בני האדם מעולם לא הבינו לעומק דבר מדברי האל. במקום זאת, הם "נוצרים אותם בליבם" באופן שטחי, בלי להבין את המשמעות האמיתית שלהם. לפיכך, על אף שרוב בני האדם מחבבים את דבריו, אלוהים מציין שהם לא באמת מעריכים אותם. הסיבה לכך היא שבעיניו של אלוהים, אפילו שדבריו הם אוצרות, בני האדם לא טעמו את מתיקותם האמיתית. לפיכך, הם יכולים רק "להרוות את צימאונם במחשבות על שזיפים" ולשכך בכך את לבם תאב הבצע. לא רק שרוח האל עובדת בקרב כל בני האדם, הם גם מקבלים כמובן נאורות מדבריו. העניין הוא שבני האדם פזיזים מכדי להעריך באמת את מהותם. בדעתם של בני האדם, עידן המלכות מתממש כעת באופן מלא, אך במציאות, לא כך הדבר. על אף שמה שאלוהים מנבא הוא מה שהוא השיג, המלכות הממשית עדיין לא הגיעה במלואה אל פני האדמה. במקום זאת, האנושות משתנה, העבודה מתקדמת, ועם הופעתו של הברק ממזרח, כלומר עם העמקתו של דבר האל, המלכות תתממש לאיטה על פני האדמה, ותרד ארצה בהדרגה אך במלואה. תהליך בואה של המלכות הוא גם תהליך העבודה האלוהית על פני האדמה. בינתיים, אלוהים החל ברחבי התבל עבודה שלא נעשתה בכל עידני ההיסטוריה: לארגן מחדש את העולם כולו. לדוגמה, שינויים עצומים מתרחשים ברחבי התבל, לרבות שינויים במדינת ישראל, ההפיכה בארצות הברית, השינויים במצרים, השינויים בברית המועצות, וההפיכה של סין. כאשר התבל כולה תשקוט ותחזור למצב רגיל, תושלם עבודתו של אלוהים על פני האדמה. אז המלכות תבוא אל פני האדמה. זו המשמעות האמיתית של המילים "בדיוק ברגע שבו כל אומות העולם ישתבשו, מלכותי תיווסד ותתעצב, ואז גם אפנה אל התבל כולה." אלוהים לא מסתיר דבר מהאנושות. הוא סיפר ללא הרף לבני האדם על השפע שלו, אך הם לא יכולים להבין את כוונתו. הם פשוט מקבלים את דברו כשוטים. בשלב הזה של העבודה, בני האדם למדו שאלוהים בלתי נתפס, ויתרה מזאת, יכולים להעריך עד כמה קשה המשימה להבין אותו. זו הסיבה שבני האדם סבורים שכיום, אמונה באלוהים היא הדבר הקשה ביותר לעשותו, כמו ללמד חזיר לשיר. הם לגמרי חסרי אונים – בדיוק כמו עכברים הלכודים במלכודת. בהחלט, בלי קשר לעוצמתו של האדם או לכישוריו, גם אם יש לאדם יכולות בלתי מוגבלות, הן חסרות משמעות כשמדובר בדבר האל. נדמה שהאנושות אינה אלא ערימה של אפר נייר בעיני אלוהים – נעדרת כל ערך, ועל אחת כמה וכמה חסרת תועלת. זה דימוי מושלם לפירוש האמיתי של המילים "הפכתי, מנקודת מבטם, ליותר ויותר נסתר, ויותר בלתי-נתפס." מכאן ברור שעבודתו של אלוהים מתקדמת באופן טבעי ושהיא מתבצעת לפי מה שאיברי התפיסה האנושיים יכולים לקלוט. כשאופייה של האנושות יציב ובלתי מעורער, הדברים שאלוהים אומר תואמים לגמרי את תפיסותיה, ונדמה שאלוהים ותפיסותיה של האנושות חד הם, ללא כל הבדל. זה גורם לבני האדם להיות מודעים במידה מסוימת ל"מציאותו של אלוהים", אך זו לא המטרה העיקרית של אלוהים. אלוהים מאפשר לבני האדם להירגע לפני שהוא מתחיל את עבודתו האמיתית על פני האדמה באופן רשמי. לפיכך, במהלך הראשית הזו אשר מבלבלת כל כך את בני האדם, הם מבינים שהרעיונות הקודמים שלהם היו שגויים ושאלוהים והאנושות שונים כמו שמיים וארץ, ולא דומים כלל. משום שלא ניתן להעריך עוד את דברי האל על סמך תפיסות אנושיות, בני האדם התחילו מיד להביט באלוהים באור חדש. כתוצאה מכך, הם מסתכלים באלוהים בתדהמה, כאילו האל המעשי בלתי נגיש כמו אל בלתי נראה ובלתי ניתן למגע, וכאילו בשרו של אלוהים בהתגלמותו הוא רק קליפה חיצונית, הנעדרת את מהותו. על אף שהוא התגלמותה של רוח האל, הוא יכול להפוך לרוח האל ולרחף הלאה בכל רגע ממש. לפיכך, בני האדם פיתחו דפוס חשיבה זהיר במידת מה. כשאלוהים מוזכר, הם מלבישים אותו בתפיסותיהם ואומרים שהוא יכול לרכוב על עננים ועל ערפל, ללכת על המים, ולהופיע ולהיעלם לפתע בקרב בני האנוש. לאחרים יש אפילו הסברים מפורטים יותר. משום בורותם של האנשים והיעדר התובנה שלהם, אלוהים אמר, "גם כשהם מאמינים שהם התנגדו אליי או שהם פגעו בצווים המנהליים שלי, אני מעלים עין."

אלוהים מגלה את פניה המכוערים ואת עולמה הפנימי של האנושות, בדיוק מושלם וללא כל סטייה. אפשר אפילו לומר שהוא לעולם לא שוגה כלל. זו הוכחה שמשכנעת את בני האדם לגמרי. משום העקרון שמאחורי עבודתו של אלוהים, רבים מדבריו וממעשיו מותירים רושם שלא ניתן למחוק, ונראה שבני האדם מגיעים לפיכך להבנה עמוקה עוד יותר שלו, כאילו הם גילו בו דברים יותר יקרי ערך. "בזיכרונם, אני אל המגלה חסד לבני האדם במקום להטיל עליהם ייסורים, או שאני אלוהים עצמו, שלא מתכוון למה שהוא אומר. כל אלה הם דמיונות שנובעים מהחשיבה האנושית ולא תואמים לעובדות." על אף שהאנושות מעולם לא ייחסה חשיבות לפניו האמיתיים של אלוהים, בני האדם מכירים את "הפן הצדדי של טבעו" כמו את כף ידם. הם תמיד מחפשים פגמים בדבריו ובמעשיו של אלוהים. הסיבה לכך היא שאנשים תמיד מוכנים לשים לב לדברים שליליים ולהתעלם מדברים חיוביים, והם רק מביטים במעשיו של אלוהים בזלזול. ככל שאלוהים אומר יותר שהוא מסתתר בענווה במקום שכינתו, כך האנושות מציבה לו דרישות רבות יותר. הם אומרים: "אם אלוהים בהתגלמותו מביט בכל מעשי האנושות וחווה את החיים האנושיים, מדוע אלוהים לא מכיר את מצבנו בפועל ברוב המקרים? האם פירוש הדבר שאלוהים באמת נסתר?" על אף שאלוהים מביט אל עומקו של הלב האנושי, הוא עדיין עובד לפי מצביה של האנושות בפועל, מבלי להיות מעורפל או על-טבעי. על מנת להיפטר לגמרי מהטבע הישן של האנושות, אלוהים לא חסך במאמצים כדי לדבר מנקודות מבט שונות, לחשוף את טבעם האמיתי של אנשים ולהביע שיפוט על מרדנותם; ברגע אחד הוא אומר שהוא יטפל בכולם, וברגע הבא הוא אומר שהוא יושיע קבוצה של בני אדם; הוא מציב דרישות לבני האדם או מזהיר אותם; הוא בוחן כליות ולב ומספק טיפול לסירוגין. כך, תחת ההכוונה של דבר האל, נדמה שבני האדם נדדו לכל קצוות העולם ונכנסו לגן שופע שבו כל פרח שואף להיות היפה ביותר. בלי קשר לדבריו של אלוהים, האנושות תיווכח בדברו, ממש כאילו אלוהים הוא מגנט שמושך כל עצם שמכיל ברזל. כשבני עמו של אלוהים רואים את המילים "בני האדם לא מתייחסים אליי, ולכן גם אני לא מתייחס אליהם ברצינות. בני האנוש לא מקדישים לי תשומת לב, ולכן אני לא צריך להשקיע בהם מאמץ. זה הטוב בכל העולמות, הלא כן?" נדמה שהם כולם נופלים שוב לבור חסר התחתית, או מקבלים שוב מכה בנקודת התורפה שלהם. הם נותרים מזועזעים עד עומק נשמתם, ולכן הם נוכחים שוב בשיטה. הם מבולבלים במיוחד לגבי המילים "כבני עמי במלכות, אם לא תהיו מסוגלים למלא את חובתכם, אני אתעב ואדחה אתכם!" רוב בני האדם מרגישים כה פגועים, שהם פורצים בבכי, בחושבם "התקשיתי לטפס אל מחוץ לבור חסר התחתית. על כן, לא יהיה לי כל סיכוי אם אפול אליו שוב. לא זכיתי בשום דבר בעולם האנושי, וסבלתי קשיים וצרות שונים בחיי. בפרט, לאחר שהתחלתי להאמין, בני האדם היקרים לי נטשו אותי, משפחתי רדפה אותי, אחרים בחברה השמיצו אותי, ולא נהניתי משום אושר בעולם. אם אפול שוב לבור חסר התחתית, חיי יהיו עוד יותר לשווא, הלא כן?" (ככל שאדם חושב על כך יותר, כך הוא חש צער רב יותר.) "נתתי את כל תקוותיי בידיו של אלוהים. אם הוא ינטוש אותי, עדיף לי למות ברגע זה... בעצם, אלוהים גזר את הכול מראש, ואני יכול רק לשאוף לאהוב את אלוהים כעת, וכל השאר משני לכך. מי קבע שזה יהיה גורלי?" ככל שהאדם חושב באופן זה, כך הוא מתקרב לרף שאלוהים מציב ולתכלית דבריו. כך מושגת מטרת דבריו. לאחר שבני האדם רואים את דברי האל, כולם חווים מאבק אידאולוגי. הברירה היחידה שלהם היא להישמע לצווי הגורל, וכך מושגת מטרתו של אלוהים. ככל שדברי האל חמורים יותר, כך הופך עולמם הפנימי של בני האדם למורכב יותר כתוצאה מכך. הדבר דומה מאוד למגע בפצע – ככל שנוגעים בו חזק יותר, כך הוא כואב יותר, עד לשלב שבו אנשים מרחפים בין חיים ומוות ועלולים אפילו לאבד את הביטחון הנחוץ כדי לשרוד. כך, רק כאשר בני האדם סובלים יותר מכל ונמצאים בעומקי הייאוש, הם יכולים לתת לאלוהים את לבם האמיתי. אופי האדם הוא כזה שאפילו אם נשאר שביב אחד של תקווה, אנשים לא יפנו לאלוהים כדי לקבל עזרה, אלא יאמצו שיטות עצמאיות כדי לשרוד באופן טבעי. זאת משום שאופייה של האנושות הוא צדקני, ומשום שאנשים נוטים לזלזל בכל האחרים. לפיכך, אלוהים אמר: "אף בן אנוש לא היה מסוגל לאהוב אותי כשמצבו נוח. אף אדם לא פנה אליי בעתות שלווה ואושר, כדי לחלוק איתי את שמחתו." זה בהחלט מאכזב: אלוהים ברא את האנושות, אך כשהוא בא אל העולם האנושי, בני האדם שואפים להתנגד לו ולסלק אותו מהשטח שלהם, כאילו הוא איזה יתום תועה או אדם חסר מדינה. איש לא מרגיש קשור לאלוהים, איש לא אוהב אותו באמת, ואיש לא קיבל את בואו אי פעם בברכה. במקום זאת, כשבני האדם רואים את בואו של אלוהים, צל מעיב כהרף-עין על פניהם השמחים, כאילו הופיעה לפתע סערה, כאילו אלוהים ייקח את האושר ממשפחותיהם, כאילו אלוהים מעולם לא בירך את בני האדם, אלא רק הביא עליהם פורענות. לפיכך, בדעתם של בני האדם, אלוהים לא מביא להם תועלת, אלא תמיד מקלל אותם. לכן בני האדם לא מתייחסים אליו ולא מקבלים אותו בברכה. הם תמיד קרים כלפיו, כך זה היה מאז ומעולם. משום שיש לבני האדם דברים בלבם, אלוהים אומר שהאנושות חסרת היגיון ובלתי מוסרית, ושלא ניתן לזהות בבני האנוש אפילו את הרגשות שהם כביכול מצוידים בהם. בני האדם לא מגלים כל התחשבות ברגשותיו של אלוהים, ובמקום זאת משתמשים במה שהם מכנים "צדק" כדי לטפל באלוהים. הם שרויים במצב זה כבר שנים רבות, וזו הסיבה לכך שאלוהים אמר שטבעם לא השתנה. זה מוכיח שאין להם יותר מהות מחופן נוצות. אפשר לומר שבני האנוש הם חדלי אישים חסרי ערך, משום שהם לא נוצרים את עצמם בלבם. אם הם אפילו לא אוהבים את עצמם אלא רומסים את עצמם, האין זה מוכיח את חוסר הערך שלהם? האנושות היא כמו אישה לא מוסרית שמשחקת עם עצמה משחקים ואשר נותנת ברצון לאחרים לחלל אותה. אפילו כך, בני האדם עדיין לא יודעים כמה הם עלובים. הם מוצאים עונג בעבודה למען אחרים, או בדיבור עם אחרים, ונותנים לאחרים לשלוט בהם. האין זו בדיוק הטינופת של האנושות? על אף שלא חוויתי חיים בקרב האנושות, ולא חוויתי באמת את החיים האנושיים, הגעתי להבנה ברורה מאוד של כל מהלך, כל פעולה, כל מילה וכל מעשה שבני האדם עושים. אני אפילו מסוגל לחשוף את בני האדם לבושתם העמוקה ביותר, עד כדי כך שלא יעזו עוד להראות את התכסיסנות שלהם ולהיכנע לתאוותם. כמו חלזונות שנסוגים אל הקונכיות שלהם, הם כבר לא מעזים לחשוף את מצבם המכוער. משום שבני האדם לא מכירים את עצמם, הפגם הגדול ביותר שלהם הוא נכונותם להציג לאחרים את קסמם, להפגין את ארשת פניהם המכוערת. זה דבר שאלוהים מתעב יותר מכל. זה כך משום שהקשרים בין בני אדם אינם טבעיים ומשום שחסרים קשרים בין-אישיים רגילים בין בני אדם, על אחת כמה וכמה קשרים רגילים עם אלוהים. אלוהים אמר כל כך הרבה, ובעשותו זאת, מטרתו העיקרית הייתה לתפוס מקום בלבם של בני האדם כדי שיוכלו להיפטר מכל האלילים שהתנחלו שם. אז יוכל אלוהים להפעיל את כוחו על האנושות כולה ולהשיג את מטרת קיומו על פני האדמה.