יש דברים כה רבים שאני רוצה לומר לאדם, דברים כה רבים שעליי לומר לו. אולם יכולות הקבלה של האדם דלות מדי: הוא לא מסוגל להבין את דבריי בשלמותם, כפי שאני מביע אותם – הוא מבין רק היבט אחד ונותר בור באשר להיבטים האחרים. אולם אני לא ממית את האדם משום חוסר האונים שלו, ואני לא מתמלא עצב משום חולשתו. אני רק עושה את עבודתי ומדבר כפי שעשיתי תמיד, על אף שבני האדם לא מבינים את רצוני. בבוא היום, בני האדם יכירו אותי בעומק לבם ויזכרו אותי במחשבותיהם. הרגע שבו אעזוב את פני האדמה יהיה גם בדיוק הרגע שבו אעלה אל כס המלוכה בלבו של האדם, כלומר זה יהיה הזמן שבו כל בני האדם יכירו אותי. זה יהיה גם הזמן שבו בניי ועמי ימשלו בעולם. בני האדם שמכירים אותי יהיו ללא ספק עמודי התווך של מלכותי, והם היחידים שיהיו כשירים למשול ולהיות בעלי כוח במלכותי. כל בני האדם שמכירים אותי ניחנים בהווייתי ומסוגלים להביא אותי לידי ביטוי בקרב כל בני האדם. לא משנה לי באיזו מידה האדם מכיר אותי: איש לא יכול להפריע לעבודתי בכל דרך שהיא, ובני האדם לא יכולים להגיש לי סיוע או לעשות עבורי דבר. האדם יכול רק לנהוג לפי הנחייתי לאורי ולחפש את רצוני באור זה. כיום, לבני האדם יש הסמכות, והם מאמינים שהם מסוגלים להלך לפניי בגאוותנות, לצחוק ולהתבדח איתי בלי כל עכבה, ולפנות אליי כאילו אני ברמתם. אולם האדם עדיין לא מכיר אותי, והוא עדיין מאמין שבעיקרו של דבר, אנחנו די שווים, שגם הוא וגם אני בשר ודם, ושגם הוא וגם אני חיים בעולם האנושי. יראתו כלפיי דלה מדי – הוא ירא אותי בנוכחותי, אך אינו מסוגל לשרת אותי בפני רוחי. נדמה שבעיני האדם, רוחי איננה קיימת בכלל. כתוצאה מכך, אף אדם לא הכיר את רוחי אי-פעם. ובני האדם רואים בהתגלמותי רק גוף בשר ודם, ואינם תופסים את רוח האל. האם רצוני באמת יכול לבוא כך לידי ביצוע? בני האדם מומחים בהונאתי. נדמה שהשטן אימן אותם במיוחד כדי לשטות בי. אולם השטן לא מדאיג אותי. עדיין אשתמש בחוכמתי לכבוש את האנושות כולה ולהביס את משחית כל בני האדם, כדי שמלכותי תוכל לקום על פני האדמה.

בקרב בני האדם, ישנם כאלה שניסו לברר מה גודלם של הכוכבים, או מהו סדר הגודל של החלל. אולם מחקרם של אלה מעולם לא נשא פרי, והם יכולים רק להתבייש, להשתאות ולקבל על עצמם את הכישלון. מהסתכלותי בכל בני האדם, ומהתבוננות בדינמיקה של בני האדם בכישלונותיהם, אני לא רואה אף אחד שמשוכנע לחלוטין בקיומי ואף אחד שנשמע לי ומתמסר לי. כמה פרועות הן שאיפות בני האדם! כשהיה עוד חושך על פני תהום, התחלתי לטעום את מרירות העולם בקרב בני האדם. רוחי נודדת ברחבי העולם ומתבוננת בלבבות כל בני האדם, וגם כך, אני כובש את לבם של בני האדם בהתגלמותי כבשר ודם. האדם לא רואה אותי משום שהוא עיוור. האדם לא מכיר אותי משום שהוא הפך לחסר תחושה. האדם מתנגד לי משום שהוא מרדן. האדם מתחיל להשתחוות בפניי משום שכבשתי אותו. האדם מתחיל לאהוב אותי משום שאני ראוי לאהבת האדם מעצם טבעי. האדם מביא אותי לידי ביטוי ומגשים אותי משום שכוחי וחוכמתי הופכים אותו לאדם כלבבי. יש לאדם מקום בלבו עבורי, אך מעולם לא זכיתי לאהבתו של האדם כלפיי ברוחו. אומנם יש דברים ברוח האדם שהוא אוהב יותר מכל דבר אחר, אבל אני לא אחד מהדברים האלה. לכן אהבת האדם היא כבועת סבון: כשהרוח נושבת, היא מתנפצת ואיננה, והיא לא שבה לעולם. תמיד הייתי יציב וקבוע בגישתי כלפי האדם. האם ישנו בן אדם כלשהו שעשה אותו דבר? בעיני האדם, אני בלתי ניתן למישוש ובלתי נראה בדיוק כמו האוויר, ומשום כך רוב רובם של בני האדם מחפשים אותי אך ורק בשמיים חסרי-הגבול, או בים הגלי, או באגם הרגוע, או במכתבים ודוקטרינות ריקים מתוכן. אין אפילו אדם אחד שיודע את מהותה האמיתית של האנושות. עוד פחות מזה, אין אף אדם אחד שיכול לומר משהו על המסתורין שבי, ולכן אני לא דורש מהאדם להגיע לרף הגבוה ביותר שהוא מדמיין לעצמו שאני דורש ממנו.

למשמע דבריי, הרים מתמוטטים, זרמי מים משנים את כיוונם, האדם מתמסר ואגמים מתחילים לזרום בלי הפסק. גם אם ימים עכורים גואים בזעם כלפי הרקיע, למשמע דבריי, הימים האלה שוככים והופכים רגועים כפני מימיו של אגם. בנפנוף העדין ביותר של ידי, סופות עזות נרגעות מיד ועוזבות, ועולם בני האדם שב מיד למצב של רוגע. אולם כשאני משחרר את זעמי, ההרים מיד נקרעים לגזרים, הקרקע מיד מתחילה להזדעזע, מים מיד מתייבשים ואסון מיד מכה באנושות. בגלל זעמי, איני מתחשב בצרחות בני האדם, ואיני מספק תמיכה במענה לזעקתם, משום שכעסי גואה. בהיותי בשמיים, הכוכבים מעולם לא נבהלו מנוכחותי. במקום זאת, הם משקיעים את לבם בעבודה למעני, ולכן אני מעניק להם עוד אור וגורם להם להאיר באור בהיר יותר, כך שהם זוכים ממני לכבוד גדול יותר. ככל שהשמיים בהירים יותר, כך העולם שלמטה חשוך יותר. בני אדם כה רבים התלוננו על כך שההסדרים שלי אינם הולמים, ובני אדם כה רבים עזבו אותי לייסד מלכות משלהם, שבה הם משתמשים כדי לבגוד בי ולהפוך את מצב החושך. אולם מי השיג זאת משום נחישותו? ומי הצליח לקיים את החלטתו? מי יכול לבטל את מה שידי כבר הסדירה? כאשר האביב מתפשט בעולם, אני שולח אור לעולם בסודיות ובשקט, כך שהאדם חש על פני האדמה תחושה רגעית של רעננות באוויר. אולם בדיוק באותו רגע, אני מטשטש את עיני האדם, כך שהוא רואה רק ערפל המכסה את הקרקע, וכל האנשים והדברים נעשים מעורפלים. נותר לבני האדם רק להיאנח, "למה האור נמשך רגע אחד בלבד?" "למה אלוהים נותן לבני האדם רק ערפל ואובך?" בייאושם של בני האדם, הערפל נעלם בן-רגע, אך כשקולטת עינם נצנוץ של אור, אני מביא עליהם מבול של גשם, וסופת הרעמים קורעת את עור התוף שלהם בשנתם. הם אחוזי בהלה ואין להם זמן לתפוס מחסה, והם יטבעו בגשם הכבד. בן-רגע, כל הדברים תחת השמיים נשטפים ומתנקים בחרון אפי הזועף. בני האדם כבר לא מתלוננים על כך שפרץ הגשם הכבד, ונולדת בקרבם יראה. משום מתקפת הגשם הפתאומי הזה, רוב רובם של בני האדם טובעים במים הממטירים מן השמיים והופכים לגוויות במים. אני מביט בעולם כולו ורואה שרבים מתעוררים, שרבים מכים על חטא ושרבים מחפשים את המקור של המים בסירות קטנות, שרבים משתחווים בפניי ומבקשים מחילה, שרבים ראו את האור, שרבים ראו את פניי, שלרבים יש האומץ לחיות, שכל העולם השתנה. בעקבות הגשם הכבד הזה, כל הדברים חזרו להיות מה שהם היו בדעתי, והם לא ישובו להמרות את פי. עד מהרה, העולם כולו מתמלא בקול צחוק, ובכל מקום על פני האדמה יש אווירה של הלל, ואין מקום שבו לא שוכן כבודי. חוכמתי נמצאת בכל מקום על פני האדמה, ובכל רחבי תבל. פירות חוכמתי נמצאים בקרב כל הדברים, בקרב בני האדם שופעת מלאכת המחשבת של חוכמתי. הכל ככל הדברים במלכותי, וכל בני האדם שוכנים במנוחה תחת שמיי כמו הכבשים בשדות המרעה שלי. אני נע מעל כל בני האדם וצופה בכל מקום. דבר לעולם לא נראה ישן, ואף אדם איננו כשהיה. אני נח על כס מלכותי, רכון מעל כל התבל, ואני מרוצה לגמרי, משום שכל הדברים השיגו מחדש את קדושתם. אני יכול לשכון שוב בציון לבטח, ובני האדם בעולם יכולים לחיות חיים שלווים ושבעי רצון תחת ידי המכוונת. כל העמים מנהלים את כל מה שבידי. כל העמים זכו מחדש בתבונה ובמראה המקוריים שלהם. הם כבר לא מכוסים באבק – במלכותי, הם טהורים כאבן ירקן, ופניו של כל אחד מהם הם כפנים הקדושים המצויים בלבו של האדם, משום שמלכותי הוקמה בקרב בני האדם.

14 במרץ 1992