לאן הגענו בשיתופנו בכינוס הקודם? שיתפנו על השאלה כיצד לחתור אל האמת, הקשורה אל שני נושאים חשובים שהם בראש ובראשונה שני היבטים של יישום בפועל. מהו הראשון? (הראשון הוא ויתור.) והשני? (השני הוא הקדשה.) הנושא הראשון הוא ויתור, והשני הוא הקדשה. באשר ליישום בפועל של "ויתור", תחילה שיתפנו על ויתור על רגשות שליליים שונים. ההיבט הראשון של "ויתור" כרוך בוויתור על מספר רגשות שליליים. אם כך, אילו רגשות הזכרנו כשדיברנו על ויתור על מספר רגשות שליליים? (בפעם הראשונה האל דיבר על נחיתות, על שנאה ועל כעס, ובפעם השנייה על דיכאון.) בפעם הראשונה, דיברתי על הצורך לוותר על שנאה, על כעס ועל נחיתות – דיברתי בעיקר על שלושת הרגשות השליליים האלה, והזכרתי גם דיכאון כבדרך אגב. בפעם השנייה, דיברתי על יישום בפועל של ויתור על דיכאון כאחד מהרגשות השליליים. אנשים עלולים לשקוע בדיכאון משלל סיבות, ובפעם האחרונה דיברתי בעיקר על מספר דרכים שבהן הרגש השלילי של דיכאון עלול להופיע. אימרו לי, אילו סיבות עיקריות נתתי להופעתה של תחושת הדיכאון? (אלי, ישנן שלוש סיבות בסך הכול. הראשונה היא שאנשים תמיד חשים שגורלם רע; השנייה היא שאנשים תמיד תולים את מה שקורה להם במזלם הרע; והשלישית היא אנשים שביצעו עבירות חמורות בעברם, או עשו מעשה מטופש או נבער, שגרמו להם לשקוע בדיכאון.) אלה שלוש הסיבות העיקריות. הראשונה היא שאנשים מאמינים שגורלם רע, ולכן הם מדוכאים לעתים תכופות; השנייה היא שאנשים מאמינים שמזלם לא שפר עליהם, וגם הם מדוכאים לעתים תכופות; והשלישית היא שאנשים ביצעו עבירות חמורות, שבעקבותיהן הם מדוכאים לעתים תכופות. אלה שלוש הסיבות העיקריות. תחושת הדיכאון איננה תחושה חולפת של שליליות או של עצבות, אלא היא רגש שלילי שכיח שחוזר ונשנה בנפש ונגרם מסיבות מסוימות. הרגש השלילי הזה מעורר אצל אנשים מחשבות, דעות והשקפות שליליות רבות, ואף מחשבות, דעות, התנהגויות ושיטות קיצוניות ומעוותות רבות. אין זה מצב רוח זמני או רעיון חולף; זהו רגש שלילי שכיח שחוזר ונשנה, הוא נמצא עם אנשים כל הזמן, מלווה אותם בחייהם בעומק לבם ונשמתם, והוא איתם במחשבותיהם ובמעשיהם. לא זו בלבד שהרגש השלילי הזה משפיע על המצפון ועל ההיגיון של האנושיות הרגילה של אנשים, גם עלולה להיות לו השפעה על ההשקפות, על הדעות ועל נקודות המבט השונות שאנשים אוחזים בהן בהתייחסותם אל אנשים ואל דברים, בהתנהלותם ובמעשיהם בחיי היום-יום שלהם. לכן חיוני שנבחן רגשות שליליים שונים, ננתח אותם ונזהה אותם, בטרם נוותר עליהם ונשנה אותם אחד-אחד, בשאיפה להשאירם מאחור בהדרגה על מנת שהמצפון וההיגיון שלך, וכן החשיבה של אנושיותך, יהפכו רגילים ומעשיים, וכך הרגשות השליליים האלה כבר לא ישפיעו על אופן התייחסותך אל אנשים ואל דברים, על התנהלותך ועל מעשיך בחיי היום-יום שלך, לא ישלטו בהם וגם לא ידכאו אותם – זוהי המטרה העיקרית בניתוח ובהבחנה של הרגשות השליליים השונים האלה. המטרה העיקרית היא לא שתקשיב לדבריי, תדע אותם, תבין אותם, ואז תניח לעניין, אלא שתדע מדבריי בדיוק כמה נזק גורמים הרגשות השליליים לאנשים, עד כמה הם מזיקים ואיזו השפעה עצומה יש להם על חיי היום-יום של אנשים, על אופן התייחסותם אל אנשים ואל דברים, על התנהלותם ועל התנהגותם.

בעבר גם שיתפנו על כך שהרגשות השליליים האלה, במידה מסוימת, לא מגיעים לרמתם של צביונות מושחתים ומהות מושחתת, אך במידת מה הם מאפשרים את צביונותיהם המושחתים של אנשים ומסלימים אותם, מספקים בסיס לעשיית מעשים על פי צביונותיהם המושחתים, ומעניקים לאנשים סיבות נוספות לחיות על פי צביונותיהם המושחתים בעודם נתמכים על ידי הרגשות השליליים האלה, וכן סיבה להתייחס אל כל אחד ואל כל דבר על בסיס צביונותיהם המושחתים. לפיכך, הרגשות השליליים האלה משפיעים על חיי היום-יום של אנשים ברמות שונות, ובמידת מה הם אף משפיעים על מחשבותיהם השונות של אנשים ושולטים בהן, וכן על הגישות, על ההשקפות ועל נקודת המבט שלהם כלפי האמת וכלפי האל. ניתן לומר שלרגשות השליליים האלה אין השפעה טובה על אנשים כלל וכלל, ואף לא השפעה חיובית או מועילה כלשהי, אלא הם יכולים רק להזיק להם. לכן כשאנשים חיים בקרב הרגשות השליליים האלה, באופן טבעי הם משפיעים על לבם ושולטים בו, ואנשים אלה אינם יכולים להימנע מחיים במצב של שליליות, והם אף מאמצים דעות קיצוניות על אנשים ועל דברים מנקודות מבט מגוחכות. כשאנשים מתייחסים אל אדם או אל דבר כלשהו על פי השקפה או נקודת מבט של רגשות שליליים, באופן טבעי ההתנהגויות, הגישות וההשפעות של התנהלותם ושל מעשיהם יהיו מהולות ברגשות קיצוניים, שליליים ומדכאים. הרגשות השליליים, המדכאים והקיצוניים האלה יגרמו לאנשים לא לציית לאל, לא להיות מרוצים מן האל, להאשים את האל, להתריס נגדו, ואפילו להתנגד לו, וכמובן לשנוא אותו. לדוגמה, כאשר מישהו מאמין שגורלו רע, את מי הוא מאשים בכך? אולי הוא לא אומר זאת, אך בלבו הוא מאמין שהאל טעה ושאין הוא הוגן, והוא חושב, "למה האל ברא אותו כה יפה-תואר? למה האל איפשר לו להיוולד אל משפחה כה נהדרת? מדוע הוא העניק לו מתנות שכאלה? מדוע הוא העניק לו איכות כה טובה? מדוע איכותי כה ירודה? מדוע האל סידר לו להיות מנהיג? למה אף פעם לא מגיע תורי, מדוע לא זכיתי להיות מנהיג אפילו פעם אחת? למה הכול הולך לו חלק, אבל כשאני עושה משהו זה אף פעם לא הולך חלק או כמו שצריך? מדוע גורלי כה אומלל? מדוע הדברים שקורים לי שונים כל כך? למה קורים לי רק דברים רעים?" המחשבות האלה, הצומחות מרגשות מדכאים, אמנם לא גורמות לאנשים להאשים את האל, או להתנגד לאל ולגורלם בתודעה הסובייקטיבית שלהם, אך הן גורמות לאנשים לשקוע ברגשות של אי ציות, אי שביעות רצון, מרמור, קנאה ושנאה בעומק לבם, לעתים תכופות ובאופן לא רצוני. במקרים חמורים, הן אפילו יכולות להצמיח מחשבות והתנהגויות קיצוניות יותר. לדוגמה, כשאנשים רואים שביצועיו של מישהו אחר טובים משלהם ושהאל משבח אותו, הם חשים קנאה ותיעוב. כתוצאה מכך, מתחילה סדרת מעשים קטנוניים: הם מדברים סרה באדם הזה וחותרים תחתיו מאחורי גבו, הם עושים בסתר דברים מפוקפקים ולא הגיוניים, וכן הלאה. להופעת הבעיות האלה קשר ישיר לדיכאון ולרגשות השליליים שלהם. אולי בתחילה נדמה כי סדרת המחשבות, ההתנהגויות והגישות הזאת שצמחה מרגשותיהם המדכאים היא סתם סוגי רגשות, אך כאשר דברים מתקדמים, הרגשות השליליים והמדכאים האלה עלולים לעודד אנשים בהדרגה לחיות על פי צביונותיהם המושחתים השטניים. לעומת זאת, אם אנשים מבינים את האמת וחיים עם אנושיות רגילה, כשמתעוררים בהם הרגשות השליליים והמדכאים האלה, המצפון וההיגיון שלהם יכולים לזנק לפעולה, והם יכולים לזהות את הנוכחות ואת ההפרעה של הרגשות המדכאים האלה ולראותם לאשורם. אז הם יכולים להשאיר מאחוריהם במהרה את רגשותיהם המדכאים, וכאשר הם נתקלים באנשים, במאורעות ובדברים במצבם הנוכחי, הם יכולים לשפוט בצורה הגיונית ולהתייחס למצבים שנקרים על דרכם ולדברים שהם חווים בצורה הגיונית מנקודת המבט הנכונה. כשאנשים יעשו את כל הדברים האלה בצורה הגיונית, ההישג הבסיסי ביותר שלהם יהיה קבלת השליטה של המצפון ושל ההיגיון של האנושיות הרגילה. טוב מכך, אם הם יבינו את האמת, הם יצליחו לפעול בהתאמה עם עקרונות-האמת באופן הגיוני יותר, על בסיס המצפון וההיגיון שלהם, וצביונותיהם המושחתים לא ישלטו בהתנהלותם ובמעשיהם. לעומת זאת, אם הרגשות השליליים יתפסו מקום מרכזי בלבם, וישפיעו על מחשבותיהם, על דעותיהם, ועל האופן שבו הם מתמודדים עם עניינים ומתנהלים, אזי באופן טבעי הרגשות השליליים האלה ישפיעו על התקדמותם בחיים, ויובילו למכשולים ולהפרעות במחשבותיהם, בבחירותיהם, בהתנהגותם ובגישותיהם, במצבים שונים. במובן אחד, הרגשות השליליים האלה מאפשרים את צביונותיהם המושחתים של אנשים, וגורמים להם לחוש בנוח כשהם חיים בצביונותיהם המושחתים, ולהרגיש שחיים אלה מוצדקים; במובן אחר, הם עלולים לגרום לאנשים להתנגד לדברים חיוביים ולחיות בשליליות, ללא נכונות לראות את האור. באופן זה, רגשות שליליים הופכים סוררים וחמורים יותר באנשים, והם לא מרשים להם בשום פנים ואופן לנהוג ברציונליות במסגרת גבולות המצפון וההיגיון. במקום זאת, הם מונעים מאנשים לחפש את האמת ולחיות לפני האל, ובאופן טבעי, כך אנשים שוקעים אף יותר, שכן לא זו בלבד שהם חשים שליליות, הם גם מתרחקים מן האל. ואם הדברים יימשכו בצורה כזו, מה יהיו ההשלכות? לא זו בלבד שרגשות שליליים אינם יכולים לפתור את צביונם המושחת של אנשים, הם אף מאפשרים אותו, וכתוצאה מכך אנשים מתמודדים עם עניינים ומתנהלים על בסיס צביונותיהם המושחתים, והולכים בדרכם-שלהם. מה יעשו אנשים כאשר שולטות בהם מחשבות ודעות מופרכות וקיצוניות? האם הם יפריעו לעבודת הכנסייה? האם הם יפיצו שליליות, וישפטו את האל ואת סידורי העבודה בבית האל? האם הם יאשימו את האל ויתריסו נגדו? בהחלט כן! אלה הן ההשלכות הסופיות. בקרבם של אנשים תתעורר סדרת גישות, כמו למשל אי-ציות, חוסר שביעות רצון, שליליות, והתנגדות – כאשר הרגשות השליליים תופסים מקום מרכזי בלבו של אדם במשך זמן רב, אלה הן ההשלכות. ראו, אפילו רגש שלילי פעוט – כזה שנדמה שאנשים לא יכולים כלל לחוש בו, הם אפילו לא חשים בקיומו או בהשפעתו עליהם – הרגש השלילי הפעוט הזה עדיין מתלווה אליהם באשר ילכו, כאילו היה איתם מרגע שנולדו. הדבר מזיק לאנשים בצורות שונות ומשונות, והוא אף עוטף אותך, מאיים עליך, מדכא אותך וכובל אותך ללא הרף, עד לשלב שבו הוא לצדך בכל עת, ממש כמו מהלך חייך, ועם זאת אינך מודע לו כלל, ולעתים תכופות אתה חי בתוכו, מתייחס אליו כמובן מאליו, וחושב דברים כמו: "כך אנשים אמורים לחשוב. אין בכך כל פסול, זה רגיל מאוד. למי אין כמה מחשבות פעילות שכאלה? למי אין רגשות שליליים כלשהם?" אינך מסוגל לחוש בנזק שהרגש השלילי הזה גורם לך, אך הנזק אמיתי מאוד, ולעתים תכופות הוא יסיט אותך מבלי שתרצה בכך להביא לידי ביטוי באופן טבעי את צביונותיך המושחתים, וכן לפעול ולהתנהל על בסיס צביונותיך המושחתים, עד שלבסוף תעשה כל דבר שהוא על בסיס צביונותיך המושחתים. אתה יכול לתאר לעצמך מה יהיו התוצאות הסופיות של הדבר: כולן שליליות, כולן לא רצויות, ללא שמץ של תועלת או חיוביות, קל וחומר ללא משהו שיסייע לאנשים לזכות באמת ובשבחו של האל – אין אלה קצים אופטימיים. לפיכך, כל עוד קיימים באדם רגשות שליליים, מחשבות ודעות שליליות שונות ישפיעו על חייו וישלטו בהם באופן חמור. כל עוד מחשבות ודעות שליליות ישפיעו על חייו וישלטו בהם, יהיו מכשולים עצומים שימנעו ממנו לחתור אל האמת, ליישמה בפועל, ולהיכנס אל מציאות-האמת, ועל כן חיוני שנמשיך לחשוף ולנתח את הרגשות השליליים הללו, כדי שניתן יהיה לפתור את כולם.

לרגשות השליליים שזה עתה שיתפנו עליהם יש השפעה רצינית והם גורמים נזק חמור לאנשים, אבל ישנם רגשות שליליים אחרים שמשפיעים אף הם על אנשים ומזיקים להם. מלבד הרגשות השליליים שנאה, כעס, נחיתות ודיכאון שעליהם כבר דיברנו, ישנם הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. גם הרגשות האלה מושרשים היטב בעומק לבם של אנשים, ומלווים אותם בחיי היום-יום שלהם, בדבריהם ובמעשיהם. מובן שכאשר קורים לאנשים דברים, הם גם משפיעים על המחשבות ועל הדעות שמתעוררות בתוכם, וכן על ההשקפות ועל נקודות המבט שהם נוקטים. היום ננתח ונחשוף את הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה, במטרה לעזור לאנשים לגלות אותם בתוך עצמם. אחרי שאנשים יגלו את הרגשות השליליים האלה בתוך עצמם, המטרה הסופית היא שהם יכירו את הרגשות השליליים האלה על בוריים, ירחיקו אותם, יחדלו לחיות תחת השפעתם, וכן יחדלו לחיות ולהתנהל כאשר הרגשות השליליים האלה משמשים להם בסיס ויסוד. הבה נבחן תחילה את המילים "מצוקה, חרדה ודאגה". האין הן דרכים לבטא רגשות? (אכן.) בטרם נשתף על הנושא הזה, הבה נהרהר בו, כדי שתבינו את המושגים "מצוקה, חרדה ודאגה" ברמה הבסיסית ביותר. בין אם תשיגו הבנה מילולית של המילים, או הבנה עמוקה יותר מעבר למשמעותן המילולית, יהיה לכם ידע בסיסי על הרגשות השליליים האלה. תחילה, ספרו לי מה עורר בכם דאגה בעבר, או אילו דברים תמיד גורמים לך לחוש מצוקה, חרדה ודאגה. הם עשויים להיות כסלע עצום שמוחץ אותך, או כצל שתמיד מתלווה אליך וכובל אותך. (אלי, אומר מספר מילים. כשחובתי אינה מניבה תוצאות, הרגש הזה בולט למדי, ואני דואג שמא איחשף ואסולק, והאם עתידי ויעדי יהיו טובים. כשחובתי מניבה תוצאות, אינני חש כך, אך כשהיא אינה מניבה תוצאות במשך זמן מה, רגש שלילי שכזה הופך ניכר מאוד.) האין זה ביטוי של הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה? (אכן.) נכון. רגש שלילי מהסוג הזה מסתתר בעומק לבם של אנשים כל הזמן, ומשפיע על מחשבותיהם ללא הרף. אנשים אמנם לא יכולים לחוש ברגש שלילי שכזה כשלא קורה שום דבר רע, אך הוא כמו ריח, כמו סוג של גז, או – עוד יותר מדויק – כמו זרם חשמלי. אינך יכול לראותו, וכשאינך מודע לו, אינך מסוגל גם לחוש בו. אך אתה תמיד יכול לחוש בנוכחותו בעומק לבך, כמו מה שמכנים החוש השישי, ואתה תמיד יכול לחוש באופן לא מודע בקיומם של מחשבה ורגש מהסוג הזה. בזמן המתאים, במקום המתאים ובהקשר המתאים, רגש שלילי מהסוג הזה יופיע אט-אט, יגיח אט-אט. האין זה כך? (כן.) אם כך, אילו עוד דברים גורמים לכם לחוש מצוקה, חרדה ודאגה? אין שום דבר מלבד מה שהוזכר זה עתה? אם כך, אתם ודאי חיים באושר רב, נטולי דאגות וחרדות, ומבלי לחוש מצוקה לגבי דבר – או-אז אכן תהיו אנשים חופשיים. האם אלה הם פני הדברים? (לא.) אם כן, ספרו לי את אשר על לבכם. (כשאינני מבצע היטב את חובתי, אני תמיד דואג שמא אאבד את המוניטין שלי ואת מעמדי, מה יחשבו עליי אחיי ואחיותיי, ומה יחשוב עליי המנהיג שלי. נוסף לכך, כשאני עובד יחד עם אחיי ועם אחיותיי בביצוע חובתי וחושף שוב ושוב את צביונותיי המושחתים, אני תמיד חושש שמא לא השתניתי כלל אף שאני מאמין באל כבר זמן רב, ושאם זה ימשיך כך, אולי יום אחד יסלקו אותי. אלה החששות שלי.) כשיש לך את החששות האלה, האם מתעוררים בך הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה? (כן.) אם כן, רובכם חרדים ומודאגים משום שאינכם מבצעים את חובותיכם היטב, הלא כן? (אני מודאג בעיקר לגבי עתידי וגורלי.) דאגה לגבי עתידו וגורלו של אדם היא חשש עיקרי. כשאנשים לא מצליחים לראות לאשורן את הסביבות שהאל מתזמר ואת ריבונותו, להבין אותן, לקבל אותן או להתמסר להן, וכשאנשים מתמודדים עם קשיים שונים בחיי היום-יום שלהם, או כאשר הקשיים האלה הם מעבר למה שבני אדם רגילים יכולים לשאת, באופן לא מודע הם חשים סוגים שונים של דאגה, חרדה, ואף מצוקה. אין הם יודעים כיצד ייראה המחר, או היום שלאחריו, כיצד ייראו הדברים בעוד מספר שנים, או כיצד ייראה עתידם, ולכן כל מיני דברים מעוררים בהם תחושת מצוקה, חרדה ודאגה. באיזה הקשר כל מיני דברים מעוררים באנשים תחושת מצוקה, חרדה ודאגה? עצם כך שאין הם מאמינים בריבונותו של האל – כלומר, לא עולה בידם להאמין בריבונות האל ולראותה לאשורה. גם אם הם היו רואים אותה במו עיניהם, הם לא היו מבינים אותה או מאמינים בה. הם לא מאמינים שהאל אוחז בריבונות על גורלם, שחייהם מצויים בידי האל, ולכן מתעורר בלבם חוסר אמון כלפי ריבונותו וסידוריו של האל, ולאחריו האשמה, ואין הם מסוגלים להתמסר. מלבד האשמה ואי-יכולת להתמסר, הם רוצים להיות אדונים לגורלם ולפעול כראות עיניהם. כאשר הם פועלים כראות עיניהם, למה הופך המצב? כל שביכולתם לעשות הוא לחיות תוך הסתמכות על איכותם ועל יכולותיהם, אך יש דברים רבים שאין הם יכולים לממש, להגיע אליהם, או להשיגם באמצעות איכותם ויכולותיהם. למשל, מה יקרה להם בעתיד, האם יצליחו להתקבל למכללה, האם יצליחו למצוא עבודה טובה לאחר לימודיהם במכללה, והאם הכול יתנהל כשורה עבורם לאחר שימצאו עבודה; ואם ברצונם לטפס בסולם ולהתעשר, האם יעלה בידם להשיג את האידיאלים ואת הרצונות שלהם בתוך מספר שנים; ואז, כשברצונם למצוא בן או בת זוג, להינשא ולהקים משפחה, איזה בן או בת זוג יתאימו להם? דברים מעין אלה אינם ידועים לבני האדם. כאשר דברים מעין אלה אינם ידועים, בני האדם חשים אבודים. כשאנשים חשים אבודים, הם מתמלאים מצוקה, חרדה ודאגה – כל מה שצופן להם עתידם מעורר בהם מצוקה, חרדה ודאגה. מדוע זה כך? משום שבמסגרת האנושיות הרגילה, אנשים פשוט לא מסוגלים לשאת את כל הדברים האלה. איש אינו יודע מה יהיה עליו בעוד מספר שנים, איש אינו יודע מה יהיה על עבודתו, על נישואיו ועל ילדיו בעתיד – אנשים פשוט לא יודעים את הדברים האלה. אי אפשר לדעת מראש את הדברים האלה במסגרת טווח היכולות של האנושיות הרגילה, ולכן אנשים תמיד חשים מצוקה, חרדה ודאגה לגביהם. אין זה משנה כמה פשוט שכלו של אדם, כל עוד הוא מסוגל לחשוב, הרגשות השליליים האלה יופיעו בעומק לבו ברגע שיגיע לבגרות, בזה אחר זה. מדוע מצוקה, חרדה ודאגה מופיעות בקרבם של אנשים? כי אנשים תמיד חוששים ונלחצים מדברים המצויים מחוץ לטווח יכולתם; הם תמיד רוצים לדעת, להבין, ולהשיג דברים מעבר לטווח יכולתם, ואף לשלוט בדברים המצויים מחוץ לטווח היכולות של אנושיות רגילה. הם רוצים לשלוט בכל זה, ולא רק זה – הם גם רוצים שהחוקים והקצים של ההתפתחות של הדברים האלה יתקדמו ויתממשו על פי רצונם האישי. לכן, כשמחשבות לא הגיוניות שכאלה שולטות באנשים, הם חשים מצוקה, חרדה ודאגה, והשלכות הרגשות האלה משתנות מאדם לאדם. אין זה משנה מהם הדברים אשר מעוררים באנשים תחושות עזות של מצוקה, חרדה ודאגה, ויוצרים את הרגשות השליליים האלה, שומה על אנשים להתייחס אליהם בחומרה רבה ולחפש את האמת על מנת לפתור אותם.

נשתף על הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה בעיקר משני היבטים: הראשון יהיה ניתוח הקשיים של אנשים להבין מהם, ובעקבותיו הבנה מהן בדיוק הסיבות להופעת הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה וכיצד בדיוק הם מופיעים; השני יהיה ניתוח הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה מבחינת הגישות השונות של אנשים כלפי עבודת האל. האם אתם מבינים? (כן.) כמה היבטים ישנם? (שניים.) אנו ננתח את הסיבות להופעת הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה, ראשית ביחס לקשיים שאנשים חווים, ושנית ביחס לגישות של אנשים כלפי עבודת האל. חזרו על כך למעני. (אנו ננתח את הסיבות להופעת הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה, ראשית ביחס לקשיים שאנשים חווים, ושנית ביחס לגישות של אנשים כלפי עבודת האל.) אנשים עלולים לחוות קשיים רבים, והם נתקלים בכולם בחיי היום-יום שלהם, קשיים שמתעוררים לעתים תכופות במסגרת חיי האנושיות הרגילה. ומדוע מתגלעים הקשיים הללו? הם מתגלעים משום שאנשים תמיד מנסים להתעלות על עצמם, לשלוט בגורלם, לדעת מראש את עתידם. אם העתיד שלהם נראה לא טוב, הם מיד יוצאים לחפש מומחה פנג שווי או מגדת עתידות שישפרו ויתקנו אותו. לכן אנשים נתקלים בקשיים כה רבים בחיי היום-יום שלהם, והקשיים האלה הם שגורמים לאנשים להידרדר אל הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. מהם הקשיים האלה? תחילה נבחן מהו בעיני אנשים הקושי הגדול ביותר שלהם – מה צופן להם העתיד, כלומר מה יהיה עתידו של אדם במהלך חייו הנוכחיים, האם בעתיד הוא יהיה אמיד או רגיל, האם יעלה בידו להתבלט, להשיג הצלחה גדולה, ולשגשג בעולם ובקרב הזולת. בפרט בקרב המאמינים באל, אולי אין הם יודעים מה צופן העתיד לאחרים, אך לעתים קרובות הם חוששים לעתידם-שלהם ותמיד תוהים: "האם אין באמונה באל מעבר לכך? האם בעתיד אזכה להתבלט בקהל? האם אוכל למלא תפקיד חשוב בבית האל? האם אוכל להיות מנהיג צוות או אחראי? האם אוכל להיות מנהיג? מה עתיד לקרות לי? אם אתמיד בביצוע חובתי כך בבית האל, מה יהיה קצי? האם אזכה בישועה? האם יש לי אפשרויות עתידיות? האם עליי להמשיך לבצע את עבודתי בעולם? האם עליי להמשיך ללמוד את המיומנות המקצועית אותה למדתי קודם לכן, או לרכוש השכלה מעמיקה יותר? אם אוכל להמשיך לבצע את חובתי בבית האל במשרה מלאה, איני אמור להיתקל בבעיות עם צורכי החיים הבסיסיים, אך אם לא אבצע היטב את חובתי, אם יעבירו אותי מקום ויחליפו אותי, כיצד אחיה אז? האם עליי לנצל את ההזדמנות כעת, בטרם אוחלף או אסולק, ולהתכונן לאפשרות הזאת?" הם תוהים לגבי הדברים האלה, רואים שיש להם חסכונות מסוימים, וחושבים: "כמה שנים אוכל להחזיק מעמד עם מה שחסכתי? כעת אני בשנות השלושים לחיי, ובעוד עשור אהיה בשנות הארבעים לחיי. אם ירחיקו אותי מהכנסייה, האם אצליח להתמודד עם המצב כשאשוב לעולם? האם אהיה בבריאות טובה שתאפשר לי להמשיך לעבוד? האם אוכל להרוויח מספיק למחייתי? האם אתקשה לחיות? אני מבצע את חובתי בבית האל, אך האם האל יחזיק בי עד הסוף?" הם אמנם חושבים על הדברים האלה כל הזמן, אך הם אף פעם לא מוצאים את התשובות. הם לעולם לא מגיעים למסקנה, אך אין הם יכולים שלא לחשוב על הדברים האלה – הדבר אינו בשליטתם. כשעיכוב או מכשול נקרים על דרכם, או כשמשהו לא מתנהל כפי שרצו, הם חושבים על הדברים האלה בעומק לבם, מבלי לומר לאיש. כשאנשים מסוימים עוברים גיזום, כשמחליפים אותם בחובתם, כשמעבירים אותם לחובות אחרות, או כשהם נתקלים במשבר זה או אחר, באופן לא רצוני הם מחפשים נתיב מילוט, ואינם יכולים שלא להגות תוכניות ומזימות לצעד הבא שלהם. אין זה משנה מה קורה בסוף, לעתים תכופות אנשים עדיין הוגים תוכניות ומזימות בנוגע לדברים שגורמים להם לחוש דאגה, חרדה ומצוקה. האין אלה הדברים שאנשים חושבים עליהם באשר לאפשרויות העתידיות שלהם? הרגשות השליליים האלה מופיעים משום שאנשים אינם מסוגלים לוותר על האפשרויות העתידיות שלהם, הלא כן? (אכן כן.) כשאנשים חשים נלהבים במיוחד, כשביצוע חובותיהם מתנהל כשורה, ובמיוחד כשהם זוכים בקידום או כאשר משתמשים בהם לשם ביצוע משימות חשובות, כשהם זוכים לתמיכת רוב אחיהם ואחיותיהם, וכשערכם האישי בא לידי ביטוי, הם לא חושבים על הדברים האלה. ברגע שיש איום על המוניטין, על המעמד ועל האינטרסים שלהם, הם לא יכולים שלא לסגת אל הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. כשהם חוזרים אל הרגשות השליליים האלה, אופן התמודדותם עם הרגשות השליליים האלה הוא לא לחמוק מהם או לדחות אותם, אלא לטפח אותם, ולנסות לעבוד קשה כדי לשקוע אל תוך רגשות המצוקה, החרדה והדאגה, להעמיק לתוכם. מדוע אני אומר זאת? כשאנשים שוקעים אל תוך הרגשות השליליים האלה, יש להם סיבה גדולה יותר, תירוץ גדול יותר, וחירות גדולה יותר, להגות תוכניות לעתידם ולצעדיהם הבאים. בעודם הוגים את התוכניות האלה, הם סבורים שזה בדיוק מה שאמור להיות, שזה מה שהם אמורים לעשות, ומשתמשים באמרה "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" ובאמרה נוספת, "למי שאינו מתכנן לקראת העתיד נכונות צרות", שמשמעה: אם אינך הוגה מבעוד מועד תוכניות לעתידך ולגורלך ושוקל אותם, אף אחד אחר לא יוטרד מהם במקומך ולא ידאג להם למענך. כשאין לך מושג כיצד לעשות את הצעד הבא, תתמודד עם סרבול, עם כאב, עם מבוכה, ואתה תהיה זה שתסבול את הקשיים ותישא בהם. אם כן, אנשים חשים שהם חכמים מאוד, ובכל צעד שהם עושים, הם יסתכלו עשרה צעדים קדימה. ברגע שהם נתקלים בקשיים או באכזבות, הם חוזרים מיד לרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה על מנת להגן על עצמם, על מנת להבטיח את עתידם ואת הצעד הבא בחייהם, על מנת שיהיו להם אוכל לאכול ובגדים ללבוש, על מנת שלא ישוטטו ברחובות ועל מנת שלא יחסרו להם מזון ובגדים. לכן, תחת השפעת הרגשות השליליים האלה, לעתים תכופות הם מזהירים את עצמם וחושבים: "עליי להגות תוכניות מבעוד מועד, לשמור בצד מספר דברים ולהשאיר לעצמי נתיב מילוט מספק. אל לי להיות טיפש – גורלי מצוי בידיי. אנשים מרבים לומר: 'גורלנו מצוי בידי האל, והאל אוחז בריבונות על גורל בני האדם', אך אלה רק מילים יפות ריקות מתוכן. מי ראה זאת הלכה למעשה? כיצד האל אוחז בריבונות על גורלנו? מי ראה את האל הלכה למעשה מסדר באופן אישי שלוש ארוחות ביום למישהו, או מסדר את כל הדברים שהוא זקוק להם בחיים? אף אחד". אנשים מאמינים שכאשר אינם רואים את ריבונותו של האל, והאפשרויות העתידיות שלהם גורמות להם לחוש מצוקה, חרדה ודאגה, אזי הרגשות השליליים האלה הם בחזקת הגנה עליהם, כמו חליפת שריון, מקום מפלט. הם מזהירים את עצמם ומזכירים לעצמם ללא הרף להגות תוכניות לעתיד, שעליהם לדאוג ליום המחר, שאל להם להתמלא באוכל כל היום ולהתבטל; שאין זה פסול אם אדם הוגה תוכניות לעצמו, מוצא דרך מילוט לעצמו, ועובד יום וליל למען עתידו. הם אומרים לעצמם שזה טבעי, מוצדק לחלוטין, ולא משהו שיש להתבייש בו. אם כן, אנשים אמנם מאמינים כי מצוקה, חרדה ודאגה הם רגשות שליליים, אך הם אף פעם לא מעלים בדעתם שלחוש אותם הוא דבר רע, שהרגשות השליליים האלה עלולים להזיק להם באופן כלשהו, או שהם עלולים להוות מכשול בחתירתם אל האמת ובכניסתם אל מציאות-האמת. במקום זאת, הם נהנים מהם ללא לאות, והם חיים בתוך הרגשות השליליים האלה בחפץ לב וללא לאות. זאת משום שהם מאמינים שהם יכולים להיות בטוחים רק באמצעות חיים בתוך הרגשות השליליים האלה ותחושה מתמדת של מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לאפשרויותיהם העתידיות. אחרת, מי עוד יחוש מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לעתידם? אף אחד. איש לא אוהב אותם יותר משהם אוהבים את עצמם, איש לא מבין אותם כמותם, או קולט אותם כמותם. אם כן, גם אם אנשים יכולים לזהות במידת מה ובמונחים של מילים ושל דוקטרינות שקיומם של רגשות שליליים כאלה מזיק להם, הם עדיין לא מוכנים לוותר על רגשות שליליים שכאלה, משום שרגשות שליליים שכאלה מאפשרים להם לנקוט יוזמה איתנה לאחוז ולשלוט בעתידם-שלהם. האם נכון לומר זאת? (כן.) לפיכך, מבחינת אנשים, תחושות של דאגה, חרדה ומצוקה כלפי עתידם הן בגדר אחריות עצומה. אין זה דבר מביש, מעורר רחמים או נתעב, אלא מבחינתם כך בדיוק אמורים להיות פני הדברים. לכן אנשים מתקשים מאוד לוותר על הרגשות השליליים האלה, כאילו אלה ליוו אותם מיום היוולדם. מיום היוולדם אנשים חושבים אך ורק על דברים למען עצמם, ואפשרויותיהם העתידיות הן הדבר שחשוב להם יותר מכל. הם סבורים כי אם תהיה להם אחיזה איתנה בעתידם והם ישגיחו עליו, חייהם יהיו נטולי דאגות. הם סבורים כי עם אפשרויות עתידיות טובות, יהיה להם כל מה שירצו בו, והכול יתנהל על מי מנוחות. ולכן, לאנשים אף פעם לא נמאס לחוש מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לעתידם פעם אחר פעם. אף על פי שהאל העניק את הבטחתו, גם אם אנשים נהנו מחסד רב של האל או קיבלו אותו מידיו, גם אם הם ראו את האל מרעיף שלל ברכות על האנושות ועוד מיני עובדות שכאלה, אנשים עדיין רוצים לחיות בתוך הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה, ולהגות תוכניות ורעיונות לעתידם.

מלבד אפשרויות עתידיות, יש עוד דבר חשוב שגורם לאנשים לחוש מצוקה, חרדה ודאגה: נישואים. יש אנשים שאינם מוטרדים מכך ואינם מודאגים אם הם עדיין לא נשואים בשנות השלושים לחייהם, משום שכיום ישנם אנשים רבים בשנות השלושים לחייהם שאינם נשואים. זה דבר שרואים בחברה לעתים תכופות, ואיש לא לועג לך בשל כך, או אומר שמשהו בך לא בסדר. אך אם מישהו מגיע לשנות הארבעים לחייו והוא עדיין אינו נשוי, הוא מתחיל לחוש שמץ של בהלה בתוכו וחושב: "האם עליי לחפש בן או בת זוג או לא? האם עליי להינשא או לא? אם לא אינשא ואקים משפחה, אם לא אביא ילדים לעולם, האם יהיה מי שידאג לי כשאזדקן? האם מישהו יטפל בי כשאחלה? האם יהיה מי שיארגן את הלוויה שלי כשאמות?" הדברים האלה מדאיגים אנשים. אלה שאינם מתכננים להינשא לא חשים מצוקה, חרדה ודאגה שכאלה. לדוגמה, יש אנשים שאומרים: "כיום אני מאמין באל, ואני מוכן להשקיע מעצמי למען האל. אינני מתכוון לחפש בן או בת זוג, ואינני מתכוון להינשא. לא משנה בן כמה אהיה, אינני מתכוון לחוש מצוקה בגלל הדברים האלה". לרווקים, אנשים שהם רווקים כבר עשר או עשרים שנים, שהיו רווקים מגיל עשרים ועד גיל ארבעים, לא אמורות להיות דאגות חמורות. הם אמנם עשויים לחוש מעט דאגה או מצוקה מפעם לפעם עקב גורמים סביבתיים או סיבות אובייקטיביות, אך משום שהם מאמינים באל ועסוקים בביצוע חובתם, ומשום שלא חל שינוי בנחישותם הנוכחית, הדאגה שהם חשים היא מעורפלת ומופיעה רק מפעם לפעם, ואין היא עניין רציני. רגש מסוג זה שאינו משפיע על ביצוע החובות הרגיל אינו מזיק לאנשים, ואף אי אפשר להחשיבו כרגש שלילי, כלומר, העניין הזה לא הפך מבחינתך לרגש שלילי. באשר לאלה שהם כבר נשואים, אילו מין דברים מדאיגים אותם? אם גם הבעל וגם האישה מאמינים באל ומבצעים את חובותיהם, האם הנישואים האלה יחזיקו מעמד? האם המשפחה קיימת? מה בנוגע לילדים? בנוסף לכך, אם אחד מהשניים חותר אל האמת והשני לא, אם זה שאינו חותר אל האמת תמיד חותר אל העולם, אל חיים אמידים, וזה שחותר אל האמת תמיד רוצה לבצע את חובתו, בעוד זה שאינו חותר אל האמת תמיד מנסה לעצור את בן או בת זוגו אך נבוך לעשות זאת, ולעתים משמיע תלונה כלשהי או אומר דברים שליליים במטרה לייאש את בן או בת זוגו, אזי זה שחותר אל האמת יתהה: "בעלי לא באמת מאמין באל, אז מה יהיה עלינו בעתיד? אם נתגרש, אהיה רווקה ולא אוכל להתפרנס. אם אישאר איתו, לא נלך באותו הנתיב, נטפח חלומות שונים, ומה אעשה אז?" הדברים האלה גורמים להם לתחושות מצוקה, חרדה ודאגה. כאשר אחיות מסוימות מתחילות להאמין באל, הן סבורות כי אף שבעליהן אינם מאמינים באל, הם לא מתאמצים להכשיל את אמונתן באל, ואיש לא רודף אותן, ועל כן אין סיבה להתגרש. אך אם הם נשארים יחד, הן תמיד חשות מוגבלות ומושפעות. מה משפיע עליהן? רגשות החיבה שלהן הם הדבר שמשפיע עליהן ומגביל אותן, ולעתים הקשיים השונים שבחיי המשפחה ובנישואים מעוררים משהו בעומק לבן, וגורמים להן לחוש מצוקה, חרדה ודאגה מסוג שאינו חמור או פעוט. בנסיבות כאלה, נישואים הם נוהג פורמלי המשמר חיי משפחה רגילים, והם הופכים למשהו שכובל את החשיבה הרגילה של הרעיות, את חייהן הרגילים, ואף את הביצוע הרגיל של חובותיהן – קשה לתחזק את הנישואים, אך אין הן יכולות להיחלץ מהם. אין סיבה מסוימת להמשיך לתחזק נישואים מעין אלה, אך גם אין להן סיבה מסוימת להתגרש; אין סיבה מספקת לעשות מעשה לכאן או לכאן. הן לא יודעות מהי הבחירה הנכונה, ולא מהו המעשה הלא-הנכון. על כן מתעוררות בהן מצוקה, חרדה ודאגה. תחושות אלה של מצוקה, חרדה ודאגה צצות בראשן ללא הרף וכובלות אותן בחיי היום-יום שלהן, ואף משפיעות על חייהן הרגילים. במסגרת ביצוע חובותיהן, הדברים האלה תמיד צצים בראשן ומתעוררים בעומק לבן, ומשפיעים על הביצוע הרגיל של חובותיהן. אמנם נדמה כי הדברים האלה לא קובעים בבירור מה על הרעיות האלה לעשות או במה עליהן לבחור, אך הם גורמים להן לשקוע ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה, והדבר גורם להן לחוש נרדפות ולכודות. האין זה סוג נוסף של קושי? (כן.) זהו סוג נוסף של קושי, כזה שנובע מנישואים.

ישנם גם אלה שעקב כך שהחלו להאמין באל, לחיות את חיי הכנסייה, לקרוא את דברי האל ולבצע את חובותיהם, לא נותר להם זמן להתרועע כרגיל עם ילדיהם, עם רעיותיהם (או עם בעליהן), עם הוריהם, או עם חבריהם וקרובי משפחתם, שאינם מאמינים. בפרט, הם מתקשים לטפל היטב בילדיהם שאינם מאמינים, או לעשות את הדברים שילדיהם דורשים, ולכן הם דואגים לעתיד ולסיכויים של ילדיהם. בייחוד כאשר ילדיהם מתבגרים, יש אנשים שמתחילים לחשוש: האם ילדי ילמד במכללה או לא? מה הוא ילמד אם יתקבל למכללה? ילדי לא מאמין באל ורוצה ללמוד במכללה, אז האם אני, כאדם שמאמין באל, צריך לשלם על לימודיו? האם עליי לדאוג לצרכים היום-יומיים שלו ולתמוך בו במהלך לימודיו? ומה אמור להיות תפקידי בכל הנוגע לנישואיו, לעבודתו, ואפילו למשפחה וילדים משלו? אילו דברים עליי לעשות ולא לעשות? הם לא יודעים דבר לגבי כל אלה. ברגע שקורה להם דבר כזה, ברגע שהם מוצאים את עצמם במצב כזה, הם אבודים ואינם יודעים מה לעשות, ואף לא כיצד להתמודד עם דברים כאלה. עם חלוף הזמן, הדברים האלה מעוררים מצוקה, חרדה ודאגה: אם הם יעשו את הדברים האלה למען ילדם, הם חוששים שיפעלו בניגוד לכוונות האל ולא ירצו אותו, ואם הם לא יעשו את הדברים האלה, הם חוששים שלא ימלאו את האחריות שלהם כהורים, וילדם וקרובי משפחה אחרים יאשימו אותם; אם הם יעשו את הדברים האלה, הם חוששים שיאבדו עדות, ואם הם לא יעשו את הדברים האלה, הם חוששים שחילונים ילעגו להם, ושהשכנים שלהם יצחקו עליהם, יעלבו בהם וישפטו אותם; הם חוששים לבזות את כבוד האל, אך הם גם חוששים שייצא להם מוניטין גרוע, ושמרוב בושה הם לא יוכלו להראות את פניהם בפומבי. בעודם מתחבטים בדברים האלה, לבם מתמלא מצוקה, חרדה ודאגה; אי-הידיעה מה לעשות גורם להם מצוקה, הם חרדים שמא יעשו את הדבר הלא נכון ולא משנה במה יבחרו, ומשום שאינם יודעים האם מעשיהם נאותים, הם דואגים שאם הדברים האלה ימשיכו לקרות, יום אחד הם לא יהיו מסוגלים להתמודד איתם, ואם הם יתמוטטו, יהיה להם קשה אף יותר. אנשים במצב כזה חשים מצוקה, חרדה ודאגה כלפי כל הדברים הלא צפויים בחיים, קטנים כגדולים. ברגע שמתעוררים בהם הרגשות השליליים האלה, הם שוקעים באותן מצוקה, חרדה ודאגה, ואינם מצליחים להשתחרר: אם הם עושים דבר אחד, הוא שגוי, אם הם עושים דבר אחר, הוא שגוי, ואין הם יודעים מהו המעשה הנכון; הם רוצים לרַצות אנשים אחרים, אך חוששים שלא ירַצו את האל; הם רוצים לעשות דברים למען אנשים אחרים כדי שידברו בשבחם, אך הם לא רוצים לבזות את כבוד האל או לגרום לו לתעב אותם. לכן הם תמיד שוקעים בתחושות המצוקה, החרדה והדאגה האלה. הם חשים מצוקה הן כלפי אחרים והן כלפי עצמם; הם חרדים לדברים הן למען אחרים והן למען עצמם; והם גם דואגים לדברים הן למען אחרים והן למען עצמם, ועל כן הם שוקעים בקושי כפול ואינם יכולים להימלט ממנו. לא זו בלבד שרגשות שליליים מעין אלה משפיעים על חיי היום-יום שלהם, הם גם משפיעים על ביצוע חובותיהם, ומובן שבמידת מה גם על חתירתם אל האמת. זהו סוג של קושי, כלומר, אלה הם קשיים הקשורים לנישואים, לחיי משפחה ולחיים אישיים, ובגלל קשיים אלה אנשים נתקפים מצוקה, חרדה ודאגה לעתים תכופות. יש לרחם על אנשים כאשר הם נתקפים רגש שלילי שכזה, הלא כן? (כן.) האם יש לרחם עליהם? אתם עדיין משיבים בחיוב, מה שמעיד על כך שאתם עדיין חשים אהדה רבה כלפיהם. כשמישהו שוקע ברגש שלילי, ואין זה משנה מהו הרקע שהצמיח את הרגש השלילי הזה, מהי הסיבה להופעתו? האם זה בגלל הסביבה, בגלל האנשים, המאורעות והדברים הסובבים את האדם הזה? או האם זה משום שהאמת אותה הביע האל מפריעה לו? האם הסביבה היא זו שמשפיעה על האדם, או שמא דברי האל מפריעים לחייו? מהי בדיוק הסיבה? האם אתם יודעים? אימרו לי, בין אם בחייהם הרגילים של אנשים או בביצוע חובתם, האם הקשיים האלה קיימים אם הם חותרים אל האמת ומוכנים ליישמה בפועל? (לא.) הקשיים האלה קיימים במונחים של עובדה אובייקטיבית. אתם אומרים שהקשיים האלה אינם קיימים, אם כך האם ייתכן שפתרתם אותם? האם אתם מסוגלים לעשות זאת? אי אפשר לפתור את הקשיים האלה, והם קיימים במונחים של עובדה אובייקטיבית. מה תהיה התוצאה של הקשיים האלה בקרב אנשים שחותרים אל האמת? ומה תהיה התוצאה שלהם בקרב אלה שאינם חותרים אל האמת? יהיו להם שתי תוצאות שונות לחלוטין. אנשים שחותרים אל האמת לא ייקלעו לקשיים האלה וישקעו אל הרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. לעומת זאת, הקשיים האלה קיימים באנשים שאינם חותרים אל האמת, ומה יהיה הקץ? הם יסבכו אותך כך שלא תוכל להימלט, ואם לא תהיה מסוגל לפתור אותם, בסופו של דבר הם יהפכו לרגשות שליליים שיצרו קשרים סבוכים בעומק לבך; הם ישפיעו על חייך הרגילים ועל הביצוע הרגיל של חובותיך, ויגרמו לך לחוש נרדף וללא יכולת להשתחרר – זה הקץ שהם יביאו עליך. שני הקצים האלה שונים, הלא כן? (כן.) אם כן, הבה נחזור לשאלה ששאלתי זה עתה. מה שאלתי? (האם הרגשות השליליים שמתעוררים באנשים נגרמים כתוצאה מהשפעות סביבתיות או מדברי האל שמפריעים להם?) אם כן, מהי הסיבה? מהי התשובה? (זה משום שאנשים אינם חותרים אל האמת.) נכון, לא מדובר באף אחד מהדברים האלה, אלא משום שאנשים אינם חותרים אל האמת. כאשר אנשים אינם חותרים אל האמת, לעתים תכופות הם שוקעים במחשבות קיצוניות וברגשות שליליים, ואינם מסוגלים להשתחרר. חזרו על השאלה ששאלתי זה עתה. (האם רגשות שליליים מתעוררים באנשים בגלל הסביבות שלהם, והאנשים, המאורעות והדברים הסובבים אותם, או משום שהאמת אותה מביע האל מפריעה להם?) אם נפשט, האם זה עקב השפעות סביבתיות או משום שדברי האל מפריעים לאנשים? מה מהשניים? (לא זה ולא זה.) נכון, לא זה ולא זה. סביבות משפיעות על כולם בצורה הוגנת; אם אתה חותר אל האמת, לא תשקע אל רגש שלילי בגלל סביבה כלשהי. אך אם אינך חותר אל האמת, באופן טבעי מאוד סביבתך תכריע אותך שוב ושוב, ותהפוך תקוע ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. כשבוחנים זאת מנקודת המבט הזאת, חתירה אל האמת חשובה, הלא כן? (אכן.) בכל דבר שקורה אפשר לחפש את עקרונות-האמת. אך במציאות, משום שאנשים אינם חותרים אל האמת ואינם מחפשים את עקרונות-האמת, או שהם יודעים בבירור מה דורש האל, מהם עקרונות-האמת, איזה נתיב עליהם ליישם בפועל ומהם הקריטריונים ליישום בפועל, אך הם לא מתייחסים אליהם או נוהגים לפיהם, כשהם תמיד מקבלים החלטות והוגים תוכניות בכוחות עצמם, מה יקרה להם בסוף? כשאנשים לא מיישמים בפועל בהתאמה עם דברי האל, ותמיד דואגים לגבי דבר זה או אחר, ישנו קץ אחד בלבד, והוא שהם מתחילים לשקוע במצוקה, חרדה ודאגה, ואינם יכולים להיחלץ מזה. האם אפשרי שאנשים תמיד יסתמכו על דמיונותיהם-שלהם, שדברים תמיד יתנהלו כרצונם, שהם יוכלו לרַצות אחרים אך גם לזכות באישור האל? זה בלתי אפשרי! הם תמיד רוצים להתמודד עם דברים באופן שירצה וישמח את הסובבים אותם, ויזכה אותם בשבחים. הם רוצים להיקרא אדם טוב ושהאל יהיה מרוצה, ואם הם לא עומדים ברף הזה, הם חשים מצוקה. והאין הם ראויים לחוש מצוקה? (אכן.) זה מה שאנשים בוחרים לעצמם.

אנשים מסוימים הנוטים לעיוותים אומרים: "אם האל לא היה אומר דברים רבים כל כך, הייתי פועל על פי הסטנדרטים המוסריים של להיות אדם טוב. זה היה פשוט מאוד, ולא היו נאמרות אמירות רבות כל כך. בדיוק כמו שבעידן החסד, אנשים קיימו את הדיברות, החזיקו מעמד וגילו סבלנות, נשאו את הצלב וסבלו, וזה היה כה פשוט. האם לא היה זה סוף העניין? כעת, כאשר האל אומר אמיתות כה רבות, ועקרונות כה רבים של יישום בפועל נמסרים בשיתוף, מדוע אנשים לא יכולים להשיגם לאחר זמן כה רב? איכותם של אנשים לוקה בחסר יותר מדי, הם לא מסוגלים להבין את הכול, ואינם מסוגלים להשיג אמיתות רבות; גם כאשר אנשים מיישמים את האמת בפועל מתגלעים גם קשיים רבים, וגם אם הם מבינים אותה, הם עדיין מתקשים להשיגה. אם אתה מבין את האמת אך לא מיישם אותה בפועל, אתה חש אי נוחות, אך כשאתה כן מיישם אותה בפועל, ישנם קשיים מעשיים רבים מאוד". אנשים מאמינים שדברי האל מפריעים להם, אבל האם זה כך במציאות? (לא.) הדבר נקרא חוסר היגיון וחוסר רציונליות. הם סולדים מהאמת, אינם חותרים אליה, ואף לא מיישמים אותה בפועל, אבל הם עדיין רוצים להעמיד פנים שהם רוחניים, להעמיד פנים שהם מיישמים את האמת בפועל, ורוצים להשיג ישועה. בסוף, כשלא עולה בידם להשיג את הדברים האלה, הם חשים דיכאון ומצוקה, וחושבים: "מי יכול לאזן את כל הדברים האלה? מוטב היה לו האל היה מנמיך מעט את הסטנדרטים שלו, ואז אנשים היו בסדר, האל היה בסדר, כולם היו בסדר – אילו חיים שמימיים אלה היו!" אנשים כאלה תמיד חושבים שהדברים אותם אומר האל מביעים חוסר התחשבות כלפי בני האדם. למעשה, כשהם חשים מצוקה, חרדה ודאגה, הם לא שבעי רצון מהאל לגבי דברים רבים. בפרט ביחסם אל עקרונות-האמת, הם לא יכולים להשיג אותם או לזכות בהם, לא יכולים לדבר עליהם כלל, ויש לדבר השפעה חמורה על המוניטין ועל היוקרה שלהם בעיני אנשים אחרים, כמו גם על הרצון שלהם לזכות בברכות, וגורם להם לשקוע במצוקה, חרדה ודאגה, ולכן הם מאמינים שאין הם שבעי רצון ממעשים רבים של האל. יש אפילו כאלה שאומרים: "האל צודק, אינני מכחיש זאת; האל הוא קדוש, ואינני מכחיש גם את זה. כל מה שהאל אומר הוא בהחלט האמת, פשוט חבל שכעת הדברים שהאל אומר הם נעלים מדי, שדרישותיו מבני האדם מחמירות מדי, ולאנשים לא קל להשיג זאת כלל וכלל!" אין בהם שום אהבה לאמת, והם מטילים את האחריות כולה על האל. הם מתחילים מהנחת היסוד שהאל צודק וקדוש, והם מאמינים שכל זה נכון. האל צודק, האל קדוש – האם יש צורך שתכיר במהות האל? אלה הן עובדות; הן אינן נכונות רק משום שאתה מכיר בהן. הם ממהרים לומר שהאל צודק וקדוש כדי שלא יוקיעו אותם על כך שהם מאשימים אותו. אך אין זה משנה מה הם אומרים על כך שהאל צודק וקדוש, רגשותיהם השליליים של מצוקה, חרדה ודאגה עדיין קיימים, ולא זו בלבד שהם קיימים, הם גם מסרבים לוותר על הרגשות האלה, מסרבים להשאירם מאחור, מסרבים לשנות את עקרונותיהם ליישום בפועל, את כיוון חתירתם, ואת הנתיב שהם הולכים בו בחייהם. אנשים שכאלה הם מעוררי רחמים ונתעבים. הם פשוט לא ראויים לאהדה, ואין זה משנה כמה הם סובלים, הם לא ראויים לרחמים שלנו. כל שעלינו לעשות הוא לומר להם את הדברים הבאים: מגיע לך! אם תמות עקב המצוקה הגדולה שאתה חש, עדיין איש לא ירחם עליך. מי אילץ אותך לא לחפש את האמת על מנת לפתור את בעיותיך? מי גרם לך לא להיות מסוגל להתמסר לאל וליישם בפועל את האמת? למען מי אתה חש מצוקה, חרדה ודאגה? האם אתה חש בהן על מנת לזכות באמת? או על מנת לזכות באל? למען עבודת האל? למען תהילת האל? (לא.) אם כן, לשם מה אתה חש ברגשות האלה? הכול למען עצמך, למען ילדיך, למען משפחתך, למען כבודך העצמי, למען המוניטין שלך, למען עתידך וסיכוייך, למען כל מה שקשור לעצמך. אדם שכזה לא מקריב דבר, לא מוותר על דבר, לא מתמרד כנגד דבר, ולא נוטש דבר; אין לו אמונה אמיתית באל, והוא לא מבצע את חובתו מתוך נאמנות כנה. במסגרת אמונתו באל הוא לא משקיע מעצמו באמת ובתמים, הוא מאמין רק על מנת לקבל ברכות, וזהו המניע היחידי לאמונתו. הוא מלא "אמונה" באל, בעבודת האל, ובהבטחות האל, אך האל אינו משבח אמונה שכזו, והוא אף לא זוכר אותה, אלא הוא מתעב אותה. אנשים כאלה לא נוהגים לפי עקרונות או מיישמים אותם בפועל לשם התמודדות עם כל עניין אותו האל דורש מהם, הם לא מרפים מן הדברים שהם אמורים להרפות מהם, הם לא מוותרים על הדברים שעליהם הם אמורים לוותר, הם לא נוטשים את הדברים שהם אמורים לנטוש, והם לא מעניקים את הנאמנות שהם אמורים להעניק, ולכן מגיע להם לשקוע ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. גם אם הם סובלים רבות, הם עושים זאת רק למען עצמם, לא למען חובתם או למען עבודת הכנסייה. על כן, אנשים אלה פשוט מאוד אינם חותרים אל האמת – הם פשוט קבוצת אנשים שמאמינה באל למראית עין. הם יודעים בדיוק שזוהי הדרך האמיתית, אך הם לא מיישמים אותה בפועל ואף לא הולכים בה. אמונתם מעוררת רחמים ולא יכולה לזכות באישורו של האל, והאל לא יזכור אותה. אנשים כאלה שוקעים ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה עקב הקשיים השונים שקיימים בחייהם הביתיים.

ישנם גם אלה שבריאותם לקויה, שגופם חלש והם נטולי אנרגיה, שלעתים תכופות סובלים מבעיות בריאותיות חמורות או קלות, שאינם יכולים לעשות אפילו את הדברים הבסיסיים הנחוצים בחיי היום-יום, שאינם יכולים לחיות או להסתובב כאנשים רגילים. אנשים כאלה נוטים לחוש אי נוחות וחולי בעודם מבצעים את חובותיהם; חלקם חלשים גופנית, אחרים חולים במחלות של ממש, וישנם כמובן אלה החולים במחלות ידועות ופוטנציאליות מסוג זה או אחר. משום שיש להם קשיים גופניים מעשיים שכאלה, אנשים כאלה שוקעים לעתים תכופות ברגשות שליליים וחשים מצוקה, חרדה ודאגה. לגבי מה הם חשים מצוקה, חרדה ודאגה? הם דואגים שאם ימשיכו לבצע את חובותיהם באופן זה, ישקיעו מעצמם ויתרוצצו למען האל באופן זה, ותמיד יחושו עייפות כזו, בריאותם תמשיך ותידרדר, וכשיגיעו לגיל 40 או 50 הם יהיו מרותקים למיטתם. האם הדאגות האלה מוצדקות? האם מישהו יספק דרך מבוססת להתמודד עם העניין? מי ייקח על כך אחריות? מי ייתן דין וחשבון? אנשים שבריאותם לקויה ושאינם כשירים מבחינה גופנית חשים מצוקה, חרדה ודאגה לגבי דברים כאלה. אנשים חולים מרבים לחשוב: "אני נחוש לבצע היטב את חובתי, אבל אני חולה במחלה הזאת. אני מבקש מהאל שלא ייגרם לי נזק, וכשהאל מגן עליי, אין לי צורך לפחד. אבל אם ביצוע חובותיי יתיש אותי, האם מחלתי תחמיר? מה אעשה אם מחלתי תחמיר מאוד? אם אזדקק לאשפוז ולניתוח, אין לי כסף לממן אותם, ואם לא אלווה כסף לשלם על הטיפול, האם מצבי יחמיר אף יותר? ואם הוא יחמיר עד כדי כך, האם אמות? האם מוות שכזה יכול להיחשב מוות רגיל? אם אכן אמות, האם האל יזכור את החובות שביצעתי? האם איחשב כמי שעשה מעשים טובים? האם אזכה בישועה?" ישנם גם אלה שיודעים שהם חולים, כלומר, הם יודעים שהם חולים במחלה אמיתית כזו או אחרת, לדוגמה, מחלות מעיים, כאבים בגב התחתון או ברגל, דלקת מפרקים, שיגרון וכן מחלות עור, מחלות גינקולוגיות, מחלות כבד, יתר לחץ דם, מחלות לב וכן הלאה. הם חושבים: "אם אמשיך לבצע את חובתי, האם בית האל יממן את הטיפול במחלתי? אם מחלתי תחמיר ותשפיע על ביצוע חובתי, האם האל ירפא אותי? אנשים אחרים נרפאו לאחר שהאמינו באל, אז האם אירפא גם אני? האם האל יירפא אותי, בדיוק כפי שהוא מפגין אדיבות כלפי אחרים? אם אבצע את חובתי בנאמנות, האל צריך לרפא אותי, אבל אם רק אייחל לכך שהאל ירפא אותי והוא לא יעשה זאת, מה אעשה אז?" כאשר הם חושבים על הדברים האלה מתעוררת בלבם תחושת חרדה עצומה. הם אמנם אף פעם לא מפסיקים לבצע את חובתם ותמיד עושים את המוטל עליהם, אך הם חושבים ללא הרף על מחלתם, על בריאותם, על עתידם, ועל חייהם ומותם. המסקנה שהם מגיעים אליה לבסוף היא משאלת לב: "האל ירפא אותי, הוא ישמור על בטחוני. האל לא ינטוש אותי, והוא לא יעמוד מנגד ולא יעשה דבר אם הוא יראה אותי חולה". אין שום בסיס למחשבות כאלה, ואפשר אפילו לומר שהן סוג של תפיסה. אנשים לעולם לא יהיו מסוגלים לפתור את הקשיים המעשיים שלהם באמצעות תפיסות ודמיונות שכאלה, ובעומק לבם יש תחושות עמומות של מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לבריאותם ולמחלתם; אין להם מושג מי ייקח אחריות על הדברים האלה, או אם מישהו בכלל יעשה זאת.

ישנם גם אלה שאמנם לא מרגישים חולים ולא אבחנו אצלם שום בעיה בריאותית, אך הם יודעים שהם סובלים ממחלה סמויה כלשהי. איזו מחלה סמויה? לדוגמה, אולי מדובר במחלה תורשתית כמו מחלת לב, סוכרת, או יתר לחץ דם, או אולי אלצהיימר, פרקינסון, או סרטן מסוג כלשהו – כל אלה הן מחלות סמויות. אנשים מסוימים יודעים שמשום שנולדו למשפחה שכזו, המחלה הגנטית הזו תשפיע עליהם במוקדם או במאוחר. הם תוהים האם המחלה הסמויה הזו תפסח עליהם ולא תפקוד אותם אם יאמינו באל ויחתרו אל האמת, יבצעו היטב את חובתם, יעשו מספיק מעשים טובים ויצליחו לרצות את האל, אך האל מעולם לא הבטיח להם דבר כזה, והם מעולם לא הפגינו אמונה שכזו כלפי האל, ומעולם לא העזו להתחייב כך או לטפח רעיונות לא מציאותיים כלשהם. משום שאינם יכולים לקבל שום התחייבות או הבטחה, הם משקיעים אנרגיה ומאמצים רבים בביצוע חובותיהם, מתמקדים בסבל ובמחיר שהם משלמים, ותמיד עושים יותר מאחרים ומתבלטים יותר מאחרים, מתוך מחשבה: "אהיה הראשון לסבול והאחרון ליהנות". הם תמיד מדרבנים את עצמם בעזרת אמרות כנף שכאלה, אך אינם מצליחים להיפטר מהפחד ומהדאגה שבקרבם כלפי מחלתם הסמויה, והדאגה הזאת, המצוקה הזאת, תמיד מלווה אותם. גם אם הם מסוגלים לעמוד בסבל ובעבודה קשה ומוכנים לשלם את המחיר בביצוע חובותיהם, הם עדיין חשים שאינם יכולים לזכות בהבטחת האל או בדבר מדויק ממנו בנושא, ולכן העניין עדיין ממלא אותם מצוקה, חרדה ודאגה. אף שהם מנסים כמיטב יכולתם לא לעשות דבר בנוגע למחלתם הסמויה, מפעם לפעם ומבלי משים הם בוחנים תרופות סבתא שונות ומשונות במטרה למנוע מהמחלה הסמויה הזו לפקוד אותם לפתע ביום מסוים, בשעה מסוימת, או ללא ידיעתם. יש אנשים שמדי פעם מכינים צמחי מרפא סיניים לצריכתם, ישנם אלה שמדי פעם מתעניינים ברקיחה של תרופות סבתא אותן יוכלו ליטול בעת הצורך, בעוד אחרים מחפשים ברשת מעת לעת עצות בנוגע לפעילות גופנית, כדי שיוכלו להתעמל ולהתנסות. אמנם מדובר במחלה סמויה בלבד, אך היא הדבר העיקרי שהם חושבים עליו; האנשים האלה אמנם לא מרגישים רע או מפגינים תסמינים, אך הם עדיין מלאים דאגה וחרדה בנוגע לעניין, ובעומק לבם חשים מצוקה ודיכאון בגינו, ותמיד מקווים לשפר את הרגשות השליליים האלה שבתוכם או לשכך אותם באמצעות תפילה או ביצוע חובותיהם. האנשים שבאמת סובלים ממחלה או שיש להם מחלה סמויה, לצד אלה שחוששים לחלות בעתיד, ואלה שבריאותם לקויה מרגע היוולדם, שאין להם מחלה רצינית אך הם סובלים תדיר מתחלואים זניחים, חשים כל הזמן מצוקה ודאגה כלפי המחלות וכלפי קשיי הבשר השונים. הם מייחלים לחמוק מהם, להימלט מהם, אך אין להם דרך לעשות זאת; הם מייחלים לוותר עליהם, אך אינם יכולים לעשות זאת; הם רוצים לבקש מהאל לקחת מהם את המחלות ואת הקשיים האלה, אך אינם יכולים לומר את הדברים וחשים נבוכים, כי הם חשים שאין שום הצדקה לבקשה שכזאת. הם יודעים היטב שאין להפציר באל בעניינים שכאלה, אך בלבם הם חשים חוסר אונים; הם תוהים, אם יתלו את כל יהבם באל, הם יחושו נינוחים יותר, ומצפונם ינוחם. לכן, מפעם לפעם הם נושאים תפילה דמומה בנושא בעומק לבם. אם האל מעניק להם טובה או חסד נוספים ולא צפויים, הם חשים מעט אושר או נחמה; אם בית האל לא מעניק להם שום טיפול מיוחד, והם לא מרגישים שום אדיבות מצד האל, הם שוקעים שוב מבלי משים ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה. אף שלידה, זיקנה, תחלואים ומוות הם דברים קבועים בקרב המין האנושי ואי אפשר להימנע מהם, ישנם כאלה בעלי מבנה גופני מסוים או מחלה מיוחדת אשר שוקעים במצוקה, בחרדה ובדאגה בנוגע לקשיי הבשר ותחלואיו, בין אם הם מבצעים את חובותיהם ובין אם לאו; מחלתם מדאיגה אותם, הקשיים הרבים שמחלתם עלולה לגרום להם מדאיגים אותם, וכן האם מחלתם תחמיר, מה יהיו ההשלכות אם היא אכן תחמיר, והאם הם ימותו ממנה. במצבים מיוחדים ובהקשרים מסוימים, סדרת השאלות הזאת גורמת להם לשקוע במצוקה, בחרדה ובדאגה ואין הם מצליחים להיחלץ מהן; יש אנשים שאפילו חיים במצב של מצוקה, חרדה ודאגה עקב המחלה החמורה שהם כבר יודעים שהם סובלים ממנה, או עקב מחלה סמויה שאינם יכולים להימנע ממנה בשום אופן, והרגשות השליליים האלה משפיעים עליהם, פוגעים בהם ושולטים בהם. ברגע שהרגשות השליליים האלה מתחילים לשלוט באנשים, חלקם פשוט מוותרים על כל הסיכויים והתקווה לזכות בישועה; הם בוחרים לוותר על ביצוע חובתם ואף על כל סיכוי לזכות בנדיבות האל. במקום זאת, הם בוחרים להתמודד עם מחלתם ולטפל בה מבלי לבקש עזרה מאף אחד אחר ומבלי לחכות לשום הזדמנות. הם מקדישים את עצמם לטיפול במחלתם, הם כבר לא מבצעים שום חובה, וגם אם מבחינה גופנית הם מסוגלים לבצע את חובתם, הם עדיין לא עושים זאת. מהי הסיבה לכך? הם דואגים: "אם מחלתי תמשיך כך והאל לא ירפא אותי, ייתכן שאמשיך לבצע את חובתי כפי שאני עושה כעת, ובכל זאת אמות בסוף. אם אפסיק לבצע את חובתי ואחפש טיפול, אוכל לחיות עוד מספר שנים, ואולי אפילו אפשר יהיה לרפא את המחלה. אם אמשיך לבצע את חובתי והאל לא אמר שירפא אותי, בריאותי עלולה להידרדר אף יותר. אינני רוצה לבצע את חובתי במשך עשר או עשרים שנים נוספות ואז למות. אני רוצה לחיות עוד מספר שנים, אינני רוצה למות מהר כל כך, מוקדם כל כך!" על כן הם מבצעים את חובתם בבית האל למשך זמן מה, מתבוננים למשך זמן מה, ונוכל לומר שהם בוחנים מה קורה במשך זמן מה, ואז הם מתחילים לתהות: "ביצעתי את חובתי, אך אין שום שיפור או הקלה במחלתי. נדמה כי אין תקווה להחלמה. בזמנו הייתה לי תוכנית, מתוך מחשבה שאם אנטוש את הכול ואבצע את חובתי בנאמנות, אולי האל ייקח ממני את המחלה הזאת. אך דבר לא התנהל על פי התוכנית, המסקנה והמשאלה שלי. מחלתי נותרה כשהייתה. חלפו שנים, ועוצמת המחלה לא פחתה כלל. נראה כי עליי לטפל במחלה הזאת בעצמי. אינני יכול להסתמך על אף אחד אחר, אין אף אחד אחר שאפשר להסתמך עליו. עליי לקחת את גורלי בידיי. המדע והטכנולוגיה מפותחים מאוד בימינו, וכך גם הרפואה, ישנן תרופות יעילות לטיפול בסוגים רבים של מחלות, ולכל דבר יש שיטות טיפול מתקדמות. אני בטוח שאפשר לטפל במחלה הזאת". משהגו תוכניות כאלה, הם מתחילים לחפש ברשת, או לשאול ולברר, עד שלבסוף הם מוצאים פתרונות. בסופו של דבר הם מחליטים איזו תרופה ליטול, כיצד לטפל במחלתם, כיצד להתעמל, וכיצד לטפל בבריאותם. הם חושבים: "אם לא אבצע את חובתי ואתמקד בטיפול במחלה הזאת, יש סיכוי שאירפא. ישנן דוגמאות רבות לריפוי המחלה הזאת". לאחר שהם הוגים תוכניות ומזימות כאלה במשך זמן מה, לבסוף הם מחליטים לחדול מביצוע חובתם, והטיפול במחלתם עולה לראש סדר העדיפויות שלהם – יותר מכול, חשוב להם לחיות. המצוקה, החרדה והדאגה שלהם הופכות למעין פעולה מעשית; החרדה והדאגה שלהם הופכות מסתם מחשבות לסוג של פעולה. בקרב הכופרים רווחת האמרה: "פעולה עדיפה על מחשבה, ועדיפה ממנה היא פעולה מיידית". אנשים כאלה חושבים ואז פועלים, ופועלים מהר. יום אחד הם חושבים על טיפול במחלתם, ובבוקר המחרת חפציהם כבר ארוזים והם מוכנים לצאת לדרך. חודשים ספורים לאחר מכן מתקבלת הבשורה המרה, שהם מתו מבלי שנרפאו ממחלתם. האם הם החלימו ממחלתם? (לא.) אין זה אפשרי בהכרח שתצליח לרפא מחלה בכוחות עצמך, אבל האם זה ודאי שלא תחלה אם תבצע את חובתך בבית האל? איש לא יבטיח לך דבר כזה. אם כן, כיצד עליך לבחור, ומה אמור להיות יחסך לאפשרות שתחלה? זה פשוט מאוד, ויש נתיב אחד ללכת בו: חתור אל האמת. חתור אל האמת והתייחס לעניין על פי דברי האל ועל פי עקרונות-האמת – זוהי ההבנה ששומה על אנשים לאחוז בה. וכיצד עליך ליישם בפועל? עליך לקחת את כל החוויות האלה וליישם בפועל את ההבנה שזכית בה ואת עקרונות-האמת שאותם הבנת על פי האמת ועל פי דברי האל, ולהפוך אותם למציאות שלך ולחייך – זהו היבט אחד. ההיבט הנוסף הוא שאל לך לנטוש את חובתך. אין זה משנה אם אתה חולה או סובל מכאבים, כל עוד נותרה בך נשימה בודדת, כל עוד אתה עדיין חי, כל עוד אתה עדיין מסוגל לדבר וללכת, יש בך אנרגיה לבצע את חובתך, ועליך להפגין התנהגות טובה בעת ביצועה עם רגליים על הקרקע. אל לך לנטוש את חובתו של יציר בריאה, או את האחריות שנתן לך הבורא. כל עוד אינך מת, עליך להשלים את חובתך ולמלאה היטב. יש אנשים שאומרים: "הדברים שאתה אומר אינם מתחשבים במיוחד. אני חולה וקשה לי לשאת זאת!" כשקשה לך, אתה יכול לנוח, ואתה יכול לדאוג לעצמך ולקבל טיפול. אם אתה עדיין רוצה לבצע את חובתך, תוכל להפחית את עומס העבודה ולבצע חובה מתאימה כלשהי, כזו שאינה משפיעה על התאוששותך. הדבר יוכיח שבלבך לא נטשת את חובתך, שלבך לא רחק מן האל, שבלבך לא התכחשת לשמו של האל, ושבלבך לא נטשת את הרצון להיות יציר בריאה ראוי. יש אנשים שאומרים: "עשיתי את כל זה, אז האם האל ייקח ממני את המחלה הזאת?" האם הוא יעשה זאת? (לא בהכרח.) אין זה משנה אם האל ייקח ממך את המחלה הזאת או לא, אם הוא ירפא אותך או לא, עליך לעשות את המוטל על יציר בריאה. אין זה משנה אם מבחינה גופנית אתה מסוגל לבצע את חובתך או לא, אם אתה מסוגל לעבוד או לא, אם בריאותך מאפשרת לך לבצע את חובתך או לא, אסור ללבך להתרחק מן האל, ובלבך אסור לך לנטוש את חובתך. כך תמלא כל אחריות ומחויבות שהוטלה עליך, וכן את חובתך – זוהי הנאמנות שצריכה להיות לך. אולי אינך יכול עוד לעשות דברים בעזרת ידיך או שאינך מסוגל עוד לדבר, או שעיניך כבר לא רואות, או שאינך יכול עוד להזיז את גופך, אך אל לך לחשוב שהאל מוכרח לרפא אותך, ואם הוא לא מרפא אותך, אתה רוצה להתכחש לו בעומק לבך, לנטוש את חובתך, ולהשאיר את האל מאחור. מהו טבעו של מעשה שכזה? (זוהי בגידה באל.) זוהי אכן בגידה! יש אנשים שכאשר אינם חולים, הם מרבים להתפלל לפני האל, וכאשר הם חולים ומקווים שהאל ירפאם, ותולים את כל יהבם באל, הם ממשיכים לבוא לפני האל ולא נוטשים אותו. אך כשהאל עדיין לא מרפא אותם כעבור זמן מה, הם מתמלאים אכזבה ונוטשים אותו בעומק לבם, ונוטשים את חובותיהם. כשמחלתם של אנשים מסוימים אינה חמורה והאל לא מרפא אותם, הם לא נוטשים אותו; אך כשחלה החמרה במחלתם, והם על ערש דווי, הם יודעים בוודאות שהאל אכן לא ריפא אותם, שכל הזמן הזה הם המתינו אך ורק למוות, ובלבם הם נוטשים את האל ומתכחשים לו. הם מאמינים שאם האל לא ריפא אותם, האל ודאי אינו קיים; אם האל לא ריפא אותם, אין הוא האל כלל, ואין טעם להאמין בו. משום שהאל לא ריפא אותם, הם מתחרטים על שאי פעם האמינו בו, והם מפסיקים להאמין בו. האין זו בגידה באל? זוהי בגידה חמורה באל. לפיכך, אסור לכם בתכלית האיסור ללכת בדרך זו – רק מי שמתמסר לאל עד המוות אוחז באמונה אמיתית.

כשמחלה פוקדת אנשים, באיזה נתיב עליהם ללכת? כיצד עליהם לבחור? אל לאנשים לשקוע במצוקה, בחרדה ובדאגה, ולהרהר באפשרויות ובנתיבים העתידיים שלהם. במקום זאת, ככל שאנשים נקלעים יותר לזמנים שכאלה, למצבים ולהקשרים מיוחדים שכאלה, וככל שהם נקלעים יותר לקשיים מיידיים שכאלה, עליהם לחפש את האמת ולחתור אל האמת ביתר שאת. רק בעשותך כן, הדרשות להן האזנת בעבר והאמיתות אותן הבנת לא יהיו לשווא ותהיה להן השפעה. ככל שתיקלע יותר לקשיים מעין אלה, עליך לוותר יותר על רצונותיך ולהתמסר יותר לתזמורים של האל. כאשר האל מארגן מצב מעין זה ומסדר עבורך את התנאים האלה, מטרתו היא לא לגרום לך לשקוע ברגשות של מצוקה, חרדה ודאגה, ולא לאפשר לך לבחון את האל ולראות אם אכן יש אמת ברעיון שהוא ירפא אותך כשפוקדת אותך מחלה; האל מארגן עבורך מצבים ותנאים מיוחדים כאלה כדי שתוכל ללמוד את הלקחים המעשיים במצבים ובתנאים שכאלה, להשיג כניסה מעמיקה יותר אל האמת ואל התמסרות לאל, וכן לדעת באופן ברור ומדויק יותר כיצד האל מתזמר את כל האנשים, המאורעות והדברים. גורלות האדם מצויים בידי האל, ובין אם אנשים חשים בכך ובין אם לאו, בין אם הם מודעים לכך באמת ובין אם לאו, עליהם להתמסר לאל ולא להתנגד לו, לא לדחות אותו, קל וחומר לא לבחון אותו. כך או כך אתה עלול למות, ואם תתנגד לאל, תדחה אותו ותבחן אותו, ברור לגמרי מה יהיה קצך. לעומת זאת, אם באותם מצבים ותנאים אתה מסוגל לחפש כיצד אמור יציר בריאה להתמסר לתזמורי הבורא, וכן אילו לקחים אתה אמור ללמוד ואילו צביונות מושחתים עליך להכיר במצבים שהאל מארגן לך, מבין את כוונות האל במצבים שכאלה, ונושא את עדותך היטב ובאופן העולה בקנה אחד עם דרישותיו של האל, אזי זה מה שעליך לעשות. כשהאל מארגן מחלה לאדם כלשהו, בין אם היא חמורה או קלה, מטרת המעשה היא לא לגרום לך להעריך את המחלה על כל היבטיה, את הנזק, את התלאות ואת הקשיים שהיא גורמת לך, ואת שלל התחושות שמתעוררות בך כתוצאה ממנה – מטרתו היא לא שתעריך מחלה מעצם היותך חולה. במקום זאת, מטרתו היא שתלמד את הלקחים מן המחלה, תלמד כיצד לגשש אחר כוונות האל, להכיר את הצביונות המושחתים שאתה חושף ואת הגישות השגויות שאתה מסגל כלפי האל כשאתה חולה, ותלמד כיצד להתמסר לריבונותו של האל ולסידוריו, כדי שתוכל להשיג התמסרות מלאה לאל ולהיות מסוגל לעמוד איתן בעדותך – זה חיוני עד מאוד. האל רוצה להושיע אותך ולטהר אותך דרך המחלה. מה בך הוא רוצה לטהר? הוא רוצה לטהר את כל הרצונות והדרישות המוגזמים שלך ממנו, ואפילו את שלל התוכניות, השיפוטים והמזימות שאתה הוגה בכל מחיר על מנת לשרוד ולחיות. האל לא מבקש ממך להגות תוכניות, הוא לא מבקש ממך לשפוט, והוא לא מרשה שתציג לו רצונות מוגזמים; הוא דורש אך ורק שתתמסר לו, ושבעודך מיישם בפועל וחווה את ההתמסרות, תכיר את גישתך כלפי המחלה וכלפי התנאים הגופניים שהוא נותן לך, וכן את רצונותיך האישיים. כשתכיר את הדברים האלה, תבין איזו תועלת הפקת מכך שהאל סידר עבורך את נסיבות המחלה האלה, או נתן לך את התנאים הגופניים האלה; ותוכל לראות עד כמה הם עוזרים לשינוי צביונך, לזכייתך בישועה, ולהיווכחותך בחיים. לכן, כשמחלה פוקדת אותך, אל לך תמיד לתהות כיצד תוכל להימנע או לחמוק ממנה, או לדחות אותה. יש אנשים שאומרים: "אתה אומר שאל לי לחמוק ממנה או לדחות אותה, ושאל לי לנסות להימנע ממנה, על כן כוונתך היא שאל לי לחפש לה טיפול!" מעולם לא אמרתי זאת; זוהי הבנתך השגויה. אני תומך בטיפול הפעיל שלך במחלותיך, אך אינני רוצה שתחיה בתוך מחלתך או שתשקע במצוקה, בחרדה ובדאגה עקב השפעתה עליך, עד שלבסוף הכאב הרב שהיא גורמת לך יביא לכך שתרחק מן האל ותנטוש אותו. מובן שאם מחלתך גורמת לך סבל רב, ואתה רוצה לקבל טיפול ושהיא תיעלם, זה בסדר גמור. זוהי זכותך; יש לך זכות לבחור לקבל טיפול, ולאיש אין זכות לעצור בעדך. אך אל לך לחיות בתוך מחלתך ולסרב לבצע את חובתך, או לנטוש את חובתך, או לדחות את התזמורים ואת הסידורים של האל משום שאתה מקבל טיפול. אם אי אפשר לרפא את מחלתך, אתה תשקע במצוקה, בחרדה ובדאגה וכתוצאה מכך תתמלא תלונות וספק ביחס לאל, ואף תאבד את האמונה באל, תאבד תקווה, ויש כאלה שיבחרו לנטוש את חובותיהם – דבר שכזה באמת אל לך לעשות. כשמחלה פוקדת אותך, אתה רשאי לפעול על מנת לחפש לה טיפול, אך עליך לעשות זאת בגישה חיובית. באשר לשאלות עד כמה ניתן לטפל במחלתך, האם ניתן לרפאה, ומה יקרה בסופו של דבר, עליך תמיד להתמסר ולא להתלונן. זוהי הגישה שעליך לסגל, שכן אתה יציר בריאה ואין לך אפשרות אחרת. אינך יכול לומר: "אם אירפא מהמחלה הזאת, אאמין שמדובר בכוחו האדיר של האל, אך אם לא אירפא, לא אהיה שבע רצון מן האל. מדוע נתן לי האל את המחלה הזאת? מדוע הוא לא מרפא את המחלה הזאת? מדוע אני קיבלתי את המחלה הזאת, ולא מישהו אחר? אינני רוצה בה! מדוע נגזר עליי למות מוקדם כל כך, בגיל כה צעיר? מדוע אנשים אחרים זוכים להמשיך לחיות? מדוע?" אל תשאל מדוע, כך תזמר זאת האל. אין סיבה, ואל לך לשאול מדוע. השאלה מדוע היא מרדנית, ואין זו שאלה שיציר בריאה אמור לשאול. אל תשאל מדוע, אין מדוע. האל סידר דברים ותכנן דברים באופן זה. אם אתה שואל מדוע, אפשר רק לומר שאתה מרדן מדי, עיקש מדי. כשאינך מרוצה ממשהו, או כאשר האל לא עושה כרצונך או לא מאפשר לך לפעול בדרכך, אתה הופך אומלל, אתה ממורמר, ואתה תמיד שואל מדוע. האל שואל אותך: "כיציר בריאה, מדוע לא ביצעת היטב את חובתך? מדוע לא ביצעת את חובתך בנאמנות?" וכיצד תשיב? אתה אומר: "אין מדוע, כזה אני וזהו". האם זה מתקבל על הדעת? (לא.) מתקבל על הדעת שהאל ידבר אליך בצורה כזאת, אך אין זה מתקבל על הדעת שאתה תדבר כך אליו. אתה ניצב בעמדה הלא נכונה, ואתה נטול היגיון יתר על המידה. יהיו אשר יהיו הקשיים שנקרים על דרכו של יציר בריאה, זה טבעי ומוצדק לחלוטין שעליך להתמסר לסידורים ולתזמורים של הבורא. לדוגמה, הוריך הביאו אותך לעולם, גידלו אותך, ואתה מכנה אותם אימא ואבא – זה טבעי ומוצדק לחלוטין, וכך זה צריך להיות; אין כאן מדוע. אם כן, האל תזמר את כל הדברים האלה עבורך, ובין אם אתה נהנה מברכות או סובל מקשיים, גם זה טבעי ומוצדק לחלוטין, ואין הדבר נתון לבחירתך. אם תוכל להתמסר עד הסוף, תזכה בישועה כמו פטרוס. אולם אם תאשים את האל, תנטוש אותו ותבגוד בו עקב מחלה זמנית כלשהי, אזי כל הוויתורים שלך, ההשקעה מעצמך, ביצוע חובתך, והמחיר ששילמת בעבר יהיו לשווא. זאת משום שכל העבודה הקשה שביצעת בעבר לא הניחה עבורך יסוד לביצוע הולם של חובתו של יציר בריאה, או לתפיסת מקומו הראוי של יציר בריאה, והיא לא שינתה בך דבר וחצי דבר. או-אז, הדבר יגרום לך לבגוד באל עקב מחלתך, וקצך יהיה כקצו של פאולוס, להיענש בסוף. הסיבה לקביעה זו היא שכל מה שעשית עד כה היה במטרה לזכות בעטרת, ולשם קבלת ברכות. כאשר אתה ניצב לבסוף אל מול מחלה ומוות, אם אתה עדיין מסוגל להתמסר ללא תלונות, הדבר מעיד על כך שכל מעשיך הקודמים נעשו בכנות ובחפץ לב למען האל. אתה מסור לאל, ובסופו של דבר מסירותך תהיה הקץ המושלם לחיי האמונה שלך באל, והאל משבח זאת. לפיכך, מחלה יכולה לגרום לכך שיהיה לך קץ טוב, או שהיא יכולה לגרום לכך שיהיה לך קץ רע; סוג הקץ שתגיע אליו תלוי בנתיב שאתה הולך בו ובגישתך כלפי האל.

כשמחלה פוקדת אנשים, באיזה נתיב עליהם ללכת? כיצד עליהם לבחור? אל לאנשים לשקוע במצוקה, בחרדה ובדאגה, ולהרהר באפשרויות ובנתיבים העתידיים שלהם. במקום זאת, ככל שאנשים נקלעים יותר לזמנים שכאלה, למצבים ולהקשרים מיוחדים שכאלה, וככל שהם נקלעים יותר לקשיים מיידיים שכאלה, עליהם לחפש את האמת ולחתור אל האמת ביתר שאת. רק בעשותך כן, הדרשות להן האזנת בעבר והאמיתות אותן הבנת לא יהיו לשווא ותהיה להן השפעה. ככל שתיקלע יותר לקשיים מעין אלה, עליך לוותר יותר על רצונותיך ולהתמסר יותר לתזמורים של האל. כאשר האל מארגן מצב מעין זה ומסדר עבורך את התנאים האלה, מטרתו היא לא לגרום לך לשקוע ברגשות של מצוקה, חרדה ודאגה, ולא לאפשר לך לבחון את האל ולראות אם אכן יש אמת ברעיון שהוא ירפא אותך כשפוקדת אותך מחלה; האל מארגן עבורך מצבים ותנאים מיוחדים כאלה כדי שתוכל ללמוד את הלקחים המעשיים במצבים ובתנאים שכאלה, להשיג כניסה מעמיקה יותר אל האמת ואל התמסרות לאל, וכן לדעת באופן ברור ומדויק יותר כיצד האל מתזמר את כל האנשים, המאורעות והדברים. גורלות האדם מצויים בידי האל, ובין אם אנשים חשים בכך ובין אם לאו, בין אם הם מודעים לכך באמת ובין אם לאו, עליהם להתמסר לאל ולא להתנגד לו, לא לדחות אותו, קל וחומר לא לבחון אותו. כך או כך אתה עלול למות, ואם תתנגד לאל, תדחה אותו ותבחן אותו, ברור לגמרי מה יהיה קצך. לעומת זאת, אם באותם מצבים ותנאים אתה מסוגל לחפש כיצד אמור יציר בריאה להתמסר לתזמורי הבורא, וכן אילו לקחים אתה אמור ללמוד ואילו צביונות מושחתים עליך להכיר במצבים שהאל מארגן לך, מבין את כוונות האל במצבים שכאלה, ונושא את עדותך היטב ובאופן העולה בקנה אחד עם דרישותיו של האל, אזי זה מה שעליך לעשות. כשהאל מארגן מחלה לאדם כלשהו, בין אם היא חמורה או קלה, מטרת המעשה היא לא לגרום לך להעריך את המחלה על כל היבטיה, את הנזק, את התלאות ואת הקשיים שהיא גורמת לך, ואת שלל התחושות שמתעוררות בך כתוצאה ממנה – מטרתו היא לא שתעריך מחלה מעצם היותך חולה. במקום זאת, מטרתו היא שתלמד את הלקחים מן המחלה, תלמד כיצד לגשש אחר כוונות האל, להכיר את הצביונות המושחתים שאתה חושף ואת הגישות השגויות שאתה מסגל כלפי האל כשאתה חולה, ותלמד כיצד להתמסר לריבונותו של האל ולסידוריו, כדי שתוכל להשיג התמסרות מלאה לאל ולהיות מסוגל לעמוד איתן בעדותך – זה חיוני עד מאוד. האל רוצה להושיע אותך ולטהר אותך דרך המחלה. מה בך הוא רוצה לטהר? הוא רוצה לטהר את כל הרצונות והדרישות המוגזמים שלך ממנו, ואפילו את שלל התוכניות, השיפוטים והמזימות שאתה הוגה בכל מחיר על מנת לשרוד ולחיות. האל לא מבקש ממך להגות תוכניות, הוא לא מבקש ממך לשפוט, והוא לא מרשה שתציג לו רצונות מוגזמים; הוא דורש אך ורק שתתמסר לו, ושבעודך מיישם בפועל וחווה את ההתמסרות, תכיר את גישתך כלפי המחלה וכלפי התנאים הגופניים שהוא נותן לך, וכן את רצונותיך האישיים. כשתכיר את הדברים האלה, תבין איזו תועלת הפקת מכך שהאל סידר עבורך את נסיבות המחלה האלה, או נתן לך את התנאים הגופניים האלה; ותוכל לראות עד כמה הם עוזרים לשינוי צביונך, לזכייתך בישועה, ולהיווכחותך בחיים. לכן, כשמחלה פוקדת אותך, אל לך תמיד לתהות כיצד תוכל להימנע או לחמוק ממנה, או לדחות אותה. יש אנשים שאומרים: "אתה אומר שאל לי לחמוק ממנה או לדחות אותה, ושאל לי לנסות להימנע ממנה, על כן כוונתך היא שאל לי לחפש לה טיפול!" מעולם לא אמרתי זאת; זוהי הבנתך השגויה. אני תומך בטיפול הפעיל שלך במחלותיך, אך אינני רוצה שתחיה בתוך מחלתך או שתשקע במצוקה, בחרדה ובדאגה עקב השפעתה עליך, עד שלבסוף הכאב הרב שהיא גורמת לך יביא לכך שתרחק מן האל ותנטוש אותו. מובן שאם מחלתך גורמת לך סבל רב, ואתה רוצה לקבל טיפול ושהיא תיעלם, זה בסדר גמור. זוהי זכותך; יש לך זכות לבחור לקבל טיפול, ולאיש אין זכות לעצור בעדך. אך אל לך לחיות בתוך מחלתך ולסרב לבצע את חובתך, או לנטוש את חובתך, או לדחות את התזמורים ואת הסידורים של האל משום שאתה מקבל טיפול. אם אי אפשר לרפא את מחלתך, אתה תשקע במצוקה, בחרדה ובדאגה וכתוצאה מכך תתמלא תלונות וספק ביחס לאל, ואף תאבד את האמונה באל, תאבד תקווה, ויש כאלה שיבחרו לנטוש את חובותיהם – דבר שכזה באמת אל לך לעשות. כשמחלה פוקדת אותך, אתה רשאי לפעול על מנת לחפש לה טיפול, אך עליך לעשות זאת בגישה חיובית. באשר לשאלות עד כמה ניתן לטפל במחלתך, האם ניתן לרפאה, ומה יקרה בסופו של דבר, עליך תמיד להתמסר ולא להתלונן. זוהי הגישה שעליך לסגל, שכן אתה יציר בריאה ואין לך אפשרות אחרת. אינך יכול לומר: "אם אירפא מהמחלה הזאת, אאמין שמדובר בכוחו האדיר של האל, אך אם לא אירפא, לא אהיה שבע רצון מן האל. מדוע נתן לי האל את המחלה הזאת? מדוע הוא לא מרפא את המחלה הזאת? מדוע אני קיבלתי את המחלה הזאת, ולא מישהו אחר? אינני רוצה בה! מדוע נגזר עליי למות מוקדם כל כך, בגיל כה צעיר? מדוע אנשים אחרים זוכים להמשיך לחיות? מדוע?" אל תשאל מדוע, כך תזמר זאת האל. אין סיבה, ואל לך לשאול מדוע. השאלה מדוע היא מרדנית, ואין זו שאלה שיציר בריאה אמור לשאול. אל תשאל מדוע, אין מדוע. האל סידר דברים ותכנן דברים באופן זה. אם אתה שואל מדוע, אפשר רק לומר שאתה מרדן מדי, עיקש מדי. כשאינך מרוצה ממשהו, או כאשר האל לא עושה כרצונך או לא מאפשר לך לפעול בדרכך, אתה הופך אומלל, אתה ממורמר, ואתה תמיד שואל מדוע. האל שואל אותך: "כיציר בריאה, מדוע לא ביצעת היטב את חובתך? מדוע לא ביצעת את חובתך בנאמנות?" וכיצד תשיב? אתה אומר: "אין מדוע, כזה אני וזהו". האם זה מתקבל על הדעת? (לא.) מתקבל על הדעת שהאל ידבר אליך בצורה כזאת, אך אין זה מתקבל על הדעת שאתה תדבר כך אליו. אתה ניצב בעמדה הלא נכונה, ואתה נטול היגיון יתר על המידה. יהיו אשר יהיו הקשיים שנקרים על דרכו של יציר בריאה, זה טבעי ומוצדק לחלוטין שעליך להתמסר לסידורים ולתזמורים של הבורא. לדוגמה, הוריך הביאו אותך לעולם, גידלו אותך, ואתה מכנה אותם אימא ואבא – זה טבעי ומוצדק לחלוטין, וכך זה צריך להיות; אין כאן מדוע. אם כן, האל תזמר את כל הדברים האלה עבורך, ובין אם אתה נהנה מברכות או סובל מקשיים, גם זה טבעי ומוצדק לחלוטין, ואין הדבר נתון לבחירתך. אם תוכל להתמסר עד הסוף, תזכה בישועה כמו פטרוס. אולם אם תאשים את האל, תנטוש אותו ותבגוד בו עקב מחלה זמנית כלשהי, אזי כל הוויתורים שלך, ההשקעה מעצמך, ביצוע חובתך, והמחיר ששילמת בעבר יהיו לשווא. זאת משום שכל העבודה הקשה שביצעת בעבר לא הניחה עבורך יסוד לביצוע הולם של חובתו של יציר בריאה, או לתפיסת מקומו הראוי של יציר בריאה, והיא לא שינתה בך דבר וחצי דבר. או-אז, הדבר יגרום לך לבגוד באל עקב מחלתך, וקצך יהיה כקצו של פאולוס, להיענש בסוף. הסיבה לקביעה זו היא שכל מה שעשית עד כה היה במטרה לזכות בעטרת, ולשם קבלת ברכות. כאשר אתה ניצב לבסוף אל מול מחלה ומוות, אם אתה עדיין מסוגל להתמסר ללא תלונות, הדבר מעיד על כך שכל מעשיך הקודמים נעשו בכנות ובחפץ לב למען האל. אתה מסור לאל, ובסופו של דבר מסירותך תהיה הקץ המושלם לחיי האמונה שלך באל, והאל משבח זאת. לפיכך, מחלה יכולה לגרום לכך שיהיה לך קץ טוב, או שהיא יכולה לגרום לכך שיהיה לך קץ רע; סוג הקץ שתגיע אליו תלוי בנתיב שאתה הולך בו ובגישתך כלפי האל.

לעתים תכופות, בעיות אמיתיות אחרות בחייהם של אנשים, מלבד מחלות, מעוררות בהם תחושות מצוקה, חרדה ודאגה. בחיים ישנן בעיות אמיתיות רבות, למשל קשישים או ילדים בביתכם שיש להשגיח עליהם או לגדלם, כסף שילדיכם זקוקים לו ללימודים או להוצאות המחיה שלהם, קשישים שזקוקים לכסף כדי לטפל בבעיות רפואיות, והסכומים הגדולים הדרושים להוצאות מחיה שוטפות. אתם רוצים לבצע את חובתכם, אך אם תוותרו על עבודתכם, כיצד תחיו? חסכונותיכם ידלדלו במהרה, אז איך תסתדרו בלי כסף? אם תצאו להרוויח כסף, הדבר ייצור עיכובים בביצוע חובתכם, אבל אם תוותרו על עבודתכם על מנת לבצע את חובתכם, לא יהיו לכם אמצעים לפתור את הקשיים בבית. אם כן, מה עליכם לעשות? אנשים רבים מתמודדים עם דברים שכאלה ומתבלבלים מהם, ועל כן כולם כמהים לבואו של יום האל ותוהים מתי יתחוללו האסונות הגדולים והאם עליהם לאגור מזון לקראתם. אם הם ייערכו, לא יישאר להם כסף בבית והחיים יהפכו קשים מאוד. הם רואים אחרים לבושים בבגדים איכותיים יותר ואוכלים אוכל משובח יותר, והם חשים אומללים ומרגישים שחייהם קשים מדי. הם לא צורכים בשר במשך זמן רב, ואם יש להם כמה ביצים הם לא רוצים לאכול אותן, וממהרים לשוק למכור אותן ולהרוויח כמה פרוטות. המחשבה על כל הקשיים האלה גורמת להם להתחיל לדאוג: "מתי יסתיימו הימים הקשים האלה? תמיד אומרים, 'יום האל מגיע, יום האל מגיע', ו'עבודת האל תגיע לסיומה בקרוב', אבל מתי מישהו יגיד לי מתי בדיוק זה יקרה? מי יכול לומר זאת בוודאות?" יש כאלה שמבצעים את חובתם רחוק מהבית במשך שנים, ומפעם לפעם הם חושבים: "אין לי מושג כמה גדולים הילדים שלי כעת, או האם בריאותם של הוריי טובה. כל השנים האלה חייתי רחוק מהבית ולא טיפלתי בהם. האם הם חווים קשיים? מה הם יעשו אם יחלו? האם מישהו יטפל בהם? הוריי ודאי כבר בשנות השמונים או התשעים לחייהם, ואין לי מושג אם הם בכלל בחיים". כשהם חושבים על הדברים האלה, מתעוררת בלבם חרדה עלומת שם. מעבר לתחושת החרדה, הם גם דואגים, אך דאגה אף פעם לא פותרת דבר, ועל כן הם מתחילים לחוש מצוקה. כאשר מצוקתם גדלה, הם מפנים את תשומת לבם אל עבודת האל ואל יום האל, והם תוהים: "מדוע יום האל טרם הגיע? האם נועדנו לחיות תמיד חיי שוטטות ובידוד שכאלה? מתי יגיע יום האל? מתי עבודת האל תגיע לסיומה? מתי האל ישמיד את העולם הזה? מתי מלכות האל תתגלם על פני האדמה? מתי נראה את האל מופיע בדמותו?" הם חושבים על הדברים האלה ללא הרף, והרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה מתעוררים בלבם, הם מיד עוטים הבעה דאוגה, הם כבר לא חשים אושר, הם מתהלכים באדישות, הם אוכלים ללא תאבון, ומחשבותיהם משתוללות מדי יום ביומו. האם טוב לחיות בתוך רגשות שליליים שכאלה? (לא.) אפילו קושי פעוט בחיים עלול לגרום לאנשים לשקוע לעתים ברגשות השליליים האלה של פסיביות, ולעתים ללא כל סיבה, ללא שום הקשר, או מבלי שאדם מסוים יאמר דבר מה מיוחד, הרגשות השליליים האלה מתעוררים בלבם מבלי משים. כאשר הרגשות השליליים האלה מתעוררים בלבם של אנשים, רצונותיהם של אנשים, כמיהתם לבואו של יום האל, לסיום עבודתו, ולבוא ממלכתו, הופכים עיקשים אף יותר. אנשים מסוימים אף כורעים ברך בכנות ומתפללים לאל תוך שהם מתייפחים, ואומרים: "אלי, אני שונא את העולם הזה, ואני שונא את המין האנושי הזה. אנא שים לזה סוף מהר ככל האפשר, סיים את חיי הבשר של אנשים, וסיים את כל הקשיים האלה". הם מתפללים כך פעמים רבות לשווא, והרגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה עדיין ממלאים את לבם, ונותרים במחשבותיהם ועמוק ברוחם, משפיעים עליהם עמוקות ואופפים אותם. למעשה, זה קורה אך ורק משום שהם מייחלים לכך שיום האל יגיע מוקדם יותר, שעבודת האל תגיע לסיומה מוקדם יותר, שהם יקבלו ברכות מהר ככל האפשר, שיהיה להם יעוד טוב, שייכנסו אל השמים או אל הממלכה שאותה הם מדמיינים ושאליה הם כמהים בתפיסותיהם; לכן הדברים האלה מסעירים אותם כל כך בעומק לבם. על פני השטח נדמה כי הם נסערים, אך למעשה הם חשים מצוקה, חרדה ודאגה. כשרגשות מצוקה, חרדה ודאגה שכאלה אופפים אנשים כל הזמן, עולה בהם המחשבה הפעילה: "אם יום האל לא יגיע בקרוב, ואם עבודת האל לא תושלם בהקדם האפשרי, עליי לנצל את עובדת היותי צעיר ואת יכולתי לעבוד קשה. אני רוצה לעבוד ולהרוויח כסף, לעבוד קשה בעולם לזמן מה וליהנות מהחיים. אם יום האל לא יגיע בקרוב, אני רוצה לשוב הביתה ולהתאחד עם משפחתי, למצוא בן או בת זוג, לחיות היטב לזמן מה, לתמוך בהוריי ולגדל את ילדיי. כשאזדקן, יהיו לי הרבה ילדים, הם יחיו יחד איתי, וניהנה מחיי המשפחה – כמה נפלאה הסצנה הזאת! איזו תמונה מקסימה!" בחושבם כן, הם משתוקקים ליהנות מחיים כאלה. כשאנשים חושבים שיומו של האל יגיע במהרה ושעבודת האל תגיע לסיומה בקרוב, רצונותיהם נעשים עזים אף יותר, ומתעצמת כמיהתם לכך שעבודת האל תגיע לסיומה מהר ככל האפשר. במצב שכזה, שבו העובדות לא עולות בקנה אחד עם מה שאנשים מייחלים לו, כשאנשים לא רואים רמז לכך שעבודת האל מסתיימת או שיום בואו של האל מגיע, תחושות המצוקה, החרדה והדאגה שלהם מחמירות אף יותר. הם דואגים מי יטפל בהם בזקנתם בעוד מספר שנים, כשיזדקנו ולא ימצאו בן או בת זוג. הם דואגים האם יצליחו להשתלב מחדש בחברה כשישובו לחיות בבית, משום שביצעו את חובתם ללא הרף וכבר ניתקו כל קשר עם החברה. הם דואגים האם יצליחו להישאר בעניינים, האם יצליחו להתבלט בקהל, והאם הם יצליחו לשרוד, אם יחזרו לעסקים בעוד מספר שנים או ישובו לעבודה. ככל שהם דואגים לגבי הדברים האלה וככל שגדלות חרדתם ומצוקתם בנוגע להם, הם מתקשים יותר לבצע את חובתם ולנהות אחר האל בבית האל ברוגע. על כן הם דואגים יותר ויותר לגבי עתידם, לגבי אפשרויותיהם העתידיות, לגבי משפחתם, וכן לגבי כל הקשיים שעלולים להתעורר בחיים בעתיד. הם חושבים על כל מה שהם יכולים, הם דואגים לגבי כל מה שהם יכולים; הם דואגים אפילו איך ייראו החיים של נכדיהם ושל צאצאים של נכדיהם. מחשבותיהם מרחיקות לכת, יסודיות מאוד, והם חושבים על הכול היטב. כשאנשים מלאים דאגות, חרדות ותחושות מצוקה שכאלה, הם מתחילים להתקשות לבצע את חובותיהם ברוגע, ואינם יכולים פשוט לנהות אחר האל. במקום זאת, לעתים תכופות הם מתמלאים מחשבות פעילות ומשנים את דעתם ללא הרף. כשהם רואים שעבודת הבשורה מתנהלת היטב, הם חושבים, "יום האל יגיע בקרוב. עליי לבצע היטב את חובתי, כן! קדימה! עליי להמשיך עוד מספר שנים, לא נשאר עוד הרבה. כל הסבל הזה ישתלם והכול יישא פרי, ולא יהיו לי יותר דאגות!" אולם כעבור מספר שנים, האסונות הגדולים טרם הגיעו ואיש אינו מזכיר את יום האל, ועל כן לבם מצטנן. המצוקה, החרדה והדאגה האלה, וכן מחשבותיהם הפעילות, ממשיכות לבוא וללכת, וחוזרות כך שוב ושוב, במעגלים שאין להם סוף על פי המצב הבין-לאומי והמצב בבית האל, ואין הם יכולים לעשות דבר על מנת לשלוט בהן – הם לא מסוגלים לשנות את המצב שהם מצויים בו, ולא משנה מה יגידו להם. האם יש אנשים כאלה? (כן.) האם קל לאנשים כאלה לשאת עדות? (לא.) גישתם ומצב רוחם בעת ביצוע חובותיהם, וכמות האנרגיה שהם משקיעים בביצוע חובותיהם, מבוססים כולם על "החדשות העדכניות ביותר". יש אנשים שאומרים: "על פי חדשות מהימנות, הפצת בשורת האל מתקדמת נפלא!" ואחרים אומרים: "על פי החדשות העדכניות ביותר, אסונות מתרחשים כעת ברחבי העולם לעתים תכופות יותר, וככל הנראה מצב העולם והאסונות הם הגשמת האסון הזה-והזה בחזון יוחנן. בקרוב תושלם עבודת האל, בקרוב יגיע יומו של האל, והעולם הדתי כולו סוער!" בכל פעם שהם שומעים "חדשות עדכניות" או "חדשות מהימנות", המצוקה, החרדה והדאגה שלהם פוסקות באופן זמני וכבר לא מפריעות להם, והם מניחים למחשבותיהם הפעילות לזמן מה. אך כשאינם שומעים "חדשות מהימנות" או "חדשות מדויקות" במשך זמן מה, המצוקה, החרדה והדאגה שלהם, וכן מחשבותיהם הפעילות, מתחילות להציף אותם. ישנם אפילו כאלה שמתכוננים על ידי מחשבה היכן יגישו מועמדות לעבודה, היכן יעבדו, כמה ילדים יביאו לעולם, היכן ילמדו ילדיהם בעוד מספר שנים, כיצד להיערך לשכר הלימוד שלהם במכללה, והם אפילו מתכננים לקנות בית, קרקע או רכב. אולם כאשר הם שומעים "חדשות מהימנות", הם משהים את הדברים האלה באופן זמני. זה נראה כמו בדיחה, הלא כן? (אכן.) אנשים מסוימים שמאמינים באל כבר שנים רבות ולמדו להכיר את עבודתו מסוגלים להעיד למענו ואומרים: "האמונה באל היא הנתיב הנכון בחיים; אלה הם החיים המשמעותיים ביותר. לחיים באופן זה יש הערך הגבוה ביותר. אין זה משנה כיצד האל מוביל אותי או מה הוא עושה, אני בטוח שכל מעשיו נועדו להושיע אנשים, ועל כן אנהה אחר האל עד הסוף. גם אם הדבר יימשך עד שהשמים והארץ יזדקנו, עד שהכוכבים ישנו את מקומם, גם אם הדבר יימשך עד שהאוקיינוסים יתייבשו, הסלעים יהפכו לאבק, או שהים יהפוך לאדמה והאדמה לים, לא יחול שינוי בלבי, והוא נחוש. לבי יימסר לאל עד סוף חיי, ואם יש חיים אחרים לאחר החיים האלה, עדיין אנהה אחר האל". אולם האנשים שבחייהם יש קשיים כה רבים לא חושבים באופן זה. אמונתם באל כוללת צפייה לעת עתה, ותו לא, והם חיים את חייהם כפי שנדמה להם שהם אמורים לחיות אותם. הם לא משנים את אורחות חייהם או את חתירותיהם המקוריות רק משום שהם מאמינים באל. הם מאמינים באל במשך מספר שנים מבלי לשנות דבר וחצי דבר, וכמו הכופרים, הם ממשיכים לחיות כפי שתמיד חיו בעבר. עם זאת, האמונה באל כרוכה בדבר מיוחד אחד, והוא שיום האל יגיע בקרוב, ממלכת האל תגיע בקרוב, האסונות הגדולים יתחוללו, ואלה שמאמינים באל יחמקו מהאסונות, הם לא יפלו קורבן לאסונות, וניתן יהיה להושיעם. העניין הרב שלהם באמונה באל נובע אך ורק מהדבר המיוחד הזה. לכן, המטרה ומה שהם מתמקדים בו במסגרת אמונתם באל הם תמיד אך ורק הדבר הזה. אין זה משנה לכמה דרשות הם מאזינים, לכמה אמיתות הם מקשיבים במסגרת שיתופיהם של אנשים, או כמה זמן הם כבר מאמינים באל, דרך אמונתם באל לא משתנה אף פעם, והם אף פעם לא מוותרים עליה. הדרשות שהם מאזינים להן והאמיתות שהם מבינים לא גורמות להם לשנות את השקפותיהם השגויות ביחס לאמונה באל, או לוותר עליהן. על כן, כאשר מתחולל שינוי כלשהו במצב העולם החיצון או בבית האל, או לאור אמירה כלשהי על מצב שכזה, תמיד יש לכך השפעה על הדבר שהכי מטריד אותם בעומק לבם. אם הם שומעים שעבודת האל תושלם בקרוב, הם מאושרים; אך אם הם שומעים שסיומה של עבודת האל עוד רחוק, ואינם יכולים להמשיך, המצוקה, החרדה והדאגה שלהם מתעצמות מדי יום ביומו, והם מתחילים להתכונן לעזוב את בית האל, ואת אחיהם ואחיותיהם, בכל רגע, להיפרד לגמרי מבית האל. מובן שישנם גם אלה שמתחילים להתכונן למחיקה מוחלטת של כל פרטי ההתקשרות של אחיהם ואחיותיהם ושל כל ההודעות שלהם, ולשליחה של הספרים של דברי האל, אותם שלח אליהם בית האל, בחזרה לכנסייה. הם חושבים: "באמת שאיני יכול להמשיך בנתיב זה של האמונה באל והחתירה אל האמת. חשבתי שאמונתי באל משמעה שאחיה חיים מאושרים, יהיו לי ילדים, אקבל ברכות ואיכנס אל מלכות השמים. כעת החלום היפה הזה התרסק, ואני עדיין בוחר לחיות חיים מאושרים, להביא ילדים לעולם וליהנות מהחיים. ובכל זאת איני יכול לוותר על אמונתי באל. האם לא היה טוב אף יותר לו היה לי סיכוי לקבל פי מאה בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא?" זוהי השקפתם ביחס לאמונה באל, זוהי תוכניתם, ומובן שזה גם מה שהם עושים. אלה הם החשיבה והתכנון בעומק לבם של אלה שמסתמכים על דמיונותיהם במסגרת אמונתם באל, שחיי הבשר שלהם תמיד מעוררים בהם תחושות מצוקה, חרדה ודאגה, והם מייצגים את הדבר שהם חותרים אליו ואת הנתיב שהם הולכים בו במסגרת אמונתם באל. מה הדבר שמעניין אותם יותר מכל? הדבר שמעניין אותם יותר מכל הוא מתי יגיע יום האל, מתי עבודת האל תגיע לסיומה, מתי יתחוללו האסונות הגדולים, והאם הם יצליחו לחמוק מהאסונות הגדולים – זה הדבר שמעניין אותם יותר מכל.

באשר לאלה שחיי הבשר שלהם תמיד מעוררים בהם תחושות מצוקה, חרדה ודאגה, חתירתם במסגרת אמונתם באל היא "לקבל פי מאה בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא". אך הם לא רוצים לשמוע עד כמה התקדמה עבודת האל, האם אלה המאמינים באל משיגים את תוצאת הזכייה בישועה, כמה אנשים זכו באמת, למדו להכיר את האל ונשאו עדות טובה, כאילו לדברים האלה אין כל קשר אליהם. אם כן, מה הם רוצים לשמוע? (מתי עבודת האל תגיע לסיומה.) יש להם תקוות נעלות יותר, הלא כן? רוב האנשים צרי אופקים מדי. ראו מהן השאיפות שלהם, הם מייחלים רק לדברים גדולים – באיזה מצב מרומם הם נמצאים! רוב האנשים כה המוניים, מדברים ללא הרף על שינויים בצביון, על התמסרות לאל, על ביצוע נאמן של חובותיהם, על עשיית דברים בהתאמה עם עקרונות-האמת – מה האנשים האלה? הם צרי אופקים מדי. איך אומרים הסינים? רמתם נמוכה מדי. למה הכוונה, רמתם נמוכה? הכוונה היא, שהם המוניים מדי. ומהן שאיפותיהם של אנשים כאלה? הם מייחלים לדברים גדולים, לדברים נעלים, לדברים יוקרתיים. אלה שמייחלים לדברים יוקרתיים תמיד רוצים להתקדם כלפי מעלה, מתוך תקוות שווא שיום אחד האל יעלה אותם השמיימה לפגוש אותו. אתה רוצה לפגוש את האל, אך אינך שואל אם האל רוצה לפגוש אותך או לא – אתה פשוט ממשיך לרצות בדברים המופלאים האלה! האם פגשת את האל פעמים ספורות בלבד? אנשים אינם מכירים את האל, ולכן כשתפגוש אותו, עדיין תתריס נגדו. אם כן, מהי הסיבה מאחורי המצוקה, החרדה והדאגה של האנשים האלה? האם הן באמת נובעות רק מקשיים בחייהם? לא, זה לא משום שבאמת יש קשיים בחייהם, אלא משום שבמסגרת אמונתם באל הם מתמקדים בחיי הבשר שלהם. חתירתם אינה מתמקדת באמת; הם חותרים לחיות חיים מאושרים, ליהנות מהחיים הטובים ומעתיד טוב. האם קל לפתור את הבעיות של האנשים האלה? האם יש אנשים כאלה בכנסייה? הם תמיד שואלים אחרים: "מתי יבוא יום האל? לא אמרו לפני כמה שנים שעבודת האל עומדת להגיע לסיומה? אם כן, מדוע היא טרם הסתיימה?" האם ישנה דרך להתמודד עם אנשים כאלה? פשוט אימרו להם מילה אחת, אימרו להם: "בקרוב!" באשר לאנשים כאלה, תחילה שאלו אותם: "אתה תמיד שואל על זה. האם יש לך תוכניות כלשהן? אם כן, אל תטרח להישאר כאן, שכן אינך רוצה בכך. פשוט לך בעקבות רצונותיך. אל תפעל בניגוד לרצונותיך ואל תעשה לעצמך חיים קשים. בית האל לא מחזיק בך כאן, הוא לא לוכד אותך כאן. אתה רשאי לעזוב מתי שתרצה. חדל לברר ללא הרף באשר לשמועות האחרונות. בכל פעם שתברר זאת, פשוט יענו לך 'בקרוב'! אם התשובה הזאת לא מספקת אותך, אם בלבך כבר יש לך תוכניות וממילא תיישם אותן במוקדם או במאוחר, שמע לעצתי: החזר לכנסייה את ספריך עם דברי האל בהקדם האפשרי, ארוז את חפציך ולך. פשוט ניפרד זה מזה, והדברים האלה לא יעוררו בך תחושות מצוקה, חרדה ודאגה שוב לעולם. חזור הביתה וחיה את חייך. אני מאחל לך כל טוב! אני מאחל לך חיי אושר ושביעות רצון ואני מקווה שהכול יסתדר לך בעתיד!" מה דעתכם על זה? (זה טוב.) יעצו להם לעזוב את הכנסייה; אל תנסו להשאיר אותם. מדוע לא לנסות להשאיר אותם? (הם לא באמת מאמינים באל, ולכן אין טעם להשאיר אותם.) נכון; הם חסרי אמונה! מה הטעם להשאיר חסרי אמונה, ולא לסלק אותם? יש אנשים שאומרים: "אבל הם לא עשו שום מעשה רע, ולא גרמו להפרעה כלשהי". האם הם צריכים לגרום להפרעה כלשהי? אימרו לי, האין זו הפרעה, כאשר אדם כזה נמצא בקרב קבוצת אנשים? התנהלותם ומעשיהם כבר מהווים הפרעה באשר ילכו. הם אף פעם לא מבצעים הקדשות רוחניות, הם אף פעם לא קוראים את דברי האל, הם אף פעם לא מתפללים או משתפים בכינוסים, הם פשוט מתנהלים כלאחר יד בחובותיהם, ותמיד מבררים באשר לשמועות האחרונות. הם רגשנים וגחמנים במיוחד. הם גם ממוקדים במידה יוצאת דופן באכילה, בשתייה ובהנאה, וישנם אף כאלה שהם עצלנים, מתפנקים באוכל ובשינה, משתובבים, ונמצאים בסביבה רק כדי להגדיל את מצבת כוח האדם בבית האל. ביצוע חובותיהם אינו מעניין אותם, והם סתם בטלנים. כשהם מגיעים אל בית האל, הם שם רק בחיפוש אחר דברים שיועילו להם ושהם יוכלו לנצלם. אם לא יוכלו לנצל, הם יעזבו כהרף עין. לאור כך שהם יעזבו כהרף עין, האם לא עדיף שהם יעזבו במוקדם מאשר במאוחר? אנשים כאלה לא יכולים אפילו לעבוד עד הסוף, ותוצאות עבודתם אינן טובות. כשהם כן עובדים, הם לא עושים את הדברים הנכונים – הם פשוט חסרי אמונה. במסגרת אמונתם באל הם מתייחסים אל בעיות מנקודת מבט חיצונית. כאשר בית האל משגשג הם מאושרים, וחושבים שיש להם תקווה לזכות בברכות, שיש להם יתרון, שאמונתם באל לא הייתה לשווא, שהם לא הפסידו, ושהם הימרו על הצד המנצח. אולם אם כוחות שטניים מדכאים את בית האל, החברה נוטשת אותו, הוא מושא להשמצות ולרדיפות, ומצבו בכי רע, לא זו בלבד שאין הם מוטרדים, הם אף צוחקים על כך. האם אפשר להשאיר אנשים כאלה בכנסייה? (לא.) הם חסרי אמונה ואויבים! אם אויב נמצא ממש לצדך ואתה בכל זאת מחשיב אותו כאח או כאחות, האין זה הופך אותך לטיפש? אם אנשים שכאלה לא מסוגלים לעבוד מרצונם, אזי יש לסלקם, נכון? (נכון.) נכון בהחלט, עשו זאת מיד ובאופן יסודי. אין צורך להשיא להם עצות, פשוט בקשו מהם בנוחות לעזוב. אין צורך להכביר במילים איתם, עליכם פשוט לשלוח אותם לארוז את חפציהם וללכת הביתה. במהותם, אין הם אנשים ששייכים לאל, הם פשוט חסרי אמונה שהצליחו להיכנס לכנסייה. הם יכולים פשוט לשוב למקום ממנו באו, ואתם יכולים פשוט לבקש מהם לעזוב. אנשים מסוימים, לאחר שהם נכנסים לכנסייה, יוצרים הבחנה ברורה בינם לבין האחים, האחיות, ובית האל. זאת משום שהם יודעים מה הם באו לעשות, והאם הם באמת מאמינים או לא, ולמעט תקוותם באשר לשאלות מתי עבודת האל תגיע לסיומה והאם הם יוכלו לזכות בברכות, אין להם שום קשר לכל עבודה שהיא בבית האל או לאף אחת מהאמיתות שהאל דורש מבני האדם להיכנס אליהן; הם לא שמים לב לדברים האלה, הם לא קוראים את הספרים עם דברי האל שהכנסייה שולחת לעיונם, והם פשוט משאירים אותם כך, ארוזים. אנשים כאלה רק אומרים שהם מאמינים באל; על פניו נראה שהם מאמינים כמו האחרים, והם מבצעים את חובותיהם כלאחר יד, אך הם אף פעם לא קוראים את דברי האל. הם לא פתחו ספר של דברי האל אפילו פעם אחת, הם לא הפכו אפילו דף אחד – הם אף פעם לא קוראים אותם. הם גם אף פעם לא צופים בסרטונים של עדויות חווייתיות, בסרטי הבשורה, או במזמורים וכן הלאה שבית האל מעלה לרשת. במה הם נוהגים לצפות? הם צופים בחדשות, בתוכניות פופולריות, בקליפים ובקומדיות, הם צופים רק בתכנים חסרי טעם. מה האנשים האלה? מפעם לפעם הם מבקרים בכנסייה על מנת לברר: "בכמה מדינות כבר הופצה עבודת הבשורה עד כה? כמה אנשים כבר פנו אל האל? בכמה מדינות כבר הוקמו כנסיות עד כה? כמה כנסיות ישנן? באיזה שלב נמצאת עבודת האל?" הם תמיד מבררים על הדברים האלה בזמנם הפנוי. האם אין חשד שהאדם הזה הוא מרגל? אימרו לי, האם זה בסדר להשאיר אדם כזה? (לא.) אם הוא לא יעזוב את הכנסייה מרצונו החופשי, עליכם לסלק אותו ברגע שתגלו אותו, ולפטור את הכנסייה מהנגעים הללו. אין טעם להחזיק בהם, והדבר יגרום צרות. לפיכך, לדברים שמעוררים באנשים כאלה תחושות מצוקה, חרדה ודאגה אין שום קשר אלינו. אל תטרחו להשיא להם עצות, ואין שום טעם לשתף איתם על האמת. פשוט היפטרו מהם ושימו לזה סוף – זוהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אנשים כאלה.

מלבד חסרי אמונה, בקרב האחים והאחיות ישנם גם מבוגרים שגילם נע מ-60 ועד 80 או 90, שחווים אף הם קשיים מסוימים עקב גילם המופלג. על אף גילם, אופן חשיבתם הוא לא בהכרח נכון או רציונלי, ורעיונותיהם ודעותיהם לא בהכרח עולים בקנה אחד עם האמת. גם למבוגרים האלה יש בעיות, והם תמיד דואגים: "בריאותי כבר רופפת ויש חובות שאיני יכול לבצע. אם אבצע רק את החובה הקטנה הזו, האם האל יזכור אותי? לעתים פוקדת אותי מחלה, ואני צריך שמישהו יטפל בי. כשאין מי שיטפל בי, איני מסוגל לבצע את חובתי, אז מה אני יכול לעשות? אני זקן ואינני זוכר את דברי האל כשאני קורא אותם, וקשה לי להבין את האמת. כשאני משתף על האמת, אני מדבר באופן מבולבל ולא הגיוני, ואין לי שום חוויה שראויה לשיתוף. אני זקן ואין לי די אנרגיה, ראייתי אינה טובה במיוחד ואני כבר לא חזק. הכול קשה לי. לא זו בלבד שאינני יכול לבצע את חובתי, אני גם שוכח דברים וטועה בקלות. לעתים אני מתבלבל וגורם בעיות לכנסייה ולאחיי ואחיותיי. אני רוצה לזכות בישועה ולחתור אל האמת, אבל זה קשה מאוד. מה אני יכול לעשות?" כשהם חושבים על הדברים האלה, הם מתחילים לחשוש, וחושבים: "איך ייתכן שהתחלתי להאמין באל רק בגיל הזה? איך ייתכן שאני לא כמו אלה שבשנות ה-20 וה-30 לחייהם, או אפילו אלה שבשנות ה-40 וה-50 לחייהם? איך ייתכן שנתקלתי בדברי האל רק כעת כשאני כה זקן? גורלי הרי לא רע; לפחות כעת נתקלתי בעבודת האל. גורלי טוב, והאל היה אדיב כלפיי! יש רק דבר אחד שאינני מרוצה ממנו, והוא שאני זקן מדי. הזיכרון שלי אינו טוב, ובריאותי רופפת. לבי נחוש, אך גופי אינו מציית לי, ובכינוסים אני נעשה מנומנם לאחר זמן מה של האזנה. לעתים אני עוצם עיניים על מנת להתפלל ונרדם, ומחשבותיי נודדות כשאני קורא את דברי האל. אחרי שאני קורא מעט, אני נעשה רדום ומנמנם, והדברים לא שוקעים בקרבי. מה אני יכול לעשות? האם עדיין יעלה בידי לחתור אל האמת ולהבין אותה, עם קשיים מעשיים שכאלה? אם לא, ואם לא אוכל ליישם בפועל בהתאמה עם עקרונות-האמת, הרי כל אמונתי תהיה לשווא, הלא כן? האם לא אצליח לזכות בישועה? מה אני יכול לעשות? אני מודאג מאוד! בגיל זה, שום דבר כבר לא חשוב. כעת משאני מאמין באל, כבר אין לי דאגות ושום דבר לא מעורר בי חרדה, ילדיי בגרו והם כבר לא זקוקים לי שאטפל בהם או אגדל אותם, ומשאלתי הגדולה ביותר בחיים היא לחתור אל האמת, לבצע את חובתו של יציר בריאה, ובסופו של דבר לזכות בישועה בשנים שנותרו לי. אך כאשר אני בוחן כעת את מצבי בפועל, עיניי כהו כתוצאה מגילי המופלג, אני פזור נפש, בריאותי רופפת, איני מסוגל לבצע היטב את חובתי, ולעתים אני גורם בעיות כשאני מנסה לעשות כמה שמתאפשר לי, נדמה כי לא יהיה לי קל לזכות בישועה". הם חושבים ללא הרף על הדברים האלה ומתמלאים חרדה, ואז חושבים: "נדמה כי דברים טובים קורים רק לצעירים ולא למבוגרים. נדמה כי לא משנה עד כמה דברים הם טובים, כבר לא אוכל ליהנות מהם". הפחד והחרדה בקרבם מתעצמים ככל שהם מרבים לחשוב על הדברים האלה. לא זו בלבד שהם דואגים לעצמם, הם גם חשים פגועים. אם הם בוכים, הם חשים שהעניין לא מצדיק בכי, ואם הם לא בוכים, הכאב הזה, הפגיעה הזאת, מלווים אותם תמיד. אם כן, מה עליהם לעשות? בפרט, ישנם מבוגרים שרוצים להעביר את כל זמנם בהשקעה מעצמם למען האל ובביצוע חובתם, אך אינם כשירים לכך מבחינה גופנית. חלקם סובלים מלחץ דם גבוה, אחרים סובלים מהיפרגליקמיה, אחרים סובלים מבעיות במערכת העיכול, וכוחם הגופני לא עומד בדרישות חובתם, ועל כן הם חוששים. הם רואים צעירים שמסוגלים לאכול ולשתות, לרוץ ולקפוץ, והם מקנאים. תחושת המצוקה שלהם מתעצמת ככל שהם מרבים לראות צעירים עושים דברים כאלה, והם חושבים: "אני רוצה לבצע היטב את חובתי, לחתור אל האמת ולהבין אותה, ואני גם רוצה ליישם בפועל את האמת, אם כך מדוע זה כה קשה? אני כל כך זקן וחסר תועלת! האם האל לא רוצה באנשים מבוגרים? האם מבוגרים הם באמת חסרי תועלת? האם איננו יכולים לזכות בישועה?" הם עצובים ואין זה משנה כיצד יחשבו על כך, הם לא יכולים לחוש אושר. הם לא רוצים להחמיץ תקופה כה נפלאה והזדמנות כה נהדרת, ועם זאת אין הם יכולים להשקיע מעצמם ולבצע את חובתם מכל הלב והנשמה כפי שעושים צעירים. המבוגרים האלה שוקעים בתחושות מצוקה, חרדה ודאגה עמוקות עקב גילם. בכל פעם שקושי, עיכוב, בעיה או מכשול כלשהם נקרים על דרכם, הם מאשימים את גילם ואף שונאים את עצמם ואינם אוהבים את עצמם. אך בכל אופן, אין בכך כל טעם, אין פתרון ואין להם שום דרך להתקדם. האמנם אין להם שום דרך להתקדם? האם יש פתרון כלשהו? (גם מבוגרים מוכרחים לבצע את חובותיהם כמיטב יכולתם.) זה בסדר גמור שמבוגרים יבצעו את חובותיהם כמיטב יכולתם, הלא כן? האם מבוגרים כבר לא יכולים לחתור אל האמת עקב גילם? האין הם מסוגלים להבין את האמת? (כן, הם מסוגלים.) האם מבוגרים מסוגלים להבין את האמת? הם יכולים להבין חלק ממנה, אך גם צעירים לא יכולים להבין את כולה. מבוגרים תמיד אוחזים בהשקפה שגויה, שכן הם מאמינים שהם מבולבלים, שזיכרונם בוגד בהם, ועל כן אין הם יכולים להבין את האמת. האם הם צודקים? (לא.) אף שלצעירים יש הרבה יותר אנרגיה מאשר למבוגרים, והם חזקים יותר מבחינה גופנית, למעשה, יכולתם להבין, לקלוט ולדעת זהה לזו של מבוגרים. הרי גם מבוגרים היו פעם צעירים, הלא כן? הם לא נולדו קשישים, וגם צעירים יהפכו לקשישים ביום מן הימים. אל למבוגרים לחשוב תמיד שהם שונים מצעירים רק משום שהם זקנים, חלשים מבחינה גופנית, לא בריאים ובעלי זיכרון רופף. למעשה, אין שום הבדל. למה כוונתי, אין שום הבדל? בין אם אנשים הם מבוגרים או צעירים, צביונותיהם המושחתים הם זהים, הם אוחזים באותן גישות ודעות ביחס לשלל נושאים, וכן באותן השקפות ונקודות מבט ביחס לשלל נושאים. לפיכך, אל למבוגרים לחשוב שמשום שהם זקנים, שרצונותיהם ראוותניים פחות משל הצעירים, ושהם מסוגלים להיות יציבים, הם נטולי שאיפות או רצונות פרועים, ואוחזים בפחות צביונות מושחתים – זוהי השקפה שגויה. צעירים יכולים לפלס את דרכם אל הפסגה בכוח, אז האם מבוגרים לא יכולים לפלס את דרכם אל הפסגה בכוח? צעירים יכולים לפעול בניגוד לעקרונות ולהתנהל באופן שרירותי, אז האם מבוגרים לא יכולים לעשות זאת אף הם? (כן, הם יכולים.) צעירים יכולים להיות גאוותנים, אז האם מבוגרים לא יכולים להיות גאוותנים אף הם? אולם כאשר מבוגרים הם גאוותנים, אז עקב גילם המופלג הם תוקפניים פחות וגאוותנותם היא לא יהירה עד כדי כך. צעירים מציגים ביטויי גאוותנות ברורים יותר הודות לגמישות בגפיהם ובמוחם, בעוד מבוגרים מציגים ביטויי גאוותנות ברורים פחות עקב הנוקשות בגפיהם ומוחם המקובע. עם זאת, מהות גאוותנותם וכן צביונותיהם המושחתים הם זהים. אין זה משנה כמה זמן אדם מבוגר כבר מאמין באל או כמה שנים הוא כבר מבצע את חובתו, אם הוא לא חותר אל האמת, צביונו המושחת יוותר בעינו. לדוגמה, ישנם מבוגרים שרגילים לגור לבדם והם מקובעים באורחות חייהם: יש להם זמנים קבועים וסידורים משלהם לאכילה, לשינה ולמנוחה, ואין הם מוכנים להפר את סדר הדברים בחייהם. למראית עין, המבוגרים האלה נראים כאנשים נפלאים, אולם הם עדיין אוחזים בצביונות מושחתים, ומבינים זאת לאחר שמתרועעים עמם במשך תקופה ממושכת. מבוגרים מסוימים הנם גחמנים וגאוותנים עד מאוד; אם הם רוצים לאכול משהו, הם מוכרחים לקבלו ללא יוצא מן הכלל, ואם הם רוצים לנסוע למקום כלשהו להנאתם, איש אינו יכול לעצור בעדם. כשהם מחליטים לעשות דבר מה, שום כוח בעולם לא יניא אותם מכך. איש אינו יכול לשנות אותם, והם גחמנים לאורך כל חייהם. מבוגרים עקשנים שכאלה הם בעייתיים אף יותר מצעירים פוחזים! לפיכך, כשאנשים מסוימים אומרים: "מבוגרים אינם מושחתים עמוקות כצעירים. מבוגרים חיו בתקופה שהייתה שמרנית ומסוגרת יותר, ולכן השחיתות של הדור המבוגר הזה אינה עמוקה עד כדי כך", האם האמירה הזו נכונה? (לא.) הם סתם מתפלפלים למען עצמם. צעירים לא אוהבים לעבוד עם אחרים, ומבוגרים יכולים להיות בדיוק כמותם, הלא כן? (כן.) צביונותיהם המושחתים של מבוגרים מסוימים הם חמורים אף יותר מאלה של צעירים, שכן הם תמיד מתפארים בגילם המופלג, מתרברבים בוותק שלהם, ואומרים: "אני בא בימים. בן כמה אתה? אני הקשיש, או שמא אתה? לא ימצא חן בעיניך לשמוע זאת, אבל אני הייתי בעניינים הרבה לפני שבאת לעולם, ולכן אתה מוכרח לשמוע בקולי. אני בעל ניסיון וידע. מה אתם הצעירים מבינים? אני האמנתי באל לפני שבכלל נולדת!" האין זה בעייתי יותר? (כן.) ברגע שהם מקבלים את התואר "קשיש", מבוגרים עלולים להיות בעייתיים יותר. לפיכך, העניין הוא לא שלמבוגרים אין מה לעשות, שאין הם יכולים לבצע את חובותיהם, קל וחומר שאין הם מסוגלים לחתור אל האמת – ביכולתם לעשות דברים רבים. דברי הכפירה והכזבים הרבים שצברת במהלך חייך, וכן שלל הרעיונות והתפיסות המסורתיים, הדברים הבורים והעיקשים, השמרניים, הלא רציונליים, והמעוותים שאגרת נערמו בלבך, ועליך להשקיע זמן רב אף יותר מהזמן שצעירים משקיעים במטרה לעקור את הדברים האלה, לנתחם ולזהותם. העניין הוא לא שאין לך מה לעשות, או שעליך לחוש מצוקה, חרדה ודאגה כשאינך יודע מה לעשות – אין זו משימתך ואף לא אחריותך. ראשית, מבוגרים אמורים לאחוז בהלך הרוח המתאים. עליך לאחוז בהלך רוח צעיר על אף גילך המופלג והעובדה שמבחינה גופנית אתה מבוגר יחסית. אמנם אתה מזדקן, חשיבתך נעשית איטית והזיכרון שלך מידרדר, אך אם אתה עדיין יכול להכיר את עצמך, עדיין יכול להבין את דבריי, ועדיין מבין את האמת, הדבר מוכיח שאינך זקן ושאיכותך אינה לוקה בחסר. אם אדם כלשהו נמצא בשנות השבעים לחייו אך אינו מסוגל להבין את האמת, הדבר מעיד על כך ששיעור קומתו נמוך מדי ושאין הוא מתאים למשימה. לפיכך, כאשר מדובר באמת, לגיל אין שום חשיבות, ויתרה מזאת, כאשר מדובר בצביונות מושחתים, לגיל אין שום חשיבות. השטן קיים כבר עשרות אלפי שנים, מאות מיליוני שנים, והוא עדיין השטן, ובכל זאת עלינו להוסיף שם תואר אחרי המילה "שטן", והוא "השטן הוותיק", ופירוש הדבר רוע כפול ומכופל, הלא כן? (כן.) אם כן, כיצד מבוגרים צריכים ליישם בפועל? היבט אחד הוא שעליך לאחוז בהלך רוח זהה לזה של הצעירים, לחתור אל האמת ולהכיר את עצמך, ומשתלמד להכיר את עצמך, עליך להכות על חטא. היבט נוסף הוא שעליך לחפש את העקרונות במסגרת ביצוע חובתך וליישם בפועל בהתאמה עם עקרונות-האמת. אל לך לפטור את עצמך מחתירה אל האמת בטענה שאתה קשיש, בא בימים, שאינך אוחז במחשבות פעילות כמו הצעירים, שאינך אוחז בצביונות מושחתים כמו הצעירים, שכבר חווית הכול בחיים האלה, שזכית בתובנה לגבי הכול, ועל כן אין לך שאיפות או רצונות פרועים. כשאתה טוען זאת, למעשה אתה מתכוון לומר: "צביונותיי המושחתים אינם חמורים עד כדי כך, לכן החתירה אל האמת מיועדת לכם, הצעירים. היא אינה קשורה אלינו, המבוגרים. אנחנו המבוגרים פשוט מבצעים כל עבודה שמתאפשרת לנו ומשקיעים מאמצים רבים ככל האפשר בבית האל, וכך נמלא היטב את חובותינו, וניוושע. באשר לכך שהאל חושף באנשים צביונות מושחתים, צביונות של צוררי משיח, ומהות של צוררי משיח, זה מה שאתם הצעירים צריכים להבין. עליכם להאזין לכך בקשב רב, ודי בכך שנארח אתכם היטב ונשגיח על הסביבה על מנת לשמור על ביטחונכם. לנו המבוגרים אין שאיפות פרועות. אנחנו מזדקנים, מוחותינו מגיבים לאט, ולכן כל התגובות שלנו חיוביות. אנחנו הופכים טובי לב לפני מותנו. כשאנשים מזדקנים, התנהגותם הופכת טובה, ועל כן התנהגותנו טובה". למעשה הם מתכוונים לומר שאין להם צביונות מושחתים כלל. מתי אי פעם אמרנו שמבוגרים לא צריכים לחתור אל האמת או שהחתירה אל האמת משתנה בהתאם לגיל? האם אמרנו זאת אי פעם? לא. האם מבוגרים הם קבוצה מיוחדת בבית האל ובכל הנוגע לאמת? לא. גיל הוא חסר חשיבות בכל הנוגע לאמת, וכן בכל הנוגע לצביונותיך המושחתים, לעומק שחיתותך, לשאלות האם אתה מתאים לחתור אל האמת, האם אתה יכול לזכות בישועה, או מהי הסבירות שתיוושע. האין זה כך? (אכן.) אנחנו משתפים על האמת כבר שנים רבות, אך מעולם לא שיתפנו על סוגים שונים של אמיתות בהתאם לגילאים השונים של אנשים. האמת לא שותפה מעולם, וצביונות מושחתים לא נחשפו מעולם, באופן בלעדי לצעירים או למבוגרים, ואף לא נאמר כי צביונותיהם המושחתים של מבוגרים פוחתים ומשתנים באופן טבעי עקב גילם המופלג, חשיבתם המקובעת, ואי יכולתם לקבל דברים חדשים – הדברים האלה מעולם לא נאמרו. מעולם לא שיתפו על שום אמת באופן פרטני על פי גילם של אנשים תוך הדרת מבוגרים. מבוגרים אינם קבוצה מיוחדת בכנסייה, בבית האל, או לפני האל, אלא הם בדיוק כמו כל קבוצת גיל אחרת. אין בהם שום דבר מיוחד, הם פשוט חיו מעט יותר זמן מאחרים, הם הגיעו לעולם הזה מספר שנים לפני אחרים, שיערם מאפיר יותר משל אחרים, וגופם הזדקן מעט יותר מוקדם משל אחרים; למעט הדברים האלה, אין שום הבדל. ועל כן, אם מבוגרים תמיד חושבים: "אני זקן, ופירוש הדבר הוא שאני אדם שהתנהגותו טובה, שאין לי שום צביונות מושחתים, שיש בי רק שמץ של שחיתות", האין זו הבנה מופרכת? (אכן.) האין זה חסר בושה במידת מה? ישנם מבוגרים שהם בני בלייעל ותיקים וערמומיים, כל כולם תחבולות. הם טוענים שאין להם שום צביונות מושחתים, ואף שצביונותיהם המושחתים התפוגגו להם, כשלמעשה, צביונותיהם המושחתים מתבטאים לא פחות מאשר אצל אחרים. בפועל, נוכל לתאר בדרכים רבות את הצביונות המושחתים ואת איכות האנושיות של אדם מבוגר שכזה. לדוגמה: "בני בלייעל ותיקים וערמומיים" ו"זנגביל בעל ותק הוא החריף מכולם, ניסיון מביס נעורים" – בשני המקרים נעשה שימוש במילה "ותיק", נכון? (כן.) באילו תיאורים נוספים נעשה שימוש במילה "ותיק"? (תככנים ותיקים.) כן, "תככנים ותיקים" הוא תיאור מוצלח. אתה מבין, בכולם נעשה שימוש במילה "ותיק". ישנם גם "השטן הוותיק" ו"השדים הוותיקים" – הקשישים המובהקים! כשאנשים הם חלק מקבוצת מבוגרים, במה הם מאמינים? הם מאמינים: "כל צביונותינו המושחתים התפוגגו להם. עניין הצביונות מושחתים נוגע לכם, הצעירים. אתם מושחתים בצורה עמוקה הרבה יותר מאיתנו". האין זה עיוות מכוון? הם רוצים לתאר את עצמם בצורה חיובית ולהלל את עצמם, אך למעשה, זה לא המצב, ואין אלה פני הדברים. "שדים ותיקים", "השטן הוותיק", "תככנים ותיקים", "בני בלייעל ותיקים וערמומיים" ו"התרברבות בוותק" – תיאורים אלה, בהם נעשה שימוש במילה "ותיק", אינם דברים טובים, ואין הם דברים חיוביים.

אנו משתפים על כך כעת על מנת להזהיר מבוגרים, לייעץ להם, ולהדריך אותם, וכן על מנת להעניק לצעירים טיפול מונע. איזו בעיה הדברים האלה אמורים לפתור? הם אמורים לפתור את המצוקה, החרדה והדאגה של המבוגרים האלה, ולהבטיח שהם מבינים שהמצוקה, החרדה והדאגה האלה מיותרות ולא נחוצות. אם ברצונך לבצע חובה כלשהי ואתה מתאים לביצועה, האם בית האל יסרב לך? (לא.) בית האל בהחלט יעניק לך הזדמנות לבצע חובה. הוא בהחלט לא יאמר: "אינך יכול לבצע חובה כלשהי משום שאתה מבוגר. צא מכאן. איננו מעניקים לך הזדמנות". לא, בית האל מתייחס לכולם בצורה הוגנת. כל עוד אתה מתאים לביצוע חובה כלשהי ואין סכנה סמויה מן העין, בית האל יעניק לך את ההזדמנות ויאפשר לך לבצע חובה כלשהי כמיטב יכולתך. יתרה מזאת, אם ברצונך להכיר את עצמך ולחתור אל האמת, האם מישהו ילעג לך ויאמר: "האם זקן כמוך כשיר לחתור אל האמת?" האם מישהו ילעג לך? (לא.) האם מישהו יאמר: "אתה זקן ומבולבל. מה הטעם שתחתור אל האמת? האל לא יושיע מישהו זקן כמוך"? (לא.) לא, איש לא יאמר זאת. כולם שווים אל מול האמת, וכולם מקבלים יחס הוגן. אתה פשוט עלול לא לחתור אל האמת, תמיד תהיה החייל הוותיק ותחשוב: "אני זקן ואיני יכול לבצע שום חובה". האמת היא שבאפשרותך לבצע חובות רבות כמיטב יכולתך. אם אינך מבצע שום חובה ובמקום זאת מתרברב בוותק שלך ורוצה להרצות לאחרים, מי ירצה להקשיב לך? אף אחד. אתה תמיד אומר: "אתם הצעירים פשוט לא מבינים דברים!", "אתם הצעירים פשוט אנוכיים!", "אתם הצעירים פשוט גאוותנים!" ו"אתם הצעירים פשוט עצלים. אנחנו המבוגרים חרוצים, ובזמני היינו כך וכך". מה הטעם לומר דברים כאלה? אל תדוש בהיסטוריה ה"מפוארת" שלך; איש לא רוצה לשמוע על כך. אין טעם לדבר על דברים ישנים נושנים; הם לא מייצגים את האמת. אם ברצונך לדבר על משהו, עשה מאמץ עם האמת, הבן את האמת מעט יותר, הכר את עצמך, ראה את עצמך כעוד אדם מן השורה ולא כחבר בקבוצה מיוחדת שאחרים מוכרחים לרחוש לה כבוד והערצה, להעריך אותה, ולכרכר סביבה. זה רצון מוגזם, ואופן חשיבה שגוי. גיל הוא לא סמל לזהותך, הוא אינו מייצג זכאות, ואין הוא מייצג בכורה, קל וחומר שאין הוא מעיד שאתה אוחז באמת ובאנושיות, וגיל אינו יכול להחליש את צביונותיך המושחתים. לפיכך, אתה בדיוק כמו אנשים אחרים. אל תתייג את עצמך תמיד כ"קשיש" על מנת לבדל את עצמך מאחרים, ואפילו להתבלט כקדוש. הדבר מוכיח שאינך מכיר את עצמך כלל וכלל! כל עוד הם חיים, מבוגרים מוכרחים לשאוף ביתר שאת לחתירה אל האמת, לחתור אל היווכחות בחיים, ולעבוד בהרמוניה עם אחים ואחיות על מנת לבצע את חובתם; רק כך יוכל שיעור קומתם לצמוח. אל למבוגרים בשום פנים ואופן להניח שהם בכירים מאחרים ולהתרברב בוותק שלהם. צעירים עלולים לחשוף צביון מושחת מסוגים שונים, וכך גם אתה; צעירים עלולים לעשות מעשים טיפשיים שונים ומשונים, וכך גם אתה; צעירים מטפחים תפיסות, וכך גם מבוגרים; צעירים עלולים להיות מרדנים, וכך גם מבוגרים; צעירים עלולים לחשוף צביון של צורר משיח, וכך גם מבוגרים; לצעירים יש רצונות ושאיפות פרועים, וכך גם מבוגרים, ללא שמץ של הבדל; צעירים עלולים לגרום שיבושים והפרעות, ולהיות מורחקים מהכנסייה, וכך גם מבוגרים. על כן, לצד היכולת לבצע את חובתם היטב כמיטב יכולתם, הם יכולים לעשות דברים רבים. אלא אם אתה טיפש, לא שפוי ולא מבין את האמת, ואלא אם אינך מסוגל לטפל בעצמך, ישנם דברים רבים שעליך לעשות. בדיוק כמו צעירים, אתה יכול לחתור אל האמת, אתה יכול לחפש את האמת, ועליך להרבות לבוא לפני האל על מנת להתפלל, לחפש את עקרונות-האמת, לשאוף להתייחס אל אנשים ואל דברים, להתנהל ולפעול אך ורק על פי דברי האל, כאשר האמת משמשת לך כקריטריון. זהו הנתיב שעליך ללכת בו, ואל לך לחוש מצוקה, חרדה ודאגה משום שאתה מבוגר, משום שאתה סובל מתחלואים רבים, או משום שגופך מזדקן. אין זה נכון לחוש מצוקה, חרדה ודאגה – הן ביטויים לא רציונליים. מבוגרים צריכים לוותר על התואר "קשיש", להשתלב עם צעירים ולשבת איתם כשווים בין שווים. אל לכם להתרברב בוותק שלכם, לחשוב תמיד שמעלותיכם נשגבות וראויות לכבוד, שאתם ראויים ביותר, שאתם יכולים לנהל צעירים, שאתם הבכירים והמבוגרים ביחס לצעירים, לשאוף תמיד לשלוט בצעירים, ולרצות תמיד לנהל צעירים – זהו צביון מושחת מובהק. מבוגרים הרי אוחזים בצביונות מושחתים בדיוק כמו צעירים, ולעתים תכופות הם הרי חושפים את צביונותיהם המושחתים בחיים ובעת ביצוע חובותיהם בדיוק כמו צעירים, אם כן מדוע המבוגרים לא עושים את הדבר הראוי, ובמקום זאת תמיד חשים מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לגילם המופלג ולמה שיקרה להם לאחר מותם? מדוע אין הם מבצעים את חובותיהם כמו הצעירים? מדוע אין הם חותרים אל האמת כמו הצעירים? ההזדמנות הזאת הוענקה לך, ואם לא תנצל אותה, ואכן תזדקן עד כדי כך שלא תשמע, תראה או תוכל לטפל בעצמך, או-אז באמת תתחרט על כך, וחייך יחלפו באופן זה. האם אתה מבין? (כן.)

האם בעיית הרגשות השליליים של המבוגרים נפתרה כעת? כאשר תזדקנו, האם תתרברבו בוותק שלכם? האם תהפכו לבני בלייעל ותיקים וערמומיים ולתככנים ותיקים? כשתראו אדם קשיש, האם תקראו לו "אח ותיק" או "אחות ותיקה"? יש לו שם, אך אינכם קוראים לו בשמו, ובמקום זאת מוסיפים את המילה "ותיק". אם תמיד תוסיף את המילה "ותיק" כשאתה מדבר עם אדם קשיש, האם הדבר לא יזיק לו? הוא כבר חושב על עצמו כעל זקן ויש לו רגשות שליליים מסוימים, כך שאם תכנה אותו "ותיק", זה כאילו אתה אומר לו: "אתה מבוגר, מבוגר יותר ממני, וכבר אין בך שום תועלת". האם יהיה לו נוח לשמוע אותך אומר זאת? זה בהחלט יעציב אותו. האם הוא לא ייפגע אם תקרא לו כך? יש מבוגרים שישמחו מאוד לשמוע אותך מכנה אותם כך, והם יחשבו: "רואים, יש לי מעלות נשגבות וראויות לכבוד, והמוניטין שלי בעל ערך. כשאחים ואחיות רואים אותי, הם לא קוראים לי בשמי. בבית האל, לא קוראים למבוגרים 'דוד', 'סבא', או 'סבתא'. במקום זאת, כשאחים ואחיות פונים אליי, הם מוסיפים את המילה 'ותיק', וקוראים לי 'אח ותיק' (או 'אחות ותיקה'.) ראו עד כמה רם מעמדי, ועד כמה אחרים מכבדים אותי. בית האל הוא טוב – אנשים מכבדים את המבוגרים ודואגים לצעירים!" האם אתה ראוי לכבוד? איזה שיפור מוסרי הענקת לאחיך ולאחיותיך? איזה יתרון הענקת להם? מהי תרומתך לבית האל? כמה מן האמת אתה מבין? כמה מן האמת אתה מיישם בפועל? אתה סבור שמעלותיך נשגבות וראויות לכבוד, ועם זאת לא תרמת כלל, ואם כן האם אתה ראוי לכך שאחיך ואחיותיך יכנו אותך "אח ותיק" או "אחות ותיקה"? בהחלט לא! אתה מתרברב בוותק שלך ותמיד רוצה שאחרים יכבדו אותך! האם טוב להיקרא "אח ותיק" או "אחות ותיקה"? (לא.) אין זה טוב, אך אני שומע זאת לעתים תכופות. זה רע מאוד, אך אנשים עדיין מרבים לפנות כך למבוגרים. איזו מין אווירה הדבר יוצר? זה מגעיל, הלא כן? ככל שתרבה לכנות אדם מבוגר "אח ותיק" או "אחות ותיקה", הוא ירבה לחשוב שהוא ראוי, וכן שמעלותיו נשגבות וראויות לכבוד; ככל שתרבה לכנותו "זה וזה הוותיק", הוא יחשוב שהוא מיוחד, חשוב ומוצלח יותר מאחרים, לבו יתמלא שאיפה להנהיג אחרים, והוא ירחק מן החתירה אל האמת. הוא תמיד רוצה להנהיג אחרים ולנהל אותם, תמיד מחשיב את עצמו טוב יותר מאחרים, אחרים תמיד אינם לרוחו, הוא תמיד מזהה בעיות באחרים אך לעולם לא בעצמו. אימרו לי, האם אדם כזה עדיין יכול לחתור אל האמת? לא, אין הוא יכול. על כן, אדם שמכנים אותו "אח ותיק" או "אחות ותיקה" לא מפיק מכך שום תועלת, והדבר יכול רק לפגוע בו ולהזיק לו. אם פשוט תקרא לו בשמו ותוותר על התואר "ותיק", אם תתייחס אליו באופן הנכון ותשב עמו כשווה בין שווים, מצבו והלך רוחו יהפכו לרגילים, והוא יחדל להתגאות בגילו המופלג ולזלזל באחרים. באופן זה, יהיה לו קל יותר לראות את עצמו כשווה בין שווים, הוא יהיה מסוגל להתייחס בצורה נכונה לעצמו ולאחרים, ולהבין שהוא בדיוק כמו אחרים, בדיוק כמו אנשים מן השורה, וכלל לא טוב יותר מאחרים. כך יקטנו הקשיים שלו עוד ועוד, הוא לא יחווה עוד את הרגשות השליליים שעלולים להתעורר עקב גילו המופלג ועקב כך שלא זכה באמת, ואז תהיה לו תקווה לחתור אל האמת. כאשר לא יתעוררו הרגשות השליליים האלה, הוא יאמץ הלך רוח נכון ביחס לבעיותיו האישיות, ובפרט לצביונותיו המושחתים. יש לכך השפעה חיובית ומועילה על חתירתו אל האמת, על הכרתו את עצמו, ועל יכולתו ללכת בנתיב החתירה אל האמת. או-אז ייפתרו בעיות הרגשות השליליים בקרב מבוגרים, הלא כן? (אכן.) הן אכן ייפתרו, וכבר לא יתגלעו קשיים. אם כן, איזה הלך רוח על מבוגרים לאמץ בראש ובראשונה? עליהם לאמץ הלך רוח חיובי; עליהם להפגין לא רק זהירות, אלא גם אצילות נפש. אל להם לעשות עניין מדברים כשהם בחברת צעירים, אלא עליהם לשמש להם דוגמה ומופת, להתוות להם את הדרך, ולא להחמיר איתם יתר על המידה. צעירים הם חמומי מוח וממהרים לדבר, על כן כשאתה בחברתם, אל תעשה עניין מדברים. הם צעירים, לא בוגרים ולא מנוסים, ומזגם יתמתן עם השנים. כך אמורים להיות הדברים, ועל מבוגרים להבין זאת. אם כן, מהו הלך הרוח ששומה על מבוגרים לאמץ, העולה בקנה אחד עם האמת? עליהם להתייחס לצעירים בצורה נכונה, ובה בעת, אל להם להיות גאוותנים ויהירים, לחשוב שהם מנוסים עד מאוד ומלאי תובנות. עליהם לראות את עצמם כאנשים מן השורה הזהים בדיוק לכל האחרים – זהו המעשה הנכון. אסור שגילם של המבוגרים יעצור בעדם, ואל להם לשנות את הלך רוחם להלך רוחו של אדם צעיר. גם אין זה רגיל לשנות את הלך רוחך להלך רוחו של אדם צעיר, אז פשוט אל תניח לגילך לעצור בעדך. אל תחשוב תמיד: "אני כה זקן, אינני יכול לעשות את הדבר הזה, אינני יכול לומר זאת, אינני יכול לעשות את הדבר ההוא. משום שאני כה זקן, עליי לנהוג כך וכך. עליי לשבת ולעמוד בצורה מסוימת, ואף לאכול בצורה נכונה מסוימת, כל זה כדי שצעירים יראו ולא יזלזלו במבוגרים". זהו הלך רוח שגוי, וכשאתה חושב כך, אופן חשיבה שגוי שולט בך ומגביל אותך, ואתה מתנהג בצורה מלאכותית, מזויפת ושקרית במקצת. אסור שגילך יעצור בעדך, היה כמו כל האחרים, עשה מה שאתה מסוגל לעשות, ומה שאתה אמור לעשות – באופן זה, הלך הרוח שלך יהיה רגיל. האם אתה מבין? (כן.) לפיכך, כאשר הלך רוחו של אדם מבוגר הוא רגיל, הרגשות השליליים השונים שעלולים להתעורר בו עקב גילו המופלג נעלמים מבלי שהוא מודע לכך; הרגשות השליליים האלה כבר לא יכולים לסבך אותו, גם הנזק שגורמים לו הרגשות האלה נעלם, ואז האנושיות, ההיגיון והמצפון שלו הופכים רגילים יחסית. כאשר יש לאנשים מצפון ורציונליות רגילים, נקודת ההתחלה שלהם בחתירתם אל האמת, בביצוע חובתם, ובעיסוק בכל פעילות ובכל עבודה הופכת נכונה יחסית, וגם התוצאות המושגות הן נכונות יחסית. ראשית, גילם של מבוגרים לא יעצור בעדם והם יהיו מסוגלים להתנהל בצורה אובייקטיבית ומעשית, לעשות את מה שהם אמורים לעשות, להיות כמו אחרים, ולבצע כמיטב יכולתם את החובה אותה הם אמורים לבצע. אל לצעירים לחשוב: "גילך כה מופלג, אך אינך מראה לי את הדרך אף פעם, ואתה אף לא משגיח עליי. גילך כה מופלג, שאתה אמור להיות מנוסה, אך אינך מייעץ לי כיצד לעשות דברים, ואין שום תועלת בהתרועעות בחברתך. גילך כה מופלג, אז איך ייתכן שאינך יודע להתייחס לצעירים בהבנה?" האם נכון לומר זאת? (לא.) אין זה הולם לבוא בדרישות כאלה למבוגרים. לפיכך, כל האנשים כולם שווים אל מול האמת. אם כל חשיבתך היא מעשית, אובייקטיבית, מדויקת ורציונלית, אזי היא לבטח תעלה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. אם אינך מושפע משום תנאי, סיבה או סביבה אובייקטיביים, או משום גורם כלל, אם אתה עושה רק מה שאנשים אמורים לעשות, ומה שהאל מלמד אנשים לעשות, אזי מעשיך יהיו לבטח הולמים ונכונים, ובעיקרון יעלו בקנה אחד עם האמת. גם לא תשקע ברגשות השליליים מצוקה, חרדה ודאגה עקב גילך המופלג, והבעיה הזאת תיפתר.

נהדר, אסיים כאן את השיתוף של היום. להתראות!

22 באוקטובר 2022