אלוהים שונא את כל צאצאיו של התנין הגדול האדום כאש, והוא שונא אפילו יותר את התנין הגדול האדום כאש עצמו. זה מקור החימה שבלבו של אלוהים. נדמה שאלוהים רוצה להשליך את כל הדברים ששייכים לתנין הגדול האדום כאש אל אגם האש והגופרית, כדי להעלות אותם באש. ישנם אפילו זמנים שבהם נדמה שאלוהים רוצה להושיט את ידו ולמחות את התנין הגדול האדום כאש – רק מעשה כזה יוכל למחוק את השנאה שבלבו. כל אדם ואדם בביתו של התנין הגדול האדום כאש הוא חיה נטולת אנושיות, וזו הסיבה שאלוהים מדחיק את כעסו בעוצמה כדי לומר את הדברים הבאים: "מבין כל בני עמי, ומבין כל בניי – כלומר, מבין אלה שבחרתי בהם מהאנושות כולה – אתם שייכים לקבוצה הנחותה ביותר". אלוהים החל קרב מכריע בתנין הגדול האדון כאש במדינה של התנין עצמו, וכשתוכניתו של אלוהים תתממש, הוא ישמיד אותו ולא יתיר לו להשחית עוד את האנושות או להחריב את נשמות בני האדם. מדי יום, אלוהים קורא אל בני עמו המתנמנמים כדי להושיע אותם, אך הם שרויים כולם במצב של טשטוש, כאילו נטלו גלולות שינה. אם אלוהים יחדל מלהעיר אותם אפילו לרגע, הם יחזרו למצב השינה שלהם, ללא כל מודעות. נדמה שכל בני עמו משותקים בשני שלישים. הם לא יודעים מה הצרכים והליקויים שלהם עצמם, והם אפילו לא יודעים מה עליהם ללבוש או מה עליהם לאכול. די בזה כדי להוכיח שהתנין הגדול האדום כאש הקדיש מאמץ רב כדי להשחית את בני האדם. כיעורו מתפשט בכל חבל ארץ בסין. הוא אפילו הטריד את בני האדם עד כדי כך שאינם מוכנים להישאר עוד במדינה המושחתת והגסה הזו. מה שאלוהים שונא יותר מכל הוא מהותו של התנין הגדול האדום כאש, וזו הסיבה לכך שהוא מזכיר לבני האדם בחרון אפו מדי יום ביומו, ובני האדם חיים תחת השגחתו של חרון אפו מדי יום. אף על פי כן, מרבית בני האדם עדיין לא יודעים שהם צריכים לחפש את אלוהים. במקום זאת, הם יושבים להם, מתבוננים וממתינים שיאכילו אותם בכפית. אפילו אם הם היו גוועים מרעב, הם לא היו מוכנים לצאת למצוא לעצמם אוכל. השטן השחית מזמן את המצפון של בני האדם והפך את מהות מצפונם לרוע לב. אין פלא שאלוהים אומר, "אילולא עוררתי אתכם, לא הייתם מתעוררים עוד, אלא הייתם נותרים קפואים, כאילו אתם בתרדמת חורף". נדמה שבני האדם היו כמו בעלי חיים בשנת חורף, הצולחים את החורף מבלי להזדקק לאוכל או שתיה. זה בדיוק מצבם הנוכחי של בני עמו של אלוהים. בדיוק מסיבה זו, אלוהים רק דורש מבני האדם להכיר את אלוהים בהתגלמותו עצמו באור. אלוהים לא מציב לבני האדם דרישה להשתנות באופן משמעותי או שיעברו צמיחה משמעותית בחייהם. די בכך כדי להביס את התנין הגדול האדום כאש, המלוכלך והמטונף, ולבטא בכך עוד יותר את עוצמתו האדירה של אלוהים.

כשבני האדם קוראים את דברי האל, הם יכולים להבין רק את המשמעות המילולית של הדברים, והם לא מסוגלים לתפוס את משמעותם הרוחנית. אפילו המילים "הגלים הסוערים" בלבלו את כל אחד מהגיבורים. כשאלוהים מפגין את חרון אפו, דבריו, מעשיו וטבעו הם כמו הגלים הסוערים, הלא כן? כשאלוהים שופט את האנושות כולה, זה גילוי של חרון אפו, הלא כן? זה הרגע שבו הגלים הסוערים האלה באים לידי ביטוי, הלא כן? מי, מבין בני האדם, לא חי בעיצומי גלים הסוערים משום שחיתותו? כלומר, מי לא חי בעיצומי חרון אפו של אלוהים? כשאלוהים רוצה להטיל אסון על האנושות, מה שבני האדם רואים הוא "ערבוביה פרועה של העננים הכהים", הלא כן? מי לא נס מאסון? חרון אפו של אלוהים מכה בבני האדם כגשם זלעפות ומעיף אותם סביב כרוח עזה. כל בני האדם מטוהרים באמצעות דברי האל כאילו שהכתה בהם סופת שלג מסתחררת. דברי האל הם הקשים ביותר לתפיסה עבור האנושות. באמצעות דבריו, אלוהים ברא את העולם, ובאמצעות דבריו, הוא מוביל את האנושות כולה ומטהר אותה. ובסופו של דבר, אלוהים יחזיר את התבל כולה לטוהרתה באמצעות דבריו. אפשר לראות בכל דבר מדבריו שקיומה של רוח האל אינו חלול. בני האדם יכולים לזכות במבט חטוף מדרך ההישרדות רק בדברי האל. כל בני האדם נוצרים את דבריו בלבם משום שהם מכילים אספקה של חיים. ככל שבני האדם מתרכזים יותר בדברי האל, כך אלוהים מציג להם שאלות רבות יותר – שאלות שגורמות להם לאובדן עשתונות גמור מבלי שיש להם אפשרות להגיב. די בשאלות החוזרות והנשנות של אלוהים כדי לגרום לבני האדם להרהר בדברים במשך זמן מה, ועל אחת כמה וכמה שדי בדבריו לשם כך. באלוהים, הכול באמת מלא ושופע ודבר לא חסר. עם זאת, בני האדם לא מסוגלים ליהנות מכך במיוחד. הם מכירים רק את הצד השטחי של דבריו, כמו אדם שרואה רק את העור של העוף אך לא יכול לאכול מהבשר שלו. פירוש הדבר הוא שאוצרם של בני האדם חסר כך שאינם מסוגלים ליהנות מאלוהים. כל אדם מחזיק, בתפיסותיו, דמות אל משלו, וזו הסיבה לכך שאיש אינו יודע מהו אל מעורפל, או מהו צלם השטן. לכן, כשאלוהים אמר "זאת משום שמה שאתם מאמינים בו הוא בסך הכול צלם השטן ואין לו כל קשר לאלוהים עצמו", כולם נדהמו: הם האמינו שנים כה רבות, אך עדיין לא ידעו שהם מאמינים בשטן ולא באלוהים עצמו. הם חשו בחלל פתאומי בפנים, אך הם לא ידעו מה לומר. באותו רגע, הם התחילו להתבלבל שוב. רק על ידי עבודה כזו, בני האדם יכולים לקבל טוב יותר את האור החדש, ולדחות כך את הדברים הישנים. גם אם הם נראים טובים מאוד, הם לא מספיקים. מועיל יותר לבני האדם להבין את האל המעשי עצמו. הדבר מאפשר להם לשחרר את לבם מהמעמד שהמושגים שלהם אוחזים בו, ולאפשר רק לאלוהים עצמו לכבוש אותם. רק כך ההתגלמות כבשר ודם יכולה לממש את חשיבותה, ורק כך בני האדם יכולים להכיר את האל המעשי עצמו בעיניהם המוחשיות.

אלוהים סיפר לבני האדם על המצב של העולם הרוחני פעמים רבות: "כשהשטן בא בפניי, איני נרתע מאכזריותו הפראית, ולא נבהל מזוועתיותו – אני פשוט מתעלם ממנו". מה שבני האדם הבינו מכך הוא רק מצב של המציאות. הם אינם יודעים את האמת של העולם הרוחני. משום שאלוהים התגלם כבשר ודם, השטן נקט בסוגים שונים של האשמה, מתוך רצון להתקיף את אלוהים. עם זאת, אלוהים לא נסוג– הוא פשוט מדבר ועובד בקרב בני האדם ומאפשר להם להכיר אותו באמצעות בשרו ודמו. עיניו של השטן מאדימות מרוב זעם על כך – הוא הקדיש מאמץ רב כדי לגרום לבני עמו של אלוהים להיות שליליים, לסגת ואפילו לאבד את דרכם. אולם משום השפעתם של דברי האל, השטן נכשל כליל, וזה מוסיף לפראותו. לכן אלוהים מזכיר לכולם: "יכול להיות שיבוא יום בחייכם שבו תיתקלו במצב כזה. האם תאפשרו לעצמכם ברצון ליפול בשבי השטן, או שמא תתנו לי לזכות בכם?" על אף שבני האדם לא מודעים למתרחש בעולם הרוחני, ברגע שהם שומעים דברים כאלה מאלוהים, הם נזהרים ומפוחדים. זה מתקיף את השטן בחזרה על מתקפותיו, ודי בכך כדי להפגין את כבודו של אלוהים. על אף שבני האדם נכנסו לשיטת עבודה חדשה זה מכבר, הם עדיין לא מבינים בבירור את החיים במלכות – אפילו אם הם מבינים אותם, הבנתם אינה ברורה מספיק. לכן, לאחר שאלוהים הזהיר את בני האדם, הוא הציג להם את מהות החיים במלכות: "החיים במלכות הם החיים של בני האדם ושל אלוהים עצמו". כיוון שאלוהים עצמו התגלם כבשר ודם, חיים של הרקיע השלישי התממשו על פני האדמה. לא רק שזו תוכניתו של אלוהים, אלא שהוא גם מממש אותה. בחלוף הזמן, בני האדם מכירים את אלוהים עצמו טוב יותר, וכך הם מסוגלים יותר לטעום את החיים בשמיים, משום שהם חשו באמת את אלוהים על פני האדמה, במקום רק אל מעורפל בשמיים. על כן, החיים בארץ הם כמו אלה בשמיים. המציאות היא שאלוהים מתגלם כבשר ודם וטועם את המרירות של העולם האנושי, וככל שהוא מסוגל יותר לעשות זאת, כך הדבר מוכיח יותר שהוא האל המעשי עצמו. זו הסיבה לכך שהוא אמר: "במקום שכינתי – שהוא המקום שבו אני נסתר – הבסתי את כל אויביי; במקום שכינתי, רכשתי ניסיון אמיתי בחיים על פני האדמה; ממקום שכינתי, אני צופה בכל מילה ומעשה של האדם, משגיח על כל המין האנושי ומנהל אותו". די בדברים האלו כדי להוכיח שאלוהים של ימינו הוא מעשי. החיים הממשיים כבשר ודם, החוויה הממשית של חיים אנושיים בבשר ובדם, ההבנה הממשית של האנושות כולה כבשר ודם, הכיבוש הממשי של האנושות כבשר ודם, העריכה הממשית של הקרב המכריע בתנין הגדול האדום כאש כבשר ודם ועשיית כל עבודתו של אלוהים כבשר ודם – האין זה בדיוק קיומו של האל המעשי עצמו? עם זאת, נדיר שבני האדם יכולים לראות את המסר בשורות הפשוטות האלו של דברי האל. הם רק מרפרפים בהם ולא חשים בערך הרב או בנדירות של דברי האל.

דברי האל עוברים בין נושאים באופן טוב במיוחד. צירוף המילים, "כשהאנושות שוכבת בתרדמת" יוצאת מתיאורו של אלוהים עצמו ומשנה אותו לתיאור מצבה של האנושות כולה. כאן, המילים "ההדף העצום הזה של זוהר קר" לא מייצגות את הברק ממזרח, אלא את דברי האל, כלומר את שיטת העבודה החדשה שלו. לפיכך, אפשר לראות בכך דינמיקות אנושיות שונות: לאחר הכניסה לשיטה החדשה, כל בני האדם מאבדים את חוש הכיוון, ולא יודעים מאין הם באים ולאן מועדות פניהם. המילים "רוב בני האדם מוכים בקרני אור דמויות לייזר" מתייחסות לבני האדם אשר מסולקים בשיטה החדשה. הם אלה שלא יכולים לעמוד בניסיונות או לשאת את הזיכוך של הסבל, ואשר מושלכים שוב לבור התהום משום כך. דברי האל חושפים את האנושות במידה מסוימת. נדמה שבני האדם מפחדים כשהם רואים את דברי האל, והם לא מעזים לומר דבר, כאילו הם ראו מכונת ירייה המכוונת לעבר לבם. עם זאת, הם גם מרגישים שיש דברים טובים בדברי האל. יש ניגוד עמוק בלבם, והם לא יודעים מה עליהם לעשות. אך משום אמונתם, כל מה שהם עושים הוא לאזור עוז ולהעמיק עוד יותר בדברי האל מפחד שמא אלוהים ייטוש אותם. בדיוק כפי שאלוהים אמר, "מי מהאנושות לא שרוי במצב הזה? על מי האור לא שורה? אפילו אם אתה חזק, וגם אם אתה חלש, כיצד אתה יכול להימנע מבואו של אורי?" אם אלוהים משתמש במישהו, אז אפילו אם הוא חלש, אלוהים עדיין מאיר אותו ומעניק לו נאורות בייסורים שהוא ממיט עליו. על כן, ככל שבני האדם קוראים יותר את דברי האל, כך הם מבינים יותר את אלוהים, כך הם יראים אותו יותר וכך הם פחות מעזים לפעול בפזיזות. עצם העובדה שבני האדם הגיעו עד הלום נובעת לגמרי מעוצמתו האדירה של אלוהים. משום הסמכות של דבריו, כלומר כתוצאה מרוח האל בדבריו, בני האדם מפחדים מאלוהים. ככל שאלוהים חושף את פניה האמיתיים של האנושות, כך גדל הכבוד שבני האדם רוחשים לו, וכך הם בטוחים יותר בעובדת קיומו. זו המשואה בנתיב שבו האנושות יכולה להבין את אלוהים. זה המסלול שאלוהים נתן לאנושות כדי שהיא תוכל להתקדם בו. חישבו על כך בקפידה: האם לא כך הדבר?

הדברים שנאמרו לעיל הם המשואה שמאירה את הדרך בפני האנושות, הלא כן?