פרק 17

אמירותיי מהדהדות כרעם ומטילות אור לארבע כנפות תבל ולעולם כולו, ובעיצומם של הרעם והברק, האנושות מוכה אפיים ארצה. אף אדם לא עמד אי פעם איתן בעיצומם של רעם וברק: רוב בני האדם מאבדים את העשתונות מרוב פחד בבוא אורי ואינם יודעים מה לעשות. כשנצנוץ קלוש של אור מתחיל להבליח במזרח, בני אדם רבים מתעוררים בן-רגע מאשליותיהם, משום הנהרה הקלושה. אולם איש מעולם לא הבין שבא היום שבו אורי יורד ארצה. רוב בני האדם מוכים בהלם לנוכח הופעת האור וחלקם צופים במבט מרותק ומסוקרן בתנועת האור ובוחנים את כיוון בואו, ואילו אחרים עומדים דרוכים אל מול האור, כדי להיטיב להבין את מקורו. כך או כך, האם מישהו אי-פעם גילה עד כמה יקר ערך הוא האור של ימינו? האם מישהו אי-פעם הבחין בייחודיות האור של ימינו? רוב בני האדם פשוט מבולבלים. האור פוצע את עיניהם ומשליך אותם לבוץ. אפשר לומר שתחת האור המעורפל הזה הארץ מכוסה בתוהו ובוהו, והמראה כה עלוב עד שכל מי שבוחן אותו מקרוב נתקף מרה שחורה מוחצת. מכך אפשר להסיק שכאשר האור יגיע לשיא עוצמתו, מצבה של הארץ יאפשר פחות לאנושות להתייצב בפניי. האור קורן על האנושות. שוב, האנושות כולה מצויה תחת הישועה של האור, אך גם מתבוססת בפצעיה. האם יש מישהו שהאור לא מכה אותו למוות? האם יש מישהו שיוכל להימלט מבעירת האור? אני פסעתי ברחבי היקום ופיזרתי בידיי את זרעי רוחי, כדי שכל האנושות על פני האדמה תתרגש ממני באופן זה. ממרום השמיים, אני מביט מטה אל פני האדמה וצופה בתופעות הגרוטסקיות והמשונות של היצורים שעל פני האדמה. נראה שפני האוקיינוסים מזדעזעים ברעידת אדמה: עופות ים מתעופפים אנה ואנה בחיפוש אחר דגים לבלוע אותם. בינתיים, קרקעית הים נותרת בבורותה והתנאים על פני הים כלל לא מצליחים לעורר בה כל תגובה, משום שקרקעית האוקיינוס שלווה כמו הרקיע השלישי: כאן, יצורים חיים, קטנים כגדולים, חיים יחד בהרמוניה ולעולם לא שרויים ב"קונפליקטים של פה ולשון". מבין שפע התופעות המשונות והבלתי צפויות, האנושות היא זו שהכי מתקשה לְרַצות אותי. המעמד שנתתי לאדם גבוה מדי ולכן האמביציה שלו גבוהה מדי, ובעיניו יש תמיד מרדנות כלשהי. אני מטיל משמעת ושופט את האדם בקפדנות רבה ובטוב לב, אך האנושות אינה מודעת לכך כלל וכלל. מעולם לא נהגתי באף בן אנוש בקשיחות – רק כשהאנושות המרתה את פי, הבאתי עליה עונש הולם, ורק כשהאנושות הייתה חלשה, הגשתי לה עזרה הולמת. אולם כשהאנושות מוסיפה להתנכר לי, ויתרה מזאת, כשהיא משתמשת בתכסיסים הערמומיים של השטן כדי למרוד בי, אני אשמיד את האנושות תכף ומיד, בלי להותיר לבני האדם הזדמנות נוספת להפגין את כישוריהם בפניי, כדי שהם לעולם לא יהיו מסוגלים להתהלך בהוד והדר ולהתעמר בזולת על פני האדמה.

אני מפעיל את סמכותי על פני האדמה וחושף את כלל עבודתי. כל מה ששייך לעבודתי משתקף על פני האדמה. האנושות על פני האדמה מעולם לא הייתה מסוגלת לתפוס את תנועותיי בשמיים וגם לא להרהר באופן יסודי במסלולים ובנתיבים של רוחי. רוב בני האנוש תופסים רק את פרטי הפרטים שמצויים מחוץ לרוחי, בלי להיות מסוגלים להבין את מצבה של רוחי בפועל. את דרישותיי לאנושות לא מציב קיומי המעורפל שבשמיים ולא מציב קיומי הקשה לתפיסה שבארץ: אני מציב דרישות ראויות לפי שיעור קומתו של האדם על פני האדמה. מעולם לא הקשיתי על אף אחד ומעולם לא דרשתי ממישהו "להקיז את דמו" להנאתי. האם ייתכן שדרישותיי מוגבלות רק לתנאים האלה? מכל שפע היצורים שעל פני האדמה, איזה מהם לא נשמע לטבעם של הדברים שבפי? איזה מהיצורים האלה הבאים בפניי לא נשרף כליל על ידי דבריי ועל ידי האש הבוערת שלי? איזה מהיצורים האלה מעז "לטופף בפניי" בעליצות גאוותנית? איזה מהיצורים האלה לא משתחווה בפניי? האם אני האל שרק כופה שקט על הבריאה? מבין שפע הדברים שבבריאה, אני בוחר באלה שעומדים בכוונתי. מבין שפע בני האנוש שבאנושות, אני בוחר באלה שדואגים ללבי. אני בוחר את הכוכבים הטובים ביותר ובכך מוסיף נצנוץ קלוש של אור למלכותי. אני מתהלך על פני האדמה ומפיץ את ניחוחי לכל עבר, ובכל מקום אני מותיר מאחוריי את דמותי. קולי מהדהד בכל מקום. בני אדם בכל מקום מביטים ארוכות במראות היפהפיים של העבר, משום שהאנושות כולה נזכרת בעבר...

האנושות כולה משתוקקת לראות את פניי, אך כשאני יורד ארצה באופן אישי, כל בני האדם מתנגדים לבואי ומגרשים את האור, כאילו הייתי אויבו של האדם בשמיים. האדם מקבל את פניי בעיניים המנצנצות במגננה ונותר דרוך ללא הפסק בחשש עמוק שמא יש לי תוכניות אחרות עבורו. מאחר שבני האנוש מתייחסים אליי כאל ידיד לא מוכר, הם מרגישים כאילו שאני מטפח כוונה להרוג אותם ללא אבחנה. בעיני האדם, אני יריב קטלני. אפילו לאחר שהאדם טעם מהחום שלי בעיצומו של אסון, הוא עדיין אינו מודע לאהבתי והוא עדיין נחוש בדעתו להתחמק ממני ולהתריס נגדי. לא רק שאינני מנצל את מצבו של האדם כדי לפעול נגדו, אני אף חובק אותו בחום, ממלא את פיו במתיקות ומכניס לבטנו מזון נחוץ. אולם כשחרון אפי הקוצף ירעיד את ההרים והנהרות, כבר לא אושיט לאדם עזרה באופנים שונים לנוכח פחדנותו. באותו רגע, ארתח מזעם ולא אתן לאף יצור חי הזדמנות להכות על חטא, אזנח את תקוותיו של האדם ואטיל את התוכחה שהוא ראוי לה במידה כה רבה. באותו רגע, רעם וברק מבהיקים ושואגים כמו גלי האוקיינוס הסוערים בזעם וכמו עשרות אלפי הרים מתמוטטים. משום מרדנותו של האדם, הרעם והברק מכים בו ויצורים אחרים נמחים בפיצוץ של הרעם והברק, והתבל כולה שוקעת פתאום לתוהו ובוהו והבריאה לא מסוגלת להשיב לעצמה את נשמת החיים הקדמונית. המוני בני האנוש אינם יכולים להימלט משאגת הרעם. כשהברק מבריק, המוני בני אנוש נופלים אל תוך השצף הזורם ונסחפים בזרמים השוטפים מטה מההרים. לפתע פתאום, עולמם של "בני אדם" מתכנס במקום ה"יעד" של האדם. גוויות נסחפות אנה ואנה על פני האוקיינוס. האנושות כולה מתרחקת ממני מאוד משום חרון אפי, מפני שהאדם חטא כנגד מהותה של רוחי ומרדנותו פגעה בי. אולם במקומות היבשים, בני אדם אחרים עדיין נהנים בצחוק ובשיר מההבטחות שהענקתי להם.

כשכל בני האדם משתתקים, אני פולט קרן אור מול עיניהם. לאחר מכן, דעתם של בני האדם נעשית צלולה ועיניהם מבהירות והם לא מוכנים עוד להחריש. כך, רגש רוחני חודר מיד אל לבם. ברגע הזה, האנושות כולה קמה לתחייה. כל בני האדם משליכים הצדה את התלונות שלא ביטאו ובאים בפניי, לאחר שזכו בהזדמנות נוספת להינצל באמצעות הדברים שאני מכריז. זאת משום שכל בני האנוש שואפים לחיות על פני האדמה. אולם מי מביניהם התכוון אי-פעם לחיות למעני? מי מביניהם גילה אי-פעם דברים נהדרים בתוכו שהוא מציע אותם לי כדי להסב לי נחת? מי מביניהם הבחין אי-פעם בניחוח המפתה שלי? כל בני האנוש הם חומר גס ולא מזוקק: כלפי חוץ, נדמה שעיניהם סנוורו, אך בעצם מהותם הם אינם אוהבים אותי בכנות, משום שעמוק בלב האנושי, מעולם לא היה אפילו שמץ ממני. האדם לוקה בחסר יותר מדי: דומה שהשוואה שלו אליי מראה פער רחב כרחוק שמיים וארץ. אף על פי כן, אינני תוקף את האדם בנקודות התורפה הפגיעות שלו ואינני לועג לו על ליקוייו. ידיי עובדות על פני האדמה זה אלפי שנים, ובכל אותה עת, עיניי משגיחות על האנושות כולה. בכל זאת, מעולם לא נטלתי חיים אפילו של אדם אחד כדי לשחק בהם כאילו היו צעצוע. אני רואה את מכאובי לבו של האדם ואת המחיר שהוא שילם. כשהוא ניצב בפניי, אינני רוצה לתפוס אותו לא מוכן כדי לייסר אותו, וגם לא להעניק לו דברים לא רצויים. תחת זאת, בכל הזמן הזה רק קיימתי את האדם והענקתי לו דברים. לפיכך, כל דבר שהאדם נהנה ממנו נובע לחלוטין מחסדי ומנדיבות ידי. משום שאני על פני האדמה, האדם מעולם לא היה צריך לסבול ייסורי רעב. תחת זאת, אני מאפשר לאדם לקבל מידיי את הדברים שהוא יכול ליהנות מהם, ואני מתיר לאנושות לחיות בברכתי. האין האנושות כולה חיה תחת הייסורים שאני מטיל? כשם שטמון שפע במעמקי ההרים וכשם שבימים מצוי שלל דברים שאפשר ליהנות מהם, כך לכל בני האדם החיים בתוך דבריי יש מזון שהם מעריכים וטועמים ממנו, הלא כן? אני על פני האדמה, והאנושות נהנית מברכותיי על פני האדמה. כשאעזוב את פני האדמה – וזה גם הרגע שבו עבודתי תושלם – האנושות כבר לא תזכה לתנאים מיוחדים ממני משום חולשתה.

16 במרץ, 1992

קודם: פרק 16

הבא: פרק 18

דברי אלוהים הם הבסיס לאמונתו של האדם. האם חשתם משבר אמונה, או שאתם צריכים להקשיב לקולו של אלוהים ולפתח אמונה אמיתית בו? האתר שלנו מציג את הדברים שרוח הקודש אומרת לכל הכנסיות, ואלה יסייעו לכם. אתם מוזמנים לשוחח עימנו בצ'ט ולהחליף רעיונות.

תוכן דומה

אלוהים שולט בגורל האנושות כולה

כבני אנוש וכמשיחיים אדוקים, אחריותנו וחובתנו הן להעלות כמנחה את שכלנו ואת גופנו למען מילוי התפקיד שאלוהים מטיל עלינו, מפני שכל הווייתנו...

עבודת האל ועבודת האדם

איזה חלק מתוך עבודתו של האדם הוא עבודתה של רוח הקודש, ואיזה חלק הוא חווייתו של האדם? גם כיום, אפשר לומר שבני האדם עדיין לא מבינים את השאלות...

אלוהים עצמו, הייחודי ה'

קדושתו של אלוהים (ב')אחים ואחיות, הבה נשיר היום מזמור. בחרו מזמור שאתם אוהבים ושרים דרך קבע. (היינו רוצים לשיר מזמור מדברי האל, "אהבה טהורה...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה