כשכל בני האדם שמים לב, כשכל הדברים מתחדשים וקמים לתחייה, כשכל בני האדם נשמעים לאלוהים ללא ספקות, וכשהם מוכנים לשאת על כתפיהם את האחרית הכבדה של עול האל – זה הרגע שבו הברק ממזרח מופיע, מאיר ממזרח למערב, ומבעית את כל פני האדמה עם בואו של האור הזה. ובנקודה זו, אלוהים שוב מתחיל חיים חדשים. כלומר, ברגע הזה, אלוהים מתחיל את העבודה החדשה על פני האדמה ומכריז בפני בני האדם בכל התבל כי "כשברק יוצא מהמזרח – וזה גם בדיוק הרגע שבו אני מתחיל לומר את דבריי – ברגע שהברק יוצא, הרקיע כולו מואר, וכל הכוכבים מתחילים לשנות את צורתם". על כן, מהו הזמן שבו הברק בא ממזרח? כשהשמיים מחשיכים וכשהארץ מתעמעמת, זה הזמן שבו אלוהים מסתיר את פניו מהעולם, וזה בדיוק הרגע שבו כל הדברים תחת השמיים מוכים בסופה אדירה. אבל בדיוק באותה עת, כל בני האדם מוכים בבהלה, מפחדים מהרעם, פוחדים מאורו של הברק, ואפילו יותר מבועתים מזעם המבול, עד כדי כך שרובם עוצמים עיניים ומחכים שאלוהים ישחרר את חרון אפו ויכה אותם אפיים ארצה. וכאשר מצבים שונים מתרחשים, הברק ממזרח מופיע באופן מיידי. פירוש הדבר הוא שבמזרח העולם, מהרגע שהעדות על אלוהים עצמו מתחילה ועד הרגע שבו הוא מתחיל לעבוד, וכן עד הרגע שבו האלוהיות מתחילה להחיל את ריבונותה בכל רחבי הארץ, זו אלומת האור הבוהקת של הברק ממזרח, שמאירה לעד אל התבל כולה. הרגע שבו מדינות העולם הופכות למלכות המשיח הוא גם הרגע שבו התבל כולה מוארת. כעת הוא זמן הופעתו של הברק ממזרח: אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם מתחיל לעבוד, ויתרה מזאת, הוא מתחיל לדבר ישירות באלוהיות. אפשר לומר שהזמן שבו אלוהים מתחיל לדבר על פני האדמה הוא הזמן שבו מופיע הברק ממזרח. ליתר דיוק, הזמן שבו המים החיים זורמים מכס המלכות – כאשר מתחילות האמירות מכס המלכות – הוא בדיוק הזמן שבו מתחילות באופן רשמי האמירות של שבע רוחות האל. בעת הזו, הברק ממזרח מתחיל להופיע, ומשום משכו, רמת ההארה משתנה גם היא, ומוגבל גם היקף האור. אולם עם התנועה בעבודתו של אלוהים, עם השינויים בתוכנית שלו, ועם שינויים בעבודתם של בניו ובני עמו של אלוהים, כך הברק מבצע את תפקידו הטבעי יותר ויותר, כך שהתבל כולה מוארת עד תום. זה מימושה של תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים, וזה התוצר שאלוהים נהנה ממנו. המילה "הכוכבים" לא מתייחסת לכוכבי הרקיע, אלא לכל בניו ובני עמו של אלוהים שעובדים למען אלוהים. משום שהם נושאים עדות על אלוהים במלכותו של אלוהים, ומייצגים את מלכותו של אלוהים, ומשום שהם ברואים, הם נקראים "הכוכבים". המילה "לשנות" מתייחסת לתמורה בזהות ובמעמד: בני האדם משתנים מבני אדם על פני האדמה לאנשי המלכות, ויתרה מזאת, אלוהים איתם, וכבודו של אלוהים טמון בהם. כתוצאה מכך, הם מחזיקים בריבונות בשם אלוהים, והארס והטומאה שלהם מטוהרים על-ידי עבודתו של אלוהים, כך שהם הופכים, בסופו של דבר, לכשירים לשימוש האל ולבני אדם ובתואם עם לבבו של אלוהים – זהו היבט אחד של פירוש המילים האלה. כשאלומת האור מאלוהים תאיר את הארץ כולה, כל הדברים בשמיים ובארץ ישתנו במידה כזו או אחרת, והכוכבים ברקיע ישתנו גם הם, השמש והירח יתחדשו, ובני האדם על פני האדמה יתחדשו כתוצאה מכך – כל זאת עבודתו של אלוהים בין השמיים והארץ, ואין זה מפתיע כלל.

כאשר אלוהים מושיע את בני האדם – וזה באופן טבעי לא כולל את אלו שלא נבחרו – זהו בדיוק הרגע שבו אלוהים מטהר את בני האדם ושופט אותם, והרגע שבו כולם בוכים בכי תמרורים, חולים במחלות או מוכים אפיים ארצה ויורדים אל גיהינום המוות משום דברי האל. רק הודות לאמירותיו של אלוהים, בני האדם מתחילים להכיר את עצמם. אלמלא כך היו הדברים, עיניהם היו כעיני קרפדה – הם היו מביטים מעלה, בלתי משוכנעים, ללא הכרה עצמית, מבלי לדעת מה משקלם. השטן באמת השחית את בני האדם במידה רבה. בדיוק משום כול יכולתו של אלוהים, מוצג פרצופו המכוער של האדם בפירוט שופע כזה, והדבר גורם לאדם, לאחר קריאת הדברים, להשוות אותו לפניו האמיתיים. כל בני האדם יודעים שנדמה שאלוהים יודע, בבהירות גמורה, כמה תאי מוח יש בראשם, ועל אחת כמה וכמה שאלוהים מכיר את פרצופם המכוער ואת מחשבותיהם הכמוסות ביותר. אפשר להבין מהמילים "האנושות כולה כמו עוברת מיון. תחת הזוהר של קרן האור הזאת ממזרח, כל בני האדם מתגלים בצורתם המקורית, עיניהם מוכות בסנוורים והם אינם יודעים מה לעשות," שיום יבוא ועבודתו של אלוהים תסתיים, ואלוהים ישפוט את האנושות כולה. איש לא יוכל להימלט. אלוהים יטפל בכל בני האדם באנושות בזה אחר זה, מבלי לפסוח על אף אחד מהם, ורק אז יתרצה לבו של אלוהים. ועל כן, אלוהים אומר, " הם גם כמו בעלי חיים הבורחים מאורי בחיפוש ומוצאים מחסה במערות שבהרים. אולם אף אחד מהם לא יכול להימלט מאורי." בני האדם הם בעלי חיים עלובים ונחותים. כשהם חיים בידי השטן, נדמה שהם מצאו מקלט ביערות עתיקים בין ההרים – אך משום שדבר לא יכול להימלט מבערה בלהבותיו של אלוהים, אפילו תחת "הגנת" כוחותיו של השטן, איך ייתכן שאלוהים ישכח אותם? כשבני האדם מקבלים את בואם של דברי האל, אלוהים מעלה על הכתב את כל הצורות המוזרות והמצבים הגרוטסקיים השונים של כל בני האדם. אלוהים מדבר בהתאם לצרכיו של האדם ולמנטליות שלו. לפיכך, בעיני בני האדם, נדמה שאלוהים בקיא בפסיכולוגיה. נדמה שאלוהים הוא פסיכולוג, אך גם נדמה שאלוהים הוא מומחה ברפואה פנימית – אין זה פלא שהוא מבין כל כך טוב את האדם "המורכב". ככל שבני האדם חושבים כך יותר, כך הם מבינים טוב יותר את ערכו של אלוהים, וכך הם מרגישים יותר שאלוהים הוא עמוק ובלתי נתפס. נדמה שיש גבול שמימי שלא ניתן לחצות בין האדם ואלוהים, אך נדמה גם שהשניים מביטים זה בזה מגדותיו המנוגדות של נהר הצ'ו,^[א] כשאף אחד מהם לא מסוגל לעשות דבר מלבד להביט ברעהו. פירוש הדבר הוא שבני האדם על פני האדמה רק מביטים באלוהים בעיניהם. מעולם לא הייתה להם הזדמנות לבחון את מראהו מקרוב. כל שהם חשים כלפיו הוא תחושה של קשר. בלבם תמיד יש תחושה שאלוהים חביב, אך משום שאלוהים כל כך "אכזרי וחסר רגש", מעולם לא הייתה להם הזדמנות לדבר בפניו על הייסורים שבלבם. הם כמו רעיה צעירה ויפהפייה בפני בעלה, אשר מעולם לא הייתה לה הזדמנות לחשוף את רגשותיה האמיתיים, משום הגינותו של בעלה. בני האדם הם חדלי אישים ששונאים את עצמם, לכן, משום שהם כה שבריריים ומשום היעדר הכבוד העצמי שלהם, שנאתי כלפי האדם מתעצמת במידת מה באופן לא מודע, והזעם שבלבי מתפרץ. בדעתי, נדמה שסבלתי טראומה. זה מכבר איבדתי תקווה באדם, אך משום ש"שוב, יומי הולך וקרב על כל האנושות, ושוב הוא מעורר את האנושות ומעניק לאנושות התחלה חדשה," אני אוזר אומץ שוב לכבוש את האנושות כולה, וללכוד ולהביס את התנין הגדול האדום כאש. זו הייתה כוונתו המקורית של אלוהים: לא לעשות דבר מלבד לכבוש את צאצאי התנין הגדול האדום כאש בסין. רק זו יכולה להיחשב כתבוסתו של התנין הגדול האדום כאש, כניצחון על התנין הגדול האדום כאש. רק בכך די כדי להוכיח שאלוהים מושל כמלך על פני האדמה, ולהוכיח את הגשמת היוזמה האדירה של אלוהים, ואת העובדה שיש לאלוהים ראשית חדשה על פני האדמה ושהוא זוכה בכבוד על פני האדמה. משום ההתרחשות היפהפייה האחרונה, אלוהים לא יכול שלא לבטא את התשוקה שבלבו: "לבי פועם, ולקצב פעימות לבי ההרים מקפצים בשמחה, המים רוקדים בשמחה והגלים מכים בשוניות הסלעים. קשה לבטא את מה שבלבי." מכאן אפשר להבין שאת שאלוהים תכנן הוא כבר השיג, שאלוהים גזר את הדברים הללו מראש, ושזה בדיוק מה שאלוהים גורם לבני האדם לחוות ולראות. עתידה האפשרי של המלכות הוא יפהפה. מלך המלכות הוא המנצח, מבלי שהיה לו אי פעם, מכף רגל ועד ראש, זכר לבשר ודם – כולו בנוי ממרכיבים אלוהיים. כל גופו זוהר בכבוד קדוש, ללא כל כתם של תפיסות אנושיות. כלל גופו, מכפות רגליו ועד קודקוד ראשו, שופע בצדק ובהילת השמיים, ובוקע ממנו ניחוח שובה לב. כמו ה"דוד" בשיר השירים, הוא יפה מכל הקדושים ורם מהקדושים העתיקים. הוא אות ומופת בקרב כל בני האדם, ולא ניתן להשוותו לאדם. בני האדם לא ראויים לראות אותו ישירות. איש לא יכול להשיג את ארשת פניו רבת הכבוד של אלוהים, את מראהו של אלוהים או את צלמו של אלוהים. איש לא יכול להתחרות בהם, ואיש לא יכול להלל אותם בקלות בפיו.

אין סוף לדברי האל – כמו מים הנובעים ממעיין, הם אף פעם לא מתייבשים. לפיכך, איש לא יכול לתפוס את התעלומות של תוכנית הניהול של אלוהים. עם זאת, מבחינתו של אלוהים, אין סוף לתעלומות האלה. באמצעות אמצעים שונים ושפה אחרת, אלוהים דיבר פעמים רבות על האופן שבו הוא מחדש ומשנה את התבל כולה מהיסוד, וכל אמירה הייתה מעמיקה מקודמתה: "אני רוצה לגרום לכל הדברים הטמאים להישרף ולהיות לאפר תחת מבטי. אני רוצה שכל בני המרי ייעלמו מפניי ויחדלו מלהתקיים." מדוע אלוהים אומר דברים כאלה שוב ושוב? האם הוא לא מפחד שבני האדם ימאסו בהם? בני האדם בסך הכול מגששים בדברי האל, ברצון להכיר כך את אלוהים, אך הם אף פעם לא זוכרים לבחון את עצמם. לפיכך, אלוהים משתמש בשיטה הזו כדי להזכיר להם, כדי לגרום לכולם להכיר את עצמם, כדי שמתוך עצמם הם יוכלו להכיר את המרדנות של האדם, וכך הם יוכלו למגר את מרדנותם לאלוהים. כשהם קוראים שאלוהים רוצה "למיין", בני האדם מתמלאים מייד בחרדה, ונדמה שגם שריריהם קופאים. הם מיד חוזרים אל אלוהים כדי למתוח ביקורת על עצמם, וכך הם מכירים את אלוהים. לאחר מכן – אחרי שהם גומרים בדעתם – אלוהים מנצל את ההזדמנות הזו כדי להראות להם את מהותו של התנין הגדול האדום כאש. לכן, בני האדם באים במגע ישירות עם המישור הרוחני, ובגלל התפקיד של ההחלטה הנחושה שלהם, גם דעתם מקבלת תפקיד חשוב, מה שמחזק את הרגשות בין האדם ואלוהים – וזה מועיל עוד יותר לעבודתו של אלוהים כבשר ודם. כך, נטיות לבם הלא מודעות של בני האדם מושכות אותם להיזכר בימים עברו: בעבר, בני האדם האמינו במשך שנים באל מעורפל, במשך שנים הם מעולם לא היו חופשיים בלבם, לא היו מסוגלים לחוות הנאה גדולה, ועל אף שהם האמינו באלוהים, לא היה כל סדר בחייהם. נדמה שלא היה הבדל בין חייהם באמונה לבין חייהם לפני האמונה. חייהם עדיין הרגישו ריקים מתוכן וחסרי תקווה, ונדמה היה כאילו אמונתם באותה עת הייתה מעין תסבוכת ולא טובה יותר מחוסר אמונה. מאז שהם חוזים באל המעשי עצמו של היום, נדמה שהשמיים והארץ התחדשו. חייהם הפכו מלאי אור, הם כבר לא חסרי תקווה, ומשום בואו של האל המעשי, הם מרגישים איתנים בלבם ושלווים ברוחם. הם כבר לא רודפים אחרי הרוח וכבר לא נאחזים בצללים בכל מעשיהם, עיסוקם כבר לא חסר כיוון, והם כבר לא מתנדנדים לכל עבר ללא תכלית. החיים של היום אפילו יותר יפהפיים. בני האדם נכנסו למלכות באופן מפתיע והפכו לבני עמו של אלוהים, ולאחר מכן... בלבם, ככל שבני האדם חושבים על כך יותר, כך מתגברת המתיקות שלהם, וככל שהם חושבים יותר, כך הם שמחים יותר וכך יש להם השראה רבה יותר לאהוב את אלוהים. לפיכך, מבלי להבין זאת, הידידות בין אלוהים והאדם מתחזקת. בני האדם אוהבים את אלוהים יותר ומכירים את אלוהים יותר. עבודתו של אלוהים באדם הופכת לקלה יותר ויותר, והיא כבר לא מאלצת את בני האדם או נכפית עליהם, אלא שהיא מתקדמת כדרך הטבע. האדם מבצע את תפקידו הייחודי – רק כך בני האדם יהיו מסוגלים להכיר את אלוהים בהדרגה. רק זו היא חוכמתו של אלוהים – היא לא כרוכה בשום מאמץ, והיא מתגשמת בהתאם לאופיו של האדם. לפיכך, ברגע הזה, אלוהים אומר, "בתקופת התגלמותי כבשר ודם בעולם האנושי, האנושות הגיעה ליום הזה בהדרכתי ובלא יודעין, והכירה אותי בלא יודעין. אולם אין לאיש שמץ של מושג כיצד לצעוד בדרך הפרושה לפניו, ועל אחת כמה וכמה, אין לאיש מושג לאן תוביל אותו הדרך הזו. רק תחת השגחתו של האל הכול יכול מסוגל אדם לצעוד בדרך עד סופה. רק בהדרכתו של הברק היוצא ממזרח מסוגל אדם לחצות את הסף אל מלכותי." האין זה סיכום מדויק של מה שתיארתי בלבו של האדם לעיל? בכך טמון סוד דברי האל. המחשבות של האדם בלבו הן בדיוק הדברים שאלוהים אומר בפיו, ומה שאלוהים אומר בפיו הוא בדיוק מה שהאדם רוצה. במקום זה בדיוק אלוהים יודע הכי טוב לחשוף את לבו של האדם. אם לא כך, איך אפשר יהיה לשכנע את כולם? האין זו התוצאה שאלוהים רוצה להשיג בכיבוש התנין הגדול האדום כאש?

למעשה, ביחס לרבים מדבריו של אלוהים, כוונתו אינה טמונה במשמעותן השטחית. ברבים מדבריו, אלוהים פשוט מתכוון לשנות את תפיסותיהם של בני האדם ולהסיח את דעתם. אלוהים לא מייחס כל חשיבות למילים האלה, ולכן מילים רבות לא ראויות להסבר. כשכיבושו של אלוהים את האדם באמצעות דבריו מגיע למידה של היום, כוחם של בני האדם מגיע לנקודה מסוימת, ולכן, אלוהים, מבטא בעקבות כך עוד דברי אזהרה – זו החוקה שהוא מוסר לבני עמו של אלוהים: "אף על פי שבני האנוש המאכלסים את פני האדמה הם ככוכבי השמיים לרוב, אני מכיר אותם כאת כף ידי. ואף על פי שבני האנוש ש'אוהבים' אותי גם רבים כחול אשר על שפת הים, אני בוחר רק במעטים מהם: רק אלו העוסקים בחיפוש האור הבהיר, הנפרדים מאלו ש'אוהבים' אותי." בהחלט, יש בני אדם רבים שאומרים שהם אוהבים את אלוהים, אך מעטים אוהבים אותו בלבם. נראה שזאת אפשר לדעת בבירור גם בעיניים עצומות. זהו המצב בפועל של כל העולם של המאמינים באלוהים. בכך, אנחנו רואים שאלוהים עבר כעת לעבודה של "מיון בני אדם", דבר המוכיח שמה שאלוהים רוצה ומה שמספק את רצונו של אלוהים הוא לא הכנסייה של היום אלא המלכות שבאה לאחר המיון. ברגע הזה, הוא מזהיר עוד יותר את כל "המוצרים המסוכנים": אלא אם כן אלוהים לא יפעל, ברגע שאלוהים יתחיל לפעול, בני האדם האלה יימחו מהמלכות. אלוהים לעולם לא עושה דברים כדי לצאת ידי חובה. הוא תמיד פועל לפי העיקרון "אחד הוא אחד, ושניים הם שניים", ואם יש בני אדם שהוא לא רוצה לראות, הוא עושה את כל שביכולתו כדי למחות אותם ולמנוע מהם לגרום בעיות בעתיד. זה נקרא "הוצאת האשפה וניקוי יסודי". באותו הרגע שבו אלוהים מכריז בפני האדם את הצווים המנהליים הוא גם הרגע שבו הוא מציג את מעשיו הפלאיים ואת כל מה שבתוכו, ולכן הוא אומר לאחר מכן: "בהרים חיות אינספור חיות פרא, אבל כולן מבויתות ככבשים בפניי. מתחת לגלי הים שוכנות תעלומות ללא פשר, אך הן נחשפות בפניי בבירור כמו כל הדברים על פני האדמה. ברקיע השמיים קיימים מישורים שהאדם לעולם לא יכול להגיע אליהם, אבל אני מהלך בחופשיות במישורים הבלתי נגישים האלה". כוונתו של אלוהים היא כזו: על אף שלבו של האדם עָקוֹב וערמומי מכל, ועל אף שנדמה שהוא מסתורי עד אין קץ כמו הגיהינום כפי שבני האדם תופסים אותו, אלוהים מכיר את מצביו של האדם בפועל כאת כף ידו. בקרב כל הדברים, האדם הוא בעל חיים פראי ואכזרי יותר מחיית פרא, אך אלוהים כבש את האדם עד כדי כך שאיש לא מעז להתקומם ולהתנגד. למעשה, כפי שאלוהים מתכוון, מה שבני האדם חושבים בלבם מורכב יותר מכל הדברים בקרב כל הדברים, וזה בלתי נתפס. עם זאת, אלוהים לא מתייחס כלל ללבו של האדם – הוא בסך הכול רואה בו מעין תולעת קטנה לנגד עיניו. במילה אחת מפיו, הוא כובש אותו בכל עת שירצה. במחי יד, הוא מכה אותו אפיים ארצה. כרצונו הוא ממיט עליו ייסורים ומגנה אותו.

כיום, כל בני האדם חיים בחשכה, אך הודות לבואו של אלוהים, הם מתחילים סופסוף להכיר את מהות האור כתוצאה מכך שהם רואים אותו. ברחבי העולם, נדמה שהתהפך על פני האדמה סיר שחור גדול. איש לא יכול לנשום, וכל בני האדם רוצים להשיב את הסדר על כנו, אך איש מעולם לא הרים את הסיר. רק בזכות התגלמותו של אלוהים כבשר ודם, נפקחות לפתע עיניהם של בני האדם, ורק משום כך הם רואים את האל המעשי. זו הסיבה לכך שאלוהים שואל אותם בנימה חקרנית: "האדם מעולם לא זיהה אותי באור, אלא רק ראה אותי בעולם האפלה. האם אינכם בדיוק באותו מצב כיום? שיא השתוללותו של התנין הגדול האדום כאש סימן גם את הרגע שבו לבשתי בשר ודם באופן רשמי כדי לעשות את עבודתי." אלוהים לא מסתיר את הנסיבות האמיתיות של המישור הרוחני, והוא לא מסתיר את מצבו האמיתי של לב האדם, ועל כן הוא מזכיר לבני האדם שוב ושוב: "אני לא רק מאפשר לבני עמי להכיר את אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, אלא גם מטהר אותם. משום חומרת הצווים המנהליים שלי, רוב רובם של בני האדם עדיין מצויים בסכנה שאסלק אותם. אם לא תקדישו כל מאמץ לטיפול בעצמכם ולהכנעת גופכם, אין ספק שתהפכו למושא תיעובי ודחייתי ותושלכו לגיהינום, בדיוק כפי שהטלתי על פאולוס במו ידיי ייסורים שאין מהם מנוס." רק כאשר אלוהים מוסיף ואומר דברים אלה, בני האדם נזהרים יותר בצעדיהם ומפחדים יותר מהצווים המנהליים של אלוהים. רק אז יכולה סמכותו של אלוהים להתגשם ורק אז יכולה מלכותיותו להתגלות בבירור. כאן, פאולוס מוזכר שוב כדי שבני האדם יוכלו להבין את רצונו של אלוהים: אסור להם להיות בני האדם שאלוהים מטיל עליהם ייסורים, אלא שעליהם להיות אלה שמביאים בחשבון את רצונו של אלוהים. רק זה יכול לגרום לבני האדם להיזכר לנוכח פחדם בחוסר יכולתם בעבר לגמור בדעתם בפני אלוהים לְרַצות אותו לחלוטין. זה גורם להם לחרטה רבה אף יותר ומאפשר להם להכיר עוד יותר את האל המעשי. לכן, רק כך ייתכן שלא יהיו להם ספקות לגבי דברי האל.

"לא זו בלבד שהאדם לא מכיר אותי כבשר ודם – המצב חמור מכך: הוא לא הצליח להבין את הווייתו שלו השוכנת בגוף בשר ודם. במשך שנים כה רבות בני האנוש מרמים אותי, מתייחסים אליי כאל אורח מהחוץ. כמה פעמים...?" הרשימה הזו של "כמה פעמים" היא המציאות של התנגדות האדם לאלוהים, והיא מציגה לבני האדם דוגמאות אמיתיות לייסורים. זו הוכחה לחטא, ואיש לא יכול לערער על כך שוב. כל בני האדם משתמשים באלוהים כמו בפריט של יום-יום, כאילו הוא איזשהו אמצעי ביתי שהם יכולים להשתמש בו כאוות נפשם. איש לא מוקיר את אלוהים, ואיש לא ניסה להכיר את יופיו של אלוהים או את ארשת פניו רבת ההוד, ועל אחת כמה וכמה שאיש לא מתכוון להישמע לאלוהים. יתר על כן, איש מעולם לא הביט באלוהים כבדבר אהוב בלבו. כל בני האדם גוררים אותו החוצה כשהם זקוקים לו ומשליכים אותו הצדה ומתעלמים ממנו כשהם לא זקוקים בו עוד. נדמה שמבחינת האדם, אלוהים הוא בובה על חוט שאותה האדם יכול לתמרן כרצונו, ואליה הוא יכול להציב דרישות כאוות נפשו. אולם אלוהים אומר, "בתקופת התגלמותי כבשר ודם, אלמלא הייתה בי חמלה על חולשתו של האדם, האנושות כולה הייתה מאבדת את העשתונות מרוב פחד אך ורק משום התגלמותי כבשר ודם, וכתוצאה מכך, הייתה נופלת לשאול," מה שמוכיח עד כמה רבה חשיבותה של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם: הוא בא לכבוש את האנושות בהתגלמותו כבשר ודם, במקום להשמיד את האנושות כולה במישור הרוחני. לפיכך, כשהדבר התגלם כבשר ודם, איש לא ידע זאת. אלמלא אלוהים דאג לשבריריותו של האדם, אם השמיים והארץ היו מתהפכים כשאלוהים התגלם כבשר ודם, כל בני האדם היו מושמדים. משום שבני האדם אוהבים מטבעם את החדש ושונאים מטבעם את הישן, ומשום שהם נוטים לשכוח את הזמנים הרעים כשהמצב טוב, אף אחד מהם לא יודע כמה הם מבורכים. לכן אלוהים מזכיר להם שוב ושוב שעליהם לנצור בלבם את העובדה שהיום הזה הוא תוצאה של מאמץ קשה. למען יום המחר, עליהם לנצור בלבם את היום הזה אפילו יותר, ואסור להם לטפס מעלה כמו בעל חיים מבלי לזהות את אדונם, ואסור להם לא להיות מודעים לברכות שבהן הם חיים. לפיכך, בני האדם מתחילים להתנהג יפה, הם כבר לא משתחצים ומתייהרים, והם מתחילים להכיר בכך שאין זה שאופיו של האדם טוב, אלא שאלוהים העניק לאדם את רחמיו ואת אהבתו. בני האדם מפחדים מייסורים, ולכן הם לא מעזים לעשות עוד דבר.

הערות שוליים:

א. בסינית, "נהר הצ'ו" הוא מונח המסמל קו גבול בין כוחות אויב.