הבה נתחיל בכך שניזכר במה ששיתפנו בכינוס האחרון שלנו. (בכינוס האחרון שלנו, שיתפנו על הנושא "מהי המשמעות של חתירה אל האמת." תחילה התמקדנו בשאלה הבאה: "בהתחשב בכך שהדברים שאנשים מאמינים שהם טובים ונכונים אינם האמת, מדוע הם עדיין דבקים בדברים האלה כאילו הם האמת וחושבים שבכך הם חותרים אל האמת?" פירטת שלוש סיבות לכך. דיברת בעיקר על הראשונה שבהן שהיא, מהם בדיוק הדברים האלה שאנשים מאמינים בתפיסותיהם שהם טובים וצודקים.) בכינוס האחרון שלנו שיתפנו בעיקר על הסיבה הראשונה. דיברנו על דברים שאנשים מאמינים בתפיסותיהם שהם טובים ונכונים, וחילקנו את הדברים האלה לשתי קטגוריות רחבות: הראשונה היא "התנהגויות טובות", והשנייה היא "התנהלות מוסרית טובה." בסך הכל, הבאתי שש דוגמאות לקטגוריה הראשונה של "התנהגויות טובות": להיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן, להיות אדיב, לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים, להיות חביב ולהיות נגיש. עדיין לא שיתפנו על הקטגוריה השנייה, "התנהלות מוסרית טובה." יש כמה נושאים שעלינו לבחון מעט לאחר השיתוף עליהם, ללטש ולהבהיר את האמיתות והעקרונות של השיתוף הזה, ולהפוך את הכול לחד וברור. כך יהיה לכם קל יותר להבין את האמת. השיתוף שלנו בפעם הקודמת היה מורכב מכמה חלקים רחבים, וכן גם היו בו כמה דוגמאות ספציפיות. זה נראה הרבה, אך האמת היא שפשוט שיתפנו על כמה דברים ספציפיים בתוך הסעיפים הרחבים האלה, ופירקנו את הפרטים האלה עוד יותר כדי שהשיתוף יהיה קצת יותר ברור ומובחן. הבאנו שש דוגמאות להתנהגויות טובות, אבל לא שיתפנו בפירוט על כל אחת מהן, אחת לאחת. בין הדוגמאות האלה, להיות משכיל והגיוני היא הדגמה קלאסית של מה שאנשים מאמינים בתפיסותיהם כנכון וטוב. שיתפנו קצת יותר על הדוגמה הזאת. היתר דומות לה; אתם יכולים להשתמש בשיטה דומה כדי לנתח ולהבחין בהן.

היום, לפני שנגיע לתוכן המתאים של השיתוף שלנו, אספר לכם שני סיפורים קצרים. האם אתם אוהבים להקשיב לסיפורים? (כן.) זה לא כל כך מעייף, להקשיב לסיפור, ולא נדרש יותר מדי ריכוז. אין צורך להשקיע מאמץ, יחסית, וזה יכול להיות די מעניין. לכן, הקשיבו בקשב רב, ובזמן שאתם מקשיבים לתוכן הסיפורים, חשבו גם מדוע אני מספר אותם – אילו רעיונות ספציפיים ומרכזיים כלולים בהם, או במילים אחרות, אילו דברים מעשיים אנשים יכולים להשיג על ידי הקשבה להם. בואו נתחיל עם הסיפורים שלנו. אלה הסיפורים של שיאושיאו ושיאוג'י.

הסיפורים של שיאושיאו ושיאוג'י

במשך זמן מה שיאושיאו חש כאב בעיניו, יחד עם ראייה מטושטשת, רגישות לאור, דמעות שנגרמו על ידי הרוח, תחושה שיש משהו בעיניו, ועוד סימפטומים דומים. הוא היה משפשף את עיניו, אבל זה לא עזר. שיאושיאו לא ידע מה לא בסדר איתו. הוא חשב: "מעולם לא הייתה לי בעיה עם העיניים לפני כן והראייה שלי בסדר. מה קורה?" כשהוא הביט במראה, עיניו נראו כמו קודם – רק קצת יותר אדומות. הדבר היה תמוה בעיני שיאושיאו ומטריד מעט. בתחילה הוא לא התייחס לכך יותר מדי, אך כשהתסמינים החלו להופיע בתדירות הולכת וגוברת, הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר בסופו של דבר. הוא חשב: "האם אני צריך ללכת לרופא, או לנסות לטפל בזה בעצמי? למצוא על כך מידע יהיה כרוך בכאב, ואני עלול לאבחן לא נכון את הבעיה האמיתית. כדאי שאלך מייד לרופא; בטוח שהוא יאבחן באופן מדויק." וכך, שיאושיאו הלך לרופא. הרופא בדק אותו ולא מצא בעיות משמעותיות. הוא נתן לו מרשם לטיפות עיניים רגילות וייעץ לו לשים לב ולא להעמיס על עיניו יתר על המידה. שיאושיאו חש הקלה רבה כשנאמר לו שאין בעיה רצינית בעיניו. לאחר ששיאושיאו חזר לביתו, הוא השתמש בטיפות העיניים מדי יום, בשעות ובמינון כפי שהרופא הורה לו, ותוך מספר ימים התסמינים שלו פחתו. מועקה גדולה הוסרה מליבו של שיאושיאו: הוא הרגיש שאם התרופה יכולה לרפא אותו, כנראה שהבעיה לא רצינית. אבל תחושה זו לא נמשכה זמן רב. כעבור זמן מה התסמינים חזרו ושיאושיאו הגדיל את מינון טיפת העיניים שלו. הוא הרגיש קצת יותר טוב והתסמינים פחתו במקצת. אך כמה ימים לאחר מכן עיניו חזרו להיות כפי שהיו קודם, והתסמינים החמירו ונעשו תכופים יותר. שיאושיאו לא הצליח להבין זאת והוא הרגיש גל נוסף של אומללות שוטף אותו: "מה עלי לעשות? התרופה שהרופא נתן לי לא עובדת. האם זה אומר שיש משהו מאוד לא בסדר בעיניים שלי? אני לא יכול להתעלם מזה." הוא החליט לא ללכת הפעם לרופא ולהתייעץ איתו על בעיות העיניים שלו. במקום זאת, הוא בחר לפתור את הבעיה בכוחות עצמו. הוא נכנס לאינטרנט ומצא כל מיני סרטונים ומידע שקשורים לתסמינים שלו. ברובם נאמר שבעיות אלה נגרמות כתוצאה משימוש לא נכון בעיניים, שהוא צריך לטפל בעיניו, ושחשוב עוד יותר שהוא ישתמש בהן כראוי. שיאושיאו הרגיש כי עצה זו לא מועילה, וכי הדבר לא יכול לפתור את הבעיה שלו. לכן הוא המשיך לחפש מידע. יום אחד הוא נתקל במקור שבו נאמר שהתסמינים שלו עשויים להיגרם מדימום ברשתית, אשר יכול להיות סימן לגלאוקומה. ייתכן גם שהתסמינים שלו עלולים להתפתח לקטרקט ככל שהם יתקדמו. כאשר שיאושיאו קרא את המילים "גלאוקומה" ו"קטרקט", ראשו היה כמרקחה. הכל סביבו השחיר והוא כמעט התעלף, לבו הלם בחזהו. "הוי אלוהים, מה קורה? באמת יהיו לי גלאוקומה וקטרקט? שמעתי שלטיפול בקטרקט נדרש ניתוח, ושאם יש לך גלאוקומה, אתה צפוי להתעוור! זה יהיה הסוף שלי, לא? אני עדיין צעיר – אם אני אתעוור, איך אוכל, כעיוור, להמשיך לחיות את שארית חיי? למה אצטרך לצפות? האם אצטרך לבלות את חיי באפלה?" כאשר שיאושיאו קרא את המילים "גלאוקומה" ו"קטרקט", הוא כבר לא יכול היה לשבת בשקט. הוא היה נסער, והוא שקע עמוק יותר לתוך דיכאון ודכדוך. הוא לא ידע מה לעשות וכיצד להתמודד עם הימים הבאים. הוא התמלא עצבות וכל מה שהיה מונח לפניו היה לוט בערפל. לנוכח בעיה זו, שיאושיאו שקע לחלוטין לתוך ייאוש. הוא איבד עניין בחיים ולא הצליח לאזור כוחות כדי לבצע את חובתו. הוא לא רצה לחזור לרופא או לספר לאנשים אחרים על בעיות העיניים שלו. כמובן שהוא פחד שאנשים יבינו שיתפתחו אצלו גלאוקומה או קטרקט. וכך שיאושיאו עבר יום אחר יום, בדיכאון, בשליליות ובבלבול. הוא לא העז לחזות או לתכנן את עתידו, כי עבורו, העתיד היה דבר נורא ושובר לב. הוא חי את ימיו בדיכאון וייאוש, במצב רוח נורא. הוא לא רצה להתפלל ולקרוא את דברי האל, והוא בהחלט לא רצה לדבר עם אנשים אחרים. נראה היה שהוא הפך לאדם אחר לגמרי. לאחר כמה ימים כאלה, לפתע צצה בראשו של שיאושיאו מחשבה: "אני מצוי במצב מצער. מכיוון שעתידי עגום והאל, במקום להגן עליי, אפשר לי לחלות במחלה הזו, מדוע שאמשיך לעשות כמיטב יכולתי בביצוע חובתי? למה שלא אנצל את ההזדמנות, כשהראייה שלי עדיין טובה, לעשות חלק מהדברים שאני אוהב ולטפל בעצמי? למה החיים שלי צריכים להיות כל כך מתישים? למה שאפגע בעצמי ואתייחס לעצמי כל כך רע?" וכך, כששיאושיאו לא ישן, אכל או עבד, הוא בילה את רוב זמנו באינטרנט, שיחק משחקים, צפה בסרטונים, צפה בתוכניות רצף, וכשהוא יצא את ביתו הוא אפילו לקח איתו את הטלפון שלו ושיחק בו משחקים ללא הרף. הוא בילה את ימיו שקוע בעולם האינטרנט. באופן טבעי, ככל שעשה זאת, הכאב בעיניו הלך והחמיר וגם התסמינים נעשו חמורים יותר. כשהוא לא יכול היה לסבול זאת יותר, הוא השתמש בכמה מטיפות העיניים שלו כדי להקל על התסמינים, וכשמצבו השתפר מעט, הוא היה שוקע מחדש באינטרנט וצופה בדברים שהוא אוהב. זו הייתה דרכו להפיג את הפחד והאימה שבעומק לבו, וזו הייתה דרכו להעביר את הזמן, לעבור את ימיו. בכל פעם שעיניו כאבו והתסמינים שלו החמירו, שיאושיאו היה מסתכל באופן לא מודע על האנשים סביבו וחושב: "אנשים אחרים משתמשים בעיניהם כמוני. למה העיניים שלהם לא מאדימות ודומעות כל הזמן, והם לא מרגישים שמשהו תקוע בהן? למה אני הוא זה עם המחלה הזאת? האין זה האל שמפלה בין אנשים? השקעתי מעצמי כל כך הרבה למען האל; מדוע הוא לא מגן עלי? האל כל כך לא הוגן! מדוע כולם ברי מזל מספיק כדי לזכות בהגנתו של האל, אך אני לא יכול? למה כל המזל הרע תמיד נופל בחלקי?" ככל ששיאושיאו חשב יותר, כך הוא נעשה כועס ומרוגז יותר, וככל שהוא נעשה כועס יותר, כך הוא רצה יותר להשתמש בבידור ובילויים מקוונים כדי להפיג את המרירות והכעס שלו. הוא רצה להיפטר ממחלת העיניים שלו בהקדם האפשרי, אבל ככל שהוא רצה להיפטר מהמרירות והכעס שלו, כך היו לו פחות שמחה ושלווה, וכך הוא הרגיש יותר חסר מזל, לא משנה כמה הוא היה שקוע באינטרנט. ובלבו הוא התלונן על כך שהאל אינו הוגן. כך חלפו הימים בזה אחר זה. בעיית העיניים של שיאושיאו לא השתפרה, ומצב רוחו הלך והחמיר. על רקע זה, שיאושיאו הרגיש עוד יותר חסר אונים וחסר מזל. כך נמשכו חייו של שיאושיאו. איש לא יכול היה לעזור לו, והוא לא ביקש עזרה. הוא פשוט עבר כל יום בערפל, מדוכא וחסר אונים.

זה היה סיפורו של שיאושיאו. נסיים אותו כאן. הסיפור הבא הוא סיפורו של שיאוג'י.

בעת ביצוע חובתו, שיאוג'י נתקל באותה בעיה כמו זו של שיאושיאו. ראייתו נעשתה מטושטשת ועיניו נעשו לעתים קרובות נפוחות וכואבות. לעתים קרובות הוא חש שמשהו תקוע בעיניו, והוא לא הרגיש טוב יותר לאחר ששפשף אותן. הוא חשב: "מה קורה כאן? העיניים שלי היו פעם נפלאות; מעולם לא ביקרתי אצל רופא עיניים. מה קורה להן לאחרונה? יכול להיות שיש לי בעיה בעיניים?" כשהביט במראה, עיניו לא נראו שונות מבעבר. הוא פשוט הרגיש צריבה בעיניים, וכשהוא מצמץ בהן חזק, הוא הרגיש שהן כואבות ונפוחות עוד יותר והן התחילו לדמוע. שיאוג'י הרגיש שמשהו לא בסדר בעיניו, וחשב: "בעיות עיניים הן עניין רציני. אסור לי להתעלם מהדבר. בכל זאת, אני לא מרגיש כל כך רע, והדבר לא משפיע על חיי או על חובתי. הדברים בעבודת הכנסייה כל כך עמוסים לאחרונה, ואם אפנה לרופא יהיו לכך השלכות על חובתי. כשיהיה לי זמן פנוי פשוט אחפש מידע על הבעיה." לאחר שהחליט כך, שיאוג'י חיפש מידע רלוונטי כאשר היה לו זמן מה לאחר ביצוע חובתו, והוא למד שאין בעיה גדולה בעיניו – אי הנוחות שלו נבעה משימוש יתר בעיניו לאורך זמן. עם שימוש נכון בעיניים, טיפול מתאים וכמה תרגילים מתאימים, עיניו יחזרו לתפקוד רגיל. שיאוג'י שמח מאוד כשקרא זאת. "זו לא בעיה רצינית ולכן אני לא צריך להיות מודאג יותר מדי. במקור הזה נאמר שאני צריך להשתמש כראוי בעיניים שלי ולאמן אותן נכון – אז אני רק אבדוק איך להשתמש בעיניים שלי כמו שצריך ואילו תרגילים אני צריך לעשות כדי להחזיר אותן לתפקוד רגיל." ואז הוא חיפש מידע רלוונטי יותר ובחר כמה שיטות וגישות שהתאימו למצבו. מכאן ואילך, בנוסף לחייו הרגילים ולביצוע חובתו, לשיאוג'י הייתה משימה חדשה: משימת הטיפול בעיניו. מדי יום הוא תרגל את טכניקות הטיפול בעיניים שאותן למד. כשניסה אותן, הוא בדק אם הן מקלות על התסמינים בעיניו. לאחר תקופה של בדיקה והתנסות בהן, שיאוג'י הרגיש שחלק מהשיטות עבדו, בעוד שאחרות היו טובות רק בתיאוריה, לא בפועל – לפחות הן לא יכלו לתקן את הבעיה שלו. וכך, בהתבסס על ממצאיו מאותה תקופה ראשונית, שיאוג'י בחר כמה שיטות וטכניקות שעבדו עבורו לשמירה על בריאות עיניו. הוא הקפיד על טיפול ושימוש נאות בעיניו מדי יום, כאשר הדבר לא עיכב אותו בביצוע חובתו. לאחר זמן מה, שיאוג'י באמת הרגיש טוב יותר ויותר בעיניו; התסמינים הקודמים – אדמומית, כאב, תחושת צריבה וכן הלאה – החלו לדעוך אט אט והופיעו בתדירות נמוכה יותר. שיאוג'י הרגיש בר מזל. "תודה לאל על מנהיגותו. זהו חסדו וזוהי הדרכתו." למרות שהוא שהבעיות בעיניו פחתו והתסמינים נעשו פחות חמורים, שיאוג'י המשיך לתרגל את שיטות הטיפול בעיניים ולהשתמש בעיניו בצורה נכונה, מבלי להתרשל. לאחר זמן מה עיניו חזרו לתפקוד רגיל לגמרי. מניסיון זה, שיאוג'י למד כמה דרכים לשמור על בריאות עיניו, והוא גם למד כיצד להשתמש בעיניו ולחיות נכון. הוא הוסיף מעט ידע חיובי והגיוני לרפרטואר שלו בחיים. שיאוג'י היה מאושר מאוד. הוא הרגיש שלמרות שהוא חווה כמה עליות ומורדות וכמה חוויות יוצאות דופן, בסופו של דבר הוא צבר מכך ניסיון חיים יקר ערך. בכל פעם שמישהו סביבו אמר שהעיניים שלו כואבות, שהן נפוחות וצורבות, שיאוג'י היה מספר לו בגילוי לב על החוויה שלו ועל הגישות והטכניקות שבהן השתמש. בעזרתו של שיאוג'י, אלה שחוו תסמינים של בעיות עיניים, למדו גם הם דרכים ושיטות להשתמש כראוי בעיניהם כדי לשמור על בריאותן. שיאוג'י היה מאושר, והוא עזר מאוד לאנשים סביבו. וכך, במהלך הזמן הזה, שיאוג'י והאחרים צברו ידע הגיוני הנדרש לאנשים בחייהם כבני אדם. כולם עבדו וביצעו את חובותיהם יחד, בשמחה ובחדווה. שיאוג'י לא נכנע לשליליות או לחוסר אונים בגלל בעיית העיניים שלו, והוא מעולם לא התלונן על מזלו הרע. למרות שהוא מצא כמה מהטיעונים המדאיגים כשחיפש מידע כמו שיאושיאו, הוא לא התייחס אליהם ברצינות רבה מדי. במקום זאת, הוא פתר את הבעיה שלו באופן פעיל ונכון. כאשר אותו דבר קרה לשיאושיאו, הוא שקע שוב ושוב בדיכאון, בחוסר אונים ובבלבול. שיאוג'י, לעומת זאת, לא רק נמנע מלשקוע בדיכאון ובבלבול, הוא גם לא חש טינה כלפי האל – והוא אפילו השיג מהמאורעות האלה גישה מועילה, פעילה וחיובית יותר כלפי החיים. הוא עזר לעצמו, והוא עזר לאחרים.

אלה היו הסיפורים של שיאושיאו ושיאוג'י. שמעתם עכשיו את שני הסיפורים שלהם. האם אתם מבינים אותם? איזה מהם אתם אוהבים: את זה של שיאושיאו או את של שיאוג'י? (של שיאוג'י.) אם כך, מה רע לגבי שיאושיאו? (כשהדברים קרו לו, הוא לא היה מסוגל להתמודד איתם כראוי. הוא היה שלילי ומתנגד.) להיות שלילי ומתנגד פירושו להביא להרס של עצמך. כשדברים קורים לאנשים אחרים, הם יכולים לחפש את האמת כדי לפתור אותם, אך כשקרה דבר לשיאושיאו, הוא לא היה מסוגל לחפש את האמת, הוא בחר בשליליות ובהתנגדות. הוא הביא על עצמו את חורבנו שלו. בימינו, המידע עשוי להיות מתקדם, אך בעולם שטני זה, יש שקרים ותחבולות למכביר. העולם מלא שקרים ותחבולות. כאשר אנשים מתמודדים עם בעיה כלשהי או עם כל סוג של מידע בעולם הכאוטי הזה, חייבת להיות להם חוכמה, הם חייבים להיות אינטליגנטיים ובעלי תפיסה, והם חייבים להיות בעלי יכולת הבחנה. עליהם לסנן סוגים שונים של מידע בקפדנות מנקודת מבט נכונה. אסור לאנשים להאמין בקלות לכל טיעון, ובוודאי שאל להם לקבל בקלות כל סוג של מידע. בעולמו של השטן, כל האנשים משקרים, והשקרנים לעולם לא נושאים באחריות. הם מספרים את השקרים שלהם וזהו זה. אף אחד בעולם הזה לא מגנה שקרים; אף אחד לא מגנה תחבולות. קשה להבין לאשורו את לבו של אדם, ומאחורי כל שקרן יש כוונה ומטרה. לדוגמה, אתה הולך לרופא והוא אומר: "צריך לטפל במחלה שלך במהירות. אם לא נעשה זאת, היא עלולה להתפתח לסרטן!" אם אתה פחדן, אתה תפחד: "אוי לא! זה עלול להתפתח לסרטן! בוא נטפל בזה מיד!" וכתוצאה מכך, ככל שתנסה לרפא את המחלה, כך היא תחמיר יותר, ובסופו של דבר תמצא את עצמך בבית החולים. למעשה, מה שהרופא אמר, שהמחלה שלך עלולה להתפתח לסרטן, מה שאומר שזה עדיין לא סרטן, ובכל זאת לא הבנת זאת. הבנת שיש לטפל במחלה בדחיפות כאילו מדובר בסרטן. האם אינך מחזר אחרי המוות בכך שאתה עושה זאת? אם תתייחס למחלה כסרטן, ככל שתנסה לרפא אותה, כך תמות מהר יותר. אם כך, האם תוכל לשרוד עוד זמן רב? (לא.) למעשה, מחלתך היא לא סרטן, אם כך מדוע שהרופא יגיד לך שאם לא תטפל בה היא תתפתח לסרטן? הוא אומר זאת כדי לסחוט ממך כסף, לגרום לך להתייחס למחלתך כאילו היא חמורה. אם היית יודע שזהו חולי קל, לא היית מנסה לרפא אותו, והרופא לא היה יכול לקבל את כספך. כשרופאים בודקים את המטופלים שלהם, רבים מהם אוחזים בהם כמו שד שאוחז באדם, והם אוחזים חזק ולא מרפים. זוהי גישה נפוצה שרוב הרופאים משתמשים בה עם מטופליהם. הם מתחילים בכך שהם מספרים לך עד כמה הם בעלי שם, כמה הם טובים ברפואה, כמה אנשים הם ריפאו, אילו מחלות הם ריפאו וכמה זמן הם עוסקים ברפואה. הם גורמים לך לסמוך עליהם, לשבת בשקט ולקבל את הטיפול שהם מציעים. לאחר מכן, הם אומרים לך שאתה עומד לחלות במחלה קשה, ושאם לא תקבל טיפול, אתה עלול למות. כולם מתים, אבל האם המחלה הזו באמת תהרוג אותך? לא בהכרח. חייו ומותו של כל אדם נתונים בידי האל. הוא זה שמחליט עליהם, לא הרופאים. רופאים משתמשים לעתים קרובות בתכסיס הזה כדי להערים על אנשים. אלה שהם פחדנים וחוששים מהמוות מחפשים בכל מקום ייעוץ רפואי ומאפשרים לרופאים להצהיר הצהרות על בריאותם. אם הרופא שלהם אומר שיש סיכוי שיתפתח אצלם סרטן, הם מאמינים לו וממהרים לאפשר לרופא לטפל בהם כדי להפיג את הסיכון שהם ימותו מסרטן. האם אין הם פשוט מפחידים את עצמם? (אכן.) נפסיק כעת לדבר על רופאים ונמשיך לדבר על שיאושיאו ושיאוג'י. זווית הראייה, נקודות המבט והעמדות שלהם לגבי כל מה שקרה סביבם לא יכלו להיות שונות יותר אלה מאלה. שיאושיאו אינו אלא צרור של שליליות, בעוד ששיאוג'י מסוגל לגשת באופן נכון לדברים שקורים לו. יש לו היגיון ושיפוט של אנושיות רגילה והוא מתמודד עם דברים באופן פעיל. הוא גם ממשיך לבצע את חובתו. הם לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. כאשר משהו קורה לשיאושיאו, הוא מתייחס למצב כחסר תקווה ופועל בפזיזות. הוא לא מחפש את השיטה והאמצעים המתאימים לטפל במצב, והוא גם חסר הבחנה, מבולבל, טיפש, עקשן ועיקש – והוא גם זדוני למדי. כשהוא חולה או כשהוא נתקל בקושי מסוים או כשקורה לו משהו רע, הוא מקווה שהדבר יקרה גם לכולם. הוא שונא את האל על שהוא לא מגן עליו, והוא רוצה לפרוק את כעסו. אבל הוא לא מעז לפרוק ולהוציא את כעסו על אחרים, ולכן הוא פורק את זעמו ואת כעסו על עצמו. האין זה צביון מרושע? (אכן.) להתמרמר, לשנוא ולקנא כשדבר קטן לא מסתדר לך – זו רשעות. כשמשהו קורה לשיאוג'י, יש לו היגיון ושיפוט של אנושיות רגילה. יש לו את החוכמה והוא עושה את הבחירות שאדם בעל אנושיות רגילה צריך לעשות. למרות שלשיאוג'י היה אותו חולי כמו זה של שיאושיאו, הבעיה שלו נפתרה בסופו של דבר, ואילו שיאושיאו מעולם לא הצליח לפתור את הבעיה שלו, והיא התדרדרה בהתמדה והתעצמה יותר ויותר. הבעיה של שיאושיאו היא בעיה רצינית, והיא לא רק בעיה של מחלה גשמית – הוא חשף את הצביון שהיה טמון במעמקי לבו; הוא חשף את עקשנותו, עיקשותו, טיפשותו וזדוניותו. זהו ההבדל בין שניהם. אם יש לכם ידע והבנה מפורטים יותר של האופן שבו שני האנשים האלה חיים, כמו גם על גישותיהם ושיטותיהם להתמודדות עם דברים, אתם יכולים להמשיך לשתף על כך מאוחר יותר, להציב את עצמכם מנגד לזה לצורך השוואה, ולהפיק מכך לקח. כמובן שעליכם להיכנס לדברים בצורה פעילה, כמו שיאוג'י. עליכם לגשת לחיים כראוי ולשאוף לראות בני אדם ודברים, להתנהל ולפעול, לגמרי על פי דברי האל כשהאמת היא הקריטריון שלכם, כך שתהפכו לאנשים החותרים אל האמת. אסור לכם להידמות לשיאושיאו. הלא כן? (אכן.) כך עליכם לחתור וליישם בפועל.

כעת, נחזור אחורה, אל מה ששיתפנו בכינוס האחרון שלנו. דיברנו על ההיבט הראשון של דברים שאנשים תופסים כנכונים וטובים – התנהגויות טובות – ומנינו שש דוגמאות להתנהגויות טובות. כולן דברים שקודמו על ידי התרבות המסורתית, והתנהגויות טובות שאנשים אוהבים בחייהם האמיתיים. האם תוכלו לומר לי מה היו הדברים? (להיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן, להיות אדיב, לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים, להיות חביב ולהיות נגיש.) לא הבאנו דוגמאות נוספות כלשהן. ייתכן שיש כמה הבדלים בין שש ההתנהגויות הטובות המייצגות שמציבה התרבות הסינית המסורתית לבין התרבויות המסורתיות של מדינות אחרות, אך לא נמנה אותן. בפעם הקודמת שיתפנו וניתחנו חלק מהתוכן הספציפי של שש ההתנהגויות הטובות האלה. ככלל, ההתנהגויות הטובות החיצוניות האלה לא מייצגות את הדברים החיוביים בתוך האנושות, ועוד פחות מכך הן מייצגות שצביונו של אדם השתנה – הן בהחלט לא מוכיחות שמישהו מבין את האמת ומביא לידי ביטוי את מציאות-האמת. אלה הן רק התנהגויות חיצוניות שאדם יכול לראות. במילים פשוטות, הן הביטויים החיצוניים של אדם. ביטויים חיצוניים והבעות אלה הם רק דברים פורמליים שמתרחשים כאשר אנשים מתקשרים, מתנהלים וחיים זה עם זה. למה מתייחסת המילה "פורמליות"? היא מתייחסת לדברים השטחיים ביותר שמרגיעים אנשים כשהם רואים אותם. הם לא מייצגים דבר ממהותם של אנשים, לא את מחשבותיהם והשקפותיהם ולא את גישתם לדברים חיוביים, ועוד פחות מכך הם מייצגים את יחסם של אנשים לאמת. הדרישות והסטנדרטים להערכה שיש לאנושות בנוגע להתנהגויות חיצוניות, הם רק דברים פורמליים שאנשים יכולים להבין ולהשיג. אין להם כל קשר למהותו של אדם. לא משנה כמה אנשים נראים חביבים או נגישים על פני השטח, ואין זה משנה עד כמה אחרים אוהבים, מכבדים, מעריצים וסוגדים להתנהגויות החיצוניות שהם מביאים לידי ביטוי, אין פירוש הדבר שיש להם אנושיות, ואין זה אומר שמהות טבעם טובה, או שהם אוהבים דברים חיוביים, או שיש להם חוש צדק, וכמובן, עוד פחות משתמע מכך שהם אנשים שיכולים לחתור אל האמת. כל ההתנהגויות הטובות שסוכמו על ידי האנושות הן לא יותר מאשר כמה ביטויים חיצוניים והבאה לידי ביטוי של דברים שהאנושות מקדמת על מנת להבדיל את עצמה מצורות חיים אחרות. לדוגמה, להיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן, ולהיות אדיב – התנהגויות טובות אלה רק מראות שכלפי חוץ אדם מתנהג די יפה, הוא מנומס, משכיל ומתורבת, בניגוד לבעלי חיים שאינם מצייתים לכללים. אנשים מנגבים את פיותיהם עם הידיים או עם מפיות כשהם מסיימים לאכול ולשתות, ומנקים את עצמם. אם תנסה לנגב את פיו של כלב לאחר שהוא אכל או שתה, הוא לא ישמח על כך. בעלי חיים לא מבינים דברים כאלה. מדוע, אם כן, אנשים מבינים דברים כאלה? כי אנשים הם "חיות ברמה גבוהה יותר." הם צריכים להבין את הדברים האלה. אם כן, התנהגויות טובות אלה הן בדיוק מה שאדם משתמש בו כדי לווסת את התנהגותה של הקבוצה הביולוגית שהיא האנושות, ואין הן עושות יותר מאשר להבדיל את האנושות מצורות חיים נמוכות יותר. אין להן שום קשר להתנהלות, לחתירה אחר האמת או לעבודת האל. משמעות הדבר היא שאף על פי שכלפי חוץ אתה עשוי לעמוד בקריטריונים ובדרישות של להיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן וכן הלאה, אף על פי שייתכן שיש לך את ההתנהגויות הטובות האלה, אין פירוש הדבר שאתה אדם שיש לו אנושיות, או אדם הניחן באמת, או אדם שירא את האל וסר מרע. אין זה אומר כלל אף אחד מהדברים האלה. להיפך, זה רק אומר שלאחר שעברת דרך מערכת החינוך ההתנהגותי וזו של נורמות הנימוסים, הפכת להיות קצת יותר ממושמע בדיבור שלך, בהבעות הפנים, בהתנהגות וכן הלאה. הדבר מראה שאתה טוב יותר מבעלי חיים ושיש לך מעט צלם אנוש – אך הוא לא מראה שאתה אדם החותר אל האמת. אפשר אפילו לומר שאין לכך שום קשר לחתירה אל האמת. העובדה שאתה ניחן בהתנהגויות טובות אלה, אין פירושה כלל שיש לך את התנאים הנכונים לחתירה אל האמת, ועוד פחות מכך זה אומר שכבר נכנסת למציאות-האמת ושהשגת את האמת. זה לגמרי לא מוכיח את הדברים האלה.

כל מי שהחזיק חתול או כלב כחיית מחמד ירגיש שיש בהם משהו שקל לאהוב. יש חתולים וכלבים שלמעשה יש להם נימוסים מסוימים. יש חתולים שכאשר הם רוצים להיכנס לחדר של הבעלים שלהם, הם מייללים כמה פעמים ליד הדלת לפני שייכנסו. הם לא ייכנסו אם הבעלים שלהם לא יאמר דבר, הם ייכנסו רק כאשר בעליהם יגיד: "היכנסו." אפילו חתולים יכולים ליישם בפועל סוג כזה של נימוס, הם יודעים לבקש רשות לפני שהם נכנסים לחדר הבעלים שלהם. האין זה סוג של התנהגות טובה? אם אפילו בעלי חיים יכולים להיות בעלי התנהגות טובה מסוג זה, עד כמה ההתנהגויות הטובות שיש לאנשים יכולות להציב אותם ברמה גבוהה יותר מאשר זו של בעלי החיים? זו הרמה המינימלית של שכל ישר שצריכה להיות לאנשים – לא צריך ללמד אותה, זהו דבר רגיל מאוד. אנשים עשויים להרגיש שהתנהגות טובה מסוג זה הולמת יחסית, והיא עשויה לגרום להם להרגיש מעט יותר בנוח, אך האם הבאה לידי ביטוי של ההתנהגויות הטובות האלה מייצגת את האיכות ואת המהות של האנושיות שלהם? (לא.) היא לא. אלה הם בסך הכול כללים ושיטות שצריכים להיות לאדם במעשיו – אין להם שום קשר לאיכות ולמהות האנושיות שלו. קחו לדוגמה חתולים וכלבים – מה משותף להם? כשאנשים נותנים להם משהו לאכול, הם מביעים אינטימיות והכרת תודה. יש להם התנהלות כזו, והם יכולים להפגין התנהגות כזו. מה ששונה בהם הוא שאחד מהם מתמחה בלכידת עכברים, ואילו האחר מתמחה בשמירה על הבית. חתול עשוי לעזוב את אדונו בכל עת ובכל מקום; כשיש לחתול ממה ליהנות, הוא ישכח את בעליו ולא יתייחס אליו. כלב לעולם לא יעזוב את בעליו; אם הוא מזהה אותך כבעלים שלו, גם אם בעליו יתחלפו הוא עדיין יזהה אותך ויתייחס אליך כבעליו. זהו ההבדל בין חתולים לכלבים מבחינת האיכות המוסרית של התנהגותם ומהותם. בואו נדבר כעת על אנשים. בין ההתנהגויות שאדם מאמין שהן טובות, כמו להיות משכיל והגיוני, להיות אדיב, להיות נגיש וכן הלאה, אף על פי שיש כמה התנהגויות שהן נעלות על התנהגותם של מינים אחרים – כלומר, מה שאדם מסוגל לעשות עולה על יכולותיהם של מינים אחרים – אלה אינם אלא התנהגויות וכללים חיצוניים, הם פשוט גישות שנועדו לווסת את התנהגותם של אנשים והם מבדילים אותם מצורות חיים אחרות. התנהגויות טובות אלה עשויות לגרום לאנשים להרגיש שהם שונים או טובים יותר מצורות חיים אחרות, אך העובדה היא שבמובנים מסוימים, אנשים מתנהגים גרוע יותר מבעלי חיים. קחו לדוגמה את כיבוד הקשישים והדאגה לצעירים. בממלכת החיות, זאבים עושים זאת טוב יותר מבני אדם. בלהקת זאבים, זאבים בוגרים יטפלו בגור, לא משנה למי הוא שייך. הם לא יציקו לו ולא יפגעו בו. את זה האדם אינו עושה, ובזה האנושות גרועה יותר מלהקת זאבים. איזה סוג של כבוד לקשישים ודאגה לצעירים יש לאנושות? האם אנשים באמת מסוגלים להשיג זאת? רוב האנשים לא מסוגלים "לדאוג לצעירים," אנשים לא ניחנים בסוג כזה של התנהגות טובה, כלומר אין להם אנושיות כזו. לדוגמה: כשילד נמצא עם הוריו, אנשים יהיו די חביבים ונגישים כשהם מדברים עם הילד הזה – אבל כשההורים שלו לא נמצאים בסביבה, מתגלה הצד הדמוני של אנשים. אם הילד מדבר אליהם, הם יתעלמו ממנו, או אפילו יחשבו שהילד לא נעים ויתעללו בו. כמה מרושעים הם! במדינות רבות בעולם סחר בילדים אינו נדיר – זוהי בעיה עולמית. אם אנשים לא ניחנים אפילו בהתנהגות טובה של כיבוד קשישים ודאגה לצעירים, ואם הם לא חשים נקיפות מצפון כשהם מציקים לילדים, אמרו לי, איזו מין אנושיות זו? הם עדיין מעמידים פנים שהם מכבדים את הקשישים ודואגים לצעירים, אך זו רק מראית עין. מדוע אני מביא את הדוגמה הזאת? מפני שלמרות שהאנושות מציגה את ההתנהגויות הטובות האלה ומציעה את הדרישות והסטנדרטים האלה להתנהגותם של אנשים, מהותו המושחתת של אדם לא תוכל להשתנות לעולם, בין אם אנשים מסוגלים להשיג אותן ובין אם יש להם כמה התנהגויות טובות. הקריטריונים להשקפותיו של אדם על אנשים ודברים, ולהתנהלותו ולמעשיו, נובעים לחלוטין מהמחשבות ומההשקפות של האנושות המושחתת והם נקבעים על ידי צביונות מושחתים. אף על פי שהדרישות והסטנדרטים שהאנושות מציבה מזוהים כסטנדרטים טובים וגבוהים, האם אנשים מסוגלים להשיג אותם? (לא.) זו בעיה. אפילו אם אדם מתנהג קצת יותר טוב כלפי חוץ, והוא מתוגמל וזוכה על כך להכרה, גם דבר זה מהול בהעמדת פנים ובתחבולות, מפני שכפי שכולם מודים, קל לעשות קצת טוב – מה שקשה הוא לעשות טוב במשך כל החיים. אם הוא באמת אדם טוב, מדוע כל כך קשה לו לעשות דברים טובים? לכן, אף אדם לא יכול לעמוד בסטנדרטים המוכרים וה"טובים" כביכול של המין האנושי. הכול התרברבות, הונאה ובדיה. אפילו אם כלפי חוץ אנשים יכולים לקיים כמה מהסטנדרטים האלה ולהיות ניחנים במעט התנהגות טובה – כמו להיות משכילים והגיוניים, להיות עדינים ומעודנים, להיות אדיבים, לכבד את הזקנים ולדאוג לצעירים, להיות חביבים ולהיות נגישים – למרות שאנשים יכולים לעשות כמה מהדברים האלה ולהיות ניחנים בהם, זה רק לזמן קצר, באופן זמני או בסביבה חולפת כלשהי. יש להם את הביטויים האלה רק כשהם זקוקים להם. ברגע שמשהו נוגע במעמדם, בגאוותם, בעושרם, באינטרסים שלהם, או אפילו בגורלם ובסיכוייהם, טבעם ועצמיותם הפנימית האכזרית יתפרצו. הם כבר לא ייראו משכילים והגיוניים, עדינים ומעודנים, אדיבים, מכבדים את הזקנים ודואגים לצעירים, חביבים או נגישים. במקום זאת, הם יילחמו וירקמו מזימות זה נגד זה, כל אחד ינסה להערים על האחר, הם יפלילו ויהרגו זה את זה. דברים כאלה קורים לעתים קרובות מדי – חברים, קרובי משפחה ואפילו אבות ובנים ינסו לטבוח זה בזה למען האינטרסים שלהם, מעמדם או סמכותם, עד שרק אחד מהם יישאר עומד על רגליו. המצב העגום שקיים בין אנשים ברור לעין. זו הסיבה לכך שלהיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן, להיות אדיב, לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים, להיות חביב ולהיות נגיש, יכולים להיקרא תוצרים של נסיבות חולפות בלבד. אף אדם לא יכול להביא אותם לידי ביטוי באמת – אפילו האנשים החכמים והדגולים שהסינים סגדו להם לא היו מסוגלים לדברים האלה. לכן, כל התורות והתיאוריות האלה הן אבסורדיות. כולן שטויות מוחלטות. אנשים שחותרים אל האמת יכולים לפתור עניינים שנוגעים לאינטרסים האישיים שלהם על פי דברי האל, וכשהאמת היא הקריטריון שלהם, והם מסוגלים ליישם את האמת בפועל ולהתמסר לאל. בדרך זו, מציאות-האמת שבה הם ניחנים עולה על הקריטריונים להתנהגות טובה שבהם מכירה האנושות. אלה שלא חותרים אל האמת לא יכולים לפרוץ את מחסום האינטרסים שלהם, ולכן הם לא יכולים ליישם את האמת בפועל. הם אפילו לא יכולים לקיים כללים כמו התנהגות טובה. מהם, אם כן, הבסיס והקריטריונים להשקפותיהם על אנשים ודברים, להתנהלותם ולמעשיהם? אין ספק שאלה רק כללים ודוקטרינות, הם הפילוסופיות והחוקים של השטן, ולא האמת שבדברי האל. הסיבה לכך היא שהאנשים האלה לא מקבלים את האמת, והם דואגים רק לאינטרסים שלהם, ולכן באופן טבעי, הם לא יכולים ליישם את האמת בפועל. הם אפילו לא יכולים לקיים התנהגויות טובות – הם מנסים לזייף אותן, אך הם לא יכולים להמשיך בהסוואה שלהם. בכך הם חושפים את פרצופם האמיתי. למען האינטרסים שלהם הם ייאבקו, יחטפו וישדדו, הם ירקמו מזימות, יתנכלו ויעסקו בתחבולות, הם יענישו אחרים ואפילו יהרגו אדם. הם יכולים לעשות את כל הדברים המרושעים האלה – האם בכך טבעם לא נחשף? וכאשר טבעם נחשף, אחרים יכולים לראות בקלות את הכוונות ואת הבסיס לדבריהם ולמעשיהם; אחרים יכולים לומר שהאנשים האלה חיים אך ורק על פי הפילוסופיות של השטן, שהבסיס להשקפותיהם על אנשים ודברים, להתנהלותם ולמעשיהם, הוא הפילוסופיות של השטן. לדוגמה: "כל אדם ידאג לעצמו והשד ייקח את האחרון", "הכסף מניע את העולם", "במקום שבו יש חיים יש תקווה", "ראש קטן לא הופך אדם לג'נטלמן, גבר אמיתי חייב להיות חסר רחמים", "אם תתנהג אליי לא יפה, אחזיר לך באותה מטבע", "בוא תטעם בעצמך מהמרק שבישלת," וכן הלאה – כיוון החשיבה הזה והחוקים השטניים האלה תופסים פיקוד על אנשים. כשאנשים חיים לפי הדברים האלה, התנהגויות טובות כמו להיות משכילים והגיוניים, להיות עדינים ומעודנים, להיות אדיבים, לכבד את הזקנים ולדאוג לצעירים, וכן הלאה, הופכות למסכות שאנשים משתמשים בהן כדי להסוות את עצמם, הן הופכות למראית עין. מדוע הן הופכות למראית עין? מפני שהיסודות והחוקים שלפיהם אנשים חיים באמת, הם דברים שהשטן מטמיע באדם, ולא האמת. ולפיכך, למצפון ולמוסריות הבסיסיים ביותר של האדם אין השפעה על מי שאינו אוהב את האמת. כאשר קורה משהו שקשור לאינטרסים שלו, האני האמיתי שלו יפרוץ החוצה, ואז אנשים יראו את פרצופו האמיתי. אנשים יגידו בזעזוע: "אבל נכון שבדרך כלל הוא כל כך עדין, אדיב וג'נטלמן? למה כשמשהו קורה לו, נדמה שהוא הופך לאדם אחר לגמרי?" למעשה, אותו אדם לא השתנה; אלא שהאני האמיתי שלו לא נחשף והתגלה עד אז. כשדברים לא נוגעים לאינטרסים שלהם ולפני שהם מסירים את הכפפות, כל מה שהם עושים זה תחבולות והסוואה. החוקים והבסיס לקיומם שהם חושפים כאשר האינטרסים שלהם מושפעים או מאוימים, וכאשר הם מפסיקים להסוות את עצמם, הם הטבע שלהם, מהותם ומי שהם באמת. לכן, לא משנה איזה סוג של התנהגויות טובות יש לאדם – לא משנה עד כמה ההתנהגות החיצונית שלו נראית ללא דופי בעיני אנשים אחרים – אין זה אומר שהוא אדם שעוסק בחתירה אל האמת ואוהב דברים חיוביים. לכל הפחות, אין פירוש הדבר שיש לו אנושיות רגילה, ועוד פחות מכך שהוא אמין או ששווה לקיים איתו אינטראקציה.

במסגרת ההתנהגויות הטובות, הבאנו את הדוגמאות של להיות משכיל והגיוני, להיות עדין ומעודן, להיות אדיב, לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים, להיות חביב ולהיות נגיש. כעת ניקח כדוגמה את כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים, ונשתף על כך בפירוט. כיבוד הקשישים והדאגה לצעירים הם תופעה רגילה מאוד בחיי אדם. היא יכולה להופיע אפילו באוכלוסיות מסוימות של בעלי חיים, לכן, באופן טבעי, היא אמורה להופיע אפילו יותר בקרב בני אדם שניחנים במצפון ובהיגיון. בני אדם צריכים לקיים התנהגות זו טוב יותר, באופן ממשי יותר ומעשי יותר מאשר מינים אחרים, ולא רק על פני השטח. בני אדם צריכים להיות טובים יותר ממינים אחרים בדבקות בהתנהגות טובה זו של כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים, מכיוון שבני אדם ניחנים במצפון ובהיגיון, בניגוד למינים אחרים. כשבני אדם מקיימים התנהגות טובה זו, הם צריכים להיות מסוגלים להוכיח שהאנושיות שלהם גדולה יותר מהמהות של מינים אחרים, שהיא שונה. אך האם בני האדם באמת עושים זאת? (לא.) האם אנשים משכילים ובעלי ידע עושים זאת? (גם הם לא.) בואו נניח לפשוטי העם ונדבר על ענייני האליטה ועל ענייני בית המשפט. בימים אלה, כמה מדינות מייצרות מספר דרמות בארמון, החושפות רבים מהסיפורים הסוערים של בתי המלוכה. חברי הארמון ופשוטי העם דומים בכך שגם אלה וגם אלה שמים דגש רב על היררכיות של בכירות. אלה שבבתי המלוכה קיבלו חינוך עמוק וספציפי יותר לגבי ההתנהגות הטובה של כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים מאשר פשוטי העם, והדורות הצעירים של בתי המלוכה טובים יותר במתן כבוד למבוגרים מאשר פשוטי העם – בעניין מעורבים נימוסים במידה רבה מאוד. כשמדובר בכיבוד הקשישים ובדאגה לצעירים, יש דרישות גבוהות במיוחד להיבט זה של התנהגות טובה מאלה שחיים בבתי המלוכה, ועליהם לקיים אותן ככתבן וכלשונן. על פני השטח, נראה שהם דבקים בדרישת התרבות המסורתית לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים, בדיוק כפי שפשוטי העם עושים זאת – ובכל זאת, לא משנה כמה טוב או ראוי הם עושים זאת, עד כמה הם נראים הגונים וללא דופי, מאחורי החזות של התנהגות ללא דופי זו מסתתרות כל מיני העברות סמכויות ותמרונים בין כוחות שונים. בין בנים ואבות, נכדים וסבים, משרתים ואדונים, שרים ומלכים – על פני השטח, נראה שכולם מקיימים את הקריטריון הבסיסי ביותר להתנהגות: כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים. אך מכיוון שהסמכות המלוכנית וכוחות שונים אחרים מעורבים כולם בעניין, התנהגות חיצונית זו אינה משרתת שום תפקיד. היא לחלוטין לא מסוגלת להשפיע על מה שמגיע בסופו של דבר מהעברת הסמכויות המלוכניות והתמרונים של הכוחות השונים. מטבע הדברים, התנהגות טובה מסוג זה אינה מסוגלת ביסודה לרסן כל מי שחומד את כס המלכות או שיש לו שאיפות לסמכויות. פשוטי העם מקיימים את הכלל של כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים שהועבר אליהם על ידי אבותיהם. גם הם חיים במסגרת האילוצים של הכלל הזה. לא משנה כמה אינטרסים מצטלבים, או איזה מאבקים מתעוררים כאשר האינטרסים האלה מתנגשים, פשוטי העם עדיין מסוגלים לחיות יחד לאחר מכן. אבל בתוך בתי המלוכה הדברים שונים, מפני שהאינטרסים שלהם והמחלוקות לגבי הסמכויות משמעותיים יותר. הם נלחמים ונלחמים, והתוצאה הסופית היא שהמנצחים הופכים למלכים והמפסידים הופכים לפושעים – או שצד אחד מת, או שהצד השני מת. המנצחים והמפסידים כאחד מקיימים את הכלל הזה של כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים, אך מכיוון שכל אחד מהצדדים מפעיל כמות שונה של כוח ויש לו רצונות ושאיפות שונים, או בגלל הפערים בין כוחו של כל צד, חלקם שורדים בסופו של דבר, בעוד שאחרים מושמדים. מה קובע זאת? האם הדבר נקבע על פי הכלל של כיבוד הקשישים ודאגה לצעירים? (לא.) אם כך, מה קובע זאת? (טבעו השטני של האדם.) למה אני מתכוון בכל זה? אני מתכוון לכך שהכללים האלה וההתנהגויות הטובות כביכול של המין האנושי, לא יכולים לקבוע דבר. הנתיב שאדם צועד בו אינו נקבע כלל על ידי השאלה אם הוא משכיל והגיוני, חביב או מכבד את הקשישים ודואג לצעירים במונחים של התנהגותו החיצונית, הדבר נקבע על ידי טבעו של אדם. בקצרה, בית האל לא מקדם את ההצהרות הללו על התנהגות טובה שצמחו בקרב האנושות. התנהגויות אלה שאדם רואה כטובות אינן אלא סוג של התנהגות טובה וביטוי שלה. הם לא מייצגים את האמת, ואם אדם ניחן בהתנהגויות ובביטויים הטובים האלה, זה לא אומר שהוא מיישם את האמת בפועל, ועוד פחות מזה שהוא חותר אל האמת.

מכיוון שההתנהגויות הללו, שאותן האדם מחשיב כטובות, לא באות מהאל ולא מקודמות על ידי ביתו, ועוד פחות מכך הן תואמות את כוונותיו, ומכיוון שהן מנוגדות לדברי האל ולדרישות שהוא מציב, האם יש לאל גם דרישות מסוימות בנוגע להתנהגותה של האנושות? (כן.) גם האל מציג כמה הצהרות לגבי התנהגותם של המאמינים שנוהים אחריו. הן שונות מהדרישות שהאל מציב לאדם בנוגע לאמת, והן פשוטות מעט יותר, אך הן כן מכילות כמה פרטים. אילו דרישות יש לאל מאלה שנוהים אחריו? להיות ניחן בהגינות קדושה, למשל, – האין זו דרישה להתנהגותו של אדם? (אכן.) כמו כן, לא להיות מופקר, להיות מאופק, לא ללבוש בגדים יוצאי דופן, לא לעשן או לשתות, לא להכות ולא להתעלל באופן מילולי באחרים, וכן גם לא לסגוד לאלילים, לכבד את ההורים וכן הלאה. כל אלה הן דרישות התנהגותיות שהאל מציב בפני הנוהים אחריו. אלה הן הדרישות הבסיסיות ביותר ואין להתעלם מהן. לאל יש דרישות ספציפיות להתנהגותם של אלה הנוהים אחריו, והן שונות מההתנהגויות הטובות שמציגים כופרים. ההתנהגויות הטובות המוצעות על ידי כופרים אינן עושות יותר מאשר להפוך אנשים לחיות ברמה גבוהה יותר, ומבדילות אותם מחיות ברמה נמוכה יותר. לעומת זאת, הדרישות שהאל מציב לנוהים אחריו מבדילות אותם מכופרים, מבני אדם שלא מאמינים באל. הן לא הן לא נסובות על הצורך להיות שונים מבעלי חיים. בעבר דובר גם על "קידוש." זוהי דרך מעט מוגזמת ולא מדויקת לנסח זאת, אך האל הציב לנוהים אחריו כמה דרישות בנוגע להתנהגותם. אמרו לי, מה הן? (להיות ניחן בהגינות קדושה, לא להיות מופקר, להיות מאופק, לא ללבוש בגדים יוצאי דופן, לא לעשן או לשתות, לא להכות ולא להתעלל באופן מילולי באחרים, לא לסגוד לאלילים, ולכבד את ההורים.) מה עוד, חוץ מאלה? (לא לנצל לרעה את רכושם של אחרים, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא לנאוף.) גם אלה. הן חלק מהחוק, הן חלק מהדרישות שהאל הציב בנוגע להתנהגותה של האנושות בראשיתה, והן עדיין אמיתיות ומעשיות גם כיום. האל משתמש בדרישות האלה כדי לווסת את התנהגותם של הנוהים אחריו, כלומר, ההתנהגויות החיצוניות האלה הן הסימן של אלה הנוהים אחר האל. אם אתה ניחן בהתנהגויות ובביטויים כאלה, כך שכאשר אחרים מסתכלים עליך, הם יודעים שאתה מאמין באל, אזי הם לכל הפחות יאשרו אותך ויעריכו אותך. הם יאמרו שאתה ניחן בהגינות קדושה, שאתה נראה כמאמין באל ולא כמו כופר. יש אנשים שמתחילים להאמין באל ונשארים כמו כופרים. הם מעשנים, שותים, רבים ומתקוטטים לעתים קרובות. יש אפילו כאלה שנואפים וגונבים. אפילו התנהגותם חסרת מעצורים, והם לא מצייתים לדברי האל, וכשכופר רואה אותם, הוא אומר: "האם הוא באמת מאמין באל? אם כן, מדוע הוא בדיוק כמו אנשים שלא מאמינים באל?" אחרים לא מעריכים את האדם הזה ולא בוטחים בו, ולכן, כשאותו אדם מנסה להפיץ את הבשורה, אנשים לא מקבלים אותה. אם מישהו יכול לעשות את מה שהאל דורש מאדם, אזי הוא אוהב דברים חיוביים, הוא טוב לב ויש לו אנושיות רגילה. אדם כזה יכול ליישם בפועל את דברי האל מיד לאחר שהוא שומע אותם, ואין כל העמדת פנים במה שהוא מיישם בפועל מפני שלכל הפחות, הוא פועל כך על סמך מצפונו והגיונו. במה שונות הדרישות הספציפיות שמציב האל לאדם מן ההתנהגויות הטובות שהאנושות מקדמת? (דרישותיו של האל מהאדם הן מעשיות באופן מובהק, הן יכולות לאפשר לאנשים להביא לידי ביטוי אנושיות רגילה, ואילו התרבות המסורתית דורשת רק התנהגויות מסוימות שנועדו לראווה, ואין להן תפקיד מוחשי.) זה נכון. ההתנהגויות הטובות שהתרבות המסורתית דורשת מהאדם הן כולן מזויפות וכולן תחפושות. הן רמאות. אלה שמצייתים להן אולי אומרים מילים נעימות, אך בתוכם הדברים שונים לחלוטין. ההתנהגויות הטובות האלה הן מסכה ואשליה. אלה לא דברים הפורצים מתוך מהות אנושיותו של אדם: אלה תחפושות שהאדם עוטה למען גאוותו, למען המוניטין שלו ומעמדו. הם הצגה, סוג של גישה צבועה, דבר שאדם עושה מתוך כוונה שאחרים יראו. לפעמים אנשים לא יכולים להבחין אם התנהגותו של אדם היא אמיתית או מזויפת, אך עם הזמן, כולם יראו את הפרצוף האמיתי של אותו אדם. בדיוק כפי שהיה עם הפרושים הצבועים, שהיו להם כל כך הרבה התנהגויות טובות חיצוניות וכל כך הרבה ביטויים של אדיקותם כביכול, אך כאשר ישוע אדוננו בא להביע את האמת ולעשות את עבודת הגאולה, הם גינו אותו וצלבו אותו, משום שהם סלדו מהאמת ושנאו אותה. דבר זה מראה שהתנהגויות טובות וגישות חיצוניות של אנשים אינן מייצגות את מהות טבעם. הן לא קשורות למהות טבעם של אנשים. לעומת זאת, את הכללים שהאל דורש מאדם למלא ניתן ליישם בפועל ולהביא לידי ביטוי באמת, כל עוד אדם מאמין באמת באל ויש לו מצפון והיגיון. עליך לעשות את הדברים האלה, לא משנה אם תעשה זאת בנוכחות אחרים או לא בנוכחותם; לא משנה מהי המהות האנושית שלך, עליך למלא את הדרישות האלה שהאל מציב. מכיוון שאתה נוהה אחר האל, עליך לרסן את עצמך וליישם בפועל על פי דבריו, לא משנה כמה חמור צביונך המושחת. לאחר תקופה של ניסיון שכזה תהיה לך כניסה אמיתית, ותשתנה באמת. זהו שינוי אמיתי של ממש.

הבה נסכם בקצרה: אילו דרישות יש לאל מלגבי התנהגותם של אנשים? אנשים חייבים להיות בעלי עקרונות ומרוסנים, ועליהם לחיות בכבוד, ללא כל העמדת פנים, כך שאחרים יכבדו אותם. אלה הדרישות ההתנהגותיות של האל מהאדם. משמעות הדבר היא שאדם חייב ליישם בפועל בדרך זו ולהיות ניחן במציאות כזו, לא משנה אם הוא נמצא בנוכחות אחרים או לא, או באיזו סביבה הוא נמצא, או עם מי הוא מתמודד. בני אדם רגילים צריכים להיות ניחנים במציאויות האלה; זה המעט שעליהם לעשות מבחינת ההתנהלות שלהם. לדוגמה, נניח שמישהו מדבר בקול רם מאוד, אבל הוא לא מתעלל באחרים באופן מילולי ולא משתמש בשפה גסה, ומה שהוא אומר אמיתי ומדויק, ובדבריו הוא לא תוקף אנשים אחרים. אפילו אם אותו אדם מכנה מישהו 'רע' או אומר שמישהו חסר תועלת, זו אמירה עובדתית. אף על פי שדבריו ומעשיו החיצוניים אינם תואמים לדרישות להיות חביב או להיות עדין ומעודן שאותן מציגים כופרים, התוכן, העקרונות והבסיס של דבריו מאפשרים לו לחיות בכבוד וביושרה. זו המשמעות של להיות בעל עקרונות. הם לא מדברים בשמחה על דברים שהם לא יודעים, והם לא מעריכים באופן שרירותי אנשים שאותם הם לא יכולים לתפוס בבירור. אף על פי שעל פני השטח הם לא נראים עדינים במיוחד, ולמרות שהם לא עומדים בסטנדרט ההתנהגותי של תרבותיוּת ושמירה על כללים שעליו מדברים כופרים, מכיוון שיש לאנשים אלה לב ירא-אל והם מרוסנים בדבריהם ובמעשיהם, מה שהם מביאים לידי ביטוי עולה בהרבה על ההתנהגויות שמאפיינות, לדברי האנושות, אדם משכיל והגיוני, עדין ומעודן, ואדיב. האין זה ביטוי של היותו של אדם מרוסן ובעל עקרונות? (אכן.) בכל מקרה, אם תתבוננו היטב בדרישות ההתנהגות הטובה שהאל מציב למאמיניו, איזו מהן אינה כלל קונקרטי לגבי מה שאנשים צריכים להביא לידי ביטוי באופן מעשי? איזו מהן מבקשת מאנשים להסוות את עצמם? אף אחת מהן, נכון? אם יש לכם ספקות כלשהם, אתם יכולים להעלות אותם. לדוגמה, יש כאלה שיאמרו: "כשהאל אומר לא להכות אנשים אחרים ולא להתעלל בהם מילולית, התחושה היא שהדבר קצת שקרי מפני שיש כעת אנשים שלפעמים מתעללים באחרים באופן מילולי והאל לא מגנה אותם." כשהאל אומר לא להתעלל באנשים אחרים באופן מילולי, למה הכוונה ב"התעללות מילולית"? (כשאדם נותן פורקן לרגשותיו בגלל צביונו המושחת.) לתת פורקן לרגשות, לדבר בגסות – זו מהותה של התעללות מילולית. אם מה שנאמר על אדם הוא לא נעים, אך מתיישב עם המהות המושחתת שלו, זוהי לא התעללות מילולית. לדוגמה, אדם מפריע לעבודת הכנסייה ומשבש אותה ועושה מעשים רעים רבים, ואתה אומר לו: "עשית כל כך הרבה דברים רעים. אתה שפל – אתה לא אנושי!" האם זו התעללות מילולית? ביטוי של צביון מושחת? פורקן של רגשות? או אמירה של אדם שאינו ניחן בהגינות קדושה? (הדבר עולה בקנה אחד עם העובדות, ולכן הוא לא נחשב התעללות מילולית.) זה נכון, הוא לא נחשב ככזה. הוא תואם לעובדות – אלה מילים אמיתיות, שנאמרות בכנות, ושום דבר לא נסתר או חבוי. אולי הדבר לא הולם אדם משכיל והגיוני או עדין ומעודן, אבל הוא כן מתיישב עם העובדות. האדם הנזוף ישווה את עצמו למילים האלה, יבחן את עצמו, והוא יבין שהוא ננזף מפני שהוא עשה דבר פסול וכל כך הרבה דברים רעים. הוא ישנא את עצמו ויחשוב: "אני באמת לא-יוצלח! רק אידיוט היה עושה את מה שעשיתי – אני לא בן אדם! היה נכון וטוב מצדם לנזוף בי כך!" לאחר שיקבל זאת, הוא ירכוש מעט ידע על מהות טבעו, ולאחר תקופה של התנסות וחשיפה למצבו הוא באמת יכה על חטא. בעתיד, הוא יידע לחפש את העקרונות בעת ביצוע חובתו. האם הנזיפה בו לא העירה אותו? אם כך, האם אין הבדל בין נזיפה כזו לבין "התעללות מילולית" בדרישתו של האל שאנשים לא יתעללו באופן מילולי באחרים? (יש.) מה ההבדל? מהי המשמעות של "התעללות מילולית" בדרישתו של האל שאנשים לא יתעללו באופן מילולי באחרים? היבט אחד של הדבר הוא שאם התוכן והמילים מגונים, זה לא טוב. האל לא רוצה לשמוע שפה גסה מפיהם של הנוהים אחריו. הוא לא אוהב לשמוע את המילים האלה. אך אם משתמשים במילים לא נעימות מסוימות בעת חשיפת העובדות, במקרים כאלה יש יוצאים מן הכלל. זו לא התעללות מילולית. היבט נוסף הוא: מהי המהות של התנהגות של אלימות מילולית? האין זו התפרצות של רגזנות? אם ניתן להסביר בעיה באופן ברור ושקוף באמצעות שיתוף, תוכחה ותקשורת רגילים, מדוע במקום זאת צריך להתעלל מילולית באדם? לא טוב לעשות זאת, הדבר לא ראוי. אם משווים זאת לגישות החיוביות הללו, אלימות מילולית אינה דרך רגילה. בדרך זו אדם פורק את רגשותיו וחושף את רגזנותו, והאל לא רוצה שאנשים ישתמשו בפורקן רגשותיהם או בהתפרצות הרגזנות שלהם כדרך לטפל בסוג כלשהו של עניין. כאשר בני אדם מתפרצים ברגזנות ופורקים את רגשותיהם, לעתים קרובות ההתנהגות שהם מפגינים היא שימוש בשפה כדי להתעלל ולתקוף באופן מילולי. הם יאמרו את הדברים הלא נעימים ביותר, והם יגידו כל מה שיפגע בצד השני ויפיג את הכעס שלהם. וכשהם יסיימו, לא רק שהם יכפישו ויפגעו בצד האחר – הם גם יכפישו את עצמם ויפגעו בעצמם. זו לא הגישה או השיטה שהנוהים אחר האל צריכים לאמץ כשהם מטפלים בדברים. יתר על כן, לבני אדם מושחתים תמיד יש מנטליות של נקמה, פורקן רגשות ומורת רוח, של התפרצות ברגזנות. הם רוצים להתעלל באחרים באופן מילולי על כל צעד ושעל, וכשדברים עולים, קטנים כגדולים, ההתנהגות שהם מפגינים מיד היא התעללות מילולית. גם כשהם יודעים שהתנהגות כזו לא תפתור בעיה, הם מתנהגים כך בכל זאת. האין זו התנהגות שטנית? הם יתנהגו כך אפילו כשהם לבד בביתם, כשאף אחד לא יכול לשמוע אותם. האין זה פורקן רגשות? האם אין זו חשיפת רגזנות? (אכן.) באופן כללי, חשיפת רגזנות ופורקן רגשות, פירושם שימוש ברגזנות כדרך לגשת לדבר מה ולטפל בו; המשמעות היא להתמודד עם כל העניינים בגישה של רגזנות, ואחת ההתנהגויות והביטוי לכך הם התעללות מילולית. מכיוון שזו מהות ההתעללות המילולית, האם לא טוב הדבר שהאל דורש מהאדם לא לעשות זאת? (אכן.) האין זה הגיוני מצדו של האל לדרוש מאדם לא להתעלל מילולית באחרים? האם הדבר לא מועיל לאדם? (אכן כן.) בסופו של דבר, מטרת דרישתו של האל שהאדם לא יכה אחרים ולא יתעלל בהם מילולית היא לגרום לאנשים לנהוג באיפוק ולמנוע מהם לחיות תמיד בתוך רגשותיהם ורגזנותם. אין זה משנה מה הם אומרים כשהם מתעללים במישהו באופן מילולי, הדבר שמתפרץ מאלה שחיים בתוך רגשותיהם ורגזנותם הוא צביון מושחת. איזה צביון מושחת הוא זה? לכל הפחות, זהו צביון של רשעות וגאוותנות. האם כוונת האל היא שבעיה כלשהי תיפתר על ידי התפרצות של צביון מושחת? (לא.) האל לא רוצה שהנוהים אחריו ישתמשו בשיטות כאלה כדי להתמודד עם דבר כלשהו שמתרחש סביבם, והמשמעות היא שהאל לא אוהב כשאנשים ניגשים לכל מה שקורה סביבם באמצעות הכאת אחרים והתעללות מילולית בהם. אינך יכול לפתור בעיות כלשהן על ידי התעללות מילולית באנשים, והתנהגות כזו תשפיע על יכולתך לפעול על פי העקרונות. לכל הפחות, זו לא התנהגות חיובית, וזו גם לא התנהגות שצריכה להיות לבעלי אנושיות רגילה. זו הסיבה שהאל הציב דרישה לנוהים אחריו שלא יכו אחרים ולא יתעללו בהם באופן מילולי. המילים "התעללות מילולית" כוללות רגשות ורגזנות. "רגשות" – למה הכוונה בעיקר? נכללות בה שנאה וקללות, רצון שלאחרים יהיה רע, תקווה שאחרים יקבלו את העונשים הראויים להם, ושיהיה להם סוף רע. רגשות כוללים באופן ספציפי דברים שליליים כאלה. מהי, אם כן, המשמעות של "רגזנות"? המשמעות היא מתן פורקן לרגשותיו של אדם בשיטות קיצוניות, פסיביות, שליליות ורעות, ותקווה שדברים ושאנשים שהוא לא אוהב ייעלמו, או שיקרה להם אסון, כדי שיוכל לשמוח לאידם, כפי שהוא רצה. זו רגזנות. מה נכלל ברגזנות? שנאה, איבה וקללות, וכן גם כוונת זדון – כל אלה הם דברים הכלולים ברגזנות. האם יש ביניהם דבר חיובי? (לא.) באיזה מצב נמצא אדם כשהוא חי בתוך הרגשות והרגזנות הללו? האם הוא לא עומד להפוך לשד מטורף? ככל שתתעלל יותר באנשים באופן מילולי, כך תיעשה כועס יותר ואכזרי יותר, ותרצה יותר להתעלל באחרים באופן מילולי, ובסופו של דבר, תרצה להרים יד ולהכות מישהו. וכשתכה מישהו, תרצה לפצוע אותו אנושות, לקחת את חייו, מה שאומר: "אני אשמיד אותך! אני אהרוג אותך!" רגש אחד קטן – רגש שלילי – מוביל להגזמה ולהתפרצות של רגזנות, ובסופו של דבר, הוא גורם לאנשים לייחל לאובדן ולהרס של חיים. האם אלה דברים שצריכים להיות לאנשים בעלי אנושיות רגילה? (לא.) ביטוי של מה זה? (זה ביטוי של שד.) זהו שד המסגיר את מראהו האמיתי. זהו אותו פרצוף שיש לשד כשהוא עומד לטרוף אדם. טבעו הדמוני עולה אל פני השטח, ולא ניתן לשלוט בו. זו המשמעות של להיות שד מטורף. ועד כמה האנשים האלה הופכים להיות מטורפים? הם הופכים לשד המבקש לטרוף את בשרו ונשמתו של אדם. התוצאה החמורה ביותר של התעללות מילולית היא, שהיא עלולה להפוך עניין פשוט במאה ושמונים מעלות, ולהוביל למותו של אדם. נושאים רבים מתחילים בחיכוך מסוים בין שני אנשים, מה שמוביל לכך שהם צועקים ומתעללים זה בזה באופן מילולי, ואז הם מכים זה את זה, ולאחר מכן בא הדחף להרוג, שהופך אז לעניין של עובדה – אחד מהם נהרג, והשני מורשע ברצח ונידון למוות. שני הצדדים מפסידים בסופו של דבר. זו התוצאה הסופית. הם גמרו עם ההתעללות המילולית שלהם, הם סיימו לפרוק את רגשותיהם, הם חשפו את כל הרגזנות שלהם, ושניהם הלכו לגיהינום. זו התוצאה. כאלה הן התוצאות הנובעות מפורקן רגשותיו של אדם ומההגזמה ומהתפרצות הרגזנות שלו. זו לא תוצאה טובה, זו תוצאה רעה. אתה מבין, זהו סוג הקץ שאיתו אדם מתמודד כתוצאה מההתנהגות הנגרמת על ידי רגש שלילי פשוט. אנשים לא רוצים לראות קץ כזה, והם גם לא מוכנים להתמודד איתו בעצמם, אך משום שאנשים חיים בתוך כל מיני רגשות רעים, ומכיוון שהם מסתבכים ונשלטים על ידי רגזנות שלעתים קרובות גדלה ומתפרצת, אלה הן ההשלכות שמתעוררות בסופו של דבר. אמרו לי, האם התעללות מילולית היא התנהגות פשוטה? ההתעללות המילולית שאנשים עוסקים בה במהלך חיי היומיום שלהם עשויה לא להניב תוצאה רעה כזו – כלומר, תוצאה רעה כזו לא תנבע בהכרח מכל המקרים של התעללות מילולית. אך זו מהות ההתעללות המילולית. זהו פורקן רגשותיו של אדם והגזמה והתפרצות של התלהמות. לפיכך, דרישת האל מהאנושות לא להתעלל באופן מילולי באחרים, ללא ספק מועילה לאדם – היא מועילה לו במאה דרכים ולא מזיקה לו באף דרך – ובה בעת, זהו חלק מהחשיבות בכך שהאל מציב את דרישתו לאנושות. ייתכן שהדרישה לא להתעלל באחרים באופן מילולי לא תעלה לרמה של יישום האמת בפועל או חתירה אל האמת, אך אדם עדיין צריך להקפיד על סוג זה של דרישה.

האם אנשים יכולים למלא את דרישתו של האל האוסרת עליהם להתעלל מילולית זה בזה על ידי הסתמכות על ריסון עצמי בלבד? כשאנשים כועסים, פעמים רבות הם לא מסוגלים לרסן את עצמם. אם כן, כיצד אנשים יכולים למלא דרישה זו האוסרת להתעלל מילולית זה בזה? כאשר אתה עומד להתעלל במישהו באופן מילולי, במיוחד כאשר אינך מסוגל לרסן את עצמך, עליך למהר להתפלל. אם תתפלל זמן מה ותתחנן בכנות לאל, סביר להניח שהכעס שלך ידעך. באותו זמן, תוכל לרסן את עצמך ביעילות ולשלוט ברגשות וברגזנות שלך. לדוגמה, לפעמים אנשים עשויים לומר משהו שגורם לך להרגיש עלבון, או שהם עשויים לשפוט אותך מאחורי גבך, או שהם עשויים ביודעין או שלא ביודעין לפגוע בך, או שהם עשויים לנצל אותך מעט, לגנוב ממך משהו, או אפילו לפגוע באינטרסים החיוניים שלך. כשהדברים האלה יקרו לך, אתה תחשוב: "הוא פגע בי, אז אני שונא אותו, אני רוצה להרים את קולי ולהטיח בו גידופים, אני רוצה לנקום בו, אני אפילו רוצה להכות אותו. אני רוצה לעשות תרגיל מלוכלך מאחורי הגב שלו כדי ללמד אותו לקח." האם כל זה לא נגרם על ידי רגשות רעים? התוצאה הנגרמת על ידי רגשות רעים היא שתרצה לעשות את הדברים האלה. ככל שתחשוב על כך יותר, כך תכעס יותר ותחשוב יותר שהאדם הזה מציק לך, ושהוא פגע בכבודך ובאופייך. תרגיש אי נוחות בתוכך ותרצה לנקום. האין זו האימפולסיבית הרגזנית שהרגשות השליליים האלה עוררו בך? (אכן.) איזו מין התנהגות היא הרצון הזה שלך לנקום? האם אינך עומד להתפרץ ברגזנות? בפעמים כאלה, אתה חייב להשקיט את עצמך; קודם כל, עליך להתפלל לאל, לרסן את עצמך, להרהר ולחפש את האמת, ולפעול בתבונה. זוהי הדרך היחידה להימנע ממצב שבו אתה נעשה נסער, ושבו שנאה, רגשות ורגזנות מתעוררים בתוכך. יש שיאמרו: "אם שני אנשים עובדים יחד כל היום, אין דרך להימנע ממצב כזה." גם אם אינך יכול להימנע ממצב זה, אסור לך להגיב, עליך להיות מרוסן. כיצד אתה יכול לרסן את עצמך? ראשית, עליך לחשוב לעצמך: "אם אגיב, זה בהחלט לא ירצה את האל ולכן אני לא יכול לעשות זאת. שנאה, נקמה ותיעוב הם כולם דברים שהאל סולד מהם." האל סולד מהדברים האלה, אך אתה עדיין רוצה לעשות אותם ואינך יכול לשלוט בעצמך. כיצד עליך לפתור זאת? באופן טבעי, עליך לסמוך על האל; אם לא תתפלל לאל לא תוכל לפתור זאת. יתר על כן, אם שיעור קומתך נמוך מדי, ואתה רגזן יותר מדי, ואתה באמת לא יכול לרסן את רגשותיך ואת הרגזנות שלך, ואתה רוצה לנקום, עדיין אסור לך בשום אופן לפתוח פיך כדי להתעלל מילולית באותו אדם. אתה יכול לעזוב את המקום שבו אתה נמצא ולאפשר למישהו אחר להתערב ולפתור את המצב. עליך להתפלל לאל בשקט ולצטט כמה משפטים רלוונטיים מדברי האל. התפלל כך לאל, והרגזנות שלך תיעלם באיטיות. אתה תבין שהתעללות מילולית באנשים לא יכולה לפתור בעיות, ושזו תהיה חשיפה של שחיתות, שתוכל להביא רק בושה לאל. האם תפילה בדרך זו לא תפתור את הבעיה שלך? מה דעתכם על הפתרון הזה? (הוא טוב.) כאן תם השיתוף שלי על הסדרת ההתנהגות שהאל מציג: "אל תכו אחרים ואל תתעללו בהם באופן מילולי."

זה עתה שיתפתי על ההתנהגויות הטובות שהאל מבקש מאנשים לקיים, מה הן היו? (להיות ניחן בהגינות קדושה, לא להיות מופקר, להיות מאופק, לא ללבוש בגדים יוצאי דופן, לא להכות ולא להתעלל באופן מילולי באחרים, לא לעשן או לשתות, לא לסגוד לאלילים, לכבד את ההורים, לא לגנוב, לא לנצל לרעה את רכושם של אחרים, לא לנאוף ולא להעיד עדות שקר.) כן, כל אלה נכונות. אמרו לי, האם הדרישות המוצגות בחוק, כמו אלה האומרות לא לגנוב ולא לנצל אחרים, עדיין ניתנות לביצוע כעת? האם הן עדיין יעילות? (הן עדיין ניתנות לביצוע ויעילות.) אם כך, מה לגבי הדיברות מעידן החסד? (גם הן עדיין ניתנות לביצוע.) אם כן, מדוע האל מציב את הדרישות הספציפיות האלה? באיזה היבט של יישום בפועל על ידי אדם נוגעות הדרישות הספציפיות האלה? אם האל לא היה מציב את הדרישות האלה, האם אנשים היו מבינים את הדברים האלה? (לא, הם לא היו מבינים.) אנשים לא היו מבינים אותן. למעשה, הדרישות הספציפיות האלה שאלוהים הציב כדי להסדיר את התנהגותו של האדם, קשורות כולן להבאה לידי ביטוי של אנושיות רגילה. המטרה של הצגת הדרישות הספציפיות האלה הייתה לאפשר לאנשים להבחין במדויק ולזהות דברים חיוביים ושליליים, וכן גם מה נכון ומה לא נכון; המטרה הייתה ללמד אנשים שניאוף הוא דבר שלילי, שהוא מביש ושהאל מתעב אותו, שזהו ביזוי האדם ושאנשים צריכים לרסן את עצמם בעניין הזה, שאסור להם לבצע את המעשה הזה או לעשות טעויות בהקשר זה; המטרה הייתה גם ללמד אנשים שהתנהגויות כמו ניצול אחרים, גניבה וכן הלאה, הן כולן דברים שליליים, ושאסור לאנשים לעשות אותם. אם אתה אוהב לעשות את הדברים האלה ואתה עושה את הדברים האלה, אתה לא אדם טוב. איך אפשר להבדיל בין אדם בעל אנושיות טובה לאדם בעל אנושיות רעה, או בין דמות חיובית לדמות שלילית? ראשית, עליכם לאשר זאת – ניתן להבחין באנשים במדויק וניתן להבחין בין דמויות חיוביות ושליליות רק על סמך דברי האל. ניתן להבחין באנשים ולתפוס אותם בבירור רק על סמך הדרישות והסטנדרטים שהאל הציב כדי להסדיר את התנהגותו של אדם. אתן דוגמה: אם לאדם יש "אצבעות דביקות" והוא אוהב לגנוב מאנשים אחרים, איך האנושיות שלו? (רעה.) גניבה היא מעשה רע וחמור, ולכן, אלה שגונבים הם אנשים רעים. אנשים אחרים נשמרים מפניהם, מתרחקים מהם ורואים בהם גנבים. לדעתם של אנשים, גנבים הם דמויות שליליות, גניבה היא דבר שלילי וזו התנהגות חוטאת. האם דבר זה לא אושר? הנה דוגמה נוספת: נניח שיש נואף, ויש אנשים שלא יודעים אם זה דבר חיובי או שלילי – הדרך היחידה עבורם למדוד זאת במדויק היא על פי דברי האל, מכיוון שרק דברי האל הם האמת. אין זה משנה איזה טענות חדשות יש למערכות המשפט והמוסר לגבי מעשה הניאוף, הן לא האמת. הדברים שהאל אמר: "לא תנאף" הם האמת, והאמת לעולם לא תחלוף. מרגע שהאל הציב את הדרישה: "לא תנאף," כולם היו צריכים להתחיל לתעב ולדחות נואפים ולהתרחק מהם. לאנשים כאלה אין אנושיות, ולכל הפחות, אם מודדים אותם מנקודת מבט של אנושיות, הם לא אנשים טובים. כל אדם שמעורב בהתנהגות כזו והוא בעל אנושיות כזו הוא מביש, סולדים ממנו, מתעבים אותו, מזלזלים בו ודוחים אותו בתוך קבוצות ובהמון. על סמך דברי האל אנו יכולים לאשר שניאוף הוא דבר שלילי, ושאנשים שעושים זאת הם דמויות שליליות. לא משנה כמה רעות נעשות המגמות של החברה, ניאוף ויחסי מין אסורים הם דברים שליליים, ואנשים שעוסקים בהם הם דמויות שליליות. זה בטוח לחלוטין, ועליכם לראות זאת נכוחה; אסור לכם ללכת שולל ולהתפתות למגמות הרעות של החברה. בנוסף לאלה, יש כמה דרישות ספציפיות יותר: האל אומר לאנשים לא לסגוד לאלילים, לכבד את ההורים, לא להכות או להתעלל מילולית באחרים, להיות ניחן בהגינות קדושה, וכן הלאה. הדרישות הספציפיות האלה הן כולן סטנדרטים שלפיהם האל מסדיר את התנהגותו של האדם. במילים אחרות, לפני שהאל נתן לאנשים את האמת, הוא לימד אותם אילו מעשים הם נכונים וחיוביים, ואילו שגויים ושליליים, הוא אמר להם כיצד להיות אנשים טובים ובאילו התנהגויות טובות עליהם להיות ניחנים כדי להיות אנשים בעלי אנושיות רגילה, וכן אילו דברים עליהם לעשות ואילו אסור להם לעשות כאנשים בעלי אנושיות רגילה, כדי שיוכלו לעשות את הבחירות הנכונות. כל הדרישות האלה שמסדירות את התנהגותו של אדם הם דברים שכל אדם רגיל צריך להביא לידי ביטוי באמת, והם הבסיס להתמודדות בפועל עם כל דבר שאדם נתקל בו ומטפל בו. לדוגמה, נניח שאתה רואה שלאדם אחר יש משהו נחמד ואתה רוצה לקחת אותו לעצמך, אבל אז אתה חושב: "האל אומר שזה לא בסדר לגנוב מאנשים אחרים, הוא אמר שאסור לנו לגנוב או לנצל אחרים, אז אני לא אגנוב ממנו." האם התנהגות הגניבה לא רוסנה אפוא? ובמקביל לריסון, האם התנהגותך לא הוסדרה? לפני שהאל הציב את הדרישות האלה, כשאנשים ראו משהו נחמד ברשותו של אדם אחר, הם רצו לקחת אותו לעצמם. הם לא חשבו שהדבר שגוי או מביש, או שהאל מתעב זאת, או שזה דבר שלילי, או אפילו שזה חטא; הם לא ידעו את הדברים האלה, לא היו להם המושגים האלה. לאחר שהאל הציב את הדרישה "לא תגנוב", ניתן לאנשים גבול מנטלי בכל הנוגע לעשיית דברים כאלה, ובאמצעות הגבול הזה הם למדו שיש הבדל בין לגנוב ולא לגנוב. גניבה שקולה לעשיית דבר שלילי, לעשיית דבר מרושע או רע, והיא דבר מביש. לא לגנוב משמעו לדבוק במוסר של האנושות, ויש בכך אנושיות. דרישותיו של האל ביחס להתנהגותו של אדם לא רק פותרות את התנהגותם וגישותיהם השליליות של אנשים, אלא בו בזמן גם מסדירות את התנהגותו של אדם, ומאפשרות לאנשים לחיות באנושיות רגילה, להיות ניחנים בהתנהגויות ובביטויים רגילים ולכל הפחות להיראות כמו אנשים, כמו אנשים רגילים. אמרו לי, האם הדרישות האלה שהאל הציב כדי להסדיר את התנהגותו של אדם אינן משמעותיות במיוחד? (אכן.) הן משמעותיות. עם זאת, הדרישות הספציפיות האלה שמסדירות את התנהגותו של אדם עדיין רחוקות למדי מהאמיתות שהאל מבטא כעת, ולא ניתן להעלות אותן לרמת האמת. הסיבה לכך היא שלפני זמן רב, בעידן החוק, הדרישות האלה היו רק חוקים שהסדירו את התנהגותו של האדם, האל השתמש בשפה הפשוטה והישירה ביותר כדי לומר לאנשים אילו דברים עליהם לעשות ואילו אסור להם לעשות, והוא יצר עבורם כללים מסוימים. בעידן החסד, הדרישות האלה היו רק דיברות, ובימינו, ניתן לומר שהן קריטריונים למדידת התנהגותו של אדם ולהערכת דברים. אף על פי שלא ניתן להעלות את הקריטריונים האלה לרמת האמת, ואף על פי שיש מרחק מסוים בינם לבין האמת, הם תנאי הכרחי לחתירת אדם אחר האמת וליישומה בפועל. כשאדם דבק בכללים האלה, בחוקים ובדיברות האלה, בדרישות ובקריטריונים ההתנהגותיים האלה שהאל קבע כדי להסדיר את התנהגותו של אדם, אפשר לומר שיש לו את התנאים המוקדמים הבסיסיים ליישום האמת בפועל ולחתירה אליה. אם אדם מעשן ושותה אלכוהול, אם התנהגותו מופקרת והוא נואף, מנצל אנשים אחרים ולעתים קרובות גונב, ואתם הייתם אומרים: "האדם הזה אוהב את האמת והוא בהחלט יכול ליישם אותה בפועל ולזכות בישועה," האם הצהרה זו הייתה מחזיקה מים? (לא.) למה היא לא תחזיק מים? (האדם הזה לא מסוגל למלא אפילו את הדרישות הבסיסיות ביותר של האל, הוא לא יכול היה ליישם את האמת בפועל, ואם הוא היה אומר שהוא אוהב את האמת, זה היה שקר.) זה נכון. לאדם זה אין אפילו את הרמה הבסיסית ביותר של ריסון עצמי. המשמעות היא שאין לו אפילו את המידה הבסיסית ביותר של מצפון והיגיון שאדם צריך להיות ניחן בהם. במילים אחרות, לאדם זה אין מצפון והיגיון של אנושיות רגילה. מה המשמעות של היעדר מצפון והיגיון? פירוש הדבר הוא שהאדם הזה שמע את הדברים שהאל אמר, את הדרישות שהאל הציב לאדם ואת הכללים שהאל קבע, והוא כלל לא התייחס אליהם ברצינות. האל אומר שלגנוב מאנשים אחרים זה דבר רע ושאסור לאנשים לגנוב, והאדם הזה תוהה: "מדוע אסור לאנשים לגנוב? אני כל כך עני, איך אוכל לחיות אם לא אגנוב? האם אוכל להתעשר אם לא אגנוב דברים או אנצל אנשים אחרים?" האם לא חסרים לו המצפון וההיגיון של אנושיות רגילה? (חסרים לו.) הוא לא מסוגל לעמוד בדרישות שהאל יצר כדי לרסן את התנהגותו של אדם, ולכן הוא לא אדם שניחן באנושיות רגילה. אם מישהו היה אומר שאדם שאין לו אנושיות רגילה אוהב את האמת, האם הדבר היה אפשרי? (לא.) הוא לא אוהב דברים חיוביים, ולמרות שהאל אומר שאסור לאנשים לגנוב ולנאוף, הוא לא מסוגל לעמוד בדרישות האלה, והוא סולד מהדברים האלה של האל – אם כך, האם הוא מסוגל לאהוב את האמת? האמת גבוהה בהרבה מהקריטריונים ההתנהגותיים האלה – האם הוא יכול להשיג אותה? (לא.) האמת אינה קריטריון התנהגותי פשוט, היא אינה רק דבר שאנשים חושבים עליו כאשר הם חוטאים או נוהגים באופן שרירותי ומופקר, ואז הם נעשים מרוסנים ואינם חוטאים עוד ולא פועלים באופן שרירותי ומופקר. האמת לא רק מרסנת התנהגות של אנשים בדרך פשוטה זו – האמת יכולה להפוך לחייו של אדם, והיא יכולה לשלוט בכל דבר שקשור לאדם. כשאנשים מקבלים את האמת כחייהם, הדבר מושג על ידי כך שהם חווים את עבודתו של האל, לומדים להכיר את האמת ומיישמים אותה בפועל. כשאנשים יקבלו את האמת, יתעורר בקרבם מאבק וסביר להניח שצביונותיהם המושחתים יתפרצו. כשאנשים מסוגלים להשתמש באמת כדי לפתור את צביונותיהם המושחתים, האמת יכולה להפוך לחייהם ולעיקרון שלפיו הם מתנהלים וחיים. זהו דבר שרק אנשים שאוהבים את האמת וניחנים באנושיות יכולים להשיג. האם אלה שלא אוהבים את האמת והם חסרי אנושיות יכולים לעלות לרמה הזאת? (לא.) זה נכון, גם אם הם אולי ירצו, הם לא יוכלו.

אם נתבונן בדרישות האלה שהאל יצר כדי להסדיר את התנהגותו של אדם, ובכל הדברים שהאל אמר ובכל ההתניות הספציפיות שהוא הציב, האם יש ביניהם דבר מיותר כלשהו? (לא.) האם הם דברים משמעותיים? האם הם בעלי ערך? (כן.) האם אנשים צריכים לציית להם? (כן.) זה נכון, אנשים צריכים לציית להם. ובעוד הם מצייתים להם, אנשים צריכים להיפטר מההצהרות שהתרבות המסורתית הנחילה להם, כמו להיות משכילים והגיוניים, להיות עדינים ומעודנים, וכן הלאה. עליהם להישמע לכל אחת מהדרישות שהאל הציב כדי להסדיר את התנהגותו של אדם, ולהתנהל בקפדנות בהתאם לדברי האל. עליהם להביא לידי ביטוי אנושיות רגילה על ידי ציות מוקפד לכל הדרישות שהאל הציב, וכמובן שעליהם גם להעריך אנשים ודברים, להתנהל ולפעול בקפדנות בהתאם לדרישות אלה. אף על פי שהדרישות האלה פחותות מהקריטריונים של האמת, הן כולן דברי האל, ומכיוון שהן דברי האל, יכולה להיות להן השפעה מנחה חיובית ופעילה על אנשים. כיצד הגדרתי את החתירה אל האמת? להתייחס לאנשים ודברים, להתנהל ולפעול לחלוטין על פי דברי האל, כשהאמת היא הקריטריון של האדם. דברי האל מקיפים מגוון רחב של דברים. לעתים משפט אחד של דבריו מייצג אלמנט של האמת. לעתים נדרשים מספר משפטים או קטע מדבריו כדי להציג אלמנט אחד של האמת. לפעמים נדרש פרק שלם כדי לבטא אלמנט של האמת. האמת נראית פשוטה, אך בפועל היא כלל לא פשוטה. אם לתאר את האמת במונחים רחבים יותר, האל הוא האמת. כל דברי האל הם האמת, דברי האל רבים מאוד, יש בהם תוכן רב והם כולם ביטויים של האמת. לדוגמה, החוקים והדיברות שהאל הציג, וכן הדרישות ההתנהגותיות שהאל הציב בעידן החדש הזה, הם כולם דברי האל. אף על פי שחלק מהדברים האלה לא עולים לרמת האמת, ולמרות שהם לא נחשבים לאמת, הם דברים חיוביים. למרות שהם רק מילים שמרסנות את התנהגותו של אדם, אנשים עדיין חייבים לדבוק בהם. לכל הפחות, אנשים חייבים להיות ניחנים בהתנהגויות כאלה, ואסור להם לא לעמוד בקריטריונים האלה. לפיכך, השקפותיו של אדם על אנשים ודברים, והתנהלותו ומעשיו חייבים להתבסס על דברי האל האלה. אנשים צריכים לציית להם משום שהם דברי האל; כולם צריכים להתייחס לאנשים ודברים, ולהתנהל ולפעול על פי דברי האל, מפני שאלה הם דברי האל. האין זה נכון? (זה נכון.) אמרתי דבר דומה בעבר: האל מתכוון למה שהוא אומר, מה שהוא אומר ייעשה, ומה שהוא עושה יימשך לנצח, כלומר, דברי האל לעולם לא יעברו מן העולם. מדוע הם לא יעברו מן העולם? מפני שאין זה משנה כמה דברים האל אומר, ולא משנה מתי האל אומר אותם, הם כולם האמת, והם לעולם לא יעברו מן העולם. אפילו כשהעולם ייכנס לעידן חדש, דברי האל לא ישתנו והם לא יעברו מן העולם. מדוע אני אומר שדברי האל לא יעברו מן העולם? מפני שדברי האל הם האמת, וכל מה שהוא האמת לא ישתנה לעולם. לפיכך, כל החוקים והדיברות שהאל הציב ואמר, וכל הדרישות הספציפיות שהוא הציג בנוגע להתנהגותו של אדם לעולם לא יעברו מן העולם. כל דרישה בדברי האל מועילה לאנושות הנבראת, כולן מסדירות את התנהגותו של אדם, והן מחזקות ובעלות ערך בכל הנוגע למימוש אנושיות רגילה ולאופן שבו אנשים צריכים להתנהל. כל הדברים האלה יכולים לשנות אנשים ולגרום להם להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי. לעומת זאת, אם בני האדם יתכחשו לדברי האל האלה ולדרישות שהאל הציב לאנושות, ובמקום זאת הם יצייתו להצהרות על התנהגות טובה שהאדם הציב, הם יהיו בסכנה גדולה. לא רק שהם לא יהיו ניחנים באנושיות ובהיגיון במידה גוברת והולכת, הם יהפכו לערמומיים ושקריים יותר ויותר, והם יהיו מסוגלים לתעתע יותר ויותר, והאנושיות שהם יביאו לידי ביטוי תכיל יותר ויותר תחבולות. לא רק שהם ירמו אנשים אחרים, הם גם ינסו להערים על האל.

בין הדרישות שהאל הציב בנוגע להתנהגותו של אדם, ישנה הדרישה: "כבד את הוריך." בדרך כלל אין לאנשים מחשבות או תפיסות לגבי הדרישות האחרות. מהן המחשבות שלכם לגבי הדרישה: "כבד את הוריך"? האם יש סתירה בין השקפותיכם לבין עקרון-האמת שאמר האל? אם אתם מסוגלים לראות זאת בבירור, זה טוב. אלה שלא מבינים את האמת, שיודעים רק כיצד להישמע לכללים ולפלוט את המילים והדוקטרינות, הם חסרי הבחנה; כשהם קוראים את דברי האל, הם תמיד אוחזים בתפיסות אנושיות, הם תמיד מרגישים שיש סתירות מסוימות והם לא יכולים להבין את דבריו בבירור. לעומת זאת, אלה שמבינים את האמת לא מוצאים סתירות כלשהן בדברי האל, הם חושבים שדבריו ברורים להפליא, משום שיש להם הבנה רוחנית והם מסוגלים להבין את האמת. לפעמים אינכם יכולים לראות את דברי האל בבירור, ואתם לא יכולים לשאול שאלות כלשהן – אם אינכם שואלים שאלות, נראה כאילו אין לכם בעיות כלשהן, אך למעשה, יש לכם בעיות רבות וקשיים רבים, אתם פשוט לא מודעים לכך. הדבר מראה ששיעור קומתכם נמוך מדי. ראשית, הבה נבחן את דרישתו של האל שאנשים יכבדו את הוריהם – האם דרישה זו נכונה או שגויה? האם אנשים צריכים לציית לה או לא? (הם צריכים.) זה ודאי, ואי אפשר להכחיש זאת; אין צורך להסס או להרהר בכך, דרישה זו נכונה. מה נכון בה? מדוע האל הציב את הדרישה הזו? למה מתייחסת הדרישה "לכבד את ההורים" שעליה האל מדבר? אתם יודעים? אינכם יודעים. מדוע אתם תמיד לא יודעים? כל עוד משהו כרוך באמת, אתם לא יודעים מהו הדבר, אך אתם יכולים לדבר בלי סוף על המילים והדוקטרינות – מה הבעיה כאן? כיצד אתם מיישמים בפועל את הדברים האלה של האל, אם כך? האם הדבר לא כרוך באמת? (אכן.) כאשר אתה רואה שיש ביטוי של דברי האל שאומר: "אתה חייב לכבד את הוריך", אתה חושב לעצמך: "האל מבקש ממני לכבד את הוריי, ולכן אצטרך לכבד אותם", ואתה מתחיל לעשות זאת. אתה עושה כל מה שההורים שלך מבקשים ממך – כשההורים שלך חולים אתה מגיש להם אוכל ליד מיטתם, מוזג להם משהו לשתות, מבשל להם משהו טעים לאכול, ובחגים אתה קונה להורים שלך כמתנות דברים שהם אוהבים. כשאתה רואה שהם עייפים, אתה מעסה את כתפיהם ואת גבם, ובכל פעם שיש להם בעיה, אתה יכול לחשוב על פתרון כדי לפתור אותה. בגלל כל זאת, ההורים שלך מאוד מרוצים ממך. אתה מכבד את הוריך, מיישם בפועל על פי דברי האל ומביא לידי ביטוי אנושיות רגילה, כך שאתה חש יציב בלבך ואתה חושב: "ראו – הוריי אומרים שהשתניתי מאז שהתחלתי להאמין באל. הם אומרים שעכשיו אני יכול לכבד אותם ושאני יותר הגיוני. הם מאוד מרוצים והם חושבים שאמונה באל היא דבר נהדר, מכיוון שלא רק שבנים ובנות שמאמינים באל מכבדים את הוריהם, הם גם הולכים בנתיב הנכון בחיים ומביאים לידי ביטוי צלם אנוש – הם הרבה יותר טובים מכופרים. מאז שאני מאמין באל, התחלתי ליישם בפועל על פי דברי האל ולפעול בהתאם לדרישותיו, והוריי שמחים מאוד לראות את השינוי הזה שחל בי. אני מרגיש כל כך גאה בעצמי. אני מביא תהילה לאל – האל בוודאי חייב להיות מרוצה ממני והוא יאמר שאני אדם שמכבד את הוריו וניחן בהגינות קדושה." יום אחד, הכנסייה מארגנת עבורך ללכת למקום אחר כדי להפיץ את הבשורה, וייתכן שלא תוכל לחזור הביתה במשך זמן רב. אתה מסכים ללכת, אתה מרגיש שאינך יכול להניח בצד את התפקיד שהאל הטיל עליך, ומאמין שעליך גם לכבד את הוריך בבית וגם לקיים את התפקיד שהאל הטיל עליך מחוץ לביתך. אך כאשר אתה משוחח על העניין עם ההורים שלך, הם זועמים ואומרים: "אתה בן לא ממושמע! עבדנו כל כך קשה כדי לגדל אותך ועכשיו אתה פשוט קם ועוזב. מי יטפל בזוג זקנים כמונו כשתעזוב? אם נהיה חולים או אם יקרה אסון כלשהו, מי ייקח אותנו לבית החולים?" הם לא מסכימים שתעזוב, ואתה דואג: "האל אומר לנו לכבד את ההורים שלנו, אבל ההורים שלי לא מאפשרים לי ללכת ולבצע את חובתי. אם אציית להם, יהיה עליי להניח בצד את התפקיד שהאל הטיל עליי, והאל לא יאהב זאת. אך אם אציית לאל ואלך לבצע את חובתי, הוריי יהיו אומללים. מה אני אמור לעשות?" אתה מהרהר ומהרהר: "מכיוון שהאל הציב את הדרישה שקודם כל אנשים יכבדו את הוריהם, אני אקיים את הדרישה הזו. אני לא צריך ללכת ולבצע את חובתי." אתה מניח בצד את חובתך ובוחר לכבד את הוריך בבית, אך אינך מרגיש יציב בלבך. אתה מרגיש שאף על פי שאתה מכבד את הוריך, אינך ממלא את חובתך, ואתה חושב שאתה מאכזב את האל. כיצד ניתן לפתור בעיה זו? עליך להתפלל לאל ולחפש את האמת עד שיום אחד תבין את האמת ותבין שביצוע חובתך הוא הדבר החשוב ביותר. ואז, באופן טבעי תוכל לעזוב את הבית ולבצע את חובתך. יש שאומרים: "האל רוצה שאבצע את חובתי, והוא רוצה שגם אכבד את הוריי. האם אין כאן סתירה וקונפליקט? איך למען השם אני אמור ליישם בפועל?" "לכבד את ההורים" זו דרישה שהאל הציב בנוגע להתנהגותו של אדם, אך האם ויתור על הכול כדי לנהות אחר האל ולהשלים את התפקיד שהאל הטיל אינו דרישה של האל? האין זה אפילו יותר ממה שהאל דורש? האין זה עוד יותר יישום האמת בפועל? (אכן.) מה עליך לעשות אם שתי הדרישות הללו מתנגשות? יש אנשים שאומרים: "אם כן, עליי לכבד את הוריי ולהשלים את התפקיד שהאל הטיל עליי, ועליי לציית לדברי האל וליישם את האמת בפועל – ובכן, זה קל. אני אסדר הכול בבית, אכין את כל צרכי המחיה של הוריי, אשכור אחות ואז אצא לבצע את חובתי. אני אדאג לבוא הביתה פעם בשבוע, אבדוק שההורים שלי בסדר, ואז אעזוב; אם יקרה משהו, אני פשוט אשאר יומיים. אני לא יכול להיות תמיד רחוק מהם ולא לחזור, ואני לא יכול להישאר לנצח בבית ולא לצאת לבצע את חובתי. האם לא אפיק כך את הטוב משני העולמות?" מה דעתכם על הפתרון הזה? (הוא לא יעבוד.) זה דמיוני; זה לא ריאלי. אם כך, כשאתם נתקלים במצב כזה, כיצד בדיוק עליכם לפעול בהתאם לאמת? (אי אפשר להפיק את המיטב משני העולמות כשמדובר בנאמנות ובכיבוד אב ואם – אני חייב למקם את חובתי במקום הראשון.) קודם האל אמר לאנשים לכבד את הוריהם, ולאחר מכן האל הציב לאנשים דרישות גבוהות יותר ביחס ליישום האמת בפועל, לביצוע חובתם ולהליכה בדרכו של האל – באילו מהן עליך לדבוק? (בדרישות הגבוהות יותר.) האם נכון ליישם בפועל לפי הדרישות הגבוהות יותר? האם ניתן לחלק את האמת לאמיתות גבוהות יותר ונמוכות יותר, או לאמיתות ישנות יותר וחדשות יותר? (לא.) אם כך, כשאתם מיישמים את האמת בפועל, על פי מה עליכם ליישם בפועל? מה פירוש הדבר ליישם את האמת בפועל? (לטפל בעניינים על פי העקרונות.) טיפול בעניינים על פי העקרונות הוא הדבר החשוב ביותר. יישום בפועל של האמת פירושו יישום דברי האל בפועל בזמנים, במקומות, בסביבות ובהקשרים שונים; לא מדובר בהחלת כללים על דברים בעקשנות, אלא בשמירה על עקרונות-האמת. זו המשמעות של יישום האמת בפועל. אם כן, פשוט אין סתירה בין יישום דברי האל בפועל לבין ציות לדרישות שהאל מציב. במילים מוחשיות יותר, אין סתירה כלל בין כיבוד הוריך לבין השלמת התפקיד והחובה שהאל הטיל עליך. מה מכל אלה הם הדברים והדרישות הנוכחיים של האל? עליכם לשקול קודם את השאלה הזאת. האל דורש דברים שונים מאנשים שונים. יש לו דרישות ברורות עבורם. אנשים שמשרתים כמנהיגים וכעובדים נקראו על ידי האל, ולכן עליהם לוותר, והם לא יכולים להישאר עם הוריהם ולכבד אותם. עליהם לקבל את התפקיד שהאל הטיל עליהם ולוותר על הכול כדי לנהות אחריו. זהו סוג אחד של מצב. נוהים רגילים לא נקראו על ידי האל, ולכן הם יכולים להישאר עם הוריהם ולכבד אותם. אין גמול על כך והם לא יזכו לברכות כתוצאה מכך, אך אם הם לא יראו כיבוד אב ואם, אזי חסרה להם אנושיות. למעשה, לכבד את ההורים הוא רק סוג של אחריות, ולא מגיע לרמה של יישום האמת בפועל. התמסרות לאל היא יישום האמת בפועל, קבלת התפקיד שהאל מטיל היא הביטוי של התמסרות לאל, ואלה שמוותרים על הכול כדי לבצע את חובתם הם אלה הנוהים אחר האל. לסיכום, המשימה החשובה ביותר המונחת לפניכם היא לבצע היטב את חובתכם. זהו יישום האמת בפועל וזהו הביטוי של התמסרות לאל. אם כן, מהי האמת שעל אנשים ליישם בפועל בעיקר כעת? (ביצוע חובה.) זה נכון, ביצוע חובה בנאמנות הוא יישום האמת בפועל. אם אדם לא מבצע את חובתו בכנות, אזי הוא רק עמל.

מה הייתה השאלה שעליה דנו זה עתה? (האל דרש תחילה מאנשים לכבד את הוריהם, ולאחר מכן הציב דרישות גבוהות יותר ביחס ליישום האמת בפועל, לביצוע חובתם ולהליכה בדרכו של האל. אם כך, לאילו מהן אנשים צריכים לציית קודם?) זה עתה אמרתם שאנשים צריכים ליישם בפועל על פי הדרישות הגבוהות יותר. ברמה התיאורטית, האמירה הזאת נכונה – מדוע אני אומר שהיא נכונה ברמה התיאורטית? משמעות הדבר היא שאם הייתם מחילים כללים ונוסחאות בעניין זה, התשובה הזו הייתה נכונה. אבל כאשר אנשים מתמודדים עם החיים האמיתיים, לעתים קרובות האמירה הזו לא ישימה וקשה לבצע אותה. אם כך, איך צריך לענות על השאלה הזאת? ראשית, עליך להתבונן במצב ובסביבת המחייה שאיתם אתה מתמודד, ועל ההקשר שבו אתה נמצא. בהתבסס על סביבת המגורים שלך ועל ההקשר שבו אתה מוצא את עצמך, אם כיבוד הוריך לא מתנגש עם השלמת התפקיד שהאל הטיל עליך ועם ביצוע חובתך – או, במילים אחרות, אם כיבוד הוריך לא משפיע על ביצוע חובתך בנאמנות – אזי תוכל ליישם בפועל את שני הדברים בעת ובעונה אחת. אינך צריך להיפרד מהוריך למראית עין ואתה לא צריך לוותר עליהם או לדחות אותם למראית עין. באיזה מצב הדבר חל? (כאשר הדרישה לכבד את ההורים לא מתנגשת עם ביצוע חובה.) זה נכון. במילים אחרות, אם הוריך לא מנסים להפריע לאמונתך באל וגם הם מאמינים, והם תומכים בך באמת ומעודדים אותך לבצע את חובתך בנאמנות ולהשלים את התפקיד שהאל הטיל עליך, אזי הקשר שלך עם הוריך אינו קשר של הבשר בין קרובי משפחה במובן הרגיל של המילה, אלא קשר בין אחים ואחיות של הכנסייה. במקרה כזה, מלבד האינטראקציה איתם כאחים ואחיות עמיתים של הכנסייה, עליך למלא גם כמה מחובותיך כלפיהם כבן. אתה חייב להפגין כלפיהם מעט דאגה נוספת. כל עוד הדבר לא משפיע על ביצוע חובתך, כלומר, כל עוד לבך לא מוגבל על ידם, אתה יכול להתקשר להורים שלך לשאול לשלומם ולהפגין כלפיהם מעט דאגה, אתה יכול לעזור להם לפתור כמה קשיים ולטפל בחלק מבעיות החיים שלהם, ואתה אפילו יכול לעזור להם לפתור חלק מהקשיים שיש להם מבחינת היווכחותם בחיים – אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה. במילים אחרות, אם הוריך לא מהווים מכשול בפני אמונתך באל, עליך לשמור על קשר זה איתם ועליך למלא את אחריותך כלפיהם. ומדוע עליך להפגין אכפתיות כלפיהם, לטפל בהם ולשאול לשלומם? כיוון שאתה הילד שלהם וזו מערכת היחסים שלך איתם, מוטל עליך סוג נוסף של אחריות ובגין אחריות זו, אתה חייב לדאוג להם קצת יותר ולספק להם סיוע מהותי יותר. כל עוד הדבר אינו משפיע על ביצוע חובתך, וכל עוד הוריך לא מפריעים או מקשים עליך באמונתך באל ובביצוע חובתך, והם גם לא מעכבים אותך, טבעי וראוי שתמלא את אחריותך כלפיהם ועליך לעשות זאת במידה שבה אינך מרגיש נקיפות מצפון – זהו הרף הנמוך ביותר שעליך לעמוד בו. אם אינך יכול לכבד את הוריך בבית בשל השפעה והפרעה שנגרמות מכורח הנסיבות, אינך חייב לעמוד בכלל זה. עליך להיות נתון לחסדי תזמוריו של האל ולהתמסר להסדריו, ואינך צריך להתעקש לכבד את הוריך. האם האל מגנה זאת? האל לא מגנה זאת. הוא לא מכריח אנשים לעשות זאת. על מה אנחנו משתפים עכשיו? אנו משתפים על הדרך שבה אנשים צריכים ליישם בפועל כאשר כיבוד הוריהם מתנגש עם ביצוע חובתם; אנו משתפים על עקרונות היישום בפועל ועל האמת. מוטלת עליך האחריות לכבד את הוריך, ואם הנסיבות מאפשרות זאת, אתה יכול למלא אחריות זו, אך אל לך להיות מוגבל על ידי רגשותיך. לדוגמה, אם אחד ההורים שלך נופל למשכב וצריך ללכת לבית החולים, ואין מי שיטפל בו, ואתה עסוק מדי בחובתך מכדי לחזור הביתה, מה עליך לעשות? במקרים כאלה, אינך יכול להיות מוגבל על ידי הרגשות שלך. עליך להתפלל, להפקיד את העניין בידי האל ולהעמיד אותו לחסדי תזמוריו. זו צריכה להיות גישתך. אם האל רוצה לקחת את חייו של ההורה שלך ולקחת אותו ממך, עדיין עליך להתמסר. יש שאומרים: "אף על פי שהתמסרתי, אני עדיין מרגיש אומלל ובכיתי על כך במשך ימים – האין זו תחושת הבשר?" זו לא תחושת הבשר, זהו טוב לב אנושי, זה להיות ניחן באנושיות, והאל לא מגנה זאת. אתה יכול לבכות, אך אם תבכה במשך מספר ימים ולא תהיה מסוגל לישון או לאכול, ולא יהיה לך מצב רוח לבצע את חובתך, ואפילו תרצה לחזור הביתה ולבקר את הוריך, אזי לא תוכל לבצע היטב את חובתך ולא תיישם את האמת בפועל, ומשמעות הדבר היא שאינך ממלא את חובתך על ידי כיבוד הוריך, אתה חי בחסות הרגשות שלך. אם אתה מכבד את הוריך בעודך חי בחסות הרגשות שלך, הרי שאינך ממלא את אחריותך ואינך מציית לדברי האל, משום שנטשת את התפקיד שהוטל עליך על ידי האל ואינך הולך בדרכו של האל. כאשר אתה נתקל במצב כזה, אם הוא לא גורם לעיכובים בחובתך ולא משפיע על ביצוע חובתך בנאמנות, תוכל לעשות כמה דברים כדי להפגין כיבוד אב ואם, ותוכל למלא את האחריות שאתה מסוגל למלא. לסיכום, אלה הדברים שאנשים צריכים לעשות ומסוגלים לעשות במסגרת האנושיות. אם אתה לכוד ברגשותיך וכתוצאה מכך ביצוע חובתך מתעכב, הדבר נוגד לחלוטין את כוונותיו של האל. האל מעולם לא דרש ממך לעשות זאת, האל דורש ממך רק למלא את אחריותך כלפי הוריך, זה הכול. זו המשמעות של כיבוד אב ואם. כאשר האל מדבר על "לכבד את ההורים" יש לכך הקשר. אתה צריך רק למלא כמה תחומי אחריות שניתן להשיג בכל מיני תנאים, זה הכול. באשר להיות הוריך חולים אנושות או מתים, האם הדברים האלה תלויים בהחלטתך? איך הם חיים, מתי הם ימותו, מאיזו מחלה הם ימותו, או איך הם ימותו – האם הדברים האלה קשורים אליך? (לא.) אין להם שום קשר אליך. יש אנשים שאומרים: "אני חייב למלא את האחריות שלי כדי שאוכל לכבד את הוריי. אני חייב לוודא שהם לא יהיו חולים, במיוחד שלא יחלו בסרטן או באיזו מחלה סופנית אחרת. אני חייב לוודא שהם יחיו עד גיל מאה. רק אז אמלא באמת את חובותיי כלפיהם." האין האנשים אלה טיפוסים אבסורדיים? ברור שזהו דמיונו של אדם וזו בהחלט לא דרישתו של האל. אינך יודע אפילו אם אתה תוכל לחיות עד גיל מאה, ובכל זאת אתה דורש שההורים שלך יחיו עד גיל זה – זהו חלום של טיפש! כשהאל מדבר על "לכבד את ההורים" הוא מבקש ממך למלא רק את תחומי האחריות שלך הקיימים בתחום האנושיות הרגילה. כל עוד אתה לא מתעמר בהוריך ולא עושה דבר כלשהו שנוגד את מצפונך ואת המוסר שלך, זה מספיק. האין זה עולה בקנה אחד עם דברי האל? (אכן.) כמובן, זה עתה הזכרנו גם את המקרה שבו הוריך מפריעים לאמונתך באל, מהות טבעם היא של חסרי אמונה וכופרים, ואפילו של אנשים רעים ושדים, והם לא באותו נתיב כמוך. במילים אחרות, הם כלל לא אותו סוג של אנשים כמוך, ולמרות שחיית איתם באותו בית במשך שנים רבות, הם פשוט לא חותרים לאותם דברים כמוך ואופיים שונה משלך, ובוודאי שאין להם את אותן העדפות או שאיפות כמו אלה שלך. אתה מאמין באל, והם כלל לא מאמינים באל, הם אפילו מתנגדים לאל. מה ניתן לעשות בנסיבות אלה? (לדחות אותם.) האל לא אמר לך לדחות אותם או לקלל אותם בנסיבות האלה. האל לא אמר זאת. דרישתו של האל "לכבד את ההורים" עדיין עומדת בעינה. משמעות הדבר היא כי בזמן שאתה גר עם ההורים שלך, אתה עדיין צריך לקיים את הדרישה של לכבד את ההורים. אין סתירה בעניין זה, הלא כן? (אכן.) אין בכך סתירה כלל. במילים אחרות, כאשר אתה חוזר הביתה לביקור, אתה יכול לבשל להם ארוחה או להכין להם כמה כופתאות, ואם אפשר, אתה יכול לקנות להם כמה מוצרי בריאות, והם יהיו מאוד מרוצים ממך. אם אתה מדבר על אמונתך והם לא מקבלים אותה והם לא מאמינים, והם אפילו מתעללים בך באופן מילולי, אתה לא צריך להטיף להם את הבשורה. אם אתה יכול לראות אותם, יישם בפועל בדרך זו; אם הדבר לא אפשרי, כך בדיוק זה צריך להיות, זהו תזמורו של האל ועליך למהר להתרחק מהם ולהימנע מהם. מהו העיקרון לכך? אם הוריך לא מאמינים באל, אם הם לא חולקים איתך שפה משותפת או עיסוקים ומטרות משותפים, והם לא הולכים באותו נתיב כמוך, והם אפילו מעכבים ורודפים את אמונתך באל, אתה יכול להבחין בהם, לראות את מהותם לאשורה ולדחות אותם. כמובן, אם הם מגדפים את האל או מקללים אותך, אתה יכול לקלל אותם בלבך. אם כן, למה מתייחס "לכבד את ההורים" שעל כך האל מדבר? כיצד עליך ליישם זאת בפועל? כלומר, אם אתה יכול למלא את האחריות שלך, מלא אותה במידה מסוימת, ואם אין לך את ההזדמנות הזאת, או אם החיכוך באינטראקציות שלך איתם כבר נעשה גדול מדי ויש סכסוך ביניכם, וכבר הגעתם לנקודה שבה אתם כבר לא יכולים לראות זה את זה, אזי עליך למהר ולהפריד את עצמך מהם. כשהאל מדבר על לכבד הורים כאלה, הוא מתכוון לכך שעליך למלא את האחריות כלפי ההורים שלך מנקודת המבט של מעמדך כילדם, ולעשות את הדברים שילד צריך לעשות. אסור לך לנהוג בהורים שלך שלא כשורה או להתווכח איתם, אסור לך להכות אותם או להרים עליהם את קולך, אסור לך להתעלל בהם, ואתה צריך למלא את האחריות שלך כלפיהם כמיטב יכולתך. אלה דברים שצריכים להתבצע בתחום האנושיות; אלה הם העקרונות שיש ליישם בפועל ביחס לדרישה "לכבד את ההורים." האין הם קלים לביצוע? אינך צריך להתמודד עם הוריך ברגזנות ולומר: "שדים וחסרי אמונה שכמותכם, האל מקלל אתכם שתגיעו לאגם האש והגופרית ולבור שאין לו תחתית, הוא ישלח אתכם למדור השמונה עשר של הגיהינום!" דבר זה לא הכרחי, אינך צריך ללכת לקיצוניות הזאת. אם הנסיבות מאפשרות זאת, ואם המצב מחייב זאת, אתה יכול למלא את האחריות שלך לכיבוד אב ואם. אם הדבר לא הכרחי, או אם הנסיבות אינן מאפשרות זאת והדבר לא אפשרי, אתה יכול לוותר על חובה זו. כל שעליך לעשות הוא למלא את האחריות שלך לכיבוד אב ואם כאשר אתה נפגש עם הוריך ומקיים איתם אינטראקציה. כשתעשה זאת, השלמת את משימתך. מה דעתך על העיקרון הזה? (הוא טוב.) חייבים להיות עקרונות לאופן שבו אתה מתייחס לכל האנשים, כולל להורים שלך. אינך יכול לפעול בפזיזות, ואינך יכול להתעלל בהוריך באופן מילולי רק משום שהם רודפים את אמונתך באל. יש בעולם כל כך הרבה אנשים שלא מאמינים באל, יש כל כך הרבה כופרים, ויש כל כך הרבה אנשים שמעליבים את האל – האם אתה מתכוון לקלל ולהרים את קולך על כולם? אם לא, אזי אסור לך להרים את קולך גם על הוריך. אם תרים את קולך על הוריך אך לא על האנשים האחרים, הרי שאתה חי מתוך רגזנות והאל לא אוהב זאת. אל תחשוב שהאל יהיה שבע רצון לגביך אם תתעלל בהוריך באופן מילולי ותקלל אותם ללא סיבה טובה, ותאמר שהם שדים, שטנים חיים ומשרתיו של השטן, ותקלל אותם שיילכו לגיהינום – זה פשוט לא המקרה. האל לא יחשוב שההתנהגות שלך מקובלת ולא יאמר שיש לך אנושיות בגלל הצגת הפרואקטיביות השקרית הזו. במקום זאת, האל יאמר שהפעולות שלך טומנות בחובן רגשות ורגזנות. האל לא יאהב שאתה נוהג כך, זו התנהגות קיצונית מדי והיא לא תואמת את כוונותיו. חייבים להיות עקרונות לאופן שבו אתה מתייחס לכל האנשים, כולל להורים שלך; אין זה משנה אם הם מאמינים באל או לא, ואין זה משנה אם הם אנשים רעים או לא, עליך להתייחס אליהם עם עקרונות. האל אמר לאדם את העיקרון הבא: מדובר בהתייחסות הוגנת לאחרים – אלא שלאנשים יש מידה נוספת של אחריות כלפי הוריהם. כל שעליך לעשות הוא למלא אחריות זו. לא משנה אם ההורים שלך מאמינים או לא, לא משנה אם הם עוסקים באמונתם או לא, לא משנה אם השקפתם על החיים והאנושיות שלהם עולות בקנה אחד עם שלך או לא, אתה פשוט צריך למלא את האחריות שלך כלפיהם. אתה לא צריך להימנע מהם – פשוט הנח לכל דבר להתקדם במסלולו הטבעי, בהתאם לתזמוריו ולהסדריו של האל. אם הם מפריעים לאמונתך באל, עליך עדיין למלא את חובתך ולכבד את הוריך כמיטב יכולתך, כדי שלפחות לא תרגיש במצפונך שאתה חייב להם. אם הם לא מהווים עבורך מכשול והם תומכים באמונתך באל, גם אז עליך ליישם בפועל על פי העקרונות ולהתייחס אליהם היטב כשראוי לעשות זאת. לסיכום, יהיה אשר יהיה, דרישותיו של האל מאדם לא משתנות, ועקרונות-האמת שאנשים צריכים ליישם בפועל לא יכולים להשתנות. בעניינים אלה, אתה פשוט צריך לקיים את העקרונות ולמלא את האחריות כפי שאתה מסוגל.

כעת אדבר על הסיבה לכך שהאל הציב דרישה בנוגע להתנהגותו של אדם, כמו "לכבד את ההורים." דרישותיו הנוספות של האל הן כולן תקנות התנהגותיות הנוגעות להתנהלותו האישית של כל אדם. אם כן, מדוע האל מציב דרישה מסוג אחר בנוגע לעניין כיבוד אב ואם? אִמרו לי: אם אדם לא יכול לכבד אפילו את הוריו, מהי מהות טבעו? (רעה.) הוריו סבלו רבות כדי ללדת אותו ולגדל אותו, וחינוכו בוודאי לא היה קל – ולמעשה, הם לא מצפים שבנם יביא להם הרבה אושר ונחת, הם רק מקווים שאחרי שבנם יגדל, הם יחיו חיים מאושרים ושהם לא יצטרכו לדאוג לו יותר מדי. אך הבן שלהם לא מתאמץ ולא עובד קשה, והוא לא חי כהלכה – הוא עדיין מסתמך על הוריו שיטפלו בו, והוא הפך לעלוקה, שלא רק שלא מכבד את הוריו, אלא גם רוצה להתעמר בהוריו ולסחוט מהם את רכושם. אם הוא מסוגל להתנהג באופן נאלח כזה, איזה מין אדם הוא? (אדם עם אנושיות ירודה.) הוא לא ממלא אף אחד מתחומי האחריות שלו כלפי האנשים שהולידו וגידלו אותו, והוא כלל לא מרגיש על כך אשמה – אם תסתכלו עליו מנקודת מבט זו, האם יש לו מצפון? (לא.) הוא יכה ויפגע באופן מילולי בכל אחד, כולל בהוריו. הוא מתייחס להוריו בדיוק כמו לכל אחד אחר – מכה אותם ומתעלל בהם באופן מילולי בגחמנות. כשהוא מרגיש אומלל, הוא מוציא את כעסו על הוריו, מנפץ קערות וצלחות ומטיל עליהם אימה. האם לאדם כזה יש היגיון? (לא.) אם לאדם אין מצפון והיגיון, והוא מסוגל להתעלל כלאחר יד אפילו בהוריו שלו, האם הוא אדם? (לא.) אם כך, מה הוא? (בהמה.) הוא בהמה. האם אמירה זו מדויקת? (כן.) למעשה, אם אדם ממלא חלק מאחריותו כלפי הוריו, דואג להם ואוהב אותם מאוד – האין אלה דברים שאנשים עם אנושיות רגילה צריכים להיות ניחנים בהם כדבר מובן מאליו? (אכן.) אם אדם יתעמר ויתעלל בהוריו, האם מצפונו יוכל לקבל זאת? האם אדם רגיל יכול לעשות דבר כזה? אנשים בעלי מצפון והיגיון לא היו יכולים לעשות זאת – אם הם היו מכעיסים את הוריהם, הם היו מרגישים אומללים במשך מספר ימים. יש אנשים שיש להם מזג חם וקורה שהם כועסים על הוריהם ברגע של ייאוש, אבל לאחר מכן, מצפונם יגער בהם, וגם אם הם לא יתנצלו, הם לא יעשו זאת שוב. זהו דבר שבו צריכים להיות ניחנים אנשים עם אנושיות רגילה, וזהו ביטוי של אנושיות רגילה. אלה שלא ניחנים באנושיות יכולים להתעלל בהוריהם בכל דרך מבלי להרגיש דבר, וזה מה שהם עושים. אם הוריהם הכו אותם פעם אחת כשהם היו ילדים, הם יזכרו זאת כל חייהם, ולאחר שיגדלו, הם עדיין ירצו לפגוע בהוריהם ולהכות אותם בחזרה. רוב האנשים שהוריהם היכו אותם בילדותם, לא יפגעו בהם בחזרה; יש אנשים בשנות השלושים לחייהם שלא יתקפו בחזרה כשהוריהם יכו אותם, והם לא יאמרו על כך אף מילה, גם אם יכאב להם. בכך צריכים להיות ניחנים אנשים עם אנושיות רגילה. מדוע הם לא יאמרו על כך אף מילה? אם מישהו אחר היה מכה אותם, האם הם היו מאפשרים לאדם להכות אותם? (לא.) אם זה היה מישהו אחר, לא משנה מי, הם לא היו מרשים לאדם הזה להכות אותם – הם אפילו לא היו מרשים לו לומר להם מילה של התעללות מילולית. אם כך, מדוע הם לא מכים בחזרה ולא כועסים על הוריהם כשהם מכים אותם? מדוע הם מוכנים לסבול זאת? האין זה מפני שיש מצפון והיגיון באנושיות שלהם? הם חושבים לעצמם: "ההורים שלי גידלו אותי. למרות שלא היה נכון מצידם להכות אותי, אני חייב לשאת זאת. חוץ מזה, אני הוא זה שהכעיס אותם, לכן מגיע לי שיכו אותי. הם עשו זאת רק מפני שלא צייתתי להם והכעסתי אותם. מגיע לי שיכו אותי! לעולם לא אעשה זאת שוב." האין זה ההיגיון שבו צריכים להיות ניחנים אנשים בעלי אנושיות רגילה? (אכן.) היגיון זה של אנושיות רגילה הוא המאפשר להם לשאת את ההתייחסות הזאת של הוריהם כלפיהם. זוהי אנושיות רגילה. אם כך, האם אנשים שאינם יכולים לשאת יחס כזה ופוגעים בהוריהם בחזרה ניחנים באנושיות כזו? (לא.) זה נכון, אין להם אנושיות כזו. אנשים שלא ניחנים במצפון ובהיגיון של אנושיות רגילה מסוגלים אפילו להכות את הוריהם ולהתעלל בהם באופן מילולי, אם כך, כיצד הם יהיו מסוגלים להתייחס לאל ולאחים ולאחיות שלהם בכנסייה? אם הם מסוגלים להתייחס כך לאנשים שהולידו וגידלו אותם, האם לא יהיה אכפת להם עוד פחות מאנשים אחרים שאין ביניהם קשר דם? (אכן.) כיצד הם יתייחסו לאל, שאותו הם לא יכולים לראות או לגעת בו? האם הם יהיו מסוגלים להתייחס לאל, שאותו הם לא יכולים לראות, עם מצפון ובהיגיון? האם הם יהיו מסוגלים להתמסר לכל הסביבות שהאל מתזמר? (לא.) אילו האל היה גוזם אותם, שופט אותם או מייסר אותם, האם הם היו מתנגדים לו? (כן.) חישבו על כך: איזה תפקיד משרתים מצפונו והגיונו של אדם? במידה מסוימת, מצפונו והגיונו של אדם יכולים לרסן ולהסדיר את התנהגותו – הם מאפשרים לו לנקוט גישה נכונה ולבחור נכון כאשר דברים קורים לו, ולגשת לכל מה שפוקד אותו עם המצפון וההיגיון שלו. רוב הזמן, פעולה המבוססת על מצפון והיגיון תאפשר לאנשים להימנע מאסונות רבים. כמובן שאנשים שחותרים אל האמת מסוגלים לבחור ללכת בנתיב החתירה אל האמת, להיכנס למציאות-האמת ולהתמסר לתזמוריו ולהסדריו של האל על בסיס זה. אלה שלא חותרים אל האמת הם חסרי אנושיות, והם לא ניחנים במצפון ובהיגיון מסוג זה – ההשלכות של הדבר חמורות. הם מסוגלים לעשות כל דבר לאל – בדיוק כפי שהפרושים נהגו כלפי ישוע אדוננו, הם מסוגלים להעליב את האל, לנקום באל, לנאץ את האל או אפילו להאשים את האל ולבגוד בו. בעיה זו חמורה מאוד – האין הדבר מתכון לצרות? אנשים חסרי היגיון אנושי נוקמים לעתים קרובות באחרים באמצעות הרגזנות שלהם; הם אינם מרוסנים על ידי ההגיון האנושי, ולכן הם מפתחים בקלות כמה מחשבות והשקפות קיצוניות, ואז מתנהגים בקיצוניות כלשהי, פועלים בדרכים רבות נטולות מצפון והיגיון, ובסופו של דבר ההשלכות יוצאות לגמרי משליטה. סיימתי פחות או יותר לשתף על "כיבוד הורים" ויישום האמת בפועל – לבסוף, הדבר מסתכם באנושיות. מדוע העלה האל דרישה כמו "לכבד את ההורים"? משום שהדבר קשור להתנהלותו של אדם. במובן אחד, האל משתמש בדרישה זו כדי להסדיר את התנהגותו של אדם, ובה בעת, הוא בוחן ומגדיר באמצעותה את אנושיותם של אנשים. אם אדם לא מתייחס להוריו עם מצפון ובהיגיון, בוודאי שאין לו אנושיות. יש אנשים שאומרים: "מה אם להורים אין אנושיות טובה והם לא ממלאים לחלוטין את אחריותם כלפי צאצאם – האם אדם זה עדיין צריך להפגין כלפיהם כיבוד אב ואם?" אם הם ניחנים במצפון והיגיון, אזי כבת או כבן, הם לא יתעללו בהוריהם. לאנשים שמתעללים בהוריהם אין שום מצפון והיגיון. לפיכך, אין זה משנה איזו דרישה האל מציב, בין אם היא קשורה לגישה שבה אנשים מתייחסים להוריהם או לאנושיות שאנשים מביאים לידי ביטוי וחושפים בדרך כלל, בכל מקרה, מכיוון שהאל קבע את הגישות האלה לגבי התנהגויות חיצוניות, חייבות להיות לו סיבות ומטרות משלו לעשות זאת. למרות שהדרישות ההתנהגותיות האלה שהאל מציב עדיין רחוקות במידת מה מהאמת, הן בכל זאת סטנדרטים שהאל קבע כדי להסדיר את התנהגותו של אדם. כל אלה משמעותיים והם תקפים עד היום.

זה עתה שיתפתי על הקשרים וההבדלים השונים בין הקריטריונים ההתנהגותיים שהאל מציב לאדם לבין האמיתות שהוא דורש. בנקודה זו, האם לא סיימנו פחות או יותר לשתף על ההתנהגויות הטובות שהן חלק מדברים שאנשים תופסים כנכונים וטובים? לאחר שסיכמנו את השיתוף שלנו בנושא, דיברנו על כמה סטנדרטים ואמרות שהאל הציג כדי להסדיר את התנהגותו של אדם ואת מה שאדם מביא לידי ביטוי, ומנינו כמה דוגמאות, לדוגמה: אל תכה אחרים ואל תתעלל בהם באופן מילולי, כבד את הוריך, אל תעשן ואל תשתה, אל תגנוב, אל תנצל אחרים, אל תעיד עדות שקר, אל תסגוד לאלילים, וכן הלאה. כמובן, אלה רק הדוגמאות העיקריות ויש עוד הרבה פרטים שלא ניכנס אליהם. אם כן, לאחר ששיתפנו על הדברים האלה, אילו אמיתות הייתם אמורים להשיג? אילו עקרונות עליכם ליישם בפועל? מה עליכם לעשות? האם אתם צריכים לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים? האם אתם צריכים להיות אנשים אדיבים? האם אתם צריכים להיות חביבים ונגישים? האם נשים צריכות להיות עדינות ומעודנות או משכילות והגיוניות? האם גברים צריכים להיות נהדרים, שאפתנים ומושלמים? לא. כמובן, שיתפנו הרבה מאוד. ברור שהשטן משתמש בדברים האלה, שהתרבות המסורתית דוגלת בהם, כדי להטעות אנשים. אלה דברים מאוד מטעים והם דברים שמתעתעים באנשים. עליכם לבחון את עצמכם ולראות אם אתם עדיין אוחזים במחשבות ובהשקפות או בהתנהגויות ובביטויים הללו. אם אתם עושים זאת, עליכם למהר לחפש את האמת כדי לפתור אותם, ואז עליכם לקבל את האמת ולחיות על פי דברי האל. כך תוכלו לזכות באישורו של האל. עליכם להרהר מה היה מצבכם הפנימי כאשר חייתם על פי התרבות המסורתית וכיצד הרגשתם במעמקי לבכם; מה השגת ומה הייתה התוצאה. בחן כיצד אתה מרגיש כשאתה מתנהל בהתאם לסטנדרטים שהאל דורש מאדם, כגון להיות מרוסן, להיות ניחן בהגינות קדושה, לא להכות ולא להתעלל באחרים באופן מילולי, וכן הלאה. בדוק איזו מדרכי החיים הללו מאפשרת לך לחיות ביתר קלות, בחופשיות, ביציבות ובשלווה, ומאפשרת לך לחיות עם יותר אנושיות, ואיזו דרך גורמת לך להרגיש כאילו אתה חי מאחורי מסכה שקרית והופכת את חייך לשקריים ואומללים מאוד. בדוק איזו מבין דרכי החיים האלה מאפשרת לך לחיות קרוב יותר ויותר לדרישותיו של האל, והופכת את היחסים שלך עם האל ליחסים רגילים יותר ויותר. כאשר תחווה זאת בפועל, אתה תדע. רק יישום בפועל של דברי האל ושל האמת יכול להביא לך שחרור וחופש, ולאפשר לך לזכות באישורו של האל. לדוגמה, נניח שכדי לגרום לאנשים אחרים לומר שאתה מכבד את הקשישים ודואג לצעירים, שאתה מציית לכללים ושאתה אדם טוב, בכל פעם שאתה פוגש אח או אחות מבוגרים יותר, אתה קורא להם "אח בכיר" או "אחות בכירה", ולעולם אינך מעז לקרוא להם בשמם. אתה מרגיש נבוך מכדי לקרוא להם בשמם וחושב שלעשות זאת יהיה מאוד לא מכובד. התפיסה המסורתית הזו של כבוד לקשישים ודאגה לצעירים חבויה בליבך, ולכן כשאתה רואה אדם קשיש, אתה מתנהג מאוד בעדינות ובטוב לב, כאילו אתה שומר מאוד על כללים ואתה תרבותי מאוד, ואתה לא יכול שלא לקוד ולכופף את עצמך מזווית של חמש-עשרה מעלות לזווית של תשעים מעלות. אתה מתייחס לאנשים מבוגרים בכבוד – ככל שהאדם מולך מבוגר יותר, כך אתה מעמיד פנים שאתה מתנהג יפה יותר. האם זה דבר טוב להתנהג כראוי באופן זה? אלה חיים בלי עמוד שדרה וללא כבוד. כשאנשים כאלה רואים ילד קטן, הם מתנהגים באופן נחמד ועליז, ממש כמו ילדים. כשהם רואים אדם בן גילם, הם עומדים זקופים, ומתנהגים כמבוגרים, כדי שאחרים לא יעזו לזלזל בהם. איזה מין אנשים הם? האין הם אנשים דו-פרצופיים? הם משתנים כל כך מהר, הלא כן? כשהם רואים אדם קשיש, הם קוראים לו "סבא בכיר" או "סבתא בכירה." כשהם רואים מישהו קצת יותר מבוגר מהם, הם קוראים לו "דוד", "דודה", "אח גדול" או "אחות גדולה." כשהם פוגשים מישהו צעיר מהם, הם קוראים לו "אח קטן" או "אחות קטנה." הם מעניקים לאנשים תארים וכינויים שונים בהתאם לגילם, והם משתמשים בצורות הפנייה האלה בצורה מדויקת מאוד. הדברים האלה השתרשו בעצמותיהם, והם מסוגלים להשתמש בהם בקלות רבה. במיוחד לאחר שהם מתחילים להאמין באל, הם משוכנעים עוד יותר כי: "עכשיו אני מאמין באל, אני חייב לשמור על הכללים ולהיות תרבותי; אני חייב להיות משכיל והגיוני. אני לא יכול לשבור את הכללים ולהיות מרדן כמו הצעירים הבעייתיים והכופרים הללו – אנשים לא יאהבו זאת. אם אני רוצה שכולם יאהבו אותי, אני צריך לכבד את הקשישים ולדאוג לצעירים." וכך, הם מסדירים את התנהגותם בצורה קפדנית עוד יותר, מחלקים אנשים מקבוצות גיל שונות לרמות שונות, מכנים אותם בכל התארים והכינויים, מיישמים זאת בפועל באופן קבוע בחיי היומיום שלהם, ואז הם חושבים יותר ויותר: "הביטו בי, באמת השתניתי לאחר שהתחלתי להאמין באל. אני משכיל, הגיוני ואדיב, אני מכבד את הקשישים ודואג לצעירים, ואני חביב. באמת יש לי צלם אנוש. אני יודע לכנות כל אדם שאני פוגש בתואר הנכון לו, לא משנה בן כמה הוא. לא הייתי צריך שההורים שלי ילמדו אותי את זה, ולא הייתי צריך שהאנשים סביבי יגידו לי לעשות זאת, פשוט ידעתי איך לעשות זאת." לאחר שהם מיישמים בפועל את ההתנהגויות הטובות האלה, הם חושבים שבאמת יש להם אנושיות, שהם באמת שומרים על כללים, ושהאל חייב לאהוב זאת – האין הם משלים את עצמם ואת הזולת? מעתה ואילך, עליכם לנטוש את הדברים האלה. קודם לכן סיפרתי את הסיפור על דאמינג ושיאומינג – סיפור זה היה קשור לכיבוד הקשישים ודאגה לצעירים, הלא כן? (אכן.) יש אנשים שכאשר הם רואים אדם קשיש, הם חושבים שאין זה אדיב מספיק לכנות אותו "אח בכיר" או "אחות בכירה", ושהדבר יגרום לאנשים לחשוב שהם לא תרבותיים מספיק, ולכן הם קוראים להם "סבא בכיר" או "דודה בכירה." נראה שהענקת להם מספיק כבוד, ומהיכן מגיע הכבוד שלך אליהם? אינך נראה כמו אדם שמכבד אחרים. יש לך מבט מפחיד ואכזרי, חצוף וגאוותני, ואתה גאוותן במעשיך יותר מכל אדם אחר. לא רק שאינך מחפש את עקרונות-האמת, אתה גם לא מתייעץ עם אף אחד אחר; אתה נוטל את החוק לידיך, ואין לך שמץ של אנושיות. אתה מחפש למי יש מעמד, ואז אתה מכנה אותו "דוד בכיר" או "דודה בכירה," בתקווה לקבל על כך שבחים מאנשים – האם העמדת פנים כזו מועילה? האם תהיה אנושי ומוסרי אם תעמיד פנים כך? להיפך, כאשר אנשים אחרים יראו אותך עושה זאת, הם ירגישו אפילו יותר שאט נפש כלפיך. כאשר מתעוררים עניינים הקשורים לאינטרסים של בית האל, אתה באמת מסוגל לבגוד באינטרסים של בית האל. אתה חי רק כדי לספק את עצמך, ואף על פי שאתה בעל אנושיות כזו, אתה עדיין מכנה אנשים "דודה בכירה" – האין זו העמדת פנים? (אכן.) אתה באמת טוב בהעמדת פנים! אמרו לי, האם אנשים כאלה אינם אנשים דוחים? (אכן.) אנשים כאלה תמיד בוגדים באינטרסים של בית האל – הם כלל לא מגינים עליהם. הם נושכים את היד שמאכילה אותם, והם לא ראויים לגור בבית האל. בחנו את עצמכם וראו אילו מחשבות, השקפות, עמדות, גישות ודרכים של התייחסות לאנשים, שאותן אתם עדיין מטפחים, הן דברים שהאנושות מזהה בדרך כלל כהתנהגויות טובות, ולמעשה אלה בדיוק הדברים שהאל מתעב. עליכם למהר לנטוש את הדברים חסרי הערך האלה, ואסור לכם בשום אופן להיאחז בהם. יש אנשים שאומרים: "מה רע בהתנהגות כזו?" אם תתנהג כך, אחוש שאט נפש כלפיך ואתעב אותך, אסור לך בשום פנים ואופן להתנהג כך. יש אנשים שאומרים: "לא משנה אם תחוש כלפינו שאט נפש, אחרי הכל, אנחנו לא חיים איתך." עדיין אסור לך להתנהג כך, למרות שאנחנו לא חיים יחד. אני אחוש שאט נפש לגביך משום שאתה לא מסוגל לקבל את האמת או ליישם אותה בפועל, והמשמעות היא שלא תוכל להיוושע. לכן, עדיף שתנטוש את הדברים האלה בהקדם האפשרי. אל תעמיד פנים ואל תחיה מאחורי מסכה שקרית. אני חושב שאנשים מהמערב הם אנשים מאוד רגילים בהקשר זה. לדוגמה, באמריקה, אתה צריך לכנות אנשים רק בשמם. אינך צריך לחוש מבוכה ולכנות אדם "סבא" או "סבתא", ואינך צריך לדאוג שאנשים ישפטו אותך – אתה יכול פשוט לקרוא לאנשים בשמם, בצורה מכובדת, וכשאנשים ישמעו אותך עושים זאת, הם ישמחו מאוד, מבוגרים וילדים כאחד, והם יחשבו שאתה מתנהג בכבוד. לעומת זאת, אם אתה יודע מה שמם, ואתה עדיין מכנה אותם "אדוני" או "דודה", הם לא ישמחו, יפגינו כלפיך יחס צונן, ואתה תחשוב שזה מוזר מאוד. תרבות המערב שונה מהתרבות הסינית המסורתית. האנשים הסינים עברו אינדוקטרינציה והושפעו מהתרבות המסורתית, והם תמיד רוצים להיחשב טובים יותר, להיות הבכירים בקבוצה ולגרום לאנשים אחרים לכבד אותם. לא מספיק להם שיכנו אותם "סבא" או "סבתא", הם רוצים שאנשים יוסיפו "בכיר" ויקראו להם "סבא בכיר", "סבתא בכירה" או "דוד בכיר." ויש גם "דודה גדולה" או "דוד גדול" – אם לא מכנים אותם "בכירים", הם רוצים להיקרא "גדולים." האם אנשים כאלה לא מעוררים שאט נפש? איזה מין צביון הוא זה? האין זה עלוב? זה כל כך דוחה! לא רק שאנשים כאלה לא יכולים לזכות בכבוד של אחרים, אלא שאנשים אחרים מתעבים אותם ובזים להם, והם מתרחקים מהם ודוחים אותם. אם כן, יש סיבה לכך שהאל חושף את ההיבטים האלה של התרבות המסורתית ומתעב ודוחה את הדברים האלה. הסיבה לכך היא שהדברים האלה מכילים את תכסיסיו של השטן ואת צביונו, והם יכולים להשפיע על השיטות והכיוון של התנהלותו של אדם. כמובן, הם יכולים להשפיע גם על נקודת המבט שלפיה אדם רואה אנשים ודברים, ובמקביל הם גם מעוורים אנשים ומשפיעים על יכולתם לבחור בנתיב הנכון. אם כן, האם אנשים לא צריכים לנטוש את הדברים האלה? (הם צריכים.)

העם הסיני הושפע באופן עמוק מאוד מהתרבות המסורתית. כמובן, לכל מדינה בעולם יש תרבות מסורתית משלה, ותרבויות מסורתיות אלה נבדלות זו מזו במובנים זניחים בלבד. למרות שחלק מהאמרות שלהם שונות מאלה של התרבות הסינית המסורתית, הן בעלות טבע זהה. כל האמירות האלה קיימות משום שלאנשים יש צביונות מושחתים וחסרה להם אנושיות רגילה, ולכן הם משתמשים בכמה התנהגויות מטעות מאוד, שעל פני השטח נראות כטובות, שתואמות את תפיסותיו ודמיונותיו של האדם, שקל לאנשים לבצע, לארוז את עצמם כך שהם ייראו ג'נטלמניים, אציליים ומכובדים מאוד, וכדי שייראו בעלי כבוד ויושרה. אך דווקא ההיבטים האלה של התרבות המסורתית מעיבים על עיניהם של אנשים ומתעתעים בהם, ודווקא הדברים האלה מפריעים לאנשים להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי. גרוע מכך, השטן משתמש בדברים האלה כדי להשחית את אנושיותם של אנשים ולהסיט אותם מדרך הישר. האין זה כך? (אכן.) האל אומר לאנשים לא לגנוב, לא לנאוף וכן הלאה, ואילו השטן אומר לאנשים שעליהם להיות משכילים והגיוניים, עדינים ומעודנים, אדיבים וכן הלאה – האין אלה ההיפך הגמור מהדרישות שהאל הציב? האין אלה סתירות מכוונות לדרישותיו של האל? השטן מלמד אנשים כיצד להשתמש בשיטות ובהתנהגויות חיצוניות ובמה שהם מביאים לידי ביטוי, כדי להערים על אנשים אחרים. מה האל מלמד אנשים? שאסור להם להשתמש בהתנהגויות חיצוניות כדי להשיג באופן כוזב את אמונם של אנשים אחרים, ושבמקום זאת עליהם להתנהל על סמך דבריו והאמת. כך הם יהפכו ראויים לאמונם של אנשים אחרים שיוכלו לבטוח בהם – רק לאנשים כאלה יש אנושיות. האם אין כאן הבדל? יש הבדל עצום. האל אומר לך כיצד להתנהל, ואילו השטן אומר לך כיצד להעמיד פנים וכיצד להערים על אנשים אחרים – האין זה הבדל גדול? אם כך, האם אתם מבינים עכשיו במה אנשים צריכים לבחור, בסופו של דבר? איזו מהדרכים היא הדרך הנכונה? (דברי האל.) זה נכון, דברי האל הם הנתיב הנכון בחיים. לא משנה איזו דרישה מציבים דברי האל בנוגע להתנהגותו של אדם, גם אם מדובר בכלל, במצווה או בחוק שהאל אמר לאדם, אין ספק שהם כולם נכונים, ואנשים חייבים לציית להם. הסיבה לכך היא שדברי האל תמיד יהיו הנתיב הנכון והדברים החיוביים, ואילו דברי השטן מתעתעים באנשים ומשחיתים אותם, הם מכילים את מזימותיו של השטן, והם לא הנתיב הנכון, לא משנה עד כמה הם תואמים את טעמם, תפיסותיהם ודמיונותיהם של אנשים. האם אתם מבינים זאת? (כן.) איך אתם מרגישים לאחר ששמעתם את תוכנו של השיתוף של היום? האם הוא קשור לאמת? (כן.) האם הבנתם את ההיבט הזה של האמת בעבר? (לא באופן ברור.) האם כעת אתם מבינים זאת בבירור? (יותר מאשר בעבר.) לסיכום, הבנת האמיתות האלה תועיל לאנשים בהמשך. היא תועיל לחתירתם אחר האמת בעתיד, להבאה לידי ביטוי את האנושיות שלהם ולמטרה ולכיוון שאליהם הם חותרים בחיים.

26 בפברואר, 2022