מאת ג'או שין, מחוז סצ'ואן

בילדותי חייתי בהרים. מעולם לא ראיתי הרבה מהעולם, ולאמיתו של דבר לא היו לי שאיפות גדולות יותר. התחתנתי ונולדו לי ילדים, שני בניי גדלו והיו אינטליגנטיים וצייתנים, ובעליהיה חרוץ. למרות שמעולם לא היה לנו הרבה כסף, חיינו יחד בהרמוניה כמשפחה, והייתי שמחה ומרוצה מאוד. בשנת 1996, לפתע פיתחתי מחלה קשה אשר הובילה אותי להאמין בישוע אדוננו. מאז והלאה, קראתי בכתבי הקודש לעתים קרובות והשתתפתי באופן פעיל במפגשים כנסייתיים. להפתעתי, מחלתי החלה להשתפר בהדרגה, וכך האמונה שלי בדרכו של ישוע אדוננו התחזקה אף יותר.

עם זאת, בשנת 1999 אירע דבר שבאמת לא יכולתי לחזות מראש – נעצרתי על ידי המשטרה בגלל אמונתי בישוע אדוננו. נכלאתי ליום שלם ונקנסתי ב-240 יואן. למרות שסכום זה אולי לא נשמע גדול, עבורנו, חקלאים דלי אמצעים הגרים באזור הררי עני, אין זה סכום מבוטל! כדי להשיג מספיק כסף, מכרתי את כל הבוטנים שנטעתי בעמל רב בחלקת האדמה שלי. הדבר שבאמת לא היה ברור לי היה מדוע הממשלה הסינית הקומוניסטית תייגה אותי כפושעת ש"משתתפת בארגונים אנטי-מהפכניים". הם גם איימו על כל משפחתי ואמרו שגם אם הבנים שלי יסיימו את לימודיהם במכללה, הם עדיין לא יהיו מסוגלים להתקבל לעבודה. לפיכך, בעלי, הוריי, קרוביי וחבריי - כולם החלו להפעיל עליי לחץ, בניסיון לדכא את אמונתי ולעמוד בדרכה. הם גרמו לי לעשות את כל העבודה הקשה והמתישה, וכל מה שיכולתי לעשות היה לשאת זאת בשתיקה.

בשנת 2003, התמזל מזלי לקבל את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. באמצעות הקריאה בדברי אלוהים, הגעתי להכרה שהאל הכול יכול הוא ישוע אדוננו שחזר. הייתי נרגשת עד מאוד וחשתי שהברכה הגדולה ביותר אי פעם תהיה להיות מסוגלת להתאחד עם אלוהים עוד בימי חיי! אולם, מאז ואילך, הלחץ שהופעל עליי הן מצד הממשלה הסינית הקומוניסטית והן מצד משפחתי הלך וגדל. לנוכח סביבה כזו, קיבלתי החלטה נחושה למען אלוהים: "אין זה משנה עד כמה קשה יהיה מצבי או עד כמה אסבול, אלך אחריך עד הסוף!" מאוחר יותר, הגיעו שוטרי הממשלה הסינית הקומוניסטית לביתי ואיימו עליי באומרם, "האם את יודעת שהאמונה שלך באלוהים אינה חוקית ואסורה במדינה זו? אם תחזיקי באמונתך, סופך יהיה להיזרק לכלא!" כשבעלי שמע זאת, הוא החל להפעיל עליי יותר ויותר לחץ. הוא היכה אותי ונזף בי לעתים קרובות, ואפילו לא התיר לי להישאר בבית שלנו. לא נותרה לי שום אפשרות אחרת אלא לדכא את הכאב שחשתי בתוכי ולעזוב את הבית, על מנת להימנע מרדיפות ומעצרים על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. באותה תקופה, למרות שהממשלה הסינית הקומוניסטית אילצה אותי לעזוב את עיר מגוריי ולחיות חיי נדודים, עדיין לא ראיתי נכוחה את היד המרושעת מאחורי הכול, אשר גרמה להתפרקות משפחתי. רק כשחוויתי באופן אישי את החיים בכלא ואת ההתקפות שלוחות הרסן וההאשמות השקריות שהועלו נגדי על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית, הגעתי להבנה אמיתית של מהותה הסוטה והריאקציונרית. הבנתי גם שהממשלה הסינית הקומוניסטית היא האשמה העיקרית, אשר הורסת משפחות מאושרות וממיטה אסונות איומים על אנשים!

ב- 16 בדצמבר 2012, אני ועוד חמישה אחים ואחיות הטפנו את הבשורה, כשלפתע ארבעה שוטרים דהרו לעברינו במכונית ועצרו אותנו. הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה, ואחרי שאזקו אותי, אחד מהם צעק, "תקשיבו לי עכשיו, אנשים. מצידנו אתם יכולים לגנוב ולשדוד, לבצע רצח והצתה, ואתם יכולים למכור את גופכם. לא אכפת לנו. אבל דבר אחד אתם לא יכולים לעשות – להאמין באלוהים! אמונה באלוהים היא מרד במפלגה הקומוניסטית, ועליכם להיענש!" בזמן שאמר זאת, הוא סטר לי בכוח ובעט בי באכזריות. הרגשתי שלא אוכל עוד לסבול הרבה יותר אחרי המכות ההן, אז קראתי לאלוהים שוב ושוב בלבי: "הו אלוהים! אין לי מושג כמה זמן השוטרים הרשעים האלה יענו אותי, ואני מרגישה שלא אוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. אבל אני מעדיפה למות מאשר להפוך ליהודה איש קריות. לא אבגוד בך. אנא השגח עליי, הגן עליי והדרך אותי". אחרי שהתפללתי, גמרתי אומר בלבי בשקט: "אשאר נאמנה לאלוהים עד נשימתי האחרונה, אלחם בשטן עד הסוף, ואשא עדות כדי לרצות את אלוהים!" אחר כך, אחד השוטרים ערך עליי חיפוש ומצא 230 יואן שהיו לי במזומן. הוא גיחך ברשעות ואמר, "הכסף הזה הוא סחורה גנובה וצריך להחרים אותו". תוך כדי דיבור, הוא תחב את הכסף לכיסו ולקח אותו לעצמו. לאחר מכן, הם התחילו לחקור אותנו. "מהיכן אתם? מה שמותיכם? מי שלח אתכם לכאן?" אחרי שאמרתי להם את שמי וכתובתי, הם מצאו מהר מאוד במחשב את הפרטים של כל משפחתי. מסרתי להם רק את המידע האישי הבסיסי שלי, אבל סירבתי לענות על שאלה כלשהי אודות הכנסייה.

אז השוטרים הפעילו את אחת התחבולות שלהם. הם מצאו למעלה מעשרה אנשים ברחוב שלא האמינו באלוהים וגרמו להם להעיד כי הטפתי להם אודות הבשורה על מלכות האל הכול יכול. ואז הם סיפרו לאותם אנשים צרור שקרים והאשמות שווא אודותיי. כל אותם אנשים לעגו לי, הכפישו אותי והעליבו אותי. הרגשתי שממש נעשה לי עוול. לא היה לי מושג איך אני אמורה לעמוד במצב זה, אז המשכתי לקרוא לאלוהים בלבי שייתן לי אמונה וכוח. בדיוק אז צץ בראשי קטע ממזמור של דברי אלוהים: "האל בהתגלמותו מוקע, נלעג, חוטף ביקורת. השדים רודפים את האל. עולם הדת דוחה אותו. איש לא יפצה על כאבו. האדם המושחת נושע מסבלנות האל, בלב פצוע, האל אוהב את האדם. זו העבודה הכאובה מכול. ההתנגדות האכזרית, ההשמצות, הרדיפה וההפללה מצד האדם מציבות סכנות לבשר האל. מי יבין את כאבו וישככוֹ?" ("אלוהים הפגוע אוהב את האדם" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). לפני כן, הבנתי רק בתיאוריה את הכאב שאלוהים סובל על מנת להציל את האנושות. רק אז, כשמצאתי עצמי הלכה למעשה במצב כזה, התחלתי סוף סוף להעריך את גודל סבלו של אלוהים! אלוהים הצדיק והקדוש התגלם בבשר ודם על מנת לחיות לצדנו, אנשים מטונפים ומושחתים. הוא סבל לעג ועלבונות, גינוי והכפשות, הצקות ורדיפות מסוגים שונים על מנת להושיע אותנו. אפילו אלה מאיתנו שמאמינים באלוהים לא מבינים אותו לעתים קרובות. אנו אף מפרשים אותו שלא כהלכה ומאשימים אותו. כל המכות הללו כואבות מאוד לאלוהים, אך הוא עדיין נושא את צלקותיו ואוהב את האנושות - הטבע שלו מרומם כל כך, מכובד כל כך! למרות שבעבר קראתי כך בכתבי הקודש: "כִּי כְּבָרָק הַמַּבְרִיק תַּחַת הַשָּׁמַיִם וּמֵאִיר עַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם, כֵּן יִהְיֶה בֶּן־הָאָדָם בְּיוֹמוֹ. אַךְ תְּחִלָּה עָלָיו לִסְבֺּל רַבּוֹת וּלְהִדָּחוֹת עַל־יְדֵי הַדּוֹר הַזֶּה" (לוקס י"ז 24-25). רק היום ראיתי שהמלים הללו אכן התרחשו! זה העציב אותי ממש, והצטערתי על כך שעד כה לא גיליתי התחשבות ברצון האל... לפני שהספקתי להתעשת, השוטרים תלו שלט על צווארי שבו נאמר "חברה בכת", וצילמו אותי. לאחר מכן הם הורו לי להשתופף ולהצביע על מקצת מחומרי הבשורה בעודם מצלמים כמה תמונות נוספות. רגליי כאבו כל כך עד שבקושי יכולתי להמשיך להשתופף. בדיוק באותו רגע, הטלפון הנייד שלי החל לצלצל. נבהלתי וחשבתי: "אלו בוודאי אח או אחות מהכנסייה מתקשרים. אסור לי בשום אופן לערב אותם!" תפסתי במהירות את הטלפון הנייד שלי, ניפצתי אותו בחוזקה על הרצפה ושברתי אותו לחתיכות. הדבר הרתיח את השוטרים. הם איבדו את עשתונותיהם - הניפו אותי בצווארוני ואז היכו אותי קשות כמה פעמים בפנים. הפנים שלי התחילו מייד לשרוף כמו אש, ואוזניי צלצלו עד שלא יכולתי לשמוע דבר. לאחר מכן הם עברו לבעוט ברגליי בכל הכוח, וכיוון שלא סיימו לפרוק את זעמם, השוטרים המרושעים גררו אותי לחדר חשוך וגרמו לי לעמוד עם גבי אל הקיר, בעודם מכים בפניי. לאחר מכן, הם המשיכו להכות אותי. בזמן שזה קרה, הצלחתי לעצור את הדמעות והתפללתי בשקט לאלוהים: "הו, אל כול יכול, אני מאמינה שרצונך הטוב עומד מאחורי כל מה שקורה לי עכשיו. אין זה משנה איך השוטרים הרשעים האלה יענו אותי, אני תמיד אשא עדות למענך ולא אכנע לשטן!" להפתעתי, כשאמרתי את התפילה הזו, שמיעתי חזרה לפתע, וכל שיכולתי לשמוע היה אחד השוטרים הרשעים אומר, "האישה הזו ממש עקשנית. היא לא הזילה דמעה ולא צייצה. אולי לא נכנסנו בה מספיק. תביאו את האלה החשמלית ואז נראה אם היא לא תצייץ!" שוטר אחר לקח אלה חשמלית ודחף אותה חזק לירך שלי. מייד חשתי כאב כה חריף ועז עד שנפלתי לרצפה. ראשי פגע בקיר ודם החל לזלוג ממנו. השוטרים הצביעו עליי וצעקו, "תפסיקי להעמיד פנים. קומי! ניתן לך שלוש דקות. אם לא תעמדי, נכה אותך שוב. אל תחשבי אפילו להעמיד פני מתה!" אבל למרות כל הצעקות שלהם, לא יכולתי לזוז. לבסוף הם בעטו בי עוד בעיטה מרושעת והפסיקו.

באמת לא יכולתי להחזיק מעמד עוד זמן רב בעינויים האכזריים והבלתי אנושיים שהמשטרה עינתה אותי. התפללתי לאלוהים בכנות: "הו, אל כל יכול! לא אוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. אנא תן לי אמונה וכוח!" בשיאו סבלי העז, נזכרתי בהמנון מדברי האל: "מאחר שאתם מאמינים באלוהים, עליכם למסור את לבכם בפני אלוהים. אם תעלו את לבכם כקורבן מנחה לאלוהים ותניחו אותו בפניו במהלך הזיכוך, לא ייתכן שתדחו את אלוהים או שתעזבו את אלוהים. ...כשיבוא יום וניסיונותיו של אלוהים יפקדו אתכם, לא רק שתהיו מסוגלים לעמוד לצדו של אלוהים, אלא שתהיו גם מסוגלים לשאת עדות לאלוהים. באותו זמן, אתם תהיו כמו איוב ופטרוס. לאחר שתישאו עדות על אלוהים, אתם תאהבו אותו באמת, ותהיו מוכנים להקריב את חייכם למענו ברצון. אתם תהיו העדים של אלוהים, ואתם תהיו אהוביו של אלוהים. אהבה שחוותה זיכוך היא חזקה, ולא חלשה. בלי קשר לעיתוי של הניסיונות שאלוהים יעביר אתכם, ובלי קשר לטיבם, אתם תהיו מסוגלים שלא לדאוג אם תחיו או תמותו, להשליך הצדה את הכל ברצון למען אלוהים, ולשאת הכל בשמחה למען אלוהים – כך אהבתכם תהיה טהורה, ואמונתכם תהיה אמיתית. רק אז תהיו בני אדם שאלוהים אוהב באמת, ואשר אלוהים באמת הפך למושלמים" ("מסרו את לבכם בפני אלוהים אם אתם מאמינים בו" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ההארה של דברי אלוהים אפשרה לי להבין את רצונו, וגם העניקה לי אמונה וכוח בלתי נדלים. התפללתי שוב לאלוהים: "הו אלוהים! אני מאמינה שכל שקורה לי היום קורה בהסכמתך, ושרצונך הטוב עומד מאחורי כל זה. הודות למעשים שמבצעים השדים האלה, אני מבינה סוף סוף שגורמי אכיפת החוק העובדים בשירות הממשלה הסינית הקומוניסטית הם ארגונים אלימים, ושאסור לי להיכנע להם. כל רצוני הוא להעניק לך את לבי ולהתייצב לצדך. הו אלוהים! אני יודעת שאהבתי אליך יכולה להתחזק רק באמצעות התנסות בניסיונות כאלה. גם אם השטן ייקח את חיי היום, לא אשמיע אף מלה של תלונה. כבודי כיציר האל הוא לשאת עדות למענך. בעבר לא מילאתי את חובתי היטב, ואני חבה לך הרבה כל כך. ההזדמנות למות למענך היום היא הדבר המשמעותי ביותר. אני רוצה לציית לך". התרגשתי מאוד אחרי התפילה הזו. חשתי עד כמה משמעותי לשאת את הכאב הזה למען האמונה באלוהים, ושהדבר כדאי גם אם אמות!

כעשר דקות אחר כך הגיעה שוטרת ועזרה לי לקום. היא אמרה בחיבה, "תראי אותך, בגילך, כששני ילדייך במכללה. האם באמת שווה לסבול את כל זה? פשוט תגידי לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, ואז תוכלי ללכת מייד". כשראתה שלא הגבתי, המשיכה, "את אמא, אז עלייך לחשוב על הבנים שלך. אנו חיים כעת בשליטת המפלגה הקומוניסטית, והממשלה הסינית הקומוניסטית מתנגדת לכל אמונה דתית ומדכאת אותה. היא שונאת בייחוד את אלה מכם המאמינים באל הכול יכול. את לא חוששת שאם תתעקשי לצאת כנגד הממשלה, תפלילי את כל משפחתך? בשלב מסוים, הורייך ובעלך יואשמו במעורבות, והבנים והנכדים שלך יוכלו לשכוח מגיוס לצבא, ממשרת צוער או ממשרה כעובדי מדינה. איש לא יעסיק אותם אפילו כמאבטחים. האם את רוצה שבנייך יגדלו להיות סתם פועלים, יעבדו בעבודות מזדמנות כמוך ויהיו עניים כל ימי חייהם?" בדיוק כשהשטן הפעיל נגדי את התחבולה הערמומית שלו, הבזיקו במוחי דברי אלוהים: "מכל הדברים שמתרחשים בתבל, אין שום דבר שאני עושה שאינו סופי. איזה דבר בעולם לא נתון בידיי? אני הקובע, ובקרב בני האדם, מי יכול לשנות את דעתי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). דברי אלוהים איפשרו לי לזהות את התחבולה הערמומית של השטן, והבנתי שהם מנסים ללחוץ עליי לדבר על ידי שימוש בעתידם של ילדיי. אבל אני ידעתי שגורלנו כבני אדם איננו בידינו, ואינו בידי המשטרה, אלא בידי האל. סוג המשרות שיהיה לילדיי בעתיד והשאלה אם יהיו עשירים או עניים - הכל תלוי באלוהים. בחושבי על כך, לא הרגשתי נלחצת בידי המשטרה כלל וכלל. הנחייתם של דברי אלוהים איפשרה לי להבין באמת שאלוהים לצדי ומגונן עליי, ושמתי את מבטחי באלוהים ביתר שאת. וכך, הסבתי את ראשי הצידה ושתקתי. השוטרת נזפה בי ואז הסתלקה בזעם.

הערב החל לרדת. כשראו שאינם יכולים להוציא ממני או מאחיותיי לכנסייה דבר, כל שנותר להם לעשות היה לשלוח אותנו לבית המעצר המחוזי. אבל המשטרה שם אמרה שהמקרה שלנו חמור מאוד, ושעלינו להילקח לבית המעצר העירוני. כשהגענו לשם, השעה כבר הייתה אחרי 1 לפנות בוקר, וכל שיכולתי לראות היה שורה אחר שורה של שערים גדולים עשויים מוטות מתכת - הכל נראה עגום ומפחיד מאוד. בשער הראשון נדרשנו להסיר כל פריט לבוש ולעבור חיפוש גופני. לאחר מכן, הם חתכו את כל הכפתורים והרוכסנים שלי, ונאלצתי ללבוש את הבגדים הקרועים. הרגשתי כמו קבצנית. בשער השני היה עלינו לעבור בדיקה גופנית. הם ראו את החבורות ברגליי, שנגרמו מהמכות של המשטרה, ושאני מתקשה ללכת, אבל הם פשוט בהו בהן ושיקרו, "הכל נורמלי לחלוטין. אין סיבה לדאגה". תקנות הכלא קובעות במפורש שיש להגיש טיפול רפואי אם מתגלית מחלה או פגיעה כלשהי במהלך הבדיקה הגופנית, אבל בפועל, לא אכפת להם אם האסירים יחיו או ימותו. הם אמרו לי בציניות, "אתם המאמינים באל הכול יכול, אלוהים יגן עליכם. את יכולה להתמודד עם זה". נלקחתי לתא, ואסירה אחת הוציאה את ראשה מתחת לסדינים שלה וצעקה עליי: "תפשטי את כל הבגדים שלך!" התחננתי אליה שלא תכריח אותי לפשוט את התחתונים שלי, אבל היא פשוט גיחכה אליי בזדון ואמרה, "אם את באה למקום הזה, את צריכה לציית לכללים." כל שאר האסירות הוציאו אז את ראשיהן מתחת לסדינים והתחילו להשמיע כל מיני רעשים איומים. בתא ההוא, שגודלו היה קצת יותר מ-20 מ"ר, נכלאו 18 אסירות. הן היו סוחרות סמים, רוצחות, מועלות וגנבות. עבודתה של "הבוסית" של המקום, מחלקת ההוראות, היה להעניש אנשים בכל מיני דרכים מדי יום - היא פשוט עינתה אנשים להנאתה. בבוקר, הסגנית שלה לימדה אותי את הכללים ואמרה לי שאני חייבת לשטוף את הרצפה פעמיים ביום. היא כל הזמן מצאה לי דברים לעשות, ואמרה שעליי לעמוד במכסת הייצור שלי ולהגביר את הקצב, אחרת איענש. הסוהרות התנהגו כמו חיות פרא, ולעיתים קרובות הענישו את האסירות ללא סיבה. אחת מהן איימה עליי ואמרה, "מה שאני אומרת, קורה. לא אכפת לי שתדווחי עליי. לכי דווחי, אם את רוצה, אני כבר אראה לך מה תקבלי!" הסוהרות הרשעיות היו חסרות כל רסן ואלימות מאוד. במקום ההוא, כסף היה שם המשחק, ומי ששילמה לסוהרות כסף לא הייתה כפופה ל"חוק". אסירה אחת הייתה אשתו של פקיד, שמעל בסכום כסף גדול. לעתים קרובות היא נתנה לסוהרות כסף, ובכל יום היא קנתה ל"בוסית" כמה חטיפים מטוגנים קטנים. בתמורה היא לא נאלצה לעשות שום עבודה כל היום, והיא אילצה את האחרות לשטוף את הכלים ולקפל את המצעים שלה. למרות שהתגוררתי בתא הגיהנומי הזה בלי כסף ובלי זכויות, והיה עליי לספוג מיני התנכלויות ועינויים מדי יום, הדבר היחידי שניחם אותי היה ששתי אחיות מכנסייה היו שם איתי. היינו כמו משפחה. במהלך התקופה הקשה הזו, שיתפנו האחת עם רעותה בכל הזדמנות, תמכנו זו בזו ועזרנו זו לזו. כל אותה עת הסתמכנו על אלוהים וביקשנו שיעניק לנו אמונה וכוח. כל אחת עזרה לאחרות ותמכה בהן, ויחדיו עברנו בשלום את התקופה הנוראה הזו.

בזמן ששהיתי בבית המעצר נחקרתי על ידי המשטרה ארבע פעמים נוספות. באחת הפעמים ההן, הגברים שבאו לחקור אותי הציגו את עצמם כאנשי המשרד העירוני לביטחון הציבור וכחברי הצוות לביטחון לאומי. חשבתי לעצמי: "אדם מהמשרד העירוני לביטחון הציבור ודאי יהיה ברמה גבוהה יותר ומשכיל יותר מהשוטרים בתחנת המשטרה המקומית שלי. עליהם לאכוף את החוק באופן צודק". אבל המציאות לא הייתה כפי שדמיינתי. ברגע שהאיש מהמשרד העירוני לביטחון הציבור נכנס לחדר, הוא השתרע על הכיסא כשרגליו על השולחן. כל גופו שידר גאווה, והוא סקר אותי במבט של בוז. אחר כך, הוא קם וניגש אליי. הוא שאף עמוקות מהסיגריה שלו ואז נשף את העשן בפניי. כשראיתי זאת, הבנתי סוף סוף שכל אנשי המשטרה של הממשלה הסינית הקומוניסטית דומים, ולא יכולתי שלא לצחוק על עצמי על שחשבתי שהאיש הזה יהיה שונה. לא ידעתי אילו תכסיסים ינסו עלי בהמשך, אז נשאתי בשקט תפילה לאלוהים: "הו, אל כל יכול. אנא תן לי את החוכמה להביס את השטן ואפשר לי להאדיר את שמך ולשאת עדות למענך!" בדיוק אז, השוטר מהצוות לביטחון לאומי אמר, "אנחנו כבר יודעים הכול עלייך. שתפי פעולה ונשחרר אותך". העפתי בו מבט וגיחכתי בעצב. הם חשבו שאני מסכימה להתפשר ושאלו, "את מסכימה עכשיו לשתף פעולה?" עניתי, "אמרתי מזמן את כל מה שהיה לי לומר". המענה הזה עורר בשוטר המרושע טירוף של זעם, והוא התחיל לצרוח עליי גסויות. "אנחנו מנסים לתת לך מוצא מכובד ואת מסרבת! אם לא תדברי היום, יש לי את כל הזמן בעולם לבלות איתך. אני אוציא את הבנים שלך מבית הספר ואוודא שהם לא יוכלו לסיים את השכלתם". אחר כך הם שלפו את הטלפון הנייד שלי ואיימו עליי באומרם, "של מי המספרים בכרטיס ה-SIM שלך? אם לא תגלי לנו היום, תקבלי עונש מאסר של שבע או שמונה שנים. נדאג לכך שהאסירות האחרות יענו אותך כל הזמן, עד שתייחלי למוות!" למרות כל הלחץ שהפעילו עליי לתת תשובות, לא הגבתי. אפילו לא חששתי, כי דברי אלוהים האירו את נפשי: "העניין הוא שהסבל הזה כעת הוא הברכה שלכם, מכיוון שעליכם לעמוד בסבל כזה כדי להיוושע ולשרוד. יתרה מזאת, זה נקבע מראש על ידי אלוהים. אם כן, הברכה שלכם היא שהסבל הזה נגזר עליכם. ...המשמעות שמאחורי זה היא עמוקה מאוד ומשמעותית במיוחד" ("מצבם של אלה שאיבדו את עבודתה של רוח הקודש הוא המסוכן ביותר" ב'תיעוד נאומיו של המשיח'). סבב החקירה ההוא נמשך שעתיים וחצי. כשראו שאינם מוציאים ממני דבר, הם עזבו במפח נפש תוך כדי השמעת איומים נוספים כלפיי.

ב-6 בינואר 2013, השוטרים עשו תרגיל שונה ואמרו שהם לוקחים אותי הביתה. הם הכריחו אותי ללבוש מדי אסירים ולהיאזק, ונלקחתי בחזרה לתחנת המשטרה המקומית שלי במכונית של אסירים. כשהגעתי לשם, נאמר לי שהשוטרים המרושעים מצאו את בניי ואת חמיי, ערכו חיפוש בביתנו, תשאלו באיזור והגיעו להבנה טובה של מעשיי במהלך השנים האחרונות. אחד השוטרים שם אמר, "שנים אנחנו רודפים אחר האישה הזו ומעולם לא לכדנו אותה. כשבעלה נפטר, היא נשארה רק לילה אחד בבית. בזבזנו ימים שלמים בביתה בציפייה שתחזור. כשבנה עבר ניתוח לב, הלכנו לבית החולים לתפוס אותה, אבל היא מעולם לא הגיעה. היא מאמינה כל כך באלוהים עד שנטשה את כל משפחתה. עכשיו כשהיא בידינו, נטפל בה אחת ולתמיד!" כששמעתי אותו אומר זאת, לבי החל לזעוק: "מתי אי פעם לא רציתי לחזור הביתה? מותו של בעלי הרס אותי, והייתי מודאגת כל כך כשבני עבר ניתוח לב. רציתי כל כך להיות לצד בני. זה לא שנטשתי אותם, אלא שהממשלה הסינית הקומוניסטית רדפה אותי ללא רחם וניסתה ללכוד אותי, ולכן לא יכולתי לחזור הביתה!" הרכב דהר בכביש המהיר לעבר ביתי, ואני בכיתי בדממה בלבי. התפללתי לאלוהים בלי הפסקה: "הו אלוהים! נעדרתי מביתי במשך שנים בגלל הרדיפה של הממשלה הסינית הקומוניסטית. בקרוב אראה את משפחתי, ואני חוששת שאיחלש כשאראה אותם ואפול טרף למזימה הערמומית של השטן. אנא עזור לי ואפשר לי לחיות בכבוד ובזקיפות קומה כאחת מהמאמינים באל, אפילו לנוכח השטן. אל תניח לי ללכת שולל אחריהם. אני רק מבקשת לשאת עדות למענך כדי לרצות אותך!" כשסיימתי להתפלל, הרגשתי רגועה הרבה יותר וחוויתי תחושת שחרור. ידעתי שאלוהים הוא המלווה אותי ומעניק לי כוח. כשכמעט הגענו לביתי, השוטרים עצרו בצד הדרך. לבושה במדי אסירים ואזוקה, נאלצתי להוביל אותם ברגל לביתי. כל שכניי עמדו מרחוק, הביטו בי והצביעו לעברי. יכולתי לשמוע אותם מעליבים אותי ולועגים לי מאחורי הגב. כשנכנסנו לשער שהוביל לחצר, מייד ראיתי שם את בני עושה כביסה. הוא שמע אותי נכנסת אבל לא זקף את ראשו, ואז ידעתי שהוא שונא אותי. שערות ראשיהם של חמיי האפירו, וחמותי יצאה ובירכה את השוטרים הרשעים, אבל אז היא השתתקה. שוטר מרושע אחד שאל "האם האישה הזו היא כלתך?" היא הינהנה בראשה קלות. לאחר מכן הוא התחיל לאיים על חמי ואמר, "אם היא לא תשתף איתנו פעולה, נצטרך להתקשר לבית הספר ובקרוב מאוד בניה ייזרקו משם. אנחנו אפילו נבטל את תשלומי הביטוח הלאומי שלכם, וגם את כל שאר ההטבות שאתם מקבלים". פניהם של חמיי הזקנים התקדרו כשהוא איים עליהם, וקולותיהם רעדו כשדיברו. הם הודו במהירות שנעדרתי שש או שבע שנים ושדבקתי באמונתי הדתית במקום אחר. השוטר שאג עליהם, "המפלגה והעם דאגו לכם היטב כל השנים. אימרו לנו, האם המפלגה הקומוניסטית טובה?" חמותי נבהלה מאוד וענתה מייד, "כן, היא טובה".השוטר המשיך ושאל: "והאם המדיניות הנוכחית שלה טובה?" היא ענתה, "כן, היא טובה". "וכל האסונות שהתרחשו במשפחתך", המשיך השוטר, "ומותו של בנך, האם הכול לא נגרם בגלל כלתך? האם היא לא זו שהביאה ביש מזל למשפחתך?" חמותי השפילה את ראשה והנהנה קלות. כשהשוטרים ראו שהתחבולה שלהם עבדה, הם גררו אותי פנימה וגרמו לי להתבונן בכל הפרסים שבני זכה בהם ושהיו תלויים על הקיר. אחד מהם הצביע עלי, נזף בי ואמר, "בכל ימי חיי לא נתקלתי באדם חסר אנושיות כמוך. בן כזה טוב, ואת פשוט נוטשת אותו ובורחת כדי להאמין באלוהים! מה את מרוויחה מכך?" כשהסתכלתי על כל הפרסים על הקיר שבני זכה בהם, חשבתי כיצד האמונה שלי משפיעה כעת על לימודיו, ועל האופן שבו חמיי מאוימים - משפחתי התפרקה לחלוטין! אבל מי היה הגורם לכל זה? האם זה היה רק בגלל האמונה שלי? האמונה שלי באלוהים מבקשת את האמת והולכת בדרך הנכונה בחיים. מה פסול בזה? אלמלא צדה אותי הממשלה הסינית הקומוניסטית ורדפה אותי, האם הייתי חייבת להתרחק מביתי ולהסתתר במשך כל אותן שנים? למרות זאת, הם האשימו אותי בכחש שלא איכפת לי ממשפחתי ושאיני חיה את חיי. האם בכך הם לא עיוותו את העובדות בבירור והפכו את האמת על פיה? באותו רגע, השנאה שחשתי בתוכי כלפי אותם שדים שטניים געשה ועמדה לפרוץ ממני כמו הר געש מתפרץ. רציתי לזעוק: "שדים של השטן! אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם עד לשד עצמותיי! האם לא הייתה זו הרדיפה מצד הממשלה הסינית הקומוניסטית שהרחיקה אותי מביתי כל השנים הללו? האם לא רציתי להיות לצדו של בני כדי להעניק לו אהבה וחום של אם? האם לא רציתי לחיות בשלום ובאושר עם משפחתי? ועדיין, אתם, שדים שטניים, הופכים כעת את פרצופכם ומתיימרים להיות אנשים טובים, מעלים טענות נגדנו, מגוללים את האשמה על כל מה שקרה למשפחתנו לפתחו של אלוהים ומטילים את האחריות לכל זה על כתפיי. אתם הופכים את האמת על פיה ופולטים שטויות גמורות! רוחכם הרעה סוטה כל כך, ואתם מעמידים פני תמימים בעודכם הפושעים הגרועים ביותר. אתם ממש עין רעה, אותות מבשרי רעות, נושאי בשורות איוב! הממשלה הסינית הקומוניסטית היא האשמה העיקרית בהרס משפחתי! איזה אושר יש לאנשים החיים במדינה זו?" כשסיימו את ההצגה שלהם, השוטרים צעקו עליי "זוזי!" והורו לי לצאת מהבית. אני מודה לאל הכול יכול על שהגן עליי ואיפשר לי לזהות את התחבולות הערמומיות של השטן, לראות בבירור את רשעותה הראקציונרית של הממשלה הסינית הקומוניסטית ולעמוד איתנה במתן עדותי!

ב-12 בינואר, המשטרה חקרה אותי בפעם האחרונה. שני שוטרים ניסו שוב להכריח אותי להסגיר את אחיי ואחיותיי, אך ככל שאיימו וניסו ללחוץ עליי, בכל זאת אמרתי שאני לא יודעת דבר. כששמעו אותי אומרת שאיני יודעת דבר, הם התרתחו והחלו לסטור בפרצופי בחוזקה ומשכו את השיער שלי כמו משוגעים. הם עמדו משני צדדיי, דחפו אותי לכאן ולכאן ובעטו ברגליי חזק ככל שיכלו. אחר כך הם היכו על ראשי בצינור נחושת וצעקו, "את חושבת שלא נכה אותך? מה את חושבת לעשות עם זה? בואי נראה כמה את קשוחה!" תודה לאל הכול יכול שהגן עליי. למרות העינויים האלה שלהם, כל שהרגשתי היה רק שגופי מתקהה, וחשתי אך מעט כאב. שני השוטרים הרשעים ההם עינו אותי במשך ארבע שעות, עד שהם היו מותשים לגמרי והזיעו מאוד, ורק אז הפסיקו. הם ישבו על הספה מתנשפים ואמרו, "בסדר, חכי, חכי, עד שתבלי את שארית חייך בכלא. לעולם כבר לא תהיי חופשיה, גם אם תמותי!" לא חשתי דבר כששמעתי אותם אומרים זאת, מכיוון שכבר חיזקתי את לבי ונשבעתי לא להיכנע לשדים האלה, אפילו במחיר חיי. נשאתי תפילה שקטה לאלוהים: "אלוהים, אני רוצה להתמסר לך. אפילו אם המשטרה הרעה תנעל אותי בכלא עד סוף ימיי, אני עדיין אדבק בך עד הסוף. אהלל אותך אפילו אם ישימו אותי בגיהינום!" כשחזרתי לתאי, ציפיתי בהחלט להישלח לכלא עד סוף ימיי, לכן הופתעתי מכך שאלוהים פתח לי דרך מוצא. בשעות אחר הצהריים של 16 בינואר, המשטרה שחררה אותי במפתיע ללא כל אישום.

חוויה קורעת-לב זו הייתה כמו חלום רע, שאיני יכולה לסבול להיזכר בו שוב. מעולם בחלומותיי הפרועים ביותר לא יכולתי לדמיין שאישה פשוטה כמוני תהפוך ל"מושא התעניינות" בעבור המשטרה רק משום שהיא מאמינה באלוהים, או שאיחשב לאויבת בעיני הממשלה הסינית הקומוניסטית ואמצא בסכנת חיים שכזו. פעם אחת בחקירה, שאלתי אותם, "מהו חטאי? על איזה חוק עברתי? אילו דברים אמרתי נגד המפלגה או העם? מדוע נעצרתי?" השוטרים לא היו מסוגלים לענות על שאלותיי, לכן הם פשוט צעקו עליי, "מצידנו את יכולה לגנוב ולשדוד, לבצע רצח והצתה ולמכור את גופך, לא אכפת לנו. אבל בכך שאת מאמינה באלוהים את מתקוממת נגד המפלגה הקומוניסטית, ועלייך להיענש!" מלים כה מזלזלות, רודניות ומעוותות את האמת הגיעו היישר מפיו של השטן! האמונה באלוהים והסגידה לו הן עיקרון בלתי ניתן לשינוי. הוא עולה בקנה אחד עם רצון השמיים ותואם ללבבו של העם. הממשלה הסינית הקומוניסטית מתנגדת לאלוהים ואוסרת על אנשים ללכת בדרך הנכונה. במקום זאת, היא מטילה את האשם על קורבנותיה וטוענת ללא בושה שאנו אויביה. בכך היא חושפת לחלוטין את מהותה השטנית! הממשלה הסינית הקומוניסטית לא רק מתנגדת בטירוף לעבודתו של אלוהים ואוסרת את המאמינים, אלא גם ממציאה שמועות כדי להוליך את העם שולל, כדי שהכול יאמינו לשקריה ויתכחשו לאלוהים ויתנגדו לו. היא גם הורסת את סיכוייהם של בני האדם לזכות בישועה אמיתית. קצרה היריעה מלספר את מעלליה הרעים של הממשלה הסינית הקומוניסטית, והיא עוררה עליה את זעמם של בני האדם כמו גם את חמתו של האל! לאחר שעברתי את הסבל שגרמו לי השדים ההם, ראיתי בבהירות מוחלטת את מהותה הראקציונרית של הממשלה הסינית הקומוניסטית, המתנגדת לאלוהים ופועלת בניגוד לרצון השמיים, והערכתי באמת ובתמים את האהבה והדאגה של אלוהים. ראיתי שמהותו של אלוהים היא יופי וטוב לב. בכל פעם כשכאבי הגיע לשיא, או כשהרגשתי שהגעתי לקצה גבול יכולתי לסבול, דברי אלוהים היו בתוכי, הדריכו אותי והאירו אותי, והעניקו לי כוח ואמונה. והם איפשרו לי לראות נכוחה את מזימותיו הערמומיות של השטן ולעמוד איתנה על שלי. הרגשתי באמת ובתמים את נוכחותו והנחייתו של אלוהים, ורק כך הצלחתי להתגבר על כל קושי ולשאת עדות איתנה - אהבתו של אלוהים כה נהדרת! מהיום והלאה, אקדיש את כל-כולי לגמול לאלוהים על אהבתו, ואבקש לזכות באמת ולחיות חיים בעלי משמעות.