דברי האל רלוונטיים:

העבודה שיהוה עשה בבני ישראל ביססה בקרב האנושות את מקורו הארצי של האל, וזה גם היה המקום הקדוש שבו הוא היה נוכח. הוא הגביל את עבודתו לעם ישראל. בתחילה, הוא לא עבד מחוץ לישראל. הוא בחר בני אדם מתאימים כדי להגביל את היקף עבודתו. ישראל היא המקום שבו האל ברא את אדם וחווה, ומאדמת המקום הזה יהוה ברא את האדם; המקום הזה הפך לבסיס עבודתו על פני האדמה. בני ישראל, שהם צאצאיהם של נוח ושל אדם, היו היסוד האנושי לעבודתו של יהוה על פני האדמה.

בזמנו, החשיבות, התכלית והשלבים של עבודתו של יהוה בישראל היו תחילת עבודתו על העולם כולו, שהתפשטה באופן הדרגתי לאומות הגויים ממרכז עבודתו, בישראל. זהו העיקרון שלפיו הוא עובד ברחבי התבל – לכונן דגם ואז להרחיב אותו עד שכל אנשי התבל יקבלו את בשורתו. בני ישראל הראשונים היו צאצאיו של נוח. בני האדם האלה זכו רק לנשימתו של יהוה, והם הבינו מספיק כדי לטפל בצרכים הבסיסיים של החיים, אך הם לא ידעו איזה מין אל הוא יהוה, לא ידעו מה כוונותיו כלפי האדם, ועל אחת כמה וכמה לא ידעו כיצד לירוא את אדון כל הבריאה. באשר לשאלה אם היו כללים וחוקים שיש לציית להם^[א] או אם הייתה חובה שיצירים נבראים צריכים למלא למען הבורא: צאצאיו של אדם לא ידעו אף אחד מהדברים האלה. כל מה שהם ידעו היה שעל הבעל להזיע ולעמול כדי לפרנס את משפחתו ושעל האישה להישמע לבעלה ולשמר את האנושות שברא יהוה. במילים אחרות, לבני האדם האלה היו רק נשימתו של יהוה וחייו, אך הם לא ידעו כלל כיצד להישמע לחוקי האל או כיצד להשביע את רצונו של אדון כל הבריאה. הם הבינו כה מעט. לכן אף על פי שלא הייתה כל רמאות או ערמומיות בלבם, ואף על פי שלעתים נדירות התקנאו זה בזה או הסתכסכו זה עם זה, הם לא הכירו את יהוה, אדון הבריאה, ולא הבינו אותו. האבות האלה של האדם ידעו רק לאכול את הדברים של יהוה וליהנות מהדברים של יהוה, אך הם לא ידעו לירוא את יהוה; הם לא ידעו שיהוה הוא האחד שהם צריכים לעבוד בכריעת ברך. אם כן, איך ייתכן שהם היו נקראים יצירי בריאה? אם כך היה, מה באשר לדברים "יהוה הוא אדון כל הבריאה", ו"הוא ברא את האדם כדי שהאדם יגלם אותו, יהלל אותו וייצג אותו" – הם נאמרו לשווא, הלא כן? איך ייתכן שבני אדם שאין בהם לבבות מלאי יראה כלפי יהוה יהפכו לעדות על כבודו? איך ייתכן שהם יהפכו לביטויים של כבודו? דברי יהוה, "בראתי את האדם בצלמי", יהפכו בכך לכלי נשק בידיו של השטן, המשחית, הלא כן? הדברים האלה יהפכו לכתם של בושה על בריאת האדם בידי יהוה, הלא כן? על מנת להשלים את השלב הזה של עבודתו, לאחר שיהוה ברא את האנושות, הוא לא הנחה את בני האדם ולא כיוון אותם מהתקופה של אדם ועד לתקופתו של נוח. רק אחרי המבול שהרס את העולם, יהוה החל להנחות באופן רשמי את בני ישראל, שהיו צאצאיהם של נוח וכן של אדם. עבודתו ואמירותיו בישראל הנחו את חייהם של כל בני האדם ברחבי ארץ ישראל והראו לאנושות שיהוה מסוגל לא רק להפיח רוח חיים באדם, כך שהאדם יקבל חיים מהאל, יעלה מהעפר ויהפוך לבן אנוש נברא, אלא גם לשרוף את האנושות, לקלל את האנושות ולהשתמש במטהו כדי למשול באנושות. כך בני האדם ראו שיהוה יכול לכוון את חיי האדם על פני האדמה, ולדבר ולעבוד בקרב האנושות בהתאם לשעות היום והלילה. הוא עשה את העבודה רק כדי שיצירי הבריאה שלו ידעו שהאדם נברא מעפר שהוא אסף, ויתרה מזאת, שהוא ברא את האדם. יתר על כן, מטרתה של העבודה שהוא התחיל בישראל הייתה שעמים אחרים ואומות אחרות (שלמעשה לא היו נפרדים מישראל, אלא הסתעפו מבני ישראל, בהיותם גם הם צאצאים של אדם וחווה), יקבלו את בשורת יהוה מישראל, כך שכל יצירי הבריאה בתבל יוכלו לירוא את יהוה ויכבדו אותו על גדולתו. אילו יהוה לא התחיל את עבודתו בישראל, ובמקום זאת, לאחר שהוא ברא את האנושות, הוא היה נותן לה לחיות ללא דאגות על פני האדמה, הרי שבמקרה הזה האדם מעולם לא היה יודע שיהוה ברא את האנושות ושהוא אדון הבריאה. זאת בשל אופיו המוחשי של האדם (אופי פירושו שהאדם לעולם לא יכול לדעת דברים שהוא לא יכול לראות, כלומר שהוא לא יודע שיהוה ברא את האנושות, ועל אחת כמה וכמה לא יודע מדוע הוא עשה זאת). אילו היה יהוה בורא את האדם ומציב אותו על פני האדמה, ואז פשוט מוחה את ידיו מהאדמה ועוזב במקום להישאר בקרב האנושות כדי לכוון אותה למשך זמן מסוים, הרי שכל האנושות כולה הייתה חוזרת לאין; אפילו השמים והארץ וכל צבאם, לרבות האנושות כולה, היו חוזרים לאין ונרמסים תחת רגלי השטן. כך, רצונו של יהוה ש"על פני האדמה, כלומר בקרב בריאתו, יהיה לו מקום לעמוד בו, מקום קדוש" היה מתנפץ לרסיסים. לכן, לאחר שהאל ברא את האנושות, הוא יכול היה להישאר בקרבה, לכוון את בני האדם בחייהם ולדבר איתם על מנת להגשים את חפץ לבו ולממש את תוכניתו. מטרת עבודתו של האל בישראל הייתה רק להוציא לפועל את התוכנית שהוא בנה לפני שהוא ברא את כל הדברים. לפיכך, לא הייתה סתירה בין עבודתו תחילה בקרב בני ישראל ובריאתו את כל הדברים, אלא ששני ההיבטים האלה נעשו לשם ניהולו, עבודתו וכבודו, וכן על מנת להעמיק את משמעות בריאתו את האנושות. הוא הנחה את חיי האנושות על פני האדמה במשך אלפיים שנה לאחר נוח, שבמהלכן הוא לימד את בני האנוש להבין כיצד לירוא את יהוה, אדון הבריאה כולה, כיצד לנהל את חייהם וכיצד להמשיך בחייהם, ומעל הכל, כיצד לפעול כעדים על יהוה, להתמסר לו ולירוא אותו, ואפילו להלל אותו במוזיקה כמו שעשו דוד וכוהניו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, העבודה בעידן החוק

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי לא מופיעות המילים "שיש לציית להם".

יהוה ברא את בני האדם, כלומר הוא ברא את אבותיהם הקדמונים של בני האדם, אדם וחוה, אך הוא לא העניק להם שום תבונה או חוכמה מעבר לכך. על אף שהם כבר חיו על פני האדמה, הם לא הבינו כמעט שום דבר. על כן, עבודתו של יהוה לברוא אנושות הושלמה רק במחציתה, והיא הייתה רחוקה משלמות. הוא רק בנה דגם של אדם מחומר והפיח בו רוח חיים אלוהית, אך בלי להעניק לאדם נכונות מספקת לירוא את אלוהים. בראשית, לא היה לאדם לב ירא-אל או לב שהיה מלא בחרדה מפני האל. האדם ידע רק כיצד להאזין לדבריו של אלוהים, אך לא היה לו הידע הבסיסי לחיים על פני האדמה ולכללים הראויים לחיי אנוש. על כן, אף על פי שיהוה ברא את האיש והאישה והשלים את מיזם שבעת הימים, הוא בשום אופן לא השלים את בריאת האדם, משום שהאדם היה רק קליפה ריקה ולא הייתה בו המציאות של ההוויה האנושית. האדם רק ידע שיהוה ברא את האנושות, אך לא היה לו מושג כיצד לציית לדבריו או לחוקיו של יהוה. על כן, לאחר שנוצרה האנושות, עבודתו של יהוה הייתה רחוקה מסיום. עדיין היה עליו לכוון את בני האדם באופן מוחלט כדי שיתייצבו בפניו, על מנת שיהיו מסוגלים לחיות יחדיו על פני האדמה ולירוא אותו, ועל מנת שיהיו מסוגלים, בהכוונתו, לעלות על דרך הישר של חיים אנושיים רגילים על פני האדמה. רק כך הייתה העבודה שנעשתה בעיקרה תחת שמו של יהוה מושלמת לגמרי. כלומר רק כך הייתה העבודה של בריאת העולם בידי יהוה מסתיימת לגמרי. על כן, לאחר שיהוה ברא את האנושות, היה עליו לכוון את חיי האנושות על פני האדמה במשך כמה אלפי שנים, כדי שהאנושות תהיה מסוגלת לציית לצווים והחוקים שלו ולקחת חלק בכל הפעילויות של חיים אנושיים רגילים על פני האדמה. רק אז הייתה עבודתו של יהוה מושלמת לחלוטין. הוא ביצע את העבודה הזו לאחר בריאת האנושות, והוא המשיך אותה עד לתקופה של יעקב, שבה הוא הפך את שנים עשר בניו של יעקב לשנים עשר שבטי ישראל. מאותו רגע ואילך, כל בני ישראל הפכו לאנושות, שיהוה מוביל על פני האדמה באופן רשמי, וישראל הפכה למקום המסוים על פני האדמה, שבו הוא עשה את עבודתו. יהוה הפך את בני האדם האלה לקבוצה הראשונה של בני אדם שהוא עשה עליהם את עבודתו באופן רשמי על פני האדמה, והוא הפך את ארץ ישראל כולה לנקודת המוצא של עבודתו. הוא השתמש בהם כראשיתה של עבודה גדולה אף יותר, כדי שכל בני האדם שייוולדו מאלוהים על פני האדמה יידעו כיצד יש לירוא אותו וכיצד לחיות על פני האדמה. על כן, מעשיהם של בני ישראל הפכו לדוגמה שבני אומות הגויים צריכים ללמוד ממנה, ומה שנאמר בקרב עם ישראל הפך לדברים שבני אומות הגויים צריכים להאזין להם. זאת מכיוון שעם ישראל היה הראשון שקיבל את חוקיו ודברותיו של יהוה, ולכן הוא גם היה הראשון שידע כיצד לירוא את דרכי יהוה. בני ישראל היו אבותיה הקדמונים של האנושות, אשר ידעו את דרכי יהוה, והם היו גם הנציגים של האנושות שיהוה בחר בה.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (3)

במהלך עידן החוק, יהוה קבע דברות רבים כדי שמשה ימסור אותם לבני ישראל שהלכו בעקבותיו מארץ מצרים. יהוה נתן את הדברות האלה לבני ישראל, שלא היו קשורים לַמִּצְרִים, ומטרתם הייתה לרסן את בני ישראל. האל השתמש בדברות כדי להציב להם דרישות. השאלות אם הם שמרו את יום השבת לקודשו, אם הם כיבדו את הוריהם, אם הם עבדו פסל או תמונה, וכן הלאה – אלה היו העקרונות לפיהם נקבע אם הם היו חוטאים או צדיקים. היו ביניהם כאלה שהוכו באש יהוה, כאלה שנסקלו למוות וכאלה שקיבלו את ברכתו של יהוה, וזה נקבע לפי השאלה אם הם צייתו לדברות האלה. אלה שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו נסקלים באבנים למוות. הכוהנים שלא שמרו את יום השבת לקודשו היו מוכים באש יהוה. אלה שלא כיבדו את אביהם ואת אמם גם הם היו נסקלים באבנים למוות. כל זאת היה באישור יהוה. יהוה קבע את דברותיו ואת חוקיו כדי שבעודו מושל בחיי בני האדם, הם יקשיבו ויתמסרו לדברו ולא יתמרדו נגדו. הוא השתמש בחוקים האלה כדי לשלוט באנושות בת יומה, וכדי להשתית את יסודות עבודתו העתידית. כך, על סמך העבודה שיהוה עשה, העידן הראשון נקרא עידן החוק. על אף שיהוה ביטא אמירות רבות ועשה עבודה רבה, הוא הנחה את בני האדם רק על דרך החיוב ולימד את בני האדם הבורים האלה כיצד להיות בני אדם, כיצד לחיות וכיצד להבין את דרכו של יהוה. על פי רוב, העבודה שהוא עשה נועדה לאפשר לבני האדם לקיים את דרכו ולהישמע לחוקיו. העבודה נעשתה על בני אדם שהיו מושחתים רק על פני השטח. עניינה של העבודה לא היה לשנות את טבע האדם או לאפשר צמיחה בחיים. עניינה היה רק שימוש בחוקים כדי להגביל את בני האדם ולשלוט בבהם. עבור בני ישראל באותה תקופה, יהוה היה לא יותר מאל בבית המקדש ואל בשמיים. הוא היה עמוד ענן ועמוד אש. כל מה שיהוה דרש מהם היה להישמע למה שכיום ידוע בתור חוקיו ודברותיו – אפשר אפילו לומר שאלה הם הכללים שלו – משום שמעשיו של יהוה לא נועדו לשנות אותם, אלא להקנות להם דברים נוספים שצריכים להיות לאדם, ולהנחות אותם במו פיו של האל. זאת משום שלאחר שהאדם נברא, לא היה לו דבר מהדברים שצריכים להיות לו. על כן, יהוה העניק לבני האדם את הדברים שהם היו זקוקים להם לשם חייהם על פני האדמה. כך הוא גרם לבני האדם שהוא הוביל להתעלות על אביהם אדם ואמם חווה, משום שהדברים שיהוה נתן להם התעלו על הדברים שהוא נתן לאדם ולחווה בראשית. על כל פנים, העבודה שיהוה עשה בישראל הייתה רק להנחות את האנושות ולגרום לאנושות להכיר בבורא שלה. הוא לא כבש את בני ישראל ולא שינה אותם, אלא רק הנחה אותם. זה סיכום עבודתו של יהוה בעידן החוק. זהו הרקע, הסיפור האמיתי, המהות של עבודתו בכל ארץ ישראל, וראשיתן של ששת אלפי שנות עבודתו – להחזיק את האנושות תחת שליטת ידו של יהוה. מתוך כך נבעה עבודה נוספת בתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים שלו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, העבודה בעידן החוק

עבודתו של ישוע הושלמה בהתאם לצורכי האדם באותו עידן. משימתו הייתה לגאול את האנושות, לסלוח לה על חטאיה, ולכן טבעו היה כל כולו ענווה, סבלנות, אהבה, אדיקות, צניעות, רחמים ורוחב לב. הוא בירך את האנושות ברוחב לב והעניק לה חסד בשפע, והוא העניק לבני האדם את כל הדברים שהם יכולים ליהנות מהם להנאתם: שלווה ואושר, סבלנותו של ישוע ואהבתו, רחמיו ורוחב לבו. באותם ימים, כל מה שידע האדם היה שפע של דברים מהנים: לבו היה שלו ובטוח, רוחו זכתה לעידוד ונחמה, והוא שאב את כוחותיו מישוע המושיע. עצם היכולת להשיג את הדברים האלה הייתה תוצאה של העידן שבו הוא חי. בעידן החסד, האדם כבר הושחת ביד השטן, ולכן, כדי להשיג את התוצאה הרצויה, עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות, על מנת להשיג את השפעתו. בעידן החסד האנושות רק נחשפה לקורבן שלי לכפרה על חטאי האנושות – ישוע. כל מה שבני האדם ידעו היה שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שהם ראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה היחידה לכך הייתה שהם נולדו בעידן החסד. לכן, בטרם הם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מסוגי החסד הרבים שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם ויכלו גם להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק הודות לאיפוקו ולסבלנותו של ישוע, הם זכו בזכות לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לגאול את הצדיקים, כי אם את החוטאים, מה שיאפשר לחוטאים לקבל מחילה על חטאיהם". אילו היה ישוע מתגלם כבשר ודם וטבעו היה משפט, קללה וחוסר סובלנות לחטאי האדם, הרי שלאדם לא הייתה ניתנת אפשרות להיגאל והיה נגזר עליו להישאר חוטא לנצח. אם כך היה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה מצליחה להתקדם מעבר לעידן החוק, ועידן החוק היה מתארך לששת אלפי שנים. חטאי האדם היו רק מתרבים והופכים לחמורים יותר, ובריאת האדם הייתה כל כולה לחינם. בני האדם היו יכולים לשרת את יהוה על פי החוק, אולם חטאיהם היו חמורים יותר מחטאי בני האנוש הראשונים. ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות, למחול לבני האנוש על חטאיהם ולהעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הטלאים האובדים" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוט שבחיקה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ומבורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו חולל שינוי בלבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה על חטאיהם דרך איפוקו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

אף על פי שישוע בהתגלמותו היה חסר לחלוטין תחושות הבשר, הוא ניחם תמיד את תלמידיו, דאג להם, סייע להם ותמך בהם. חרף העבודה שביצע והסבל שבו עמד, הוא מעולם לא הפנה אל בני האדם דרישות מוגזמות ותמיד נהג בסבלנות ואיפוק כלפי חטאיהם, עד כדי כך שבעידן החסד נקרא בחיבה "המושיע האהוב ישוע." עבור בני האדם של אותו עידן – עבור כל בני האדם – ישוע היה סמל של רחמים ואהבה. הוא מעולם לא זכר את עבירותיהם של בני האדם ולא הניח לעבירות האלה להשפיע על יחסו אליהם. כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו בחסד, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שבני האדם יאמינו בו ויראו שכל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח שבידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך הוא סבל בשקט וביצע את עבודתו הגואלת בקרבם. גם לפני שהוא נצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטאת של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

ללא הגאולה של ישוע, בני האדם היו ממשיכים לחיות לעד בחטא והיו הופכים לילדי החטא ולצאצאיהם של שדים. אם כך היה, השטן היה מגיע לשכון על פני האדמה, ופני האדמה כולם היו הופכים למשכנו. אולם העבודה הגואלת הצריכה הפגנת רחמים ואהבה כלפי בני האדם – רק דרכה היו בני האדם זוכים במחילה והיו מקבלים את הזכות להיעשות שלמים וליפול בנחלתו של אלוהים. ללא שלב העבודה הזה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה יכולה להתקדם. אלמלא נצלב ישוע – אילו רק ריפא את בני האדם וגירש את השדים שאחזו בהם – הרי שבני האדם לא היו זוכים למחילה שלמה בגין חטאיהם. בשלוש השנים וחצי של עבודתו של ישוע על פני האדמה, הוא השלים רק מחצית מעבודת הגאולה. אז, כשמוסמר אל הצלב והפך דמות של בשר ודם השרוי בחטא על ידי כך שנמסר לידי השטן, עלה בידו להשלים את עבודת הצליבה ולשלוט בגורלם של בני האדם. רק לאחר שהוא נמסר לידיו של השטן, הוא גאל את האנושות. במשך שלושים ושלוש שנים וחצי הוא סבל בעולם, היה מושא ללעג ולקלס, הוכפש, ננטש ואף נותר ללא מקום שבו הוא יכול היה להניח את ראשו ולנוח. לאחר מכן, הוא נצלב, וכל הווייתו – גוף קדוש ותמים – מוסמרה אל הצלב. הוא סבל כאבים שונים ומשונים. אלה שהיו בעמדת כוח לעגו לו והלקו אותו, והחיילים אף ירקו בפניו. ובכל זאת הוא נותר דומם וסבל עד הסוף. הוא קיבל על עצמו בכניעה את רגע המוות, שבו הוא גאל את האנושות כולה. רק אז הותר לו לנוח. עבודתו של ישוע מייצגת אך ורק את עידן החסד. היא לא מייצגת את עידן החוק ולא מהווה תחליף לעבודה המתבצעת באחרית הימים. זו מהות עבודתו של ישוע בעידן החסד, העידן השני שהאנושות עברה – עידן הגאולה.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

עבודתו של ישוע בזמנו הייתה גאולת האנושות כולה. חטאיהם של כל מאמיניו נסלחו. כל עוד בני האדם האמינו בו, הוא היה גואל אותם; אם בני האדם האמינו בו, הם כבר לא היו חוטאים – הם שוחררו מחטאיהם. זו הייתה משמעותה של ישועה ושל הצדקה על ידי אמונה. אולם בקרב המאמינים נותר חלק מרדני שהתנגד לאלוהים, ושעדיין היה צריך להסיר באיטיות. משמעותה של ישועה לא הייתה שהאדם נפל לחלוטין בנחלתו של ישוע, אלא שהאדם לא היה שייך עוד לחטא, שנמחל לו על חטאיו: אם הם האמינו, בני האדם לא היו שייכים עוד לחטא.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (2)

כשישוע בא אל עולמו של האדם, הוא פתח את עידן החסד וסיים את עידן החוק. באחרית הימים, האל התגלם שוב כבשר ודם, ובהתגלמות זו, הוא סיים את עידן החסד ופתח את עידן המלכות. כל מי שמסוגל לקבל את התגלמותו השנייה של האל יובל אל עידן המלכות, וגם יהיה מסוגל לקבל באופן אישי את הכוונתו של האל. אף על פי שישוע בא בקרב בני האדם ועבד רבות, הוא השלים רק את העבודה של גאולת האנושות כולה ושימש כקורבן החטאת של האדם; הוא לא הסיר מהאדם את כל צביונו המושחת. על מנת להושיע את האדם באופן מלא מהשפעתו של השטן, לא זו בלבד שישוע צריך היה לקחת על עצמו את חטאי האדם כקורבן חטאת, אלא שהאל צריך היה לבצע עבודה אדירה אף יותר כדי להסיר מהאדם לחלוטין את צביונו שהושחת על ידי השטן. על כן, לאחר שחטאיו של האדם נמחלו לו, האל חזר לבשר ודם כדי להוביל את האדם לעידן החדש, והתחיל את עבודת הייסור והשיפוט. העבודה הזו הביאה את האדם לתחום נעלה יותר. כל מי שמתמסר לריבונותו של האל ייהנה מאמת נעלה יותר ויקבל ברכות גדולות יותר. הוא יחיה באמת באור, ויזכה באמת, בדרך ובחיים.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הקדמה

עבודת האל במסגרת התגלמותו הנוכחית היא לבטא את צביונו, בעיקר באמצעות ייסור ושיפוט, ועל בסיס זה, הוא מעניק לאדם אמת רבה יותר ומציג לו דרכים רבות יותר ליישום בפועל, ובכך הוא משיג את מטרתו לכבוש את האדם ולהושיע אותו מצביונו המושחת. זה מה שטומנת בחובה עבודתו של האל בעידן המלכות.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הקדמה

העבודה באחרית הימים היא אמירת דברים. ניתן להשיג שינויים גדולים באדם באמצעות מילים. השינויים שנגרמו כעת בבני האדם האלו עם קבלת הדברים הללו גדולים הרבה יותר מהשינויים שחלו בבני האדם כאשר קיבלו את האותות והמופתים בעידן החסד. זאת מכיוון שבעידן החסד, השדים גורשו מהאדם באמצעות הנחת הידיים והתפילה, אך הצביון המושחת שבתוך האדם נותר כשהיה. האדם נרפא מחוליו וחטאיו נמחלו, אך באשר לאופן שבו האדם יוכל להשליך מעליו את הצביונות המושחתים השטניים שבו – נותר עדיין לעשות עבודה זו. האדם זכה בישועה וחטאיו נמחלו רק בזכות אמונתו, אך טבעו החוטא של האדם לא הוסר ועדיין נותר בתוכו. חטאי האדם נמחלו באמצעות התגלמותו של האל, אך אין פירוש הדבר שהאדם היה כבר נקי מחטא. ניתן היה למחול לאדם על חטאיו באמצעות קורבן החטאת, אך באשר לאופן שבו ניתן לגרום לאדם שלא לחטוא עוד, כיצד יוכל להשליך מעליו לחלוטין את צביונותיו המושחתים ואת טבעו החוטא, כיצד ניתן לשנות במידת מה את צביון חייו – לבעיה זו אין לאדם דרך לפתרון. חטאי האדם נמחלו בזכות עבודת הצליבה של האל, אך האדם ממשיך לחיות בתוך צביונותיו המושחתים והשטניים הקודמים. מכיוון שכך, יש להושיע את האדם לחלוטין מצביונותיו המושחתים, יש להשליך לחלוטין את טבעו החוטא כך שלא יתפתח שוב לעולם, וצביונו חייב לעבור שינוי. הדבר דורש מהאדם להבין את נתיב הצמיחה בחיים, את דרך החיים ואת הדרך לשינוי צביונו. יתר על כן, הדבר דורש מהאדם ליישם בפועל בהתאם לנתיב הזה, זאת כדי שצביונו יוכל להשתנות בהדרגה וכדי שהוא יוכל לחיות תחת זוהר האור, על מנת שכל מעשיו יהיו בהתאם לכוונותיו של האל, כדי שהוא יוכל להשליך מעליו את צביונותיו המושחתים השטניים ולהשתחרר מהשפעת האופל של השטן, ובכך יחלץ לחלוטין מהחטא. רק אז האדם יקבל ישועה מלאה. כאשר ישוע עשה את עבודתו, הידע של האדם לגביו היה עדיין מעורפל ולא ברור. האדם האמין תמיד שישוע הוא בנו של דוִד והכריז עליו כנביא גדול וכאדון המיטיב שגאל את האדם מחטאיו. היו כאלה שנרפאו בזכות אמונתם כאשר רק נגעו בשולי בגדו. העיוורים הצליחו לראות, ואפילו את המתים ניתן היה להשיב לחיים. אולם האדם לא היה מסוגל לגלות את הצביון השטני המושחת המושרש עמוק בתוכו ולא ידע איך להשליך אותו. האדם זכה לחסד רב, כגון שלווה ואושר של הבשר, ברכה לכל המשפחה על סמך אמונתו של אחד מבניה, ריפוי מחלות וכדומה. היתר היו מעשיו הטובים של האדם ומראהו ירא השמיים. אדם שהיה יכול לחיות על סמך זאת, נחשב אז למאמין העומד בסטנדרט. רק מאמינים כאלה יכלו להיכנס לשמיים לאחר מותם, ופירוש הדבר שהם זכו בישועה. אולם במהלך חייהם של אנשים אלה, הם לא הבינו כלל את דרך החיים. הם רק חטאו ואחר כך התוודו, במעגל תמידי, ללא שום נתיב לשינוי צביונם. כזה היה מצבו של האדם בעידן החסד. האם האדם זכה לישועה מלאה? לא! לפיכך, לאחר שהשלב ההוא הושלם, נותרה עדיין עבודת השיפוט והייסור. השלב הזה הוא טיהור האדם באמצעות מילים ובכך מעניק לו נתיב לצעוד בו. השלב הזה לא היה נושא פרי ולא היה בעל משמעות אילו המשיך לעסוק בגירוש שדים, מפני שטבעו החוטא של האדם לא היה נעקר מן השורש, והאדם היה מגיע למבוי סתום לאחר שחטאיו נמחלו. באמצעות קורבן החטאת, נמחל לאדם על חטאיו, משום שעבודת הצליבה כבר באה לקצה והאל גבר על השטן. אולם צביונו המושחת של האדם נותר עדיין בתוכו, האדם יכול עדיין לחטוא ולהתנגד לאל והאל לא זכה באנושות. לכן, בשלב העבודה הזה, האל משתמש בדבר כדי לחשוף את צביונו המושחת של האדם וגורם לו ליישם בפועל בהתאם לנתיב הנכון. העבודה של השלב הזה משמעותית יותר מהעבודה בשלב הקודם ואף נושאת פירות רבים יותר, משום שכעת הדבר הוא זה שמספק את חיי האדם ישירות ומאפשר לצביונו של האדם להתחדש לגמרי. זה שלב עבודה הרבה יותר יסודי. לפיכך, ההתגלמות באחרית הימים השלימה את משמעות התגלמותו של האל כבשר ודם וסיימה לחלוטין את תוכנית הניהול של האל לישועת האדם.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, תעלומת ההתגלמות (4)

במהלך עידן המלכות, האל בהתגלמותו אומר דברים כדי לכבוש את כל מאמיניו. זהו "הדבר מופיע בבשר" – האל בא באחרית הימים כדי לעשות את עבודתו, כלומר הוא בא להגשים את החשיבות האמיתית של הדבר המופיע בבשר. הוא רק אומר דברים, ולעתים רחוקות יש הופעה של עובדות. זוהי עצם המהות של הדבר המופיע בבשר, וכשהאל בהתגלמותו אומר את דבריו, זוהי הופעתו של הדבר בבשר וזה הדבר המתגלם בבשר. "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר." הדבר הזה (עבודת הופעתו של הדבר בבשר) הוא העבודה שהאל יגשים באחרית הימים, וזהו הפרק האחרון בכל תוכנית הניהול שלו. לכן האל צריך לרדת אל פני האדמה ולבטא את דבריו בבשר. מה שנעשה היום, מה שייעשה בעתיד, מה שהאל יגשים, יעדו הסופי של האדם, בני האדם שיזכו בישועה, בני האדם שיושמדו, וכן הלאה – כל העבודה הזו שיש להשיג בסוף תוארה כולה בבירור, וכולה נועדה להגשים את החשיבות האמיתית של הדבר המופיע בבשר. הצווים המנהליים והחוקה שנקבעו בעבר, בני האדם שיושמדו, בני האדם שיבואו למנוחה – על כל הדברים הללו להתגשם. זוהי העבודה העיקרית שמגשים האל בהתגלמותו באחרית הימים. הוא גורם לבני אדם להבין לאן שייכים בני האדם שהאל הועיד מראש ולאן שייכים אלה שהאל לא הועיד מראש, כיצד יסווגו עמו ובניו, מה יקרה לישראל, מה יקרה למצרים – בעתיד, כל אחד מהדברים האלו יוגשם. קצב עבודתו של האל מואץ. האל משתמש בדברו כאמצעי לגלות לאדם מה ייעשה בכל עידן, מה יעשה האל בהתגלמותו באחרית הימים ומה הכהונה שעליו לבצע. כל הדברים האלה נועדו להגשים את משמעותו האמיתית של הדבר המופיע בבשר.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דבר האל משיג הכל

בעידן המלכות, האל משתמש בדברו כדי לפתוח בעידן החדש, כדי לשנות את האמצעים איתם הוא מבצע את עבודתו, וכדי לבצע את עבודת העידן כולו. זה העיקרון שלפיו האל עובד בעידן דבר האל. הוא התגלם כבשר ודם ומדבר מתוך נקודות מבט שונות וכך מאפשר לאדם לראות באמת את האל, שהוא הדבר המופיע בבשר, ולחזות בחוכמתו ומופלאותו. האל פועל באופן זה כדי להגשים טוב יותר את המטרות של כיבוש האדם, הפיכת אנשים למושלמים וסילוק אנשים, וזוהי המשמעות האמיתית של השימוש במילים בעידן דבר האל. באמצעות דברים האדם מתוודע לעבודתו של האל, לצביונו של האל, למהותו של האדם ולמה שעל האדם להיכנס אליו. באמצעות המילים, מושגת כל העבודה שברצונו של האל לעשות בעידן דבר האל. דרך דבריו, האנשים נחשפים, מסולקים ועוברים ניסיונות. הם ראו את דברי האל, שמעו את דברי האל והכירו בקיומם של דברי האל. כתוצאה מכך, הם החלו להאמין בקיומו של האל, בכל יכולתו ובחכמתו של האל, וכן בלבו של האל, של אהבה לאדם והושעתו. המונח "מילים" נשמע אולי פשוט ושגרתי, אבל המילים היוצאות מפי האל בהתגלמותו כבשר ודם מרעידות את היקום. דברי האל משנים את לב האדם, את תפיסותיו ואת צביונו הישן, וכן את מראהו הישן של העולם כולו. לאורך העידנים, רק האל של היום עובד כך, ורק הוא מדבר כך ומושיע כך את האדם. מרגע זה והלאה, דברי האל מכוונים את האדם בחייו, והוא חי תחת הרעייה והאספקה של דבריו. אנשים חיים בעולם של דברי האל, בתוך הקללות והברכות של דברי האל, ורוב האנשים חיים תחת המשפט והייסורם של דברי האל. דברי האל והעבודה הזו נועדו כולם למען ישועתו של האדם, הגשמת רצונו של האל ושינוי מראהו המקורי של עולם הבריאה הישנה. האל ברא את העולם באמצעות דברו, והוא מוביל את כל האנשים ברחבי היקום באמצעות דברו, הוא כובש ומושיע אותם באמצעות דברו, ובסופו של דבר, הוא ישתמש בדברו כדי לשים קץ לעולם הישן כולו, ובכך תושלם לחלוטין תוכנית הניהול שלו. לאורך כל עידן המלכות, האל משתמש בדברו כדי לעשות את עבודתו ולהשיג את תוצאות עבודתו. הוא לא עושה נפלאות או ניסים, אלא פשוט עושה את עבודתו באמצעות דברו. בזכות דברי האל, האדם זוכה ללהזנה ואספקה וזוכה לידע וניסיון אמיתיים.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עידן המלכות הוא עידן הדבר

בעבודתו האחרונה של סיום העידן, צביונו של האל הוא ייסור ומשפט, ובו הוא חושף את כל מה שאינו צודק, על מנת לשפוט בפרהסיה את כל העמים וכדי להביא לידי שלמות את מי שאוהב אותו בכנות. רק צביון מעין זה יכול להביא עידן אל סופו. אחרית הימים כבר הגיעה. כל הדברים ממוינים על פי סוגם, ומחולקים לקטגוריות שונות על סמך תכונותיהם השונות. זה בדיוק הזמן שבו האל מגלה את סופם של האנשים ואת ייעודיהם. אם אנשים לא יחוו ייסור ומשפט, מרדנות וחוסר הצדיקות שלהם לא יוכלו להיחשף. רק באמצעות ייסור ומשפט ניתן לחשוף את סופם של כל הדברים. אנשים חושפים את פרצופם האמיתי רק כשהם עוברים ייסור ומשפט. רוע ימוין עם רוע, וטוב עם טוב, וכל האנשים ימוינו על פי סוגם. סופם של כל הדברים ייחשף באמצעות ייסור ומשפט, כדי שהרשעים ייענשו והטובים יתוגמלו, וכל בני האדם ייכנעו לריבונותו של האל. יש להשיג את כל העבודה הזאת באמצעות ייסור ומשפט צודקים. משום ששחיתותו של האדם הגיעה לשיאה ומרדנותו חמורה ביותר, רק צביונו הצודק של האל, שעיקרו ייסור ומשפט, ונחשף באחרית הימים, יכול לחולל שינוי מלא באנשים ולהשלים אותם, לחשוף את הרוע, וכך להביא לענישה חמורה של כל אלה שאינם צדיקים. לפיכך, צביון כזה ספוג בחשיבות של העידן. צביון האל מתגלה ונחשף למען העבודה של כל עידן חדש. לא מדובר בכך שהאל חושף את צביונו באופן שרירותי וחסר משמעות. נניח שבאחרית הימים של חשיפת סופם של אנשים, האל עדיין היה מרעיף על אנשים רחמים וחסד אין-סופיים כדי לאהוב אותם, ממשיך לרחוש להם אהבה, ולא כופה עליהם משפט צדק, אלא דווקא מפגין כלפיהם סובלנות, סבלנות וסלחנות, והיה מוחל להם בלי קשר לחומרת חטאיהם, ללא שמץ של משפט צדק. מתי היה מסתיים אז כל ניהולו של האל? מתי היה צביון מעין זה מסוגל להוביל את בני האדם אל יעדה הראוי של האנושות? קחו לדוגמה שופט שתמיד רוחש אהבה לאנשים, שופט אוהב עם פנים אדיבים ולב רך. הוא אוהב אנשים בלי קשר לפשעים שביצעו והוא מביע אליהם אהבה ונוהג באיפוק כלפיהם, ולא משנה מי הם. במקרה כזה, מתי הוא יהיה מסוגל אי-פעם לפסוק דין צדק? באחרית הימים, רק משפט צדק יכול למיין אנשים על פי סוגם ולהביאם אל ממלכה חדשה. כך מסתיים העידן כולו באמצעות צביונו הצודק של האל, אשר מורכב ממשפט ומייסור.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (3)