יום אחד, בנובמבר 2020, מנהיג השתתף בכינוס של הצוות שלנו, ואחרי שהסתיים, הוא ציין שברצונו שנבחר מנהיג צוות שינהל את עבודת העריכה שלנו. להפתעתי, קיבלתי את מספר הקולות הרב ביותר. הייתי המומה. אני נבחרתי למנהיגת צוות? בקושי השגתי היווכחות בחיים, וחסרה לי מציאות האמת. האם יכולתי באמת למלא את החובה של הנהגת צוות? אם יצוצו בעיות בעבודה שלנו, טבעי שידרשו ממנהיג הצוות לקחת אחריות, לא? מה יקרה אם לא אצליח לטפל בהן, ועבודתנו תיפגע בשל כך? חשבתי על התנסות קודמת שהייתה לי בתפקיד של מנהיגת צוות. דאגתי רק לכסות את עצמי, ולא הנהגתי את האמת. כשראיתי אנשים מפריעים לעבודת הכנסייה ומעכבים אותה, לא הפסקתי את זה מיד, כי חששתי לפגוע בהם. כתוצאה מכך, עבודת הכנסייה נפגעה, ואני שוחררתי מהתפקיד. הרגשתי שלא מילאתי אז את חובתי כראוי, ובמקום זאת עיכבתי את עבודת בית האל ואת ההיווכחות בחיים של אחים ואחיות. זה שקול למעשה זדון. שחרור מהתפקיד לא יהיה הדאגה היחידה שלי – ייתכן שאפילו יסלקו אותי. לא רציתי שזה יקרה והרגשתי שאני לא יכולה לקחת את זה על עצמי. אז אמרתי למנהיג שאין לי מספיק היווכחות בחיים ושאני לא מסוגלת לפתור בעיות של אחרים, אז אני לא מתאימה לתפקיד. היו לי המון תירוצים. הוא אמר לי שעליי להסכים ולקבל את החובה הזאת, אבל פשוט לא יכולתי להשלים עם המצב. המחשבות שלי דהרו. באותו רגע, חשבתי פתאום על הקטע זה מדברי האל: "עליך לציית ולשתף פעולה באופן פעיל. זו חובתך וזו אחריותך. תהא הדרך קדימה אשר תהא, עליך להיות בעל לב צייתן. חשש, פחד, דאגה, חשד – דבר מאלה לא צריך להיות חלק מהגישה שבה תיגש לחובתך" ("מהו ביצוע הולם של חובתכם?" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). כשהרהרתי בזה, התחלתי להרגיש שלווה, והבנתי שהחובה הזו שניצבת לפתחי הגיעה משלטונו והסדריו של אלוהים. אף על פי שלא הבנתי את רצון האל באותו זמן, הבנתי שעליי להניח לעצמי להיות מונהגת על ידי אלוהים ולהישמע לו.

מאוחר יותר, מצאתי את עצמי ניצבת מול בעיות וקשיים מכל מיני סוגים במילוי חובתי, ובמיוחד לא ראיתי שום התקדמות בעבודה של הצוות שלנו. התחלתי שוב לדאוג, שאם הביצועים שלנו לא ישתפרו, לא אוכל להתחמק מהאחריות שלי כמנהיגת צוות. המחשבה על זה הכניסה אותי לסערת נפש טוטאלית. ערב אחד, כששוחחתי על מצבנו עם האחות שעבודתה הייתה הקרובה ביותר לשלי, התחלתי להרגיש ממש לא נוח כשהיא דיברה על מנהיגת הצוות הקודמת, ששוחררה מהתפקיד כי לא חיפשה את האמת או שאפה להשתפר. היא לא שיפרה את כישוריה המקצועיים כלל, ולא הייתה מסוגלת לבצע שום עבודה מעשית. ידעתי שאני משרתת כמנהיגה של צוות שעמדו בפניו הרבה קשיים ובעיות, אז אם לא אצליח להתגבר עליהם ולבצע עבודה מעשית, האם ישחררו גם אותי מהתפקיד? רציתי לחזור להיות חברת צוות רגילה, בלי כל כך הרבה אחריות. חשבתי שאמלא את החובה הזו בינתיים, כי רק עכשיו בחרו בי, ואם יסתבר שאני לא מתאימה, עליי לעזוב את התפקיד בצורה מכובדת בהקדם האפשרי כך לא אעשה מעשה זדון שעלול להפריע לעבודת הכנסייה ולפגוע בה, ושבגללו ישחררו אותי מהתפקיד. אם זה יקרה, אני עלולה אפילו לאבד את הייעוד הסופי שלי. מצאתי את עצמי תקועה במצב הזה, מבועתת מהרעיון שלא אמלא את חובתי היטב, שאצטרך לקחת אחריות על בעיות כלשהן. כשנתקלתי בקושי בעבודתי, פחדתי במיוחד שלא אוכל להתמודד איתו – הייתי תקועה כל הזמן בעולם של כאב וסבל.

ואז, הקטע הזה מדברי האל שקראתי יום אחד, שחושף את מהות טבעו של צורר משיח, העניק לי מעט תובנה לגבי מצבי: "כאשר מתבצעת התאמה פשוטה בחובתכם, עשו את מה שנאמר לכם ואת מה שאתם יכולים, ובכל מה שתעשו, עשו זאת כמיטב יכולתכם, בכל לבכם ובמלוא כוחכם. מה שאלוהים עשה אינו מוטעה. אפילו אמת פשוטה כזו אינה מצויה בלבם של צוררי המשיח. מה מצוי בלבם? חשדנות, ספק, התרסה, פיתוי.... עניין פשוט כל כך – ובכל זאת צורר המשיח עושה מהומה גדולה מכך ומהרהר בכך שוב ושוב, עד כדי כך שהוא לא עוצם עין. מדוע הוא חושב כך? מדוע הוא חושב בצורה כה מסובכת על דבר פשוט? יש רק סיבה אחת: בכל הסדר שנעשה על ידי בית האלוהים שנוגע לו, הוא יקשור קשר הדוק בין הדבר הזה לתקווה שלו לברכות וליעד עתידי. זו הסיבה לכך שהוא חושב, 'אני צריך להיזהר. צעד שגוי אחד יוביל לכך שכל הצעדים יהיו שגויים ואני יכול להגיד שלום לרצון שלי לזכות בברכות – וזה יהיה הסוף שלי. אני לא יכול להיות רשלני! בית האלוהים, האחים והאחיות, המנהיגות העליונה, אפילו אלוהים – כולם לא אמינים. אני לא סומך על אף אחד מהם. האדם הכי אמין והכי מהימן הוא אתה עצמך. אם לא תתכנן תוכניות עבור עצמך, מי עוד ידאג לך? מי עוד ישקול את הסיכויים שלך והאם תזכה בברכות? לכן, עליי לעשות הכנות קפדניות ולעבוד קשה מאוד כדי לתכנן תוכניות עבור עצמי. אני לא יכול להיות רשלני אפילו במעט – אחרת, יהיה קל לאנשים להוליך אותי שולל ולנצל אותי'" ('חשיפת צוררי המשיח'). רק אחרי שקראתי את דברי האל האלה הבנתי, שזה נורמלי לגמרי לחוות שינויים בחובות שלנו, ושעליי לאמץ את הגישה הנכונה לנושא. עליי לעשות כל שביכולתי כדי להשתפר בעבודתי ולמלא את חובותיי, ואם למרות המאמץ עדיין לא אצליח לעמוד במשימה, עליי לקבל בשמחה את השחרור מהתפקיד. חובות משתנות בהתאם לצרכי בית האל ובהתאם ליכולת האישית של אנשים לבצע חובה שהוטלה עליהם. זה לא קשור בכלל לתוצאות ולייעודים של אנשים. אבל חסרה לי אמונה אמיתית באלוהים, ולא יכולתי להבין כמו שצריך שינויים הולמים לגמרי בחובות של אנשים במסגרת בית האל. הייתה לי תפיסה מעוותת, חשבתי שחובתי קשורה קשר בל ייפרד עם הייעוד והתוצאה שלי, שהיא תקבע אם אקבל ברכות בסוף. הטלתי ספק בכל דבר, עמדתי על המשמר נגד אלוהים, חששתי שאיחשף ואסולק אם לא אצליח למלא את חובתי היטב, ואז אישאר בלי שום מעמד או עתיד. באמת חשבתי על זה יותר מדי והייתי שקועה ברוע! ניסיתי להתחכם ולשחק משחקים עם אלוהים, כדי להגן על האינטרס של עצמי, תכננתי לוותר אם לא אעשה עבודה טובה במילוי חובתי. לא השקעתי שום מחשבה בשאלה איך למלא את חובתי היטב בפועל, ובמקום זה הייתי מקובעת על הסיכויים העתידיים שלי. כשאלוהים רומם אותי לתפקיד של מנהיגת צוות, הוא נתן לי הזדמנות לאמן את עצמי כדי שאוכל להתקדם בעבודתי ובהיווכחות שלי בחיים. זו הייתה אהבת האל כלפיי. אבל אני שיבשתי את משמעות אהבת האל, חשבתי שזו אני שעומדת להיחשף ושיסלקו אותי. זה היה חילול הקודש נגד אלוהים, לא? נכון שחשפתי בדיוק את הטבע הזדוני של צורר משיח?

חשבתי על מה שחשפתי באותה תקופה: לא הבנתי כלל את אלוהים, ונסחפתי עם ניחושים וההתגוננות. הייתי נסערת ביותר, ולא יכולתי להפסיק לתהות מדוע אני במצב כזה, איפה באמת טמון שורש הבעיה. מאוחר יותר קראתי קטע נוסף מדברי האל, שחושף את טבע צוררי המשיח ושדיבר אליי מאוד: "צוררי משיח אינם מאמינים שיש אמת בדברי אלוהים והם אינם מאמינים בטבע שלו, בזהותו או במהותו. ההתייחסות שלהם לכל זה היא דרך מחשבות ונקודות מבט אנושיות, שבאמצעותן הם מנתחים ובוחנים כל מה שקורה סביבם. הם גם מסתכלים על האופן שבו אלוהים מתייחס לבני האדם ולעבודות השונות שאלוהים עושה בבני האדם מנקודות מבט, מחשבות ותחבולות אנושיות. יתר על כן, הם משתמשים במחשבה אנושית ובשיטות אנושיות, תוך שימוש בלוגיקה ובחשיבה של השטן, כדי להתייחס לטבעו של אלוהים, לזהותו ולמהותו. מן הסתם, צוררי המשיח אינם מקבלים את טבעו של אלוהים, את זהותו ומהותו ואינם מכירים בהם, אלא יש להם תפיסות ורעיונות רבים מעורפלים וחלולים לגבי הטבע, הזהות והמהות של אלוהים. הם מלאים רק בתובנה אנושית. אין להם שמץ של ידע אמיתי. במצב כזה, כיצד בסופו של דבר, צורר המשיח מגדיר את טבעו, זהותו ומהותו של אלוהים? האם הוא מסוגל להכיר בכך שאלוהים צודק ושעבור האדם הוא אהבה? הוא בהחלט לא מסוגל. ההגדרה של צורר המשיח לצדקתו של אלוהים ולאהבתו היא סימן שאלה – ספקות. טבעו של אלוהים קובע את זהותו ואילו צוררי המשיח נוחרים בלעג על טבעו של אלוהים ומלאים בספקנות, בהכחשה ובהלעזה כלפיו. אז מה, אם כן, באשר לזהותו? טבעו של אלוהים מייצג את זהותו. התייחסות כשלהם, התייחסותם לזהותו של אלוהים מובנת מאליה – הכחשה ישירה. זו מהותם של צוררי המשיח" ("הם מתעבים את האמת, מחללים במופגן את העקרונות ומזלזלים בסידורי בית האל (חלק ו')" בספר 'חשיפת צוררי המשיח'). דברי האל מראים שצוררי משיח לא מאמינים שדברי האל הם האמת, ועוד יותר מזה, לא מכירים בטבעו הצודק של אלוהים. הם לעולם לא מבססים את דעותיהם על דברי האל, ובמקום זאת מתייחסים לכל דבר בהתבסס על הבנה אנושית ועל ההיגיון של השטן. הבנתי שגם אני החזקתי בטבע צורר משיח כזה, שלא הייתה לי הבנה של טבעו הצודק של אלוהים בהקשר של החלפת תפקידים על ידי הכנסייה, שחרור אנשים מתפקידם או סילוקם. במקום זאת, הסתכלתי על נושאים אלה דרך עדשה של היגיון שטני, כמו "ככל שהם גדולים יותר, כך הם נופלים חזק יותר," "המסמר הבולט ביותר משוטח בפטיש", ו"בודד הוא זה שנמצא בפסגה." חשבתי שסטטוס ואחריות נוספים רק יחשפו אותי מהר יותר, ויובילו לסילוקי. לכן, אף על פי שכלפי חוץ קיבלתי את תפקיד מנהיגת הצוות, בפנים עדיין עמדתי על המשמר נגד אלוהים, חששתי שאם אכשל, איחשף ואסולק, ובסופו של דבר אאבד את הייעוד הסופי שלי. הייתי מאמינה שקראה את דברי האל, אבל נקודת המבט שלי על הדברים לא השתנתה כלל, ומעולם לא חיפשתי את האמת לנוכח קשיים, ולא הסתכלתי על דברים לאור דברי האל. במקום זה, הערכתי את עבודת האל על ביסס תפיסות שטניות, דמיינתי שאלוהים הוא מין דיקטטור שיחשוף ויסלק אותי בגלל הטעות הכי קטנה, לא הכחשתי בכך את טבעו הצודק של אלוהים? חיללתי את הקודש, לא? האמת היא שבכל פעם שמישהו משוחרר מתפקידו או מסולק על ידי הכנסייה, זה מבוסס על עיקרון. זה מבוסס על שיקול כולל של איכות האדם, אם יש להם אנושיות טובה או רעה, האם הם מחפשים את האמת, ובאיזה מין נתיב הם צועדים. הם לא מוגדרים כבני אדם, משוחררים ומסולקים על בסיס העברות המקריות שלהם או על ביטויים חולפים. בית האל יעניק הזדמנויות נוספות למנהיגים שבאמת משקיעים את עצמם למען אלוהים ומחפשים את האמת, למרות העברות. הם ייגזמו ויטופלו, יקבלו תזכורות ואזהרות, וכל מי שמסוגל להכיר את עצמו, כל מי שמכה על חטא ומשתנה, ימשיכו לעשות בו שימוש ולטפח אותו. יש מנהיגי שקר מסוימים שאינם מבצעים עבודה מעשית, שתאבים לנוחות, מזניחים את חובותיהם, ומחזיקים בעמדת המנהיג בלי לקחת על עצמם את המחויבויות של מנהיג. אדם כזה ישוחרר מתפקידו ללא יוצא מן הכלל, אבל כל עוד הוא אינו רשע שמבצע מעשי זדון מכל המינים, לא יסלקו אותו ויבעטו אותו מהכנסייה בקלות ראש. בית האל ידאג לחובה אחרת שמתאימה לו, וייתן לו הזדמנות להכות על חטא ולהרהר במעשיו. יש צוררי משיח שמסרבים לקבל כל אמת שהיא, שעובדים רק למען המעמד והכוח של עצמם, שרוצים רק לתפוס את השליטה בכנסייה – רק הם נחשפים ומסולקים ביסודיות, מגורשים לצמיתות מהכנסייה. ראיתי שבית האל מתייחס לאנשים בצורה הוגנת וצודקת, שהאמת שולטת בבית האלוהים. אדם טוב לעולם לא יורשע לשווא, ואף אדם רשע לא יימלט בקלות מעונש. עכשיו אני מבינה שלתפקיד אין שום קשר לשאלה אם מישהו ייחשף או יסולק. מה שחשוב באמת זה אם הוא מסוגל לקבל ולחפש את האמת. אלה שמחפשים את האמת, כשהם מקבלים חובה חשובה, כשהם נושאים באחריות גדולה יותר, הם מרוויחים עוד הזדמנויות לפתח את עצמם ואלוהים יכול להביא אותם לידי שלמות ביתר קלות. אבל אלה שאינם מחפשים את האמת, שאינם מחפשים את העקרונות במילוי חובתם ומסרבים לקבל את השיפוט, הייסור, הגיזום והטיפול, שטבעם המושחת לא משתנה כלל, הם יסולקו בסופו של דבר, בלי קשר לסטטוס שלהם. כשחשבתי על זה עוד, הבנתי שכאשר שחררו אותי מתפקידי הקודם כמנהיגת צוות, זה קרה כי הייתי אנוכית ונתעבת באופיי, ולא הנהגתי את האמת כלל. עמדתי בדרכה של עבודת הכנסייה. היה זה טבעו הצודק של אלוהים שפעל עליי, וזה היה אלוהים בהעניקו לי הזדמנות להכות על חטא ולהשתנות. אבל במקום זה נהגתי ככופרת, לא הבנתי את אלוהים ולא הייתה לי שום אמונה בישועתו. אז הבנתי סוף כל סוף עד כמה הפילוסופיה השטנית של "ככל שהם גדולים יותר, כך הם נופלים חזק יותר" הזיקה לי. לא רק שנתפסתי לאי-הבנות ולעמידה על המשמר נגד אלוהים, גם נעשיתי יותר ויותר ערמומית ומרושעת. ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות כך לפי ההיגיון והחוקים השטניים, ושעליי להתבונן בדברים ולגשת אליהם בהתבסס על דברי האל. אלוהים רומם אותי באמצעות קבלת החובה להיות מנהיגת צוות, זו הייתה הזדמנות שאלוהים נתן לי כדי ללמוד. היה עליי לנצור את ההזדמנות הזו. בחובתי בעבר היוויתי מחסום, אבל הפעם ידעתי שעליי לשלם מחיר במילוי חובתי, לפצות על כישלונותיי הקודמים, לחפש טוב יותר אחר עקרונות האמת ולהשקיע את כל-כולי במילוי נאות של חובתי.

הבנה של הדברים האלה הייתה משחררת מאוד גם עבורי. כשאני חושבת עכשיו על האופן בו לא הבנתי את אלוהים והעמדתי מגננות נגדו, אני מרגישה כמה לא הגיונית הייתי, כמה טיפשה ועיוורת הייתי, בלי שום הבנה של אלוהים בכלל. התפללתי בשקט לאלוהים בלבבי, "אלוהים, תודה לך על הנחייתך, על שהרשית לי לחזות בכיעור שלי-עצמי, ועל שהראית לי איזה מחסום עצום התפיסות השטניות האלה יצרו בינך לביני. הייתי חסרת רגש ולא מודעת, פירשתי דברים לא נכון ועמדתי על המשמר, ולא היה לי שום מושג איך אתה הרגשת. הייתי כל כך מרדנית, ואני לגמרי מכה על חטא בפניך."

יום אחד קראתי מאמר שהביע באופן מושלם את המצב הפרטי שלי, וציטט כמה מדברי האל, שהעניקו לי נתיב ליישום בפועל: "מילוי חובתו של האדם הוא, למעשה, הגשמת כל מה שטבוע באדם, דהיינו, מה שהאדם מסוגל לעשות. או-אז, חובתו מולאה. חסרונותיו של האדם במהלך שירותו הולכים ומתמעטים אט אט ככל שניסיונו גובר ותוך כדי תהליך השיפוט שהוא עובר. הם אינם מעכבים את חובתו של האדם או משפיעים עליה. אלה שמפסיקים לשרת או מוותרים ונסוגים מחשש שמא יהיו פגמים בשירות שלהם הם הפחדנים ביותר... אין כל מתאם בין חובת האדם לבין היותו מבורך או מקולל. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים והוא אינו אמור להיות תלוי בתמורה, בתנאים או בסיבות. רק אז הוא ממלא את חובתו. להיות מבורך פירושו כאשר אדם מובא לידי שלמות ונהנה מברכות האל לאחר שחווה שיפוט. להיות מקולל פירושו כאשר טבעו של אדם אינו משתנה לאחר שהוא חווה ייסורים ושיפוט, כאשר הוא אינו חווה את הפיכתו למושלם אלא נענש. אולם בין אם הם מבורכים או מקוללים, על יצירים נבראים למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם המבקש את אלוהים, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לזכות בברכה ואל לך לסרב לפעול מחשש שתקולל. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו" ("ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשהרהרתי בזה, הגעתי להבנה של רצון האל. אלוהים לא מצפה לכל כך הרבה מהאנושות. הוא רק רוצה שנחפש את האמת, שנעשה ככל יכולתנו להביא לידי ביטוי את כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס ולהשיג, שלא נעשה חצי עבודה, שלא נהיה חלקלקים ומטעים, אלא שניתן את כל-כולנו לעשייה של מה שאלוהים מבקש מאיתנו. גם אם תוך כדי כך אנחנו חווים כמה כישלונות וטעויות, כל עוד אנחנו מסוגלים לקבל את האמת, ולקבל את הגיזום והטיפול, אפשר לפתור את הבעיות האלה. אנחנו יכולים להתקדם ולהשתנות. מאז שמוניתי לתפקיד ההוא, הייתה חסרה לי לגמרי גישה של קבלה וציות. חששתי שבעקבות הטעות הכי קטנה, עברה כלשהי, אני אסולק ואאבד את התוצאה ואת הייעוד הסופי שלי. ראיתי שבאמת לא הייתה לי כל הבנה של האמת, ושלא באמת הבנתי את עבודת האל. במיוחד, הבנתי שכל השנים האלה של אמונה באלוהים ומילוי חובתי, זה לא נעשה כדי להשביע את רצון האל, אלא רק למען העתיד והייעוד שלי. הייתי כל כך אנוכית וערמומית! חובה היא מינוי מאלוהים וזו אחריות שכל יציר נברא חייב להוציא לפועל. לא משנה אם בסוף אנחנו מבורכים או מקוללים – כולנו חייבים לבצע את החובות שלנו. אסור לי לסרב לחובה שלי רק מפני שאני מפחדת לעשות משהו רע. למרות ההיווכחות העלובה שלי בחיים, והעובדה שחסרתי את מציאות האמת, אלוהים רומם אותי לשרת כמנהיגת צוות. זה לא מפני שאני ראויה לתפקיד כעת, אלא מתוך תקווה שדרך מילוי החובה אוכל לחפש את האמת, לקבל שיפוט, ייסורים, גיזום וטיפול, ולהמשיך לתקן את החסרונות האישיים שלי. בסופו של דבר אוכל, בשאיפה, למלא את החובה הזו היטב. מרגע שהבנתי את רצון האל, הביטחון העצמי שלי התגבר בהתמודדות עם הבעיות והקשיים שצצו בחובתי, והשגתי את הנחישות להשביע את רצון האל באמצעות מילוי החובה הזו.

אחרי זה, קראתי את הקטע הבא בדברי האל: "מהם אופני הביטוי של אדם ישר? עיקרו של עניין הוא להנהיג את האמת בכל הדברים. אם אתה אומר שאתה ישר, אבל אתה תמיד מדחיק את דברי אלוהים ועושה כל מה שאתה רוצה, האם זה אופן ביטוי של אדם ישר? אתה אומרים: 'איכותי ירודה, אך יש לי לב ישר.' אולם כשמוטלת עליכם חובה, אתם חוששים שתסבלו או שלא תוכלו למלא אותה היטב, שתצטרכו לשאת באחריות, ולכן ממציאים תירוצים כדי להתחמק ממנה וממליצים לאחרים לעשותה. האם זה אופן ביטוי של אדם ישר? ברור שלא. כיצד, אם כן, אדם ישר צריך להתנהג? עליו לקבל את המוטל עליו ולציית ואז להיות מסור לחלוטין למילוי חובתו כמיטב יכולתו ולחתור להשביע את רצונו של אלוהים. דבר זה בא לידי ביטוי בכמה אופנים. אופן אחד הוא שעליכם לקבל את חובתכם בלב ישר ולא להיות חצויים בעניין. אל תרקמו מזימות לטובתכם. זהו אופן ביטוי של יושר. אופן אחר הוא להקדיש לכך את כל כוחכם ואת לבכם. אתה אומר: 'זה כל מה שאני יכול לעשות. אשתמש בכל זה ואקדיש זאת לאלוהים באופן מלא.' האין זה ביטוי ליושר? אתם מקדישים את כל מה שיש לכם ואת כל מה שאתם יכולים לעשות – זהו ביטוי של יושר. אם אינך מוכן להקדיש את כל כולך, אם אתה מסתיר ומחביא זאת, אם הנך חמקמק בהתנהגותך, מתחמק מחובתך ודואג שמישהו אחר יבצע אותה בגלל שאתה פוחד שתצטרך לשאת בתוצאות של ביצוע עבודה לא טובה, ובכן, האם זו יושרה? לא, זה לא. לפיכך, להיות אדם ישר זה לא רק עניין של רצון. אם אינך מיישם בפועל את האמת כאשר דברים קורים לך, הרי שאינך אדם ישר. כאשר אתה נתקל בבעיות, עליך להנהיג את האמת וליישם ביטויים מעשיים. זו הדרך היחידה להיות אדם ישר ורק אלה הם אופני ביטוי של לב ישר" ("רק אדם ישר יכול להיות מאושר באמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). אלוהים אוהב את האנשים הכנים, והאנשים הכנים אינם חושבים כל הזמן על ברכות. הם אינם חוששים לקחת אחריות, אלא מנסים בכל מאודם למלא את חובתם היטב כדי להשביע את רצון האל. הם משקיעים את כל-כולם בביצוע כל מה שביכולתם. המחשבה על זה ממש גרמה לי להתבייש. תמיד אמרתי עד כמה אני רוצה להשביע את רצון האל, אבל כשהגיע הזמן לקבל מינוי, באמת להשקיע את הנשמה במשהו, הפכתי לחסרת כנות וניסיתי לחמוק מזה. אז הבנתי שבסך הכול אמרתי כמה דברים שנשמעים טוב, אבל בפועל, ניסיתי לשטות באלוהים, ובליבי הייתי חסרת כנות לגמרי. כשהבנתי את זה ידעתי שלא אוכל להמשיך בדרך הזאת. אף על פי שהיו לי הרבה בעיות וחסרונות, היה עליי להתאמן בלהיות אדם כן בהתאם לדרישות האל. היה עליי לתת את ליבי לאלוהים ולמלא את חובתי כמיטב יכולתי, עם שתי רגליים נטועות בקרקע. ולא משנה איך הדברים יתגלגלו, הייתי מוכנה לציית לתזמורים ולהסדרים של אלוהים. לאחר מכן, נרגעתי במידה שלא תיאמן. כשנתקלתי בקשיים במילוי חובתי, התפללתי לאלוהים שיעזור לי לחפש ולפתור אותם, וכשהייתי מבולבלת, חקרתי דברים ביחד עם אחים ואחיות וחיפשתי את עקרונות האמת. גיליתי שעם הזמן, הייתי מסוגלת לפתור הרבה בעיות וקשיים.

ההתנסות הזו הראתה לי איך השיפוט והייסור של אלוהים הם למעשה אהבתו וישועתו לאנושות. איבדתי את הפחד לקחת אחריות, ואני כבר לא כל כך מתגוננת ונוטה לאי-הבנה. גם אם נותר בי הרבה טבע מושחת, אני מוכנה לקבל שיפוט, ייסורים, גיזום וטיפול מידי אלוהים, ולחפש את ההיטהרות והשינוי. אני מודה לאלוהים!