(ב) אודות טבעו הצודק של אלוהים

554. בעבודתו האחרונה של סיום העידן, טבעו של אלוהים הוא טבע של ייסורים ומשפט, ובו הוא מגלה את כל הדברים המרושעים, על מנת לשפוט בפרהסיה את כל העמים וכדי להפוך למושלם את מי שאוהב אותו בלב מלא כנות. רק טבע כזה יכול לשים קץ לעידן. אחרית הימים כבר הגיעה. כל הדברים בבריאה ימוינו לפי סוגם ויחולקו לקטגוריות שונות על סמך אופיים. זה הרגע שבו אלוהים מגלה את סופה של האנושות ואת היעד שלה. אם בני האדם לא יעברו ייסורים ומשפט, לא תהיה דרך לחשוף את המרדנות והרשע שלהם. רק באמצעות ייסורים ומשפט ניתן לגלות את סופה של הבריאה כולה. האדם חושף את פרצופו האמיתי רק כשהוא עובר ייסורים ונשפט. רוע ימוין עם רוע, וטוב עם טוב, והאנושות כולה תמוין לסוגיה. באמצעות ייסורים ומשפט, יתגלה סופה של הבריאה כולה, כדי שהרשעים ייענשו והטובים יתוגמלו, וכדי שכל בני האדם יחיו תחת ריבונותו של אלוהים. יש להגשים את כל העבודה הזו באמצעות ייסורים צודקים ומשפט צדק. משום ששחיתותו של האדם הגיעה לשיאה ומשום שמרדנותו נעשתה חמורה ביותר, רק טבעו הצודק של אלוהים, אשר מורכב בבסיסו מייסורים ומשפט ומתגלה באחרית הימים, יכול לחולל שינוי מלא באדם ולהשלים אותו לגמרי. רק הטבע הזה יכול לחשוף את הרוע וכך להעניש בחומרה את כל הרשעים. לפיכך, טבע כזה ספוג בחשיבות של העידן, וההתגלות והחשיפה של הטבע של אלוהים באות לידי ביטוי למען העבודה של כל עידן חדש. לא מדובר בכך שאלוהים חושף את טבעו באופן שרירותי וללא חשיבות. נניח שכאשר אלוהים היה חושף את סופו של האדם באחרית הימים, הוא עדיין היה מעניק לאדם חמלה ואהבה עד אין קץ, ממשיך לרחוש לו אהבה, ולא כופה על האדם משפט צדק, אלא דווקא מפגין כלפיו סובלנות, סבלנות וסלחנות, והיה מוחל לאדם בלי קשר לחומרת חטאיו, ללא שמץ של משפט צדק: מתי היה מסתיים אי-פעם כל ניהולו של אלוהים? מתי היה טבע כזה מסוגל להוביל את בני האדם אל היעד הראוי של האנושות? קחו לדוגמה שופט שתמיד רוחש אהבה, שופט עם פנים אדיבים ולב רך. הוא אוהב את בני האדם בלי קשר לפשעים שהם אולי ביצעו והוא מביע אליהם אהבה ונוהג באיפוק כלפיהם, יהיו מי שיהיו. במקרה כזה, מתי הוא יהיה מסוגל אי-פעם לפסוק דין צדק? באחרית הימים, רק משפט צדק יכול למיין את בני האדם על פי סוגם ולהביא את האדם למישור חדש. כך, העידן כולו מסתיים באמצעות הטבע הצודק של אלוהים שמתאפיין במשפט וייסורים.

קטע מתוך "חזון עבודתו של אלוהים (3)" ב'הדבר מופיע בבשר'

555. שמי יופץ מבית לבית, בכל האומות ולכל עבר, ומבוגרים וילדים כאחד יצעקו אותו ברחבי התבל. זו אמת לאמיתה. אני האל הייחודי עצמו, ויתרה מזאת, אני דמותו האחת והיחידה של אלוהים, ואף יותר מכך, אני הבשר בשלמותו והתגלמותו המוחלטת של אלוהים. כל מי שיעז לא לסגוד לי, כל מי שיעז להתנגד לי בעיניו, וכל מי שיעז לבטא דברי התנגדות נגדי, ימות לבטח מהקללות והחימה שלי (יהיו קללות כתוצאה מהחימה שלי). בנוסף, כל מי שיעז לא להיות נאמן לי או לא לאהוב אותי כאב, וכל מי שיעז לנסות לשטות בי ימות לבטח כתוצאה מהשנאה שלי. הצדק, המלכותיות והמשפט שלי ישרדו לעולמי עולמים. בתחילה, הייתי אוהב ורחום, אך זה איננו טבעה של האלוהיות המוחלטת שלי. צדק, מלכותיות ומשפט רק מהווים את הטבע שלי – האל המוחלט עצמו. במהלך עידן החסד, הייתי אוהב ורחום. בשל העבודה שהיה עליי לסיים, התאפיינתי בנדיבות אוהבת וברחמים, אך לאחר מכן, לא היה עוד צורך באלה (ולא היו כאלה מאז). הכול צדק, מלכותיות ומשפט, וזהו הטבע המוחלט של האנושיות הרגילה שלי, לצד האלוהיות המוחלטת שלי.

קטע מתוך "פרק 79" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'

556. כדי להבין את טבעו הצודק של אלוהים, יש להבין קודם את רגשותיו של אלוהים: מה הוא שונא, מה הוא מתעב, מה הוא אוהב, כלפי מי הוא סובלני ורחמן ואיזה סוג של בן אדם מקבל את הרחמים האלה. זו נקודה שחשוב לדעת. יתרה מזאת, יש להבין שבלי קשר לשאלות כמה אלוהים אוהב וכמה רחמים ואהבה יש לו כלפי בני אדם, אלוהים לא סובל שאיש פוגע במעמדו ובעמדתו ולא סובל שאיש פוגע בכבודו. על אף שאלוהים אוהב בני אדם, הוא לא מפנק אותם. הוא נותן לבני אדם את אהבתו, את רחמיו, את סובלנותו, אך הוא מעולם לא התחנף אליהם – יש לו עקרונות ויש לו גבולות. בלי קשר לשאלות כמה הרגשתם את אהבת האל בקרבכם וכמה עמוקה האהבה הזו, לעולם אל לכם להתייחס לאלוהים כמו שתתייחסו לאדם אחר. אמנם נכון שאלוהים מתייחס אל בני אדם כמקורבים אליו, אך אם בן אדם רואה באלוהים בן אדם אחר כאילו היה רק עוד יציר נברא, כגון חבר או מושא להערצה, אלוהים יסתיר ממנו את פניו ויזנח אותו. זה טבעו ואל לבני האדם להתייחס לנושא זה בחוסר מחשבה. לכן לרוב נאמר שטבעו של אלוהים הוא דברו: לא משנה בכמה דרכים צעדתם, כמה עבודה עשיתם או כמה סבלתם – ברגע שאתם פוגעים בטבעו של אלוהים, הוא יגמול לכל אחד מכם בהתאם למעשיכם. פירוש הדבר הוא שאלוהים רואה בני אדם כמקורבים אליו, אך לבני האדם אסור להתייחס אל אלוהים כחבר או קרוב משפחה. אל תתייחסו אל אלוהים כאל ידידכם. גם אם קיבלתם ממנו אהבה רבה וגם אם הוא היה איתכם סובלני מאוד, אף פעם אסור לכם להתייחס אל אלוהים כאל סתם חבר. זהו טבעו הצודק של אלוהים.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ז'" ב'הדבר מופיע בבשר'

557. חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה הוא מהותו הבלעדית. חרון אפו של אלוהים הוא טבעו הבלעדי. מלכותיותו של אלוהים היא מהותו הבלעדית. העיקרון שמאחורי כעסו של אלוהים מדגים את הזהות והמעמד שיש רק לו. אין צורך להזכיר כי זהו גם סמל למהותו של אלוהים עצמו הייחודי. טבעו של אלוהים הוא מהותו הפנימית. הוא אינו משתנה כלל בחלוף הזמן, ואינו משתנה בכול פעם שמשתנה המיקום. טבעו הפנימי הוא מהותו הפנימית. אין זה משנה על מי הוא מבצע את עבודתו, מהותו אינה משתנה, וכך גם לא טבעו הצודק. כאשר מכעיסים את אלוהים, הדבר שאותו הוא שולח הוא טבעו הצודק. בעת הזו, העיקרון שמאחורי כעסו אינו משתנה, וכך גם לא זהותו ומעמדו הייחודיים. הוא אינו מתרגז בגלל שינוי במהותו או מפני שטבעו הפיק גורמים שונים, אלא מפני שהתנגדות האדם לו פוגעת בטבעו. התגרותו המבישה של האדם באלוהים הינה קריאת תגר חמורה על זהותו ומעמדו של אלוהים עצמו. מנקודת מבטו של אלוהים, כשהאדם קורא עליו תיגר, האדם מערער עליו ובוחן את כעסו. כשהאדם מתנגד לאלוהים, כשהאדם מערער על אלוהים, כשהאדם בוחן ללא הרף את כעסו של אלוהים – וזוהי גם העת שבה החטא משתולל – חרון אפו של אלוהים יתגלה ויציג את עצמו באופן טבעי. הבעת חרון אפו של אלוהים מסמלת אם כן שכול הכוחות הרעים יחדלו מלהתקיים. היא מסמלת שכול הכוחות העוינים יושמדו. זוהי ייחודיות טבעו הצודק של אלוהים, וזוהי ייחודיות חרון אפו של אלוהים. כשיש קריאת תיגר על כבודו וקדושתו של אלוהים, כשכוחות הצדק נחסמים ואינם נראים לעין האדם, אלוהים שולח את חרון אפו. בשל מהותו של אלוהים, כול הכוחות שעל פני האדמה, אשר קוראים תיגר על אלוהים, מתנגדים לו ומערערים עליו, הינם רעים, מושחתים ובלתי צודקים. הם באים מן השטן ושייכים לו. מכיוון שאלוהים הינו צודק, שייך לאור וקדוש ללא פגם, כול הדברים הרעים, המושחתים והשייכים לשטן ייעלמו עם שחרור חרון אפו של אלוהים.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

558. כשאלוהים שולח את זעמו, כוחות הרוע נבלמים, דברים רעים מושמדים, ואילו דברים צודקים וחיוביים נהנים מדאגתו והגנתו של אלוהים ומקבלים רשות להימשך. אלוהים שולח את חרון אפו מפני שדברים לא צודקים, שליליים ורעים חוסמים, מפריעים או הורסים את פעילותם והתפתחותם הרגילה של דברים צודקים וחיוביים. מטרת כעסו של אלוהים אינה להבטיח את מעמדו וזהותו, אלא להגן על קיומם של דברים צודקים, חיוביים, יפים וטובים, להגן על חוקיה וסדרה של הישרדותה הרגילה של האנושות. זהו הגורם המקורי לחרון אפו של אלוהים. זעמו של אלוהים הוא גילוי הולם, טבעי ואמיתי מאוד של טבעו. אין כוונות מאחורי זעמו, ואין גם מרמה או מזימות. ואף יותר מכך, זעמו אינו כולל דבר מן התשוקה, העורמה, הזדון, האלימות, הרוע, או כול דבר אחר מן הדברים המשותפים לכלל האנושות המושחתת. בטרם ישלח אלוהים את זעמו, הוא כבר תפס בבירור ובאופן מלא למדי את מהותו של כול עניין, וכבר ניסח הגדרות ומסקנות מדוייקות ובהירות. כך, מטרתו של אלוהים בכול עניין שהוא עובד בו, ברורה כשמש, בדומה לעמדתו. הוא אינו מבולבל; הוא אינו עיוור; הוא אינו פזיז; הוא אינו רשלני; יותר מכך, הוא אינו חסר עקרונות. זהו ההיבט המעשי של חרון אפו של אלוהים, ובזכות ההיבט המעשי הזה של חרון אפו של אלוהים, השיגה האנושות את קיומה הרגיל. ללא חרון אפו של אלוהים, היתה האנושות מידרדרת לתנאי חיים לא תקינים. כול הדברים הצודקים, היפים והטובים היו מושמדים וחדלים מלהתקיים. ללא חרון אפו של אלוהים, החוקים וכללי הקיום עבור הברואים היו מופרים ואף מעורערים לחלוטין. מאז בריאת האדם, נעזר אלוהים בהתמדה בטבעו הצודק כדי להבטיח ולקיים את קיומה הרגיל של האנושות. כיוון שטבעו הצודק כולל חרון אף ומלכותיות, כול האנשים, הדברים והעצמים הרעים וכול הדברים המפריעים לקיומה הרגיל של האנושות ופוגעים בו, נענשים, נשלטים ומושמדים, תודות לחרון אפו. במשך אלפי השנים האחרונות, אלוהים נעזר בהתמדה בטבעו הצודק כדי להכות בכול מיני רוחות טמאות ורעות אשר מתנגדות לאלוהים ופועלות כשותפות לפשע של השטן וכמשרתות שלו, ולהשמידן במסגרת עבודת ניהול האנושות של אלוהים. כך פעולת ישועתה של האנושות על ידי אלוהים התקדמה מאז ומתמיד בהתאם לתוכניתו. כלומר תודות לקיום חרון אפו של אלוהים, המטרה הצודקת ביותר בקרב בני האדם לא הושמדה מעולם.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

559. יחסו של אלוהים לכלל האנושות הטיפשה והנבערת מדעת, מבוסס בעיקר על רחמים וסובלנות. מאידך, חרון אפו נסתר בתוך רובם הגדול של הזמן והדברים. הוא אינו ידוע לאדם. כתוצאה מכך, קשה לאדם לראות כיצד אלוהים מפגין את חרון אפו, ואף קשה לו להבין את חרון אפו. בשל כך, האדם מקל ראש בחרון אפו של אלוהים. כשהאדם ניצב בפני פעולתו הסופית של אלוהים ובפני הצעד האחרון בסובלנותו ובסלחנותו כלפי האדם – כלומר כשהאירוע האחרון של רחמי אלוהים ואזהרתו האחרונה מגיעים אליו – אם הוא בכול זאת מתנגד לאלוהים באותן שיטות ואינו עושה כל מאמץ להתחרט, לתקן את דרכיו או לקבל את רחמיו, אלוהים לא יעניק לו עוד את סובלנותו וסבלנותו. ההפך הוא הנכון, בעת הזו יחזור בו אלוהים מרחמיו. בעקבות זאת, הוא ישלח אליהם רק את חרון אפו. הוא יכול לבטא את חרון אפו בדרכים שונות, כפי שביכולתו להעניש ולהשמיד בני אדם בשיטות שונות.

השימוש של אלוהים באש להשמדת העיר סדום הוא השיטה המהירה ביותר שלו להשמיד לחלוטין חלק מן האנושות או דבר כלשהו. שריפתם של אנשי סדום השמידה לא רק את גופם הפיסי. היא השמידה את כול רוחם, את נשמתם וגופם, והבטיחה שבני האדם שבתוך העיר הזו יחדלו להתקיים הן בעולם החומרי והן בעולם הנסתר מעיני האדם. זוהי אחת הדרכים שבהן מגלה ומביע אלוהים את חרון אפו. אופן זה של גילוי והבעה הוא אחד ההיבטים של מהות חרון אפו של אלוהים, כפי שהוא כמובן גם גילוי של מהות טבעו הצודק של אלוהים. כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, הוא חדל לגלות כול רחמים או טוב לב ואהבה, ואינו מפגין עוד מסובלנותו או סבלנותו. אין אדם, דבר או סיבה שיכולים לשכנעו להמשיך לנהוג בסבלנות, לשוב להעניק את רחמיו, להעניק פעם נוספת את סובלנותו. במקום הדברים האלה, מבלי להסס ולו לרגע, ישלח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, יעשה כרצונו, ויעשה את הדברים האלה באופן מהיר וודאי, בהתאם לרצונו. זוהי הדרך שבה שולח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, שאל לו לאדם לפגוע בהם, וזהו גם ביטוי לאחד ההיבטים של טבעו הצודק. כשבני אדם עדים לכך שאלוהים מפגין דאגה ואהבה כלפי האדם, הם אינם מסוגלים לגלות את חרון אפו, לראות את מלכותיותו או לחוש בחוסר סובלנותו לפגיעה. הדברים האלה הובילו מאז ומתמיד את בני האדם לאמונה, כי טבעו הצודק של אלוהים הוא טבע של רחמים, סובלנות ואהבה בלבד. אולם כשרואים כיצד אלוהים משמיד עיר או שונא חלק מן האנושות, חרון אפו בהשמדת האדם ומלכותיותו, מאפשרים לבני אדם להעיף מבט חטוף בצד השני של טבעו הצודק. זהו חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה. טבעו של אלוהים, שאינו סובל פגיעה, עולה על דמיונה של כול ישות שנבראה, ובקרב הישויות שלא נבראו, איש אינו מסוגל להפריע לו או להשפיע עליו. יתרה מכך, לא ניתן להתחזות לו או לחקותו. לפיכך היבט זה בטבעו של אלוהים הוא ההיבט שעל האנושות להכירו יותר מכול. רק לאלוהים עצמו יש טבע מעין זה, ורק אלוהים עצמו הוא בעל טבע מעין זה. אלוהים הוא בעל טבע צודק מעין זה, מפני שהוא מתעב רשעות, חשכה, מרדנות ואת מעשיו הרעים של השטן – השחתתה וכילויה של האנושות – מפני שהוא מתעב את כול מעשי החטא תוך התנגדות לו ובזכות מהותו הקדושה והבלתי מחוללת. מסיבה זו, הוא לא יסבול כי אף אחת מן הישויות, שנבראו או שלא נבראו, תתנגד לו או תקרא עליו תגר בגלוי. גם אם מי שהוא הראה כלפיו רחמים או בחר אותו בעבר, יעז רק להתגרות בטבעו ולעבור על עיקרון הסבלנות והסובלנות שלו, הוא ישחרר ויגלה את טבעו הצודק ללא כול רחמים או היסוס, ולו הקלים ביותר – טבע שאינו סובל פגיעה.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

560. על אף ששטף חרון אפו של אלוהים הוא אחד ההיבטים של ביטוי טבעו הצודק, כעסו של אלוהים בשום אופן אינו חסר הבחנה ביחס למטרתו ואינו נעדר עיקרון. ההפך הוא הנכון, אלוהים אינו ממהר לכעוס כלל ואינו חושף את חרון אפו ומלכותיותו באופן נמהר. בנוסף לכך, חרון אפו של אלוהים נשלט ומדוד במידה ניכרת. לא ניתן כלל להשוותו לאופן שבו האדם עשוי להתפרץ בחמת זעם או לתת פורקן לכעסו. בכתבי הקודש מתועדות שיחות רבות בין האדם לבין אלוהים. דבריהם של אחדים מן האנשים האלה היו רדודים, נבערים וילדותיים, אך אלוהים לא הכה בהם ולא גינה אותם. בפרט במהלך ניסיונו של איוב, כיצד התייחס יהוה אלוהים לשלושת ידידיו של איוב ולאחרים, לאחר ששמע את הדברים שאמרו לאיוב? האם גינה אותם? האם התפרץ עליהם בחמת זעם? הוא לא עשה שום דבר דומה! במקום זאת, הוא אמר לאיוב להתחנן עליהם, להתפלל למענם. אלוהים לעומת זאת לא לקח את הפגמים שלהם ללב. כול המקרים האלה מייצגים את העמדה העיקרית שממנה מטפל אלוהים באנושות המושחתת והנבערת מדעת. לפיכך שחרור חרון אפו של אלוהים בשום אופן אינו ביטוי או פורקן למצב רוחו. חרון אפו של אלוהים אינו התפרצות זעם מלאה, כפי שהאדם מבין אותה. אלוהים אינו משחרר את חרון אפו משום שהוא אינו מצליח לשלוט במצב רוחו או משום שכעסו הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומוכרח למצוא לו פורקן. ההפך הוא הנכון, חרון אפו הינו הפגנה של טבעו הצודק וביטוי אמיתי של טבעו הצודק. זהו גילוי סמלי של מהותו הקדושה. אלוהים הוא חרון אף, שאינו סובלני כלפי שום פגיעה – אין זאת אומרת שכעסו של אלוהים אינו מבחין בין גורמים או אינו מושתת על עיקרון. האנושות המושחתת היא זו שיש לה פטנט בלעדי על התפרצויות אקראיות של זעם ללא עיקרון, שאינו מבחין בין גורמים. משיש לאדם מעמד, הוא מתקשה לא פעם לשלוט במצב רוחו, ונהנה אפוא לנצל הזדמנויות כדי להביע את אי-שביעות רצונו ולתת פורקן לרגשותיו. הוא עשוי להתפרץ לא פעם בזעם ללא סיבה נראית לעין, כדי לחשוף את יכולתו ולהודיע לאחרים כי מעמדו וזהותו שונים מאלה של בני אדם רגילים. מובן שאנשים מושחתים ללא כול מעמד מאבדים אף הם שליטה לעתים קרובות. כעסם נגרם לא פעם על ידי פגיעה בטובות ההנאה האישיות שלהם. כדי להגן על מעמדם וכבודם, בני אדם מושחתים עשויים לתת לעתים קרובות פורקן לרגשותיהם ולחשוף את טבעם הגאוותני. האדם עשוי להתפרץ בכעס ולתת פורקן לרגשותיו כדי להגן על קיומו של חטא, ומעשים אלה הם הדרכים שבהן האדם מביע את אי-שביעות רצונו. הם מלאים עד גדותיהם בטומאה, במזימות ובתככים. הם מלאים עד גדותיהם בשחיתות ורוע אנושיים. ויותר מכך, הם מלאים עד גדותיהם בשאיפותיו ותשוקותיו הפראיים של האדם. כאשר הצדק קורא תיגר על הרוע, האדם אינו מתפרץ בכעס כדי להגן על קיומו של הצדק. להפך, כשכוחות הצדק מאוימים, נרדפים ומותקפים, גישתו של האדם היא גישה של התעלמות, התחמקות או הירתעות. אולם, כשהוא עומד מול כוחות הרוע, גישתו של האדם היא גישה של דאגה, של השתחוות ותחינה. נתינת הפורקן של האדם היא אפוא מפלט לכוחות הרוע, ביטוי להתנהגותו הרעה המשתוללת והבלתי ניתנת לעצירה של האדם הגשמי. אולם כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, כול כוחות הרשע נעצרים. כול חטאי הפגיעה באדם נעצרים. כול הכוחות העוינים אשר חוסמים את עבודתו של אלוהים, נעשים ברורים לעין, נפרדים ומקוללים. כול שותפיו לפשע של השטן אשר מתנגדים לאלוהים, נענשים, נעקרים מן השורש. במקומם, תימשך עבודתו של אלוהים, כשהוא משוחרר מכול מכשול. תוכנית הניהול של אלוהים תמשיך להתפתח צעד אחר צעד בהתאם ללוח הזמנים. העם הנבחר של אלוהים יהיה חופשי מהפרעותיו של השטן וממעשי המרמה שלו. חסידיו של אלוהים ייהנו ממנהיגותו ומן הדברים שיספק להם בסביבה שקטה ושלווה. חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה המונע מכול כוחות הרוע להתרבות ולהשתולל, והוא אף אמצעי הגנה אשר מגן על קיומם והתפשטותם של כול הדברים הצודקים והחיוביים ומגן עליהם לנצח מפני דיכוי וחתרנות.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

561. כשאתם מתמודדים עם כול אחד ממעשיו של אלוהים, עליכם לדעת תחילה בוודאות כי טבעו הצודק של אלוהים נקי מכול גורם אחר, כי הוא קדוש וחסר פגמים. מעשים אלה כוללים מקרים שבהם אלוהים מכה, מעניש ומשמיד את האנושות. כול אחד ממעשיו של אלוהים, ללא יוצא מן הכלל, נעשה בהתאמה קפדנית לטבעו הפנימי ולתוכניתו – הדבר אינו כולל את הידע, המסורת והפילוסופיה של האנושות – וכול אחד ממעשיו של אלוהים הינו ביטוי לטבעו ומהותו, ואינו קשור לכול דבר שהוא, השייך לאנושות המושחתת. על פי מושגי האדם, רק אהבתו, רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האנושות הינם חסרי פגמים, בלתי מהולים וקדושים. אולם איש אינו יודע כי זעמו וחרון אפו של אלוהים אף הם אינם מהולים בדבר. זאת ועוד, איש לא הרהר בשאלות כגון, מדוע אלוהים אינו סובל כול פגיעה ומדוע זעמו כה גדול. ההפך הוא הנכון, יש החושבים בטעות את חרון אפו של אלוהים למזגה של האנושות המושחתת. על פי הבנתם, כעסו של אלוהים הוא זעמה של האנושות המושחתת. הם אף מניחים בטעות כי זעמו של אלוהים דומה בדיוק לגילויו הטבעי של טבע האדם המושחת. הם מאמינים בטעות כי ביטוי חרון אפו של אלוהים דומה בדיוק לכעסה של האנושות המושחתת, אשר נובע מאי-שביעות רצון. הם אף מאמינים כי ביטוי חרון אפו של אלוהים הוא ביטוי למצב רוחו. אני מקווה שלאחר השיתוף הזה, לא יהיו עוד לאיש מכם תפיסות שגויות, דמיונות או הנחות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, ואני מקווה כי לאחר שתשמעו את דבריי, יוכל להיות בלבכם זיהוי אמיתי של חרון אפו של אלוהים השייך לטבעו הצודק, כי תוכלו להניח בצד הבנות קודמות מוטעות כלשהן על חרון אפו של אלוהים, כי תוכלו לשנות את אמונותיכם ודעותיכם המוטעות על מהות חרון אפו של אלוהים. זאת ועוד, אני מקווה שתוכל להיות בלבכם הגדרה מדויקת לטבעו של אלוהים, שלא יהיו לכם עוד ספקות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, שלא תכפו היגיון או דמיון אנושי כלשהו על טבעו האמיתי של אלוהים. טבעו הצודק של אלוהים הוא מהותו האמיתית של אלוהים עצמו. אין זה דבר שעוצב או נכתב על ידי האדם. טבעו הצודק הוא טבעו הצודק ואין לו קשרים או יחסים עם שום דבר מן הבריאה. אלוהים עצמו הוא אלוהים עצמו. הוא לעולם לא יהיה לחלק מן הבריאה, וגם אם יהיה לאחת מן הישויות שנבראו, טבעו ומהותו הפנימיים לא ישתנו. לפיכך הכרת אלוהים אינה הכרתו של עצם. היא אינה ניתוח של דבר-מה, ואינה הבנה של אדם. אם האדם משתמש במושג או בשיטה שלו להכרת אובייקט או להבנת אדם, כדי להכיר את אלוהים, הוא לעולם לא יוכל לרכוש את הידע על אלוהים. הכרת אלוהים אינה נשענת על הניסיון או הדמיון, ולפיכך אל לכם לכפות לעולם את ניסיונכם או דמיונכם על אלוהים. יהיו ניסיונכם ודמיונכם עשירים ככול שיהיו, הם בכל זאת מוגבלים. יתרה מזאת, דמיונכם אינו תואם את העובדות, לא כל שכן את האמת, והוא אינו תואם את טבעו ומהותו האמיתיים של אלוהים. אם תסתמכו על דמיונכם כדי להבין את מהותו של אלוהים, לא תצליחו לעולם. הדרך היחידה היא זו: לקבל כול דבר שבא מאלוהים ואחר כך לחוותו ולהבינו בהדרגה. יבוא יום שבו אלוהים יביא לכם הארה, כך שתבינו ותכירו אותו באמת, בזכות שיתוף הפעולה שלכם ובזכות הרעב והצמא שלכם לאמת.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

562. אלוהים לעולם אינו מהסס או לא החלטי במעשיו. העקרונות והמטרות שמאחורי מעשיו כולם ברורים ושקופים, טהורים וללא פגם, מבלי שיהיו מעורבות בהם מזימות או תחבולות כלשהן. במילים אחרות, מהותו של אלוהים אינה כוללת חשכה או רוע. אלוהים כעס על אנשי נינוה מפני שמעשיהם הרעים הגיעו לעיניו. בעת ההיא, כעסו נבע ממהותו. אולם כשכעסו של אלוהים נעלם והוא שב להעניק לאנשי נינוה את סובלנותו, כול אשר הוא חשף היה עדיין מהותו. השינוי הזה כולו נבע משינוי בעמדתו של האדם כלפי אלוהים. במשך כול פרק הזמן הזה, טבעו של אלוהים, שאין לפגוע בו, לא השתנה. מהותו הסובלנית של אלוהים לא השתנתה. מהותו האוהבת והרחומה של אלוהים לא השתנתה. כשבני אדם עושים מעשים רעים ופוגעים באלוהים, הוא מביא עליהם את כעסו. כשבני אדם מתחרטים באמת, דעתו של אלוהים משתנה וכעסו פוסק. כשבני אדם ממשיכים להתנגד לאלוהים בעיקשות, זעמו הוא בלתי פוסק. חרון אפו ידחק בהם אט אט, עד שיושמדו. זוהי מהות טבעו של אלוהים. בין אם אלוהים מביע חרון אף או רחמים, טוב לב ואהבה, התנהגותו ועמדתו של האדם כלפי אלוהים בעומק לבו, מכתיבות את אשר יבוא לידי ביטוי דרך גילוי טבעו של אלוהים. אם אלוהים חושף בהתמדה אדם אחד לחרון אפו, אין ספק שלבו של האדם הזה מתנגד לאלוהים. כיוון שמעולם לא התחרט באמת, לא הרכין את ראשו בפני אלוהים ולא היה בעל אמונת אמת באלוהים, הוא מעולם לא זכה ברחמיו וסובלנותו של אלוהים. אם אדם זוכה לעתים קרובות לדאגתו של אלוהים, רחמיו וסובלנותו, אין ספק כי לאדם זה יש בלבו אמונת אמת באלוהים ולבו אינו מתנגד לאלוהים. הוא מתחרט פעמים רבות באמת בפני אלוהים. לפיכך גם אם משמעת אלוהים פוקדת אדם זה לעתים קרובות, חרון אפו לא יפקוד אותו.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

563. אין זה משנה עד כמה כעס אלוהים על אנשי נינוה, מייד לאחר שהכריזו צום ולבשו שק ואפר, התרכך לבו בהדרגה והוא החל לשנות את דעתו. כשהוא הכריז בפניהם כי ישמיד את עירם – הרגע שקדם לווידויים וחרטתם על חטאיהם – אלוהים עדיין כעס עליהם. לאחר שעברו סדרת מעשי חרטה, כעסו של אלוהים על אנשי נינוה הפך בהדרגה לרחמים וסובלנות כלפיהם. אין שום סתירה בחשיפתם הבו-זמנית של שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים, באותו האירוע עצמו. כיצד יש להבין ולהכיר את היעדר הסתירה הזה? אלוהים הביע וגילה שתי מהויות אלה, המנוגדות זו לזו באופן קוטבי, בזו אחר זו, כאשר אנשי נינוה התחרטו, ואפשר לבני האדם לראות את ממשות מהותו של אלוהים וכי אין לפגוע בה. בעזרת עמדתו, אמר אלוהים לבני האדם את הדברים הבאים: אין זה כי אלוהים אינו סובלני כלפי בני אדם או אינו חפץ להראות רחמים כלפיהם, אלא שהם מתחרטים בפני אלוהים לעתים רחוקות, ונדיר כי בני אדם יסורו באמת מדרכיהם הרעות וינטשו את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, כאשר אלוהים כועס על האדם, הוא מקווה כי האדם יוכל להתחרט באמת, ומקווה לראות את חרטת האמת של האדם, ובמקרה זה הוא יוסיף להעניק בנדיבות לאדם את רחמיו וסובלנותו. כלומר התנהגותו הרעה של האדם גורמת לחרון אפו של אלוהים, ואילו רחמיו וסובלנותו של אלוהים מוענקים למי שמקשיב לאלוהים ומתחרט בפניו באמת, למי שיכול לסור מדרכיו הרעות ולנטוש את האלימות שבידיו. עמדתו של אלוהים מתגלה בבירור רב ביחסו לאנשי נינוה: כלל לא קשה לזכות לרחמיו וסובלנותו של אלוהים. הוא דורש חרטת אמת מצד האדם. כול עוד בני האדם יסורו מדרכיהם הרעות וינטשו את האלימות שבידיהם, אלוהים ישנה את דעתו וישנה את עמדתו כלפיהם.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

564. כאשר אלוהים שינה את דעתו למען אנשי נינוה, האם רחמיו וסובלנותו היו העמדת פנים? מובן שלא! אם כך, מה מאפשר לכם לראות השינוי בין שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים במהלך אותו העניין עצמו? טבעו של אלוהים הוא שלם אחד. הוא אינו מפוצל כלל, בין אם הוא מביע כעס או רחמים וסובלנות כלפי בני אדם, כולם ביטויים לטבעו הצודק. טבעו של אלוהים הוא חי וממשי. הוא משנה את מחשבותיו ועמדותיו בהתאם להתפתחויות. שינוי עמדתו כלפי אנשי נינוה אומר לאנושות, שיש לו מחשבות ורעיונות משלו. הוא אינו רובוט ולא דמות עשויה חימר, אלא אלוהים החי עצמו. הוא יכול היה לכעוס על אנשי נינוה, כפי שיכול היה לסלוח להם על עברם בהתאם לעמדותיהם. הוא יכול היה להחליט להביא אסון על אנשי נינוה, ויכול היה לשנות את החלטתו בזכות החרטה שלהם. בני אדם מעדיפים ליישם כללים באופן מכאני ומשתמשים בכללים כאלה כדי לתחום ולהגדיר את אלוהים, כפי שהם מעדיפים להכיר את טבעו של אלוהים בעזרת נוסחאות. לפיכך על פי תחום המחשבה האנושית, אלוהים אינו חושב ואין לו רעיונות מהותיים. במציאות מחשבותיו של אלוהים משתנות בהתמדה בהתאם לשינויים בדברים ובסביבות. בשעה שמחשבות אלה משתנות, מתגלים היבטים שונים במהותו של אלוהים. תוך כדי תהליך זה של שינוי, ברגע שבו אלוהים משנה את דעתו, הוא מגלה לאנושות את אמת הקיום של חייו, ומגלה כי טבעו הצודק הוא חי וממשי. זאת ועוד, בעזרת גילוייו האמיתיים, מוכיח אלוהים לאנושות את אמת הקיום של חרון אפו, רחמיו, אהבתו, טוב לבו וסובלנותו. מהותו תתגלה בכול זמן ובכול מקום בהתאם להתפתחויות. הוא בעל חרון אף כשל אריה ורחמים וסובלנות כשל אם. לשום אדם אין רשות להטיל ספק בטבעו הצודק, להפר אותו, לשנותו או לסלפו. בין כול הדברים והנושאים, טבעו הצודק של אלוהים, כלומר חרון אפו ורחמיו של אלוהים, יכולים להתגלות בכול זמן ובכול מקום. הוא מביע היבטים אלה באופן חי בכול פינה בטבע ומבצע אותם באופן חי בכול רגע. טבעו הצודק של אלוהים אינו מוגבל על ידי זמן או מרחב, או במילים אחרות, טבעו הצודק של אלוהים אינו בא לידי ביטוי באופן מכאני ואינו מתגלה כפי שמכתיבים גבולות הזמן או המרחב, אלא בא לידי ביטוי ומתגלה באופן חופשי בכול זמן ומקום. כשאתם רואים כי אלוהים משנה את דעתו, חדל להביע את חרון אפו ונמנע מלהשמיד את העיר נינוה, האם ביכולתכם לומר שאלוהים הוא רק אוהב ומלא רחמים? האם ביכולתכם לומר שחרון אפו של אלוהים מורכב ממילים ריקות מתוכן? כאשר אלוהים מביע חרון אף עז ומונע את רחמיו, האם ביכולתכם לומר שהוא אינו חש אהבת אמת כלפי האנושות? אלוהים מביע חרון אף עז בתגובה למעשיהם הרעים של בני האדם. חרון אפו אינו פגום. חרטתם של בני האדם נוגעת ללבו של אלוהים, וחרטה זו היא שמשנה את דעתו. הנגיעה ללבו, שינוי דעתו, וכן רחמיו וסובלנותו כלפי האדם, הם חסרי פגמים לחלוטין. הם נקיים, טהורים, ללא דופי ואינם מהולים בדבר. סובלנותו של אלוהים היא סובלנות טהורה. רחמיו הם רחמים טהורים. טבעו יגלה חרון אף, וכן רחמים וסובלנות, בהתאם לחרטת האדם והתנהגותו השונה. אין זה משנה מה הוא מגלה ומביע, הכול טהור, הכל ישיר. מהותו נבדלת מזו של כול דבר בבריאתו. עקרונותיהן של הפעולות שאלוהים מביע, מחשבותיו ורעיונותיו או החלטה מסוימת כלשהי, וכן של כול פעולה בודדת, נקיים מכול פגם או דופי. כפי שאלוהים מחליט ופועל, כך הוא משלים את משימותיו. תוצאות מעין אלה הן מדויקות וחסרות פגמים, מפני שמקורן הוא ללא פגם וללא דופי. חרון אפו של אלוהים הוא חסר פגמים. בדומה לכך, רחמיו וסובלנותו של אלוהים, שאין ברייה שהם בבעלותה, הינם קדושים וחסרי פגמים, ויכולים לעמוד מול נחישות וניסיון.

לאחר שהבנתם את סיפור נינוה, האם אתם מבינים את צידה האחר של מהות טבעו הצודק של אלוהים? האם אתם מבינים את צידו האחר של טבעו הצודק הייחודי של אלוהים? האם למי מבני האדם יש טבע מעין זה? האם יש למישהו חרון אף כחרון אפו של אלוהים? האם יש למישהו רחמים וסובלנות כמו אלה של אלוהים? מי מבין הברואים יכול לזמן חרון אף כה רב ולהחליט להשמיד את האנושות או להביא עליה אסון? ומי מוסמך להעניק רחמים, לנהוג בסובלנות ולמחול לאדם, וכך לשנות את החלטתו להשמיד את האדם? הבורא מביע את טבעו הצודק באמצעות שיטותיו ועקרונותיו הייחודיים. הוא אינו כפוף לשליטתם או הגבלותיהם של בני אדם, לאירועים או דברים כלשהם. בטבעו הצודק, איש אינו יכול לשנות את מחשבותיו ורעיונותיו, ואיש אינו יכול לשכנעו ולשנות איזו מהחלטותיו. התנהגותה ומחשבותיה של הבריאה מתקיימות בכללותן תחת שיפוט טבעו הצודק. איש אינו יכול לשלוט בהחלטה, אם הוא ינקוט חרון אף או רחמים. רק מהותו של הבורא – או במילים אחרות, טבעו הצודק של הבורא – יכולים להחליט על כך. זהו אופיו הייחודי של טבעו הצודק של הבורא!

לאחר שניתחנו והבנו את שינוי עמדתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה, האם ניתן לתאר את הרחמים שניתן למצוא במסגרת טבעו הצודק של אלוהים, בעזרת המילה "ייחודיים"? אמרנו לפני כן כי חרון אפו של אלוהים הוא היבט אחד של מהות טבעו הצודק הייחודי. כעת אגדיר שני היבטים, חרון אפו של אלוהים ורחמיו של אלוהים, כטבעו הצודק. טבעו הצודק של אלוהים הינו קדוש. אין לפגוע בו וכן אין להטיל בו ספק. זהו דבר שאין לאף אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו. הוא ייחודי ובלעדי לאלוהים. כלומר חרון אפו של אלוהים הינו קדוש ואין לפגוע בו. באותו אופן, גם ההיבט האחר של טבעו הצודק של אלוהים – רחמיו של אלוהים – הינו קדוש ולא ניתן לפגוע בו. אף לא אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו, אינה יכולה להחליף או לייצג את אלוהים במעשיו, ואיש אינו יכול להחליפו או לייצגו בהשמדת סדום או בישועת נינוה. זהו הביטוי האמיתי לטבעו הצודק הייחודי של אלוהים.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

565. בשעה שהעיר נינוה היתה מלאה בני אדם מושחתים, רעים ואלימים לא פחות מאנשי סדום, החרטה שלהם גרמה לאלוהים לשנות את דעתו ולהחליט שלא להשמידם. בזכות תגובתם לדברי אלוהים והוראותיו, שהדגימה גישה העומדת בניגוד חריף לזו של אזרחי סדום, ובזכות ציותם הכן לאלוהים וחרטתם הכנה על חטאיהם, וכן התנהגותם האמיתית, מעומק הלב, מכול הבחינות, אלוהים הדגים פעם נוספת את החמלה שבעומק לבו והעניק להם אותה. איש אינו יכול לשכפל את הגמול של אלוהים והחמלה שלו לאנושות. איש אינו יכול להיות בעל הרחמים או הסובלנות שיש לאלוהים, או רגשותיו הכנים כלפי האנושות. האם יש מישהו שאתם מחשיבים אותו לאיש או אישה דגולים, או אפילו על-אדם, שיכול ממקום גבוה, כשהוא מדבר כאיש דגול או אישה דגולה או מעמדה נעלה, להצהיר הצהרה מעין זו בפני האנושות או הבריאה? מי בקרב האנושות יכול להכיר את תנאי חייה של האנושות כאת כף ידו? מי יכול לשאת בנטל ובאחריות לקיומה של האנושות? מי מוסמך להכריז על השמדתה של עיר? ומי מוסמך למחול לעיר? מי יכול לומר שהוא מוקיר את בריאתו? רק הבורא! רק לבורא יש חמלה לאנושות הזו. רק הבורא מגלה חיבה ורכות לאנושות הזו. רק לבורא יש חיבה אמיתית, שאינה ניתנת להפרה, כלפי האנושות הזו. בדומה לכך, רק הבורא יכול להעניק רחמים לאנושות הזו ולהוקיר את כול בריאתו. לבו צוהל ודואב בקרבו על כול אחד ממעשי האדם: הוא כועס, מצטער ונעצב על הרוע והשחיתות של האדם; הוא מרוצה, שמח, סלחני וצוהל על חרטה ואמונה מצד האדם. כול אחד ואחד ממחשבותיו ורעיונותיו קיים למען האנושות וסובב סביבה. מה שיש לו ומה שהינו, באים לידי ביטוי במלואם למען האנושות. רגשותיו שזורים בכללותם בקיומה של האנושות. למען האנושות, הוא נע וממהר לכול עבר, הוא מוסר בשתיקה כול חלק מחייו, הוא מקדיש כול דקה וכול שניה מחייו... הוא לא ידע מעולם לחוס על חייו שלו, אך תמיד חס על האנושות שהוא עצמו ברא והוקיר אותה... הוא נותן לאנושות הזו את כול אשר לו... הוא מעניק את רחמיו וסובלנותו ללא תנאי וללא ציפייה לפיצוי. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להמשיך לשרוד לנגד עיניו, ולקבל את החיים המוענקים על ידו. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להישמע לו באחד הימים ולהכיר בכך שהוא האחד שמזין את קיומה של האנושות ומקיים את חיי הבריאה כולה.

קטע מתוך "אלוהים עצמו, הייחודי ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

566. הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. ובאיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים. במילים אחרות, תהיה זהותו אשר תהיה, אם אדם מסוים מתנכר לאלוהים בלבו ומפנה לאלוהים את גבו לתמיד, בלי קשר לשאלה עד כמה נדמה שהוא רוצה לעבוד את אלוהים, להיות חסיד של אלוהים ולהישמע לאלוהים בגופו או בחשיבתו, ובלי קשר לשאלה עד כמה זו משאת נפשו הסובייקטיבית, מרגע שהוא יפנה את גבו לאלוהים בלבו, חמתו של אלוהים תצא לחופשי והיא תבער בלי הפסקה. כאשר אלוהים ישחרר את כעסו, אחרי שהוא נתן לאדם שפע הזדמנויות, מרגע שהכעס יצא לחופשי, הוא לא יינעל שוב, ואלוהים לעולם לא יהיה רחום וסובלני עוד כלפי האדם הזה. זהו צד אחד של טבעו של אלוהים שאינו סובל אף פגיעה. ...הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה.

קטע מתוך "עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'

567. אנשים אומרים שאלוהים הוא אל צודק, וכל עוד האדם נוהג לפי דבריו בשלמות, אלוהים בוודאי יהיה הוגן כלפי האדם, שכן אין צודק ממנו. אם האדם נוהג בשלמות לפי דברי אלוהים, האם יוכל אלוהים לזנוח את האדם? אני הוגן כלפי כל בני האדם. אני שופט את כל בני האדם על ידי טבעי הצודק. עם זאת, יש תנאים מתאימים לדרישות שלי מהאדם, והדברים שאותם אני דורש מחייבים את כל בני האדם, ולא משנה מי הם. לא אכפת לי כמה נרחבים או נכבדים הם כישוריך – אכפת לי רק אם אתה הולך בדרכי ואם אתה אוהב את האמת וכמה לה או לא. אם אתה לא מחזיק באמת ובמקום זאת אתה ממיט קלון על שמי, אם אתה לא נוהג לפי דרכי אלא רק נוהג כחסיד חסר זהירות ונטול דאגה, אז כשיגיע הזמן אני אכה אותך ואעניש אותך בשל רשעותך, ומה יהיה לך לומר אז? האם תוכל לומר שאלוהים לא צודק? היום, אם כבר ציית לדברים שאמרתי, אז אתה מסוג האנשים שאני מקבל. אתה טוען שבתור חסיד אלוהים תמיד סבלת, שדבקת באלוהים באש ובמים, שחלקת עם אלוהים את הטוב ואת הרע, אבל לא הבאת לידי ביטוי את דברי אלוהים – אתה רק רוצה להתרוצץ למען אלוהים ולהשקיע מעצמך עבורו מדי יום, ומעולם לא העלית בדעתך לחיות חיים בעלי משמעות. אתה גם טוען: "בכל מקרה, אני מאמין שאלוהים הוא אל צודק: סבלתי למענו, התרוצצתי עבורו, הקדשתי לו את עצמי, ועבדתי קשה על אף שלא קיבלתי שום הכרה – הוא בוודאי יזכור אותי." נכון שאלוהים הוא אל צודק, אך הצדק הזה אינו נגוע בשום טומאה: אין בו דבר מן הרצון האנושי ואין הוא מזוהם על ידי הבשר או עסקאות אנושיות. כל המתנגדים, המורדים ומי שלא מציית לדרכו של אלוהים, ייענשו – אף אחד לא יזכה במחילה ועל איש לא יחוסו! יש אנשים שאומרים, "היום אני מתרוצץ עבורך – התוכל להעניק לי ברכה קטנה כשיגיע הקץ?" אז אני שואל אותך, "האם כבר ציית לדבריי?" הצדק עליו אתה מדבר מבוסס על עסקה. אתה רק חושב שאני אל צודק, שאני הוגן כלפי כל בני האדם, ושכל החסידים שילכו בדרכי עד הסוף ייוושעו בוודאות ויזכו בברכותיי. יש משמעות סמויה לדבריי והיא ש"כל החסידים שילכו בדרכי עד הסוף ייוושעו בוודאות": החסידים שילכו בדרכי עד הסוף הם אלה שיתקבלו לנחלתי, הם אלו, שלאחר שנכבשו, מחפשים אחר האמת ומובאים לידי שלמות. באילו תנאים עמדת? הצלחת רק ללכת בדרכי עד הסוף, אך מה עוד? האם ציית לדבריי? מילאת אחת מחמש דרישותיי, אך אין לך שום כוונה למלא את ארבע הנותרות. רק מצאת את הדרך הפשוטה והקלה ביותר והלכת בה בתקווה שיתמזל מזלך. כלפי אדם כמוך, הטבע הצודק שלי הוא חלק מהייסורים והשיפוט, הוא תגמול צודק, הוא העונש הצודק לכל הרשעים. כל מי שלא הולך בדרכי ללא ספק ייענש, אפילו אם הוא ייוותר חסידי עד הסוף. זהו הצדק של אלוהים. כשהטבע הצודק הזה מבוטא על ידי הענשת בני האדם, הללו יוכו הלם ויצטערו על שבזמן היותם חסידי אלוהים הם לא הלכו בדרכו. בזמן המדובר, האדם סבל אך מעט בעודו חסיד אלוהים, אך לא הלך בדרכו של אלוהים. איך ניתן לתרץ זאת? אין אפשרות אחרת מלבד ייסורים! עם זאת, בראשו הוא חושב, "בכל מקרה הייתי חסיד עד הסוף, אז אפילו אם תייסר אותי, לא ייתכן שאלה יהיו ייסורים חמורים, ולאחר שתייסר אותי כך, עדיין תרצה בי. אני יודע שאתה אל צודק, ושלא תנהג בי כך לנצח. אחרי הכול, אני לא דומה לאלה שיושמדו – אלה שיושמדו יקבלו ייסורים חמורים, בעוד שהייסורים שלי יהיו קלים יותר." הטבע הצודק של אלוהים אינו כמו שאתה טוען. אין זה נכון שמי שטוב בהתוודות על חטאיו זוכה לטיפול ביד רכה. צדק הוא קדושה, וזהו טבע שאינו יכול לסבול עלבונות מן האדם. כל מי שפשתה בו הזוהמה ומי שלא השתנה מהווה מטרה לתיעובו של אלוהים. הטבע הצודק של אלוהים אינו חוק, אלא צו מנהלי: צו מנהלי זה הוא חלק מהמלכות, והוא העונש הצודק לכל מי שלא מחזיק באמת ושלא השתנה, ואין מרווח לישועה. משום שכאשר בני האדם ימוינו לפי סוגים, הטובים יתוגמלו והרעים ייענשו. זהו הרגע שבו יעד האדם יתבהר, הרגע שבו עבודת הישועה תסתיים. לאחר מכן, עבודת הישועה של האדם לא תבוצע יותר, וכל מי שביצע מעשים רעים יקבל כגמולו.

קטע מתוך "חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט" ב'הדבר מופיע בבשר'

568. רחמיי יוצאים אל אלה שאוהבים אותי ומתכחשים לעצמם. בנוסף, העונש המומט על הרשעים הוא הוכחה לטבעי הצודק והרבה מעבר לכך, הוא גם עדות לחרון אפי. בבוא האסון, רעב ומגיפה יכו בכל אלה שמתנגדים לי, והם יבכו. אלה שעשו מעשים מרושעים שונים לא יחמקו מתשלום המחיר על חטאיהם, אפילו אם הם חסידי אל מזה שנים רבות. גם אותם יפקוד אסון, שבקושי נראה כמוהו אי-פעם לאורך מיליוני שנים, והם יחיו בפחד וחרדה תמידיים. בנוסף, כל חסידיי שהיו נאמנים לי בלבד ישמחו ויריעו לכוחי. הם יחוו סיפוק בל יתואר ויחיו חיי רון שמעולם לא הענקתי לאנושות קודם לכן. זאת מכיוון שאני נוצר בלבי את המעשים הטובים של בני האדם ומתעב את מעשיהם הרעים. מאז שהתחלתי למשול באנושות, ייחלתי בקוצר רוח לקבוצה של בני אדם שיהיו איתי בדעה אחת. מעולם לא שכחתי את אלה שדעתם שונה משלי. אני מתעב אותם בלבי ותמיד חיכיתי להזדמנות להטיל את עונשי על חוטאים אלה ולהתענג על כך. כעת, סוף-סוף הגיע היום שלי, ואני לא צריך לחכות עוד!

קטע מתוך "הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם" ב'הדבר מופיע בבשר'

קודם: (א) אודות סמכותו של אלוהים

הבא: (ג) אודות קדושתו של אלוהים

דברי אלוהים הם הבסיס לאמונתו של האדם. האם חשתם משבר אמונה, או שאתם צריכים להקשיב לקולו של אלוהים ולפתח אמונה אמיתית בו? האתר שלנו מציג את הדברים שרוח הקודש אומרת לכל הכנסיות, ואלה יסייעו לכם. אתם מוזמנים לשוחח עימנו בצ'ט ולהחליף רעיונות.

תוכן דומה

אלוהים עצמו, הייחודי ז'

מבט כללי על סמכותו של אלוהים, טבעו הצודק של אלוהים וקדושתו של אלוהיםאחרי שסיימתם להתפלל, האם לבכם רגוע בנוכחות האל? (כן.) אם לבו של אדם...

פרק 21

האדם נכשל לאורי ועומד איתן בזכות ישועתי. כשאני מביא ישועה לתבל כולה, האדם מנסה למצוא דרכים להיכנס אל זרם השיקום שלי, אך יש בני אדם רבים...

שלוש תוכחות

כמאמינים באלוהים, עליכם להיות נאמנים לו בלבד מכל בחינה ולתאום את רצונו מכל בחינה. עם זאת, על אף שכולם מבינים את הדוקטרינה הזו, לא ניתן...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה