אנו מזמינים את כל מבקשי האמת לפנות אלינו

הדבר מופיע בבשר

תוכן

פירושים לאמירה העשרים ושמונה

מצבם של בני האדם הוא כך שככל שהם פחות מבינים את דברי האל, כך הם ספקנים יותר בנוגע לאמצעי עבודתו הנוכחיים של אלוהים. אך אין לכך השפעה על עבודתו של אלוהים. כשדברי האל יגיעו לשלב מסוים, לבם של בני האדם יחזור בו באופן טבעי. בחייהם של כולם, הם מפתחים קיבעון לדברי האל, והם גם מתחילים לכמוה לדבריו – ומשום חשיפתו המתמשכת של אלוהים, הם מתחילים לבוז לעצמם. אולם אלוהים גם אמר פעמים רבות דברים כאלה: "כשהאדם תופס את כל דבריי באופן יסודי, שיעור קומתו של האדם הולם את רצוני, ובקשותיו מניבות פירות, ואינן לחינם או ללא תועלת. אני מברך את בקשותיה הכנות של האנושות , שאינן העמדת פנים." למעשה, בני האדם לא מסוגלים לתפוס לחלוטין את דברי האל – הם בסך הכל תופסים את פני השטח. אלוהים בסך הכל משתמש במילים האלה כדי לתת להם מטרה לעיסוקם, כדי לגרום להם להרגיש שאלוהים לא עושה דברים בקלות ראש, אלא שהוא רציני לגבי עבודתו – רק אז תהיה להם האמונה לעסוק בחיפוש. ומשום שכל בני האדם מתחננים רק למען עצמם ולא למען רצונו של אלוהים, אך אלוהים לא משנה את דעתו חדשות לבקרים, דבריו תמיד כוונו אל האופי האנושי. על אף שרוב בני האדם כיום מתחננים, הם לא כנים – הכל העמדת פנים. מצבם של כל בני האדם הוא כזה ש"הם מחשיבים [את פי] לעושר. כל בני האדם רוצים להשיג משהו מפי. ... בין שמדובר בסודות מדינה, תעלומות השמיים, הדינמיקה של העולם הרוחני, או ייעודה של האנושות." משום סקרנותם, בני האדם מוכנים כולם לחפש אחר הדברים האלה, והם לא רוצים לזכות כלל באספקת החיים מדברי האל. לפיכך, אלוהים אומר, "האדם יותר מדי לוקה בחסר: הוא זקוק לא רק ל'תוספי תזונה', אלא גם ל'תמיכה נפשית' ול'אספקה רוחנית'." תפיסתם של בני האדם היא זו שהובילה אותם לשליליות של היום, והעובדה שעיניהם המוחשיות יותר מדי "פאודליות" היא הסיבה לכך שאין כל מרץ במה שהם אומרים ועושים ולכך שהם יוצאים ידי חובה ופועלים בחיפזון בכל הדברים. האין אלה תנאי חייהם של בני האדם? בני האדם צריכים למהר לתקן זאת ולא להמשיך כפי שהם, הלא כן? איזו תועלת מביאה לאדם ידיעת העתיד? מדוע בני האדם מגיבים לאחר קריאה של חלק מדברי האל, אך שאר דבריו לא משפיעים עליהם? כשאלוהים אומר לדוגמה, "אני מספק תרופה למחלתו של האדם על מנת להשיג תוצאות טובות יותר, כדי שכולם יחזרו להיות בריאים, וכדי שהם ישובו למצב רגיל הודות לתרופתי," כל מה שאלוהים עושה הוא בדיוק מה שהאדם צריך להשיג, הלא כן? יש לאלוהים עבודה לעשות – מדוע אין לבני האדם נתיב לצעוד בו? בכך, הם סוטים מאלוהים, הלא כן? למעשה, יש עבודה רבה שעל בני האדם לעשות – לדוגמה, כמה הם מבינים לגבי התנין הגדול האדום כאש במילים "האם אתם באמת שונאים את התנין הגדול האדום כאש?"? דבריו של אלוהים, "מדוע שאלתי אתכם כל כך הרבה פעמים?", מוכיחים שבני האדם עדיין לא מכירים את האופי של התנין הגדול האדום כאש, ושהם עדיין לא מסוגלים להתעמק. האין זו בדיוק העבודה שעל האדם לעשות? כיצד אפשר לומר שאין לאדם עבודה? אם זה היה נכון, מה היה חשיבותה של התגלמותו של אלוהים? האם אלוהים פועל בחיפזון ויוצא ידי חובה רק כדי לעשות את הדברים ללא רגש? האם ניתן להביס כך את התנין הגדול האדום כאש?

אלוהים אומר, "כבר התחלתי, ואפתח בשלב הראשון של עבודת הטלת הייסורים שלי במקום משכנו של התנין הגדול האדום כאש." המילים האלה מכוונות לעבודה באלוהיות. בני האדם של היום כבר נכנסו מראש לשלב הייסורים, ולכן אלוהים אומר שזה השלב הראשון בעבודתו. הוא לא גורם לבני האדם לשאת ייסורים של אסונות, אלא ייסורים של מילים. זאת משום שכאשר נימת דבריו של אלוהים משתנה, בני האדם נעשים בורים לגמרי, ולאחר מכן, הם כולם מתחילים לחוות ייסורים. וברגע שהם יעברו את הייסורים, בדיוק כפי שאלוהים אומר[א], "לכן אתם תמלאו את חובתכם באופן רשמי, ותשבחו אותי באופן רשמי בכל הארצות לעולם ועד!" זה שלב בעבודתו של אלוהים – זו תוכניתו. יתר על כן, בני האדם האלה של אלוהים יחזו באופן אישי בשיטות שבהן התנין הגדול האדום כאש מוכה בייסורים, ולכן האסון מתחיל מיד בעולמם החיצוני. זה אחד מהאמצעים שאלוהים משתמש בהם כדי להושיע את בני האדם: כלפי פנים, הם עוברים ייסורים, וכלפי חוץ, מתרחש אסון – כלומר, דברי האל מתגשמים. לפיכך, בני האדם מעדיפים ייסורים על פני אסון, וזו הסיבה שהם נותרים בעינם. מצד אחד, זה השלב שעבודתו של אלוהים הגיעה אליו. מצד שני, הדבר נועד לכך שכל בני האדם יכירו את טבעו של אלוהים. לפיכך, אלוהים אומר, "הזמן שבו בני עמי ייהנו ממני הוא הזמן שבו התנין הגדול האדום כאש יוכה בייסורים. תוכניתי היא לגרום לאנשי התנין הגדול האדום כאש להתקומם ולהתמרד בו. זו גם השיטה שבה אהפוך את בני עמי למושלמים, וזו תהיה הזדמנות טובה לבני עמי לזכות לצמיחה בחייהם." מדוע אלוהים אומר את המילים האלה אך הן לא מושכות את תשומת לבם של בני האדם?

מאות שנים חולפות בתוהו ובוהו, מפני שמטהו של אלוהים החל לגלם את תפקידו על פני האדמה. ניתן לראות את עבודתו של אלוהים במצבו של העולם. כשאלוהים אומר, "המים ישאגו, ההרים יתמוטטו, הנהרות הגדולים יתפרקו," זו עבודתו ההתחלתית של המטה על פני האדמה, והתוצאה היא ש"כל המשפחות על פני האדמה יתפרקו ... אם ובנה לא ייפגשו שוב, ולא תהיה עוד פגישה של אב ובת. אני אנפץ את כל מה שהיה על פני הארץ." זה יהיה מצבן הכללי של משפחות על פני האדמה. מן הסתם, לא ייתכן שזה יהיה מצבן של כל המשפחות, אך זה יהיה המצב של רובן. מצד אחד, הדבר מתייחס לנסיבות שיחוו בעתיד בני האדם בזרם הזה. זו נבואה שלפיה ברגע שבני האדם האלה יעבור את הייסורים של המילים, וברגע שהלא מאמינים יחוו אסון, לא יהיו עוד קשרים משפחתיים בין בני האדם על פני האדמה. הם יהיו בני האדם של ארץ סינים, והם יהיו נאמנים כולם במלכותו של אלוהים. לפיכך, "ימי האיחוד בין בעל ורעיה יחלפו, ואם ובנה לא ייפגשו שוב, ולא תהיה עוד פגישה של אב ובת". על כן, המשפחות של בני האדם על פני האדמה יתפרקו וייקרעו לגזרים, וזו תהיה העבודה האחרונה שאלוהים יעשה באדם. ומשום שאלוהים יפיץ את העבודה הזו ברחבי התבל, הוא מנצל את ההזדמנות הזו כדי להבהיר את המילה "רגש" למען בני האדם, וכך הוא מאפשר להם להבין שרצונו של אלוהים הוא לפרק את כל משפחותיהם של בני האדם. זו הוכחה לכך שאלוהים משתמש בייסורים כדי לפתור את כל המחלוקות המשפחתיות באנושות. אלמלא כן, לא הייתה כל דרך לחתום את החלק האחרון של עבודתו של אלוהים על פני האדמה. החלק האחרון של דברי האל חושף במערומיה את חולשתה הגדולה ביותר של האנושות – כל בני האדם חיים ברגש – ועל כן, אלוהים לא נמנע מאף אחד מהם, וחושף את הסודות החבויים בלבם של בני האדם. מדוע בני האדם מתקשים כל כך להתנתק מהרגש? האם הוא רם מרף המצפון? האם המצפון יכול להגשים את רצונו של אלוהים? האם הרגש יכול לעזור לבני האדם כשהם במצוקה? בעיניו של אלוהים, הרגש הוא אויבו – זה נאמר בבירור בדברי האל, הלא כן?

הערות שוליים:

א. הטקסט המקורי משמיט את המילים "בדיוק כפי שאלוהים אומר."