במהלך התקופה של בניית הכנסייה, אלוהים כמעט שלא הזכיר את בניית המלכות. אפילו כשהוא הזכיר זאת, הוא עשה זאת בשפה של התקופה. ברגע שעידן המלכות הגיע, אלוהים ביטל במחי יד כמה שיטות וחששות בנוגע לתקופה של בניית הכנסייה, והוא מעולם לא אמר עוד מילה בנוגע לכך. זו בדיוק המשמעות היסודית של "אלוהים עצמו", שהוא תמיד חדש ולעולם לא ישַן. גם אם דברים נעשו בצורה טובה בעבר, הם, אחרי הכול, חלק מתקופה שחלפה, ולכן אלוהים מקבץ דברים כאלה כדברים שהתרחשו בתקופה שלפני המשיח, ואילו ההווה ידוע כתקופה שאחרי המשיח. מכאן ניתן לראות שבניית הכנסייה הייתה תנאי מקדים לבניית המלכות. היא הניחה את היסודות לכך שאלוהים יפעיל את סמכותו הריבונית במלכות. בניית הכנסייה היא תמונה חטופה של ימינו. עבודתו של אלוהים על פני האדמה מתמקדת בעיקר בחלק זה, דהיינו, בבניית המלכות. אלוהים הכין מראש את כל הפרטים לעבודתו עוד לפני שסיים לבנות את הכנסייה, ובמועד הנכון הוא התחיל בעבודתו. זו הסיבה לכך שאלוהים אמר, "אחרי הכול, עידן המלכות שונה מתקופות העבר. הוא איננו עוסק באופן שבו האנושות פועלת. תחת זאת, ירדתי אל פני האדמה כדי לבצע את עבודתי באופן אישי, וזה דבר שבני אנוש אינם מסוגלים לתפוס או לבצע" אכן, העבודה הזו חייבת להתבצע בידי אלוהים באופן אישי. אף בן אנוש אינו מסוגל לבצע עבודה כזו. בני האנוש פשוט אינם כשירים לכך. מלבד אלוהים, מי יכול לבצע עבודה כה אדירה בקרב האנושות? מי מלבדו מסוגל "לייסר" את האנושות כולה כמעט עד מוות? האם בני האדם מסוגלים להסדיר עבודה כזו? מדוע הוא אומר, "ירדתי אל פני האדמה כדי לבצע את עבודתי באופן אישי"? האם ייתכן שרוח האל באמת נעלמה מכל המרחב? האמירה "ירדתי אל פני האדמה כדי לבצע את עבודתי באופן אישי" מתייחסת הן לעובדה שרוח האל מתגלמת כבשר ודם כדי לעבוד, והן לעובדה שניכר שרוח האל עובדת באמצעות האנושות. על ידי כך שאלוהים מבצע את עבודתו באופן אישי, הוא מאפשר לבני אדם רבים לראות את אלוהים עצמו בעין בלתי מזוינת. הם אינם צריכים לחפש את אלוהים בקפידה ברוחם. יתר על כן, אלוהים מאפשר לכל בני האדם לראות במו עיניהם את פעילותה של רוח האל, והדבר מראה להם שישנו הבדל מהותי בין בשרו של האדם לבין בשרו של אלוהים. בו בזמן, בכל המרחב והתבל, רוח האל עדיין עובדת. לאחר שכל בני האדם שהפכו לנאורים מקבלים את שמו של אלוהים, הם רואים איך רוח האל עובדת, וכך הם מתוודעים עוד יותר להתגלמותו של אלוהים כבשר ודם. מכיוון שכך, רק אם אלוהיותו של אלוהים עובדת ישירות, כלומר רק אם רוח האל תהיה מסוגלת לעבוד ללא הפרעה קלה שבקלות, האדם יוכל להתוודע לאל המעשי עצמו. זו מהותה של בניית המלכות.

כמה פעמים התגלם אלוהים כבשר ודם? האם ייתכן שזה קרה כמה פעמים? מדוע אלוהים ציין פעמים רבות, "פעם ירדתי אל עולמם של בני האדם וחוויתי את סבלם והשקפתי עליו, אך עשיתי זאת מבלי להגשים את התכלית של התגלמותי כבשר ודם"? האם אלוהים התגלם כבשר ודם כמה פעמים, אך לאנושות לא נודע על כך? זו אינה הכוונה באימרה זו. בפעם הראשונה שאלוהים התגלם כבשר ודם, כוונתו לא הייתה למעשה שהאדם יכיר אותו. תחת זאת, הוא ביצע את עבודתו ונעלם מבלי שאיש יבחין בכך או שתהיה לאיש הזדמנות להכיר אותו. הוא לא הרשה לבני האדם להכיר אותו לגמרי, והוא גם לא ניחן לגמרי בחשיבות של ההתגלמות, ולכן אי-אפשר לומר שהוא התגלם לגמרי. בהתגלמות הראשונה, הוא בסך הכל השתמש בגוף בשר ודם שלא היה בו אופי חוטא כדי לבצע את העבודה ההיא. לאחר שהעבודה הושלמה, לא היה עוד צורך להזכיר זאת. באשר לאותם בני האדם ששימשו את אלוהים לאורך העידנים, מקרים כאלה ראויים עוד פחות להיקרא "התגלמויות". רק האל המעשי עצמו, שיש לו מראה חיצוני של אנושיות רגילה, שפנימיותו היא של אלוהיות שלמה ואשר מתיר לאדם להכיר אותו – רק הוא ראוי להיקרא באופן מלא "התגלמות". החשיבות של ביקורו הראשון של אלוהים בעולם הזה היא היבט אחד של החשיבות של מה שנקרא כיום התגלמות. אולם, הביקור הזה בשום אופן אינו מכיל את המשמעות המלאה של מה שנקרא כעת התגלמות. זו הסיבה לכך שאלוהים אמר "מבלי להגשים את התכלית של התגלמותי כבשר ודם". חוויית סבלם של בני האדם, וההשקפה עליו, כפי שמופיע בדברי האל, מתייחס לרוח האל ולשתי התגלמויותיו של אלוהים כבשר ודם, ולכן אלוהים אמר, "ברגע שבניית המלכות שלי התחילה, התגלמותי כבשר ודם החלה באופן רשמי לבצע את הכהונה שלי. כלומר, מלך המלכות התחיל ליטול על עצמו באופן רשמי את ריבונותו". על אף שבניית הכנסייה הייתה עדות לשמו של אלוהים, העבודה עוד לא התחילה באופן רשמי. רק כיום אפשר לומר שבניית המלכות החלה. כל מה שנעשה קודם לכך הוא רק ניסיון מוקדם. זה לא היה הדבר האמיתי. אף על פי שנאמר שהמלכות כבר החלה, עדיין לא התבצעה בה שום עבודה. רק כיום, כשהעבודה מתבצעת בתוך אלוהיותו של אלוהים, ולאחר שאלוהים התחיל את עבודתו באופן רשמי, האנושות נוכחת במלכות סוף סוף. לפיכך, "ירידת המלכות אל העולם האנושי רחוקה מלהיות עניין מילולי בלבד, אלא זו מציאות ממשית. זהו היבט אחד של משמעות הביטוי 'מציאות הנוהג'". מובאה זו היא סיכום הולם של התיאור לעיל. לאחר שאלוהים מספק את התיאור הזה, הוא עובר לאפיין את המצב הכללי של האנושות ומותיר את בני האדם במצב של התעסקות מתמדת. "ברחבי העולם, הכול מתקיימים בתוך רוחב לבי ובתוך החמלה שלי, אך באותה מידה, האנושות כולה מצויה תחת המשפט שלי, ואף נתונה לניסיונות שלי". חייו של האדם מנוהלים לפי עקרונות וכללים מסוימים שאלוהים קבע, ואלה הם: יהיו עתות שמחה, רגעי תסכול, ויתרה מזאת, זמנים של זיכוך באמצעות קשיים שיש לעמוד בהם. לפיכך, אף אדם לא יחיה חיים של אושר צרוף או של סבל צרוף. בכל חיים יהיו עליות ומורדות. באנושות בכללותה, לא רק טוב לבו וחמלתו של אלוהים נראים לעין, אלא כך גם משפטו וטבעו המלא. אפשר לומר שכל בני האדם מתקיימים בקרב ניסיונותיו של אלוהים, הלא כן? ברחבי העולם רחב הידיים הזה, כל בני האדם עסוקים במציאת מוצא לעצמם. הם אינם בטוחים איזה תפקיד הם מגלמים, ומקצתם אף מזיקים לחייהם או מאבדים אותם למען גורלם. אפילו איוב לא היה יוצא מן הכלל: למרות שגם הוא עמד בניסיונות של אלוהים, הוא בכל זאת חיפש לו מוצא. איש מעולם לא היה מסוגל לעמוד איתן בניסיונות של אלוהים. בשל תאוות הבצע של האדם וטבעו, איש אינו מרוצה לגמרי ממצבו הנוכחי ואיש אינו עומד איתן בניסיונות: כל בני האדם קורסים תחת שיפוטו של אלוהים. לו אלוהים היה רציני עם האנושות ולו הוא הציב לאדם דרישות כה קפדניות, הרי שהדבר היה בדיוק כפי שאלוהים אמר: "מבטי הבוער היה מפיל ארצה את האנושות כולה".

חרף העובדה שבניית המלכות התחילה באופן רשמי, צליל הצדעת המלכות טרם נשמע באופן רשמי. כעת זו רק נבואה של מה שעתיד לקרות. כשכל בני האדם יושלמו וכל האומות על פני הארץ יהפכו למלכותו של המשיח, אז תהיה זו העת שבה ירעימו שבעת הרעמים. היום הזה הוא צעד קדימה לעבר השלב הזה. ההוראה ניתנה לקראת היום ההוא. זו תוכניתו של אלוהים ובעתיד הקרוב היא תמומש. יחד עם זאת, אלוהים כבר הגשים את כל מה שהוא ביטא. לפיכך, ברור שהאומות על פני האדמה הן רק ארמונות חול, הרועדים כשהגאות מתקרבת: אחרית הימים ממשמשת ובאה, והתנין הגדול האדום כאש יקרוס תחת דבר האל. על מנת לוודא שתוכניתו של אלוהים תתבצע בהצלחה, מלאכי השמיים ירדו אל פני האדמה והם עושים כמיטב יכולתם כדי לרַצות את אלוהים. אלוהים עצמו בהתגלמותו יצא את שדה הקרב כדי להילחם באויב. בכל מקום שבו מופיעה ההתגלמות, האויב מובס. סין היא המדינה הראשונה שתושמד. ידו של אלוהים תחריב אותה. אלוהים בשום אופן לא יחוס שם על איש. ניתן לראות הוכחה לקריסתו המתקדמת של התנין הגדול האדום כאש בהמשך התבגרותו של העם. הדבר ברור וגלוי לכול. התבגרות העם היא אות למפלתו של האויב. זהו הסבר מסוים למשמעות הביטוי "מתחרה". כך אלוהים הזכיר לבני האדם בשפע הזדמנויות לשאת עליו עדויות יפהפיות כדי לבטל את המעמד שיצרו התפיסות - שהן כיעורו של התנין הגדול האדום כאש - בלבם של בני האדם. אלוהים משתמש בתזכורות כאלה כדי לעורר את אמונתם של בני האדם, וכך הוא משיג את הגשמת עבודתו. זאת משום שאלוהים אמר, "מה בדיוק בני האדם מסוגלים לעשות? האם לא עדיף שאעשה זאת בעצמי?" כל בני האדם כאלה. לא רק שהם אינם מסוגלים לעשות דבר, אלא שקל להניא אותם ולאכזב אותם. זו הסיבה לכך שהם אינם מסוגלים להכיר את אלוהים. לא זו בלבד שאלוהים מעורר את אמונתו של האדם, אלא הוא גם נוסך באדם כוחות בחשאי וללא הרף.

לאחר מכן, אלוהים התחיל לדבר אל התבל כולה. לא זו בלבד שאלוהים פתח בעבודתו החדשה בסין, אלא הוא החל גם לעשות את העבודה החדשה של ימינו בכל רחבי תבל. בשלב הזה של העבודה, מאחר שאלוהים רוצה לגלות את כל מעשיו בכל רחבי העולם, כדי שכל בני האדם שבגדו בו ישובו ויישמעו לו וישתחוו בפני כס מלכותו, משפטו של אלוהים עדיין יכלול את רוחב לבו ואת חמלתו. אלוהים משתמש באירועים אקטואליים ברחבי העולם כהזדמנויות כדי לגרום לבני האדם לחוש חרדה ולדרבן אותם, כך שינהרו בחזרה אליו. לפיכך, אלוהים אומר, "זו אחת הדרכים שבהן אני עובד, ואין ספק שהיא פעולה להושעת האנושות, ומה שאני מעניק לה הוא עדיין סוג של אהבה". אלוהים חושף כאן את אופיו האמיתי של האדם בדייקנות חודרת שאין כמותה וללא מאמץ. הדבר גורם לבני אדם להסתיר את פניהם בבושה, מושפלים לגמרי. בכל פעם שאלוהים מדבר, הוא מצליח באופן כלשהו להצביע על היבט מסוים של ביצועיה המבישים של האנושות, כדי שבני האדם, בעודם נתונים במצב רגוע, לא ישכחו להכיר את עצמם ולא יחשבו שהכרה עצמית היא משימה ישנה. בהתחשב באופיו של האדם, אילו אלוהים לא הצביע על פגמיו אפילו לרגע אחד, האדם עלול היה להפוך למופקר ויהיר. לפיכך, אלוהים חוזר ואומר כיום, "בני האנוש – לא רק שאינם נוצרים את התארים שהענקתי להם, אלא שרבים כל כך מהם, בשל התואר שלהם כ"נותני שירות", מטפחים תרעומת בלבם, ורבים כל כך, בשל תוארם כ"אנשיי", מטפחים אהבה כלפיי בלבם. אל לאיש לנסות לשטות בי. עיניי רואות הכול!" ברגע שהאדם קורא את האמירה הזו, הוא מיד חש אי-נוחות. הוא מרגיש שמעשי העבר שלו היו יותר מדי לא-בוגרים – בדיוק סוג ההתעסקויות המלוכלכות שפוגעות באלוהים. הוא רצה לאחרונה לְרַצות את אלוהים, אך על אף שהוא מוכן בהחלט לעשות זאת, חסר לו הכוח לכך והוא אינו יודע מה עליו לעשות. בלא יודעין, הוא מתמלא בנחישות מחודשת. זו ההשפעה של קריאת המילים האלה במצב של רוגע.

מצד אחד, אלוהים אומר שהשטן משוגע באופן קיצוני, אך מצד שני, הוא מצביע על כך שמרבית בני האדם אינם משנים לעולם את אופיים הישן. מכך ניכר שמעשיו של השטן ניכרים באנושות. לפיכך, אלוהים מרבה להזכיר לבני האדם שלא יהיו מופקרים, פן השטן יבלע אותם. זו איננה רק נבואה על כך שבני אדם מסוימים ימרדו, אלא זה גם פעמון אזעקה שמצלצל כדי להזהיר את כל בני האדם להניח בצד במהירות את העבר ולחפש את היום הזה. איש אינו רוצה להיות נתון לשליטתם של שדים או להיכבש בידי רוחות רעות, ולכן דברי האל מהווים אף יותר מכך אזהרה ותוכחה עבור בני האדם. עם זאת, כאשר מרבית בני האדם עוברים לקיצוניות השנייה ומייחסים חשיבות רבה לכל אחת ואחת ממילותיו של אלוהים, אלוהים אומר בתגובה, "מרבית בני האדם מחכים שאגלה להם אפילו יותר תעלומות להתבונן בהן בשקיקה. אולם, גם לו הצלחת להבין את כל תעלומות השמיים, מה בדיוק היית יכול לעשות בידע הזה? האם הוא יגביר את אהבתך כלפיי? האם הוא יעורר את אהבתך כלפיי?" מכאן ניכר שהאדם אינו משתמש בדבר האל כדי להכיר את אלוהים ולאהוב אותו, אלא הוא עושה זאת כדי להגדיל את האספקה ב"מחסן הקטן" שלו. על כן, אלוהים משתמש בביטוי "להתבונן בהן בשקיקה" כדי לתאר את הקיצוניות של האנושות, אשר משקפת את האופן שבו אהבתם של בני האדם לאלוהים עדיין אינה טהורה לגמרי. אילו אלוהים לא היה חושף תעלומות, בני האדם לא היו מייחסים חשיבות כה רבה לדבריו, אלא היו מעיפים בהם רק מבט חטוף, מציצים קצרות כאילו התפעלו מפרחים בעודם דוהרים על סוס. הם לא היו מקדישים זמן להרהר באמירותיו של האל ולחשוב עליהם לעומק באמת ובתמים. מרבית בני האדם אינם מוקירים באמת את דבר האל. הם לא עושים מעל ומעבר כדי לאכול ולשתות את דבריו. תחת זאת, הם מרפרפים בהם באופן שטחי. מדוע אלוהים מדבר כעת באופן שונה משעשה בעבר? מדוע כל דבריו קשים כל כך להבנה? כמה דוגמאות לכך הן המילה "כתר", במשפט "לעולם לא הייתי מכתיר אותם בתוויות כאלה בקלות ראש כזאת", המילים "הזהב הטהור ביותר", במשפט "האם יש מישהו שיכול לקבל את הזהב הטהור ביותר שדבריי עשויים ממנו?", האזכור הקודם שביטא אלוהים ל"מעבד", במשפט "מבלי שהשטן מעבד אותם", ואמירות דומות אחרות. בני האדם אינם מבינים מדוע אלוהים מדבר כך. הם אינם מבינים מדוע הוא מדבר באופן כה היתולי, הומוריסטי ופרובוקטיבי. זו בדיוק ההתגשמות של מטרת דיבורו של אלוהים. מאז ימי בראשית, בני האדם מעולם לא היו מסוגלים לתפוס את דבר האל, ונדמה היה שאמירותיו אכן חמורות וקשוחות למדי. על ידי הוספת נופך של הומור – הוספת כמה עקיצות פה ושם – אלוהים מסוגל להקל את האווירה בדבריו ולאפשר לבני האדם להרפות את שריריהם במידת מה. בעשותו כן, אלוהים מסוגל להשיג השפעה רבה אף יותר, ולגרום לכל אדם להרהר בדברי האל.