עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'

על הכרת אלוהים
עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'

בפגישה האחרונה שלנו חלקנו נושא חשוב מאוד. אתם זוכרים מה הוא היה? הרשו לי לחזור עליו. הנושא של השיתוף האחרון היה: עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו. האם זה נושא חשוב בעיניכם? איזה חלק בו הוא החשוב ביותר בעיניכם? עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים או אלוהים עצמו? איזה חלק מעניין אתכם יותר מכל? על איזה חלק תרצו לשמוע יותר מכל? אני יודע שקשה לכם לענות על השאלה הזו, מפני שאפשר להבחין בטבעו של אלוהים בכל היבט של עבודתו, ומפני שטבעו תמיד מתגלה בעבודתו ובכל מקום, והלכה למעשה, טבעו של אלוהים מייצג את אלוהים עצמו. בתוכנית הניהול הכוללת של אלוהים, לא ניתן להפריד בין עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו.

תוכן השיתוף האחרון שלנו בנושא עבודתו של אלוהים היה סיפורים מכתבי הקודש שאירעו לפני זמן רב. אלה היו סיפורים על האדם ואלוהים, והם אירעו לאדם ובמקביל עירבו את השתתפותו ואת הבעתו של אלוהים. זו הסיבה שיש לסיפורים האלה ערך מיוחד וחשיבות מיוחדת להכרת אלוהים. מיד לאחר שאלוהים ברא את האנושות, הוא החל לבוא עם האדם במגע ולדבר איתו, והאדם החל להיחשף לטבעו של אלוהים. במילים אחרות, מהמגע הראשון בין אלוהים והאנושות, הוא החל להציג בפני האדם ללא-הרף את מהותו ואת מה ששייך לו ומה שהוא הינו. בין שבני האדם המוקדמים ובני האדם כיום מסוגלים לראות או להבין זאת ובין אם לא, בסיכומו של עניין, אלוהים מדבר עם האדם ועובד בקרב בני האדם, תוך שהוא מגלה את טבעו ומביע את מהותו. זוהי עובדה שאיש לא יכול לערער עליה. פירוש הדבר הוא גם שטבעו של אלוהים, מהותו של אלוהים ומה שייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו יוצאים לאור ומתגלים ללא-הרף כשהוא עובד ובא במגע עם האדם. הוא מעולם לא הסווה ולא הסתיר דבר מהאדם – הוא מצהיר ומפרסם את טבעו ללא עכבות. לפיכך, אלוהים מקווה שהאדם יוכל להכיר אותו להבין את טבעו ומהותו. הוא לא רוצה שהאדם יראה בטבעו ובמהותו תעלומות נצחיות, והוא לא רוצה שהאנושות תתייחס לאלוהים כאל חידה שלעולם לא תוכל להיפתר. רק כשהאנושות מכירה את אלוהים, האדם יכול לדעת את הדרך קדימה ולהיות מסוגל לקבל את הכוונתו של אלוהים. רק אנושות כזו יכולה באמת לחיות תחת ריבונותו של אלוהים, ולחיות באור ולחיות בקרב ברכותיו של אלוהים.

הדברים והטבע שאלוהים מוציא לאור ומגלה מייצגים את רצונו, והם גם מייצגים את מהותו. כשאלוהים בא במגע עם האדם, יהיו אשר יהיו דברי האל ומעשיו, או הטבע שהוא מגלה, וללא קשר למה האדם רואה ממהותו של אלוהים וממה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, כל הדברים האלה מייצגים את רצון האל עבור האדם. ללא קשר לשאלה כמה האדם מסוגל לפרש, לתפוס או להבין, הכל מייצג את רצונו של אלוהים – את רצונו של אלוהים עבור האדם. אין ספק בכך! רצונו של אלוהים עבור האנושות הוא מה שהוא דורש מבני האדם להיות, מה שהוא דורש מהם לעשות, האופן שבו הוא דורש מהם לחיות והאופן שבו הוא דורש מהם להיות מסוגלים להגשים את רצונו של אלוהים. האם הדברים האלה בלתי נפרדים ממהותו של אלוהים? במילים אחרות, אלוהים מוציא לאור את טבעו ואת כל מה שייך לאלוהים וכל מה שאלוהים הינו, ובמקביל הוא בא בדרישות מהאדם. אין שקר, אין העמדת פנים, אין הסתרה ואין ייפוי של המציאות. אם כך, מדוע האדם לא מסוגל להכיר את טבעו של אלוהים ומדוע הוא מעולם לא היה מסוגל לתפוס אותו בבירור? ומדוע הוא מעולם לא מימש את רצונו של אלוהים? הדברים שאלוהים מגלה ומוציא לאור הם מה ששייך לאלוהים עצמו ומה שאלוהים הינו, וכל שמץ וכל היבט של טבעו האמיתי – מדוע האדם לא מסוגל לראות זאת? מדוע האדם לא מסוגל להכיר את אלוהים באופן מעמיק? יש לכך סיבה חשובה. ומה הסיבה לכך? מאז הבריאה, האדם מעולם לא התייחס אל אלוהים כאל אלוהים. בזמנים המוקדמים ביותר, בלי קשר למעשיו של אלוהים בנוגע לאדם, האדם שזה עתה נברא התייחס אליו כאל בן לוויה בלבד, מישהו שאפשר לסמוך עליו. הוא לא הכיר את אלוהים ולא הבין אותו. במילים אחרות, האדם לא ידע שהישות הזו, שעליה הסתמך ואשר ראה בה בת לוויה, מוציאה לאור את מהותו של אלוהים. הוא לא ידע שהישות הזו היא המושלת בכל. לסיכומו של עניין, בני האדם לא הכירו את אלוהים כלל בזמן ההוא. הם לא ידעו שהוא ברא את השמיים והארץ ואת כל צבאם, והם היו בורים באשר למקורו, ויתרה מזאת, לא היה להם מושג מהי מהותו. כמובן באותה עת, אלוהים לא דרש מהאדם להכיר אותו, לתפוס אותו, להבין את כל מעשיו או לדעת את רצונו, משום שזה היה הזמן המוקדם ביותר לאחר בריאת האנושות. כאשר אלוהים החל בהכנות לעבודה בעידן החוק, אלוהים עשה כמה דברים לאדם וכן התחיל לבוא בדרישות לאדם ולומר לו כיצד להקריב קורבן מנחה לאלוהים וכיצד לעבוד אותו. רק אז רכש האדם כמה רעיונות פשוטים בנוגע לאלוהים, ורק אז הוא ידע את ההבדל בין האדם לאלוהים והבין שאלוהים הוא בורא האנושות. כשהאדם ידע שאלוהים הוא אלוהים ושהאדם הוא האדם, נוצר מרחק מסוים בינו לבין אלוהים, אך אלוהים עדיין לא דרש מהאדם להכיר אותו היטב או להבין אותו לעומק. לפיכך, אלוהים בא בדרישות שונות מהאדם על סמך השלבים והנסיבות של עבודתו. מה אתם רואים בכך? איזה היבט מטבעו של האל אתם מבינים? האם אלוהים אמיתי? האם דרישותיו של אלוהים מהאדם מתאימות? במהלך הזמנים המוקדמים ביותר לאחר שאלוהים ברא את האנושות, לפני שאלוהים השלים את עבודת הכיבוש, לפני שהוא הפך את האדם למושלם, ובטרם הוא אמר לו דברים רבים, דרישותיו מהאדם היו מועטות. ללא קשר למעשי האדם ולאופן התנהגותו, אפילו אם הוא עשה דברים שהעליבו את אלוהים, אלוהים סלח לו על הכל והעלים עין. זאת משום שאלוהים ידע מה הוא העניק לאדם, והוא ידע מה טמון בחובו של האדם. לכן, הוא ידע מה צריך להיות רף דרישותיו מהאדם. אף על פי שרף דרישותיו היה נמוך מאוד באותה עת, אין פירוש הדבר שטבעו לא היה נשגב, או שחוכמתו וכול יכולתו היו רק מילים ריקות מתוכן. עבור האדם, ישנה רק דרך אחת להכיר את טבעו של אלוהים ואת אלוהים עצמו: התחקות אחר שלבי עבודת הניהול של אלוהים ואחר שלבי ישועתו את האנושות, וקבלת הדברים שאלוהים אומר לאנושות. אילו האדם ידע מה שייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, ואם הוא הכיר את טבעו של אלוהים, האם האדם עדיין היה מבקש מאלוהים לראות את דמותו האמיתית? האדם לא היה עושה זאת ולא היה מעז לעשות כך. זאת משום שלאחר שהוא תפס את טבעו של אלוהים והבין מה שייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, האדם כבר ראה את אלוהים האמיתי עצמו, וכבר ראה את דמותו האמיתית. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת.

בהתחשב בכך שעבודתו של אלוהים ותוכניתו מתקדמות ללא לאות, לאחר שהוא כרת עם האדם את ברית הקשת בענן כאות לכך שלא ישמיד את העולם שוב במבול, אלוהים נתקף ברצון עז לזכות בכל מי שיכול להיות בעצה אחת עמו. בנוסף לכך, משא נפשו הבהול ביותר היה לזכות בכל מי שמסוגל לעשות את רצונו בעולם, ויתר על כן, לזכות בקבוצת בני אדם המסוגלת להיחלץ מאחיזתם של כוחות החושך ומידי השטן, ומסוגלת לשאת עדות עליו על פני האדמה. זכייה בקבוצה כזו של בני אדם הייתה משאת נפשו של אלוהים זה מכבר, שהוא המתין להגשים מאז הבריאה. לפיכך, בלי קשר לשימוש שעשה אלוהים במבול להשמדת העולם, ובלי קשר לבריתו עם האדם, רצונו של אלוהים, הלך רוחו, תוכניתו ותקוותיו נותרו כולם בעינם. מה שהוא רצה לעשות, מה שהוא השתוקק לעשות זמן רב לפני הבריאה, הוא לזכות באותם בני האדם שהוא חפץ לזכות בהם – לזכות בקבוצת בני אדם היכולים לתפוס את טבעו ולהכיר אותו ולהבין את רצונו, קבוצה שיכולה לעבוד אותו. קבוצת בני אדם כזו יכולה באמת לשאת עליו עדות, ואפשר לומר שאלה הם אנשי סודו.

היום, בואו נמשיך להתחקות אחר צעדיו של אלוהים ולעקוב אחר צעדיו בעבודתו, כדי שנוכל לחשוף את מחשבותיו ורעיונותיו של אלוהים, ואת כל הפרטים השונים שקשורים באלוהים – דברים אשר המתינו "באחסון" זמן כה רב. באמצעות הדברים האלה, אנחנו נכיר את טבעו של אלוהים, נבין את מהותו של אלוהים, נכניס את אלוהים ללבנו, וכל אחד מאיתנו יתקרב לאט-לאט לאלוהים ויצמצם את המרחק בינו לבין אלוהים.

חלק ממה שדיברנו עליו בפעם הקודמת מתקשר לסיבה לכך שאלוהים כרת ברית עם האדם. הפעם, נשתף על הפסוקים להלן מספרי הקודש. בואו נתחיל בקריאה מתוך ספרי הקודש.

א. אברהם

1. אלוהים מבטיח לאברהם להעניק לו בן

בראשית י"ז 15-17 וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד.

בראשית י"ז 21-22 וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם.

איש לא יכול לשבש את העבודה שאלוהים גומר בדעתו לבצע

זה עתה כולכם שמעתם את סיפורו של אברהם. אלוהים בחר בו אחרי שהמבול השמיד את העולם, שמו היה אברהם, וכשהוא היה בן מאה ואשתו שרה הייתה בת תשעים, באה אליו הבטחתו של אלוהים. איזו הבטחה הבטיח לו אלוהים? אלוהים הבטיח את מה שכתוב בכתבי הקודש: "וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן". מה היה הרקע להבטחת אלוהים להעניק לו בן? כתבי הקודש מתארים את הסיפור באופן הבא: "וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד". במילים אחרות, הזוג הזקן הזה היה מבוגר מכדי ללדת ילדים. ומה אברהם עשה אחרי שאלוהים הבטיח לו את הבטחתו? הוא נפל על פניו וצחק ואמר בלבו, "הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד". אברהם היה סבור שהדבר בלתי אפשרי. פירוש הדבר הוא, שהוא סבר שהבטחתו של אלוהים אינה אלא בדיחה. מנקודת המבט של האדם, דבר זה לא ניתן להשגה בידי האדם. לפיכך, הרי שזה דבר בלתי אפשרי שגם אלוהים לא יכול להשיג. ייתכן שבעיני אברהם זה היה מצחיק: אלוהים ברא את האדם, ובכל זאת מתברר שהוא לא יודע שבן אנוש כה מבוגר לא יכול להביא ילדים. הוא חושב שהוא יכול לאפשר לי להביא ילד לעולם ואומר שהוא יעניק לי בן – זה הרי בלתי אפשרי! לכן, אברהם נפל על פניו וצחק ואמר בלבו: בלתי אפשרי – אלוהים מתלוצץ איתי ולא ייתכן שזה נכון! הוא לא התייחס ברצינות לדברי האל. אם כך, בעיני אלוהים, איזה מין אדם היה אברהם? (צדיק.) היכן נטען שהוא היה אדם צדיק? אתם חושבים שכל מי שאלוהים פונה אליו הוא צדיק ומושלם וחסיד של אלוהים. אתם נצמדים לדוקטרינה! אתם ודאי מבינים שכאשר אלוהים מגדיר אדם כלשהו, הוא לא עושה זאת באופן שרירותי. כאן, אלוהים לא אמר שאברהם צדיק. בלבו, יש לאלוהים רף למדידת כל אדם. אף שאלוהים לא אמר איזה מין אדם הוא אברהם, על פי התנהלותו, איזו מין אמונה הייתה לאברהם באלוהים? האם היא הייתה מעט מופשטת? או שמא הייתה לו אמונה רבה? בהחלט לא! צחוקו ומחשבותיו מראים לנו מי הוא היה, ולכן הסברה שלכם שהוא היה צדיק אינה אלא פרי דמיונכם. זוהי החלה עיוורת של הדוקטרינה וזו הערכה חסרת אחריות. האם אלוהים ראה את צחוקו של אברהם ואת הבעותיו הקטנות, והאם היה מודע אליהם? אלוהים ידע. אבל האם אלוהים היה משנה את מה שהוא גמר בדעתו לעשות? לא! כשאלוהים תכנן וגמר בדעתו שהוא יבחר באדם הזה, העניין כבר הושלם. לא מחשבותיו של האדם ולא התנהלותו ישפיעו על אלוהים או יפריעו לו כהוא זה. אלוהים לא היה משנה את תוכניתו באופן שרירותי, והוא לא היה משנה או משבש את תוכניתו בגלל התנהלותו של האדם, שיכולה להיות גם טיפשית לפעמים. אם כך, מה נכתב בבראשית י"ז 21-22? "וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם". אלוהים לא ייחס כל חשיבות למה שאברהם חשב או אמר. ומה הייתה הסיבה להבלגתו? הסיבה הייתה שבאותה עת, אלוהים לא דרש מהאדם להחזיק באמונה רבה, ולא דרש מהאדם להיות מסוגל להכיר את אלוהים לעומק. יתר על כן, אלוהים לא דרש מהאדם להבין את מה שאלוהים עושה ואומר. לכן, הוא לא דרש מהאדם להבין לגמרי את מה שאלוהים גמר בדעתו לעשות, את בני האדם שאלוהים החליט לבחור בהם, או את עקרונות פעולותיו, משום ששיעור קומתו של האדם לקה בחסר לשם כך. באותה עת, אלוהים התייחס לכל מה שאברהם עשה כרגיל והתייחס לכל התנהלותו כרגילה. הוא לא גינה אותו או גער בו, אלא רק אמר: "את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה." עבור אלוהים, אחרי שהוא הצהיר את הדברים האלה, העניין הזה התגשם בהדרגה. בעיני אלוהים, הדברים שאמורים היו לקרות על פי תוכניתו כבר הושגו. ולאחר שהשלים את הסדריו לשם כך, אלוהים עזב. מה שהאדם עושה או חושב, מה שהאדם מבין, תוכניותיו של האדם – אלה הם דברים שאינם נוגעים לאלוהים. הכל מתקדם על פי תוכניתו של אלוהים, בהתאם לזמנים ולשלבים שקבע אלוהים. זהו עקרון עבודתו של אלוהים. אלוהים אינו מתערב במחשבותיו וידיעותיו של האדם באשר הן, אך הוא גם אינו מוותר על תוכניתו או נוטש את עבודתו רק משום שהאדם אינו מאמין או מבין דבר מה. לפיכך, העובדות מתגשמות על פי תוכניתו של אלוהים ומחשבותיו. זה בדיוק מה שאנחנו רואים בספרי הקודש: אלוהים גרם ליצחק להיוולד במועד שהוא קבע. האם העובדות מוכיחות כי התנהגותו והתנהלותו של האדם שיבשו את עבודתו של אלוהים? הן לא שיבשו את עבודתו של אלוהים! האם קטנות אמונתו של האדם באלוהים ותפיסותיו ודמיונותיו בנוגע לאלוהים השפיעו על עבודתו של אלוהים? לא! כלל וכלל לא! תוכנית הניהול של אלוהים אינה מושפעת מהאדם, מהחומר או מהסביבה. אלוהים משלים ומגשים בזמן ועל פי תוכניתו כל דבר שהוא גומר בדעתו לעשות, והאדם לא יכול להפריע לעבודתו. אלוהים מתעלם מהיבטים מסוימים בטיפשותו ובבערותו של האדם, ואפילו מחלק מהתנגדותו של האדם ותפיסותיו של האדם בנוגע אליו. הוא עושה את העבודה שעליו לעשות ללא קשר לכך. זהו טבעו של אלוהים והוא משקף את כול יכולתו.

2. אברהם מציע את יצחק כקורבן

בראשית כ"ב 2-3 וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨‬‏ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים.

בראשית כ"ב 9-10 וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ.

עבודת הניהול של אלוהים ועבודתו להושעת האנושות מתחילות בעקידת יצחק

לאחר שאלוהים העניק בן לאברהם, דבריו של אלוהים לאברהם התגשמו. אין פירוש הדבר שתוכניתו של אלוהים נעצרה בשלב זה. נהפוך הוא, זו הייתה רק ההתחלה של תוכניתו הנשגבת של אלוהים לניהול האנושות וישועתה, וברכת הבן שהעניק לאברהם הייתה רק הקדמה לכלל תוכנית הניהול שלו. באותו רגע, מי ידע שמאבקו של אלוהים בשטן החל חרישית בעקידת יצחק?

לאלוהים לא אכפת אם האדם טיפש – כל מה שהוא דורש הוא שהאדם יהיה נאמן

עכשיו בואו נראה מה אלוהים עשה לאברהם. בבראשית כ"ב 2, אלוהים הורה ל אברהם כך: "קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨‬‏ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ". פירוש דבריו של אלוהים היה ברור: הוא אמר לאברהם להעלות לעולה את בנו יחידו יצחק, שאותו הוא אוהב. מנקודת מבט עכשווית, האם ציוויו של אלוהים עדיין סותר את תפיסותיו של האדם? כן! כל הדברים שאלוהים עשה באותו זמן נוגדים למדי את תפיסותיו של האדם והם אינם מובנים לאדם. בתפיסותיהם, בני האדם מאמינים בדברים הבאים: כשאדם לא האמין, וחשב שהדבר בלתי אפשרי, אלוהים העניק לו בן, ולאחר שהאדם זכה בבן, אלוהים דרש ממנו להקריב את בנו – פשוט לא יאמן! מה התכוון אלוהים באמת לעשות? מה הייתה תכליתו האמיתית של אלוהים? הוא העניק לאברהם בן ללא תנאים, אך גם דרש מאברהם להעלות קורבן מנחה ללא תנאים. האם זהו דבר מוגזם? מנקודת מבט חיצונית, זהו דבר מוגזם ביותר וכן מקרה של "מהומה רבה על לא דבר". אולם אברהם עצמו לא סבר שאלוהים דורש דרישה מוגזמת. אף שהיו לו תהיות, ואף שהוא פקפק באלוהים במידת מה, הוא עדיין היה מוכן להקריב את קורבן המנחה. בשלב זה, איזה מן הדברים שאתם רואים מוכיח, שאברהם היה מוכן להקריב את בנו? מה נאמר במשפטים האלה? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים" (בראשית כ"ב 3). "וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ" (בראשית כ"ב 9-10). כשאברהם שלח אברהם את ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו, האם אלוהים ראה את מעשיו? כן. התהליך כולו – מתחילתו, כאשר אלוהים דרש מאברהם להקריב את יצחק, ועד שאברהם באמת הרים את המאכלת לשחוט את בנו – הראה לאלוהים את לבו של אברהם. בלי קשר לטיפשותו ובערותו בעבר, ובלי קשר לחוסר הבנתו את אלוהים, בעת ההיא, לבו של אברהם היה נאמן וכן לאלוהים, והוא באמת התכוון להשיב לאלוהים את יצחק, הבן שאלוהים העניק לו. אלוהים ראה בו משמעת – את אותה משמעת שהוא רצה.

בעיני האדם, אלוהים עושה דברים רבים שאינם מובנים ודברים שאף לא יאמנו. כשאלוהים חפץ לתזמר מישהו, תזמור זה לרוב סותר את תפיסותיו של האדם, והוא אינו מובן לו, אך הדיסוננס הזה וחוסר ההבנה הזה הם בדיוק ניסיונו ומבחנו של האדם בידי אלוהים. מנגד, אברהם היה מסוגל לנהוג בעצמו באותה מידה של ציות לאלוהים שהייתה התנאי היסודי ביותר ליכולתו למלא אחר דרישות אלוהים. רק אז, כשאברהם היה מסוגל להישמע לדרישתו של אלוהים, כשהוא עקד את יצחק, אלוהים התרצה באמת וחש ביטחון וקבלה של האנושות – של אברהם, שבו הוא בחר. רק אז היה אלוהים בטוח שבן האנוש הזה שבו הוא בחר הוא מנהיג חיוני שיוכל לקיים את הבטחתו ולהגשים את תוכנית הניהול העתידית של אלוהים. אף שזה היה רק ניסיון ומבחן, אלוהים חש שבע רצון. הוא חש את האהבה שרחש האדם אליו, והתנחם מהאדם יותר מאי-פעם. ברגע שבו אברהם הרים את המאכלת לשחוט את יצחק, האם אלוהים עצר אותו? אלוהים לא נתן לאברהם להקריב את יצחק, משום שמלכתחילה, לא התכוון אלוהים להרוג את יצחק. לכן, אלוהים עצר את אברהם בדיוק בזמן. עבור אלוהים, המשמעת של אברהם כבר עברה את המבחן. מעשיו הספיקו, ואלוהים כבר ראה את התוצאה של מה שהוא תכנן. האם תוצאה זו השביעה את רצונו של אלוהים? אפשר לומר שהתוצאה הזו השביעה את רצונו של אלוהים, שהיא הדבר שאלוהים רצה, ושהיא הייתה מה שאלוהים שאף לראות. האם זה נכון? אף על פי שבהקשרים שונים, אלוהים משתמש בדרכים שונות כדי לבחון כל אדם ואדם, באברהם, אלוהים ראה את מה שהוא רצה, הוא ראה שלבו של אברהם נאמן, ושמשמעתו חסרת תנאים, ו"חוסר התנאים" הזה בדיוק היה חפץ לבו של אלוהים. לעתים קרובות, אנשים אומרים: "כבר הקרבתי את זה. כבר ויתרתי על זה. מדוע אלוהים עדיין לא שבע רצון ממני? מדוע הוא ממשיך לנסות אותי? מדוע הוא ממשיך לבחון אותי?" דבר זה מדגים עובדה אחת: אלוהים לא ראה את לבכם ולא זכה בלבכם. פירוש הדבר הוא שהוא לא ראה כנות כזו שראה באברהם כשהרים את המאכלת לשחוט את בנו במו ידיו ולהעלות אותו כקורבן מנחה לאלוהים. הוא לא ראה את המשמעת חסרת התנאים שלכם, ולא ניחמתם אותו. טבעי, אם כך, שאלוהים ימשיך לנסות אתכם. האין זה נכון? נעצור כאן בנושא זה. עכשיו, נקרא את "הבטחתו של אלוהים לאברהם".

3. הבטחתו של אלוהים לאברהם

בראשית כ"ב 16-18 וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.

זהו התיאור המקורי של הברכה שברך אלוהים את אברהם. אף שהוא קצר, תוכנו עשיר: הוא כולל את הסיבות למתנתו של אלוהים לאברהם ואת הרקע לה, ואת הדברים שאלוהים נתן לאברהם. משתמעים ממנו גם השמחה וההתרגשות שבהן ביטא אלוהים את הדברים האלה, וכן את הבהילות של שקיקתו לזכות במי שמסוגל להאזין לדבריו. בכך, אנחנו רואים את הוקרתו של אלוהים ורגשותיו החמים כלפי כל מי שנשמע לדבריו ומציית לציוויו. בנוסף לכך, אנחנו רואים את המחיר שהוא משלם כדי לזכות בבני אדם, ואת תשומת הלב שהוא מקדיש בזכייה בהם. יתרה מזאת הפסוקים, הכוללים את המילים "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי", מעניקים לנו הבנה עמוקה של המרירות והכאב שאלוהים חדור בהם, ושל אלוהים המצוי לבדו מאחורי הקלעים של עבודה זו של תוכנית הניהול שלו. אלה הם פסוקים מעוררי מחשבה ובעלי חשיבות מיוחדת והשפעה מיוחדת לכל מי שבא אחריהם.

האדם זוכה בברכת אלוהים משום היושר והמשמעת שלו

האם ברכה גדולה היא הברכה שאלוהים העניק לאברהם, שאותה קראנו כאן? עד כמה אדירה הברכה הזו? יש כאן משפט מפתח אחד: "וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ". פירוש הדבר הוא שאברהם קיבל ברכות שאיש לפניו לא קיבל ואיש אחריו לא יקבל. כשאלוהים דרש מאברהם והוא החזיר את בנו יחידו אשר אהב לאלוהים (שימו לב: לא ניתן להשתמש במילים "העלה כקורבן מנחה". יש לומר שהוא החזיר את בנו לאלוהים), לא רק שאלוהים לא התיר לאברהם להעלות את יצחק כקורבן מנחה, אלא שהוא אף ברך אותו. באיזו הבטחה ברך אלוהים את אברהם? ההבטחה להרבות את צאצאיו. וכמה הם יתרבו? כתבי הקודש מתארים זאת כך: "...כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ". מה היה ההקשר שבו ביטא אלוהים את הדברים האלה? כלומר כיצד הגיב אברהם לברכותיו של אלוהים? הוא הגיב להן בדיוק כפי שאלוהים אומר בכתבי הקודש: "עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי". פירוש הדבר הוא שמשום שאברהם שמע בקולו של אלוהים, ומשום שהוא עשה את כל מה שאלוהים אמר, דרש וציווה, ללא שמץ של תלונה, אלוהים הבטיח לו את ההבטחה הזו. ישנו משפט חיוני אחד בהבטחה זו שנוגע למחשבותיו של אלוהים באותם רגעים. האם זיהיתם אותו? יכול להיות שלא ייחסתם חשיבות רבה לדברי האל, "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי". פירושם הוא שכאשר אלוהים ביטא את הדברים האלה, הוא נשבע בעצמו. במה אנשים נשבעים כשהם נודרים נדר? הם נשבעים בשמיים, כלומר הם נודרים נדר לאלוהים ונשבעים באלוהים. ייתכן שבני האדם אינם מסוגלים להבין כראוי את התופעה שבה אלוהים נשבע בעצמו, אבל אתם תוכלו להבין זאת אחרי שאסביר לכם כראוי. לנוכח אדם שיכול היה רק לשמוע את דבריו אך לא להבין את לבו, אלוהים חש פעם נוספת בידוד ואובדן. מתוך ייאוש – ואפשר לומר שבאופן לא מודע – אלוהים עשה דבר טבעי מאוד: אלוהים שם ידו על לבו והתייחס לעצמו כאשר העניק את ההבטחה לאברהם, ומכך שמע האדם את אלוהים אומר "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי". באמצעות מעשיו של אלוהים, אתם עשויים לחשוב על עצמכם. כשאתם שמים יד על לבכם ומדברים לעצמכם, האם יש לכם מושג ברור מה אתם אומרים? האם גישתכם כנה? האם אתם מדברים גלויות, מהלב? לפיכך, אנחנו רואים שכאשר אלוהים דיבר אל אברהם, הוא היה ישר וכן. בה בעת שהוא דיבר אל אברהם וברך אותו, אלוהים גם דיבר לעצמו. הוא אמר לעצמו: אני אברך את אברהם, ארבה את צאצאיו ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, משום שהוא שמע בקולי ומשום הוא האדם שאני בחרתי בו. כשאלוהים אמר "בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי", אלוהים גמר בדעתו שאברהם יהיה אבי העם הנבחר, עם ישראל, ושלאחר מכן הוא יוביל את העם הזה קדימה עם קצב עבודתו. כלומר אלוהים יגרום לצאצאיו של אברהם לשאת את עבודת הניהול של אלוהים, ואת עבודתו של אלוהים, והדברים שאלוהים מבטא יתחילו באברהם, ויימשכו בצאצאיו של אברהם, ובכך תתגשם משאלת לבו של אלוהים להושיע את האדם. מה דעתכם, האין זה דבר מבורך? עבור האדם, אין ברכה גדולה מזו. אפשר לומר שזהו הדבר המבורך יותר מכל. הברכה שבה זכה אברהם לא הייתה ריבוי צאצאיו, אלא השלמת ניהולו של אלוהים, משימתו ועבודתו בצאצאיו של אברהם. פירוש הדבר הוא שהברכות שבהן זכה אברהם לא היו זמניות, אלא נמשכו ככל שהתקדמה תוכנית הניהול של אלוהים. כשאלוהים דיבר, כשאלוהים נשבע בעצמו, הוא כבר גמר בדעתו. האם תהליך ההחלטה הזה היה אמיתי? האם הוא היה ממשי? אלוהים גמר בדעתו שמאותו רגע ואילך הוא יעניק לאברהם ולצאצאיו של אברהם את מאמציו, את המחיר שהוא משלם, את מה ששייך לו ואת מה שהוא הינו, את כל כולו ואפילו את חייו. יתר על כן, אלוהים גמר בדעתו שהחל מקבוצה זו של בני אדם, הוא יגשים את מעשיו ויאפשר לאדם לראות את חוכמתו, את סמכותו ואת עוצמתו.

משא נפשו של אלוהים הוא תמיד זכייה במי שמכיר את אלוהים ומסוגל לשאת עליו עדות

בה בעת שהוא דיבר לעצמו, אלוהים גם דיבר אל אברהם, אך פרט להאזנה לברכות שאלוהים העניק לו, האם היה אברהם מסוגל להבין את משאלות לבו האמיתיות של אלוהים בדבריו ברגע ההוא? לא! לכן, ברגע ההוא, כשאלוהים נשבע בעצמו, לבו היה עדיין בודד וכאוב. עדיין לא היה אף אדם המסוגל להבין או לתפוס את כוונתו ואת תוכניתו. ברגע ההוא, אף אחד – לרבות אברהם – לא היה מסוגל לדבר עמו בביטחון, לא כל שכן לשתף עמו פעולה בביצוע העבודה שהיה עליו לעשות. על פני השטח, אלוהים זכה באברהם, וזכה במישהו שיכול היה להישמע לדבריו. אך למעשה, האדם הזה הכיר את אלוהים באופן מועט ביותר. אף על פי שאלוהים ברך את אברהם, לבו של אלוהים עדיין לא בא על סיפוקו. מה פירוש הדבר שאלוהים לא בא על סיפוקו? פירוש הדבר הוא שניהולו רק החל. פירוש הדבר הוא שבני האדם שהוא רצה לזכות בהם, בני האדם שהוא השתוקק לראות, בני האדם שאותם אוהב, היו עדיין מרוחקים ממנו. הוא הזדקק לזמן. הוא נאלץ לחכות. היה עליו להיאזר בסבלנות. זאת משום שבאותה עת, פרט לאלוהים עצמו, איש לא ידע לְמָה הוא זקוק, או במה הוא רצה לזכות, או לְמָה הוא השתוקק. וכך, במקביל להתרגשותו, לבו של אלוהים היה כבד עליו. אולם הוא לא חדל מלכת, והוא המשיך בתוכניתו לשלב הבא של מה שהיה עליו לעשות.

מה אתם רואים בהבטחתו של אלוהים לאברהם? אלוהים העניק לאברהם ברכות גדולות בסך הכל משום שהוא נשמע לדברי האל. אף על פי שעל פני השטח, דבר זה נראה רגיל ושגרתי, אנחנו רואים בו את לבו של אלוהים: אלוהים נוצר בלבו במיוחד את משמעת האדם כלפיו, ומוקיר את הבנת האדם אותו ואת כנות האדם כלפיו. עד כמה אלוהים מוקיר את הכנות הזו? אולי אינכם מבינים עד כמה הוא מוקיר אותה, וייתכן שאיש אינו תופס זאת. אלוהים העניק לאברהם בן, וכשגדל הבן הזה, אלוהים דרש מאברהם להעלות את בנו לקורבן מנחה לאלוהים. אברהם ציית לציוויו של אלוהים בדייקנות והוא נשמע לדבר האל. כנותו ריגשה את אלוהים ואלוהים נצר אותה בלבו. עד כמה אלוהים נצר אותה בלבו? ומדוע הוא נצר אותה בלבו? בעת שבה איש לא הבין את דבריו של אלוהים ולא הבין את לבו, אברהם עשה דבר שזעזע את השמיים והרעיד את הארץ, והוא גרם לאלוהים תחושה חסרת תקדים של שביעות רצון, והביא לאלוהים את השמחה שבזכייה באדם המסוגל להישמע לדבריו. שביעות הרצון והשמחה האלה נבעו מברייה שאלוהים ברא במו ידיו, והיו ה"קורבן" הראשון שהאדם הציע כמנחה לאלוהים, שאותו אלוהים נצר בלבו יותר מכל דבר אחר שקיבל מאז שהאדם נברא. אלוהים התקשה להמתין לקורבן הזה, והוא התייחס אליו כאל המתנה הראשונה והחשובה ביותר שהוא קיבל אי-פעם מהאדם, שאותו הוא ברא. הדבר הראה לאלוהים את הפירות הראשונים של עמלו ושל המחיר שהוא שילם, והוא אפשר לו לראות את התקווה באנושות. לאחר מכן, הייתה לאלוהים כמיהה רבה עוד יותר לקבוצה של אנשים כאלה שיארחו לו חברה, שינהגו בו ביושר וידאגו לו בכנות. אלוהים אפילו קיווה שאברהם ימשיך לחיות, כי הוא השתוקק שלב כזה ילווה אותו ויהיה לצדו בעודו ממשיך את ניהולו. בלי קשר למה שאלוהים רצה, היה זה רק משא נפש, רק רעיון – משום שאברהם היה בסך הכל אדם שהיה מסוגל להישמע לו, והוא לא הבין את אלוהים כהוא זה ולא הכיר את אלוהים כהוא זה. הוא היה אדם שלא היה קרוב לרף דרישותיו של אלוהים מהאדם: להכיר את אלוהים, להיות מסוגל לשאת עדות על אלוהים ולהיות בעצה אחת עם אלוהים. לכן, הוא לא יכול היה לצעוד עם אלוהים. כשאברהם עמד להעלות את יצחק כקורבן מנחה, אלוהים ראה בכך את הכנות והמשמעת שאברהם ניחן בהן, וראה שהוא עמד במבחנו של אלוהים. אף על פי שאלוהים קיבל את הכנות והציות שלו, הוא עדיין לא היה ראוי להפוך לאיש סודו של אלוהים, להפוך לאדם המכיר את אלוהים ומבין אותו, ויודע מהו טבעו של אלוהים. הוא היה רחוק מלהיות בעצה אחת עם אלוהים ומעשיית רצונו של אלוהים. לכן, בלבו, אלוהים היה עדיין בודד וקצר רוח. ככל שאלוהים נעשה יותר בודד וקצר רוח, כך גדל צורכו להמשיך את ניהולו כמה שיותר מהר, ולהיות מסוגל לבחור קבוצת בני אדם שיוכל לזכות בה, כדי שהיא תוכל להגשים את תוכנית הניהול שלו וליישם את רצונו כמה שיותר מהר. זו הייתה השתוקקותו העזה של אלוהים, וכך היה מהראשית ועד היום. מאז שברא את האדם בראשית, כמה אלוהים לקבוצה של מתגברים, קבוצה שתצעד איתו ותהיה מסוגלת להבין, לתפוס ולהכיר את טבעו. משא הנפש הזה של אלוהים מעולם לא השתנה. בלי קשר לזמן שעליו עוד לחכות, לשאלה כמה קשה הדרך לפניו ולשאלה כמה רחוקות המטרות שהוא שואף אליהן, אלוהים מעולם לא שינה את ציפיותיו מן האדם ולא ויתר עליהן. כעת, אחרי שאמרתי זאת, האם אתם מבינים משהו בנוגע למשא נפשו של אלוהים? אולי מה שהבנתם אינו מעמיק במיוחד – אבל ההבנה תגיע בהדרגה!

בתקופתו של אברהם, אלוהים גם השמיד עיר. לעיר הזו קראו סדום. אין ספק שרבים מכירים את סיפורה של סדום, אך איש אינו מכיר את מחשבותיו של אלוהים שהיוו הרקע להשמדת העיר.

לכן, היום, באמצעות השיחה של אלוהים עם אברהם להלן, נלמד על מחשבותיו של אלוהים באותה עת, וכן נלמד גם על טבעו. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

ב. אלוהים חייב להשמיד את סדום

בראשית י"ח 26 וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם.

בראשית י"ח 29 וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה...

בראשית י"ח 30 וַ֠יֹּאמֶר... אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה...

בראשית י"ח 31 וַיֹּ֗אמֶר... אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית...

בראשית י"ח 32 וַ֠יֹּאמֶר... אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית...

אלה קומץ ציטוטים שבחרתי מכתבי הקודש. הם לא מהווים את הגרסאות המלאות והמקוריות. אם ברצונכם לראות את הגרסאות האלה, קראו אותם בכתבי הקודש בעצמכם. כדי לחסוך זמן, השמטתי חלק מהתוכן המקורי. בחרתי כאן רק בפסוקי מפתח ובמשפטי מפתח, והשמטתי משפטים שאינם מתקשרים לשיתוף שלנו היום. בכל הפסוקים והתכנים שאנחנו משתפים, המיקוד שלנו מדלג על פרטי הסיפורים ועל התנהלותו של האדם בסיפורים. במקום זאת, אנחנו דנים רק במחשבותיו וברעיונותיו של אלוהים באותה העת. במחשבותיו ורעיונותיו של אלוהים, אנחנו רואים את טבעו של אלוהים, ומכל מעשיו של אלוהים, נשקף לנו אלוהים האמיתי עצמו – בכך, אנחנו משיגים את מטרתנו.

לאלוהים אכפת רק ממי שיכול להישמע לדבריו ולציית לדברותיו

הפסוקים לעיל מכילים כמה מילות מפתח: המספרים. ראשית, יהוה אומר שאם הוא ימצא חמישים צדיקים בגבולות העיר, הוא יחוס על היישוב כולו, כלומר הוא לא ישמיד את העיר. אם כן, האם באמת היו חמישים צדיקים בסדום? לא. מיד לאחר מכן, מה אברהם אמר לאלוהים? הוא אמר, "אולי ימצאון שם ארבעים?" ואלוהים אמר, "לא אעשה..." לאחר מכן, אמר אברהם, "אולי ימצאון שם שלושים?" ואלוהים אמר, "לא אעשה..." "ואולי ימצאון עשרים?" "לא אשחית..." "עשרה?" "לא אשחית..." אם כן, האם באמת היו עשרה צדיקים בגבולות העיר? לא היו עשרה – אבל היה אחד. ומי היה האחד הזה? זה היה לוט. באותה עת, היה רק צדיק אחד בסדום, אבל האם אלוהים היה מחמיר או קפדן מאוד בנוגע למספר הזה? לא. ולכן כשהאדם המשיך לשאול, "מה לגבי ארבעים?" "מה לגבי שלושים?" עד שהגיע ל"מה לגבי עשרה?" אלוהים אמר, "אפילו אם ישנם רק עשרה, לא אשמיד את העיר, אלא אחוס עליה ואסלח לכל האחרים מלבד העשרה האלה". אם היו רק עשרה, זה היה מספר עלוב דיו, אך התברר כי למעשה אפילו מספר כזה של צדיקים לא היה בסדום. אם כך, אתם מבינים שבעיני אלוהים, החטא והרשע של אנשי העיר היה כה נורא, עד שלא הייתה לאלוהים ברירה אלא להשמיד אותם. ולמה אלוהים התכוון כשהוא אמר שהוא לא ישמיד את העיר אם יהיו בה חמישים צדיקים? המספרים האלה לא היו חשובים לאלוהים. מה שהיה חשוב הוא אם העיר מכילה את הצדיקים שהוא רצה. אם היה בעיר רק צדיק אחד, אלוהים לא היה מוכן לפגוע בו כתוצאה מהשמדתו את העיר. פירוש הדבר הוא שבין שאלוהים התכוון להשמיד את העיר ובין שלא, ובלי קשר למספר הצדיקים שהיו בה, בעיני אלוהים, העיר החוטאת הזו הייתה מקוללת ונתעבת והיא הייתה צריכה להיחרב ולהעלם מעיניו של אלוהים, והצדיקים צריכים להישאר ללא פגע. בלי קשר לתקופה ובלי קשר לשלב התפתחותה של האנושות, גישתו של אלוהים לא משתנה: הוא שונא רוע, ודואג למי שצדיק בעיניו. הגישה הברורה הזו של אלוהים היא גם הגילוי האמיתי של מהות אלוהים. משום שהיה רק צדיק אחד בגבולות העיר, אלוהים חדל מהיסוסיו. התוצאה הסופית הייתה שלא הייתה ברירה אלא להשמיד את סדום. מה אתם רואים בכך? באותו עידן, אלוהים לא היה משמיד עיר אם היו חמישים צדיקים בגבולותיה, ולא היה משמיד עיר אם היו עשרה צדיקים בגבולותיה. פירוש הדבר הוא שאלוהים היה מחליט לסלוח ולנהוג בסובלנות כלפי האנושות, או לבצע את עבודת ההכוונה משום המעטים שהיו מסוגלים לירוא אותו ולעבוד אותו. אלוהים מעריך מאוד את מעשיו הצודקים של האדם, הוא מעריך מאוד את מי שמסוגל לעבוד אותו, והוא מעריך מאוד את מי שמסוגל לעשות מעשים טובים לפניו.

מהזמנים המוקדמים ביותר ועד היום, האם אי-פעם קראתם בספרי הקודש על אלוהים המספר את האמת, או מדבר על דרכו של אלוהים לאדם כלשהו? לא, מעולם לא. דברי האל אל האדם שאותם אנחנו קוראים רק אמרו לבני האדם מה לעשות. חלקם עשו את מה שעליהם לעשות וחלקם לא. חלקם האמינו וחלקם לא. זה כל מה שהיה. לפיכך, צדיקי העידן ההוא, מי שהיה צדיק בעיני אלוהים, היו בסך הכל אלה שהיו יכולים לשמוע את דברי האל ולציית לדברותיו. הם היו משרתים שהגשימו את דברי האל בקרב בני האדם. האם אפשר לומר שאנשים אלה הכירו את אלוהים? האם אפשר לומר שאלוהים הפך את האנשים האלה למושלמים? לא. לכן, בלי קשר למספרם, בעיני אלוהים, האם האנשים הצדיקים האלה היו ראויים להיקרא אנשי סודו של אלוהים? האם אפשר לכנותם העדים של אלוהים? ודאי שלא! הם בפירוש לא היו ראויים להיקרא אנשי סודו ועדיו של אלוהים. אם כך, איך אלוהים קרא לאנשים כאלה? בכתבי הקודש, עד הפסוקים שקראנו זה עתה, ישנם מקרים רבים שבהם אלוהים קורא להם "עבדים". כלומר באותה עת, צדיקים אלה היו בעיני אלוהים משרתיו – הם היו האנשים ששירתו אותו על פני האדמה. ואיך אלוהים הגה את הכינוי הזה? מדוע הוא קרא להם כך? האם יש לאלוהים אמות מידה בליבו לגבי הכינויים שהוא נותן לבני האדם? ודאי שכן. יש לאלוהים אמות מידה, בין שהוא קורא לבני אדם צדיקים, מושלמים, הגונים או משרתים. כשהוא קורא למישהו משרת, הוא סמוך ובטוח שהאדם הזה מסוגל לקבל את פני שליחיו, מסוגל לציית לדברותיו, ומסוגל להגשים את ציוויי שליחיו. מה מגשים האדם הזה? הוא מגשים את הדברים שאלוהים מצווה על האדם לעשות ולהגשים על פני האדמה. באותה עת, האם אפשר היה לקרוא דרכו של אלוהים לדברים שאלוהים דרש מהאדם לעשות ולהגשים על פני האדמה? לא. משום שבאותה עת, אלוהים דרש מהאדם לעשות רק כמה דברים פשוטים. הוא ביטא כמה ציוויים פשוטים, ואמר לאדם לעשות דבר כזה או אחר, ותו לא. אלוהים עבד על פי תוכניתו. מפני שבאותה עת היו חסרים תנאים רבים, זה לא היה הזמן הנכון, ולאנושות היה קשה לשאת את דרכו של אלוהים, ולכן דרכו של אלוהים עדיין לא יצאה לאור מלבו של אלוהים. אלוהים ראה את האנשים הצדיקים עליהם דיבר, אשר אנחנו רואים שהיו בין שלושים לעשרים, כמשרתיו. כששליחיו של אלוהים הגיעו למשרתים האלה, הם היו יכולים לקבל את פניהם ולציית להוראותיהם, ולעשות כדבריהם. זה בדיוק מה שצריך לעשות ולהשיג מי שהיה משרת בעיני אלוהים. אלוהים שקול במתן כינויים לבני האדם. הוא קרא להם משרתיו לא משום שהם היו כמו שאתם כעת – לא משום שהם שמעו הטפות רבות, ידעו מה אלוהים צפוי לעשות, הבינו את רצונו של אלוהים באופן משמעותי והפנימו את תוכנית הניהול שלו – אלא משום שהם היו כנים באנושיותם והיו מסוגלים לציית לדברי האל. כשאלוהים ציווה עליהם, הם היו יכולים לשים בצד את הדברים שהעסיקו אותם ולבצע את ציוויו של אלוהים. לכן, עבור אלוהים, שכבת המשמעות האחרת בתואר משרת היא שהם שיתפו פעולה עם עבודתו על פני האדמה, ועל אף שהם לא היו שליחיו של אלוהים, הם היו המוציאים לפועל והמיישמים של דברי האל על פני האדמה. אם כך, אתם מבינים שהמשרתים או הצדיקים האלה היו בעלי חשיבות רבה בלבו של אלוהים. העבודה שאלוהים עמד לפתוח בה על פני האדמה לא הייתה יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה מצד בני אדם, ושליחיו של אלוהים לא היו יכולים להחליף את משרתי אלוהים בביצוע תפקידם. כל אחת מהמשימות שאלוהים ציווה על המשרתים האלה הייתה רבת-חשיבות עבורו, ולכן הם היו חיוניים עבורו. ללא שיתוף הפעולה של המשרתים האלה עם אלוהים, עבודתו בקרב האנושות הייתה מגיעה למבוי סתום, וכתוצאה מכך, תוכנית הניהול של אלוהים ותקוותיו של אלוהים היו מעלות חרס.

אלוהים חדור רחמים רבים כלפי מי שחשוב לו, ומלא חמה עמוקה כלפי מי שהוא מתעב ודוחה

בתיאור בספרי הקודש, האם היו עשרה משרתי אלוהים בסדום? לא. האם העיר הייתה ראויה לרחמיו של אלוהים? רק איש אחד בעיר, לוט, קיבל את שליחי אלוהים. ההשלכה של זה היא שהיה רק משרת אלוהים אחד בעיר, ולפיכך לא הייתה לאלוהים ברירה אלא להציל את לוט ולהשמיד את העיר סדום. השיחה בין אברהם ואלוהים שצוטטה למעלה אומנם נראית פשוטה, אבל היא מדגימה דבר עמוק מאוד: יש עקרונות המנחים את מעשיו של אלוהים, ולפני שהוא מקבל החלטה, הוא משקיע זמן רב בבדיקה ובהרהור. הוא בהחלט לא יקבל כל החלטה או יקפוץ למסקנות לפני הזמן המתאים. השיחה בין אברהם ואלוהים מראה לנו שהחלטתו של אלוהים להשמיד את סדום לא הייתה שגויה כהוא זה, מפני שאלוהים כבר ידע שאין בעיר ארבעים צדיקים, או שלושים צדיקים, או עשרים. לא היו אפילו עשרה. הצדיק היחיד בעיר היה לוט. אלוהים ראה את כל מה שקרה בסדום ואת מצבה, והוא הכיר את ההתרחשויות הללו כפי שהוא מכיר את כף ידו. לכן, לא ייתכן שהחלטתו הייתה שגויה. לעומת זאת, בהשוואה לכול יכולתו של אלוהים, האדם כה אדיש, כה טיפש ובור, וכה קצר ראות. זה מה שאנחנו רואים בשיחה בין אברהם ואלוהים. אלוהים הוציא לאור את טבעו מהראשית ועד היום. גם כאן, עלינו לראות את טבעו של אלוהים. מספרים הם פשוטים – הם לא מדגימים דבר – אבל כאן יש הבעה חשובה מאוד של טבעו של אלוהים. אלוהים לא היה משמיד את העיר בעבור חמישים צדיקים. האם הדבר נובע מחסדו של אלוהים? האם הוא נובע מאהבתו וסובלנותו? האם ראיתם את הצד הזה של טבעו של אלוהים? אפילו אם היו רק עשרה צדיקים, אלוהים לא היה משמיד את העיר, בעבור עשרת הצדיקים האלה. האם אלה הסובלנות והאהבה של אלוהים או לא? משום חסדו, סובלנותו ודאגתו של אלוהים כלפי הצדיקים האלה, הוא לא היה משמיד את העיר. זו סובלנותו של אלוהים. ובסופו של דבר, מה התוצאה שאנחנו רואים? כשאברהם אמר, "אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה", אלוהים אמר, "לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית" לאחר מכן, אברהם לא הוסיף לדבר, מפני שלא היו בסדום עשרת הצדיקים שהוא התייחס אליהם, ולא היה לו עוד מה לומר. באותו רגע הוא הבין מדוע אלוהים גמר בדעתו להשמיד את סדום. איזה טבע של אלוהים משתקף מזה? איזו מין החלטה הייתה החלטתו של אלוהים? אלוהים החליט שאם בעיר הזו לא יהיו עשרה צדיקים, הוא לא יתיר את קיומה והשמדתה תהיה בלתי נמנעת. האין זה חרון אפו של אלוהים? האם חרון האף הזה מייצג את טבעו של אלוהים? האם טבע זה מהווה גילוי של מהותו הקדושה של אלוהים? האם זהו הגילוי של מהותו הצודקת של אלוהים שאסור לאדם להעליב? אחרי שאלוהים ווידא שאין עשרה צדיקים בסדום, לא היה ספק שהוא ישמיד את העיר ויעניש בחומרה את יושביה, משום שהם התנגדו לאלוהים, ומשום שהם היו כה מזוהמים ומושחתים.

מדוע ניתחנו את הפסוקים האלה כך? זה מפני שהמשפטים הפשוטים המעטים האלה מהווים הבעה מלאה של טבעו של אלוהים, החדור רחמים רבים והמלא בחמה עמוקה. לצד נצירת הצדיקים בלבו, ורחמיו, סובלנותו ודאגתו כלפיהם, לבו של אלוהים היה מלא בתיעוב כלפי כל אנשי סדום שהושחתו. האם היו אלה רחמים רבים וחמה עמוקה או לא? באילו אמצעים השתמש אלוהים כדי להשמיד את העיר? באש. ומדוע הוא השמיד אותה באש? כשאתם רואים דבר מה עולה בלהבות, או כשאתם עומדים לשרוף דבר מה, מה אתם מרגישים כלפיו? מדוע אתם רוצים לשרוף אותו? האם אתם מרגישים שאתם לא זקוקים לו יותר, שאתם לא רוצים לראות אותו יותר? האם אתם רוצים לנטוש אותו? השימוש של אלוהים באש פירושו נטישה ושנאה, ושהוא לא רצה לראות את סדום עוד. זה היה הרגש שגרם לאלוהים להעלות את סדום בלהבות. השימוש באש מוכיח עד כמה אלוהים כעס. הרחמים והסובלנות של אלוהים אכן קיימים, אך קדושתו וצדקתו של אלוהים כשהוא מתיר את הרסן מחמתו מראים לאדם גם את הצד של אלוהים שלא מוכן לשאת אף פגיעה. כשהאדם לגמרי מסוגל להישמע לציווייו של אלוהים ופועל בהתאם לדרישות אלוהים, אלוהים חדור רחמים רבים כלפי האדם. כשהאדם מלא בשחיתות, שנאה ואיבה כלפיו, אלוהים מלא כעס עמוק. באיזו מידה הוא מלא כעס עמוק? חרון אפו יימשך עד שהוא לא יראה עוד את התנגדותו של האדם ואת מעשיו הרעים – עד שהם לא יהיו לנגד עיניו. רק אז ייעלם כעסו של אלוהים. במילים אחרות, תהיה זהותו אשר תהיה, אם אדם מסוים מתנכר לאלוהים בלבו ומפנה לאלוהים את גבו לתמיד, בלי קשר לשאלה עד כמה נדמה שהוא רוצה לעבוד את אלוהים, להיות חסיד של אלוהים ולהישמע לאלוהים בגופו או בחשיבתו, ובלי קשר לשאלה עד כמה זו משאת נפשו הסובייקטיבית, חמתו של אלוהים תצא לחופשי והיא תבער בלי הפסקה. כאשר אלוהים ישחרר את כעסו, אחרי שהוא נתן לאדם שפע הזדמנויות, מרגע שהכעס יצא לחופשי, הוא לא יינעל שוב, ואלוהים לעולם לא יהיה רחום וסובלני עוד כלפי האדם הזה. זהו צד אחד של טבעו של אלוהים שאינו סובל אף פגיעה. כאן נראה לאנשים סביר שאלוהים משמיד עיר, מכיוון שבעיני אלוהים, עיר מלאת חטאים לא יכולה להישאר ולהמשיך להתקיים, והגיוני שאלוהים ישמיד אותה. עם זאת, במה שקרה לפני השמדת סדום ואחריה, אנחנו רואים את כלל טבעו של אלוהים. הוא סובלני ורחום כלפי דברים אדיבים, יפים וטובים. כלפי דברים מרושעים וחוטאים וזדוניים, הוא מלא חמה עמוקה, והוא משחרר את חרון אפו. אלה הם שני ההיבטים העקרוניים והבולטים ביותר בטבעו של אלוהים, ויתרה מזאת, אלוהים חשף אותם מראשית ועד תכלית: רחמים רבים וחמה עמוקה. רובכם חוויתם את רחמיו של אלוהים במידה כלשהי, אך מעטים מכם חוויתם על בשרכם את חרון אפו של אלוהים. אפשר לראות את רחמיו של אלוהים ואת חסדיו בכל אדם. כלומר אלוהים היה רחום מאוד כלפי כל אדם ואדם. עם זאת, לעתים נדירות מאוד אלוהים נתקף בכעס עמוק כלפי אדם ספציפי או קבוצת בני אדם מבינכם – אפשר גם לומר שזה מעולם לא קרה. הירגעו! במוקדם או במאוחר, כל אדם יראה ויחווה את חרון אפו של אלוהים, אך עכשיו הוא לא הזמן. מדוע? זה מפני שכאשר אלוהים כועס על מישהו ללא-הרף, כלומר כשהוא משחרר את חרון אפו העמוק כלפי האדם הזה, פירוש הדבר שהוא מתעב ודוחה את האדם הזה זה מכבר, שהוא בוחל בקיומו, ושהוא לא יכול לשאת את קיומו. ברגע שכעסו ייגע באדם הזה, האדם ייעלם. כיום, עבודתו של אלוהים טרם הגיעה לשלב הזה. אף אחד מכם לא יוכל לשאת את כעסו העצום של אלוהים. אם כן, אתם מבינים שכעת, אלוהים ניחן רק ברחמים רבים כלפיכם, וטרם ראיתם את כעסו העצום. אם מישהו מכם טרם השתכנע, אתם יכולים לבקש שחרון אפו של אלוהים יכה בכם, כדי שתוכלו לחוות בעצמכם את העובדה שכעסו של אלוהים כלפי האדם וטבעו שלא יכול לשאת פגיעה, אכן קיימים. האם אתם מעזים?

אנשי אחרית הימים רואים את חרון אפו של אלוהים רק בדבריו, והם אינם חווים באמת את חרון אפו של אלוהים

האם שני הצדדים של טבעו של אלוהים המשתקפים מהפסוקים האלה ראויים לשיתוף? אחרי ששמעתם את הסיפור הזה, האם זכיתם להבנה מחודשת של אלוהים? באיזה סוג של הבנה ניחנתם? אפשר לומר שמאז הבריאה ועד היום, אף קבוצה לא נהנתה מחסדו ומרחמיו של אלוהים יותר מהקבוצה הסופית הזו. אף על פי שבשלב הסופי, אלוהים ביצע את עבודת השיפוט והייסורים, ועשה את עבודתו במלכותיות ובחרון אף, רוב הזמן אלוהים משתמש במילים בלבד כדי לבצע את עבודתו. הוא משתמש במילים כדי ללמד, להשקות, לספק ולהזין. יחד עם זאת, חרון אפו של אלוהים תמיד היה נסתר, ופרט לחוויית טבעו מלא החמה באמצעות דבריו, מעטים בני האדם שחוו את כעסו באופן ישיר. פירוש הדבר הוא שבמהלך עבודת השיפוט והייסורים של אלוהים, אף על פי שחרון אפו של אלוהים כפי שהוא נחשף בדברי האל מאפשר לבני האדם לחוות את מלכותיותו של אלוהים ואת חוסר סובלנותו לפגיעה, חרון האף הזה לא ממשיך מעבר לדבריו. במילים אחרות, אלוהים משתמש במילים כדי לנזוף באדם, לחשוף את האדם, לשפוט את האדם, לייסר את האדם ואפילו לגנות את האדם, אבל אלוהים טרם כעס על האדם באופן עמוק, ובקושי שחרר את חרון אפו על האדם חוץ מאשר בדבריו. לפיכך, הרחמים והנדיבות של אלוהים שהאדם חווה בעידן זה הם גילוי של טבעו האמיתי של אלוהים, בעוד חרון אפו של אלוהים שהאדם חווה אינו אלא ביטוי של הנימה והתחושה שאמירותיו משרות. רבים טועים ורואים בביטוי הזה חוויה אמיתית והכרה אמיתית של חרון אפו של אלוהים. כתוצאה מכך, רוב בני האדם סבורים שהם ראו את הרחמים והנדיבות של אלוהים בדבריו, שהם חזו גם בחוסר סובלנותו לפגיעות מצד האדם, ושרובם אפילו מבינים את רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האדם. אך בלי קשר לשאלות כמה רעה התנהגותו של האדם וכמה מושחת טבעו, אלוהים תמיד החזיק מעמד. מטרתו בכך היא לחכות שהדברים שהוא אמר, המאמצים שהוא השקיע והמחיר שהוא שילם ישיגו השפעה על האנשים שהוא רוצה לזכות בהם. המתנה לתוצאה שכזו אורכת זמן ודורשת יצירת סביבות שונות עבור האדם, בדיוק כשם שאנשים אינם הופכים למבוגרים ברגע שהם נולדים. הדבר דורש שמונה עשרה או תשע עשרה שנים, ולאנשים מסוימים נדרשות גם עשרים או שלושים שנים לפני שהם מבשילים לכדי מבוגר אמיתי. אלוהים ממתין להשלמת התהליך הזה, הוא ממתין לבוא הרגע הזה ולהגעתה של התוצאה הזו. לאורך כל הזמן שבו הוא ממתין, אלוהים חדור רחמים רבים. אולם במהלך תקופת העבודה של אלוהים, מספר זעום ביותר של אנשים נקטלים ואנשים ספורים נענשים על התנגדותם החריפה לאלוהים. דוגמאות כאלה משמשות הוכחה נוספת לטבעו של אלוהים, שאינו סובל את עלבונות האדם, ומאשרות באופן מלא את קיומן הממשי של הסובלנות וכוח הסבל של אלוהים כלפי נבחריו. מובן שבדוגמאות הטיפוסיות האלה, גילויו של חלק מטבעו של אלוהים באנשים הללו אינו משפיע על תוכנית הניהול הכוללת של אלוהים. למעשה, בשלב סופי זה של עבודתו של אלוהים, אלוהים החזיק מעמד לכל אורך תקופת ההמתנה שלו והוא החליף את כוח הסבל שלו ואת חייו בעבור ישועת חסידיו. האם אתם רואים זאת? אלוהים לא משבש את תוכניתו ללא סיבה. הוא יכול לשחרר את חרון אפו, והוא יכול גם להיות רחום. זהו הגילוי של שני החלקים העיקריים של טבעו של אלוהים. האין הדבר ברור מאוד? במילים אחרות, בכל הנוגע לאלוהים, נכון ולא נכון, צדק ואי-צדק, חיובי ושלילי – כל זאת מוצג בבירור לאדם. הדברים שהוא יעשה, הדברים שהוא אוהב, הדברים שהוא שונא – כל אלה משתקפים ישירות בטבעו. דברים שכאלה ניתן גם לראות בבירור בעבודת אלוהים והם אינם מעורפלים או כלליים. להיפך, הם מאפשרים לכל האנשים לחזות בטבעו של אלוהים ובמה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, באופן ממשי, אמיתי ומעשי במיוחד. זהו האל האמיתי עצמו.

טבעו של אלוהים מעולם לא היה נסתר מהאדם – לבו של האדם התרחק מאלוהים

אם לא הייתי משתף את הדברים הללו, איש מכם לא היה יכול לחזות בטבעו האמיתי של אלוהים בסיפורים של כתבי הקודש. זו עובדה. הסיבה לכך היא שאף על פי שהסיפורים בכתבי הקודש מתעדים כמה מהדברים שאלוהים עשה, אלוהים אומר בהם רק דברים מועטים, והוא לא מציג את טבעו ישירות או מוציא לאור את רצונו בפני האדם. דורות מאוחרים יותר התייחסו לתיעוד הזה כאל לא יותר מסיפורים, ולכן נדמה לבני האדם שאלוהים מסתתר מפני האדם, ושלא התגלמותו של אלוהים היא שנסתרת מהאדם אלא טבעו ורצונו. אחרי השיתוף שלי היום, האם אתם עדיין מרגישים שאלוהים נסתר מהאדם לחלוטין? האם אתם עדיין סבורים שטבעו של אלוהים נסתר מהאדם?

מאז הבריאה, טבעו של אלוהים תאם את עבודתו. הוא מעולם לא היה נסתר מהאדם, אלא פורסם בפניו והוצג לו בבירור. עם זאת, בחלוף הזמן, לב האדם הלך והתרחק מאלוהים וככל שהעמיקה שחיתותו של האדם, האדם ואלוהים התרחקו עוד ועוד זה מזה. לאט לאט, האדם נעלם מעיני האל. האדם לא מסוגל עוד "לראות" את אלוהים, מה שמותיר אותו ללא "חדשות" על אלוהים. לכן, הוא אינו יודע אם אלוהים קיים והוא אף הרחיק לכת עד כדי הכחשת קיומו של אלוהים. כתוצאה מכך, חוסר הבנתו של האדם את טבעו של אלוהים ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו אינו נובע מנסתרות האל מן האדם, אלא מכך שלבו עזב את אלוהים. על אף שהאדם מאמין באלוהים, אלוהים אינו בלבו של האדם והאדם אינו יודע כיצד לאהוב את אלוהים ואינו רוצה לאהוב את אלוהים, משום שלבו לעולם אינו מתקרב לאלוהים והוא תמיד מתחמק מאלוהים. כתוצאה מכך, לבו של האדם מרוחק תמיד מאלוהים. אם כן, היכן לבו? למעשה, לבו של האדם לא הלך לשום מקום: במקום למסור את לבו לאלוהים או לחשוף אותו אליו, הוא שומר אותו לעצמו. זאת חרף העובדה שיש אנשים שמתפללים תדיר לאלוהים ואומרים, "הו, אלוהים, הבט בלבי – אתה יודע את כל מחשבותיי," ויש שאפילו נשבעים להניח לאלוהים להביט בהם, ושייענשו אם הם יפרו את שבועתם. על אף שהאדם מאפשר לאלוהים להביט אל תוך לבו, אין פירוש הדבר שהאדם מסוגל להישמע לכל התזמורים והסידורים של אלוהים, או שהוא נתן את גורלו ועתידו ואת כל כולו לשליטתו של אלוהים. לכן, יהיו אשר יהיו השבועות שאתם נשבעים לאלוהים או הדברים שאתם מצהירים בפניו, בעיני אלוהים לבכם עדיין סגור בפניו, משום שאתם מתירים לו רק להביט בלבכם, אך לא לשלוט בו. במילים אחרות, לא מסרתם את לבכם לאלוהים כלל, ואתם רק אומרים מילים יפות כדי שאלוהים ישמע. מצד שני, אתם מסתירים את כוונותיכם הערמומיות מאלוהים, יחד עם התככים, המזימות והתוכניות שלכם, ואתם אוחזים את עתידכם וגורלכם בידיכם, בפחד שאלוהים ייקח אותם מכם. לכן, אלוהים לעולם אינו חוזה בכנותו של האדם כלפיו. על אף שאלוהים צופה בעומקי לב האדם ויכול לראות מה האדם חושב ולמה הוא מייחל בלבו, ויכול לראות אילו דברים שמורים בלבו, לבו של האדם אינו שייך לאלוהים – הוא לא מסר אותו לשליטת אלוהים. כלומר לאלוהים יש הזכות לצפות, אך לא לשלוט. בהכרתו הסובייקטיבית של האדם, האדם אינו מתכוון ואינו רוצה למסור את עצמו לידי תזמורי האל. לא רק שהאדם סגר עצמו בפני אלוהים, ישנם אפילו אנשים המעלים דרכים לעטוף את לבם. הם משתמשים בדיבור חלק ובחנופה כדי ליצור מראית שווא ולרכוש את אמונו של אלוהים, והם מסתירים את פניהם האמיתיים מעיניו של אלוהים. מטרתם בכך היא למנוע מאלוהים לתפוס את טיבם האמיתי. הם אינם רוצים לתת את לבם לאלוהים, אלא לשמור אותם לעצמם. המשמעות הסמויה כאן היא שהאדם עצמו מתכנן, מחשב ומחליט את כל מה שהאדם עושה ורוצה. הוא אינו זקוק להשתתפותו או התערבותו של אלוהים, לא כל שכן לתזמוריו וסידוריו של אלוהים. לפיכך, בין אם ביחס לציווייו של אלוהים, למינויו או לדרישות של אלוהים מהאדם, החלטות האדם מבוססות על כוונותיו וענייניו שלו ועל מצבו ונסיבותיו שלו באותו הזמן. האדם תמיד משתמש בידע ובתובנות המוכרים לו ובתבונתו כדי לשפוט ולבחור את הדרך שבה ילך והוא לא מאפשר התערבות או שליטה מצד אלוהים. זהו לב האדם שאלוהים רואה.

מהראשית ועד היום, רק האדם היה מסוגל לשוחח עם אלוהים. כלומר מקרב כל היצורים החיים וברואי האל, רק האדם היה מסוגל לשוחח עם אלוהים. לאדם יש אוזניים לשמוע ועיניים לראות, יש לו שפה ורעיונות משלו ורצון חופשי. יש בידיו כל הדרוש כדי לשמוע את אלוהים מדבר, להבין את רצון האל ולקבל את התפקיד שאלוהים מטיל עליו. לכן, אלוהים נותן את כל משאלותיו לאדם, ולכן ברצונו להפוך את האדם לבן לוויה שהוא בעצה אחת עמו ואשר יכול ללכת לצדו. מאז שאלוהים החל בניהול, הוא ממתין לאדם שימסור לו את לבו, שיאפשר לאלוהים לטהר ולצייד אותו, כך שאלוהים יוכל להתרצות ממנו ולאהוב אותו, ולגרום לו לירוא את אלוהים ולסור מרע. אלוהים ציפה וחיכה לתוצאה הזו מאז ומתמיד. האם ישנם אנשים כאלו המתועדים בכתבי הקודש? כלומר האם יש בכתבי הקודש אנשים המסוגלים לתת את לבם לאלוהים? האם יש תקדים לפני העידן הנוכחי? היום, בואו נמשיך לקרוא את המתואר בכתבי הקודש ונראה האם מה שעשתה הדמות הזו – איוב – קשור בדרך כלשהי לנושא של "נתינת לבכם לאלוהים", שעליו אנחנו מדברים היום. בואו נראה אם איוב היה משביע רצון בעיני אלוהים ונאהב על ידו.

מה התרשמותכם מאיוב? יש כאלה שמצטטים מכתבי הקודש ואומרים שאיוב "ירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע". "ירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע": זוהי ההערכה הראשונית של איוב המתועדת בכתבי הקודש. אם הייתם משתמשים במילים שלכם, כיצד הייתם מתארים את איוב? יש כאלה שאומרים שאיוב היה איש טוב והגיוני. יש כאלה שאומרים שהוא היה בעל אמונה אמיתית באלוהים. יש כאלה שאומרים שאיוב היה צדיק ואנושי. ראיתם את אמונתו של איוב, כלומר בלבכם אתם מיחסים חשיבות רבה לאמונתו של איוב ואתם מקנאים בה. אם כן, היום, בואו נראה מה היה לאיוב שגרם לאלוהים להיות כה מרוצה ממנו. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

ג. איוב

1. האופן שבו אלוהים העריך את איוב והערכתו של איוב בכתבי הקודש.

איוב א' 1 אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע.

איוב א' 5 וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים.

איוב א' 8 וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע.

מהי הנקודה המרכזית שאתם רואים בפסוקים האלה? שלושת הפסוקים הקצרים האלה מתייחסים כולם לאיוב. הם אומנם קצרים, אך הם קובעים בבירור איזה מן אדם הוא היה. באמצעות תיאורם את התנהגותו היום-יומית של איוב ואת התנהלותו, הם מספרים לכולם שבמקום להיות חסר יסוד, האופן שבו אלוהים העריך את איוב היה מבוסס מאוד. הם מספרים לנו שגם האופן שבו האדם מעריך את איוב (איוב א' 1) וגם האופן שבו אלוהים מעריך אותו (איוב א' 8) נובעים ממעשיו של איוב בפני אלוהים והאדם (איוב א' 5).

ראשית, בואו נקרא את הפסוק הראשון: "אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע". המשפט הזה הוא ההערכה הראשונה של איוב בכתבי הקודש – האופן שבו המחבר מעריך את איוב. הוא מייצג כמובן גם את האופן שבו האדם מעריך את איוב, שהוא "וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע". עכשיו, בואו נקרא את האופן שבו אלוהים מעריך את איוב: "אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע" (איוב א' 8). מבין שתי ההערכות, אחת באה מהאדם ואחת מקורה באלוהים. אלה שתי הערכות בעלות אותו תוכן. אם כן, ניתן לראות שהתנהגותו והתנהלותו של איוב היו ידועות לאדם וזכו לשבחים גם מאלוהים. במילים אחרות, התנהלותו של איוב בפני האדם והתנהלותו בפני אלוהים היו זהות. הוא פרש את התנהגותו ומניעיו בפני אלוהים בכל עת, כדי שאלוהים יוכל להתבונן בהם, והוא ירא את אלוהים וסר מרע. לפיכך, בעיני אלוהים, מקרב האנשים שעל פני האדמה רק איוב היה תם וישר, וירא את אלוהים וסר מרע.

ביטויים מפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע בחייו היום-יומיים

כעת, בואו נביט בביטויים מפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע. בנוסף לפסוקים הבאים לפניו ואחריו, בואו נקרא גם את איוב א' 5, שהוא אחד מהביטויים המפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע. הוא מתייחס לאופן שבו הוא ירא את אלוהים וסר מרע בחייו היום-יומיים. הדבר הבולט ביותר הוא שאיוב לא רק נהג כראוי משום האופן שבו הוא עצמו ירא את אלוהים וסר מרע, אלא שהוא גם העלה עולות לאלוהים בשם בניו באופן קבוע. הוא חשש שהם "חָטְא֣וּ וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם" בעת סעודה. וכיצד החשש הזה התבטא באיוב? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒". התנהלותו של איוב מראה לנו שבמקום להתבטא בהתנהגותו כלפי חוץ, יראתו את אלוהים נבעה מתוך לבו ושניתן למצוא את היראה הזו בכל היבט של חייו היום-יומיים בכל עת, משום שלא רק שהוא עצמו סר מרע, אלא שהוא לעתים קרובות העלה עולות למען בניו. במילים אחרות, איוב לא רק פחד עמוקות מחטאים נגד אלוהים ומהתכחשות לאלוהים בלבו שלו, אלא שהוא גם חשש שבניו חטאו נגד אלוהים והתכחשו לו בלבם. מכך ניתן לראות שהאמת של יראת איוב את אלוהים עומדת במבחן ושאף אדם לא יכול לפקפק בה. האם הוא עשה זאת מדי פעם, או לעתים קרובות? המשפט האחרון בקטע זה הוא "כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים". פירוש המילים האלה הוא שאיוב לא הלך לבדוק מה קורה עם בניו מדי פעם, או כשהוא התרצה לעשות את זה, ושהוא לא התוודה בפני אלוהים באמצעות תפילה. במקום זאת, הוא לעתים קרובות שלח וקידש את בניו והעלה עולות למענם. הביטוי "כל הימים" כאן, אין פירושו שהוא עשה זאת למשך יום או יומיים, או לרגע. הפירוש הוא שביטוי יראת האל של איוב לא היה זמני ולא הסתכם בידע או במילים. במקום זאת, הדרך של יראת אל והישמרות מרע הנחתה את לבו, היא הכתיבה את התנהגותו, וזה היה שורש קיומו בלבו. העובדה שהוא עשה זאת כל הימים מראה שבלבו הוא חשש לעתים קרובות שהוא עצמו יחטא נגד אלוהים וגם שבניו ובנותיו חטאו נגד אלוהים. היא מייצגת את כובד המשקל שנשאה בלבו הדרך של יראת אל והישמרות מרע. הוא עשה זאת כל הימים מכיוון שבלבו הוא חשש ופחד – פחד שהוא עשה דברים ראים וחטא נגד אלוהים, ושהוא סטה מדרכו של אלוהים ושמשום כך הוא לא יכול לְרַצות את אלוהים. במקביל לכך, הוא גם דאג לבניו ולבנותיו וחשש שהם פגעו באלוהים. זו הייתה התנהלותו הרגילה של איוב בחייו היום-יומיים. ההתנהלות הרגילה הזו היא בדיוק מה שמוכיח שיראת האל של איוב והישמרותו מרע אינם מילים ריקות, שאיוב באמת חי מציאות כזו. "כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים": הדברים האלה מספרים לנו על מעשיו היום-יומיים של איוב לפני אלוהים. כאשר הוא עשה זאת כל הימים, האם התנהגותו ולבו הגיעו אל אלוהים? במילים אחרות, האם אלוהים התרצה לעתים קרובות מלבו ומהתנהגותו? באיזה מצב ובאיזה הקשר איוב עשה זאת כל הימים? יש כאלה שאומרים שאיוב נהג כך מפני שאלוהים נגלה אליו לעתים קרובות. יש כאלה שאומרים שהוא נהג כך כל הימים מכיוון שרצה לסור מרע. יש כאלה שאומרים שאולי הוא חשב שגורלו לא שפר עליו בקלות ושהוא ידע שאלוהים נתן לו את גורלו הטוב, ולכן הוא פחד עמוקות לאבד את רכושו בעקבות חטאים נגד אלוהים או פגיעה בו. האם איזו מהטענות האלה נכונה? מבן שלא. זאת מפני שבעיני אלוהים, מה שאלוהים קיבל והוקיר ביותר לגבי איוב היה לא רק העובדה שהוא עשה זאת כל הימים. יותר מכך, זו הייתה התנהגותו לפני אלוהים, האדם והשטן כשהוא נמסר לידי השטן ופוצה. הקטעים הבאים מספקים את הראיות המשכנעות ביותר, ראיות המראות לנו את האמת שבאופן שבו אלוהים העריך את איוב. עכשיו, בואו נקרא את הפסוקים הבאים מכתבי הקודש.

2. השטן מפתה את איוב בפעם הראשונה (מקנהו נגנב ואסונות באים על ילדיו)

א. הדברים שאלוהים אמר

איוב א' 12 וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהוָֽה.

ב. תשובת השטן

איוב א' 9-11 וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ הֲלֹֽא־ אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲד֧וֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ׃ וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ.

אלוהים מתיר לשטן לפתות את איוב כדי להפוך את אמונתו של איוב למושלמת

איוב א' 8 הוא התיעוד הראשון שאנחנו רואים בכתבי הקודש לחילופי דברים בין יהוה אלוהים לבין השטן. ומה אלוהים אמר? הטקסט המקורי מתאר לנו את הדברים כך: "וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע". זה היה האופן שבו אלוהים העריך את איוב בפני השטן. אלוהים אמר שהוא איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. לפני חילופי הדברים האלה בין אלוהים לשטן, אלוהים החליט שהוא ישתמש בשטן כדי לפתות את איוב – שהוא ימסור את איוב לידי השטן. מבחינה אחת, הדבר יוכיח שתצפיותיו של אלוהים והאופן שבו הוא העריך את איוב היו מדויקים וללא רבב, ויגרום לשטן בושה באמצעות עדותו של איוב. מבחינה אחרת, העדות הזו תהפוך למושלמות את אמונתו של איוב באלוהים ואת יראת האל שלו. לכן, כשהשטן בא לפני אלוהים, אלוהים היה חד-משמעי. הוא דיבר ישר ולעניין ושאל את השטן: "הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע". בשאלתו של אלוהים טמונה המשמעות הבאה: אלוהים ידע שהשטן שוטט בכל המקומות ולעתים קרובות צפה באיוב, שהוא עבד יהוה. הוא לעתים קרובות פיתה אותו ותקף אותו בניסיון למצוא דרך להביא אותו לידי חורבן, כדי להוכיח שאמונתו של איוב באלוהים ויראת האל שלו לא היו איתנות. השטן גם חיפש ברצון הזדמנויות להרוס את איוב ולגרום לו להתכחש לאלוהים כדי שהוא יוכל לחטוף אותו מידי אלוהים. אך אלוהים הביט אל תוך לבו של איוב וראה שהוא היה תם, וישר וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים השתמש בשאלה כדי לספר לשטן שאיוב איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, שאיוב לעולם לא יתכחש לאלוהים וילך אחרי השטן. לאחר שהשטן שמע את הערכת אלוהים את איוב, הוא נמלא זעם הנובע מהשפלה, והוא נעשה עוד יותר כועס וחסר סבלנות לחטוף את איוב, משום שהשטן מעולם לא האמין שמישהו יכול להיות תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. באותו הזמן, השטן גם תיעב את התום והיושר שבאדם ושנא אנשים שיכלו לירוא את אלוהים ולסור מרע. וכך כתוב באיוב א' 9-11: "וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ הֲלֹֽא־ אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲד֧וֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ׃ וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ". אלוהים הכיר מקרוב את טבעו המרושע של השטן וידע היטב שהשטן תכנן מזה זמן רב להמיט חורבן על איוב. לכן, אלוהים רצה לומר לשטן שוב שאיוב תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע, כדי ליישר קו עם השטן, וכדי לגרום לשטן לגלות את פניו האמיתיים ולתקוף ולפתות את איוב. במילים אחרות, אלוהים הדגיש במתכוון שאיוב הוא איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ובאמצעות כך הוא גרם לשטן לתקוף את איוב, משום שהשטן שנא את העובדה שאיוב הוא איש תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. כתוצאה מכך, אלוהים התכוון להמיט קלון על השטן באמצעות העובדה שאיוב היה איש תם וישר אשר ירא את אלוהים וסר מרע. כך הוא ישפיל את והשטן ויביס אותו לחלוטין. לאחר מכן, השטן לא יטיל עוד ספק בתומתו של איוב, ביושרו, ביראתו את אלוהים או בהישמרותו מרע. לכן, ניסיונו של אלוהים ופיתויו של השטן היו כמעט בלתי נמנעים. היחיד שיכול היה לעמוד בניסיונו של אלוהים ובפיתויו של השטן היה איוב. לאחר חילופי דברים אלו, לשטן ניתנה רשות לפתות את איוב. כך החל הסבב הראשון של מתקפות השטן. מטרת המתקפות האלה הייתה רכושו של איוב, משום שהשטן טען נגב איוב: "הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ ...מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ" .כתוצאה מכך, אלוהים התיר לשטן לקחת את כל מה שיש לאיוב – שזו הייתה למעשה מטרתו של אלוהים כשהוא דיבר עם השטן. ובכל זאת, אלוהים דרש דרישה אחת מהשטן: "הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ" (איוב א' 12). זה היה התנאי של אלוהים לאחר שהוא התיר לשטן לפתות את איוב ומסר את איוב לידי השטן, וזה היה הגבול שהוא הציב לשטן: הוא הורה לשטן לא לפגוע באיוב. מכיוון שאלוהים הכיר בכך שאיוב היה תם וישר והוא האמין שתומתו ויושרו של איוב לפניו היו מעל לכל ספק ויוכלו לעמוד במבחן. לפיכך, אלוהים אפשר לשטן לפתות את איוב, אך הוא הטיל מגבלה על השטן: השטן הורשה לקחת את כל רכושו של איוב, אך נאסר עליו לגעת באיוב עצמו. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר היא שאלוהים לא מסר את איוב לחלוטין לידי השטן. השטן יכול היה לפתות את איוב בכל דרך שרצה, אך לא לפגוע באיוב עצמו, אף לא בשערה אחת משערות ראשו, מכיוון שאלוהים שולט בכל מה שיש לאדם, מכיוון שחייו ומותו של האדם נתונים בידיו של אלוהים, ולשטן אין כל רשות כזו. לאחר שאלוהים אמר את הדבר הללו לשטן, השטן היה להוט להתחיל. הוא השתמש בכל אמצעי כדי לפתות את איוב ועד מהרה איוב איבד מלוא ההר כבשים ושוורים ואת כל הרכוש שאלוהים העניק לו... כך באו עליו ניסיונותיו של אלוהים.

על אף שכתבי הקודש מספרים לנו על מקור הפיתוי של איוב, האם איוב עצמו, מי שהיה נתון לפיתויים הללו, היה מודע למה שקורה? איוב היה בן תמותה פשוט. מובן שהוא לא ידע דבר מהסיפור הנגלל מאחוריו. ובכל זאת, יראתו את אלוהים, ותומתו ויושרו גרמו לו להבין שניסיונותיו של אלוהים פוקדים אותו. הוא לא ידע מה ארע בעולם הרוחני, והוא לא ידע מה היו כוונותיו של אלוהים מאחורי ניסיונות אלו. אולם הוא ידע שבלי קשר למה שיקרה לו, עליו להתמיד בתומתו ויושרו, וכן בדרך של יראת אל והישמרות מרע. אלוהים ראה בבירור אתגישתו ואת תגובתו של איוב לעניינים הללו. ומה אלוהים ראה? הוא ראה את לבו של איוב הירא את אלוהים, מכיוון שמההתחלה ועד לרגע שבו שהניסיון פקד את איוב, לבו של איוב נותר פתוח בפני אלוהים, פרוש לפניו, ואיוב לא התכחש לתומתו או ליושרו ולא פנה מהדרך של יראת אל והישמרות מרע – ואין דבר שמשביע יותר את רצונו של אלוהים. עכשיו, נביט בפיתויים שהוצבו בפני איוב ונראה כיצד הוא התייחס לניסיונות האלה. בואו נקרא בכתבי הקודש.

ג. תגובתו של איוב

איוב א' 20-21 וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם יָצָ֜אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָה יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ.

העובדה שאיוב לקח על עצמו להשיב את כל מה שיש לו נובעת מיראתו את אלוהים

אחרי שאלוהים אמר לשטן, "הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ", השטן יצא מלפניו וזמן קצר לאחר מכן איוב החל לספוג מתקפות פתע חריפות: ראשית, שווריו וחמוריו נבזזו ועבדיו נהרגו. בהמשך, צאנו ועבדיו נשרפו כליל. לאחר מכן, גמליו נלקחו ועבדיו נרצחו. ולבסוף, נלקחו חיי בניו ובנותיו. שרשרת המתקפות הזו הייתה העינוי שסבל איוב במהלך הפיתוי הראשון. כפי שאלוהים ציווה אותו, במהלך המתקפות האלה, השטן התמקד רק ברכושו של איוב ובילדיו, ולא פגע באיוב עצמו. ובכל זאת, איוב הפך בן-רגע מאיש עשיר ורב במקנה לעני חסר כל. איש לא יכול היה לעמוד במכת הפתע המהממת הזו או להגיב אליה כראוי, אך איוב הפגין את הצד יוצא הדופן שלו. כתבי הקודש מתארים את הסיפור כך: "וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ". זו הייתה תגובתו הראשונה של איוב, לאחר שהוא שמע שהוא איבד את ילדיו ואת כל רכושו. מעל הכל, הוא לא נראה מופתע או מוכה בהלה, לא כל שכן הביע כעס או שנאה. אם כן, אתם רואים שבלבו הוא כבר זיהה שהאסונות האלה לא היו מקריים או מעשה ידי אדם, לא כל שכן נקמה או עונש. במקום זאת, ניסיונות יהוה פקדו אותו. יהוה הוא זה שרצה לקחת את רכושו ואת ילדיו. איוב היה אז רגוע וצלול מאוד. אנושיותו התמה והישרה אפשרה לו לשקול ולהחליט בדיוק באופן טבעי והגיוני לגבי האסונות שפקדו אותו. כתוצאה מכך, הוא התנהג בשלווה יוצאת דופן. "וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ". "וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ", משמע שהוא היה ערום ונטול כל. "וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ", כלומר שהוא שב לפני אלוהים כתינוק בן יומו. "וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ", משמע שהוא בא אל העולם עירום, ושהוא עדיין חסר כל היום – הוא שב אל אלוהים כתינוק בן יומו. אף ברוא אל לא יכול לנקוט את הגישה שאיוב נקט כלפי כל מה שארע לו. אמונתו ביהוה הייתה חזקה ממה שאמונה יכולה להיות. אלה היו יראתו את אלוהים והישמעותו לאלוהים, והוא היה מסוגל לא רק להודות לאלוהים על מה שהוא נתן לו, אלא גם על מה שהוא לקח ממנו. בנוסף, הוא היה מסוגל לקבל על עצמו להשיב את כל מה שיש לו, כולל את חייו.

יראתו וציותו של איוב כלפי אלוהים הן דוגמה לאנושות, ותומתו ויושרו הן שיא האנושיות שעל כל אדם להשיג. על אף שהוא לא ראה את אלוהים, הוא הבין שאלוהים קיים באמת, ומשום ההבנה זו הוא ירא את אלוהים – ובעקבות היראה הזו הוא היה מסוגל להישמע לאלוהים. הוא נתן לאלוהים יד חופשית לקחת את כל מה שיש לו, אך לא התלונן, ונפל ארצה לפני אלוהים, ואמר לו שבאותו הרגע, אפילו אם אלוהים ייקח את בשרו, איוב יניח לו לעשות זאת בשמחה ומבלי להתלונן. כל התנהלותו נבעה מאנושיותו התמה והישרה. כלומר כתוצאה מתמימותו, כנותו וטוב לבו, איוב נותר איתן בהבנתו ובחווייתו את קיומו של אלוהים. על יסוד זה, הוא דרש מעצמו דרישות ותיקן את חשיבתו, התנהגותו, התנהלותו ועקרונותיו בפעולתו לפני אלוהים בהתאמה לאופן שבו אלוהים הנחה אותו ולמעשים של אלוהים שהוא ראה בקרב כל הדברים. עם הזמן, חוויותיו גרמו לו ליראת אל אמיתית וממשית וגרמו לו לסור מרע. זה היה מקור ההגינות שאיוב התמיד בה בנחישות. איוב היה בעל אנושיות כנה, תמימה וטובת לב והייתה לו חוויה ממשית של יראת אל, ציות לאלוהים והישמרות מרע, כמו גם הידע ש"יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח". רק בזכות הדברים הללו, הוא היה מסוגל לעמוד איתן ולשאת עדות במהלך מתקפות אכזריות כאלה מצד השטן, ורק בזכותם, הוא היה מסוגל שלא לאכזב את אלוהים ולספק מענה משביע רצון לאלוהים, כשניסיונותיו של אלוהים פקדו אותו. על אף שהתנהלותו של איוב במהלך הפיתוי הראשון הייתה ישירה מאוד, לדורות מאוחרים יותר, לא הובטח שהם ישיגו ישירות שכזו, אפילו לאחר חיים שלמים של מאמצים לא בהכרח תהיה להם ההתנהלות כמו זו של איוב, כפי שהיא מתוארת לעיל. היום, כשאתם ניצבים בפני התנהלותו הישירה של איוב ומשווים אותה לקריאות ולקביעות של "ציות ונאמנות מוחלטים עד המוות" שמפגינים לאלוהים בני האדם שטוענים שהם מאמינים בו ושהם חסידיו, האם אתם לא חשים בושה וכלימה?

כשאתם קוראים בכתבי הקודש על כל מה שסבלו איוב ומשפחתו, מה תגובתכם? האם אתם שוקעים במחשבות? האם אתם נדהמים? האם אפשר לתאר את הניסיונות שפקדו את איוב כ"מזעזעים"? במילים אחרות, מחריד מספיק לקרוא על ניסיונותיו של איוב כמתואר בכתבי הקודש – חווייתם במציאות תהיה אפילו יותר גרועה. אם כן, אתם רואים שמה שפקד את איוב לא היה סתם "תרגיל", אלא "קרב" אמיתי, שכלל "רובים" ו"תחמושת" אמיתיים. אולם מי העמיד אותו בניסיונות הללו? השטן ביצע אותם, כמובן. השטן ביצע אותם באופן אישי – אך אלוהים אישר אותם. האם אלוהים אמר לשטן באילו אמצעים לפתות את איוב? לא. אלוהים רק הציב לו תנאי אחד, שאחריו הפיתוי פקד את איוב. כשהפיתוי פקד את איוב, הדבר נתן לאנשים תחושה של הרוע והכיעור של השטן, של זדוניותו ותיעובו כלפי האדם ושל איבתו כלפי אלוהים. בכך אנו רואים שמילים אינן יכולות לתאר עד כמה הפיתוי הזה היה אכזרי. אפשר לומר שהטבע הזדוני שבאמצעותו השטן התעלל באדם ופניו המכוערים של השטן התגלו במלואם באותו רגע. השטן ניצל את ההזדמנות הזו, ההזדמנות שסיפקה רשותו של אלוהים, לחשוף את איוב לעינוי נלהב וחסר רחמים, אשר רמת האכזריות ושיטת האכזריות שלו היו בלתי נתפסות ולחלוטין בלתי נסבלות לאנשים בימינו. במקום לומר שהשטן פיתה את איוב ושאיוב ניצב איתן בעדותו במהלך הפיתוי הזה, עדיף לומר שבניסיונות שאלוהים הציב לו, איוב פתח בתחרות נגד השטן, להגן על תומתו ויושרו ועל הדרך של יראת אל והישמרות מרע. בתחרות הזו, איוב איבד הר של צאן ובקר, הוא איבד את כל רכושו והוא איבד את בניו ובנותיו – אך הוא לא נטש את תומתו, את יושרו או את יראת האל. במילים אחרות, בתחרותו נגד השטן, הוא העדיף לאבד את רכושו ואת ילדיו מאשר לאבד את תומתו, את יושרו ואת יראת האל. הוא העדיף להיאחז בשורש המשמעות של להיות אדם. בכתבי הקודש מסופק תיעוד מדויק של כל התהליך שבו איוב איבד את נכסיו וכן של התנהלותו וגישתו. התיעוד הקצר והתמציתי הזה נותן את התחושה שאיוב היה כמעט נינוח כשהוא עמד בפני הפיתוי הזה, אך אם היינו משחזרים את מה שקרה בפועל, בצירוף טבעו הזדוני של השטן, הדברים לא היו כה פשוטים או קלים כפי שמתואר במשפטים הללו. המציאות הייתה אכזרית בהרבה. זו רמת ההרס והשנאה שבהם השטן נוהג באנושות ובכל מי שזוכה לאישורו של אלוהים. אילו אלוהים לא היה מבקש מהשטן לא לפגוע באיוב, אין ספק שהשטן היה קוטל אותו לא נקיפות מצפון. השטן לא רוצה שאיש יעבוד את אלוהים, וגם אינו רוצה שהצדיקים בעיני אלוהים ובני האדם התמים וישרים יוכלו להמשיך לירוא את אלוהים ולסור מרע. המשמעות של יראתם את אלוהים והישמרותם מרע היא שהאנשים הללו זונחים את השטן וסרים ממנו. לכן השטן ניצל את ההזדמנות שאלוהים נתן לו רשות כדי לשפוך את כל זעמו ושנאתו על איוב ללא רחם. אם כן, אתם רואים כמה רב היה העינוי שאיוב סבל, מנפשו ועד גופו, מהחוץ אל הפנים. כיום, איננו רואים איך היה הדבר באותו הזמן, ומהמסופר בכתבי הקודש, אנחנו יכולים להשיג רק הצצה חטופה לרגשותיו של איוב כשנחשף לעינויים באותו הזמן.

הגינותו הבלתי מעורערת של איוב מביישת את השטן וגורמת לו לנוס בבהלה

ומה אלוהים עשה כשאיוב נחשף לעינוי זה? אלוהים הביט וצפה, והמתין לתוצאה. בעת שאלוהים הביט וצפה, כיצד הוא הרגיש? הוא חש מוכה יגון כמובן. אולם כתוצאה מיגונו, האם הוא יכול היה להתחרט על כך שהוא הרשה לשטן לפתות את איוב? התשובה היא לא. זאת משום שהוא היה איתן באמונתו שאיוב הוא תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע. אלוהים פשוט נתן לשטן הזדמנות לאמת את יושרו של איוב בפני אלוהים ולחשוף את העובדה שהוא עצמו רשע ובזוי. נוסף על כך, זו הייתה הזדמנות לאיוב להעיד על יושרו ועל יראתו את אלוהים והישמרותו מרע בפני אנשי העולם, בפני השטן ואפילו בפני חסידי האל. האם התוצאה הסופית הוכיחה שהאופן שבו אלוהים העריך את איוב היה נכון וללא רבב? האם איוב באמת גבר על השטן? כאן אנחנו קוראים את הדברים האבטיפוסיים שאיוב אמר, דברים המוכיחים שהוא גבר על השטן. הוא אמר: "עָרֹ֨ם יָצָ֜אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָה". זו גישתו של איוב של ציות לאלוהים. לאחר מכן, הוא אמר: "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ". הדברים הללו שאיוב אמר מוכיחים שאלוהים צופה בעומקי לבו של האדם, ושהוא מסוגל להביט אל תוך מחשבותיו, והם מוכיחים שקבלתו את איוב היא ללא רבב, שהאיש הזה שזכה לאישורו של אלוהים היה צדיק. "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ". הדברים האלה הם עדותו של איוב על אלוהים. הדברים הפשוטים האלה מה שהפחיד את השטן, שבייש אותו ושגרם לו לנוס בבהלה. יתרה מזאת, הם מה שכבל את השטן והותיר אותו ללא משאבים. הדברים האלה גם גרמו לשטן להרגיש את מופלאותם ועוצמתם של מעשי יהוה אלוהים ואפשרו לו לתפוס את שאר הרוח יוצא הדופן של מי שדרכו של אלוהים מושלת בלבו. יתרה מזאת, הם הדגימו לשטן את החיוּת העוצמתית שהראה אדם קטן וחסר משמעות בדבקותו בדרך של יראת אל והישמרות מרע. כך השטן הובס בתחרות הראשונה. חרף ה"תובנות שהוא הרוויח ביושר", לשטן לא הייתה כל כוונה להניח לאיוב וגם לא היה כל שינוי בטבעו הזדוני. השטן ניסה להמשיך לתקוף את איוב ולכן הוא בא שוב לפני אלוהים.

עכשיו, בואו נקרא בכתבי הקודש על הפעם השנייה שבה איוב פותה.

3. השטן מפתה שנית את איוב (איוב מוכה שחין בכל גופו)

א. הדברים שאלוהים אמר

איוב ב' 3 וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם.

איוב ב' 6 וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר.

ב. הדברים שהשטן אמר

איוב ב' 4-5 וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד־ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ׃ אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ.

ג. כיצד איוב מתמודד עם הניסיון

איוב ב' 9-10 וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכָל־זֹ֛את לֹא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו.

איוב ג' 3 יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר.

אהבת איוב לדרכו של אלוהים מתעלה על הכל

בכתבי הקודש מתועדים חילופי הדברים בין אלוהים לבין השטן כך: "וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם" (איוב ב' 3). בחילופי הדברים האלה, אלוהים חוזר על שאלתו לשטן. זו שאלה שמוכיחה לנו שאלוהים מעריך באופן חיובי את מה שאיוב הפגין והביא לידי ביטוי במהלך הניסיון הראשון, ושההערכה הזו זהה לאופן שבו אלוהים העריך את איוב לפני שהוא הועמד בפיתוי השטן. כלומר לפני שהפיתוי פקד אותו, איוב היה מושלם בעיני אלוהים, ולכן אלוהים הגן עליו ועל משפחתו וברך אותו. הוא היה ראוי לברכה בעיני אלוהים. לאחר הפיתוי, איוב לא חטא בשפתיו כי איבד את רכושו ואת ילדיו, אלא המשיך להלל את שמו של יהוה. התנהלותו בפועל גרמה לאלוהים להריע לו ולתת לו ציון מעולה. זאת משום שבעיני איוב, צאצאיו או נכסיו לא היו מספיקים כדי לגרום לו לזנוח את אלוהים. במילים אחרות, ילדיו או רכושו לא היו יכולים למלא את מקומו של אלוהים בלבו. במהלך פיתויו הראשון של איוב, הוא הראה לאלוהים שאהבתו לאלוהים ולדרך של יראת אל והישמרות מרע היא מעל לכל. הניסיון הזה פשוט נתן לאיוב חוויה של קבלת גמול מיהוה אלוהים ושל אובדן רכושו וילדיו בידי אלוהים.

עבור איוב, זו הייתה חוויה אמיתית שטיהרה את נפשו, זו הייתה טבילת חיים שהגשימה את קיומו, ונוסף על כך, זו הייתה סעודה מענגת שבחנה את הציות שלו ואת יראתו את אלוהים. פיתוי זה שינה את מעמדו של איוב ממעמד של איש עשיר לזה של חסר כל, וגם אפשר לו לחוות את התעללות השטן באנושות. אביונותו לא גרמה לו לתעב את השטן. במקום זאת, במעשיו הנתעבים של השטן הוא ראה כמה הוא מכוער ובזוי, כמו גם את איבתו ומרדנותו כלפי אלוהים, והדבר עודד אותו עוד להתמיד לעד בדרך של יראת אל והישמרות מרע. הוא נשבע שהוא לעולם לא יזנח את אלוהים ולא יפנה את גבו לדרכו של אלוהים בגלל גורמים חיצוניים כמו רכוש, ילדים או שארי בשר, ושהוא לעולם לא יהיה עבד לשטן, לרכוש, או לכל אדם. מלבד יהוה אלוהים, אף אחד לא יוכל להיות אדונו או אלוהיו. אלה היו שאיפותיו של איוב. על פניו האחרים של הפיתוי, איוב גם השיג דבר מה: הוא השיג עושר רב לנוכח הניסיונות שאלוהים הציב לו.

במהלך העשורים הקודמים של חייו, איוב חזה במעשי יהוה והשיג לעצמו את ברכות יהוה אלוהים. אלה היו ברכות שנתנו לו הרגשה מאוד לא נוחה ותחושת חובה, משום שהוא האמין שהוא לא עשה דבר למען אלוהים, אך בכל זאת הוענקו לו ברכות כה רבות והוא זכה לחסד כה רב. משום כך, הוא לעתים קרובות התפלל בלבו, בתקווה שהוא יוכל לגמול לאלוהים, בתקווה שתהיה לו הזדמנות לשאת עדות על מעשיו של אלוהים ועל גדולתו, ובתקווה שאלוהים ינסה את הציות שלו, ונוסף על כך, שאמונתו תוכל להיטהר עד שהציות והאמונה שלו יזכו לאישורו של אלוהים. וכשהניסיון פקד את איוב, הוא האמין שאלוהים שמע את תפילותיו. איוב נצר את ההזדמנות הזו מעל לכל, ולכן לא העז להתייחס אליה בקלות דעת, משום שמשאלת לבו הגדולה ביותר תוכל להתגשם. הגעתה של ההזדמנות הזו משמעותה שהציות שלו ויראתו את אלוהים יוכלו להיבחן ולהיטהר. יתר על כן, המשמעות הייתה שלאיוב הייתה הזדמנות להשיג את אישורו של אלוהים, ובכך הוא יוכל להתקרב אליו עוד יותר. במהלך הניסיון, אמונה ועיסוק כאלה אפשרו לו להפוך למושלם ולהבין יותר טוב את רצון האל. איוב נעשה גם יותר אסיר תודה על ברכותיו וחסדיו של אלוהים, הוא שיבח עוד יותר בלבו את מעשיו של אלוהים, והוא נמלא עוד יותר יראת קודש, ונכסף עוד יותר לחביבותו, גדולתו וקדושתו של אלוהים. באותו הזמן, על אף שאיוב עדיין היה ירא אלוהים וסר מרע בעיני אלוהים, ביחס לחווייתו, אמונתו של איוב והידע שלו התקדמו בצעדי ענק: אמונתו גברה, הציות שלו השיג דריסת רגל ויראתו את אלוהים העמיקה. על אף שניסיון זה שינה את נפשו ואת חייו של איוב, שינוי שכזה לא סיפק את איוב ולא האט את התקדמותו. בה בעת שהוא חישב מה הוא הרוויח מהניסיון הזה ושקל את ליקוייו שלו, הוא התפלל בשקט והמתין לניסיון הבא שיפקוד אותו, מכיוון שהוא ייחל להתרוממות אמונתו, ציותו ויראתו את אלוהים במהלך הניסיון הבא של אלוהים.

אלוהים רואה את המחשבות הפנימיות ביותר של האדם ואת כל מה שהאדם אומר ועושה. מחשבותיו של איוב הגיעו לאוזני יהוה אלוהים, שהאזין לתפילותיו, וכך, כמצופה, הגיע הניסיון הבא שאלוהים הציב לאיוב.

במהלך סבל רב, איוב מבין באמת את דאגתו של אלוהים לאנושות

בעקבות שאלותיו של יהוה אלוהים לשטן, השטן שמח בסתר. זאת מכיוון שהשטן ידע שהוא יורשה שוב לתקוף את האיש אשר היה מושלם בעיני אלוהים – עבור השטן, זו הייתה הזדמנות נדירה. השטן רצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לערער את נחישותו של איוב, לגרום לו לאבד אמון באלוהים, כשי שהוא לא יירא עוד את אלוהים או יברך את שמו של יהוה. הדבר היה נותן לשטן סיכוי: בכל זמן או מקום, הוא יכול היה להפוך את איוב לכלי משחק בידיו. השטן הסתיר את מזימותיו המרושעות ולא הותיר לה עקבות, אך לא יכול היה לרסן את טבעו הרשע. האמת נרמזת בתשובתו לדבריו של יהוה אלוהים, כמתועד בכתבי הקודש: "וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד־ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ׃ אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ" (איוב ב' 4-5). בלתי אפשרי שלא להבין היטב את זדוניותו של השטן ולחוש בה מחילופי הדברים שלו עם אלוהים. אין ספק שכל מי שאוהב את האמת ומתעב את הרוע היה שונא עוד יותר את השפלות ולחוסר הבושה של השטן אחרי שהוא היה שומע את דבריו המופרכים. הוא היה מזדעזע ונגעל מהדברים המופרכים של השטן, ובו בזמן היה נושא תפילות עמוקות ומשאלות אמת לאיוב, בתקווה שהאיש הישר זה ישיג שלמות, שהאיש הזה שירא אלוהים וסר מרע יגבר לנצח על פיתויי השטן ויחיה באור, בקרב ברכותיו והנחייתו של אלוהים. הוא גם היה מייחל שמעשיו הצודקים של איוב יוכלו לדרבן ולעודד את כל מי שעוסק בדרך של יראת אל והישמרות מרע לעולמי עולמים. על אף שניתן לראות את כוונתו הזדונית של השטן בהצהרה הזו, אלוהים הסכים בקלילות ל"בקשתו" של השטן – אך גם היה לו תנאי אחד: "הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר" (איוב ב' 6). מכיוון שהפעם השטן רצה לשלוח את ידו ולפגוע בבשרו ובעצמותיו, אלוהים אמר, "אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר". פירוש המילים האלה הוא שאלוהים נתן את בשרו של איוב לשטן, אך שמר את חייו. השטן לא יכול היה לקחת את חייו של איוב, אך מלבד זאת השטן יכול היה להשתמש בכל אמצעי או שיטה נגד איוב.

לאחר שהשטן קיבל את רשותו של אלוהים, השטן מיהר אל איוב והושיט את ידו כדי להכות את עורו בשחין על פני כל גופו, ואיוב חש כאב על פני עורו. איוב שיבח את מופלאותו וקדושתו של יהוה אלוהים, וזה עשה את השטן לבוטה עוד יותר בחוצפתו. מכיוון שהשטן הפיק הנאה מעינוי האדם, הוא הושיט את ידו וגרד את עורו של איוב, מה שגרם לפצעיו לזוב. איוב חש מיד כאב ועינוי מאין כמותם בבשרו ולא יכול היה להתאפק מלעסות את עצמו מכף רגל ועד ראש בידיו, כאילו זה היה יכול להקל את המכה שספגה רוחו מהכאב הזה בבשר. הוא הבין שאלוהים לצדו וצופה בו, והוא ניסה כמיטב יכולתו לחזק עצמו. הוא שוב כרע ארצה ואמר: "אתה זה שרואה אל תוך לב האדם, אתה צופה בייסוריו. מדוע חולשתו מדאיגה אותך? ברוך שם יהוה אלוהים." השטן ראה את כאבו הבלתי נסבל של איוב, אך לא ראה את איוב זונח את שם יהוה אלוהים. לפיכך, הוא מיהר לשלוח את ידו ולהכות את איוב בעצמותיו, משום שהוא נואש לקרוע אותו לגזרים. בן-רגע, איוב חש סבל מאין כמוהו. זה היה כאילו נתלש הבשר מעצמותיו וכאילו עצמותיו מרוסקות בזו אחר זו. הסבל והעינוי האלה גרמו לו לחשוב שעדיף למות... הסיבולת שלו הגיעה אל קצה גבול היכולת... הוא רצה לצעוק. הוא רצה לקרוע את עורו מגופו כדי להפחית את הכאב. אך הוא עצר בעד הזעקות ולא קרע את עורו, משום שהוא לא רצה לתת לשטן לראות את חולשתו. לכן הוא כרע פעם נוספת, אך בפעם הזו הוא לא חש בנוכחות יהוה אלוהים. הוא ידע שאלוהים נמצא לעתים קרובות לפניו, מאחוריו ומצדדיו. אולם במהלך כאבו, אלוהים מעולם לא צפה. הוא כיסה את פניו ונחבא, משום שמשמעות בריאתו את האדם לא הייתה להביא עליו סבל ועינוי. באותו הזמן, איוב בכה ועשה כמיטב יכולתו לעמוד בייסורי הגוף הללו, אך הוא לא יכול עוד להתאפק מלהודות לאלוהים: "האדם נופל במכה הראשונה, הוא חלש וחסר כוח, הוא צעיר ונבער – מדוע תרצה לנהוג בו ברכות ובדאגה? אתה מכה אותי, אך הדבר מכאיב לך. מה באדם ראוי לדאגתך?" תפילותיו של איוב הגיעו לאוזני אלוהים ואלוהים שתק, צופה ללא אומר... לאחר שניסה לשווא כל תרגיל אפשרי, השטן עזב בדממה, אך זה לא היה סופם של הניסיונות שאלוהים העמיד בהם את איוב. מכיוון שעוצמתו של אלוהים שנגלתה באיוב לא פורסמה בפומבי, סיפורו של איוב לא הסתיים בנסיגת השטן. עם כניסתן של דמויות חדשות, צפויות היו עוד התרחשויות מרהיבות.

ביטוי נוסף של יראת איוב את אלוהים והישמרותו מרע הוא האופן שבו הוא הילל את שמו של יהוה בכל

איוב סבל חורבן מצד השטן, אך עדיין לא זנח את שמו של יהוה אלוהים. אשתו הייתה הראשונה לצאת ולגלם את דמותו של השטן, מה שניתן לראות באופן שבו היא התקיפה את איוב. הטקסט המקורי מתאר זאת: "וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת" (איוב ב' 9). אלה הדברים שהשטן אמר במסווה אנושי. הם היו התקפה והאשמה, כמו גם שידול, פיתוי ודיבה. לאחר שהוא כשל בתקיפת בשרו של איוב, השטן תקף ישירות את הגינותו. בכך, הוא רצה לנצל את הדבר כדי לגרום לאיוב לוותר על הגינותו, לזנוח את אלוהים ולהפסיק לחיות. כך השטן רצה גם לפתות את איוב במילים האלה: אם איוב יזנח את שמו של יהוה, לא יהיה עליו לסבול עינויים כאלה – הוא יוכל להשתחרר מעינויי הבשר. למשמע עצתה של אשתו, איוב נזף בה באומרו "כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל" (איוב ב' 10). איוב הכיר את המילים אלה זה מכבר, אך ברגע זה, הוכח שהוא מכיר אותם באמת.

כשאשתו יעצה לו לברך אלוהים ולמות, כוונתה הייתה: אלוהיך נוהג בך כך, מדוע אתה לא מקלל אותו? מדוע אתה עדיין חי? אלוהיך כל כך לא הוגן כלפיך, אך אתה עדיין אומר ברוך שם יהוה. איך הוא יכול להמיט עליך אסון כשאתה מברך את שמו? מהר וזנח את שמו של יהוה ואל תלך עוד אחריו. כך יבואו צרותיך אל קיצן. ברגע הזה, נוצרה העדות שאלוהים רצה לראות באיוב. אף אדם רגיל לא יכול לשאת עדות כזו, ואנחנו לא קוראים על כך באף סיפור בכתבי הקודש – אך אלוהים ראה זאת זמן רב לפני שאיוב אמר את הדברים הללו. אלוהים פשוט רצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לאפשר לאיוב להוכיח לכולם שאלוהים צדק. לנוכח עצת אשתו, לא רק שאיוב לא ויתר על הגינותו או זנח את אלוהים, אלא שהוא גם אמר לאשתו: "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". האם המילים האלה נושאות משקל רב? יש כאן רק עובדה אחת המסוגלת להוכיח את כובד משקלן של המילים האלה. משקלן של המילים האלה הוא שאלוהים מאשר אותן בלבו. הן מה שאלוהים רצה בו, מה שהוא רצה לשמוע, והן התוצאה שאלוהים ייחל לראות. המילים האלה הן גם מהות עדותו של איוב. בכך הוכחו תומתו של איוב. יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע. ערכו הרב של איוב היה טמון בכך שכאשר הוא פותה ואפילו כשכל גופו התכסה בשחין, כשהוא סבל את הגרוע שבעינויים, וכשאשתו ושארי בשרו יעצו לו, הוא עדיין אמר מילים שכאלה. במילים אחרות, הוא האמין בלבו שבלי קשר לפיתויים שייקרו בדרכו, או לחומרת הצרות והעינויים, אפילו אם יפקוד אותו המוות, הוא לא יזנח את אלוהים ולא ידחה את הדרך של יראת אל והישמרות מרע. אם כן, אתם רואים שאלוהים תפס את המקום החשוב ביותר בלבו, ושרק אלוהים היה בלבו. זו הסיבה שאנחנו קוראים בכתבי הקודש תיאורים כאלה שלו: "בְּכָל־זֹ֛את לֹא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו". לא רק שהוא לא חטא בשפתיו, אלא שהוא לא הלין על אלוהים בלבו. הוא לא אמר מילים קשות נגד אלוהים ולא חטא נגדו. לא רק שפיו ברך את שמו של יהוה, אלא הוא עשה זאת גם בלבו – פיו ולבו היו שווים. זה היה איוב האמיתי שאלוהים ראה, וזו הייתה הסיבה שאלוהים הוקיר את איוב.

הדברים הרבים שבני האדם לא מבינים לגבי איוב

הקשיים שסבל איוב לא היו מעשיהם של שליחי האל ולא נגרמו בידו של אלוהים. השטן, אויבו של אלוהים, גרם להם באופן אישי. כתוצאה מכך, רמת הקושי שסבל איוב הייתה עמוקה. אולם באותו רגע איוב הפגין, ללא איפוק, את היכרותו היום-יומית עם אלוהים בלבו, את העקרונות של פעולותיו ביום-יום ואת גישתו כלפי אלוהים – וזו האמת. לולא איוב פותה, לולא אלוהים העמיד את איוב בניסיונותיו, כשאיוב אמר, "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ", הייתם אומרים שאיוב צבוע. אלוהים נתן לו נכסים כה רבים, לכן מובן שהוא יברך את שם יהוה. אם איוב היה אומר לפני שהוא נחשף לניסיונות, "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". הייתם אומרים שאיוב מגזים ושהוא לא זונח את שמו יהוה מכיוון שאלוהים ברך אותו בדברים רבים. אם אלוהים היה ממיט עליו אסון, אין ספק שהוא היה זונח את שם יהוה. אולם כשאיוב מצא עצמו בנסיבות שאיש לא היה מייחל להיות בהן, לראות אותן או להיקלע אליהן, נסיבות שאנשים מפחדים להתמודד עמן, נסיבות שאפילו אלוהים לא מעז להביט בהן, איוב הצליח עדיין לשמור על הגינותו: "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ" ו"גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". לנוכח התנהלותו של איוב בזמן הזה, מי שאוהב לדבר גבוהה גבוהה ולבטא מכתבים ודוקטרינות, נותר ללא מילים. דינו של מי שמהלל את שמו של יהוה במילים בלבד, אך מעולם לא קיבל את ניסיונותיו של אלוהים נגזר לפי ההגינות שאיוב דבק בה, ומי שמעולם לא האמין שהאדם מסוגל לדבוק בדרכו של אלוהים נשפט לפי עדותו של איוב. לנוכח התנהלותו של איוב במהלך הניסיונות הללו ולנוכח הדברים שדיבר, יש כאלה שמרגישים מבולבלים, קנאים, ספקנים, ויש אפילו נראים חסרי עניין, כאילו הם מתנשאים על עדותו של איוב, כיוון שלא רק שהם רואים את העינוי שאיוב סבל במהלך הניסיונות ולא רק שהם קראו את הדברים שהוא אמר, אלא שהם גם רואים את ה"חולשה" האנושית שהוא חשף בעת שפקדו אותו הניסיונות. הם סבורים שה"חולשה" הזו היא הפגם בשלמותו של איוב, הליקוי באדם שהיה מושלם בעיני האל. כלומר מאמינים שאנשים מושלמים הם נטולי פגמים, ללא רבב או דופי, שאין בהם כל חולשה, שהם לא יודעים כאב, שהם לעולם לא חשים עצובים או מדוכאים, והם חסרי כל שנאה או התנהגות קיצונית כלפי חוץ. כתוצאה מכך, הרוב המכריע של האנשים לא מאמינים שאיוב היה מושלם באמת. אנשים לא מסכימים עם חלק ניכר מההתנהגות שלו במהלך ניסיונותיו. למשל, כשאיוב איבד את רכושו ואת ילדיו, בניגוד למה שאנשים נוטים לדמיין, הוא לא פרץ בבכי. התגובה הלא סבירה הזו גורמת לאנשים לחשוב שהוא היה קר, משום שהוא היה נטול דמעות או אהבה למשפחתו. זהו הרושם הגרוע שאיוב מותיר באנשים בהתחלה. התנהגותו לאחר מכן מבלבלת אותם עוד יותר: אנשים מפרשים את הביטוי "וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ" כחוסר כבוד לאלוהים ו"וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ" מפורש בשגגה כחילול הקודש והתנגדות לאלוהים. מלבד דבריו של איוב, ש"יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ," אנשים אינם מבחינים כלל ביושר של איוב, שאותו שיבח אלוהים, ולכן הרוב המכריע שלהם מעריך את איוב אך ורק בחוסר הבנה, ספק, גינוי ואישור בתיאוריה בלבד. איש מהם אינו מסוגל להבין ולהעריך באמת את דבריו של יהוה אלוהים שאיוב הוא איש תם וישר, אשר ירא את אלוהים וסר מרע.

על סמך התרשמויותיהם לגבי איוב, אנשים ממשיכים לפקפק בצדיקותו, משום שמעשיו של איוב והתנהלותו המתועדים בכתבי הקודש לא הרעידו את אמות הספים כמו שאנשים ציפו. לא רק שהוא לא ביצע שום מעשים מרשימים, אלא שהוא גם לקח חרס להתגרד בו וישב בתוך האפר. הפעולה הזו גם היא מפתיעה אנשים וגורמת להם לפקפק בצדיקותו של איוב – אפילו להכחיש אותה – משום שכאשר איוב התגרד, הוא לא התפלל לאלוהים, ולא הבטיח לאלוהים. יתרה מזאת, הוא גם לא נראה מזיל דמעות כאב. ברגע זה, אנשים רואים רק את חולשתו של איוב, לכן אפילו כשהם שומעים את איוב אומר, "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". הדבר אינו נוגע ללבם כלל, או שהם נותרים ספקנים, והם לא אינם מסוגלים להבחין בצדיקותו של איוב מדבריו. הרושם הבסיסי שאיוב מותיר באנשים במהלך עינויי ניסיונותיו הוא שהוא אינו מתרפס, אך גם אינו מתנשא. אנשים אינם רואים את הסיפור שמאחורי התנהגותו, שהתרחש בעומקי לבו, ולא את יראת האל בלבו או את דבקותו בעיקרון של דרך ההישמרות מרע. קור הרוח שלו גורם לאנשים לחשוב שתומתו ויושרו היו מילים ריקות, שיראתו את אלוהים הייתה שמועה בלבד. ה"חולשה" שהוא גילה כלפי חוץ, לעומת זאת, מותירה בהם רושם עמוק ונותנת להם "נקודת מבט חדשה" ואף "הבנה חדשה" של האדם שאלוהים מגדיר תם וישר. "נקודת מבט חדשה" ו"הבנה חדשה" שכאלה הוכחו כאשר איוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו.

על אף שרמת העינויים שהוא סבל בלתי נתפסת לבני אדם, הוא לא אמר דברי כפירה, אלא רק הקל את כאב גופו באמצעיו שלו. כמתועד בכתבי הקודש, הוא אמר: "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר" (איוב ג' 3). אולי איש מעולם לא ראה חשיבות במילים האלה, ואולי ישנם אנשים אשר התייחסו אליהן. לדעתכם, האם פירושן שאיוב התנגד לאלוהים? האם זו תלונה נגד אלוהים? אני יודע שלרבים מכם יש דעות מסוימות לגבי הדברים הללו שאמר איוב ואתם מאמינים שאם איוב היה תם וישר, אסור היה לו להראות כל חולשה או אבל, אלא לעמוד באופן חיובי אל מול כל מתקפות השטן, ואפילו לחייך בפני פיתויי השטן. אסור היה לו להגיב אפילו במעט לעינויים שהשטן עינה את בשרו או לחשוף ולו שמץ מהרגשות שבלבו. אפילו היה עליו לבקש מאלוהים להקשות עליו עוד יותר את ניסיונותיו. זה מה שראוי שידגים ויחזיק אדם בלתי מעורער, אשר באמת ירא את אלוהים וסר מרע. לנוכח עינויים קיצוניים אלו, איוב רק קילל את יום היוולדו. הוא לא הלין על אלוהים, לא כל שכן הייתה לו כוונה להתנגד לאלוהים. זה דבר שקל לומר וקשה לעשות, משום שמימי קדם ועד היום, איש מעולם לא חווה פיתויים או סבל עינויים כמו אלו שפקדו את איוב. ומדוע איש מעולם לא נחשף לאותו סוג של פיתויים כמו איוב? מכיוון שבעיני אלוהים, איש אינו מסוגל לשאת באחריות כזו או במשימה כזו, איש לא יכול לעשות כמעשה איוב, ויתרה מזאת, איש עדיין לא יכול שלא לזנוח את שמו של יהוה ולהמשיך לברך את שם יהוה אלוהים, כפי שעשה איוב כשפקדו אותו העינויים הללו, להוציא את קללת יום היוולדו. האם מישהו יוכל לעשות זאת? כשאנחנו אומרים זאת על איוב, האם אנחנו משבחים את התנהגותו? הוא היה איש צדיק והוא היה מסוגל לשאת עדות כזו על אלוהים ולגרום לשטן לנוס עם ראשו בידיו, כך שהוא לעולם לא יבוא עוד לפני אלוהים להאשימו – אז מדוע לא לשבח אותו? האם ייתכן שיש לכם אמות מידה גבוהות יותר מאשר לאלוהים? האם ייתכן שתתנהגו אפילו יותר טוב מאיוב כשיפקדו אתכם ניסיונות? אלוהים שיבח את איוב – אילו התנגדויות יכולות להיות לכם?

איוב מקלל את יום היוולדו מכיוון שאינו רוצה לגרום כאב לאלוהים

לעתים קרובות אני אומר שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, בעוד שאנשים מביטים על החיצוניות של אנשים. מכיוון שאלוהים מביט אל תוך לב האנשים, הוא מבין את מהותם, בעוד שאנשים מגדירים את מהותם של אנשים אחרים על סמך חיצוניותם. כשאיוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו, הפעולה הזו הפתיעה את כל הדמויות הרוחניות, לרבות שלושת חבריו של איוב. האדם בא מאלוהים ועליו להכיר תודה על החיים והבשר, כמו גם על יום היוולדו שאלוהים העניק לו. אסור לו לקלל אותם. הדבר מובן ומתקבל על דעתם של רוב האנשים. עבור כל חסיד של אלוהים, ההבנה הזו היא קדושה ואסור להפר אותה – זוהי אמת שלעולם אינה יכולה להשתנות. מצד שני, איוב הפר את הכללים: הוא קילל את יום היוולדו. זו פעולה שאנשים מן המניין מחשיבים לחציית הגבול אל התחום האסור. לא רק שהוא אינו זכאי להבנה ולאהדה מצד אנשים, הוא גם אינו זכאי למחילתו של אלוהים. בו בזמן, עוד יותר אנשים נמלאים ספקות לגבי צדיקותו של איוב, משום שנראה שחיבתו של אלוהים כלפיו גרמה לו להתמכר לסיפוק תאוותיו האישיות, ועשתה אותו כה עז מצח ונמהר שלא רק שלא הודה לאלוהים על שברך אותו ודאג לו בחייו, אלא קילל את יום היוולדו. מה זה אם לא התנגדות לאלוהים? שטחיות שכזו מספקת לאנשים את ההוכחה לגנות את מעשהו של איוב, אך מי יכול לדעת מה איוב חשב באמת באותו הזמן? ומי יכול לדעת את הסיבה להתנהגותו של איוב? רק אלוהים ואיוב עצמו מכירים את הסיפור מבפנים ואת הסיבות כאן.

כשהשטן הושיט את ידו והכה את איוב בעצמותיו, איוב נלכד באחיזתו, ללא כל אמצעי בריחה או כוח התנגדות. גופו ונפשו סבלו כאב עצום, והכאב הזה גרם לו להיות מודע מאוד לחוסר החשיבות, לשבריריות ולחוסר האונים של האדם החי כבשר ודם. במקביל, הוא גם השיג הערכה והבנה מעמיקות לגבי הסיבה לכך שאלוהים מעוניין לדאוג לאנושות ולטפל בה. בידיו של השטן, איוב הבין שהאדם העשוי בשר ודם למעשה כה חסר אונים וחלש. כשהוא נפל על ברכיו והתפלל לאלוהים, הוא חש כאילו אלוהים כיסה את פניו והתחבא, משום שאלוהים מסר אותו לחלוטין לידי השטן. באותו הזמן, אלוהים גם בכה עליו, ויותר מכך, התאבל עבורו. אלוהים כאב בכאבו וסבל בסבלו... איוב חש בכאבו של אלוהים, כמו גם עד כמה בלתי נסבל היה הדבר עבור אלוהים... איוב לא רצה לגרום לאלוהים להתאבל עוד יותר ולא רצה שאלוהים יבכה עליו, לא כל שכן לראות סבל נגרם לאלוהים בגללו. ברגע הזה, איוב רצה רק להיפרד מבשרו, לא לסבול עוד את הכאב שהביא לו הבשר, משום שהדבר ימנע מאלוהים להתענות בסבלו – אך הוא לא יכול היה, והיה עליו לסבול לא רק את ייסורי הבשר, אלא גם את העינוי שבחוסר רצונו לגרום לאלוהים חרדה. שני הכאבים הללו – אחד מהגוף ואחד מהנפש – הביאו לאיוב כאב שובר לב וגרמו לו להרגיש כיצד מגבלותיו של האדם שהוא בשר ודם יכולות לגרום לו לחוש מתוסכל וחסר ישע. בנסיבות האלה, כמיהתו לאלוהים גברה ותיעובו כלפי השטן התעצם. באותו זמן, איוב היה מעדיף שלא להיוולד כלל אל עולם האדם, והיה מעדיף אילו מעולם לא היה מתקיים, מאשר לראות את אלוהים בוכה או דואב בגללו. הוא החל לתעב קשות את בשרו, למאוס בעצמו, ביום היוולדו, ואפילו בכל מה שהיה קשור אליו. הוא לא רצה שיהיה עוד כל אזכור של יום היוולדו או כל דבר שקשור אליו, ולכן הוא פצה את פיו לקלל את יום היוולדו: "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃ הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה" (איוב ג' 3-4). דבריו של איוב טומנים בחובם את תיעובו העצמי, "יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר", כמו גם את גערתו בעצמו ואת תחושת החובה על כך שהוא גרם כאב לאלוהים, "הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה". שני הפסוקים האלה הם הביטוי האולטימטיבי לתחושותיו של איוב באותו רגע, והם ממחישים לכולם במלואם את תומתו ויושרו. בו בזמן, בדיוק כפי שאיוב ייחל, אמונתו וציותו לאלוהים, כמו גם יראתו את אלוהים, התרוממו באמת. מובן שהתרוממת זו היא בדיוק ההשפעה שאלוהים צפה.

איוב מביס את השטן והופך לאדם אמיתי בעיני אלוהים

כשאיוב עבר בתחילה את ניסיונותיו, נלקחו ממנו כל רכושו וכל ילדיו, אך הוא לא נפל על פניו או אמר דבר מה שהיה חטא נגד אלוהים, כתוצאה מכך. הוא גבר על פיתויי השטן ועל נכסיו הגשמיים וצאצאיו, ועל הניסיון של אובדן כל רכושו הגשמי. כלומר הוא היה מסוגל להישמע ללקיחת אלוהים ממנו ולהכיר תודה ולהלל את אלוהים משום כך. זו הייתה התנהלותו של איוב במהלך פיתויו הראשון של השטן, וזו הייתה עדותו במהלך הניסיון הראשון של אלוהים. בניסיונו השני, השטן שלח את ידו להכות את איוב ועל אף שאיוב חווה כאב גדול מאי-פעם, עדיין עדותו הספיקה כדי להמם את בני האדם. הוא עשה שימוש בעוז רוחו, בנחישותו ובציותו לאלוהים, כמו גם ביראתו את אלוהים, כדי להביס את השטן בשנית, והתנהלותו ועדותו זכו שוב לאישור ולהעדפה מצד אלוהים. במהלך פיתוי זה, איוב עשה שימוש בהתנהלותו בפועל כדי להצהיר בפני השטן שמכאובי הבשר לא יוכלו לשנות את אמונתו ואת ציותו לאלוהים, או לקחת ממנו את מסירותו לאלוהים ויראתו את אלוהים. הוא לא יזנח את אלוהים ולא יוותר על תומתו ויושרו שלו בגלל שניצב בפני המוות. נחישותו של איוב הפכה את השטן לפחדן, אמונתו הותירה את השטן מפוחד ונרעד, עוצמת קרב לחיים או למוות עם השטן טבעה בשטן שנאה וטינה עמוקות, ויושרו ותומו הותירו את השטן ללא דבר לעשות לו, עד כדי כך שהשטן זנח את מתקפותיו וויתר על האשמותיו נגד איוב בפני יהוה אלוהים. פירוש הדבר הוא שאיוב גבר על העולם, שהוא גבר על הבשר, גבר על השטן, וגבר על המוות. הוא היה לחלוטין אדם שמקומו עם אלוהים. במהלך שני הניסיונות האלה, איוב עמד איתן בעדותו ולמעשה הביא לידי ביטוי את תומתו ויושרו והרחיב את התחום של עקרונות חייו, יראת אל והישמרות מרע. לאחר שאיוב עבר את שני הניסיונות האלו, ניטעה בו חוויה עשירה יותר, והחוויה הזו הפכה אותו בוגר ומנוסה יותר, חיזקה אותו ואת נחישותו ועשתה אותו בטוח יותר בנכונות ובערך של ההגינות שבה הוא דבק. הניסיונות שיהוה אלוהים העמיד בהם את איוב נתנו לו הבנה ותחושה עמוקות יותר של דאגתו של אלוהים לאדם ואפשרו לו לחוש את הערך הרב של אהבת אלוהים. מאותו הרגע הערכתו כלפי אלוהים ואהבתו כלפיו נוספו ליראתו את אלוהים. ניסיונותיו של יהוה אלוהים לא רק שלא דחו את איוב, אלא קירבו את לבו לאלוהים. כשהכאב הגשמי שאיוב סבל היה בשיאו, הדאגה שחש מצד יהוה אלוהים לא הותירה לו ברירה אלא לקלל את יום היוולדו. ההתנהלות הזו לא הייתה מתוכננת מראש, אלא שהיא הייתה גילוי טבעי של ההערכה והאהבה לאלוהים שהיו בלבו. זה היה גילוי טבעי שנבע מהערכתו ואהבתו לאלוהים. כלומר מכיוון שהוא תיעב את עצמו ולא היה מוכן או מסוגל לסבול גרימת עינוי לאלוהים, הערכתו ואהבתו לאלוהים הגיעו לנקודה של חוסר אנוכיות. באותו זמן, איוב רומם את הערצתו וכמיהתו לאלוהים ואת מסירותו לאלוהים לרמה של הערכה ואהבה. בו בזמן, הוא רומם גם את אמונתו וציותו לאלוהים ואת יראת האל לרמה של הערכה ואהבה. הוא לא התיר לעצמו לעשות דבר שיגרום נזק לאלוהים, הוא לא התיר לעצמו כל התנהלות שתפגע באלוהים ולא התיר לעצמו לגרום לאלוהים כל צער, אבל או אפילו עצב מסיבותיו שלו. בעיני אלוהים, על אף שאיוב היה עדיין אותו איוב כמו קודם, אמונתו של איוב, ציותו ויראתו את אלוהים גרמו לאלוהים סיפוק והנאה מוחלטים. באותו הזמן, איוב השיג את השלמות שאלוהים ציפה ממנו להשיג, הוא הפך למישהו שראוי באמת להיקרא "תם וישר" בעיני אלוהים. מעשיו הצדיקים אפשרו לו לגבור על השטן ולעמוד איתן בעדותו לאלוהים. כך גם מעשיו הצדיקים הפכו אותו למושלם ואפשרו לערך של חייו להתרומם ולהתעלות יותר מתמיד ולהפוך אותו לאדם הראשון שהשטן לא יתקיף ויפתה עוד. משום שאיוב היה צדיק, השטן האשים אותו ופיתה אותו. משום שאיוב היה צדיק, הוא נמסר לידי השטן. ומשום שאיוב היה צדיק, הוא גבר על השטן והביס אותו, ועמד איתן בעדותו. מאותו רגע ואילך, איוב הפך לאדם הראשון שלעולם לא יימסר עוד לידי השטן. הוא בא באמת בפני כס מלכותו של אלוהים וחי באור, תחת ברכתו של אלוהים, הרחק מעיניו הצופות של השטן והרחק מהשחתתו... הוא הפך לאדם אמיתי בעיני אלוהים, והוא יצא לחופשי...

על אודות איוב

לאחר שלמדתם כיצד איוב עבר את ניסיונותיו, רובכם ודאי ירצה לדעת עוד על איוב עצמו, במיוחד בנוגע לסוד שבאמצעותו הוא רכש את שבחי אלוהים. אם כך היום, בואו נדבר על איוב!

בחיי היום-יום של איוב אנחנו רואים את תומתו, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע

אם בכוונתנו לדון באיוב, עלינו להתחיל מהאופן שבו אלוהים העריך אותו: "אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע".

בואו נלמד ראשית על תומתו ויושרו של איוב.

איך אתם מבינים את המילים "תם" ו"ישר"? האם אתם מאמינים שאיוב היה ללא רבב ומכובד? כמובן זה יהיה פירוש מילולי והבנה מילולית של המילים "תם" ו"ישר". החיים הממשיים חיוניים להבנה אמיתית של איוב – מילים, ספרים ותיאוריה לבד לא יספקו תשובות. נתחיל במבט על חיי המשפחה של איוב, בהתנהלותו הרגילה בחייו. הדבר יספר לנו על עקרונותיו ומטרותיו בחיים, כמו גם על אישיותו ועיסוקיו. כעת, בואו נקרא את המילים האחרונות של איוב א' 3: "וַיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם". מה שנאמר כאן הוא שמעמדו של איוב היה רם מאוד ועל אף שלא נאמר לנו אם הוא היה גדול מכל בני קדם משום נכסיו הרבים או משום היותו תם וישר, וירא אלוהים וסר מרע, באופן כללי, אנחנו יודעים שמעמדו של איוב היה מוערך מאוד. כמתועד בכתבי הקודש, הרושם הראשוני שאיוב הותיר באנשים היה שהוא תם וירא אלוהים וסר מרע, ושהיו לו עושר רב ומעמד נכבד. עבור אדם רגיל החי בסביבה כזו ובתנאים כאלו, תזונתו של איוב, איכות חייו והיבטים שונים בחייו האישיים היו מוקד תשומת הלב של רוב האנשים. לפיכך, עלינו להמשיך ולקרוא בכתבי הקודש: "וְהָלְכ֤וּ בָנָיו֙ וְעָשׂ֣וּ מִשְׁתֶּ֔ה בֵּ֖ית אִ֣ישׁ יוֹמ֑וֹ וְשָׁלְח֗וּ וְקָרְאוּ֙ לִשְׁלֹ֣שֶׁת אַחְיֽוֹתֵיהֶ֔ם לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת עִמָּהֶֽם׃ וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים" (איוב א' 4-5). הפסוקים האלה מספרים לנו שני דברים: הראשון הוא שבניו ובנותיו של איוב נהגו לערוך משתאות באופן קבוע, לסעוד ולשתות. השני הוא שאיוב נהג להעלות עולות באופן קבוע, כיוון שהוא לעתים קרובות דאג להם וחשש שהם חוטאים, ושהם קיללו את אלוהים בלבם. בכך מתוארים חייהם של שני סוגים שונים של אנשים. הראשונים, בניו ובנותיו של איוב, נהגו לערוך משתאות קבועים משום אמידותם. הם חיו בראוותנות, הם סעדו ושתו כטוב לבם, בהנאה מאיכות החיים הגבוהה הנובעת מעושר חומרי. משום שהם חיו חיים כאלה, בלתי נמנע שהם לעתים קרובות חטאו ופגעו באלוהים – אך הם לא קידשו את עצמם ולא העלו עולות בעקבות זאת. אם כן, אתם רואים שלא היה להם מקום בלבם לאלוהים, שהם לא הקדישו כל מחשבה לחסדיו של אלוהים ושהם לא חששו לפגוע בו, לא כל שכן להתכחש לו בלבם. כמובן איננו מתמקדים בילדיו של איוב, כי אם במה שאיוב עשה לנוכח הדברים הללו. זהו העניין הנוסף המתואר בפסוק, ואשר מתייחס לחיי היום-יום של איוב ולמהות אנושיותו. כשכתבי הקודש מתארים את המשתאות של בני ובנות איוב, אין כל אזכור של איוב. נאמר רק שבניו ובנותיו נהגו לאכול ולשתות יחד. במילים אחרות, הוא לא ערך משתאות ולא הצטרף לסעודות הראוותניות של בניו ובנותיו. על אף שהיה אמיד ובעל נכסים ועבדים רבים, חייו של איוב לא היו מלאי יוקרה. סביבת המחייה המופלגת שלו לא תעתעה בו והוא לא האביס את עצמו בעינוגי הגוף, ולא שכח להעלות עולות משום עושרו, לא כל שכן גרם לו הדבר לסור בהדרגה מאלוהים בלבו. אם כן, מסתבר שאיוב היה ממושמע בסגנון חייו ולא היה תאוותן או נהנתן וגם לא התקבע על איכות חיים, כתוצאה מכך שאלוהים ברך אותו. תחת זאת, הוא היה צנוע וענו, הוא לא היה ראוותן והיה זהיר ומחושב לפני אלוהים. הוא הקדיש מחשבה רבה לחסדיו של אלוהים ולברכותיו והוא היה תמיד ירא אלוהים. בחיי היום-יום שלו, הוא לעתים קרובות היה קם מוקדם להעלות עולות בעבור בניו ובנותיו. במילים אחריו, לא רק שהוא היה בעצמו ירא אלוהים, אלא שהוא גם קיווה שילדיו יהיו יראי אלוהים כמותו ולא יחטאו נגד אלוהים. עושרו החומרי של איוב לא תפס כל מקום בלבו ולא לקח את מקומו של אלוהים. בין אם למען עצמו או ילדיו, פעולותיו היום-יומיות של איוב היו כולן קשורות ליראתו את אלוהים ולהישמרותו מרע. יראתו את יהוה אלוהים לא נעצרה בפיו, כי אם הובאה לידי ביטוי במעשים בכל חלק מחייו היום-יומיים. ההתנהלות הזו של איוב בפועל מראה לנו שהוא היה הגון ובעל מהות שאוהבת צדק ודברים חיוביים. העובדה שאיוב לעתים קרובות שלח וקידש את בניו ובנותיו פירושה שהוא לא אישר את התנהגות ילדיו או תמך בה. בלבו, הוא מאס בהתנהגותם וגינה אותם. הוא הסיק שהתנהגות בניו ובנותיו לא ריצתה את יהוה אלוהים ולכן דרש מהם לעתים קרובות לבוא לפני יהוה אלוהים ולהתוודות על חטאיהם. מעשיו של איוב מראים לנו צד נוסף באנושיותו: צד שבו הוא מעולם לא הלך עם אלו אשר לעתים קרובות חטאו ופגעו באלוהים, ובמקום זאת הוא סר ונמנע מהם. על אף שהאנשים הללו היו בניו ובנותיו, הוא לא זנח את עקרונותיו שלו משום שהם היו בני משפחתו ולא סבל את חטאיהם בגלל רגשותיו שלו. במקום זאת, הוא דחק בהם להתוודות ולהשיג את ארך אפיו של יהוה אלוהים, והוא הזהיר אותם לא לזנוח את אלוהים לשם הנאותיהם התאוותניות. העקרונות של יחסו של איוב לאחרים הם בלתי נפרדים מעקרונותיו – יראת אל והישמרות מרע. הוא אהב את מה שמקובל על אלוהים ותיעב את מה שאלוהים דחה, והוא אהב את בני האדם שיראים את אלוהים בלבם ותיעב את אלה שעושים רע או חוטאים נגד אלוהים. אהבה ותיעוב כאלה הודגמו בחיי היום-יום שלו והיו עצם יושרו של איוב, שנראה בעיני אלוהים. מובן שאלו גם ההבעה וההבאה לידי ביטוי של אנושיותו האמיתית של איוב ביחסיו עם אחרים בחיי היום-יום, שעלינו ללמוד.

ביטויי אנושיותו של איוב במהלך ניסיונותיו (הבנת תומתו של איוב, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע במהלך ניסיונותיו)

הדברים שחלקנו למעלה הם ההיבטים השונים של אנושיותו של איוב שהוצגו בחיי היום-יום שלו לפני שהוא נבחן. אין ספק שהביטויים השונים האלה מספקים היכרות והבנה ראשוניות של יושרו של איוב, של יראתו את אלוהים ושל הישמרותו מרע, ומספקים באופן טבעי אישור התחלתי. הסיבה שאני אומר "התחלתי" היא שלרוב האנשים עדיין אין הבנה אמיתית של אישיותו של איוב ושל המידה שבה הוא עסק בדרך של ציות לאלוהים ויראת אלוהים. כלומר הבנתם של רוב האנשים את איוב אינה מעמיקה יותר מאשר קבלת רושם חיובי מדבריו בכתבי הקודש, ש"יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ" ו"גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל" לפיכך, יש לנו עדיין צורך ניכר להבין כיצד איוב הביא לידי ביטוי את אנושיותו בעת שהוא קיבל את הניסיונות מאלוהים. כך אנושיותו האמיתית של איוב תיראה לכל בשלמותה.

כשאיוב שמע שרכושו נגנב, שבניו ובנותיו נספו ושעבדיו נהרגו, הוא הגיב כך: "וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ" (איוב א' 20). המילים האלה מספרות לנו עובדה אחת: לאחר שהתבשר על כך, איוב לא הוכה בהלה, הוא לא בכה או האשים את העבדים שנשאו את הבשורה, לא כל שכן בחן את זירת הפשע כדי לחקור ולאמת את הסיבות, ולגלות מה קרה באמת. הוא לא הפגין כל כאב או חרטה על אובדן רכושו ולא פרץ בבכי משום אובדן ילדיו, אהוביו. להיפך, הוא קרע את מעילו, גז את ראשו, נפל ארצה, והשתחווה. מעשיו של איוב שונים מאלו של אדם רגיל. הם מבלבלים אנשים רבים וגורמים להם לגעור באיוב על "קרירותו" בלבם. נוכח האובדן הפתאומי של רכושם, אנשים רגלים נראים שבורי לב או מיואשים – יש כאלה שאפילו שוקעים בדיכאון עמוק. זאת מכיוון שבלבם, רכושם של אנשים מייצג חיים שלמים של מאמץ, זה הדבר שעליו נסמכת הישרדותם, זו התקווה שגורמת להם להמשיך לחיות. אובדן רכושם פירושו שמאמציהם היו לשווא, שהם נטולי תקווה ושהם אפילו חסרי עתיד. זו גישתו של כל אדם רגיל לרכושו והיחסים הקרובים שיש לו עמו, וזו גם החשיבות של רכוש בעיני אנשים. לפיכך, הרוב המכריע של האנשים חשים מבולבלים נוכח גישתו הרגועה של איוב לאובדן רכושו. היום נפיג את הבלבול של האנשים הללו על-ידי הסברת ההתרחשויות בתוך לבו של איוב.

ההיגיון הבריא אומר שלאחר שאלוהים נתן לאיוב נכסים כה רבים, עליו להתבייש בפני אלוהים על כך שהוא איבד את הנכסים הללו, משום שהוא לא שמר עליהם או דאג להם – הוא לא החזיק את הנכסים שאלוהים נתן לו. לפיכך, כשהוא שמע על גניבת רכושו, תגובתו הראשונה הייתה צריכה להיות ללכת אל זירת הפשע ולרשום את מצאי הדברים שאבדו, ואז להתוודות בפני אלוהים כדי שהוא יוכל לזכות שוב בברכתו של אלוהים. אולם איוב לא עשה זאת – ומובן שהיו לו סיבות משלו לכך. בלבו, איוב האמין באמת שכל רכושו היה מתת אל ולא נבע מעבודת כפיו. לפיכך, הוא לא ראה בברכות האלה דברים להרוויח מהם, אלא אימץ בחייו את העיקרון של התמדה נחושה בדרך. הוא הוקיר את ברכותיו של אלוהים והודה עליהן, אך לא הוקסם או רצה ברכות נוספות. זו הייתה גישתו לרכוש. הוא לא עשה דבר לשם קבלת ברכות ולא דאג או נעצב משום חוסר או אובדן של ברכותיו של אלוהים. הוא לא שמח עד כלות משום הברכות וגם לא התעלם מדרכו של אלוהים ולא שכח את חסדיו של אלוהים משום הברכות שהוא זכה להן לעתים קרובות. גישתו של איוב לנכסיו חושפת לאנשים את אנושיותו האמיתית: ראשית, איוב לא היה אדם תאב בצע, והוא היה חסר דרישות בחייו החומריים. שנית, הוא מעולם לא דאג או חשש שאלוהים ייקח את כל מה שהיה לו, שהיא גישה של ציות לאלוהים בלבו. כלומר לא היו לו כל דרישות או טענות לגבי השאלות מתי או האם אלוהים ייקח ממנו, והוא לא שאל מדוע, אלא רק רצה להישמע להסדריו של אלוהים. שלישית, הוא מעולם לא האמין שנכסיו נבעו מעבודת כפיו, אלא שאלוהים העניק לו אותם. זו הייתה אמונתו של איוב באלוהים וזה סימן לנחישותו. האם אנושיותו של איוב ועיסוקו היום-יומי האמיתי מובהרים בסיכום הזה שלו בשלושה סעיפים? אנושיותו של איוב ועיסוקו היו חיוניים להתנהלותו הרגועה לנוכח אובדן רכושו. בדיוק בגלל עיסוקו היום-יומי, היו לאיוב שיעור הקומה והנחישות לומר, "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ", במהלך ניסיונותיו של אלוהים. המילים האלה לא הושגו בן לילה וגם לא קפצו סתם פתאום לראשו. הן היו מה שהוא ראה ורכש במהלך שנים רבות של חווית החיים. בהשוואה לכל מי שרוצה רק את ברכותיו של אלוהים וחושש שאלוהים ייקח ממנו, ושונא זאת ומלין על כך, האין הציות של איוב ממשי מאוד? בהשוואה לכל מי שמאמין שאלוהים קיים, אך מעולם לא האמין שאלוהים שולט בכל, האין איוב הגון וישר ביותר?

הרציונליות של איוב

חוויותיו הממשיות של איוב ואנושיותו הישרה וההגונה פירושן שהוא בחר ושפט בצורה ההגיונית ביותר כשהוא איבד את נכסיו ואת ילדיו. בחירות הגיוניות שכאלה היו בלתי נפרדות מעיסוקיו היום-יומיים וממעשיו של אלוהים שהוא הכיר במהלך חיי היום-יום שלו. כנותו של איוב אפשרה לו להאמין שיד יהוה שולטת בכל. אמונתו אפשרה לו לדעת את עובדת ריבונותו של יהוה אלוהים על הכל. הידע שלו אפשר לו להישמע לריבונותו והסדריו של יהוה אלוהים. הישמעותו אפשרה לו להיות יותר ויותר נאמן ביראתו את יהוה אלוהים. יראתו הפכה אותו לכן יותר ויותר בהישמרותו מרע. בסופו של דבר, איוב נעשה מושלם מפני שירא את אלוהים וסר מרע. ושלמותו עשתה אותו חכם ונתנה לו את הרציונליות הרבה ביותר.

כיצד עלינו להבין את המילה הזו, "רציונלי"? פירוש מילולי הוא שהמשמעות היא של היגיון בריא, חשיבה הגיונית ונכונה, מילים, מעשים ושיפוט נכונים ואמות מוסר נכונות. אך את הרציונליות של איוב לא קל כל כך להסביר. כשנאמר כאן שאיוב היה בעל הרציונליות הרבה ביותר, הדבר נאמר ביחס לאנושיותו ולהתנהלותו לפני אלוהים. מכיוון שאיוב היה הגון, הוא היה מסוגל להאמין ולהישמע לריבונותו של אלוהים, מה שנתן לו ידע שאחרים לא יכלו לרכוש, והידע הזה אפשר לו להבחין, לשפוט ולהגדיר בדיוק רב יותר את מה שארע לו. זה אפשר לו לבחור בדיוק ובחדות רבים יותר מה לעשות ובמה לדבוק. כלומר דבריו, התנהגותו, העקרונות שמאחורי מעשיו והמידות שהוא נהג לפיהן היו קבועים, ברורים ומסוימים, ולא עיוורים, אימפולסיביים או רגשיים. הוא ידע כיצד לנהוג בכל מה שארע לו, הוא ידע כיצד לאזן ולנהוג ביחסים שבין אירועים מורכבים, הוא ידע כיצד לדבוק בדרך שיש לדבוק בה, ויתרה מזאת, הוא ידע כיצד לנהוג בנתינה ובלקיחה של יהוה אלוהים. זה היה עצם הרציונליות של איוב. בדיוק משום שאיוב היה מצויד ברציונליות כזו, הוא אמר, "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ", כשאיבד את נכסיו ואת בניו ובנותיו.

נוכח כאב גופני רב ומחאות מבני משפחתו וחבריו, וכן נוכח המוות, התנהלותו של איוב בפועל הפגינה שוב את פניו האמיתיים בפני כולם.

פניו האמיתיים של איוב: כנים, טהורים ונטולי העמדת פנים

בואו נקרא מאיוב ב' 7-8: "וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵאֵ֖ת פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיַּ֤ךְ אֶת־אִיּוֹב֙ בִּשְׁחִ֣ין רָ֔ע מִכַּ֥ף רַגְל֖וֹ וְעַ֥ד קָדְקֳדֽוֹ׃ וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ וְה֖וּא יֹשֵׁ֥ב בְּתוֹךְ־הָאֵֽפֶר". זהו תיאור של התנהלותו של איוב כשהשחין הכה את גופו. באותו זמן, איוב ישב באפר בעת שהוא סבל את הכאב. איש לא טיפל בו ואיש לא עזר להקל את מכאובי גופו. במקום זאת, הוא השתמש בחרס לגרד מעליו את הפצעים. על פניו, זה היה רק שלב בעינויו של איוב ואין כל קשר בין זה לבין אנושיותו ויראתו את אלוהים, מפני שאיוב לא אמר דבר שיבטא את הלך רוחו ודעותיו באותו זמן. אולם מעשיו של איוב והתנהלותו הם בכל זאת ביטוי אמיתי לאנושיותו. בפרק הקודם קראנו שאיוב היה גדול מכל בני קדם. מצד שני, הפסוקים האלה בפרק השני מראים לנו שהגדול מבני קדם ממש לקח חרס להתגרד בו בעודו יושב בתוך האפר. האין ניגוד מובהק בין שני התיאורים הללו? זהו ניגוד המראה לנו את העצמי האמיתי של איוב: חרף מעמדו היוקרתי, הוא מעולם לא אהב אותו ולא התייחס אליו. לא עניינו אותו דעותיהם של אחרים לגבי מעמדו, או השאלה אם למעשיו או להתנהלותו תהיה השפעה שלילית כלשהי על מעמדו. הוא לא התענג על הברכות של מעמדו ולא נהנה מהתהילה שנלוותה לו. עניינו אותו רק הערך והמשמעות של חייו בעיני יהוה אלוהים. העצמי האמיתי של איוב היה מהותו ממש: הוא לא אהב פרסום ועושר ולא חי למענם. הוא היה כן וטהור ונטול העמדת פנים.

הפרדתו של איוב בין אהבה לשנאה

צד נוסף באנושיותו של איוב מופגן בחילופי הדברים האלה בינו לבין אשתו: "וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל" (איוב ב' 9-10). בראותה את סבלו הרב, אשת איוב ניסתה לייעץ לו כדי לסייע לו להיחלץ מהעינוי – אולם ה"כוונות הטובות" לא היו לרוחו של איוב, אלא עוררו את כעסו, משום שהיא הכחישה את אמונתו ואת ציותו ליהוה אלוהים ואף את קיומו של יהוה אלוהים. הדבר היה בלתי נסבל עבור איוב, משום שהוא מעולם לא התיר לעצמו לעשות דבר שהתנגד לאלוהים או פגע בו, שלא לדבר על אחרים. כיצד הוא יכול היה להיוותר אדיש כשהוא שמע אחרים אומרים דברי כפירה ועלבונות נגד אלוהים? לכן הוא קרא לאשתו "נבלה". גישתו של איוב לאשתו הייתה של זעם ושנאה, כמו גם של גערה ונזיפה. זה היה הביטוי הטבעי לאנושיותו של איוב, של הבדלה בין אהבה לשנאה, והיה ייצוג אמיתי של אנושיותו הישרה. לאיוב היה חוש צדק, אשר גרם לו לשנוא את רוחות וגאויות הרוע ולתעב, לגנות ולדחות כפירה אבסורדית, טענות נלעגות וקביעות מגוחכות, ואפשר לו להישאר נאמן לעקרונות ולעמדות הנכונים שלו כשההמון דחה אותו וכשהקרובים אליו ביותר זנחו אותו.

טוב לבו וכנותו של איוב

מאחר שאנחנו יכולים לראות בהתנהלותו של איוב ביטויים של היבטים שונים של אנושיותו, מה אנחנו רואים מאנושיותו של איוב כשהוא פתח את פיו לקלל את יום היוולדו? זה הנושא שנחלוק להלן.

קודם לכן, דיברתי על המקורות לכך שאיוב קילל את יום היוולדו. מה אתם רואים בכך? אילו לבו של איוב היה קשה ונטול אהבה, אילו הוא היה קר וחסר רגש ונטול אנושיות, האם הוא יכול היה להתחשב ברצונות לבו של אלוהים? והאם הוא יכול היה לתעב את היום שבו הוא עצמו נולד כתוצאה מהתחשבות זו? במילים אחרות, אילו איוב היה נטול אנושיות ולבו היה קשה, האם הוא יכול היה לחוש צער משום כאבו של אלוהים? האם הוא יכול היה לקלל את יום היוולדו מפני שאלוהים הצטער עליו? התשובה היא בהחלט לא! מכיוון שהוא היה טוב לב, לאיוב היה אכפת מלבו של אלוהים. מכיוון שהיה אכפת לו, הוא חש את כאבו של אלוהים. משום טוב לבו, הוא סבל עינויים רבים יותר, מכיוון שהוא חש את כאבו של אלוהים. מכיוון שהוא חש את כאבו של אלוהים, הוא החל לתעב את יום היוולדו ולכן הוא קילל אותו. עם זרים, איוב התנהל באופן מופתי במהלך ניסיונותיו. רק קללתו את יום היוולדו מעלה סימן שאלה בנוגע לתומתו ויושרו, או מספקת הערכה שונה. למעשה, זה היה הביטוי האמיתי ביותר למהות אנושיותו של איוב. מהות אנושיותו לא הוסתרה או נעטפה, או תוקנה בידי אחר. כשהוא קילל את יום היוולדו, הוא הפגין את טוב הלב והכנות הטמונים בעומקי לבו. הוא היה כמו מעיין אשר מימיו כה צלולים עד שניתן לראות את קרקעיתו.

לאחר שרוב האנשים ילמדו את כל זאת על איוב, אין ספק שתהיה להם הערכה אובייקטיבית ומדויקת למדי של מהות אנושיותו של איוב. יהיו להם גם הבנה והערכה עמוקה, מעשית ומתקדמת יותר של תומתו ויושרו של איוב, שעליהם אלוהים דיבר. יש לקוות שההבנה וההערכה הללו יעזרו לאנשים לעלות על הדרך של יראת אל והישמרות מרע.

הקשר בין העובדה שאלוהים הפקיד את איוב בידי השטן לבין מטרות עבודתו של אלוהים

על אף שרוב האנשים מכירים כעת בכך שאיוב היה תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ההכרה הזו לא נותנת להם הבנה טובה יותר של כוונותיו של אלוהים. בזמן שהם מקנאים באנושיותו ובעיסוקיו של איוב, הם שואלים את אלוהים את השאלה הבאה: איוב היה כה תם וישר. אנשים מעריצים אותו כל כך. אם כן, מדוע אלוהים מסר אותו בידי השטן וחשף אותו לעינוי כה רב? ודאי קיימות שאלות כאלה בלבם של אנשים רבים – ליתר דיוק, הספק הזה הוא השאלה בלבם של אנשים רבים. מאחר שהדבר מבלבל אנשים כה רבים, עלינו להניח את השאלה הזו על השולחן ולהסביר אותה כראוי.

כל מה שאלוהים עושה הוא נחוץ, ויש בכך משמעות יוצאת דופן, משום שכל מה שהוא עושה באדם נוגע לניהולו ולישועת האנושות. באופן טבעי, העבודה שאלוהים עשה באיוב אינה שונה, על אף שאיוב היה תם וישר בעיני האל. במילים אחרות, בלי קשר למה שאלוהים עושה ולאמצעים הוא נוקט, בלי קשר למחיר ובלי קשר למטרותיו, תכלית פעולותיו אינה משתנה. תכליתו היא לטבוע את דבריו באדם, כמו גם את דרישותיו ואת רצונו עבור האדם. במילים אחרות, התכלית היא לטבוע באדם את כל מה שאלוהים מאמין שהוא חיובי, בהתאם לצעדיו. זאת על מנת לאפשר לאדם להבין את לבו של אלוהים ואת מהותו, ולאפשר לאדם להישמע לריבונותו והסדריו של אלוהים, ובכך לאפשר לו להשיג את יראת האל וההישמרות מרע – אשר כולם היבט יחיד בתכליתו של אלוהים בכל מעשיו. ההיבט האחר הוא שמכיוון שהשטן הוא ניגוד וכלי שרת בעבודתו של אלוהים, האדם נמסר לעתים קרובות לידי השטן. זה האמצעי שבו אלוהים עושה שימוש כדי לאפשר לאנשים לראות בפיתויו ומתקפותיו של השטן את הרשעות, הכיעור והשפלות של השטן, וכך אלוהים גורם לאנשים לשנוא את השטן ולהיות מסוגלים להכיר ולזהות את מה ששלילי. התהליך הזה מאפשר להם בהדרגה להשתחרר משליטת השטן, מהאשמותיו, הפרעותיו ומתקפותיו – עד שהודות לדברי האל, להכרתם את אלוהים, לציות שלהם לאלוהים, לאמונתם באלוהים וליראתם אותו, הם גוברים על מתקפותיו והאשמותיו של השטן. רק אז הם יגאלו לחלוטין מתחומו של השטן. גאולתם של אנשים, פירושה שהשטן הובס, שהם חדלים מלהיות מזון בפיו השטן – שבמקום לבלוע אותם, השטן ויתר עליהם. הסיבה לכך היא שאנשים כאלו הם ישרים, שיש להם אמונה, ציות ויראה כלפי אלוהים, ושהם מתנתקים לחלוטין מהשטן. הם ממיטים חרפה על השטן, הופכים אותו לפחדן ומביסים אותו לחלוטין. נחישותם באמונתם באלוהים, ציותם כלפיו ויראתם אותו מביסים את השטן וגורמים לו לוותר עליהם כליל. רק אנשים כאלו נופלים באמת בנחלת האל וזו מטרתו הסופית של אלוהים בהושעת האדם. אם ברצונם לזכות בישועה וליפול לחלוטין בנחלת האל, על כל חסידי האל לעמוד בפיתויים ובמתקפות, קטנים כגדולים, מצד השטן. בני האדם שיוצאים מפיתויים ומתקפות אלו ומסוגלים להביס לחלוטין את השטן, הם אלה שאלוהים הושיע אותם. כלומר בני האדם שאלוהים הושיע אותם הם אלה שעמדו בניסיונות של אלוהים ושהשטן פיתה והתקיף אותם אינספור פעמים. בני האדם שאלוהים הושיע מבינים את רצונו של אלוהים ואת דרישותיו, הם מסוגלים לקבל ללא עוררין את ריבונותו ואת הסדריו של אלוהים, והם אינם זונחים את הדרך של יראת אל והישמרות מרע לנוכח פיתויי השטן. בני האדם שאלוהים הושיע אותם הם כנים וטובי לב, הם מבחינים בין אהבה לשנאה, יש להם חוש צדק והיגיון, והם מסוגלים לדאוג לאלוהים ולנצור אותו. השטן לא כובל אנשים כאלו. הוא אינו עוקב אחריהם, מאשים אותם או מתעלל בהם – הם חופשיים ומשוחררים לחלוטין. איוב היה אדם חופשי שכזה וזו בדיוק החשיבות של הסיבה לכך ש אלוהים מסר אותו לידי השטן.

השטן התעלל באיוב, אך איוב גם הרוויח חירות נצח ושחרור, והרוויח את הזכות לעולם לא להיחשף עוד להשחתה, להתעללות ולהאשמות של השטן, ובמקום זאת לחיות באור פניו של אלוהים, להיות חופשי ובלתי מרוסן, ולחיות בקרב ברכותיו של אלוהים אליו. איש לא יכול לקחת, או להרוס, או לרכוש את הזכות הזו. היא ניתנה לאיוב בתמורה לאמונתו, נחישותו, ציותו ויראתו את אלוהים. איוב שילם בחייו כדי לזכות בשמחה ואושר על פני האדמה, לזכות בזכות ובזכאות שניתנו מהשמיים והוכרו על הארץ, ולעבוד את הבורא באין מפריע כברוא אל אמיתי על פני האדמה. זו הייתה גם התוצאה הגדולה ביותר של הפיתויים שאיוב עמד בהם.

כשאנשים עדיין לא נושעו, השטן לעתים קרובות מפריע לחייהם ואף שולט בחייהם. במילים אחרות, אנשים שלא נושעו הם אסירי השטן, אין להם חירות, השטן לא ויתר עליהם, הם אינם מוסמכים או זכאים לעבוד את אלוהים, הם נרדפים קשות, והשטן מתקיף אותם באכזריות. לאנשים כאלו אין כל שמחה, אין להם זכות לקיום רגיל, ויתרה מזאת, אין להם כל כבוד. רק אם תעמדו ותילחמו בשטן, תוך שימוש באמונתכם באלוהים, בציותכם כלפיו וביראתכם אותו ככלי נשק בקרב לחיים או למוות נגד השטן, כך שתביסו לחלוטין את השטן ותגרמו לו לסוב לאחור ולפחד בכל פעם שהוא יראה אתכם, כך שיזנח לחלוטין את מתקפותיו והאשמותיו נגדכם – רק אז תזכו באמת בישועה ותצאו לחופשי. אם אתם נחושים להינתק מן השטן לחלוטין, אך אינכם מצוידים בכלי הנשק אשר יעזרו לכם להביס אותו, עדיין תהיו נתונים בסכנה. עם חלוף הזמן, לאחר שתעברו עינויים כה רבים בידי השטן עד שלא יוותר בכם עוד שמץ של כוח, אך עדיין לא תצליחו לשאת עדות, ועדיין לא תשתחררו לחלוטין מהאשמות ומתקפות השטן נגדכם, הרי שתהיה לכם תקווה מעטה בלבד לישועה. בסופו של דבר, כשתוכרז השלמת עבודתו של אלוהים, עדיין תהיו נתונים באחיזתו של השטן, ללא יכולת להימלט, וכך לעולם לא יהיו לכם סיכוי או תקווה. אם כן, המשמעות היא שאנשים כאלה יהיו לחלוטין בשבי השטן.

קבלו את ניסיונותיו של אלוהים, גברו על פיתויי השטן, והניחו לכל כולכם ליפול בנחלתו של אלוהים

במהלך עבודתו של אלוהים, שבה הוא מספק את צורכי האדם ותומך בו, אלוהים מספר לאדם את כל רצונו ודרישותיו ומראה לאדם את מעשיו, את טבעו ואת מה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. המטרה היא לצייד את האדם בשיעור קומה ולאפשר לו לרכוש אמיתות מסוימות מאלוהים בהיותו חסיד אל – אמיתות שהן כלי הנשק שהאדם מקבל מאלוהים כדי להילחם בשטן. כשבידיו הכלים האלה, על האדם לעמוד במבחניו של אלוהים. לאלוהים יש אמצעים ואפיקים רבים לבחינת האדם, אך כל אחד מהם דורש "שיתוף פעולה" מצד אויבו של אלוהים, השטן. כלומר לאחר שהוא נותן לאדם את הכלים ללחום בשטן, אלוהים מוסר את האדם לידי השטן ומאפשר לשטן "לבחון" את שיעור הקומה של האדם. אם האדם יכול להשתחרר מגדודי השטן, אם באפשרותו לברוח כשהשטן מקיף אותו ולהישאר בחיים, האדם יעבור את המבחן. אולם אם האדם אינו מצליח להשתחרר מגדודי השטן ונכנע לו, הוא לא יעבור את המבחן. יהיה אשר יהיה ההיבט שאלוהים בוחן באדם, הקריטריונים לבחינה זו הם אם האדם ניצב איתן בעדותו כשהשטן תוקף ואם האדם זונח את אלוהים ונכנע ומתמסר לשטן כשהוא לוכד אותו. אפשר לומר שיכולתו של האדם לזכות בישועה תלויה ביכולתו לגבור על השטן ולהביס אותו, ויכולתו להשיג חירות תלויה ביכולתו להרים בכוחות עצמו את כלי הנשק שאלוהים נתן לו כדי לגבור על כבלי השטן, ולגרום לשטן לחלוטין לאבד כל תקווה ולהניח לו. אם השטן מאבד כל תקווה ומוותר על מישהו, פירוש הדבר הוא שהשטן לעולם לא ינסה עוד לקחת את אותו אדם מאלוהים, לעולם לא יאשים או יפריע עוד לאדם זה, ולעולם לא יענה או יתקוף אותו עוד ללא רסן. רק אדם כזה ייפול באמת בנחלת האל. זהו כל התהליך שבו אנשים נופלים בנחלת האל.

האזהרה והנאורות שניתנות לדורות הבאים בעדותו של איוב

בו בזמן שבני האדם יבינו את התהליך שבו אלוהים זוכה באדם לחלוטין, הם גם יבינו את המטרות והחשיבות של העובדה שאלוהים הפקיד את איוב בידי השטן. אנשים כבר לא מוטרדים מעינויו של איוב ויש להם הערכה מחודשת לחשיבותו. הם אינם חוששים עוד שמא הם עצמם יחשפו לאותו פיתוי כמו איוב, והם כבר לא מתנגדים לבואם של הניסיונות של אלוהים או דוחים את בואם. אמונתו של איוב, ציותו ועדותו על התגברות על השטן היו מקור לעזרה ועידוד רבים לאנשים. בני האדם רואים באיוב תקווה לישועתם שלהם, והם רואים שבאמצעות אמונה, ציות ויראת אל, אפשר בהחלט להביס את השטן ולגבור עליו. הם רואים שכל עוד הם מקבלים ללא עוררין את ריבונותו של אלוהים ואת הסדריו, ויש להם הנחישות והאמונה לא לזנוח את אלוהים אחרי שהם איבדו הכל, הם יוכלו להמיט חרפה ותבוסה על השטן. בנוסף הם רואים שהם זקוקים רק לנחישות ולהתמדה כדי לעמוד איתנים בעדותם – אפילו אם פירוש הדבר שהם יאבדו את חייהם – כדי שהשטן יפחד וייסוג במהרה. עדותו של איוב היא אזהרה לדורות הבאים, אשר אומרת להם שאם לא יביסו את השטן, הם לעולם לא יוכלו לפטור את עצמם מההאשמות וההפרעות של השטן או להימלט מההתעללות והמתקפות שלו. עדותו של איוב הפכה דורות מאוחרים יותר לנאורים. הנאורות הזו מלמדת אנשים שרק אם הם תמים וישרים ומסוגלים לירוא את אלוהים ולסור מרע, הם יוכלו לשאת עדות אמיצה על אלוהים. רק אם הם יישאו עדות אמיצה על אלוהים, השטן לא יוכל לעולם לשלוט בהם והם יחיו תחת הנחייתו והגנתו של אלוהים – ורק אז הוא יזכה באמת בישועה. אישיותו של איוב ועיסוק חייו ראויים לחיקוי בכל מי שעוסק בישועה. מה שהוא הביא לידי ביטוי במהלך כל חייו והתנהלותו במהלך ניסיונותיו הם אוצר יקר ערך לכל מי שעוסק בחיפוש הדרך של יראת אל והישמרות מרע.

עדותו של איוב מנחמת את אלוהים

אם אני אומר לכם עכשיו שאיוב הוא אדם נפלא, אולי לא תוכלו להעריך את הפירוש הגלום במילים האלה, ואולי לא תוכלו לתפוס את הרגש שמאחורי הדברים האלה שאני אומר. המתינו ליום שבו תחוו ניסיונות כמו של איוב. לאחר שתחוו קשיים וניסיונות שאלוהים סידר לכם אישית, לאחר שתיתנו את כל כולכם ותסבלו השפלות וקשיים, בכדי לגבור על השטן ולשאת עדות על אלוהים לנוכח פיתויים, אתם תוכלו להעריך את משמעות הדברים שאמרתי. באותו זמן, תרגישו שאתם נחותים בהרבה מאיוב, ותרגישו כמה איוב נפלא ושהוא ראוי לחיקוי. בבוא הזמן הזה, תבינו כמה חשובות אותן מילים מופתיות שאיוב אמר עבור מישהו מושחת שחי בימים אלה, ותבינו כמה קשה לבני ימינו להשיג את מה שאיוב השיג. כשתרגישו את הקושי, תעריכו עד כמה לבו של אלוהים חרד ומודאג, תעריכו כמה גבוה המחיר שאלוהים משלם כדי לזכות באנשים כאלה, וכמה יקרים מעשיו ומאמציו של אלוהים למען האנושות. עכשיו, לאחר ששמעתם את הדברים האלה, האם יש לכם הבנה מדויקת והערכה נכונה של איוב? בעיניכם, האם איוב היה אדם תם וישר באמת, אשר ירא את אלוהים וסר מרע? אני סבור שרוב האנשים יאמרו בוודאות "כן", מפני שאף אחד, כולל השטן, לא יכול להתכחש לעובדות של מעשיו וגילויו של איוב. מעשיו וגילויו של איוב הם ההוכחה העוצמתית ביותר לניצחונו על השטן. איוב סיפק את ההוכחה הזו, והיא הייתה העדות הראשונה שאלוהים קיבל. לפיכך, כשאיוב ניצח בפיתויי השטן ונשא עדות על אלוהים, אלוהים ראה באיוב תקווה, ואיוב ניחם את לבו. מאז הבריאה ועד איוב, זו הייתה הפעם הראשונה שאלוהים באמת חווה נחמה ואת המשמעות של קבלת נחמה מהאדם, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה עדות אמיתית שנישאה למענו, וזכה בה.

אין לי ספק שלאחר שאנשים רבים שמעו על עדותו של איוב ותיאורים של היבטים שונים שלו, יהיו להם תוכניות לדרך שלפניהם. בנוסף, אין לי ספק שרוב האנשים שמלאים חרדה ופחד יתחילו אט-אט להירגע בגופם ובנפשם ויתחילו לחוש הקלה, לאט-לאט...

הפסוקים הבאים הם גם תיאורים של איוב. בואו נמשיך לקרוא.

4. איוב שמע על אלוהים לשמע אוזן

איוב ט' 11 הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה וְ֝יַחֲלֹ֗ף וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ.

איוב כ"ג 8-9 הֵ֤ן קֶ֣דֶם אֶהֱלֹ֣ךְ וְאֵינֶ֑נּוּ וְ֝אָח֗וֹר וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ׃ שְׂמֹ֣אול בַּעֲשֹׂת֣וֹ וְלֹא־אָ֑חַז יַעְטֹ֥ף יָ֝מִ֗ין וְלֹ֣א אֶרְאֶֽה.

איוב מ"ב 2-6 יָ֭דַעְתִּי כִּי־כֹ֣ל תּוּכָ֑ל וְלֹא־יִבָּצֵ֖ר מִמְּךָ֣ מְזִמָּֽה׃ מִ֤י זֶ֨ה ׀ מַעְלִ֥ים עֵצָ֗ה בְּֽלִ֫י דָ֥עַת לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע׃ שְֽׁמַֽע־נָ֭א וְאָנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃ לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ׃ עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר.

על אף שאלוהים לא התגלה לאיוב, איוב מאמין בריבונותו של אלוהים

מהי האמת שבמילים אלה? האם מישהו מכם הבין שיש כאן עובדה? ראשית, כיצד איוב ידע שאלוהים קיים? ואיך הוא ידע שאלוהים מושל בשמיים ובארץ ובכל צבאם? ישנו פסוק שעונה על שתי השאלות האלה: "לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ׃ עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר" (איוב מ"ב 5-6). מהדברים הללו אנחנו למדים שבמקום לראות את אלוהים בעיניו, איוב למד עליו מאגדות. בנסיבות האלה, הוא עלה על הדרך של להיות חסיד של אלוהים, ולאחר מכן הוא אישר את קיומו של אלוהים בחייו ובכל הדברים. יש כאן עובדה בלתי ניתנת לערעור – מהי? למרות יכולתו ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע, איוב מעולם לא ראה את אלוהים. האם איוב לא היה בכך כמו בני זמננו? איוב מעולם לא ראה את אלוהים, וההשלכה של זה הייתה שעל אף שהוא שמע עליו, הוא לא ידע איפה אלוהים נמצא, מה טיבו ומה הוא עושה, שהם גורמים סובייקטיביים. מבחינה אובייקטיבית, על אף שהוא היה חסיד של אלוהים, אלוהים מעולם לא נגלה אליו ולא דיבר אליו. האין זו עובדה? על אף שאלוהים לא דיבר אל איוב ולא ציווה עליו, איוב ראה את קיומו של אלוהים וחזה בריבונותו בכל הדברים ובאגדות שבהן איוב שמע על אלוהים לשמע אוזן, ולאחר מכן הוא החל בחיים של יראת אל והישמרות מרע. אלו היו המקורות והתהליכים שבאמצעותם איוב היה חסיד של אלוהים. אך בלי קשר לשאלה כיצד הוא ירא את אלוהים וסר מרע, ובלי קשר לשאלה כיצד הוא דבק בהגינותו, אלוהים בכל זאת מעולם לא נגלה אליו. בואו נקרא את הפסוק הזה. הוא אמר, "הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה וְ֝יַחֲלֹ֗ף וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ" (איוב ט' 11). מה שנאמר בדברים האלה הוא שייתכן שאיוב חש את אלוהים סביבו וייתכן שלא, אך הוא מעולם לא יכול היה לראות את אלוהים. היו זמנים שבהם הוא דמיין את אלוהים עובר לפניו, או פועל, או מנחה את האדם, אך הוא מעולם לא ידע. אלוהים פוקד את האדם ברגע הכי פחות צפוי. האדם לא יודע מתי אלוהים פוקד אותו או היכן, כיוון שהאדם אינו יכול לראות את אלוהים. לכן, עבור האדם, אלוהים נסתר ממנו.

אמונתו של איוב אינה מתערערת משום שאלוהים נסתר מפניו

בפסוקים הבאים, איוב אומר, "הֵ֤ן קֶ֣דֶם אֶהֱלֹ֣ךְ וְאֵינֶ֑נּוּ וְ֝אָח֗וֹר וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ׃ שְׂמֹ֣אול בַּעֲשֹׂת֣וֹ וְלֹא־אָ֑חַז יַעְטֹ֥ף יָ֝מִ֗ין וְלֹ֣א אֶרְאֶֽה" (איוב כ"ג 8-9). מהתיאור הזה, אנחנו למדים שבחוויותיו של איוב, אלוהים היה נסתר מעיניו כל הזמן. אלוהים לא נגלה אליו ולא דיבר אליו בגלוי, אך בלבו איוב היה בטוח בקיומו של אלוהים. הוא תמיד האמין שייתכן שאלוהים מתהלך לפניו או פועל לצדו, ושעל אף שהוא אינו מסוגל לראותו, אלוהים תמיד לידו ומושל בכל כולו. איוב מעולם לא ראה את אלוהים, אך הוא היה מסוגל להישאר נאמן לאמונתו, מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות. מדוע אף אחד אחר לא הצליח? מכיוון שאלוהים לא דיבר אל איוב ולא נגלה אליו, ואם הוא לא היה מאמין באמת, הוא לא יכול היה להמשיך ולהתמיד בדרך של יראת אל והישמרות מרע. האין זו אמת? מה אתם מרגישים כשאתם קוראים שאיוב אמר את הדברים האלה? האם אתם מרגישים שתומתו ויושרו של איוב וצדיקותו לפני אלוהים הם אמיתיים ואינם הגזמה מצד אלוהים? על אף שאלוהים התייחס לאיוב כמו לאנשים אחרים ולא נגלה או דיבר אליו, איוב עדיין התמיד בהגינותו, עדיין האמין בריבונותו של אלוהים, ויתרה מזאת, הוא לעתים קרובות העלה עולות והתפלל אל אלוהים, כתוצאה מחששו לפגוע באלוהים. ביכולתו של איוב לירוא את אלוהים מבלי לראותו, אנחנו רואים עד כמה הוא אהב דברים חיוביים וכמה אמונתו הייתה יציבה וממשית. הוא לא התכחש לקיומו של אלוהים משום שאלוהים היה נסתר מפניו, והוא לא איבד את אמונתו או זנח את אלוהים משום שהוא מעולם לא ראה אותו. במקום זאת, מתוך עבודתו הנסתרת של אלוהים בשליטה על הכל, הוא הבין את קיומו של אלוהים וחש את ריבונותו ועוצמתו. הוא לא ויתר על יושרו משום שאלוהים נחבא ולא זנח את הדרך של יראת אל והישמרות מרע משום שאלוהים מעולם לא נגלה אליו. איוב מעולם לא ביקש מאלוהים להיראות אליו בגלוי כדי להוכיח את קיומו, משום שהוא כבר חזה בריבונותו של אלוהים בקרב כל הדברים, ומשום שהוא האמין שהוא זכה לברכותיו וחסדיו של אלוהים שאחרים לא זכו להם. על אף שאלוהים נותר חבוי ממנו, אמונתו של איוב מעולם לא התערערה. לכן, הוא קצר פירות שלא היו לאף אחד אחר: אישורו של אלוהים וברכתו.

איוב מברך את שמו של יהוה ואינו חושב על ברכות או אסונות

ישנה עובדה שאף פעם לא מתייחסים אליה בסיפורי כתבי הקודש על איוב, ובכך נתמקד היום. על אף שאיוב מעולם לא ראה את אלוהים ולא שמע את דברי האל במו אוזניו, היה לאלוהים מקום בלבו. ומה הייתה גישתו של איוב לאלוהים? גישתו הייתה, כפי שצוין קודם, "יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ". ברכתו את שם יהוה הייתה ללא תנאי, ללא תלות בהקשר וללא סיבה. אנחנו רואים שאיוב נתן את לבו לאלוהים ואפשר לאלוהים למשול בו. כל מה שהוא חשב, כל מה שהוא החליט וכל מה שהוא תכנן בלבו נפרש לפני אלוהים, ולא הוסתר ממנו. לבו לא עמד בניגוד לאלוהים והוא מעולם לא ביקש מאלוהים לעשות דבר למענו או לתת לו דבר והוא לא החזיק בתשוקות ראוותניות להרוויח דבר מה מעבודתו את אלוהים. איוב לא דיבר על עסקאות חליפין עם אלוהים ולא ביקש או דרש ממנו דבר. שבחיו לשם יהוה נבעו מהעוצמה והסמכות הרבות של אלוהים בשליטתו בכל, ולא היו תלויים בקבלת ברכות או ספיגת אסונות. הוא האמין שבלי קשר לשאלה אם אלוהים מברך אנשים או ממיט עליהם אסון, עוצמתו של אלוהים וסמכותו לא ישתנו. לכן, בלי קשר לנסיבות, תמיד יש להלל את שמו של אלוהים. ברכתו של אלוהים לאדם נובעת מריבונותו של אלוהים וכשאסון פוקד את האדם, גם זה נובע מריבונותו של אלוהים. עוצמתו של אלוהים וסמכותו מושלים בכל כולו של האדם ומסדרים אותו. השינויים הבלתי צפויים שהם חלק מגורל האדם הם ביטוי של עוצמתו של אלוהים וסמכותו, ובלי קשר לנקודת המבט, יש לברך את שמו של יהוה. זה מה שאיוב חווה והכיר במהלך שנות חייו. כל מחשבותיו ופעולותיו של איוב הגיעו לאוזניו של אלוהים ובאו לפניו, ונראו בעיניו של אלוהים כחשובות. אלוהים הוקיר את ההיכרות הזו עם איוב ונצר את איוב על כך שהיה לו לב כזה. הלב הזה המתין לצוויו של אלוהים תמיד ובכל מקום, ובלי קשר לזמן או למקום, הוא תמיד ברך את כל מה שקרה לו. איוב לא דרש דבר מאלוהים. מה שהוא דרש מעצמו היה להמתין, לקבל, להתמודד ולהישמע לכל ההסדרים שבאו מאלוהים. איוב האמין שזו חובתו, וזה בדיוק מה שאלוהים רצה. איוב מעולם לא ראה את אלוהים ולא שמע אותו מדבר, מצווה, מלמד או מורה לו דבר מה. במילים של ימינו, העובדה שהוא ידע דברים כאלה ושהייתה לו גישה כזו לאלוהים מבלי שאלוהים נתן לו נאורות, הנחייה או תמיכה בנוגע לאמת היא דבר רב ערך, ועצם העובדה שהוא הפגין דברים כאלה הספיקה לאלוהים, ואלוהים שיבח והוקיר את עדותו. איוב מעולם לא ראה או שמע את אלוהים עצמו אומר לו דברי לימוד, אך עבור אלוהים, לבו והוא עצמו היו יקרי ערך הרבה יותר מאותם אנשים שמסוגלים לדבר רק על תיאוריות עמוקות בפני אלוהים, שמסוגלים רק להתרברב ולדבר על הקרבת קורבנות בפניו, אך מעולם לא באמת הכירו או יראו את אלוהים. זאת מפני שלבו של איוב היה טהור ולא נסתר מאלוהים, שאנושיותו הייתה כנה וטובת לב, ושהוא אהב צדק ודברים חיוביים. רק אדם בעל לב ואנושיות כאלה מסוגל לצעוד בדרכו של אלוהים, לירוא אותו ולסור מרע. אדם כזה יכול לראות את ריבונותו של אלוהים, לראות את סמכותו ואת עוצמתו ומסוגל להשיג ציות לריבונותו והסדריו. רק אדם כזה יכול באמת להלל את שמו של אלוהים. זאת מכיוון שלא עניין אותו אם אלוהים יברך אותו ימיט עליו אסון, מכיוון שהוא יודע שהכל נשלט בידו של אלוהים ושאם האדם דואג, זה סימן לאיוולת, נבערות וחוסר היגיון, לספק בנוגע לעובדת ריבונותו של אלוהים על הכל ולאי-יראת האל. ידיעתו של איוב הייתה בדיוק מה שאלוהים רצה. אם כן, האם היה לאיוב ידע תיאורטי רב יותר על אלוהים מאשר לכם? מכיוון שעבודת אלוהים ואמירותיו באותה עת היו מעטות, לא היה קל לצבור ידע לגביו. הישג שכזה מצד איוב לא היה דבר של מה בכך. הוא לא חווה את עבודתו של אלוהים ומעולם לא שמע אותו מדבר ולא ראה את פניו. העובדה שהייתה לו גישה שכזו לאלוהים הייתה לחלוטין תוצאה של אנושיותו ועיסוקו האישי – אנושיות ועיסוק שאינם מצויים בבני ימינו. לפיכך, בעידן ההוא, אלוהים אמר, "אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר". בעידן ההוא, אלוהים כבר נתן הערכה כזו לגביו והגיע למסקנה כזו. עד כמה יהיה הדבר נכון יותר כיום?

על אף שאלוהים נסתר מן האדם, מעשיו בקרב כל הדברים מספיקים כדי שהאדם יכיר אותו

איוב לא ראה את פני אלוהים ולא שמע דברים מפיו, לא כל שכן חווה אישית את עבודתו של אלוהים, אך כולם רואים את יראתו את אלוהים ואת עדותו במהלך ניסיונותיו, ואלוהים אוהב אותן, מתמוגג מהן ומשבח אותן. אנשים מקנאים בהן ומעריצים אותן, ויתרה מזאת, הם שרים בשבחן. לא היה דבר אדיר או יוצא דופן בחייו: בדיוק כמו כל אדם רגיל, הוא חי חיים בלתי מרשימים. הוא יצא לעבודה עם הזריחה וחזר הביתה לנוח עם השקיעה. ההבדל הוא שבמהלך אותם עשורים בלתי מיוחדים, הוא רכש תובנות על דרכו של אלוהים והבין את ריבונותו ועוצמתו האדירות של אלוהים כפי שלא עשה אף אדם אחר. הוא גם לא היה חכם יותר מכל אדם רגיל, חייו לא היו עזים במיוחד, ויתרה מזאת, לא היו לו כישורים מיוחדים ונסתרים. אולם הייתה לו אישיות שהייתה כנה, טובת לב, וישרה – אישיות שאהבה הוגנות וצדק ודברים חיוביים, אשר דבר מהם אינו מצוי בידי מרבית האנשים הרגילים. הוא הבחין בין אהבה לשנאה, היה לו חוש צדק, הוא היה מתמיד ובלתי מתפשר והקדיש תשומת לב מרבית לפרטים במחשבותיו. לפיכך, במהלך זמנו הבלתי מיוחד על פני האדמה הוא ראה את כל הדברים יוצאי הדופן שאלוהים עשה וראה את הגדולה, הקדושה והצדק של אלוהים, הוא ראה את דאגתו של אלוהים, את חסדו ואת הגנתו על האדם, והוא ראה את המכובדות והסמכות של האל העליון. הסיבה הראשונה לכך שאיוב היה מסוגל להשיג את הדברים הללו, שהיו מעבר להישג ידו של כל אדם רגיל, הייתה שלבו היה טהור, שלבו היה שייך לאלוהים ושהבורא הוביל אותו. הסיבה השנייה הייתה עיסוקו: עיסוקו בחיפוש בהפיכה למושלם וללא רבב – הפיכה למישהו שעומד ברצון שמיים, שאלוהים אוהב אותו ושסר מרע. איוב החזיק בכל הדברים הללו ועסק בחיפוש אחריהם, מבלי שהוא היה מסוגל לראות את אלוהים או לשמוע את דבריו. על אף שהוא מעולם לא ראה את אלוהים, הוא למד להכיר את האמצעים שבהם אלוהים מושל בכל, והבין את החוכמה שבה אלוהים עושה זאת. על אף שאיוב מעולם לא שמע את הדברים שאלוהים אמר, הוא ידע שהמעשים של גמול לאדם ולקיחה ממנו באים כולם מאלוהים. על אף ששנות חייו לא היו שונות מאלה של כל אדם רגיל, הוא לא אפשר לחוסר הייחוד של חייו להשפיע על היכרותו עם ריבונותו של אלוהים על הכל, או להשפיע על הליכתו בדרך של יראת אל והישמרות מרע. בעיניו, חוקי כל הדברים מלאים במעשיו של אלוהים, וריבונותו של אלוהים נראית בכל חלק מחיי האדם. הוא לא ראה את אלוהים, אך הוא היה מסוגל להבין שמעשיו של אלוהים נמצאים בכל מקום. במהלך זמנו חסר הייחוד על פני האדמה, בכל פינה בחייו הוא יכול היה לראות ולהבין את מעשיו הנפלאים ויוצאי הדופן של אלוהים ולראות את הסדריו הנפלאים. הנסתרות והשתיקה של אלוהים לא עכבו את האופן שבו איוב הבין את מעשיו של אלוהים, ולא השפיעו על הידע שלו על ריבונותו של אלוהים על הכל. חייו היו הגשמה של הריבונות וההסדרים של אלוהים, הנחבא בקרב כל הדברים, במהלך חייו היום-יומיים. בחיי היום-יום שלו, הוא גם שמע והבין את קול לבו של אלוהים, ואת דברי האל, הדומם בקרב כל הדברים, אך מביע את קול לבו ואת דבריו בכך שהוא שולט בחוקי כל הדברים. אם כן, אתם רואים שאם לאנשים יהיו אותה אנושיות ואותו עיסוק כמו לאיוב, הם יוכלו לרכוש את אותה הבנה ואותו ידע כמו איוב ולרכוש את אותה הבנה ואותו ידע על ריבונותו של אלוהים על הכל כמו איוב. אלוהים לא נגלה לאיוב ולא דיבר אליו, אך איוב היה מסוגל להיות תם וישר וירא אלוהים וסר מרע. במילים אחרות, מבלי שאלוהים נגלה או דיבר לאדם, מעשיו של אלוהים בקרב הכל וריבונותו על הכל מספיקים לאדם כדי להפוך אותו למודע לקיומו של אלוהים, לעוצמתו ולסמכותו. עוצמתו וסמכותו של אלוהים מספיקות לגרום לאדם הזה ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע. מכיוון שאדם רגיל כמו איוב היה מסוגל לירוא את אלוהים ולסור מרע, כל אדם רגיל שהוא חסיד של אלוהים אמור להיות מסוגל לכך. על אף שהדברים הללו עשויים להישמע כהיקש הגיוני, הדבר אינו סותר את חוקי הדברים. אך העובדות אינן תואמות את המצופה: יראת אל והישמרות מרע, כך נראה, הן נחלתו של איוב בלבד. לשמע המילים "ירא אלוהים וסר מרע", אנשים חושבים שרק איוב אמור לנהוג כך, כאילו הדרך הזו סומנה בשמו של איוב ואין לה קשר לאחרים. הסיבה לכך ברורה: מכיוון שרק לאיוב הייתה אישיות כנה, טובת לב וישרה, אשר אהבה הוגנות וצדק ודברים חיוביים, רק איוב יכול היה ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע. ודאי הבנתם כולכם את המשמעות כאן – והיא שמכיוון שלאיש אין אנושיות כנה, טובת לב וישרה, אשר אוהבת הוגנות וצדק ודברים חיוביים, איש לא יכול לירוא את אלוהים ולסור מרע. לפיכך, איש לא יכול לזכות בשמחתו של אלוהים או לעמוד איתן בניסיונות. בנוסף, פירוש הדבר הוא שלמעט איוב, כל האנשים עדיין כבולים ולכודים בידי השטן, ושכולם מואשמים, מותקפים ועוברים התעללות בידיו. כולם בני האדם ש השטן מנסה לבלוע, וכולם נטולי חירות – אסירים שנשבו בידי השטן.

אם לבו של האדם עוין את אלוהים, כיצד הוא יכול לירוא את אלוהים ולסור מרע?

מאחר שלבני ימינו אין אותה אנושיות כמו לאיוב, מה לגבי מהות טבעם וגישתם לאלוהים? האם הם יראים את אלוהים? האם הם סרים מרע? אפשר לסכם בשתי מילים את בני האדם ש אינם יראים את אלוהים או סרים מרע: אויבי האל. אתם אומרים את המילים האלה לעתים קרובות, אך מעולם לא ידעתם את פירושן האמיתי. למילים "אויבי האל" ישנה מהות: הכוונה היא לא שאלוהים רואה באדם אויב, כי אם שהאדם רואה באלוהים אויב. ראשית, כאשר אנשים מתחילים להאמין באלוהים, למי מהם אין מטרות, מניעים ושאיפות משלו? על אף שחלק אחד בהם מאמין בקיומו של אלוהים וראה את קיומו, אמונתם באלוהים עדיין מכילה את המניעים האלה ומטרתם הסופית היא להאמין באלוהים כדי לקבל את ברכותיו ואת הדברים שהם רוצים. בחוויות חייהם של אנשים, לעתים קרובות, הם חושבים לעצמם, "ויתרתי על המשפחה והקריירה שלי למען אלוהים, ומה הוא נתן לי בתמורה? עליי לחשב ולאשר זאת – האם קיבלתי ברכות כלשהן לאחרונה? נתתי הרבה לאורך הזמן, רצתי וסבלתי הרבה – האם אלוהים גמל לי בהבטחות כלשהן? האם הוא זכר את מעשיי הטובים? מה יהיה סופי? האם אוכל לקבל את ברכותיו של אלוהים?"... כל אדם עושה חישובים כאלה בלבו באופן מתמשך ודורש דרישות מאלוהים בהתאם למניעיו, שאיפותיו והתפיסה שלו שכל דבר הוא עסקת חליפין. כלומר, בלבו, האדם תמיד בוחן את אלוהים, תמיד מתכנן תוכניות לגבי אלוהים, תמיד משמיע טיעונים בפני אלוהים לגבי סופו האישי, ומנסה לחלץ הצהרה מפיו של אלוהים, כדי לראות האם אלוהים יוכל למלא את רצונו. באותו הזמן שהוא מחפש אחר אלוהים, האדם אינו מתייחס לאלוהים כאל אלוהים. האדם תמיד ניסה לעשות עסקאות עם אלוהים, דרש ממנו דברים ללא-הרף ואף דחק בו בכל צעד, בניסיון לקחת את כל היד כשניתנה לו רק אצבע. בו-בזמן שהוא מנסה לעשות עסקאות עם אלוהים, האדם גם מתווכח עמו. יש אפילו אנשים שכאשר פוקדים אותם ניסיונות או כשהם נקלעים לסיטואציות מסוימות, הם לעתים קרובות נעשים חלשים, פסיביים ומרושלים בעבודתם, ומלאי תלונות נגד אלוהים. מרגע שהאדם החל לראשונה להאמין באלוהים, הוא חשב את אלוהים לקרן שפע ולכלי לכל מטרה. נדמה שהוא חשב את עצמו לנושה הגדול ביותר של אלוהים, כאילו הניסיון להשיג ברכות והבטחות מאלוהים היה זכותו וחובתו הטבעיות, בעוד שבאחריותו של אלוהים להגן על האדם, לדאוג לו ולספק את צרכיו. זו ההבנה הבסיסית של "אמונה באלוהים" של כל מי שמאמין באלוהים וזו הבנתו העמוקה ביותר לגבי האמונה באלוהים. ממהות אופיו של האדם ועד לעיסוקו הסובייקטיבי, אין דבר אשר מתייחס ליראת אל. מטרת האדם באמונתו באלוהים לא יכולה הייתה להיות קשורה לעבודת אלוהים. כלומר האדם מעולם לא הביא בחשבון ולא הבין שאמונה באלוהים מצריכה יראה מאלוהים וסגידה לו. לאור התנאים האלה, מהות האדם ברורה. מהי המהות הזו? המהות היא שלבו של האדם זדוני, מסתיר בוגדנות וערמומיות, לא אוהב הוגנות וצדק ודברים חיוביים ובזוי ותאב בצע. לב האדם לא יכול להיות סגור יותר בפני אלוהים. הוא לא מסר אותו לאלוהים כלל. אלוהים מעולם לא ראה את לבו האמיתי של האדם, והאדם מעולם לא עבד אותו. בלי קשר למחיר שאלוהים משלם, לעבודה שהוא עושה ולדברים שהוא מספק לאדם, האדם נותר עיוור ואדיש לכך לחלוטין. האדם מעולם לא נתן את לבו לאלוהים – הוא רק רוצה לשמור על לבו בעצמו, לקבל החלטות בעצמו. המשמעות הסמויה כאן היא שהאדם אינו רוצה ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע, או להישמע לריבונותו של אלוהים ולהסדריו וגם אינו רוצה לעבוד את אלוהים כאלוהים. זהו מצב האדם כיום. כעת, בואו נביט שוב באיוב. ראשית, האם הוא עשה עסק עם אלוהים? האם היו לו מניעים נסתרים בדבקותו בדרך של יראת אל והישמרות מרע? באותו הזמן, האם אלוהים דיבר עם מישהו על הקץ שיבוא? באותו הזמן, אלוהים לא הבטיח דבר לאיש על הקץ, וזה היה הרקע שמאחורי יכולתו של איוב לירוא את אלוהים ולסור מרע. האם בני ימינו עומדים בהשוואה לאיוב? ישנה שונות רבה מדי – הם בליגות שונות. על אף שאיוב לא ידע הרבה על אלוהים, הוא מסר את לבו לאלוהים, ולבו היה שייך לאלוהים. הוא מעולם לא עשה עסק עם אלוהים ולא היו לו תאוות או דרישות ראוותניות מאלוהים. במקום זאת, הוא האמין ש"יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח". זה מה שהוא ראה והשיג מדבקותו בדרך של יראת אל והישמרות מרע במשך שנות חייו הרבות. באותו אופן, הוא השיג גם את התוצאה המיוצגת במילים "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל". שני המשפטים הללו היו הדברים שהוא ראה ולמד להכיר כתוצאה מגישת הציות שלו לאלוהים במהלך חוויות חייו. הם היו גם הכלים העוצמתיים ביותר שהיו לו כדי לנצח במהלך פיתויי השטן והם היו היסוד שעליו הוא עמד איתן בעדותו על אלוהים. בנקודה זו, האם אתם מדמיינים את איוב כאדם נפלא? האם אתם מקווים להיות בני אדם כאלה? האם אתם חוששים מהכורח לעמוד בפיתויי השטן? האם אתם נחושים להתפלל לאלוהים שהוא יחשוף אתכם לאותם ניסיונות כמו איוב? ללא ספק, רוב האנשים לא היו מעיזים להתפלל לדברים כאלה. אם כן, ברור שאמונתכם קטנה באופן מעורר רחמים. בהשוואה לאיוב, אמונתכם פשוט אינה ראויה לאזכור. אתם אויבי האל, אינכם יראים את אלוהים, אינכם מסוגלים לעמוד איתנים בעדותכם לאלוהים ואינכם מסוגלים לגבור על המתקפות, ההאשמות והפיתויים של השטן. מה הופך אתכם למוסמכים לקבל הבטחות מאלוהים? לאחר ששמעתם את הסיפור של איוב והבנתם את כוונתו של אלוהים בהושעת האדם ואת המשמעות של ישועת האדם, האם יש לכם עכשיו האמונה לקבל את אותם ניסיונות כמו איוב? האם לא צריכה להיות לכם מידת מה של נחישות כדי לאפשר לכם ללכת בדרך של יראת אל והישמרות מרע?

אל תחששו מניסיונותיו של אלוהים

לאחר שאלוהים קיבל עדות מאיוב בעקבות סיום ניסיונותיו, הוא החליט לזכות בקבוצה – או ביותר מקבוצה – של אנשים כמו איוב. עם זאת, הוא החליט לעולם לא להניח עוד לשטן לתקוף או להתעלל באף אדם נוסף באותם אמצעים שבהם הוא פיתה את איוב, תקף אותו והתעלל בו, על-ידי התערבות עם אלוהים. אלוהים לעולם לא הרשה לשטן שוב לנהוג כך באדם, שהוא חלש, אווילי ונבער – היה די בכך שהשטן פיתה את איוב! מניעת השטן מהתעללות באנשים כרצונו היא חסד של אלוהים. עבור אלוהים, היה מספיק שאיוב סבל פיתוי ועינויים מיד השטן. אלוהים לא הניח לשטן לעולם לעשות כך שוב, משום שהחיים וכל דבר השייך לחסידי האל נמשלים ומתוזמרים בידיו של אלוהים, והשטן אינו זכאי לתמרן את נבחרי אלוהים כרצונו – זו נקודה שחייבת להיות ברורה לכם! לאלוהים אכפת מחולשת האדם והוא מבין את אווילותו ונבערותו. על אף שכדי שהאדם יוכל לזכות בישועה מלאה, על אלוהים למסור אותו לידי השטן, אלוהים אינו מוכן לאפשר לשטן לשטות באדם ולהתעלל בו, והוא אינו רוצה לראות את האדם סובל תמיד. אלוהים ברא את האדם והעובדה שאלוהים ישלוט בכול ויסדר הכול בקשר לאדם נקבעה על ידי השמיים והוכרה על ידי האדמה. זו אחריותו של אלוהים וזו הסמכות שעמה אלוהים מושל בכל! אלוהים לא מרשה לשטן להתעלל באדם ולהתנכל לו כרצונו, הוא לא מרשה לשטן להשתמש באמצעים שונים כדי להוליך שולל את האדם. יתרה מזאת, הוא לא מרשה לשטן להתערב בריבונותו של אלוהים על האדם, ולא מתיר לשטן לרמוס ולהרוס את החוקים שבאמצעותם אלוהים מושל בכל, שלא לדבר על עבודתו האדירה של אלוהים בניהול האנושות ובהושעתה! בני האדם שאלוהים רוצה להושיע ובני האדם שמסוגלים לשאת עדות על אלוהים הם הליבה וההתממשות של העבודה של תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים, כמו גם המחיר של מאמציו בששת אלפי שנות עבודתו. איך ייתכן שאלוהים ימסור את בני האדם האלה לשטן כלאחר יד?

לעתים קרובות, אנשים דואגים וחוששים מניסיונות אלוהים, אולם בכל עת הם חיים במלכודות השטן ובשטח מסוכן שבו השטן מתקיף אותם ומתעלל בהם – ובכל זאת, הם לא מפחדים ולא חוששים. מה קורה כאן? אמונת האדם באלוהים מוגבלת רק לדברים שהוא מסוגל לראות. אין לו שמץ של הערכה לאהבתו ודאגתו של אלוהים לאדם, או להערכה ולרוך שאלוהים מפגין כלפיו. מלבד מעט חרדה וחשש מניסיונותיו של אלוהים, משיפוטו, מייסוריו, ממלכותיותו ומחמתו, לאדם אין ולו הבנה קלושה של כוונותיו הטובות של אלוהים. לשמע האזכור של ניסיונות, אנשים מרגישים שלאלוהים יש מניעים נסתרים, ויש אפילו כאלה שמאמינים שלאלוהים יש כוונות רעות, מבלי שיהיו מודעים למה שאלוהים עושה להם בפועל. לפיכך, בה בעת שהם מייללים על ציות לריבונותו של אלוהים והסדריו, הם עושים ככל יכולתם להתנגד לריבונותו של אלוהים על האדם והסדריו עבור האדם. זאת משום שהם מאמינים שאם הם לא ייזהרו, אלוהים יוליך אותם שולל; שאם הם לא ישמרו על אחיזה בגורלם שלהם, אלוהים עלול לקחת את כל מה שיש להם, וחייהם עלולים אף להסתיים. האדם נמצא במחנה השטן, אך הוא לעולם אינו חושש שהשטן יתעלל בו. השטן מתעלל בו, אך האדם לעולם אינו חושש ליפול בשבי השטן. הוא חוזר ואומר שהוא מקבל את ישועתו של אלוהים, אך הוא מעולם לא נתן אמון באלוהים ולא האמין שאלוהים יושיע את האדם באמת מציפורני השטן. אם האדם מסוגל היה להתמסר כמו איוב לתזמורי אלוהים והסדריו, ויכול היה לתת את כל הווייתו בידו של אלוהים, האם אז לא יהיה סופו של האדם כסופו של איוב – קבלת ברכות מאלוהים? אם האדם מסוגל לקבל את שלטונו של אלוהים ולהתמסר לו, מה הוא יכול להפסיד? לפיכך, אני מציע שתיזהרו בפעולותיכם ובכל מה שעומד לפקוד אתכם. אל תהיו נמהרים ופזיזים, ואל תתייחסו לפי דמכם החם או מזגכם, או בהתאם לדמיונותיכם ולתפיסותיכם אל אלוהים ואל אנשים, עניינים או חפצים שהוא סידר עבורכם. עליכם להיות זהירים במעשיכם ולהתפלל ולחפש יותר, כדי להימנע מלעורר את חמתו של אלוהים. זכרו זאת!

כעת, נראה מה היה מצבו של איוב אחרי ניסיונותיו.

5. איוב לאחר ניסיונותיו

איוב מ"ב 7-9 וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֔יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃ וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃ וַיֵּלְכוּ֩ אֱלִיפַ֨ז הַתֵּֽימָנִ֜י וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֗י צֹפַר֙ הַנַּ֣עֲמָתִ֔י וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם יְהוָ֑ה וַיִּשָּׂ֥א יְהוָ֖ה אֶת־פְּנֵ֥י אִיּֽוֹב.

איוב מ"ב 10 וַֽיהוָ֗ה שָׁ֚ב אֶת־ שְׁב֣וּת אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ וַ֧יֹּסֶף יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה.

איוב מ"ב 12 וַֽיהוָ֗ה בֵּרַ֛ךְ אֶת־אַחֲרִ֥ית אִיּ֖וֹב מֵרֵאשִׁת֑וֹ וַֽיְהִי־ל֡וֹ אַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר אֶ֜לֶף צֹ֗אן וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ גְּמַלִּ֔ים וְאֶֽלֶף־צֶ֥מֶד בָּקָ֖ר וְאֶ֥לֶף אֲתוֹנֽוֹת.

איוב מ"ב 17 וַיָּ֣מָת אִיּ֔וֹב זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֥ע יָמִֽים.

אלוהים מביט בהוקרה בבני האדם היראים את אלוהים וסרים מרע, בעוד שהאווילים נתפסים כנחותים בעיני אלוהים

באיוב מ"ב 7-9, אלוהים אומר שאיוב הוא עבדו. שימושו במושג "עבד" ביחס לאיוב מראה את חשיבותו של איוב בלבו של אלוהים. על אף שאלוהים לא התייחס לאיוב בביטוי מכובד יותר, לא הייתה לכינוי הזה כל השפעה על חשיבותו של איוב בלבו של אלוהים. "עבד" כאן הוא כינויו של אלוהים לאיוב. התייחסויותיו המרובות של אלוהים ל"עבדי, איוב" מראות עד כמה היה שבע רצון מאיוב ועל אף שאלוהים לא דיבר על פירוש המילה "עבד", הגדרת אלוהים למילה "עבד" מובנת מדבריו בפסוק הבא מכתבי הקודש. אלוהים אמר תחילה לאליפז התימני: "חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֔יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב". דברים אלה הם הפעם הראשונה שאלוהים אמר בגלוי לאנשים שהוא מקבל את כל מה שאיוב עשה ואמר אחרי שאלוהים ניסה אותו, והפעם הראשונה שהוא אישר בגלוי את הדיוק והנכונות של כל שאיוב עשה ואמר. אלוהים כעס על אליפז והאחרים, משום דבריהם השגויים והנלעגים, מכיוון שכמו איוב, הם לא יכלו לראות הופעתו של אלוהים או לשמוע את הדברים שהוא אמר בחייהם. עם זאת, לאיוב היה ידע כל כך מדויק על אלוהים, בעוד שהם יכלו רק לנחש בעיוורון על אלוהים, בעודם מפרים את רצון האל ומותחים את סבלנותו בכל מעשיהם. כתוצאה מכך, בה בעת שהוא קיבל את כל מה שאיוב עשה ואמר, אלוהים נמלא חמה כלפי האחרים, משום שלא רק שהוא לא ראה בהם כל מציאות של יראת אל, אלא שהוא גם לא שמע דבר מיראת אל בדיבורם. לכן, אלוהים המשיך ודרש מהם את הדרישות הבאות: "וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה". בפסוק הזה, אלוהים אומר לאליפז ולאחרים לעשות דבר מה שיכפר על חטאיהם, משום שאיוולתם הייתה חטא ליהוה אלוהים, וכך היה עליהם להעלות עולות כדי לתקן את שגיאותיהם. עולות לאלוהים מועלות לעתים קרובות, אולם מה שחריג בעולות האלה הוא שהן הוקרבו לאיוב. איוב היה מקובל על אלוהים מכיוון שהוא נשא עדות על אלוהים במהלך ניסיונותיו. מצד שני, החברים האלה של איוב נחשפו במהלך ניסיונותיו. משום איוולתם, אלוהים גינה אותם, והם עוררו את חמתו של אלוהים ומגיע להם שאלוהים יעניש אותם – יעניש אותם בהעלאת עולות לפני איוב – שלאחריהן איוב התפלל למענם כדי להפיג את חמתו של אלוהים ואת עונשיו להם. כוונתו של אלוהים הייתה להמיט עליהם חרפה, משום שהם לא יראו את אלוהים ולא סרו מרע, ומפני שהם גינו את הגינותו של איוב. מבחינה אחת, אלוהים אמר להם שהוא לא קיבל את פעולותיהם, אך הוא בהחלט קיבל את איוב והתמוגג ממנו. מבחינה אחרת, אלוהים אמר להם שהתקבלות על-ידי אלוהים מרוממת את האדם בפני אלוהים, שהאדם נתעב בעיני אלוהים משום איוולתו ופוגע כך באלוהים, ושהוא נחות ובזוי בעיני אלוהים. אלה ההגדרות שאלוהים נתן לשני סוגי אנשים, הן גישותיו של אלוהים לשני הסוגים האלה של אנשים, והן הבעותיו על הערך והמעמד של שני הסוגים האלה של אנשים. על אף שאלוהים קרא לאיוב עבדו, אלוהים אהב את ה"עבד" הזה והעניק לו את הסמכות להתפלל למען האחרים ולמחול להם על שגיאותיהם. ה"עבד" הזה היה מסוגל לדבר ישירות עם אלוהים ולבוא ישירות לפניו, מעמדו היה גבוה ונכבד יותר מזה של אחרים. זה הפירוש האמיתי של המילה "עבד" שאלוהים אמר. לאיוב ניתן הכבוד המיוחד הזה, משום יראתו את אלוהים והישמרותו מרע, והסיבה לכך שאלוהים לא קרא לאנשים אחרים "עבדי אל" היא שהם לא יראו את אלוהים וסרו מרע. שתי הגישות האלה של אלוהים, השונות במובהק זו מזו, הן גישותיו לשני סוגים של אנשים: בני האדם שיראים את אלוהים וסרים מרע מקובלים על אלוהים ונתפסים כיקרים בעיניו, בעוד האווילים אינם יראים את אלוהים ואינם מסוגלים לסור מרע, והם לא יוכלו לזכות בחיבת האל. לעתים קרובות, אלוהים מתעב ומגנה אותם והם נחותים בעיניו.

אלוהים מעניק סמכות לאיוב

איוב התפלל למען חבריו ולאחר מכן, בזכות תפילותיו של איוב, אלוהים לא טיפל בהם בדרך הראויה לאיוולתם – הוא לא העניש אותם ולא נקם בהם. ומדוע היה כך? מכיוון שהתפילות למענם מפי עבד האל איוב הגיעו אל אוזניו. אלוהים מחל להם מכיוון שקיבל את תפילותיו של איוב. ומה אנחנו רואים בכך? כשאלוהים מברך מישהו, הוא מעניק לו גמולים רבים, ולא רק חומריים: אלוהים גם נותן להם סמכות ומאפשר להם להתפלל למען אחרים ואלוהים שוכח ומתעלם מהעבירות של אותם אנשים כשהוא שומע את התפילות האלה. זו בדיוק הסמכות שאלוהים העניק לאיוב. באמצעות תפילותיו של איוב לעצור את גינויים, יהוה אלוהים המיט חרפה על אותם אנשים אווילים – מה שכמובן היה עונשו המיוחד לאליפז והאחרים.

אלוהים מברך את איוב פעם נוספת, והשטן לעולם לא מאשים אותו שוב

בין דברי יהוה אלוהים נאמרות המילים"כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב". מה היו הדברים שאיוב אמר? זה היה מה שדיברנו עליו קודם, כמו גם הדפים הרבים עמוסי המילים בספר איוב שמתעדים מה איוב אמר. בכל הדפים העמוסים הרבים הללו, איוב לא מלין אפילו פעם אחת על אלוהים או חושש לגביו. הוא פשוט ממתין לתוצאה. ההמתנה הזו היא גישת הציות שלו, שכתוצאה ממנה ומהדברים שהוא אמר לאלוהים, אלוהים קיבל את איוב. כשהוא עמד בניסיונות וסבל קשיים, אלוהים היה לצדו, ועל אף שנוכחותו של אלוהים לא הקלה על קשייו, אלוהים ראה את מה שהוא רצה לראות ושמע את מה שהוא רצה לשמוע. כל אחד ממעשיו ודבריו של איוב הגיע לעיניו ואוזניו של אלוהים. אלוהים שמע והוא ראה – וזו עובדה. למעשה, האופן שבו איוב הכיר את אלוהים ומחשבותיו על אלוהים בלבו במהלך אותה תקופה לא היו כה ברורים כמו אלה של בני ימינו, אבל בהקשר של אותו זמן, אלוהים בכל זאת הכיר בכל מה שאיוב אמר, מכיוון שהתנהגותו, המחשבות בלבו ומה שהוא הביע וגילה הספיקו לדרישותיו. במהלך הזמן שאיוב נחשף לניסיונות, מה שהוא חשב בלבו וגמר אומר לעשות הראה לאלוהים תוצאה אשר הייתה מספקת לאלוהים. לאחר מכן אלוהים לקח מאיוב את ניסיונותיו, איוב נחלץ מצרותיו, וניסיונותיו נעלמו לבלי שוב. מכיוון שאיוב כבר נחשף לניסיונות ועמד איתן במהלכם וגבר לחלוטין על השטן, אלוהים נתן לו את הברכות שכה הגיעו לו. כמתועד באיוב מ"ב 10, 12, איוב התברך שנית וביותר ממה שזכה לו בפעם הראשונה. באותו הזמן, השטן כבר נסוג ולא אמר או עשה עוד דבר, ומאותו הרגע ואילך, איוב לא סבל עוד הפרעות או מתקפות מצד השטן, והשטן לא העלה עוד האשמות נגד ברכותיו של אלוהים לאיוב.

איוב מעביר את המחצית השנייה של חייו בקרב ברכות האל

על אף שברכותיו באותו הזמן היו מוגבלות רק לצאן, בקר, גמלים, נכסים חומריים וכו', הברכות שאלוהים רצה בלבו להעניק לאיוב היו גדולות מכך בהרבה. באותו הזמן, האם היה תיעוד של סוג ההבטחות הנצחיות שאלוהים רצה לתת לאיוב? בברכותיו לאיוב, אלוהים לא התייחס לסופו ולא דיבר עליו, ובלי קשר לחשיבותו או מקומו של איוב בלבו של אלוהים, בסיכומו של דבר, אלוהים היה מדוד מאוד בברכותיו. אלוהים לא הכריז על קצו של איוב. מה פירוש הדבר? באותו הזמן, כאשר תוכניתו של אלוהים טרם הגיעה לנקודת ההכרזה על סופו של האדם, התוכנית עוד לא נכנסה לשלב הסופי של עבודתו, ואלוהים לא הזכיר את הסוף ורק העניק ברכות חומריות לאדם. פירוש הדבר הוא שהמחצית השנייה של חיי איוב עברה בקרב ברכותיו של אלוהים, מה שהבדיל אותו מאנשים אחרים – אך כמותם, הוא הזדקן, וכמו כל אדם רגיל בא יום פרידתו מן העולם. וכך מתועד, "וַיָּ֣מָת אִיּ֔וֹב זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֥ע יָמִֽים" (איוב מ"ב 17). מה הפירוש של "וימת שבע ימים" כאן? בעידן שלפני הכרזתו של אלוהים על סופם של אנשים, אלוהים קבע תוחלת חיים לאיוב, וכשאיוב הגיע לגיל הזה, אלוהים אפשר לו לעזוב בטבעיות את העולם הזה. מברכתו השנייה של איוב ועד מותו, אלוהים לא הוסיף עוד קשיים. עבור אלוהים, מותו של איוב היה טבעי וגם הכרחי, זה היה דבר רגיל מאוד ולא שיפוט או גינוי. בעודו בחיים, איוב עבד את אלוהים וירא אותו. ביחס לסופו לאחר מותו, אלוהים לא אמר דבר ולא העיר כל הערה. יש לאלוהים חוש הגינות חד מאוד בדבריו, ובמעשיו והתוכן והעקרונות של דבריו ופעולותיו תואמים את השלב בעבודתו ואת התקופה שבה הוא עובד. איזה מין סוף היה לאדם כמו איוב בלבו של אלוהים? האם אלוהים קיבל החלטה כלשהי בלבו? מובן שכן! הדבר פשוט לא היה ידוע לאדם. אלוהים לא רצה לומר לאדם ולא הייתה לו כל כוונה לעשות זאת. וכך, על פני השטח, איוב מת שבע ימים ואלה היו חייו.

המחיר שאיוב הביא לידי ביטוי במהלך חייו

האם איוב חי חיים בעלי ערך? היכן היה הערך? מדוע נאמר שהוא חי חיים בעלי ערך? עבור האדם, מה היה ערכו? מנקודת המבט של האדם, הוא מייצג את האנושות שאלוהים רוצה להושיע, בנשיאת עדות נחרצת על אלוהים לפני השטן ואנשי העולם. הוא מילא את חובתו של ברוא אל ושימש דוגמה ומופת לכל בני האדם שאלוהים רוצה להושיע, מה שמאפשר להם לראות שאפשר לחלוטין לגבור על השטן על-ידי הסתמכות על אלוהים. ומה היה ערכו בעיני אלוהים? בעיני אלוהים, הערך בחייו של איוב היה טמון ביכולתו לירוא את אלוהים, לעבוד את אלוהים, להעיד על מעשיו של אלוהים ולשבח אותם, מה שמביא לאלוהים נחמה והנאה. בעיני אלוהים, הערך בחייו של איוב היה גם באופן שבו, לפני מותו, איוב חווה ניסיונות וגבר על השטן, ונשא עדות נחרצת על אלוהים בפני השטן ואנשי העולם, בכך שהוא הילל את אלוהים בקרב בני האדם, בכך שהוא ניחם את לבו של אלוהים, ובכך שהוא הניח ללבו הנלהב של אלוהים לחזות בתוצאה ולראות תקווה. עדותו קבעה תקדים ליכולת לעמוד איתן בעדות על אלוהים ולמסוגלות לבייש את השטן בשם אלוהים, בעבודת ניהול האנושות של אלוהים. האין זה הערך בחייו של איוב? איוב הביא נחמה ללבו של אלוהים, הוא נתן לאלוהים טעימה מוקדמת של העונג של להיות מהולל, וסיפק התחלה נפלאה לתוכנית הניהול של אלוהים. משלב זה והלאה, שמו של איוב הפך סמל לכבודו של אלוהים וסימן לגבורת האנושות על השטן. אלוהים תמיד ינצור בלבו את מה שאיוב הביא לידי ביטוי במהלך חייו ואת גבורתו המרשימה על השטן. תומתו, יושרו ויראתו את אלוהים יהיו מושאי הערצה וחיקוי לדורי דורות. אלוהים ינצור אותו בלבו לעולם כפנינה זוהרת, מושלמת, וכך גם ראוי שהאדם ינצור אותו.

כעת, בואו נביט בעבודתו של אלוהים במהלך עידן החוק.

ד. תקנות עידן החוק

עשרת הדברות

עקרונות בניית מזבחות

תקנות היחס לעבדים

תקנות לגניבה ופיצוי

שמירת שנת שמיטה ושלושת הרגלים

תקנות יום השבת

תקנות הקרבת קורבנות

עולות

זבחים

שלמים

חטאת

אשם

תקנות הקרבה בידי כוהנים (אהרון ובניו מצווים לציית)

עולות בידי כוהנים

זבחים בידי כוהנים

חטאת בידי כוהנים

אשם בידי כוהנים

שלמים בידי כוהנים

תקנות אכילת קורבנות בידי כוהנים

בהמות טהורות וטמאות (מותרות ואסורות באכילה)

תקנות טהרת נשים לאחר לידה

תקנות לבדיקת צרעת

תקנות למי שנרפא מצרעת

תקנות טיהור בתים נגועים

תקנות היטהרות משכבת זרע

יום הכיפורים שיש לשמור פעם בשנה

כללים לשחיטת בקר וצאן

איסור קיום נוהגים מגונים של הגויים (איסור גילוי עריות, וכן הלאה)

תקנות שעל כל העם לציית להן ("קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא י"ט 2))

הוצאה להורג של בני האדם שמקריבים ילדיהם למולך

תקנות ענישה על חטא הניאוף

כללים שעל כוהנים לציית להם (כללים להתנהלותם היום-יומית, כללים לאכילת דברים קדושים, כללים להקרבת קורבנות וכן הלאה)

ימים טובים שיש לשמור (שבת, פסח, שבועות, יום הכיפורים וכן הלאה)

תקנות אחרות (נר התמיד, שנת היובל, גאולת הארץ, נדרים, מעשר וכן הלאה)

תקנות עידן החוק הן ההוכחה האמיתית שאלוהים מוביל את כל האנושות

אז קראתם את התקנות והעקרונות הללו של עידן החוק, כן? האם התקנות מקיפות טווח רחב? ראשית, הן כוללות את עשרת הדיברות. אחריהן באות תקנות לבניית מזבחות וכן הלאה. אחריהן, ישנן תקנות לשמירת השבת ושלושת הרגלים, ולאחר מכן תקנות הקרבת קורבנות. ראיתם כמה סוגי קורבנות יש? יש עולות, זבחים, שלמים, חטאת וכן הלאה. אחריהם, תקנות לקורבנות כוהנים, לרבות עולות וזבחים של כוהנים ועוד סוגי קורבנות. התקנה השמינית היא לאכילת קורבנות בידי כוהנים, ולאחר מכן יש תקנות לשמירה לאורך חיי אדם. ישנן התניות להיבטים רבים בחיי האנשים, דוגמת התקנות הקובעות מה מותר ומה אסור באכילה, היטהרות נשים לאחר לידה, והיטהרות לאחר ריפוי מצרעת. בתקנות אלה, אלוהים מרחיק עד כדי התייחסות למחלות. יש אפילו כללים לשחיטת צאן ובקר וכן הלאה. אלוהים הוא זה שברא את הצאן והבקר, ועליכם לשחוט אותם כפי שאלוהים אומר לכם. ללא ספק, יש סיבה לדבריו של אלוהים. אין ספק שנכון לנהוג לפי צוויו של אלוהים, וודאי שהדבר ייטיב עם אנשים! יש גם חגים וכללים שיש לשמור, כגון השבת, פסח ועוד – אלוהים דיבר על כל אלה. בואו נתבונן באחרונות: תקנות אחרות – נר התמיד, שנת היובל, גאולת הארץ, נדרים, מעשר וכן האלה. האם הן מקיפות טווח רחב? הדבר הראשון שיש לדבר עליו הוא הנושא של קורבנות האנשים, ולאחר מכן יש תקנות לגניבה ופיצוי, ולשמירת השבת... כל אחד מתחומי החיים מעורב בכך. כלומר כשאלוהים החל בעבודה הרשמית של תוכנית הניהול שלו, הוא תיקן תקנות רבות שעל האדם לשמור. התקנות האלה נועדו לאפשר לאדם לחיות חיים רגילים של אדם על פני האדמה – חיים רגילים של אדם רגיל שהם בלתי נפרדים מאלוהים ומהנחייתו. ראשית, אמר אלוהים לאדם כיצד לבנות ולהתקין מזבחות. לאחר מכן, הוא אמר לאדם כיצד להקריב קורבנות וקבע כיצד על האדם לחיות – למה עליו לשים לבו במהלך חייו, למה עליו לציית ומה מותר ואסור לו לעשות. מה שאלוהים פרש בפני האדם הקיף את הכל. באמצעות המנהגים, התקנות והעקרונות האלה, הוא תקנן את התנהגותם של האנשים, הנחה את חייהם, הנחה את הכנסתם בחוקיו של אלוהים, הנחה אותם לבוא לפני מזבח אלוהים, הנחה אותם כיצד לחיות בקרב כל הדברים שברא אלוהים עבור האדם שהיה להם סדר, קביעות ומתינות. ראשית, אלוהים עשה שימוש בתקנות ובעקרונות הפשוטים האלה כדי להציב גבולות לאדם, כדי שעל פני האדמה יהיו לאדם חיים רגילים של עבודת אל – שיהיו לו חיים רגילים של אדם. זהו התוכן המסוים של תחילת תוכנית הניהול שלו בת ששת אלפי השנים. התקנות והכללים מקיפים תוכן נרחב ביותר. הם הפרטים של האופן שבו אלוהים הנחה את האנושות במהלך עידן החוק. על האנשים שבאו לפני עידן החוק היה לקבל ולכבד אותם. הם תיעוד של העבודה שאלוהים עשה בעידן החוק והם הוכחה אמיתית לכך שאלוהים מוביל ומנחה את כל האנושות.

האנושות לעולם קשורה לדברים שאלוהים לימד ותיקן

בתקנות האלה אנחנו רואים שגישתו של אלוהים לעבודתו, לניהולו ולאנושות היא רצינית, מצפונית, קפדנית ואחראית. הוא עושה את העבודה שעליו לעשות בקרב האנושות לפי צעדיו, ללא כל חריגה, אומר את הדברים שעליו לומר לאנושות ללא כל שגיאה או השמטה, מאפשר לאדם לראות שהוא בלתי נפרד ממנהיגותו של אלוהים, ומראה לו עד כמה חשובים כל דבריו ומעשיו של אלוהים לאדם. בלי קשר לטיבו של האדם בעידן הבא, בסיכומו של עניין, ממש בראשית – במהלך עידן החוק – אלוהים עשה את הדברים הפשוטים הללו. עבור אלוהים, האופן שבו בני האדם תפסו אותו, את העולם ואת האנושות בעידן ההוא היה מופשט ועמום. על אף שהיו להם כמה כוונות ורעיונות מודעים, כולם היו לא ברורים ושגויים ולכן האנושות הייתה קשורה הדוקות לדברים שאלוהים לימד וסיפק לה. האנושות לא ידעה שום דבר בראשיתה. לכן היה על אלוהים להתחיל ללמד את האדם מהעקרונות השטחיים והבסיסיים ביותר להישרדות וכן תקנות הכרחיות לחיים, להטמיע את הדברים הללו בלב האדם טיפין טיפין ולתת לאדם הבנה הדרגתית של אלוהים, הערכה והבנה הדרגתיות של מנהיגותו ותפיסה בסיסית של היחסים בין האדם לאלוהים. הוא עשה זאת באמצעות התקנות והחוקים האלו, שהועברו במילים. רק לאחר שאלוהים השיג את ההשפעה הזו, הוא יכול היה לעשות לאט-לאט את העבודה שהוא יעשה בהמשך. כך, התקנות האלה והעבודה שאלוהים עשה במהלך עידן החוק הן היסוד לעבודתו להושעת האנושות, והן השלב הראשון בתוכנית הניהול שלו. על אף שלפני העבודה של עידן החוק, אלוהים דיבר אל אדם, אל חוה ואל צאצאיהם, הציוויים ודברי הלימוד הללו לא היו כה מובנים או מוגדרים שאפשר למסור אותם לאדם אחד-אחד, והם לא נכתבו ולא הפכו לתקנות. הסיבה לכך היא שבאותו זמן, תוכניתו של אלוהים לא התקדמה עד כדי כך. רק כשאלוהים הוביל את האדם עד לשלב הזה, הוא יכול היה להתחיל לדבר על התקנות האלה של עידן החוק ולהתחיל לגרום לאדם לקיים אותן. זה היה תהליך הכרחי והתוצאה הייתה בלתי נמנעת. המנהגים והתקנות הפשוטים האלה מראים לאדם את הצעדים בעבודת הניהול של אלוהים ואת חוכמתו של אלוהים המתגלה בתוכנית הניהול שלו. אלוהים יודע באיזה תוכן ובאילו אמצעים להשתמש כדי להתחיל, באילו אמצעים להשתמש כדי להמשיך, ובאילו אמצעים להשתמש כדי לסיים, כדי שהוא יוכל לזכות בקבוצה של אנשים שיישאו עדות עליו, כדי שהוא יוכל לזכות בקבוצה של אנשים שהם בעצה אחת עמו. הוא יודע מה מצוי בתוך האדם ויודע מה האדם חסר, הוא יודע מה עליו לספק וכיצד עליו להנהיג את האדם, וכך הוא גם יודע מה על האדם לעשות ומה אסור לו לעשות. האדם הוא כמו בובה: על אף שהוא לא הבין כלל את רצונו של אלוהים, עבודת הניהול של אלוהים הובילה אותו באופן בלתי נמנע, צעד אחר צעד, עד לימינו. לא היה כל ערפול בלבו של אלוהים בנוגע למה שהיה עליו לעשות. בלבו, הייתה תוכנית ברורה וחדה מאוד, והוא ביצע את העבודה שהוא עצמו רצה לעשות בהתאם לשלביו ותוכניתו, בעודו מתקדם מהשטחי אל העמוק. על אף שהוא לא הצביע על העבודה שהוא עתיד לעשות, עבודתו הבאה עדיין המשיכה להיעשות ולהתקדם בהתאמה מושלמת לתוכניתו, וזהו ביטוי למה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו, וגם לסמכותו של אלוהים. בלי קשר לצעדים שהוא מבצע בתוכנית הניהול שלו, טבעו ומהותו מייצגים אותו עצמו. זה נכון לחלוטין. בלי קשר לעידן או לשלב בעבודתו, סוג האנשים שאלוהים אוהב, סוג האנשים שהוא מתעב, טבעו וכל מה ששייך לו ומה שהוא הינו לא ישתנו לעולם. על אף שהתקנות והעקרונות האלה שאלוהים קבע במהלך עבודת עידן החוק נראים פשוטים ושטחיים מאוד לבני ימינו, ועל אף שהם קלים להבנה ולהשגה, עדיין מגולמת בתוכם חוכמתו של אלוהים, וטבעו של אלוהים ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. זאת משום שבתוך התקנות האלה, הפשוטות לכאורה, מובעות אחריותו ודאגתו של אלוהים לאנושות והמהות המעודנת של מחשבותיו, מה שמאפשר לאדם להבין באמת את העובדה שאלוהים מושל בכל ושהכל נשלט בידו. בלי קשר לכמות הידע שהאנושות שולטת בו, או לכמות התיאוריות והתעלומות שהיא מבינה, דבר מהדברים האלה לא יוכל להחליף את תמיכתו באנושות ואת והנהגתו אותה. האנושות תהיה לעולם קשורה הדוקות להכוונתו ולעבודתו האישית של אלוהים. אלה היחסים ההדוקים בין האדם לאלוהים. בלי קשר לשאלה אם אלוהים נותן לכם דיבר או תקנה, או מספק אמת כדי שתבינו את רצונו, ובלי קשר לשאלה מה הוא עושה, מטרתו של אלוהים היא לכוון את האדם אל מחר יפהפה. הדברים שאלוהים אומר והעבודה שהוא עושה הם שניהם גילוי של היבט אחד של מהותו, של טבעו ושל חוכמתו, והם צעד חיוני בתוכנית הניהול שלו. אין להתעלם מכך! רצון האל מצוי בכל מעשיו. אלוהים לא חושש מהערות שלא במקומן ואינו מפחד מתפיסותיו או מחשבותיו של האדם לגביו. הוא פשוט עושה את עבודתו וממשיך בניהולו, בהתאם לתוכנית הניהול שלו, ללא ריסון מצד כל אדם, עניין או חפץ.

טוב, זה הכל להיום. להתראות בפעם הבאה!

התשיעי בנובמבר, 2013

עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'

א. אברהם

1. אלוהים מבטיח לאברהם להעניק לו בן

איש לא יכול לשבש את העבודה שאלוהים גומר בדעתו לבצע

2. אברהם מציע את יצחק כקורבן

עבודת הניהול של אלוהים ועבודתו להושעת האנושות מתחילות בעקידת יצחק

לאלוהים לא אכפת אם האדם טיפש – כל מה שהוא דורש הוא שהאדם יהיה נאמן

3. הבטחתו של אלוהים לאברהם

האדם זוכה בברכת אלוהים משום היושר והמשמעת שלו

משא נפשו של אלוהים הוא תמיד זכייה במי שמכיר את אלוהים ומסוגל לשאת עליו עדות

ב. אלוהים חייב להשמיד את סדום

לאלוהים אכפת רק ממי שיכול להישמע לדבריו ולציית לדברותיו

אלוהים חדור רחמים רבים כלפי מי שחשוב לו, ומלא חמה עמוקה כלפי מי שהוא מתעב ודוחה

אנשי אחרית הימים רואים את חרון אפו של אלוהים רק בדבריו, והם אינם חווים באמת את חרון אפו של אלוהים

טבעו של אלוהים מעולם לא היה נסתר מהאדם – לבו של האדם התרחק מאלוהים

ג. איוב

1. האופן שבו אלוהים העריך את איוב והערכתו של איוב בכתבי הקודש.

ביטויים מפורשים של האופן שבו איוב ירא את אלוהים וסר מרע בחייו היום-יומיים

2. השטן מפתה את איוב בפעם הראשונה (מקנהו נגנב ואסונות באים על ילדיו)

א. הדברים שאלוהים אמר

ב. תשובת השטן

אלוהים מתיר לשטן לפתות את איוב כדי להפוך את אמונתו של איוב למושלמת

ג. תגובתו של איוב

העובדה שאיוב לקח על עצמו להשיב את כל מה שיש לו נובעת מיראתו את אלוהים

הגינותו הבלתי מעורערת של איוב מביישת את השטן וגורמת לו לנוס בבהלה

3. השטן מפתה שנית את איוב (איוב מוכה שחין בכל גופו)

א. הדברים שאלוהים אמר

ב. הדברים שהשטן אמר

ג. כיצד איוב מתמודד עם הניסיון

אהבת איוב לדרכו של אלוהים מתעלה על הכל

במהלך סבל רב, איוב מבין באמת את דאגתו של אלוהים לאנושות

ביטוי נוסף של יראת איוב את אלוהים והישמרותו מרע הוא האופן שבו הוא הילל את שמו של יהוה בכל

הדברים הרבים שבני האדם לא מבינים לגבי איוב

איוב מקלל את יום היוולדו מכיוון שאינו רוצה לגרום כאב לאלוהים

איוב מביס את השטן והופך לאדם אמיתי בעיני אלוהים

על אודות איוב

בחיי היום-יום של איוב אנחנו רואים את תומתו, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע

ביטויי אנושיותו של איוב במהלך ניסיונותיו (הבנת תומתו של איוב, יושרו, יראתו את אלוהים והישמרותו מרע במהלך ניסיונותיו)

הרציונליות של איוב

פניו האמיתיים של איוב: כנים, טהורים ונטולי העמדת פנים

הפרדתו של איוב בין אהבה לשנאה

טוב לבו וכנותו של איוב

הקשר בין העובדה שאלוהים הפקיד את איוב בידי השטן לבין מטרות עבודתו של אלוהים

קבלו את ניסיונותיו של אלוהים, גברו על פיתויי השטן, והניחו לכל כולכם ליפול בנחלתו של אלוהים

האזהרה והנאורות שניתנות לדורות הבאים בעדותו של איוב

עדותו של איוב מנחמת את אלוהים

4. איוב שמע על אלוהים לשמע אוזן

על אף שאלוהים לא התגלה לאיוב, איוב מאמין בריבונותו של אלוהים

אמונתו של איוב אינה מתערערת משום שאלוהים נסתר מפניו

איוב מברך את שמו של יהוה ואינו חושב על ברכות או אסונות

על אף שאלוהים נסתר מן האדם, מעשיו בקרב כל הדברים מספיקים כדי שהאדם יכיר אותו

אם לבו של האדם עוין את אלוהים, כיצד הוא יכול לירוא את אלוהים ולסור מרע?

אל תחששו מניסיונותיו של אלוהים

5. איוב לאחר ניסיונותיו

אלוהים מביט בהוקרה בבני האדם היראים את אלוהים וסרים מרע, בעוד שהאווילים נתפסים כנחותים בעיני אלוהים

אלוהים מעניק סמכות לאיוב

אלוהים מברך את איוב פעם נוספת, והשטן לעולם לא מאשים אותו שוב

איוב מעביר את המחצית השנייה של חייו בקרב ברכות האל

המחיר שאיוב הביא לידי ביטוי במהלך חייו

ד. תקנות עידן החוק

תקנות עידן החוק הן ההוכחה האמיתית שאלוהים מוביל את כל האנושות

האנושות לעולם קשורה לדברים שאלוהים לימד ותיקן

הגדרות

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש