת. זה הופך את מהות הבעיה לחמורה – אנשים כאלה הם חסרי אמונה. עקשנות היא פגם באנושיות. מהם המאפיינים העיקריים של הצביונות המושחתים הכרוכים בעקשנות? עיקשות וסלידה מן האמת – אלה מביאים אותה לרמה של צביונות מושחתים. במה אתם מבחינים מכך? יש פגמים מסוימים באנושיות, הכרוכים במחשבות, בנקודות המבט ובגישות שבאמצעותן אנשים מתנהלים ופועלים, שיכולים להסלים לכדי צביונות מושחתים. לדוגמה, גמגום הוא פגם באנושיות. אדם שמגמגם - יגמגם בכל מה יאמר. הגמגום עצמו אינו צביון מושחת ואינו מגיע לרמה של צביון מושחת. עם זאת, אם המילים הנאמרות בצורה מגומגמת נושאות מחשבות מסוימות, ומחשבות אלה נוצרות תחת שליטתו של צביון מושחת, אזי אין זה משנה אם האדם מגמגם מטבעו או לא, המחשבות שמאחורי דבריו כרוכות בצביון מושחת. גמגום הוא בעיית דיבור – אין לו שום קשר לצביון מושחת. עם זאת, המחשבות ונקודות המבט שמאחורי השימוש בצורת דיבור מגומגמת מופעלות או נגרמות על ידי צביון מושחת. אז אתה מבין, כאשר פגם באנושיות כרוך בתנאים מולדים, אין לו שום קשר לצביון מושחת. אך כאשר פגם באנושיות כרוך במרכיבים הנאלחים, המעוותים או השליליים של אופיו של האדם, הוא אכן כרוך בצביון מושחת. האם אתם מבינים? (כן.)

הבה נדון בביטוי נוסף, קהות חושים. איזו בעיה זו? (פגם באנושיות.) קהות חושים היא פגם באנושיות. מהם הביטויים האופייניים של קהות חושים אצל אנשים? תגובה איטית, התנהלות בקצב איטי וחוסר גמישות בביצוע דברים, וכשחושבים על בעיות – העלאת רעיונות מעטים או יכולת לשקול רק היבטים מעטים יחסית של הבעיות. כל זה נקרא קהות חושים. באיזה היבט של האנושיות כרוכה קהות חושים? היא כרוכה בעומק השקפת האדם על אנשים ודברים, בעומק ההתנהלות העצמית והמעשים שלו, וכן באינטליגנציה או באיכות שלו בכל הנוגע להתייחסות לאנשים ודברים ולהתנהלות ולפעולה. בדרך כלל, איזה סוג של אדם מתואר במונח "קהה חושים"? (אדם בעל איכות ירודה יחסית.) קהות חושים פירושה שלאדם יש איכות ירודה, אינטליגנציה נמוכה ותגובות איטיות – אלה הם ביטויים של קהות חושים. קהות חושים היא פגם עיקרי באנושיות. קהות חושים זו לא מתייחסת לכך שהזרוע או הרגל שלך רדומות ומאבדות תחושה – אין זה חוסר רגישות פיזית מסוג זה. היא גם לא מתייחסת לתכונת אישיות של כבדות, נוקשות או חוסר גמישות. במקום זאת, מדובר בתגובה מנטלית או בביטוי לאינטליגנציה של האדם בטיפול בבעיות. בדרך כלל, אנשים מסוג זה נמצאים לעתים קרובות במצב של קהות חושים, קושי בתפיסה וחוסר תגובה בכל הנוגע לאנשים, למאורעות ולדברים שסביבם. כלומר, הם רואים דברים אך אינם יכולים לראות את מהות הדברים הללו לאשורה ואינם יכולים להבחין בבעיות שבתוכם. כשאתה מזכיר להם שיש כאן בעיה, הם אפילו לא מגיבים ולא יודעים שזו בעיה. גם אם מישהו מצביע בפניהם על הבעיה, הם עדיין לא יכולים לראות את חומרתה או את מהות הבעיה לאשורה. כתוצאה מכך, הם מטפלים בעניינים רבים באיטיות רבה. זוהי קהות חושים. קהות חושים כשלעצמה היא פגם באנושיות. באשר לאנשים קהי-חושים, ללא קשר לגילם או אם חלק כלשהו בגופם הפיזי רדום, מבחינת הביטויים של האנושיות שלהם בהיבט זה, הם לא יכולים לבצע עבודה ספציפית ומהותית, וגם אינם יכולים לשאת בעבודה הכרוכה בתוכן טכני או בעבודה בעלת אופי מקצועי במיוחד. כמובן, אנשים כאלה גם לא מסוגלים להיות מנהיגים ועובדים. אם מנהיג או עובד הוא קהה חושים, אזי יתעוררו צרות בעבודה שהוא מבצע, היא תיעצר ותהיה משותקת. הם לא מסוגלים להבחין בבעיות, ואינם מסוגלים לפתור אותן ללא דיחוי, כך שכאשר מתעוררות בעיות שונות, הם לא יכולים להבחין בהן והבעיות לא נפתרות. הם לא יכולים לראות בעיות במו עיניהם, ולכן אינם יכולים לגשת לפתרונן, והם לא יודעים איזו עבודה חשוב ביותר לבצע. מדי יום הם יכולים לבצע רק מעט עבודה שטחית באופן שגרתי. הם מעבירים הלאה את כל סידורי העבודה שהעליון מפיצים, אך לאחר העברתם, אין להם מושג אם ניתן להטמיע אותם כראוי, אילו תוצאות ניתן להשיג, או מה יהיו ההשלכות בהמשך. הם לא רואים שום דבר לאשורו. לא משנה כמה אנשים סביבם עושים רע או גורמים להפרעות או לשיבושים, הם לא יכולים להבחין בכך. הם גם לא יודעים אחר איזו עבודה צריך לעקוב או איזו עבודה ספציפית צריך להטמיע. מישהו שואל אותם: "האם הקצית וסידרת את העבודה?" הם אומרים: "הכול מסודר. שיתפתי איתם וקראתי בפניהם את סידור העבודה פעם אחת – כולם יודעים." האם זוהי הטמעה של סידור העבודה? (לא.) הטמעה של סידור העבודה דורשת בראש ובראשונה להקצות בצורה נכונה את תחומי האחריות של המנהיגים והעובדים, לקבוע איזה מנהיג צריך לטפל באיזו עבודה, ולהבטיח שכל פריט עבודה יוטל על אנשים ספציפיים. בנוסף, יש לומר למנהיגים ולעובדים באופן ספציפי כיצד לבצע זאת ועל פי אילו עקרונות. יש להסביר את כל העניינים האלה בבירור כדי שכולם ידעו כיצד לבצע את העבודה. רק זה נחשב הקצאת עבודה. בביצוע עבודה, יש אנשים שרק קוראים את סידור העבודה באוזני אחרים ומבקשים מכולם לחלוק את הבנתם ותחושותיהם לגביו, ותו לא. כל עוד הם רואים שכולם עסוקים בביצוע חובותיהם, הם מניחים שסידור העבודה הוטמע כראוי. בשלב זה, אם תשאל אותם: "האם לאחים ולאחיות יש קשיים כלשהם בביצוע חובותיהם? האם קיימות עדיין בעיות כלשהן? האם שיתפת כדי לפתור אותן?" הם משיבים: "לא שמעתי על שום בעיות – אלך לבדוק את העניין." למעשה, האחראים על העבודה לא העלו שום בעיות או קשיים, אך הקשיים הללו אכן קיימים. הם לא יכולים להבחין בהם רק מפני שהם קהי-חושים מדי. לדוגמה, הם אפילו לא מסוגלים להבחין בכך ששני אנשים לא מסוגלים לשתף פעולה זה עם זה ונאבקים ביניהם על מעמד בעת ביצוע חובותיהם, ושהדבר משפיע על העבודה. הם אפילו אומרים: "היחסים ביניהם די טובים – הם משוחחים ומתקשרים זה עם זה. אילו לא היו יכולים לשתף פעולה, הם לא היו מדברים." שואלים אותם: "האם הם נאבקים ביניהם על מעמד? האם הם מסוגלים לשתף פעולה בהרמוניה?" הם משיבים: "אני לא יודע לגבי זה." רק לאחר בירור מתגלה ששניהם לא מסוגלים לשתף פעולה ושהם מתחרים זה בזה – מתחרים מי מטיף דרשות נשגבות יותר, קולו של מי רם יותר, ומי מדבר זמן רב יותר. אנשיו הנבחרים של האל הבחינו בדברים אלה זה מכבר. אם תשאל את האדם הזה: "האם הבעיות הללו נפתרו ללא דיחוי?" הוא יאמר: "לא, הן לא נפתרו. לא ידעתי שזו עבודה שעליי לבצע." הם לא יודעים לפתור אפילו בעיה חמורה כזו – האם הם לא רפי שכל? (כן.) הם קוראים בקול את סידורי העבודה פעם אחת, ואז דורשים שכולם יצהירו הצהרות ויישבעו לבצע את חובתם היטב, ולאחר מכן הם רואים את עבודתם כעבודה שהושלמה. הם אומרים לעצמם: "אני זוכר מי מנהיג הכנסייה, מי אחראי באופן ספציפי על כל פריט עבודה, ומי אחראי על עבודת הפקת הסרטים", אך הם פשוט לא מסוגלים לראות כיצד יש לבצע את פריטי העבודה הספציפיים הללו. כך נראים אנשים קהי-חושים וקשי-תפיסה – הם אנשים טיפשים. הם לא מסוגלים להבחין בשום בעיה ואינם יודעים כיצד לשתף על שום היבט של עקרונות-האמת. כשמדובר בבעיות הנוגעות לעקרונות-האמת, הם לא יודעים כיצד לשתף על האמת כדי לפתור אותן. כשמדובר בבעיות הנוגעות לכוח אדם או לעבודה מנהלית, גם אז הם לא מסוגלים להבחין בהן. גם אם הם רואים שמישהו לא יכול לבצע את העבודה, הם לא יודעים כיצד לפתור זאת. הם לא רואים שום דבר לאשורו. זו משמעותה של קהות חושים. הם יודעים רק לדבר על דוקטרינות אך אינם כשירים לעבודה – יש להם חזות של אנשים קהי-חושים וקשי-תפיסה. אימרו לי, האם אדם כזה הוא מנהיג העומד בדרישות? (לא.) אם מנהיגים ועובדים הם קהי-חושים, זו צרה צרורה – הם לא יוכלו לבצע שום עבודה. אם הם לא מבצעים את העבודה שעליהם לבצע, וכשמישהו מדווח על בעיה הם גם לא מטפלים בה, אזי אין זו עוד בעיה של קהות חושים גרידא; זהו חוסר באנושיות תקינה, ואובדן התפקוד התקין של המצפון וההיגיון.

קהות חושים היא פגם באנושיות. אף על פי שפגם זה לא מגיע לרמה של צביון מושחת, הבעיה הזו כשלעצמה היא קטלנית. אדם חי עומד שם, עם חושים ואיברים מתפקדים, אך פשוט אין לו את היכולת של אדם רגיל להתייחס לאנשים ולדברים, או להתנהל ולפעול. כשהוא עובד, הוא כמו אדם חסר תועלת ללא מחשבות – הוא לא מסוגל להבחין בשום בעיה, ולא כל שכן שהוא לא מסוגל לפתור בעיות שאחרים מעלים בפניו, והוא לא רואה איזו עבודה יש לבצע. במוחו, כאילו שום דבר לא נוגע אליו. כתוצאה מכך הוא לא יכול לבצע שום עבודה – הוא לא-יוצלח, חדל אישים. האם הבעיה הזו אינה חמורה מספיק? אתה מבין, לאנשים עיקשים ולאנשים רגישים יש לפחות מחשבות פעילות – יש להם חשיבה של אדם רגיל; כלומר, המוח שלהם פועל ללא הרף. אבל המוח של אנשים קהי-חושים הוא מוח פשוט; כאילו שהוא משותק, הם כמו מתים. למרות שיש להם עיניים, לא משנה מה הם רואים, אין שום תגובה במוחם, והם לא יהרהרו בזה במחשבתם; אין להם מחשבות והם לגמרי דמויות עץ. מהן דמויות עץ? אלו דמויות של אנשים מגולפות בעץ; כלפי חוץ הם דומים לאנשים, אבל כשאתה מדבר אליהם, הם לא מגיבים. אתה מבקש מהם לשמור על הבית, אבל כשהבית נשדד, הם לא עושים כלום. אתה שואל אותם: "למה לא שמרת על הבית?" והם עדיין לא מגיבים. אם לאדם אין תגובה לשום דבר, זה בעייתי מאוד. במילים אחרות, התפקודים שהאינסטינקטים של האנושיות צריכים למלא – כמו תפקודי המחשבה והמודעות, והתפקודים שהעיניים, האוזניים, המוח והלב צריכים למלא – לא יכולים להתבצע. אין להם את המחשבות שבהן אנשים בעלי אנושיות תקינה צריכים להחזיק, או שהם לוקים בחסר מבחינה זו. זה מה שנקרא להיות קהה חושים. אנשים קהי-חושים לא שונים בהרבה מאנשים חסרי תועלת. יש אנשים שאומרים: "אתה אומר שאנשים מסוג זה הם קהי-חושים, שהעיניים, האוזניים והמוח שלהם לא יכולים למלא את תפקידם. אבל אם אתה מעליב אותם, הם מגיבים. אם הם מפסידים משהו, הם מגיבים. אז האם הם עדיין יכולים להיחשב לאנשים טיפשים?" אפילו בעלי חיים מסוימים יכולים להבין שפת בני אדם – הם יכולים להבין הן את הדברים הטובים והן את הדברים הרעים שאתה אומר עליהם. אם מישהו, כבן אדם, לא יכול להבין שפה אנושית, אזי הוא לא עומד בסטנדרט של היותו אדם. לכן, כדי למדוד אם מישהו הוא אדם, יש להשתמש בסטנדרט של בני אדם. מדוע אני מזכיר בעלי חיים? כדי שתדע שאתה יצור חי שנמצא בקטגוריה של בני אדם נבראים, ולא בקטגוריה של בעלי חיים. אם לך, כבן אדם, אין את המחשבות שאפילו לבעלי חיים יש, אזי אתה לוקה בחסר במידה רבה מאוד. אפילו בעלי חיים יודעים להיות טובים ולהתקרב למי שמתייחס אליהם יפה ומספק להם את ארוחותיהם היומיות. אם לך, כבן אדם, אין אנושיות כזו, האם אתה עדיין ראוי להיקרא אדם? מדוע אני עורך את ההשוואה הזו? כדי שתדע שאינך בעל חיים או בעל חיים מפותח; אתה אדם, אתה היצור ברמה הגבוהה ביותר מבין כל הדברים שנבראו על ידי האל – בן אנוש. יש לך יכולת שפה, יכולת חשיבה ויכולת להבין את האמת. האל ברא אותך כדי שתהיה האדון בקרב כל הדברים, כדי שתנהל את כל הדברים ואת היצורים החיים האחרים. אתה המנהל של כל היצורים החיים בקרב כל הדברים. כדי לנהל אותם, עליך להיות מעליהם. עליך להיות טוב מהם כדי שתהיה לך היכולת לנהל אותם. לכן, אזכור בעלי החיים לא נועד להמעיט בערכך אלא להזכיר לך ולגרום לך להבין שעליך להיות טוב מהם. עליך להשתמש ביכולות שהאנושיות שלך צריכה להחזיק בהן, כמו גם בסוגים השונים של השכל הישר וביכולות השונות שרכשת מאז שנולדת, כדי לנהל ולהנהיג אותם, ולעשות את מה שאדם צריך לעשות, את מה שהאל הפקיד בידך לעשות. אם אתה מחשיב את עצמך לאדם שנברא, עליך להשתמש בסטנדרט של האנושות הנבראת כדי למדוד את האנושיות שלך ואת המהות שלך. הסטנדרט הזה לא אמור להיות נמוך יותר מהסטנדרט שהאל קבע לאנושות. לכן, כדי למדוד איכות של אדם ואת הבעיות בהיבטים שונים של האנושיות שלו, יש להשתמש בסטנדרט של בני אדם. אנשים רבים הם קהי-חושים מבחינה מנטלית ואיטיים בתגובתם מבחינת האנושיות, מה שמוביל אותם לבצע רבות מחובותיהם בצורה גרועה – הם לא כשירים לעבודת הכנסייה, והם לא מסוגלים ליישם בפועל על פי עקרונות-האמת. לכן עליך להכיר את עצמך ולדעת את מידתך. אם אין לך את סוג האיכות או האנושיות האלה, או אם יש לך את הפגם של קהות חושים באנושיות שלך, אזי אל לך להתחרות על תפקיד מנהיג או מפקח. אם תהיה מנהיג או מפקח, אזי כל כנסייה שתהיה אחראי על עבודתה תהפוך למשותקת. כל פריט עבודה שעליו תהיה אחראי יהפוך לתוהו ובוהו מוחלט. אם אינך יכול להיות כשיר לכך, עליך לזוז הצידה ולהניח למי שמסוגל לבצע זאת לעשות כן. האם אתה מבין? (כן.) העיקרון ליישום בפועל הוא להיות בעל מודעות עצמית, ואז ללמוד לפנות דרך למי שמוכשר יותר ולהמליץ על אחרים. יש אנשים שאומרים: "אני כל כך קהה חושים שאני לא יכול להבחין מי טוב – איך אוכל להמליץ על מישהו?" אם אינך יכול להבחין למי יש איכות טובה ואינך יכול להמליץ, עליך ללמוד כמה שיעורים. כשאתה רואה מישהו שמבין את האמת ויכול להבחין באחרים, עליך ללמוד ממנו. על ידי שיתוף רב יותר איתו, תוכל ללמוד כמה דברים. מכיוון שיש לך את הפגם של קהות חושים באנושיות שלך, אל תהיה בררן או סלקטיבי לגבי החובות שאתה מבצע. לך עצמך יש את הפגם הזה, ולכן אין סוגים רבים של עבודה וחובות שאתה יכול לבצע. אם נמצא עבורך בקושי רב תפקיד מתאים, ועדיין תהיה בררן וסלקטיבי, אזי זו לא בעיה של קהות חושים או פגם באנושיות אלא צביון מושחת. איזה צביון מושחת? זה של גאוותנות, של אי-התמסרות, ושל אי-ידיעת מידתך. אתה לא-כלום, סתם לא-יוצלח, אוויל, ובכל זאת אתה רוצה לבצע חובות מכובדות, שאינן מעייפות, ושאחרים מעריכים מאוד – זה מעיד על צביון גאוותני. אם אתה קהה חושים מאוד, ויש עבודה שעליך לבצע ועניינים שעליך לטפל בהם אך אינך עושה אותם ואינך מבחין בהם, אם אינך טורח אפילו לנקוף אצבע כשדברים משתבשים, ואפילו כשאתה רואה דבר מה שפוגע באינטרסים של בית האל אתה מתעלם מזה וחושב: "זו לא בעיה בבית שלי, אז לא אטרח לגביה", זו אינה קהות חושים גרידא אלא חוסר מצפון והיגיון. אם יש לך ולו מעט מצפון והיגיון ואתה מתייחס לענייני בית האל כאל ענייניך שלך, אזי עליך למלא את אחריותך ולא לאפשר פגיעה באינטרסים של בית האל. אבל אם אין לך את הכוונה הטובה הזו ואינך עושה ולו מעשה טוב אחד, האם אינך אדם קשה תפיסה וקהה חושים? בכך מסתיים הדיון שלנו על הביטוי של קהות חושים.

הבה נדבר כעת על אנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה. איזו מין בעיה זו, להיות חסר בושה בעל עור עבה? (פגם באנושיות.) האם זהו פגם? (זוהי בעיה של אופי ירוד.) אופי ירוד פירושו אנושיות רעה. באיזה היבט של האנושיות כרוכים עור עבה וחוסר בושה? הם כרוכים במצפון ובהיגיון, כמו גם ביושרה ובכבוד. הדבר כרוך בהיבט של אופיו של אדם. מהם הביטויים הספציפיים של אנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה? אילו דברים מעידים על כך שאדם הוא בעל עור עבה וחסר בושה? כל מעשה חסר בושה שהוא עושה הוא בהחלט ביטוי להיותו חסר בושה ובעל עור עבה. האם אדם שמתחנף ומתרפס מבלי להרגיש שזה מביך אינו חסר בושה ובעל עור עבה? (כן.) מדוע אנו אומרים שיש לו עור עבה ושהוא חסר בושה? משום שמעשה כזה מעיד על כך שלאנשים כאלה אין תחושת בושה. הם יכולים לומר דברים שמפרים את המצפון של אנושיות תקינה או שאינם תואמים לעובדות מבלי להסמיק ומבלי שליבם יחסיר פעימה, ולא משנה כמה מביכים או לא נעימים הדברים האלה, ולא אכפת להם איך הם ייראו בעיני אחרים לאחר שישמעו זאת; גם אם אחרים צוחקים עליהם, לא אכפת להם. אין להם תחושת בושה, הלא כן? (כן.) האם היעדר תחושת בושה אינו בדיוק מה שנקרא להיות חסר בושה ובעל עור עבה? כמו כן, כשמישהו הוא בבירור כלום ושום דבר, ובכל זאת מתחרה בפומבי על מעמד ועל תפקיד המנהיג – האם אין זה אדם חסר בושה ובעל עור עבה? (כן.) לא זו בלבד שאנשים כאלה מתחרים בפומבי, אלא שבמהלך הבחירות הם גם מזייפים פתקי הצבעה. בעוד שאחרים מצביעים עם פתק אחד לכל אדם, הם מצביעים עם שני פתקים לעצמם – האם הם לא חסרי בושה ובעלי עור עבה? (כן.) כשאחרים לא מצביעים עבורם, הם מצביעים לעצמם. אנשים כאלה מתחרים על תפקיד המנהיג ללא בושה וללא שום תחושת כלימה – עד כמה בעלי עור עבה וחסרי בושה הם חייבים להיות! בדרך כלל, כל אלה שאוהבים מעמד ויש להם שאיפות רוצים להציג את עצמם היטב כדי שאחרים יבחרו בהם כמנהיגים. כאשר הם נבחרים כמנהיגים, הם מרגישים גאים למדי, אך אם אינם נבחרים, הם מרגישים אומללים ולא מרוצים – זהו ביטוי נורמלי. עם זאת, אנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה אינם כאלה. הם ישתמשו בכל אמצעי שיידרש כדי להיות מנהיגים. הם אומרים: "כולם לא אוהבים אותי ולא יצביעו עבורי, אבל אני אמצא דרך להיות מנהיג. גם אם אצטרך לרמות ולהשתמש באמצעים ערמומיים, אגרום לכולם לבחור בי למנהיג!" אחרים אומרים: "גם אם תהיה מנהיג, כולם עדיין לא יאהבו אותך. אין לנו דעה טובה עליך והמוניטין שלך גרוע. אם תארגן עבודה כלשהי, אף אחד לא יקשיב לך." הם משיבים: "גם אם לא תקשיבו לי, עדיין אנסה להיות מנהיג!" עד כמה חסרי בושה ובעלי עור עבה אנשים כאלה חייבים להיות! אם נשפוט על פי זה, לאנשים כאלה אין מודעות עצמית, הלא כן? (כן.) אין להם מודעות עצמית ויש בהם אופי אלים במידת מה. אם נשפוט על פי המחשבות ונקודות המבט של אנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה לגבי התנהלותם העצמית, אין להם שום תחושת בושה באנושיות שלהם, לא אכפת להם מיושרה או מאופי, ממצפון או מתחושת מבוכה, וגם לא אכפת להם ממוסר ומהרף התחתון להתנהלותם העצמית – הם מתעלמים מכל אלה. אם נשפוט על פי מחשבותיהם ומודעותם, הם טיפשים, בורים ושפלים לחלוטין. לכן נאמר שיש להם אופי ירוד ורע. אם כן, המעשים חסרי הבושה שהם עושים מונעים בוודאי על ידי מחשבותיהם ונקודות המבט השגויות שלהם. במהלך בחירות בכנסייה, הם מתעקשים לבחור בעצמם, להצביע לעצמם ולהיות מנהיגים – לא מתקבל על הדעת מבחינתם שהם לא ייבחרו, ואם לא יהפכו למנהיגים, הם ישנאו את האחים והאחיות על כך שלא הצביעו עבורם. ברגע שהם מגלים שלא הצבעת עבורם, אתה הופך לצנינים בעיניהם. לא משנה מה תאמר, הם משיבים בתגובה חריפה. הם קשים מאוד כשהם מדברים איתך, כאילו הם יורקים אש. הם גם חושבים כיצד לנקום בך ולענות אותך, ואף עשויים לסרב לדבר איתך כל חייהם. מה שנחשף במעשים הספציפיים הללו של אנשים כאלה הוא צביון מושחת. איזה סוג של צביון מושחת זה? (רשעות.) בלשון המעטה, זו גאוותנות והערכת יתר של יכולותיהם – הם פשוט רוצים להיות מנהיגים. אולם אם נשפוט על פי האמצעים שבהם הם נוקטים כדי לעשות דברים, ועל פי הביטויים השונים שלהם, הם אנשים בעלי צביון מרושע. הצביון המושחת של האנשים הללו, שהם חסרי בושה ובעלי עור עבה ושהאנושיות שלהם נאלחת, ניכר מאוד. כל מעשיהם יכולים להגיע לכדי צביונות מושחתים. היותם חסרי בושה ובעלי עור עבה הוא ביטוי אחד לאופיים; בדיבורם ובמעשיהם הם נשלטים על ידי היבט זה של אופיים, וכתוצאה מכך הם מבצעים מעשים רבים בחוסר בושה וחושפים צביונות מושחתים שונים, כגון גאוותנות ורשעות. לכן, במידה מסוימת, הביטויים הנאלחים שנחשפים מתוך אופיו של אדם שייכים לצביונות מושחתים; ביטויים אלה קשורים כולם ושלובים במהות הטבע שלהם, והגילויים הספציפיים שלהם של כל צביון מושחת נובעים מאופיים הנאלח. כך, אופי נאלח וצביונות מושחתים קשורים זה בזה. צביונות מושחתים של אנשים נוצרים לאחר שהם מושחתים על ידי השטן. לדוגמה, היבטים של אופי נאלח במסגרת האנושיות של אנשים, כגון עקשנות, צרות אופקים ועור עבה וחוסר בושה, נובעים כולם מהשחתת אנשים ומפעולת השטן עליהם. לפני קבלת האמת, כל האנשים מקבלים תחילה את ההשחתה וההטעיה של מחשבות ונקודות מבט רבות שהן מופרכות, רעות ושליליות – הם מקבלים את הדברים המופרכים הללו לתוך ליבם כחייהם, ופירוש הדבר שצביונות מושחתים הופכים לחייהם.

לאנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה יש ביטויים נוספים. יש מנהיגים ועובדים שמבצעים פעולות ברורות שגורמות שיבושים והפרעות, הם מרמים את הממונים עליהם ומסתירים דברים מהכפופים להם, או פועלים בניגוד לסידורי העבודה, ומעשיהם אף גורמים נזק רב לעבודת הכנסייה. ובכל זאת, לא זו בלבד שהם לא מהרהרים בבעיותיהם ולא מכירים בהן, ולא מודים בעובדה שעשו רע בכך שהפריעו לעבודת הכנסייה, אלא להיפך, הם אפילו מאמינים שעשו עבודה טובה, ורוצים לחפש הערכה וגמול, כשהם מתרברבים ומעידים בכל מקום על כמות העבודה שעשו, על הסבל הרב שסבלו, על התרומות הרבות שתרמו במהלך עבודתם, על מספר האנשים שהשיגו באמצעות עבודתם בהטפת הבשורה, וכן הלאה. הם לא מכירים כלל ברוע הרב שעשו או בנזק הרב שהסבו לעבודת הכנסייה. כמובן, הם גם לא מתחרטים, וקל וחומר שאינם משנים את דרכם. אימרו לי, האם אנשים כאלה אינם חסרי בושה ובעלי עור עבה? (אכן, כן.) אם תשאל אותם: "האם ביצעת את עבודת הכנסייה על פי עקרונות-האמת? האם עבודתך תאמה לסידורי העבודה של בית האל?" הם יתחמקו מהנושא. אם אנשים אחרים יחשפו אז שהם גרמו להפסדים חמורים למנחות האל במהלך עבודתם – הפסדים המסתכמים לעתים בכמה מאות יואן, לעתים בכמה אלפים, ולעתים אף בעשרות אלפים – מהי תהיה תגובתם כשהם יתבקשו לפצות על כך? אנשים רגילים בעלי מצפון, היגיון ותחושת בושה היו מתמוטטים למשמע הדברים, והיו חשים מושפלים ומבוישים מעומק ליבם. הם היו מאמינים שלא ביצעו את עבודתם היטב ושהם חבים חוב גדול לאל, ולכן לא היו מנסים להצדיק את עצמם; גם אם עשו עבודה ממשית וסבלו סבל רב, הם לא היו חושבים שראוי להזכיר זאת. אילו עבודתם באמת הייתה נעשית היטב, האם היא הייתה יכולה לגרום נזק כה רב לעבודת בית האל? לא. אם נשפוט רק על פי הנזק שגרמו, ניתן להוכיח שעבודתם נעשתה בצורה גרועה, ולכן עליהם להודות באשמה ולהביע חרטה. בלי קשר לשאלה אם נדרש פיצוי על ההפסדים שגרמו, לכל הפחות, עליהם להכיר בעובדה שעבודתם גרמה לשיבושים ולהפרעות לעבודת הכנסייה. רק אנשים חסרי בושה לחלוטין יסרבו להכיר בעובדה זו. הם היו אומרים: "גם אם אפצה על ההפסדים, לא אכיר בכך שעשיתי טעויות כלשהן או שעשיתי משהו לא בסדר בעבודתי. גם אם אפרע את החובות, אני עדיין אדם בעל זכויות, ואני טוב יותר מהאדם הממוצע בבית האל. יש לי היסטוריה מפוארת!" איזו מין אנושיות זו? אימרו לי, האם לאנשים מסוג זה יש תחושת בושה כלשהי? האם הם בכלל יודעים איך לאיית את המילים 'תחושת בושה'? אם באמת אין להם שום תחושת בושה, זו בעיה. אם הם יודעים בבירור בליבם שהם עשו רע אך מסרבים בעקשנות להודות בכך באופן מילולי, האם אנשים כאלה אינם עקשנים מאוד? אם הם מכירים בליבם בכך שעשו רע ומסוגלים גם להודות בכך באופן מילולי, אזי הם עדיין נחשבים לבעלי מצפון – עדיין יש בהם תחושת בושה. אך אם לא זו בלבד שהם מסרבים להודות בכך באופן מילולי אלא שהם גם מתריסים בליבם, מתנגדים ללא הרף ואף מפיצים טענות בכל מקום שבית האל מתייחס אליהם בחוסר הוגנות ושהם קורבנות של מזל רע, אזי הבעיה שלהם חמורה. עד כמה היא חמורה? אין להם מצפון או היגיון כלל וכלל. מצפון חייב לכלול הן חוש צדק והן טוב לב. היבט אחד של חוש צדק הוא שלאנשים חייבת להיות תחושת בושה. רק כאשר אנשים יודעים בושה הם יכולים להיות ישרים, להיות בעלי חוש צדק, ולאהוב דברים חיוביים ולדבוק בהם. אולם, אם אין לך תחושת בושה במצפון ובחוש הצדק שלך, ואינך יודע בושה – ואם אינך מרגיש מבוכה אפילו לאחר שעשית משהו לא בסדר, ואינך יודע להרהר בעצמך או לשנוא את עצמך, ואינך חש חרטה, ולא אכפת לך איך אחרים חושפים אותך, ואינך מסמיק ואינך חש בושה – אזי המצפון שלך כאדם הוא בעייתי, וניתן גם לומר שאין לך מצפון. במקרה כזה, קשה לומר אם ליבך רע או מרושע – ייתכן שליבך מרושע, שזהו לב של זאב; לא חיובי אלא שלילי. אנשים ללא מצפון וללא אנושיות הם שדים. אם אתה עושה משהו שגוי ואינך חש בושה כלל, ואינך חש חרטה ואין לך תחושת אשמה, ולא זו בלבד שאינך מהרהר בעצמך אלא שאתה גם מתווכח, מתנגד ומנסה להגן על עצמך ולהצדיק את עצמך תוך שאתה עוטה על עצמך חזות נאה, הרי שאם מודדים זאת כנגד אנושיות תקינה, האנושיות שלך בעייתית. בלי קשר למצב ההיגיון שלך, אם אתה לא עומד בסטנדרט של המצפון, אזי קשה לומר אם באמת יש לך אנושיות או לא. לא נדון ברוח הפנימית שלך, מאין באת, או איזה רוע עשית בעבר; לא נדבר על חייך הקודמים. אם נדבר רק במונחים של המצפון שצריך להיות לך בחיים האלה, אם אין לך תחושת בושה, אזי אינך עומד בסטנדרט כאדם. יש אנשים שאומרים: "יש לי עור עבה ואני חסר בושה, אז אני פשוט לוקח כל מה שאני רוצה." אבל תלוי איפה אתה עושה את זה – לעשות את זה בבית האל – זה לא יכול לעבוד. בית האל אינו מקום שאתה יכול לחיות על חשבונו. אם תתעקש לחיות על חשבונו, אתה עתיד להמיט אסון על עצמך. יש אנשים שחושבים: "העור שלי עבה כמו של תנין. לא משנה לאן אני הולך, אני מתנהג ככה, מתהלך כאילו המקום שייך לי! לא אכפת לי מה אחרים אומרים עליי – מי יכול לעשות לי משהו?" אולי אנשים לא יכולים לעשות לך כלום, אבל מכיוון שאתה מאמין באל, עליך לשים לב לאופן שבו האל מודד ומעריך כל דבר שאתה עושה, איך האל מגדיר אותך ואיזה משפט הוא חורץ לגביך. אם אינך שם לב לזה, האם אתה עדיין אדם שמאמין באל? אם אפילו לא אכפת לך מזה, אזי אתה חסר אמונה. אתה יכול להתעלם ממה שאנשים אומרים עליך, אבל האם אינך צריך לייחס חשיבות לאופן שבו האל מעריך אותך, להשקפתו עליך, ולמשפט שהוא חורץ לגביך? אם האל יעריך אותך כחסר בושה ובעל עור עבה, אטום למבוכה וחסר תחושת בושה, שבאנושיות שלך חסרים דברים רבים, ביניהם כמה דברים חשובים מאוד, אזי עליך להתחיל להתנהל מחדש – עליך להכות על חטא ולהפסיק להעלות טיעונים משלך. גם אם יש לך אלף אלפי תירוצים, העובדה היחידה שאתה חסר בושה ובעל עור עבה מספיקה כדי לקבוע שיש בעיה עצומה באנושיות ובמצפון שלך. אם נמדוד זאת על פי עובדה זו בלבד, הבעיה שלך חמורה מאוד. אם אתה יכול להבין את מה שאני אומר, עליך להכות על חטא ולהפסיק להעלות טיעונים משלך בליבך. הטיעונים שלך נובעים מפזיזות, מרגשות, מהשטן – גם אם אתה מאמין שהטיעונים שלך לא שגויים, הם לא האמת. האל לא מבסס את ההערכה שלו לגביך אך ורק על הצביונות המושחתים שלך. לפני שהוא שוקל את הצביונות המושחתים שלך, האל בוחן תחילה את האנושיות שלך. איך נראית האנושיות שלך ואיך נראית הגישה שלך כלפי כל עניין – אלה נקבעים על פי האופי שלך. הדברים שהאל מבחין בהם, הם בהחלט מדויקים, והסטנדרט שעל פיו הוא מודד אותך תואם גם הוא לאמת. לא משנה את מי הוא מודד, הוא לא מתבסס אף פעם על מראה חיצוני של אנשים אלא על מה שהם עושים בפועל, על הגילויים והביטויים שלהם בחיי היומיום, על המחשבות, נקודות המבט והגישות שלהם בעת הטיפול בכל עניין, וכן על הגישה שלהם כלפי דברים חיוביים, כלפי האמת וכלפי האל. לא משנה איך האל יגדיר או יעריך אותך בסופו של דבר, לא ייעשה לך עוול. הערכתך לא מבוססת על הביטוי הזמני שלך או על עבירה מקרית; זוהי הערכה שמבוססת על הביטויים הכוללים שלך. לכן, האל מעריך כל אדם בצורה מדויקת ואובייקטיבית. האין זה כך? (כן.) הביטוי של אדם חסר בושה ובעל עור עבה כרוך באופיו. כמובן, במידה מסוימת, ביטוי כזה מגיע אף לרמה של צביון מושחת. מכיוון שלאנשים כאלה יש את ההיבט הזה באנושיות, זה מוביל אותם לעשות דברים מסוימים, וכשהם עושים את הדברים האלה, הם חושפים את הצביון המושחת שלהם. בלי קשר לסוג הצביון המושחת שנחשף, הצביונות המושחתים שנחשפים והפעולות שמבוצעות על ידי אנשים חסרי בושה ובעלי עור עבה לא ניתנים להפרדה מהאנושיות שלהם. כך, השאלה אם צביונות מושחתים של אנשים יכולים להשתנות ואם הם יכולים להשליך אותם תלויה באופי שלהם. אם יש להם אופי רע, אם הם מתנגדים לאמת, מואסים בה, סולדים ממנה, ומסרבים לקבל אותה, אזי יהיה להם קשה להשליך את הצביונות המושחתים שלהם, והם לא יוכלו להשיג ישועה. אולם, אם הם לא אנשים רעים מבחינת האופי שלהם, והם יכולים לתפוס ולקבל את האמת, אם הם לא עקשנים, ואין להם בעיות של אופי נאלח, אזי הם יוכלו להשליך את הצביונות המושחתים שלהם. לכולם יש צביונות מושחתים, אבל מה קובע אם אדם יכול להשליך את השחיתות ולהשיג ישועה? (זה תלוי באופי של האדם.) בדיוק – זה תלוי בשאלה אם האנושיות של האדם טובה או רעה.

הבה נדון כעת בנטייה לחשדנות. לאיזה ביטוי שדנו בו זה עתה דומה הנטייה לחשדנות במידת מה? (רגישות.) איזה סוג של בעיה היא רגישות? (פגם באנושיות.) הנטייה לחשדנות נמצאת רמה אחת מעל רגישות; הבעיה חמורה יותר. רגישות היא רק סימן לאנושיות שאינה בוגרת דיה, כמו זו של ילד, בעוד שנטייה לחשדנות כרוכה בכמה מחשבות ונקודות מבט ספציפיות – מה שמכונה בדרך כלל "חשיבת יתר", המעידה על אופי גרוע. לדוגמה, מישהו מבקש מאדם הנוטה לחשדנות לעזור לו לקנות פריט שעולה עשרה יואן, ומדגיש במיוחד: "בשום אופן אל תוציא יותר מעשרה יואן. אם זה יקר מדי, אל תקנה". לאחר שהוא שומע זאת, הוא מהרהר: "האם אתה סתם מנומס? בעצם אתה רוצה פריט שעולה מאה יואן אבל אתה מתבייש לומר זאת. אז אני אקנה אותו בשבילך כדי לשמח אותך וכדי שתהיה לך הרגשה טובה כלפיי". אלא שכאשר הוא מביא את הפריט, האדם האחר אומר: "זה יקר מדי. יש לי רק עשרה יואן; אין לי כל כך הרבה כסף". אם כן, בכך שהוא קנה עבור אותו אדם פריט שעולה מאה יואן, האם הוא לא גרם לו בסופו של דבר להפסד? ובכל זאת, הוא לא מסוגל להבין את האדם האחר, ובמקום זאת מקנן בו החשד שאותו אדם לא רוצה להוציא עוד כסף ומנסה לנצל אותו. אימרו לי, האם אנשים כאלה שנוטים לחשדנות אינם בעייתיים מאוד? (כן.) באיזה מובן הם בעייתיים? (המחשבות שלהם מסובכות מדי.) קשה להתרועע עם אנשים בעלי מחשבות מסובכות מדי. אימרו לי, האם אנשים בעלי אישיות ישירה מוכנים להתרועע עם אנשים כאלה? (לא.) אתה לא יודע מה הם חושבים בתוכם או לאיזה כיוון המחשבות שלהם הולכות, ואתה לא יכול לראות את כוונותיהם לאשורן או להבין כיצד הם חושדים בך. לכן, כשאתה מפקיד בידיהם דבר מה לטיפול, אף על פי שברור שזה עניין קטן ופשוט מאוד, הם הופכים אותו למסובך ומסורבל מאוד. כיוון שהם מסבכים את העניינים יתר על המידה תוך כדי התהליך, אפילו אתה מרגיש מותש וחושב שהיה עדיף אילו היית עושה זאת בעצמך. אתה לא רוצה להתרועע עם אנשים כאלה ורק רוצה להימנע מהם. לדוגמה, נניח שיש לך דבר מה שאינך זקוק לו עוד; יהיה זה בזבוז להשאיר אותו סתם כך וחבל לזרוק אותו, לכן אתה נותן אותו לאדם מסוג זה. לא זו בלבד שהוא לא מעריך זאת, אלא שהוא גם חושד בליבו: "למה אתה נותן לי את זה? בטח מסתתר משהו מאחורי זה. האם אתה מנסה לגרום לי לחשוב שאתה אדם טוב, כדי שאהיה חייב לך טובה, או שאתה מנסה לבקש ממני לעשות משהו עבורך?" מעולם לא ציפית שהוא יחשוב כל כך הרבה על עניין פעוט שכזה, ושנתינת דבר מה קטן עלולה להוביל לכל כך הרבה חשדנות. אתה צריך לומר דברים רבים כדי להפיג את חשדותיו. האם זה לא מטריד מאוד? אתה מתחיל לחוש סלידה כלפי האדם הזה, ובהמשך, אם יהיה לך דבר מה מיותר, תעדיף לזרוק אותו מאשר לתת לו. למה לא לתת לו? לא מפני שאתה חסר רחמים, אלא מפני שאינך רוצה לעורר צרות. בעבר, מישהו שכר דירה ולא היו בה חומרי ניקוי. אז הבאתי מהבית כמה חומרי ניקוי; חלק מהם היו בבקבוקים מלאים, ואחרים היו מלאים למחצה. האדם ששכר את המקום הביט בהם ואמר: "אף על פי שנתת לי את הדברים האלה בחינם, אני לא אודה לך – אלה דברים משומשים. האם היית נותן לי אותם אם הם היו חדשים?" המילים האלה פוגעות, הלא כן? (כן.) מדוע הן פוגעות? (הוא עיוות מעשה של רצון טוב.) הוא פירש את כוונתי הטובה ככוונה רעה. לא ביקשתי ממך להודות לי, וגם לא ביקשתי ממך לשלם עבור הפריטים. פשוט שכרת את המקום, אין בו חומרי ניקוי, ולא נוח לך לצאת ולקנות אותם. פשוט הבאתי לך מעט ממה שיש לי כדי להקל עליך. לא ניסיתי להתחנף אליך בכך שנתתי לך להשתמש בדברים האלה – אני לא חייב לך כלום, וגם לא ביקשתי שתהיה חייב לי טובה כלשהי. הוא נעשה חשדן בגלל עניין פשוט כל כך: "הממ! מה כל כך נהדר בזה? הבאת לי כמה דברים ועכשיו אתה חושב שאני חייב לך טובה! הדברים שהבאת ממילא לא שווים הרבה – איך הם יכולים להיות טובים אם אתה פשוט מחלק אותם בחינם?" באמת קשה להסתדר עם האדם הזה. לא טענתי שזו איזו תרופת פלא נדירה – אלה בסך הכול מוצרי ניקוי רגילים. אם אינך רוצה להשתמש בהם, אינך חייב. למה לסבך את העניינים כל כך? הבנתי שקשה להסתדר עם האדם הזה וקשה להתנהל מולו. האם לא היו נחסכות צרות אילו לא הייתי מביא כלום? לא בהכרח. סביר להניח שגם אם לא הייתי מביא כלום זה היה גורם לצרות. הוא עדיין היה עשוי לחשוב: "אני שוכר את המקום הזה ואתה אפילו לא הבאת לי חומרי ניקוי. אנחנו אמורים להיות אחים ואחיות, ובכל זאת לא הראית לי שום אהבה!" עדיין היה לו מה לומר. האופי של אנשים כאלה גרוע מאוד. הם תמיד משתמשים בהעדפות ובסטנדרטים שלהם כדי למדוד אם אחרים טובים או רעים. הם בוחנים ומודדים אחרים ללא הרף בעין ביקורתית, וחושבים שהם נעלים מבחינה מוסרית בעוד שלאחרים יש צד אפל, ושלאנשים אחרים יש תמיד מניעים משלהם בלי קשר לאופן שבו הם פועלים, בעוד שרק הם לא מושחתים והם מושלמים.

לאנשים שנוטים לחשדנות יש אופי גרוע. מכיוון שהאופי שלהם גרוע, הם יפעלו בהכרח תחת השליטה של האופי הזה. הם יחשפו צביונות מושחתים, וזו בוודאי לא תהיה אנושיות רגילה. אם זו לא אנושיות רגילה, מה זה בדיוק? הדבר קשור לצביונות מושחתים. כשמדובר בנטייה לחשדנות, הצביונות המושחתים המייצגים שאנשים כאלה חושפים במעשיהם ובאינטראקציות שלהם עם אחרים הם בוודאי רשעות וערמומיות. המחשבות שלהם מסובכות עד כדי כך, מרושעות וזדוניות עד כדי כך. מכיוון שהם עצמם לא ינקפו אצבע אלא אם כן ייצא להם מזה משהו, הם מניחים שכל השאר פועלים באותו אופן. גם אם אתה לא אדם כזה, הם לא יאמינו לזה, וגם אם תנסה להסביר, זה לא יעזור – ככה הם פשוט רואים אותך. הם משתמשים בשיטה מרושעת ובצביון מרושע כדי להתייחס לכל הדברים, העניינים והאנשים. גם אם מעשיך ראויים, תואמים לצורכי האנושיות, לרציונליות של האנושיות ולעקרונות-האמת, הם עדיין יציבו שורה של סימני שאלה מאחורי מעשיך וישאלו אותך: "למה אתה עושה את זה? מה המניע שלך?" אתה תאמר: "אין לי שום מניע", אבל הם פשוט לא יאמינו – הם יתעקשו להדביק לך מניע ולגרום לך להודות בו. האם אנשים כאלה אינם בעייתיים? (כן.) לאנשים שנוטים לחשדנות קשה להסתדר עם אחרים. אנשים כאלה הם בוודאי לא פשוטים ופתוחים, וכמובן, הם לא אנשים כנים. המרכיבים של כנות, טוב לב ורציונליות נעדרים כמעט לחלוטין מהאופי שלהם. אם כן, מהם המרכיבים העיקריים של האופי שלהם? פרנויה, ערמומיות, רשעות, חוסר פשטות וחוסר כנות. הם רואים את כל האנשים ואת כל הסוגיות כמסובכים מאוד. גם אם תדבר איתם בכנות, הם ינתחו את דבריך ויהרהרו למה אמרת את זה. גם אם הייתה ביניכם אינטראקציה במשך זמן רב והם מכירים את האופי שלך, הם עדיין יאמצו לעתים קרובות גישה של חשדנות כלפיך בעת שיחה, טיפול בעניינים או התרועעות איתך. לכן, אנשים כאלה הם בעייתיים מאוד. האינטראקציה איתם מוסיפה הרבה עומס וגינונים, ואתה גם צריך לעשות הרבה שיעורי בית ולהכיר אותם – להכיר את הדברים שהם לא אוהבים, ומה הם לא אוהבים לעשות או על מה הם לא אוהבים לדבר. אחרת, אם לא תיזהר אתה עלול לפגוע בהם או, לשיטתם, להכאיב להם. כך הם מתייחסים לאנשים, אז איך הם מתייחסים לאל? (הם מתייחסים לאל באותו אופן.) האם הם יתייחסו לאל בכנות? (לא.) לדוגמה, כשהכנסייה מסדרת עבורם לבצע חובה, הם מתחילים להרהר: "האם האל יודע שאני מבצע את החובה הזאת? האם הוא יזכור את זה? כמה מאמץ עליי להשקיע כדי לצאת ידי חובה וכדי שזה ייזכר בפני האל?" לאחר ביצוע חובתם במשך תקופה מסוימת, הם גם מנסים לברר איך המנהיגים והעובדים רואים אותם ואם יש להם הערכות שליליות כלפיהם. איזו מין אנושיות זו? אם שופטים על פי האנושיות הבאה לידי ביטוי על ידי הגישה שבאמצעותה הם מטפלים בעניינים, אנשים כאלה הם בעייתיים מאוד ולא קל להם לקבל את האמת. למה זה? כי קשה להם להיות אנשים כנים; למצפון שלהם חסר חוש צדק, ההיגיון שלהם לקוי, והדרך שבה הם שופטים דברים אינה רציונלית. למה אני אומר שהיא לא רציונלית? כי הם קיצוניים יחסית, נוטים להתקבע, ונאלחים – הם לא מתייחסים לדברים באמצעות דרך החשיבה של אנושיות רגילה. הם לא גלויים ופתוחים אלא חיים בדרך אפלה במיוחד. ובכל זאת, הם אף פעם לא מרגישים שהם חיים בדרך אפלה ואפילו חושבים שהם חכמים יותר מאחרים, ושחייהם מעודנים יותר ומלאים יותר בתשומת לב לפרטים מאשר אלה של אחרים. הם מעריצים במיוחד את הפיקחות של עצמם. זה נקרא להיות חכם בעיני עצמו. אנשים שהם חכמים בעיני עצמם לוקים מאוד בחסר מבחינת ההיגיון של האנושיות שלהם ומבחינת חוש הצדק שבמצפון שלהם. לכן האנושיות של אנשים כאלה גרועה ואחרים לא רוצים להיות איתם בקשר. לא משנה מי אומר דבר מה, אנשים כאלה יעשו מזה עניין. הם מפרשים הכול בצורה קיצונית, מעוותת ופזיזה, דברים של השטן ושל רגשות – כולם דברים אפלים ושליליים, דברים שמנוגדים לאמת ומתנגדים לאמת. הדברים האלה לא יכולים כלל להנחות אנשים לנתיב הנכון. לכן, אנשים מסוג זה הם דוחים ומאוסים מאוד. הם חיים בפינות אפלות ובעולם הקטן שלהם. הם נרקיסיסטים ומעריצים את עצמם במיוחד, וחושבים שהם חיים חיים מעודנים, אצילים, מכובדים ושהם בעלי כבוד רב יותר משל אחרים – אסור לאף אחד לגעת בהם. למעשה, האופי של אנשים כאלה הוא שפל מאוד ואין להם כבוד אמיתי. הכוונה בחוסר כבוד אמיתי היא שהאופי שלהם גרוע במיוחד, מכיוון שכל מה שנובע מהאנושיות שלהם אלה דברים אפלים שלא ניתן להוציא לאור, ולא דברים ישרים וגלויים. לכן, לאנשים כאלה אין שום כבוד שאפשר לדבר עליו. אילו השלכות עלולות להיגרם כתוצאה מכך שאנשים נוטים לחשדנות? במילים פשוטות, אנשים כאלה מלאים בתחבולות ערמומיות. נטייה לחשדנות פירושה שהאנשים האלה מטפחים מזימות ערמומיות רבות. ראו איך מלכי השדים מדכאים ועוצרים את אנשיו הנבחרים של האל – הם זוממים כל כך הרבה מזימות ערמומיות, ובסופו של דבר פוגעים באנשים עד כדי כך שמשפחותיהם מתפרקות, חלק מבני המשפחה מתים, והם מופרדים זה מזה. זהו מעשה ידיהם של שדים ומלכי שדים. לכן, אף אחד מאלה שנוטים לחשדנות אינו אדם טוב. מאמינים באל צריכים להתייחס לאנשים ולדברים על בסיס עקרונות-האמת, אל להם לעסוק בחשדנות שרירותית ודבריהם חייבים להתבסס על ראיות. המחשבות שאתה מפתח כשאתה מתבונן באדם או בעניין צריכות להיות לפחות חיוביות ומקובלות על אחרים, ועדיף שיתאימו לעקרונות-האמת, שיועילו לאחרים ושישפיעו עליהם לטובה. אך אף אחת מהמחשבות ונקודות המבט הנוצרות על ידי אנשים הנוטים לחשדנות אינה תואמת לאמת; לכל הפחות, אלה לא דברים חיוביים – כלומר, נקודת המבט שממנה אנשים כאלה בוחנים בעיות או המחשבות והרעיונות שהם מייצרים פשוט אינם תואמים לאמת. לכן, אנשים מסוג זה חיים בפינות אפלות ואין להם יושרה או כבוד כלל וכלל. כל הדברים שנובעים ממחשבותיהם הם אפלים ומרושעים – הדברים האלה לא תואמים לעקרונות-האמת ולא תהיה להם השפעה חיובית על אנשים ועל חייהם. אם אתה מקבל את המחשבות ונקודות המבט השונות הנובעות מהחשדנות של אנשים כאלה, אתה מורעל ונגרר מטה על ידם – וזה שקול להשחתה על ידי השטן. אולם אם יש לך יכולת הבחנה לגבי אנשים כאלה ואתה מתייחס אליהם כאל דוגמה שלילית, תוכל להתקדם מעט ולהשיג הבחנה מסוימת בהבנת דברים שליליים. בכך מסתיים הדיון שלנו על הנטייה לחשדנות.

כעת הבה נדבר על חוסר אונים. כולם מבינים מה פירוש חוסר אונים – הכוונה היא לחוסר יכולת לטפל בשום דבר כהלכה ולהיראות חסר אונים, בדיוק כמו שאנשים אומרים לעתים קרובות: "למה אתה כזה חסר אונים? באמת לא יצא ממך כלום!" האם חוסר אונים זה דבר טוב? (לא.) אז הבה נסווג זאת – מה הוא? (זהו פגם באנושיות.) חוסר אונים הוא בבירור פגם באנושיות. חוסר אונים פירושו שלאדם יש אינטליגנציה דלה מאוד בטיפול בעניינים ויכולות הישרדות דלות – זה נקרא חוסר אונים. יש אנשים שמדברים בצורה עילגת ואינם מסוגלים לבטא את עצמם; לחלקם יש אפילו אישיות ביישנית ומופנמת – כשהם צריכים לדבר בפני אנשים רבים או להיות באור הזרקורים, הם מקבלים פחד במה, חשים ביישנות, אינם מעזים לדבר, ולעתים קרובות אחרים מתעמרים בהם. יש אנשים רעים שמאמינים שהתעמרות באנשים כאלה היא מוצדקת ושזה משעשע ומהנה מאוד – הם לועגים לאנשים מסוג זה ומקניטים אותם מדי יום. לאנשים חסרי אונים יש יכולת דלה בטיפול בעניינים. ייתכן שחלקם גם בעלי יכולות הישרדות דלות, אינם מסוגלים להתפרנס, והם תמיד חששנים וזהירים יתר על המידה בחברת אחרים. כשהם חשים איום מצד אנשים הם נמנעים מהם ואינם מעזים לדבר. אפילו כשמתעמרים בהם הם לא מעזים להתנגד מחשש שמא יפגעו באחרים. אם שופטים על פי הביטויים של חוסר אונים באנושיות של אנשים מסוג זה, הרי שזהו בסך הכול סוג של פגם באנושיות. חוסר אונים מעולם לא גרם לאף אחד לפתח מחשבות ונקודות מבט שגויות או להביא על עצמו או על אחרים השפעות שליליות כלשהן; לכן, חוסר אונים הוא רק פגם באנושיות. האם יש אדם שרוצה להיות חסר אונים? (לא.) אף אחד לא רוצה להיות חסר אונים – למה זה? אנשים חסרי אונים סובלים מהתעמרות וכולם מזלזלים בהם, נכון? (נכון.) אילו היית מתבקש לבחור אם להיות אדם רע או להיות חסר אונים, בוודאי היית בוחר להיות רע ולא להיות חסר אונים. היית חושב לעצמך: "לעולם לא אהיה אדם חסר אונים! בחברה הזאת מתעמרים באנשים חסרי אונים ומתנהגים אליהם בבריונות, הם לא מקובלים בחברה; לא משנה לאן הם הולכים, אחרים מזלזלים בהם ורומסים אותם תחת רגליהם. לא זו בלבד שאין להם שום נוכחות, אלא שאפילו זכות הקיום שלהם עלולה להילקח מהם. אבל להיות אדם רע זה דבר אחר – בכל מקום שאליו אנשים רעים הולכים, אחרים מפחדים מהם ומתייחסים אליהם בכבוד רב. איש לא מעז להתגרות בהם. בכל מקום שאליו הם הולכים הם נהנים מזכויות יתר ומסוגלים אפילו לרמוס אחרים. אנשים רעים משגשגים בכל מקום בעולם הזה". אילו הייתם מתבקשים לבחור כעת, אף אחד מכם לא היה בוחר להיות אדם חסר אונים – כולכם הייתם בוחרים להיות אנשים רעים. האם נקודת המבט הזו נכונה? (לא.) מדוע היא לא נכונה? איזה עקרון-אמת היא סותרת? חוסר אונים הוא פגם באנושיות. הביטויים הנפוצים ביותר של חוסר אונים הם חוסר יכולת לטפל כהלכה בשום דבר, וכן אפליה והדרה. מכיוון שאנשים חסרי אונים סובלים מהתעמרות בהם והם נרמסים תחת הרגליים בחברה, אף אחד לא מוכן להיות חסר אונים. כולם מקנאים באנשים מוכשרים ובעלי יכולת ורוצים אפילו להתבלט על פני אחרים, להשיג כוח והשפעה, ולרמוס אחרים, ליהנות מזכויות יתר ומיוקרה בתוך כל קבוצה, ולא רק להימנע מהתעמרות מצד אחרים אלא גם להיות מסוגלים להתעמר באחרים כרצונם. האם סוג כזה של מחשבה ונקודת מבט הוא נכון? האם הוא תואם לאמת? (לא.) הקשבתם לכל כך הרבה אמיתות, ובכל זאת אפילו עכשיו אתם עדיין מצדדים באנשים רעים – פירוש הדבר שגם הצביון שלכם מרושע למדי. אתם מקנאים בכל אדם רע שאתם רואים ומעריצים אותו. אתם יודעים היטב בליבכם שבאנשים רעים יש רוע, ובכל זאת אינכם יכולים שלא ללכת אחריהם, בתחושה שכך יש לכם משענת והדבר מונע מכם לסבול מהתעמרות. כשאתם רואים אנשים חסרי אונים אתם חשים סלידה כלפיהם ומזלזלים בהם, ואפילו רוצים לרמוס אותם. אבל האם שקלת אי פעם כמה רוע תבצע וכמה גמול תקבל אם תלך אחרי אנשים רעים? מה יהיו הסיכויים שלך לזכות בישועה אם תלך אחרי אנשים רעים? האם תוכל להימנע מביצוע רוע אם תלך אחרי אנשים רשעים? נניח שתלך אחרי אנשים רעים, תשרת אותם בנאמנות ותפעל ככפוף שלהם. הם יהיו עשויים לחלוק איתך נתח מהשלל, וייתכן שתוכל ללכת אחריהם כדי לרמוס אחרים ולאכול ולשתות מכל טוב, לחוות הנאה רבה, להימנע מהתעמרות כלפיך ולזכות במעמד בקרב אחרים בחיים האלה. אבל כדי ליהנות מהדברים האלה עליך לבצע רוע רב מאוד! האם אתה יודע כמה גמול ואיזה עונש חמור תקבל? האם זה הנתיב הנכון? (לא.) אם כן, האם אתם עדיין מוכנים לשלם את המחיר ולבחור בביצוע רוע ובקבלת עונש, וכל זאת רק כדי שלא תהיו אנשים חסרי אונים וכדי להימנע מהתעמרות – להקריב את היעד והגורל שלכם תמורת הנאה בחיים האלה? האם אלה המחשבה ונקודת המבט שלכם? יש אנשים שבאמת מחזיקים בנקודת המבט הזו – הם יעדיפו לבחור להיות אנשים רעים מאשר להיות חסרי אונים ולסבול מהתעמרות. האם אין זה רצון ללכת בנתיב של אנשים רעים? חוסר אונים הוא בסך הכול פגם באנושיות – מה כל כך רע בזה? האם התעמרות באחרים וביצוע רוע הם באמת הבחירה הטובה יותר? אם האל לא מאפשר שתגווע ברעב ומספק לך מזון, האם באמת תוכל למות ברעב? אם האל מאפשר לך לחיות בשמחה, בחירות, באושר, בעונג ובשלווה, לא יחסר לך דבר מכל אלה. אז מה אם אחרים יתעמרו בך? איש לא יוכל לקחת ממך את הדברים האלה – איש לא יכול לקחת את מה שהאל מעניק לך. אם תלך אחרי אנשים רעים ותצעד בנתיבם, ההנאות שלך מדרך זו יהיו כולן הנאות של חטא. בנוסף, כל כסף או הנאה חומרית שתשיג באמצעות ביצוע רוע יושגו על ידי גזל בכוח, ההנאה שתחווה בחיים האלה תעלה על מה שהאל העניק לך, ולכן תצטרך לשלם על כך בגלגולי חיים רבים בעתיד. השגת הנאות הבשר בחיים האלה במחיר של קבלת עונש – האם זו לא סטייה מהנתיב הנכון? אתם מעדיפים לבחור להיות אנשים רעים מאשר לסבול מהתעמרות – זה משקף את האופן שבו אתם תופסים ומוקירים רוע בעמקי נשמתכם. אם כן, מה כל כך רע בחוסר אונים? אם מסתכלים על זה מנקודת המבט של האנושיות, זהו סוג של פגם, אבל זהו גם תנאי מולד שאותו אנשים לא יכולים לשנות. אנשים חסרי אונים לא נעשו כאלה מתוך בחירה. אף על פי שזהו פגם, זה לא צביון מושחת וזו לא בעיה באופיו של אדם. אז מה כל כך רע בזה? אם בגלל חוסר האונים והמעמד הנמוך שלך אתה סובל לעתים קרובות מהתעמרות ומסוגל להבין לעומק את חוסר הצדק והרוע של העולם הזה ואת האופל של החברה הזאת, וכתוצאה מכך אתה בא בכנות בפני האל כדי לקבל את ריבונותו, ומתמסר מרצון לשלטון האל ולתיזמוריו, ומניח לאל לשלוט בגורלך – אזי האם חוסר האונים הזה אינו סוג של הגנה עבורך? חוסר אונים אינו דבר שלילי; הוא בסך הכול סוג של פגם באנושיות. למה הכוונה במונח פגם? הכוונה היא לליקוי, לבעיה קלה, לחיסרון – זה בסך הכול משהו לא מושלם, לוקה בחסר במידת מה, לא לגמרי משביע רצון או לא אידיאלי, אך אין בכך כדי להעיד על אופי גרוע או נאלח. אז למה אינכם יכולים לשאת את הפגם הקטן הזה? יתרה מכך, הפגם הקטן הזה יכול להביא תועלת רבה להיווכחות שלך בחיים. ואפשר גם לומר שיש אנשים שבגלל הפגם הזה באנושיותם, בשל התנאי המולד הזה, מסוגלים יותר לנהות אחר האל בלב שלם עד הסוף. בסופו של דבר, מכיוון שהם יוכלו לקבל את האמת, להתמסר לאל ולהיות בעלי לב ירא-אל, הם יהיו מסוגלים להשליך מעליהם את הצביונות המושחתים שלהם ולזכות בישועה. מנקודת מבט זו, זוהי ברכה – אל לאנשים לסרב להיות חסרי אונים. מה כל כך רע בחוסר אונים? הצביון המושחת של האדם לא יחמיר בגלל חוסר האונים שלו. האל לא יזלזל באדם או יסרב להושיע אותו בגלל שהוא חסר אונים, וחוסר האונים שלו גם לא יפגע ביכולתו לקבל את האמת או בישועה שלו. לכן, המחשבה ונקודת המבט שלכם חייבות להשתנות – הן עדיין רחוקות למדי מהאמת. יש אנשים שאומרים: "אני מעדיף להיות אדם רע מאשר אדם חסר אונים. לאנשים חסרי אונים אין עתיד, כולם מזלזלים בהם, ואפילו הם מזלזלים בעצמם. אין טעם להיות אדם חסר אונים; להיות אדם רע זה אדיר – אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, להתעמר בכל מי שקל להתעמר בו, ואיש לא מעז להתנגד. כמה זוהרים הם חיים כאלה!" איזו תועלת יש בחיים זוהרים? אם תשגשג ותחיה חיים זוהרים בעולם, העתיד והיעד שלך ייהרסו. לא תוכל עוד לבוא בפני האל ולא תרגיש עוד קשור אליו; האל לא יקסום לך עוד, וסביבת החיים וסביבת העבודה של בית האל גם הן לא יקסמו לך עוד. אתה תעזוב את האל ותחפש סביבת מחיה שבה תוכל להביא לידי ביטוי את החוזקות שלך ולממש את הערך שלך. בית האל מגביל עשיית רוע של אנשים, ושום אדם רע לא יכול להצליח או לעמוד איתן בבית האל. אם אתה אוהב אנשים רעים ורוצה להיות אדם רע, האם תוכל עדיין להישאר בבית האל? במוקדם או במאוחר תטוהר משם. לא זו בלבד שלא תשיג יעד טוב, אלא שלאחר מותך תקבל גם עונש על הרוע שביצעת. לכן, אף על פי שחוסר אונים הוא פגם באנושיות, הוא לא צביון מושחת ואין פירושו שהאנושיות של האדם רעה. למי אין פגמים כלשהם? חוסר אונים דומה בדיוק לכך שיש אנשים שנולדים עם גמגום או אנשים שנולדים קצת מכוערים – כל אלה הם פגמים מולדים. לבני אדם יש צבעי עור שונים – יש אנשים שנולדים לבנים, יש שנולדים עם עור צהוב, ויש שנולדים עם עור שחור. זהו תנאי מולד. אנשים בעלי עור צהוב עשויים להיראות לא כל כך בריאים, עם גוון עור לא כל כך טוב – זהו פגם קטן. אנשים בעלי עור שחור נראים חסונים יותר, ובכל זאת אף אחד לא רוצה שיהיה לו עור שחור. בדרך כלל מקנאים באנשים בעלי עור לבן, אבל אפילו ביניהם יש כאלה שמרגישים שלהיות חיוור מדי זה לא טוב, ולכן הם אוהבים להשתזף ולקבל גוון ברונזה, מתוך אמונה שכך הם נראים בריאים ושהעור שלהם קורן. אתה מבין, חוסר אונים זהה לתנאים המולדים השונים של אנשים – זה פשוט סוג של פגם. אז האם זו בעיה גדולה? (לא.) לכן, אף על פי שהבעיה הזו היא פגם באנושיות, היא לא משפיעה עליך בקבלת האמת או בהבנתה. אם כן, האם אתם עדיין מתנגדים להיות אנשים חסרי אונים? (לא עוד.) האם עדיין תתעמרו באנשים חסרי אונים כשתראו אותם? (לא.) נהגתם להתעמר בהם לא מעט, הלא כן? כעת, כשתראו אנשים חסרי אונים, האם עדיין תזלזלו בהם ותשפילו אותם? (לא.) אם אתה עצמך אדם חסר אונים, על אחת כמה וכמה שאל לך לזלזל בעצמך. אם אתה חסר אונים, שיהיה – יישם בפועל את היותך אדם כן בהתאם לדברי האל. אף על פי שאתה עשוי להיות חסר אונים, עליך להיות כן ולא ערמומי; האל אוהב סוג כזה של אדם. מה האל אוהב? לא את חוסר האונים שלך. אלא שבגלל חוסר האונים שלך אתה מוכן להיות אדם כן; מכיוון שמזלזלים בך ואתה לא מוצא חן בעיני אנשים, אתה חושב על דרכים להיות אדם כן כדי לשמח את האל ולרצות אותו, ואתה עושה כל מה שהאל אומר. כך הופך חוסר האונים שלך ליתרון, הלא כן? (כן.) האם נקודת המבט שלכם השתנתה כעת? (כן.) כמובן, לא כל האנשים שהם חסרי אונים מסוגלים בהכרח לקבל את האמת. יש אנשים שבנוסף לפגם חוסר האונים באנושיות שלהם, יש גם בעיות באופי שלהם. אי אפשר להכליל זאת. חוסר אונים כשלעצמו אינו בעיה גדולה, אבל עליך לבדוק גם מהו האופי של האדם. אדם ערמומי או בעל אופי נאלח – אם הוא חסר בושה ובעל עור עבה, נוטה לחשדנות, רגיש, עיקש, או אפילו בעל צביון מרושע – אזי האדם הזה הוא לא אדם טוב. לכן, אדם חסר אונים הוא לא בהכרח בעל אופי טוב. ובכן, זה הכול בנוגע לדיון שלנו על חוסר אונים.

הביטוי הבא הוא טוב לב. ביטוי זה הוא מעלה של האנושיות. לאחר כל כך הרבה דיונים, הגענו סוף סוף לדון במעלה של האנושיות; באמת שאין הרבה מעלות באנושיות. טוב לב הוא סוג של מעלה של האנושיות. מכיוון שזו מעלה, עלינו לדבר עליה בפירוט משום שרוב האנשים לא ניחנים בביטויים של המעלות המעטות של האנושיות שניתן למצוא בבני אדם. אם כן, בואו נראה; במה באות לידי ביטוי המעלות של טוב הלב? (טוב לב פירושו שאדם הוא כן יחסית. כשהוא מטפל בדברים, אחרים מרגישים רגועים יחסית. הוא נושא בעול כדי לטפל היטב במשימות המופקדות בידיו.) (לאדם טוב לב יש התנהגות מוסרית טובה יחסית, הוא מתחשב באחרים וחושב על טובתם.) לחשוב על טובתם של אחרים – זוהי התנהגות נאצלת! אדם כזה הוא נאצל, אבל האם טוב לב הוא כה נאצל? (לא.) טוב לב פירושו פשוט שמחשבותיו של האדם אינן כה מורכבות; הן פשוטות יחסית, לא ערמומיות; הוא רחב לב ולא קשה כלפי אחרים, והוא לא מתעסק ברווח והפסד אישיים כשהוא בא במגע עם אחרים. מישהו מעליב אותו והוא מרגיש רע לזמן מה, אבל אז הוא חושב: "שיהיה", ומניח לעניין. מישהו חייב לו כסף זמן רב ולא מחזיר, והוא מהרהר בכך: "זה יהיה לא נעים לדחוק בו לשלם. חוץ מזה, קשה לו. כאשר הלוויתי לו מצבי היה טוב יותר משלו. הלוויתי, וזהו זה. פשוט אחשיב את זה כעזרה לעניים". אתה מבין, המחשבות שלו נדיבות וסובלניות יחסית. למשל, כשאחרים מבינים אותו שלא כהלכה, לא אכפת לו והוא לא מצטדק. כשאחרים שופטים אותו וקוראים לו טיפש, לא אכפת לו. בעת ביצוע חובתו הוא לא מרגיש שזה מעייף, ועושה דברים שאחרים לא מוכנים לעשות. מישהו לועג לו ואומר: "כל השאר נחים, אז למה אתה עדיין עובד?" הוא משיב: "מה רע אם אעשה קצת יותר? זה לא מתיש אותי. האם עבודה באמת יכולה להתיש מישהו? אם אחרים לא עושים את זה, שיהיה כך. מכיוון שאני יכול לעשות זאת, פשוט אעשה קצת יותר". הוא לא עושה עניין גדול מדברים כאלה וניגש לבצע את העבודה. הוא לא מתעסק יותר מדי ברווח והפסד, וגם לא בכבוד או במעמד. גם כשהוא עצמו סופג הפסדים, הוא לא מזכיר זאת. כשאחרים נתקלים בקשיים, הוא יוזם ועוזר. העזרה שלו נעשית ללא כוונה ומטרה משלו, ואם אחרים רוצים להחזיר לו טובה, הוא מרגיש שעזרה קטנה היא לא עניין גדול וזה משהו שעליו לעשות. גם אם אחרים לא מעריכים את עזרתו לאחר שהגיש אותה, הוא לא עושה עניין מדברים כאלה. כשמגיע הזמן לעזור לאחרים, הוא עדיין יעזור. האם יש הרבה אנשים כאלה? (לא הרבה.) אין הרבה אנשים כאלה. אף על פי שהוא טוב לב, יש לו גבולות מסוימים באופן התנהלותו. לדוגמה, יש אנשים שתמיד רוצים לנצל אדם כזה, וחושבים שהוא טיפש. לאחר שהם מנצלים אותו הם אומרים כמה מילים יפות כדי להתחנף אליו, וכעבור זמן מה הם מנצלים אותו שוב. כשהאדם טוב הלב רואה שזה לא ייגמר, הוא לא עושה מזה עניין, לא מתווכח ולא מנסה לדבר אל ההיגיון שלהם. בליבו הוא יודע שאנשים כאלה אינם טובים ולא מתאים להתרועע עמם, ולכן הוא מתעלם מהם מאותו רגע ואילך. עם זאת, הוא לא שופט אותם מאחורי גבם. לכל היותר, כשמישהו שואל על אדם מסוג זה, הוא אומר: "האדם הזה פשוט אוהב להשיג טובות הנאה קטנות". הוא לא מגזים וגם לא שופט אנשים מתוך פזיזות; הוא פשוט מדבר לגופו של עניין. האנושיות של אנשים טובי לב היא באמת טובה למדי. המעלה שלהם היא שהם לא עושים עניין גדול מדי מדברים. הם לא פועלים מתוך פזיזות, רגשנות או תחושות ולא משנה מה הם עושים; הם עושים רק מה שאנשים צריכים לעשות וממלאים את האחריות שאנשים צריכים למלא. במסגרת היחסים הבין-אישיים הרגילים, הם עושים את מה שעליהם לעשות; הם משתדלים כמיטב יכולתם לעשות כל מה שהם יכולים לעשות, שואפים לעזור לאחרים, ועושים זאת בכנות וברצינות. חלקם אפילו לא מחפשים שום גמול וחושבים: "אני רק מושיט יד לעזרה. אינך צריך להרגיש שאתה חייב לי הרבה, וגם אינך צריך להרגיש שלעולם לא תוכל לגמול לי רק בגלל שאתה חייב לי את המעט הזה. אל לך להתנהג תמיד בהתרפסות ובכבוד מוגזם בפניי. זה מיותר". לאדם כזה יש את האנושיות הטובה ביותר בקרב אנשים. הוא לא ערמומי, והוא לא קשה כלפי אחרים. יש לו לב חם, ויש צד טוב באנושיות שלו. הוא עושה כל מה שהוא מסוגל, לא עושה עניין גדול מרווח והפסד אישיים, ולא אכפת לו כל כך מתגמול. זוהי מעלה של האנושיות. הביטו סביבכם וראו מי ניחן במעלות כאלה. אם אדם ניחן באופי כזה, הוא יכול להיחשב כאדם טוב, אדם הגון בקרב האנושות המושחתת. הוא לא עושה עניין מדברים, אינו ערמומי, אינו קשה כלפי אחרים, ועוזר לאחרים מבלי לחפש רווח. הוא סובלני במיוחד כלפי אחרים ורחב לב מאוד בהתנהלותו. מה פירוש הדבר להיות רחב לב מאוד? פירוש הדבר הוא לא לעשות עניין בלי סוף מעניינים טריוויאליים, ולא לנטור טינה כאשר אחרים מנצלים אותך. זה נקרא להיות רחב לב, וזוהי מעלה גדולה של האנושיות. טוב לב הוא מעלה, ורוחב לב גם הוא מעלה. זאת בניגוד לאלה שהם קטנוניים, נוטים לחשדנות, רגישים מדי ועקשנים – האנשים האלה עושים עניין אינסופי מדברים טריוויאליים, מתרגזים מכל דבר קטן, מתמלאים כעס, עוטים הבעה קרה ומפחידה, מתעלמים מכל מי שמדבר איתם ולא חושבים על שום דבר מלבד איך לנקום באחרים. אף אחד מהדברים האלה אינו דבר שאמור להיות לאנשים רגילים. במחשבותיהם של אנשים טובי לב אין את העניינים המורכבים האלה, וגם אין להם מחשבות חשדניות לגבי אחרים. כל מה שיש בליבם הוא מה שאמור להיות לאנשים רגילים; הדבר תואם במיוחד למצפון ולהיגיון של האנושיות, וכן לסטנדרט של חוש צדק וטוב לב שבאנושיות. כשאתה מתרועע עם אדם כזה, אתה מרגיש רגוע מאוד ושהדברים פשוטים מאוד – אין כל כך הרבה עניינים מטרידים, ואתה לא צריך להישמר מפני שום דבר. אתה לא צריך לשער מהן מחשבותיו או לשחק במשחקי ניחושים. גם אם פגעת בו בטעות, אתה לא צריך לדאוג מהשלכות כלשהן – וכמובן, אתה גם לא צריך לשאת בתוצאות כלשהן. ייתכן שכאשר אתה כועס, אתה פועל מתוך פזיזות ומרים עליו את קולך ואומר כמה מילים קשות, ובאותו רגע הוא רב ומתווכח איתך גם כן, אבל אחרי הוויכוח הוא לא ינטור טינה ולא יחרוש מזימות נגדך או ינקום בך. אתה לא צריך לדאוג שאם הוא יזכה במעמד הוא יקשה עליך או ייטפל אליך, ואתה גם לא צריך לדאוג שהוא יתנכל לך ללא סיבה. אין בו דברים כאלה – הוא פשוט עד כדי כך. בשום אופן הוא לא ימשיך לנטור לך טינה מאותו רגע ואילך. ברגע שהעניין נגמר, הוא נגמר. לאחר מכן, כל עוד כולם נרגעים, מודים בטעויותיהם ומהרהרים בעובדה שחשפו צביונות מושחתים ולא פעלו בהתאם לעקרונות, זה בסדר. הוא יסלח לך, בשונה מאנשים רעים שירדפו אותך ללא הרף ולא יעצרו עד שיהרסו אותך. לאנשים טובי לב בדרך כלל אין לב נוקם. אם תעשה משהו שיפגע בהם, הם עשויים לעתים לשנוא אותך, אבל בשום אופן לא יפרו את המוסר של האנושיות ולא ישתמשו באמצעים בזויים כדי לייסר אותך. אף על פי שיש להם צביונות מושחתים והם עשויים לומר או לעשות דברים מסוימים על בסיס הצביונות המושחתים האלה – כמו להזכיר טעויות שעשית בעבר או לגזום אותך – הם לא ימציאו דברים יש מאין ולא ישתמשו בכוח שבידיהם כדי לתקוף אותך או לנקום בך. גם אם הם ירצו לתקוף אותך או לנקום בך ויש להם סוג כזה של צביון מושחת, מכיוון שהאנושיות שלהם ניחנה במעלה של טוב לב, כשהם ירצו לנקום, הם ירסנו את עצמם, ויוכלו לשמור על גבולות ראויים. אם אדם מושחת בעל כוח עדיין יכול להגיע לרמה הזו, זה כבר ראוי לשבח. רוב האנשים, אם אינם ניחנים במעלה זו, הם לא מסוגלים להגיע אפילו למידת הריסון הזו ואינם יכולים להימנע מתקיפת אחרים ונקמה בהם.

הביטוי או הגילוי של טוב לב הוא מעלה של האנושיות. מעלה זו של האנושיות תרסן או תדרבן אנשים במידה רבה, ותאפשר להם להשיג מידה מסוימת של שליטה וריסון כאשר הצביון המושחת שלהם נחשף. אם לאדם טוב לב שכזה יש הבנה רוחנית והוא יכול להבין את האמת ולקבל אותה, אזי מעלה זו של אנושיותו יכולה לאפשר לו לדבוק בקפדנות רבה יותר בעקרונות-האמת כשהוא מתייחס לאנשים ולדברים, וכשהוא מתנהל ופועל, הלא כן? (כן.) אדם ערמומי, לעומת זאת, מתוחכם הרבה יותר ושונה מאדם טוב לב. לאחר שהוא עושה מעשה רע, לא זו בלבד שהוא לא מהרהר על עצמו, אלא שהוא אף מגביר את מעשיו הרעים וממשיך בכך עד הסוף. זה הופך אותו לשד, דבר המנוגד לחלוטין לעקרונות שעל פיהם פועל אדם טוב לב. לדוגמה, אדם טוב לב שניחן במעלה זו של האנושיות, כשהוא יתווכח איתך הוא ידבר על בסיס עובדות. הוא לא יגזים, לא ימציא עליך דברים שליליים יש מאין, ולא ישמיץ אותך ויפגע ביושרה שלך בגלל שהוא כועס עליך. הוא בשום אופן לא יעשה דברים כאלה. כשהוא מתווכח הוא עשוי לחשוף צביון גאוותן או מרושע, אך המילים שהוא אומר מרוסנות לחלוטין על ידי המצפון, ההיגיון וטוב הלב שבאנושיות שלו. כך פוחתת מידת הפגיעה בך ברמה מסוימת. אנשים רעים, לעומת זאת, חסרים את ההיבט של טוב הלב באנושיות. איך אנשים רעים רבים? "את פרוצה, זונה! אני מגדף ומקלל שמונה דורות של אבות אבותייך!" הם יגידו כל מיני דברים קשים וזדוניים. כאלה הם אנשים רעים – האופי שלהם נאלח. אנשים מסוימים בעלי אופי נאלח מעליבים ללא כל בסיס עובדתי. מדוע הם לא מבססים זאת על עובדות? מכיוון שאין להם מצפון והם לא עומדים בסטנדרטים של מצפון. כשהם מעליבים אחרים, הם לא מוגבלים על ידי מצפונם. הם מטיחים גידופים בפזיזות, ומעליבים ככל שעולה בדעתם. הם יאמרו כל מילה שיכולה לתת פורקן לשנאתם, לפצוע עמוקות את ליבך ולהוציא אותך מדעתך מרוב. הם מעליבים בצורה שיכולה להכעיס אותך עד מוות. לאנשים כאלה אין טוב לב בליבם והם מלאים בזדון. אנשים רעים חושפים בעיקר גאוותנות ורשעות, את שני סוגי הצביונות הללו. במהותן, המילים שהם מטיחים נושאות קללות, הן מלאות בזדון של השטן, ויש להן כוח הרסני מספיק; הם יכולים אפילו להטיח את מילות הקללה הזדוניות ביותר. אם יש לך אנושיות, או אם יש טוב לב באנושיות שלך, אזי אינך יכול לומר עלבונות כאלה; יתרה מכך, אינך יכול להמציא דברים יש מאין. זאת מכיוון שיש לך תחושת מצפון ויש לך רציונליות, וההיבט של טוב הלב והטוב בתוך מצפונך מרסן אותך ושולט בך במידה רבה, והופך את אמירת העלבונות הללו לבלתי אפשרית עבורך. כשמישהו מעליב אותך, אתה מרגיש כעס ורוצה לגדף שמונה דורות של אבות אבותיו ולקלל אותו שילך לגיהינום, אבל אתה חושב על כך: "מה נותן לי את הזכות לקלל אותו? אני לא אלוהים, ואני לא זה שקובע." אתה גם רוצה להעליב אותו בחזרה במילים גסות, אבל אתה חושב על כך: "אם אשתמש במילים גסות, אפילו אני אחוש שאט נפש – מה יחשבו עליי האנשים סביבי? האם זה לא אומר שאין לי יושרה או כבוד? האם לא אתנהג בצורה מכוערת? אני לא אהיה אדם כזה." אינך מסוגל להעליב אותם. במידה רבה, הדיבור שלך מרוסן, ומה שאתה מסוגל לומר מוגבל מאוד. לכל היותר, אתה עשוי לומר: "אתה שטן, הצביון המושחת שלך חמור, אינך יכול להשיג ישועה והאל לא מחבב אותך." אתה עשוי לכל היותר לומר כמה דברים כאלה, אבל אז אתה חושב על כך: "השאלה אם האל לא מחבב מישהו אינה נתונה להחלטתי," ולכן אתה חסר ביטחון כשאתה אומר זאת. כשמישהו מעליב אותך ומקלל אותך, ואומר לך ללכת למדור השמונה-עשר של הגיהינום, אתה חושב לעצמך: "לקלל מישהו, לומר לו ללכת למדור השמונה-עשר של הגיהינום – המילים האלה קשות מדי! אני לא יכול לומר דבר כזה. אני חייב להיות עדין יותר כשאני מדבר!" מדוע אתה מסוגל לחשוב את המחשבות האלה? מכיוון שמה שקיים בתוך האנושיות שלך שונה מזה של אנשים רעים. אם אתה טוב לב ובעל מזג טוב, ויש לך מצפון והיגיון, המילים שתאמר יהיו רציונליות מאוד. אתה עשוי, בגבולות המצפון שלך, לומר כמה מילים כועסות או לפלוט כמה מילים בוטות, אבל אחרי שתאמר אותן תרגיש רע מאוד ולא תפגע באמת באדם האחר – למילים שלך אין כוח הרסני. אנשים רעים נעשים שמחים יותר ככל שהם מעליבים יותר אחרים, ואילו אתה נעשה מוטרד יותר ככל שאתה מעליב – אתה חושב לעצמך: "עזוב, לרדת לרמה של טיפוס מתועב ואדם רע שכזה זה חסר ערך ומשמעות. לא אריב איתו יותר." ויכוח עם אדם רע הוא חסר תועלת לחלוטין כמו ניסיון לדבר על האמת עם השטן. אין צורך להתווכח איתו או לעשות עניין מהדברים האלה. פשוט התרחק מאנשים כאלה בעתיד. האם תחשוב לפגוע בו? האם תחשוב לנקום בו ולמצוא הזדמנות ללמד אותו לקח? אין לך לב אכזר שכזה. פשוט תמשיך לומר לעצמך: "עזוב את זה. כמה עלבונות ממנו לא גרמו לי שום הפסד; אני לא אעשה מזה עניין." יש אנשים שאפילו מנחמים את עצמם ואומרים: "בכל מקרה, האל לא קילל אותי. לקללות שלהם אין השפעה כלשהי." למעשה, מכיוון שיש לך מצפון והיגיון, ואתה טוב לב ויש לך מזג טוב בתוך האנושיות שלך, אתה פשוט לא מסוגל לומר את העלבונות האלה. הם מלוכלכים ומשפילים בעיניך. אם המילים האלה היו יוצאות מפיך היית מרגיש שהן נוגדות את מצפונך. במיוחד כשמדובר בבדיות או בדברים חסרי שחר, על אחת כמה וכמה שאינך מסוגל לומר אותם. חוסר היכולת לומר אותם הוא הגנה עבורך. למילים של אדם רע יש כוח הרסני משמעותי והן גורמות לך נזק – זהו המעשה הרע שלו. מדוע נוצר המעשה הרע הזה? מפני שהאנושיות שלו מכילה תכונות נאלחות. כשיש לו סכסוכים או מחלוקות איתך, הצביון המושחת שלו מתעצם ללא גבול והוא מסוגל לקלל אותך ללא רסן. יש לו אופי נאלח שכזה, ולכן באופן טבעי הוא חושף צביון מושחת. אם אתה, לעומת זאת, אדם טוב לב ונוח לבריות, בעל מצפון, היגיון ואנושיות, במצב כזה, לא זו בלבד שלא תיתן פורקן לצביון המושחת שלך, אלא שהאנושיות שלך תרסן במידה רבה את הגילוי של הצביון המושחת שלך. זה יועיל לך מאוד. על פני השטח, נראה שספגת הפסד, שידך על התחתונה, ושאינך יכול לנצח אותו בוויכוח, והדבר הופך אותך ללעג וקלס בעיני אחרים. למעשה, האנושיות שלך הגנה עליך ומנעה ממך לעשות רע, לעשות דברים שאינם רצויים בעיני האל, או לומר דברים שאינם רצויים בעיני האל. האם כך היא לא הגנה עליך במידה מסוימת? (כן.) מעלה זו של האנושיות הגנה עליך במידה רבה ומנעה ממך להמשיך ולעשות דברים שאינם רצויים בעיני האל או שהוא מתעב, או לומר דברים שהאל מתעב ומגנה, בעת חשיפת צביון מושחת. אף על פי שזה לא נחשב למעשה טוב, לכל הפחות, לא עשית רע. מה שעשית במצב זה לא יגונה, ולא תיענש על כך. לעומת זאת, אנשים רעים לא רק יגונו אלא גם ייענשו על הדברים שהם עושים תחת השליטה של האופי הנאלח שלהם. הם יצטרכו לשאת בתוצאות ובאחריות על מעשיהם. לכן, אנשים שניחנים במעלות שונות באנושיות שלהם עשויים להיראות כמי שמאבדים כבוד, מעמד ויוקרה בעניינים מסוימים, ובמיוחד מאבדים את ההזדמנות ליטול יוזמה ולהוכיח את צדקתם, אך אין זו ספיגת הפסד. יש אנשים שאומרים: "אם זו לא ספיגת הפסד, האם זה אומר שזה ניצול אחרים?" אי אפשר למדוד זאת במונחים של ספיגת הפסד או ניצול אחרים. אם כן, כיצד יש למדוד זאת? יש למדוד זאת כך: ספיגת הפסד במצב כלשהו אינה חשובה; המפתח הוא שאתה יכול להפיק מכך תועלת. במצב זה, המעלות של האנושיות שלך הן ששמרו על התנהגותך, מנעו ממך לעשות רע והבטיחו שלא תגונה על ידי האל. האם זו לא הפקת תועלת? כעת לא ייתכן שתסבול מעונש כתוצאה מעשיית רע. האם זה לא דבר טוב עבורך? (כן.) אף על פי שלא ביצעת מעשה טוב באופן יזום, וגם לא פעולה של דבקות בעקרונות-האמת באופן אקטיבי, במסגרת של קיום מעלות באנושיות שלך, עשית משהו שלא מפר את עקרונות-האמת. כך אתה מוגן. אף על פי שזה לא ייזכר, לכל הפחות זה לא מגונה. ולכן אינך צריך לשאת באחריות כלשהי או לסבול מעונש. האם זה לא דבר טוב? (כן.) בתהליך הנהייה אחר האל, בלי קשר לשאלה אם מעשיך תואמים לאמת ובלי קשר לאופן שבו האל רואה זאת, לכל הפחות, מצפונך נקי. גם אם האל אינו זוכר זאת, עליך לכל הפחות להימנע מכך שהאל יגנה אותך או ישנא אותך. זהו העיקרון הבסיסי ביותר שעליך לפעול לפיו. האם מעלות האנושיות אינן חשובות מאוד לאנשים? (כן.) לכן, אל תרגיש כל הזמן חוסר רצון רק מפני שאתה חושב שמעלות מסוימות באנושיות שלך הופכות אותך לאדם לא מקובל בקרב אנשים, שתמיד תחמיץ הזדמנויות לנצל אחרים או להפיק תועלת, ושהאחרים ינצלו כל הזדמנות בעוד שאתה תמיד תהיה זה שסופג הפסד. מה כל כך רע בספיגת הפסד? לכל הפחות, אתה נהנה ממה שהאל נתן לך במקור, ולא לקחת את מה ששייך לאחרים. אם אתה מנצל אחרים, זה לא ראוי – פירוש הדבר שלקחת מהחלק של אחרים. אם אתה לוקח מה שלא שייך לך, האל יגנה אותך. אל לאנשים לעשות דברים שהאל מגנה. יש אנשים שאומרים: "אני לא יודע אילו מעשים עליי לעשות כדי שייזכרו על ידי האל". אבל האם אתה יודע אילו מעשים האל מגנה? אם כן, אזי לכל הפחות עליך לדבוק בגבול הזה: אל תעשה דברים שהאל מגנה. האם אתה מבין? (כן.) כעת, משדיברנו על עניינים אלה בהרחבה, אתה אמור להבין.

מרבית האנשים לוקים בחסר במעלה של טוב לב באנושיות. עם זאת, אם אדם באמת ניחן במעלה זו, אזי הוא באמת אדם טוב בקרב האנושות המושחתת – אנשים כאלה הם נדירים מאוד. אם אתה באמת ניחן במעלה זו האל יברך אותך, האל יגלה כלפיך חסד בכל צעד ושעל. במונחים אנושיים, פירוש הדבר שהאל ידאג לך בכל עת. כיצד הוא דואג לך? דאגתו של האל מתבטאת בכך שאף על פי שאתה תמיד חושב על אחרים ומוותר על האינטרסים שלך, ואחרים מנצלים אותך, הם לא יוכלו לקבל את ברכות האל. הם יכולים לחיות רק על ידי ניצול אחרים ויצטרכו לשלם על כך בגלגול הבא. אתה, לעומת זאת, חי מברכות האל. אף על פי שאחרים עשויים לנצל אותך, למעשה אתה לא מפסיד דבר. אמור לי, האם זה טוב? (כן.) אתה מבין, אנשים טובי לב נראים כלפי חוץ כמי שתמיד סופגים הפסדים. אנשים מתייחסים אליהם כפשוטים ותמימים, ולכן כשהם מדברים ופועלים הם תמיד מנצלים אותם, מתייחסים אליהם כאל טיפשים, מתעמרים בהם, סוחטים מהם כסף וטובות הנאה, ומשתלטים על רבים מחפציהם. אבל האם אתה רואה שלאנשים טובי לב חסר דבר מה? לא חסר להם דבר. הם זוכים לשפע בכל דבר. כשהם עושים דברים, יש להם תבונה וחוכמה והם לא דואגים. לא משנה איזו חובה בית האל מטיל עליהם, הם לא עושים עניין מרווח והפסד וגם לא נאבקים או מתחרים. הם פשוט עושים כל מה שהם מתבקשים לעשות. בלי קשר למשימה, הם ממעטים לעשות טעויות. גם אם מתרחשות מדי פעם בעיות קטנות או טעויות זניחות, הן לא מכוונות. הם משקיעים את ליבם במה שהם עושים, הם עומדים ברף המינימלי מבחינת המצפון וההיגיון שלהם, והם יכולים לקבל את בחינת האל. לכן, אנשים כאלה יכולים לקבל את ברכות האל. מכיוון שאתה יודע שטוב לב הוא מעלה של האנושיות, האם עליך לחתור לכך בהתנהלותך? (כן.) אל תתעסק בעניינים שוליים, ואל תהיה כל כך קוצני עד שאיש לא יעז להתקרב אליך או להרגיז אותך – אל תהיה אדם כזה. אם אחרים מנצלים אותך מעט, אל תרגיש תמיד שהם מתעמרים בך. מה כל כך רע אם תהיה קצת יותר פשוט ותמים? יש אנשים שהם ממולחים מדי, תמיד רוצים להוכיח שהם לא טיפשים, ואומרים: "אל תחשוב שאני טיפש. יש לי שכל! אני יכול לראות מי לא מחבב אותי או מתייחס אליי רע. אני יכול להבחין מי מזלזל בי ודבריו של מי מלאים בסרקזם או בעקיצות נסתרות." היכולת לראות ולשמוע דברים כאלה היא חסרת תועלת. זו רק חוכמה קטנה וערמומיות קטנונית. הערמומיות הזו אין פירושה שיש לך חוכמה או שאתה באמת פיקח. נהפוך הוא, אנשים יזלזלו בך כי אפילו בעלי חיים ניחנים בסוג כזה של פיקחות ובמחשבות הקטנוניות האלה. מדוע אני אומר זאת? מי שבא במגע קרוב עם בעלי חיים יודע זאת: אפילו בעלי חיים קטנים יכולים להבין כשאתה אומר עליהם דברים נעימים או לא נעימים. לדוגמה, אם כלב שומע אותך אומר מילים לא נעימות, הוא מיד יהיה עצוב, בעוד שהוא יכול גם להבחין אם אתה אומר כמה מילים נעימות בבירור. אם אנשים תמיד משתמשים בדברים שיש אפילו לבעלי חיים קטנים כדי למדוד את עצמם, האם זה לא מנמיך את ערך האנושיות שלהם? על ידי הנמכת הסטנדרט למדידת האנושות הנבראת, אתה מפחית מערכך. אל תאמר כל הזמן דברים כמו: "אל תחשוב שאני טיפש ואל תתייחס אליי כמו אל ילד בן שלוש. אם תיתן לי לחם תירס, אני בטוח לא אוכל אותו; הבא לי כיסונים במקום. מי לא יודע שכיסונים טעימים?" אל תשתמש במילים טיפשיות כאלה כדי לנסות להוכיח שאינך טיפש. אם אתה באמת לא טיפש, שאף לעמוד בסטנדרטים של האנושיות. מה צריך להיות נוכח במצפון ובהיגיון של אנשים, מהם הביטויים של המעלות באנושיות, מהם הביטויים של החסרונות באנושיות ושל אופי גרוע – שתף על ההיבטים האלה והבן אותם. שתף מעט על מה שאנשים צריכים שיהיה להם באנושיות שלהם ובמה האנושות הנבראת צריכה להיות ניחנה, ואז שאף לכך ועבוד קשה כדי שיהיו לך הדברים האלה. האם זה לא יעלה את ערכך האישי? האם תתקדם אי פעם אם תמשיך להשוות את האינטליגנציה שלך לזו של ילד בן שלוש? האם כך תוכל להתבגר אי פעם? ילד בן שלוש אומר: "אני יכול לשתות חלב מבקבוק פלסטיק", ואתה אומר: "אני יכול לשתות מבקבוק זכוכית ואני לא מפחד מכוויה בידיים". הילד בן השלוש אומר: "אני יכול להבדיל בין שמאל לימין כשאני נועל נעליים", ואתה אומר: "אני יכול להבדיל בין החלק הקדמי לאחורי כשאני לובש סוודר. אתה יכול לעשות את זה?" האם אי פעם תתקדם כך? אם האינטליגנציה שלך, האופי שלך והיכולות השונות שהאנושיות שלך צריכה להיות ניחנה בהן נשארים תקועים בשלב של ילד בן שלוש או קטין, אזי יהיה לך קשה מאוד להפוך לאדם בוגר או לגרום לאחרים להתייחס אליך כאל מבוגר. איך תוכל לגרום לאחרים להתייחס אליך כאל מבוגר? עליך לעשות את הדברים שמבוגרים ובני אדם נבראים צריכים לעשות. עליך להיות ניחן באנושיות שבני אדם נבראים צריכים להיות ניחנים בה. במה אנושיות זו צריכה להיות ניחנה, לכל הפחות? במצפון, בהיגיון ובהיבטים שונים של אופי טוב. כך תשתפר בהדרגה ותתקדם ביחס לפגמים ולבעיות של האנושיות שלך. ואז יהיה קל הרבה יותר להיכנס אל האמת, ויהיו פחות מכשולים.

המעלה של טוב לב באנושיות נדירה למדי ורוב האנשים אינם ניחנים בה. אם כך, כיצד ניתן להשיג את המעלה הזו? כשאינך מבין שום אמיתות, קשה מאוד להיות ניחן במעלה זו של האנושיות ולהיות אדם כזה. עם זאת, ברגע שתתפוס כמה אמיתות, יהיה לך נתיב להפוך לאדם כזה, ותהיה לך תקווה להשיג זאת. באשר לשאלה אם תוכל להשיג זאת ובסופו של דבר להשיג תוצאות, הדבר תלוי בשאלה אם תוכל לזכות באמת ובהיווכחות בחיים. כיצד יש ליישם בפועל כדי להשיג את המעלה הזו? לא משנה מה אדם כלשהו עושה או אומר לך, אל תתייחס לכך תוך התבססות על פזיזות או על רגשות. אל תנתח מהן כוונותיו כלפיך, כמה נזק הוא גרם לך באופן אישי, או כמה נזק הוא גרם למוניטין שלך. אל תתייחס לאף אחד מהעניינים האלה על בסיס המחשבה שלך, רצונך האנושי או פילוסופיות להתנהלות בעולם. אם כן, כיצד עליך להתייחס אליהם? התייחס לכל הדברים על בסיס דברי האל ועקרונות-האמת. שאף להבטיח שבכל סביבה ובפני כל אדם, בין אם אתה מדבר איתו, מתרועע עמו או מטפל בעניין ספציפי, תחפש את עקרונות-האמת ותפעל לפיהם. גישה זו תשפר במידה רבה את האנושיות שלך. כלומר, היא תספק מידה מסוימת של תמיכה למצפון ולהיגיון של האנושיות שלך, תעזור לך לפתח חוש צדק ותאפשר לך להתייחס לאנשים ולדברים מהעמדה ומנקודת המבט הנכונות. זה מה שנקרא אופטימיזציה. באופטימיזציה האנושיות שלך, שהייתה במקור גרועה, תהפוך לטובה, לאנושיות רגילה. כיצד נוצרה האנושיות הגרועה שלך מלכתחילה? היא נוצרה מההשפעה ומהשליטה של צביונות מושחתים. כעת, אם תתנהל ותפעל על בסיס דברי האל ועקרונות-האמת, האנושיות שלך תושפע מדברי האל ומהאמת במידה רבה. השפעה זו היא אופטימיזציה. כמובן, אופטימיזציה זו אין פירושה שהאנושיות שלך תשתנה והאופי שלך יהפוך לנאצל באמצעות אירוע יחיד. במקום זאת, התהליך הזה נובע מיישום בפועל ומחוויה של אימוץ דברי האל והאמת כקריטריונים, כסגנון וככיוון לפעולה שלך לאורך זמן רב, שבמהלכו תבין יותר ויותר את האמת ותטפל בעניינים תוך דבקות גוברת והולכת בעקרונות. כך האנושיות שלך תשתנה בהדרגה ותתפתח בכיוון חיובי. אתה תפתח יותר ויותר תחושת מצפון, טוב הלב שלך יעמיק, וחוש הצדק שלך יגבר. ההיגיון שלך יהפוך ליותר ויותר רגיל, ולא תפעל עוד מתוך פזיזות או אימפולסיביות. כך, הריסון שיש לאנושיות שלך על הצביון המושחת שלך ילך ויתחזק במידה רבה. על יסוד מצב כזה של אנושיות, הריסון על גילויי הצביונות המושחתים שלך ילך ויתחזק ויהפוך ליותר ויותר עוצמתי. כך גילויי הצביונות המושחתים שלך ילכו ויפחתו, ומידתם תלך ותקטן. הפעולות שתנקוט או נקודות המבט שתחשוף יהיו תואמות יותר ויותר לדברים חיוביים ולעקרונות-האמת. תופעה כזו, גילוי כזה, מעידים על כך שחייו של אדם עוברים שינוי. באופן ספציפי, אם תתייחס לאנשים ולדברים ותתנהל ותפעל על פי דברי האל, כשהאמת משמשת קריטריון עבורך, אזי האנושיות שלך תהפוך ליותר ויותר רגילה וגילויי הצביונות המושחתים שלך ילכו ויפחתו. בהדרגה תשליך מעליך את הצביון המושחת שלך. זהו מעגל חיובי. לעומת זאת, אם תתייחס לאנשים ולדברים ותתנהל ותפעל על פי ההיגיון של השטן, אזי הדבר יטמא ויכרסם במידה רבה את האנושיות שלך. הצביון המושחת שלך ילך ויתעצם ויהפוך ליותר ויותר חמור. זהו מעגל קטלני. התייחסות לאנשים ולדברים, והתנהלות ופעולה על פי דברי האל הם מעגל חיובי. התייחסות לאנשים ולדברים, והתנהלות ופעולה על פי ההיגיון של השטן יכולות רק להוביל אותך להסתובב בלי סוף בתוך החיים והמסגרת של מעגל קטלני, מבלי שתוכל להשתחרר ממנו לעולם. אם אתה רוצה להיכנס למעגל חיובי, הגישה הפשוטה והישירה ביותר היא להתחיל להרהר על עצמך ולהכיר את עצמך החל מהפגמים באנושיות שלך ומגילויי השחיתות שלך, ולפתור את הצביונות המושחתים שלך באמצעות שימוש בדברי האל ובעקרונות-האמת כבסיס, ובכך להשיג את התוצאה של יכולת ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאל. בדרך זו חייך ייכנסו למעגל חיובי, האנושיות שלך תהפוך ליותר ויותר רגילה, והצביונות המושחתים שלך ישתנו בהדרגה ויושלכו מעליך. זהו התהליך של היווכחות בחיים וגם התהליך ההכרחי כדי שאנשים ישליכו מעליהם את הצביונות המושחתים שלהם וישיגו ישועה. כמובן, זהו גם נתיב לכניסה. אם אתה מזהה בעצמך את הפגמים והליקויים באנושיות שדנו בהם, כמו גם את הבעיות של אופי נאלח וחוסר יושרה, עליך לחפש את האמת כדי לפתור אותם. לאחר מכן, החלף אותם על ידי יישום בפועל של דברי האל והאמת. כך תיכנס למעגל חיובי. בסופו של דבר, מה שתרוויח הוא לא רק שינוי באנושיות אלא גם השלכה של הצביונות המושחתים שלך. היסוד של הצביונות המושחתים שלך שעליו אתה מסתמך לצורך הישרדות ישתנה. יישום בפועל בדרך זו ייתן לך תקווה להשיג ישועה. אולם, אם לא תחפש את האמת ולא תיישם אותה בפועל בדרך זו, ותחשוב בליבך: "אתה אומר שאני קטנוני, שבאנושיות שלי יש פגמים וליקויים כמו עקשנות, חוסר בושה ועור עבה ונטיה לחשדנות. ובכן, כזה אני וכך אחיה. אני לא אשתנה. תגיד מה שאתה רוצה! בכל מקרה, אני פשוט לא רוצה לספוג הפסדים. כל עוד אני יכול לנצל אחרים, אני בסדר!" – אם אלה המחשבות ונקודות המבט שלך, אזי למרבה הצער תיפול לתוך המערבולת הנוראה של מעגל קטלני, ולעולם לא תוכל לצאת ממנו. מה תהיה התוצאה הסופית? קרוב לוודאי שאינך רוצה לראות את התוצאה הסופית הזו: הצביונות המושחתים שלך יהיו לעולם חייך. הם יכבלו אותך בחוזקה למשך כל חייך, יושרשו עמוק במחשבותיך ובעמקי נשמתך, ויהיה זה בלתי אפשרי עבורך להשליך אותם מעליך. מה פירוש הדבר שיהיה זה בלתי אפשרי להשליך אותם מעליך? פירוש הדבר שלא תהיה לך תקווה להשיג ישועה, ולא יהיה לך חלק ביעד שהאל הכין לאנושות. זוהי התוצאה. אם אינך רוצה לראות תוצאה זו, אזי התחל להיכנס וליישם בפועל לאורך הנתיב שתיארתי, והשג מעגל חיובי; ובסופו של דבר בוודאי תקצור תוצאות. האם אתה מבין? (כן.)

אף על פי שלא כיסינו נושאים שונים רבים בשיתוף של היום, דנו בתוכן רב. הבה נסיים כאן את השיתוף של היום. נמשיך לשתף על נושאים ותכנים אחרים בהמשך. להתראות!

2 בדצמבר 2023