את אביב נעוריי העברתי בכלא
כולם אומרים שאביב נעורינו הוא תקופת החיים הנפלאה והטהורה ביותר. עבור רבים, כנראה, שנים אלו גדושות בזיכרונות יפים. אני מעולם לא ציפיתי שאת אביב נעוריי אעביר בכלא. ייתכן שתחשבו אותי למוזרה, אבל איני מתחרטת על כך. למרות שהזמן שהעברתי מאחורי סורגים היה מלא מרירות ודמעות, הוא היה המתנה יקרת הערך ביותר שקיבלתי בחיי, והרווחתי הרבה ממנו.
נולדתי למשפחה שמחה, וכילדה קידשתי את ישוע ביחד עם אימי. כאשר הייתי בת חמש-עשרה, משפחתי ואני, מתוך שכנוע שהאל הכול יכול הוא ישוע אדוננו שחזר, קיבלנו בשמחה את עבודת אחרית הימים שלו.
יום אחד באפריל 2002, כאשר הייתי בת שבע-עשרה, אחות מהכנסייה ואני היינו בשליחות למילוי חובותינו. בשעה אחת בבוקר, כאשר היינו שקועות בשינה עמוקה בביתה של המארחת שלנו, התעוררנו לפתע מהלמות דפיקות חזקות ותכופות על הדלת. שמענו מישהו צועק בחוץ, "פיתחו את הדלת! פיתחו את הדלת!" ברגע שהאחות שאירחה אותנו פתחה את הדלת, כמה קציני משטרה פרצו דרכה בפראות והסתערו לתוך הבית, כשהם קוראים בתוקפנות, "אנחנו ממשרד ביטחון הציבור." כאשר רק שמעתי את שלוש המילים האלו, "משרד ביטחון הציבור", מייד אחזה בי חרדה. האם הם באו כדי לעצור אותנו בגלל שאנו מאמינים באלוהים? כבר שמעתי על אחים ואחיות שנעצרו ונרדפו בגלל אמונתם. הייתכן שהפעם זה קורה לי? ליבי החל להכות בחזי בפראות, ומרוב בהלה לא ידעתי מה לעשות. לפיכך מיהרתי להתפלל לאלוהים: אלוהים, אני מתחננת בפניך להיות איתי. הענק לי אמונה ואומץ. יהיה אשר יהיה, תמיד אהיה מוכנה לשאת לך עדות. אני גם מבקשת ממך לתת לי מחוכמתך ולהעניק לי את המילים שעליי לומר. אנא שמור עליי מלבגוד בך ובאחיי ואחיותיי. אחרי שהתפללתי, ליבי נרגע בהדרגה. ראיתי את ארבעה או חמישה שוטרים מרושעים הופכים את הבית כמו שודדים, מחפשים בין כלי המיטה, בכל ארון ומגירה ואפילו מתחת למיטות, עד שלבסוף מצאו כמה ספרים של דברי האל וכמה תקליטורים של הימנונות. הקצין אמר לי בקול חסר הבעה, "החזקתך בדברים האלו מוכיחה שאת מאמינה באלוהים. בואי איתנו לתת הצהרה." מזועזעת אמרתי, "אם יש משהו שעליי לומר, אני יכולה לומר אותו כאן; איני רוצה לבוא איתכם." הוא מייד עטה חיוך על פניו וענה, "אל תפחדי; מדובר רק בנסיעה קצרה כדי לתת הצהרה. אחזיר אותך לכאן בהקדם." כיוון שהאמנתי לו, יצאתי איתם ונכנסתי למכונית המשטרה.
לא עלה בדעתי שהנסיעה הקצרה הזו תהיה תחילת חיי בכלא.
ברגע שנכנסנו לחצר של תחנת המשטרה, השוטרים המרושעים החלו לצעוק עליי לצאת מהרכב. הבעות פניהם השתנו במהירות; לפתע הם נראו שונים לגמרי משהיו קודם. כאשר הגענו למשרד, כמה שוטרים חסונים נכנסו אחרינו ונעמדו לימיני ולשמאלי. כעת, כאשר שליטתם בי הובטחה, הבכיר בקבוצת השוטרים המרושעים שאג עליי, "מה שמך? מאיפה את? כמה מכם היו שם ביחד?" רק פתחתי את פי והתחלתי לענות כאשר הוא זינק אליי וסטר לי פעמיים בפרצופי - טרח, טרח! מהזעזוע נאלמתי דום. חשבתי לעצמי, "למה הוא הכה אותי? לא הספקתי אפילו לענות לך. למה אתה כה גס וחסר תרבות, כה שונה מאיך שתיארתי לעצמי את משטרת העם? לאחר מכן הוא המשיך ושאל אותי לגילי. כאשר עניתי בכנות שאני בת שבע-עשרה, הוא סטר שוב פעמיים לפניי ונזף בי על שאני משקרת. לאחר מכן, על כל דבר שאמרתי, הוא סטר לי בלי הבחנה, עד שראיתי כוכבים, ראשי הסתחרר, אוזניי צלצלו ופניי להטו מכאב. באותו רגע הבנתי סוף סוף: השוטרים המרושעים האלו לא הביאו אותי לכאן כדי לשאול אותי שאלות בכלל. הם פשוט רצו להשתמש באלימות כדי לכפות עליי לציית להם. נזכרתי ששמעתי מאחיי ואחיותיי, שכל ניסיון לדבר בהיגיון עם השוטרים המנוולים האלו הוא חסר טעם, ורק מכניס אותך לעוד צרות. כעת, לאחר שנוכחתי בכך בעצמי, לא אמרתי עוד מילה בתגובה לאף אחת משאלותיהם. כאשר ראו שאיני מדברת, הם צרחו עליי, "כלבה! תכף ניתן לך סיבה טובה לספר לנו את האמת!" לאחר אמירה זו, אחד מהם חבט בי בכוח פעמיים בחזי, וגרם לי למעוד וליפול בכבדות לרצפה. הוא בעט בי בחוזקה עוד פעמיים, משך אותי מהרצפה וצרח עליי לכרוע ברך. כיוון שלא צייתתי לו, הוא בעט עוד מספר פעמיים בברכיי. הכאב העז שהציף אותי אילץ אותי ליפול על ברכיי בקול חבטה. השוטר תפס בשערי ומשך אותי בכוח כלפי מטה, ואז לפתע משך בחוזקה את ראשי לאחור ואילץ אותי להסתכל מעלה. הוא קילל אותי בעודו סוטר לפניי עוד פעמיים; כל שיכולתי לחוש היה כאילו העולם הסתחרר. נפלתי לרצפה. באותו רגע, הבכיר מבין השוטרים המרושעים הבחין לפתע בשעון שעל ידי. הוא התבונן בו בחמדנות וצעק, "מה את עונדת שם?" מייד תפס אחד השוטרים בשורש כף ידי ובכוח הסיר ממנו את השעון ונתן אותו ל"אדונו". לנוכח התנהגות נתעבת זו התמלאתי שנאה כלפיהם. הם המשיכו לשאול אותי עוד שאלות, אבל אני רק הבטתי בהם בשתיקה. שתיקתי גרמה להם להתרגז עוד יותר. אחד השוטרים המנוולים תפס אותי בצווארוני כאילו אחז בתרנגולת קטנה, הרים אותי מהרצפה ושאג עליי, "את חושבת שאת כל כך גדולה וחזקה, מה? זה מה שתקבלי בגלל שתיקתך!" כאשר אמר זאת, הכה בי בחוזקה מספר פעמים, ושוב הוטלתי לרצפה. בנקודה זו הכאב בגופי היה בלתי נסבל, ולא היו בי עוד כוחות להיאבק. שכבתי על הרצפה כשעיניי סגורות מבלי לזוז. בליבי התחננתי בדחיפות לאלוהים: "הו אלוהים, איני יודעת איזה עוד מעשי אכזריות הכנופייה הזו של שוטרים מרושעים עומדת לעולל לי. אתה יודע כי שיעור קומתי נמוך וכי גופי חלש. אני מתחננת בפניך להגן עליי. אני מעדיפה למות ולא לבגוד בך כיהודה איש קריות." משסיימתי להתפלל, אלוהים מילא אותי באמונה ובכוח. אני מעדיפה למות ולא לבגוד באלוהים ובאחיי ואחיותיי כיהודה איש קריות. אעמוד בנחישות כעדה למען האל. באותו רגע שמעתי לידי מישהו אומר, "למה היא הפסיקה לזוז? האם היא מתה?" מישהו דרך בכוונה על כף ידי ומחץ אותה בכוח עם רגלו, בעודו צורח בכעס, "קומי! ניקח אותך למקום אחר. אם עדיין לא תדברי כשנגיע לשם, תקבלי את המגיע לך!" כיוון שאלוהים העניק לי אמונה וכוח, לא נבהלתי כלל מניסיון ההפחדה שלהם. בליבי הייתי מוכנה להילחם בשטן.
לאחר מכן נלקחתי למשרד ביטחון הציבור המחוזי. כשהגענו לחדר החקירות, הבכיר מבין השוטרים המרושעים ושניים נוספים הקיפו אותי ותיחקרו אותי שוב ושוב, כשהם פוסעים הלוך וחזור לפניי ומנסים לאלץ אותי לבגוד במנהיגי הכנסייה ובאחיי ואחיותיי. משנוכחו לדעת שעדיין לא התכוונתי לתת להם את התשובות שרצו לשמוע, שלושתם סטרו בפניי שוב ושוב כשהם מתחלפים ביניהם. איני יודעת כמה מכות ספגתי; כל שיכולתי לשמוע היה צליל החבטה, מהדהד על רקע דממת הלילה, כאשר הם הכו בפניי. כיוון שידיהם החלו לכאוב, השוטרים המרושעים התחילו להכות בי עם ספרים. הם הכו בי עד שכבר לא יכולתי אפילו לחוש עוד את הכאב; פניי הרגישו רק נפוחות וחסרות תחושה. בסוף, משנוכחו שלא יוציאו ממני שום מידע בעל ערך, השוטרים המנוולים הוציאו ספר כתובות ואמרו, בשביעות רצון עצמית, "מצאנו את זה בתיק שלך. גם אם לא תספרי לנו דבר, יש לנו עוד תחבולה באמתחתנו!" לפתע חשתי חרדה גדולה: אם מי מאחיי או אחיותיי יענה לטלפון, הדבר יוביל למעצרם. הם גם יקושרו בצורה כזו לכנסייה, וההשלכות עלולות להיות הרות אסון. ואז נזכרתי בפסקה מדברי האל: "מכל הדברים שמתרחשים בתבל, אין שום דבר שאני עושה שאינו סופי. איזה דבר בעולם לא נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). "אמת ויציב," חשבתי לעצמי. "כל הדברים וכל האירועים מתוזמרים ומסודרים על-ידי אלוהים. האל אפילו מחליט אם שיחת טלפון תגיע ליעדה או לא. אני מוכנה להתמסר לאל, לסמוך עליו ולהישמע לתיזמוריו." התפללתי שוב ושוב לאלוהים והתחננתי בפניו שיגן על אחיי ואחיותיי. כתוצאה מכך, הם התקשרו פעם אחת לכל מספרי הטלפון הללו, אבל בחלק מהמקרים הטלפון צלצל ואיש לא ענה, ובאחרים הם לא הצליחו אפילו להגיע ליעדם. בסוף השוטרים המרושעים השליכו את ספר הכתובות על השולחן והפסיקו לנסות, כשהם מקללים בתסכול. זו הייתה ללא ספק דוגמה לכול-יכולתו ולריבונותו של אלוהים ולמעשיו המופלאים; לא יכולתי אלא לבטא את תודותיי ושבחיי לאלוהים.
למרות זאת, הם לא ויתרו והמשיכו לתחקר אותי בנוגע לעסקי הכנסייה. אני לא עניתי. מרוגזים וכועסים, הם חשבו על דרך נוספת, נבזית עוד יותר, כדי לנסות ולגרום לי סבל: אחד השוטרים המרושעים אילץ אותי לרדת לתנוחת כריעה למחצה, כאשר אני מחזיקה את ידיי מתוחות בגובה הכתפיים, ואסר עליי לזוז. תוך זמן קצר רגליי החלו לרעוד ולא יכולתי להמשיך להחזיק את ידיי מתוחות; גופי החל להתרומם לעמידה כמו מעצמו. השוטר נטל מוט ברזל וצפה בי כנמר המתבונן בטרפו. ברגע שנעמדתי, הוא הכה באכזריות ברגליי וגרם לי כאב כה עז, שכמעט נפלתי על ברכיי. במשך כחצי שעה, בכל פעם שרגליי או ידיי זזו אפילו מעט, הוא הכה אותי מייד במוט. איני יודעת כמה פעמים הוא הכה אותי. בגלל שנשארתי בתנוחת כריעה למחצה זו במשך זמן כה רב, שתי רגליי התנפחו מאוד וכאבו באופן בלתי נסבל, כאילו נשברו. ככל שהתארך הזמן, הרעידות ברגליי גברו ושיניי נקשו ללא הרף. הרגשתי שאני עומדת להתמוטט באפיסת כוחות ולהתעלף. למראה סבלי, השוטרים המרושעים חיקו אותי ולעגו לי, מלגלגים עליי ללא הרף וצוחקים עליי בנבזות, כמו אנשים המנסים באכזריות לאלף קוף לבצע תעלולים. ככל שהסתכלתי בפניהם המכוערים והנתעבים, כך גברה שנאתי לשוטרים המרושעים. לפתע נעמדתי ואמרתי להם בקול רם, "לא אכרע עוד. עשו כרצונכם ושיפטו אותי למוות. אין לי עוד מה להפסיד! אני אפילו לא מפחדת למות, אז למה שאפחד מכם? גברים מגודלים שכמוכם, וכל שאתם יודעים כנראה הוא איך להתעלל בנערה קטנה כמוני!" להפתעתי, אחרי שאמרתי זאת, השוטרים המרושעים הטיחו בי עוד כמה קללות ואז הפסיקו לתחקר אותי. בנקודה זו התמלאתי התרגשות רבה, כי הבנתי שכל הדברים והאירועים מתוזמרים על-ידי אלוהים: ברגע ששחררתי את ליבי מפחד, מצבי השתנה בהתאם. עמוק בליבי הבנתי את משמעות דברי האל: "'פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהוָ֑ה עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ', על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לאפסים האלה?" ("רק אם תכירו את כול יכולתו של אלוהים תוכל להיות לכם אמונה אמיתית" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). באותו יום הבנתי שאלוהים הרשה לרדיפת השטן להיות מופנית כלפיי, לא מתוך כוונה לגרום לי סבל, אלא כדי להשתמש בה על מנת לאפשר לי להכיר בכוחם של דברי האל, לגרום לי להתנתק משליטת השפעתו האפלה של השטן, ויותר מכך, לאפשר לי ללמוד לסמוך על אלוהים ולהתמסר לו במצב מסוכן זה.
כנופיית השוטרים המרושעים עינתה אותי במשך רוב אותו לילה. כאשר הם הפסיקו, השמש כבר זרחה. הם אילצו אותי לחתום את שמי ואמרו שהם מתכוונים להחזיק אותי במעצר. לאחר מכן, שוטר מזדקן אמר לי, כשהוא מעמיד פנים חביבות, "ילדונת, את כה צעירה - באביב נעורייך - אז מוטב שתספרי לנו כל שאת יודע בהקדם. אני מבטיח לך שאדאג לכך שישחררו אותך. אם תהיי בצרות כלשהן, אל תהססי לומר לי. ראי, פנייך נפוחות כמו ככר לחם. האם לא סבלת די והותר?" כאשר שמעתי אותו מדבר כך, ידעתי שהוא רק מנסה לפתות אותי להודות באשמה כלשהי. זכרתי גם דברים שאמרו אחיי ואחיותיי בפגישות: כדי להשיג את מבוקשם, השוטרים המרושעים ישתמשו בשיטת המקל והגזר, ויתחבלו כל מיני תחבולות כדי להוליך שולל אנשים. כשחשבתי על כך, עניתי לשוטר המזדקן, "אל תעמיד פנים שאתה אדם טוב; כולכם שייכים לאותה קבוצה. על מה אתם רוצים שאודה? מה שאתם עושים נקרא סחיטת הודאה באשמה. אתם מענישים אותי בלי שום תהליך חוקי!" למשמע דבריי הוא עטה ארשת פנים תמימה וטען, "אבל לא נגעתי בך בכלל. הם אלה שהיכו אותך." הודיתי להדרכתו ולהגנתו של אלוהים, שאפשר לי לגבור שוב על פיתויי השטן.
אחרי שעזבתי את משרד ביטחון הציבור המחוזי, השוטרים אסרו אותי מייד בבית המעצר. ברגע שנכנסנו בשער הראשי ראיתי שהמקום היה מוקם בחומות גבוהות עם תיל מחושמל עליהן, ושבכל אחת מארבע פינותיו ניצב מה שנראה כמגדל שמירה, בו עמד שוטר חמוש ושמר. המראה היה מבשר רעות ונורא. עברתי שער ברזל אחרי שער ברזל עד שהגעתי לתא. כאשר ראיתי את השמיכות המרופטות והמכוסות בבד פשתן על משטחי השינה, שהיו אפלים ומטונפים ושסירחון חריף נדף מהן, עבר בי גל של בחילה ומייד לאחר מכן שטף אותי גל של עצב. חשבתי לעצמי: "איך יכולים בני אדם לחיות כאן? המקום הזה אינו טוב יותר מדיר חזירים." בזמן הארוחה, כל אסירה קיבלה רק לחמניית באן מאודה קטנה שהייתה מרה ומבושלת למחצה. למרות שלא אכלתי כל אותו יום, למראה האוכל הזה איבדתי לגמרי את התיאבון. בנוסף לכך, פניי היו כה נפוחות מהמכות שהיכו אותי השוטרים, שהן היו מתוחות כאילו כרכו סביבן נייר דבק. הן כאבו אם רק פתחתי את פי לדבר, על אחת כמה וכמה לאכול. בנסיבות אלו הייתי במצב רוח מדוכדך מאוד; חשתי שנעשה לי עוול גדול. המחשבה שאאלץ להישאר במקום הזה ולחיות בתנאים לא אנושיים כאלו גרמה לי עצב רב, ודמעותיי זלגו מעצמן. אז נזכרתי בדברי האל: "אפשר לומר שבכל פעם שאתם נתקלים בדברים שלא מתאימים לתפיסות שלכם ודורשים מכם להניח את עצמכם בצד, אלה הם הניסיונות שלכם. לפני שהווייתו של אלוהים תתגלה, יהיה מבחן קפדני עבור כל אדם, ניסיון עצום שכל אחד יעבור – האם אתם מבינים את העניין הזה בבירור?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק הנהגת האמת היא החזקה במציאות). כאשר הגיתי בדברי האל, הבנתי את רצונו. הוא איפשר לסביבה זו ליפול בגורלי, ובכך הוא בחן וניסה אותי כדי לראות אם אוכל לשאת לו עדות. בזמן נורא וחשוך זה, אלמלא הייתי בת מזל ונתמכתי על-ידי אלוהים כדי שאוכל לציית לו, אין לדעת מה היה מצבי או אפילו אם הייתי עדיין בחיים. תחושת העוול והעצב שחשתי רק בגלל הסבל המועט שסבלתי, וחוסר המוכנות שלי לקבל אותו, הראו לי עד כמה חסרה הייתי במצפון ובהיגיון. משהבנתי זאת, הפסקתי לחוש כאילו נעשה לי עוול, ובתוכי התחלתי לגבש נחישות לשאת את מצוקתי.
שני שבועות חלפו, והבכיר מבין השוטרים המרושעים בא שוב לתחקר אותי. משראה שאני נשארת רגועה ומושלת ברוחי, בלי שמץ של פחד, הוא צעק את שמי וצרח, "אימרי לי את האמת: איפה עוד נעצרת בעבר? ברור שזו אינה הפעם הראשונה שאת בכלא; אחרת איך היית יכולה להישאר כה רגועה ומחושלת, כאילו את חסרת פחד לגמרי?" מששמעתי את דבריו אלו, הודיתי לאלוהים בליבי ושיבחתי אותו. אלוהים הגן עליי והפיח בי אומץ, ובכך איפשר לי להתייצב מול השוטרים המרושעים האלו בחוסר פחד מוחלט. באותו רגע נבע מליבי והציף אותי כעס: אתה מנצל לרעה את סמכותך ברדיפת אנשים בגלל אמונתם הדתית; אתה עוצר את המאמינים באלוהים, מתעלל בהם ופוגע בהם בלי סיבה. אינך מציית לאף חוק, לא של העולם ולא של השמיים. אני מאמינה באלוהים ופוסעת בנתיב הישר, ולא עברתי על החוק. למה שאפחד ממך? לא אכנע לכוחות הרשע של כנופייתך! השבתי לו, "אתה חושב שכל מקום אחר הוא כל-כך משעמם שאני אבחר לבוא הנה מרצוני? אתם עשיתם לי עוול והתעללתם בי! כל ניסיון נוסף מצידך לסחוט ממני הודאה באשמה או להפליל אותי יהיה חסר טעם!" מששמע זאת, הוא כה רתח מחימה עד שנדמה היה שקיטור עומד לצאת מאוזניו. הוא צרח, "עקשנית ארורה שכמוך! אינך מוכנה לדבר, מה? אשפוט אותך לשלוש שנים בכלא, ואז נראה אם לא תתחילי להתנהג יפה. נראה אותך ממשיכה להיות עקשנית!" בנקודה זו כבר הייתי מלאת זעם. בקול רם עניתי, "אני עדיין צעירה, מהן שלוש שנים בשבילי? אצא מהכלא כהרף עין." בכעסו, השוטר המרושע נעמד פתאום ונבח לעבר עוזריו, "מספיק לי. קחו אותה ותחקרו אותה." הוא עזב, טורק את הדלת מאחוריו. לאחר שראו את שהתרחש, שני השוטרים לא המשיכו לתחקר אותי. הם רק סיימו לכתוב הצהרה כדי שאחתום עליה והסתלקו. שמחתי מאוד לראות כמה מובסים נראו השוטרים המרושעים, ובליבי היללתי את ניצחון האל על השטן.
בסבב השני של החקירה, השוטרים שינו את האסטרטגיה שלהם. מייד עם כניסתם לחדר, הם העמידו פנים שהם דואגים לי: "היית פה כבר זמן כה רב. מדוע אף בן משפחה לא בא לראותך? כנראה שהם נטשו אותך. אולי תתקשרי אליהם בעצמך ותבקשי שיבואו לבקר אותך?" למשמע דבריהם התמלאתי צער ועצב, ותמהתי: "הייתכן שאימא ואבא באמת הפסיקו לדאוג לי? כבר שבועיים חלפו, ולבטח הם יודעים שנעצרתי. מדוע הם מאפשרים לי לסבול כאן מבלי לבוא לראות אותי אפילו?" ככל שהרהרתי בכך, כך הרגשתי יותר בודדה וחסרת אונים. התגעגעתי לביתי ולהוריי, וכמיהתי לחופש הלכה וגברה. מבלי רצוני, עיניי התמלאות דמעות, אבל לא רציתי לבכות בפני כנופיית השוטרים המרושעת הזו. בדממה התפללתי לאלוהים: "הו אלוהים! אני אומללה וכואבת, וכה חסרת אונים. אני מתחננת בפניך לעצור את דמעותיי הזולגות, כי איני רוצה לאפשר לשטן לראות את חולשתי. עם זאת, איני מצליחה להבין את רצונך. אני מפצירה בך להפוך אותי לנאורה ולהנחות אותי." אחרי שהתפללתי, לפתע הבזיק רעיון במוחי: זו הייתה תחבולתו הערמומית של השטן; השוטרים זרעו מחלוקת וניסו לעוות את האופן בו ראיתי את הוריי ולעורר בי שנאה כלפיהם, כדי שלא אוכל לשאת את סבלי ועל כן אבגוד באלוהים. בנוסף לכך, ייתכן מאוד שניסיונם של השוטרים לשכנע אותי להתקשר למשפחתי לא היה אלא תחבולה, שמטרתה לגרום למשפחתי לשלם דמי כופר, ובכך לאפשר להם לגרוף מעט רווחים לעצמם. ייתכן גם שהם ידעו, שכל בני משפחתו מאמינים באלוהים, והם רצו לנצל את ההזדמנות ולעצור אותם. השוטרים המרושעים הללו באמת היו מלאי תחבולות. אלמלא הנאורות שהעניק לי אלוהים, ייתכן שהייתי מתקשרת לביתי. האם לא הייתי אז כיהודה איש קריות, גם אם בעקיפין? לפיכך הכרזתי בסתר ליבי לשטן: "שטן שפל, לא אתן לך להצליח ולהוליך אותי שולל. מעתה ואילך, בין אם ברכות או אסונות יהיו מנת חלקי, אשא אותם לבדי; לא אערב את בני משפחתי, ובשום אופן לא אתערב באמונתם של הוריי או במילוי חובותיהם." באותה עת, התפללתי בדממה לאלוהים שימנע בעד הוריי מלבקר אותי, כדי שלא יפלו למלכודת שטמנו השוטרים המרושעים. אז אמרתי, בחוסר אכפתיות, "אין לי מושג מדוע בני משפחתי לא באו לראותי. לא אכפת לי מה תעשו איתי!" בידי השוטרים המרושעים לא נותרו עוד קלפים. לאחר זאת, הם לא תיחקרו אותי יותר.
חודש חלף. יום אחד, דודי בא לפתע לבקר אותי ואמר לי שהוא מנסה להוציא אותי משם, ושכנראה ישחררו אותי תוך ימים ספורים. כאשר יצאתי מחדר הביקורים, הייתי מלאת שמחה. חשבתי שסוף סוף אוכל לראות שוב את אור היום, ואת פניהם של אחיי, אחיותיי ואהוביי. התחלתי לפנטז על השחרור ולצפות לבואו של דודי, שיוציא אותי משם. כל יום ציפיתי בדריכות לקריאתם של השומרים, שיאמרו לי שהגיע זמני לעזוב. ואכן, לאחר שבוע, שומר הגיע וקרא לי. הרגשתי כאילו ליבי עומד לזנק מתוך חזי כאשר הגעתי מלאת עליזות לחדר הביקורים. אך כאשר ראיתי את דודי, הוא השפיל את ראשו. זמן רב עבר עד שהוא אמר, בקול מדוכא, "הם כבר סגרו את התיק שלך. הם שפטו אותך לשלוש שנים." מששמעתי זאת הוכיתי בהלם ושכלי כמו קפא. נאבקתי לעצור את דמעותיי, והצלחתי שלא לבכות. במצבי זה לא יכולתי לשמוע דבר מהדברים שדודי אמר לאחר מכן. בהכרה מעורפלת וברגליים כושלות יצאתי מחדר הביקורים; רגליי הרגישו כאילו הן עשויות מעופרת, וכל צעד היה כבד יותר מקודמו. איני זוכרת איך הגעתי בחזרה לתאי. כאשר הגעתי אליו, התמוטטתי על הרצפה. חשבתי לעצמי, "כל יום של קיום לא אנושי בחודש האחרון הרגיש כמו שנה; איך אצליח לשרוד שלוש שנים ארוכות של קיום כזה?" ככל שהרהרתי בכך כך גברה מצוקתי, ועתידי החל להיראות מעורפל ובלתי ברור. לא יכולתי עוד לעצור בעד דמעותיי ופרצתי בבכי. בליבי ידעתי, עם זאת, בלי צל של ספק, שאיש לא יוכל עוד לעזור לי; יכולתי לסמוך רק על אלוהים. בצערי באתי שוב לפני האל. נפתחתי אליו ואמרתי, "הו אלוהים! אני יודעת כי כל הדברים וכל האירועים הם בידיך, אבל כרגע אני מרגישה כאילו ליבי נעקר לגמרי מתוכי. אני מרגישה שעוד רגע ואתפרק. אני חוששת שיהיה לי קשה מאוד לשאת שלוש שנים של סבל בכלא. הו אלוהים! אני מתחננת לפניך לגלות לי את רצונך, ומפצירה בך שתעניק לי אמונה וכוח, כדי שאוכל להתמסר לך לגמרי ולקבל בגבורה את הרעה שנפלה עליי." ואז חשבתי על דברי האל: "בעיני בני האדם, הזיכוך הוא תהליך של עינוי, וקשה להם מאוד לקבל זאת. עם זאת, דווקא במהלך הזיכוך, אלוהים מגלה את טבעו הצודק לאדם, חושף בפרהסיה את הדרישות שהוא מציב לאדם, ומספק נאורות רבה יותר וכן גיזום וטיפול רבים יותר וממשיים. באמצעות ההשוואה בין העובדות והאמת, אלוהים מאפשר לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ואת האמת, וגם מאפשר לאדם להבין יותר את רצונו של אלוהים, מה שמתיר לאדם לרחוש אהבה אמיתית וטהורה יותר לאלוהים. אלה כוונותיו של אלוהים כשהוא מבצע את הזיכוך" ("רק על ידי כך שהאדם יחווה זיכוך, הוא יוכל לאהוב את אלוהים באמת" ב'הדבר מופיע בבשר'). "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת" ("רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). הודות לנאורות האל והדרכתו, התחלתי להתבונן בעצמי, ובהדרגה גיליתי את חולשותיי. ראיתי שאהבתי לאלוהים לא הייתה טהורה, ושעדיין לא התמסרתי בציות מלא אליו. מאז מעצרי, ובמשך מאבקי נגד השוטרים המרושעים, הפגנתי גבורה וחוסר פחד, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת בכל מסכות העינויים שעברתי. אבל כל זה לא העיד על שיעור קומתי האמיתי. כל זה נבע מהאמונה ומהאומץ שהעניקו לי דברי האל, שאיפשרו לי להתגבר על פיתויי השטן ועל התקפותיו פעם אחר פעם. ראיתי גם שעד כה לא הבנתי לגמרי את מהותה של משטרת הרשע. חשבתי שהמשטרה של הממשלה הסינית הקומוניסטית מצייתת לחוק, ושכקטינה לא יעמידו אותי למשפט, או לכל היותר יעצרו אותי רק למספר חודשים. חשבתי שאצטרך רק לשאת עוד מעט כאב וקושי, ולהחזיק מעמד רק עוד קצת, ואז סבלי ייגמר. מעולם לא עלה בדעתי שייתכן שאאלץ לחיות חיים לא אנושיים כאלה בכלא במשך שלוש שנים. באותו רגע, לא רציתי להמשיך לסבול או לציית לתזמורי האל וסדריו. לא כך דמיינתי לעצמי את התוצאה, והיא גילתה בדיוק את שיעור קומתי האמיתי. רק אז הבנתי שאלוהים אכן רואה ללבב בני האדם, ושחכמתו באה לידי ביטוי בהסתמך על תחבולותיו הערמומיות של השטן. השטן רצה להתעלל בי ולשחוק אותי לגמרי באמצעות עונש המאסר, אבל אלוהים השתמש בהזדמנות זו כדי לאפשר לי לגלות את כשליי ולהכיר בחולשותיי. בכך הוא איפשר לי לציית לו באמת ולחיי להבשיל מהר יותר. נאורות האל הראתה לי את הדרך להיחלץ ממצוקתי ונתנה לי כוחות בלתי מוגבלים. ליבי כמו התמלא לפתע באור. הבנתי את כוונותיו הטובות של האל, ולא עוד הרגשתי אומללה. החלטתי לעשות כדוגמתו של פטרוס הקדוש ולאפשר לאלוהים לתזמר הכול, בלי תלונה, ולהתייצב בשלוות נפש מול כל שיקרה מאותו יום ואילך.
חודשיים לאחר מכן הועברתי למחנה עבודה. כאשר קיבלתי את מסמכי פסק הדין שלי וחתמתי עליהם, גיליתי שעונש המאסר של שלוש שנים הומתק לשנה אחת. בליבי הודיתי לאל והיללתי אותו שוב ושוב. אלוהים תיזמר כל זאת, ובתזמוריו יכולתי לראות את אהבתו העצומה אליי ואת הגנתו עליי.
במחנה העבודה ראיתי צד אפילו יותר שפל ואכזרי של משטרת הרשע. מדי יום השכמנו מוקדם מאוד בבוקר לעבודה; ומדי יום הוטלו עלינו משימות רבות משיכולנו לבצע. נאלצנו לעבוד בפרך שעות ארוכות מדי יום. לפעמים עבדנו יומם ולילה במשך כמה יממות בזו אחר זו. כמה מהאסירים חלו ונאלצו לקבל עירוי. קצב הטפטוף של העירוי הוגבר במקרים אלו למקסימום, כך שברגע שהוא הסתיים, הם יוכלו לחזור במהירות לעבודתם בסדנה. כתוצאה מכך, רוב האסירים חלו במחלות קשות מאוד לריפוי. בגלל שעבדו לאט יותר, כמה מהאנשים סבלו לעתים קרובות מהתעללות מילולית בידי השומרים; גסות שפתם הייתה בלתי נסבלת. כמה אנשים עברו על החוקים בזמן שעבדו, ועל כך נענשו. למשל, הם "נתלו על חבל" - פירוש הדבר היה שהם אולצו לכרוע ברך על הקרקע וידיהם נקשרו מאחורי גבם, ואז זרועותיהם הורמו עד לגובה הצוואר, תוך גרימת כאב עז. אחרים נקשרו לעצים עם שרשרות ברזל כמו כלבים והוצלפו במגלב בלי רחמים. כמה אנשים, שלא היו מסוגלים לשאת את העינוי הלא אנושי, ניסו להרעיב עצמם למוות. במקרים אלו השומרים אזקו את פרקי ידיהם ורגליהם, הצמידו אותם לקרקע והחדירו צינוריות האכלה ונוזלים לתוכם. הם לא רצו שאסירים אלו ימותו לא בגלל שחסו על חייהם, אלא מפני שלא רצו לאבד את כוח העבודה הזול שהם סיפקו. מעשי הרוע שביצעו שומרי הכלא היו רבים מספור, ורבים מספור היו גם מקרי האלימות ושפיכות הדמים שקרו. כל ההתרחשויות האלו איפשרו לי לראות בבירור כי הממשלה הסינית הקומוניסטית היא התגלמותו על פני האדמה של השטן, שמתגורר בעולם הרוח; היא הגרועה שבשדים ובתי הכלא שתחת שלטונה הם גיהנום עלי אדמות - לא רק בשם אלא במציאות. אני זוכרת את המילים שהיו כתובות על קיר המשרד שבו תוחקרתי: "אסור להכות אנשים בלא סיבה או להעניש אותם בלי תהליך חוקי, ועל אחת כמה וכמה אסור להוציא מהם בעינויים הודאות באשמה." עם זאת, במציאות, מעשיהם עמדו בסתירה גלויה לחוקים אלו. הם היכו אותי באופן שרירותי, נערה שאפילו לא הייתה עדיין בגירה, והענישו אותי בלי שום תהליך חוקי. יתרה מכך, הם שפטו אותי למאסר רק בגלל אמונתי באלוהים. כל זה איפשר לי לראות בבהירות את התחבולות, בהן משתמשת הממשלה הסינית הקומוניסטית, כדי לרמות אנשים, בעודה מציגה חזות שווא של שלום ושגשוג. בדיוק כך אמר האל: "השטן כורך את גופו של האדם באופן הדוק, עוקר את שתי עיניו וחותם היטב את פיו. שר השדים השתולל במשך כמה אלפי שנים, ממש עד היום. הוא עדיין משגיח מקרוב על עיר הרפאים, כאילו הייתה 'ארמון שדים' בלתי חדיר. ...אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). אחרי שחוויתי רדיפה בידי השוטרים המרושעים, השתכנעתי לגמרי בנכונות פיסקה הזו של דברי האל, וכעת ידעתי וחוויתי אותם בעצמי: הממשלה הסינית הקומוניסטית היא אמנם צבא שדים ששונא את האל ומתנגד לו, ושמעודד רוע ואלימות; וחיים תחת הדיכוי של השלטון השטני הזה אינם שונים מחיים בגיהנום אנושי. באותה עת, במחנה העבודה, ראיתי במו עיניי את הכיעור של סוגים שונים של בני אדם: את פניהם המתועבות של נחשים מנצלי הזדמנויות ודוברי חלקות, שקנו את ידידותם של השומרים הבכירים בחנופה; את פניהם השטניות של אנשים אלימים ואכזריים, שהתענגו על התעללות בחלשים; ועוד ועוד. אני, שטרם התחלתי אפילו את חיי המבוגרים, ראיתי סוף-סוף בבהירות, במשך שנה זו בכלא, את שחיתות האנושות. הייתי עדה לבוגדנות שבליבם של בני אדם, והבנתי עד כמה מרושע יכול להיות העולם האנושי. למדתי גם להבחין בין חיובי ושלילי, שחור ולבן, צדק ועוול, טוב ורע, ובין המופלא לבין הנתעב. ראיתי בבהירות שהשטן מכוער, רע, אכזר, ושרק אלוהים הוא סמל הקדושה והצדיקות. רק אלוהים מסמל יופי וטוב; רק אלוהים הוא אהבה וישועה. תחת השגחתו ושמירתו של אלוהים, השנה הבלתי נשכחת הזו חלפה עליי במהירות.
כעת, במבט לאחור, אני רואה כי למרות שעברתי סבל גופני באותה שנה של חיים בכלא, אלוהים השתמש בדבריו כדי להנחות ולהוביל אותי, וכך איפשר לחיי להבשיל ולהתבגר. אני אסירת תודה על הייעוד הקדום שקבע לי אלוהים. ההזדמנות שקיבלתי, לעלות על הנתיב הנכון בחיים, היא החסד והברכה הגדולים ביותר שהעניק לי האל. בעקבותיו אלך ואותו אעבוד כל חיי!
אסונות הפכו כעת לאירוע שכיח ברחבי העולם. האם תרצו להילקח למלכות השמיים לפני האסונות הגדולים? הצטרפו לקבוצת אונליין כדי לדון בכך ולמצוא את הדרך.