בעיני האל, בני האדם הם כמו בעלי החיים בטבע. הם נאבקים זה בזה, קוטלים זה את זה, ומקיימים אינטראקציות יוצאות דופן זה עם זה. בעיני האל, הם גם כמו קופי אדם, הזוממים זה נגד זה בלי קשר לגיל או למין. מכיוון שכך, כל מה שהאנושות כולה עושה ומגלמת מעולם לא היה כלבבו של אלוהים. הזמן שאלוהים מכסה בו את פניו הוא בדיוק הזמן שבו בני אדם בכל רחבי העולם עומדים למבחן. כל בני האדם נאנחים בכאב, הם חיים כולם תחת איום של אסון, ואף אחד מהם מעולם לא נמלט משיפוטו של אלוהים. למעשה, כוונתו העיקרית של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם היא לשפוט את האדם ולגנות אותו בהתגלמותו של אלוהים כבשר ודם. אלוהים כבר מזמן החליט בדעתו מי יזכה בישועה ומי יחוסל, בהתאם למהותם של בני האדם, והדבר יתבהר בהדרגה במהלך השלב האחרון. בחלוף הימים והחודשים, בני האדם משתנים, וצורתם המקורית נחשפת. כאשר הביצה מתבקעת והאפרוח יוצא ממנה מתגלה אם היא מכילה אפרוח של תרנגולת או של ברווז. הרגע שבו האפרוח יבקע מהביצה הוא גם הרגע שבו האסונות על פני האדמה יסתיימו. מכך אפשר להבין שעל מנת לברר אם ה"ביצה" מכילה אפרוח של "תרנגולת" או של "ברווז", יש לבקע אותה. זו התוכנית בלבו של אלוהים, ויש להגשים אותה.

"אנושות אומללה ומעוררת הרחמים! מדוע האדם אוהב אותי, אך הוא לא מסוגל לציית לכוונותיה של רוחי?" משום המצב הזה של האדם, עליו לעבור טיפול כדי לְרַצות את רצונו של אלוהים. ומשום התיעוב שאלוהים חש כלפי האנושות, הוא הכריז פעמים רבות: "הו, המורדים מבין האנושות כולה! עליי למחוץ אותם תחת רגליי, עליי להעלים אותם בהטלת ייסורים עליהם, וביום שבו המפעל האדיר שלי יושלם, עליי להרחיק אותם משאר האנושות, כדי שהאנושות כולה תכיר את פרצופם המכוער". אלוהים מדבר אל האנושות כולה כבשר ודם, והוא גם מדבר אל השטן במישור הרוחני, כלומר מעל התבל כולה. זהו רצונו של אלוהים, וזאת אמורה להשיג תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים.

למען האמת, אלוהים רגיל במיוחד, ודברים מסוימים הוא יכול להשיג רק אם הוא מבצע אותם באופן אישי ורואה אותם במו עיניו. בניגוד למה שבני האדם מדמיינים, אלוהים לא שוכב לו בזמן שהכל מתרחש כרצונו. זו ההשלכה של הפרעתו של השטן בבני האדם, שגורמת לבני האדם שלא להבין בבירור את פניו האמיתיים של אלוהים. מכיוון שכך, במהלך העידן האחרון, אלוהים התגלם כבשר ודם כדי לגלות את המציאות שלו בגלוי לאדם, מבלי להסתיר דבר. תיאורים מסוימים של טבעו של אלוהים הם הגזמה טהורה, כמו כאשר נאמר שאלוהים יכול להשמיד את העולם במילה אחת או במחשבה קלה. כתוצאה מכך, רוב בני האדם אומרים דברים כגון "מדוע אלוהים כול יכול אבל אינו מסוגל לבלוע את השטן בנגיסה אחת?". המילים האלה חסרות היגיון, ומוכיחות שבני האדם עדיין לא מכירים את אלוהים. כדי להשמיד את אויביו, נדרש לאלוהים תהליך, אך נכון לומר שאלוהים מנצח בכל: אלוהים יביס את אויביו בסופו של דבר. זאת בדיוק כשם שכאשר מדינה חזקה מביסה מדינה חלשה, עליה להשיג את הניצחון בעצמה, צעד אחר צעד, לפעמים תוך שימוש בכוח ולפעמים באמצעות אסטרטגיה. יש תהליך, אך אי-אפשר לומר שמכיוון שהמדינה החזקה מחזיקה בנשק גרעיני חדיש והמדינה החלשה נחותה ממנה בהרבה, המדינה החלשה תוותר ללא מאבק. זה טיעון חסר היגיון. הוגן לומר שהמדינה החזקה לבטח תנצח והמדינה החלשה לבטח תפסיד, אך המדינה החזקה יכולה להוכיח את כוחה העילאי רק כשהיא פולשת בעצמה למדינה החלשה. לפיכך, אלוהים תמיד אמר שהאדם לא מכיר אותו. על כן, האם מה שנאמר לעיל הוא חלק מהסיבה לכך שהאדם לא מכיר את אלוהים? האם אלה התפיסות של האדם? מדוע אלוהים דורש רק שהאדם יכיר את מציאותו, ומדוע הוא התגלם כבשר ודם באופן אישי כתוצאה מכך? לפיכך, רוב בני האדם עובדים את השמיים במסירות, אך "השמיים מעולם לא הושפעו כהוא זה ממעשיו של האדם; אילו יחסי כלפי האדם היה מבוסס על כל אחד ממעשיו, האנושות כולה הייתה מוכה בייסורים שאני מטיל".

אלוהים רואה את מהותו הפנימית של האדם. באמירותיו של אלוהים, נדמה שהאדם "מייסר" את אלוהים עד כדי כך שאין לו כל עניין להקדיש תשומת לב לאדם, ושאינו תולה בו עוד כל תקווה. נדמה שכבר לא ניתן להושיע את האדם. "ראיתי בני אדם רבים שדמעות זולגות על לחייהם, וראיתי בני אדם רבים שמוכנים להקריב את לבם בתמורה לשפע שלי. למרות ה'קנאות' הזו, מעולם לא נתתי לאדם בחינם את כל כולי, בתשובה לדחפיו הפתאומיים, מפני שהאדם מעולם לא היה מוכן להקדיש לי את עצמו ברצון". כשאלוהים חושף את אופיו של האדם, האדם מתבייש בעצמו, אך זה רק ידע שטחי, והאדם לא מסוגל להכיר באמת את אופיו בדברי האל. משום כך, רוב בני האדם לא מבינים את רצונו של אלוהים, אינם יכולים למצוא נתיב לחייהם בדברי האל, ולכן, ככל שהם יותר רפי שכל, כך אלוהים לועג להם בחומרה רבה יותר. לפיכך, הם מאמצים בלא יודעין את תפקיד הזוועה, וכתוצאה מכך, הם מתחילים להכיר את עצמם בעודם מוכים ב"חרב הרכה". דברי האל מופיעים כדי להריע למעשיו של האדם וכדי לעודד את מעשיו של האדם, אך בני האדם תמיד מרגישים שאלוהים שם אותם ללעג. על כן, כשהם קוראים את דברי האל, השרירים בפניהם מתעוותים מפעם לפעם, כאילו הם בהתקף פרפורים. זו הטומאה של מצפונם, וזו הסיבה לכך שהם מתעוותים באופן לא רצוני. כאבם הוא כזה שהם רוצים לצחוק אבל לא יכולים, וגם לבכות אינם יכולים, מכיוון שהתנהלותם המגוחכת של בני האדם מופעלת בשלט רחוק כמו "מכשיר וידאו", אך הם לא יכולים לכבות אותה אלא רק להמשיך לסבול. על אף שהמילים "להסב את כל תשומת הלב לדברי האל" מוטפות במהלך כל פגישות העמיתים, מי לא מכיר את אופיים של בני התנין הגדול האדום כאש? פנים אל פנים, הם צייתנים כמו שיים, אך כשמפנים להם את הגב, הם פראיים כמו זאבים. אפשר לראות זאת בדברי האל הבאים: "בני אדם רבים אוהבים אותי באמת ובתמים כשאני מספק להם את דבריי, אך לא מוקירים את דבריי ברוחם, אלא משתמשים בהם כבדרך אגב כמו ברכוש ציבורי ומטילים אותם בחזרה למקום שממנו הם באו בכל זמן שמתחשק להם". מדוע אלוהים תמיד חושף את האדם? זה מוכיח שאופיו הישן של האדם מעולם לא השתנה אפילו קצת. כמו הר טאי, הוא עומד זקוף בלבם של מאות מיליוני בני אדם, אך יבוא יום שבו יו גונג יזיז את ההר הזה. זו תוכניתו של אלוהים. באמירותיו, אין אף רגע שבו אלוהים לא מציב דרישות לאדם, מזהיר את האדם או מצביע על אופיו של האדם, אשר מתגלה בחייו: "כשהאדם מרוחק ממני וכשהוא בוחן אותי, אני מסתתר ממנו בין העננים. כתוצאה מכך, הוא לא מסוגל למצוא שום זכר לקיומי והוא חי רק ביד רשעים ועושה כל שהם דורשים ממנו". במציאות, נדיר שבני האדם זוכים להזדמנות לחיות בנוכחותו של אלוהים, משום מיעוט רצונם לחפש. כתוצאה מכך, על אף שרוב בני האדם אוהבים את אלוהים, הם חיים תחת ידו של השטן, והשטן מכוון את כל מה שהם עושים. אילו בני האדם באמת חיו באורו של אלוהים, והיו מחפשים את אלוהים בכל רגע ובכל יום, לא היה צורך שאלוהים ידבר כך, הלא כן? כשבני האדם מניחים את הטקסטים בצד, הם מיד מניחים את אלוהים בצד ביחד עם הספר, ולכן, הם דואגים לעניינים שלהם עצמם, ולאחר מכן, אלוהים נעלם מלבם. אולם כשהם מרימים שוב את הספר לידם, הם פתאום מבינים שהם דחקו את אלוהים לפינה נידחת בדעתם. כאלה הם חייו של האדם "ללא זיכרון". ככל שאלוהים מדבר יותר, כך דבריו רמים יותר. כשהם מגיעים לשיאם, כל העבודה נחתמת, וכתוצאה מכך, אלוהים מפסיק את אמירותיו. העיקרון שמנחה את אלוהים בעבודתו הוא לחתום את עבודתו כשתגיע לשיאה. הוא לא ממשיך לעבוד כשהעבודה מגיעה לשיאה, אלא עוצר במפתיע. הוא לעולם לא עושה עבודה לא נחוצה.