ב-2014, המפלגה הקומוניסטית החלה להכפיש את כנסיית האל הכול יכול בעקבות פרשת צ'או-יאה מה-28 במאי ולעצור אחים ואחיות על ימין ועל שמאל. רוב מנהיגי הכנסייה באזור שלנו נתפסו וכמה אחים ואחיות שהיו מאמינים חדשים חיו בפחד ובשליליות. בתקופה הקריטית ההיא קודמתי להיות אחראית על עבודה של מספר כנסיות. חשבתי לעצמי שזו אחריות עצומה להנהיג בזמן משבר כזה, ושאינני יכולה לאכזב את אלוהים. אז השקעתי את כל כולי במילוי חובתי למרות שהיו עלולים לעצור אותי בכל רגע. הרגשתי שימצא חן בעיני אלוהים שאני מגינה על עבודת הכנסייה בתקופה כה מסוכנת ושללא ספק אהיה ראויה לישועתו ולהיכנס אל מלכותו. ואז, משום מקום, חליתי מאוד.

ערב אחד באוקטובר 2014, הפלתי לפתע את הקערה שלי לרצפה כשאכלתי ארוחת ערב. חשבתי שזה פשוט נבע מחוסר זהירות, אז מיהרתי להרים אותה וניסיתי להביא ממחטה כדי לנגב את ידיי כשהבנתי שאני לא מצליחה לשלוט בידיי ושאינני יכולה להרים את הממחטה. מהר מאוד איבדתי תחושה בידיים וברגליים ופשוט ישבתי על הכיסא מבלי לזוז. בני משפחתי מיהרו למדוד לי לחץ דם, והוא היה מעל 200. לקחתי תרופה כדי להוריד את לחץ הדם, אבל היא לא עזרה. הייתי מבולבלת מאוד, ולא הבנתי כיצד זה יכול לקרות. לא ידעתי אם זה היה משהו רציני. אבל אז תיארתי לעצמי שהשקעתי הרבה מאוד במילוי חובתי לאורך כל שנות האמונה שלי, והייתי בטוחה שאזכה בחסד האל ולכן לא ייתכן שמדובר במשהו רציני. גם אם הייתי חולה, הנחתי שאלוהים ודאי יגן עליי וירפא אותי. הרגשתי הרבה יותר רגועה אחרי שהגעתי למסקנה הזו. כשהתעוררתי למחרת בבוקר, ניסיתי להזיז בעדינות את ידיי ורגליי וגיליתי שהכול תקין בצד הימני של גופי, אבל שאין לי תחושה בזרוע וברגל שמאל. לא הרגשתי כמעט כלום. מיד נלחצתי: למה לא החלמתי לחלוטין? האם הייתי משותקת למחצה? אם כך, לא אוכל יותר למלא את חובתי. תהיתי אם הפכתי חסרת תועלת ואם יסלקו אותי, ואם יהיה לי אז סיכוי להיוושע? אבל אז חשבתי, שקרה לי דבר כה חמור, שהתאוששות חלקית בן לילה היא ודאי ברכה מאלוהים. אם אלוהים ריפא אותי, ההתאוששות שלי תהיה דבר פשוט, לא? הרגשתי שאלוהים מגן עליי ושאני לא צריכה לדאוג יותר מדי.

הלכתי באותו הבוקר, ואחרי בדיקת CT, הרופא אמר במבט חמור סבר, "היה לך דימום תוך גולגולתי בצד הימני ואיבדת כ-10 מ"ל דם. אם הדימום היה באזור מעט יותר גבוה, הוא היה פוגע במרכז הדיבור. היית מאבדת את היכולת לדבר, וסביר להניח שהיית הופכת לצמח. לאור העובדה שזה קרה אמש, יש לך מזל גדול ששרדת עד כה. את זקוקה לטיפול מיידי." הוא הוסיף שיתחילו במתן עירוי וינקטו בגישה טיפולית שמרנית. אם קרישי הדם במוחי לא יתמוססו, יהיה עליהם לבצע ניתוח מוח. כשהוזכר הדימום המוחי, הראש שלי התרוקן לחלוטין ממחשבות. מעולם לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות משהו רציני כל כך. לא הייתי אפילו בת 50, אז אם הטיפול לא יצליח ואשאר משותקת למחצה או לחלוטין, איזה מין חיים נוראיים יהיו לי? וניתוח מוח הוא כה מסוכן, שהוא עלול לעלות לי בחיי. האם איוושע אז ואכנס למלכות האל? לאורך שנות האמונה שלי השקעתי את כל כולי, אז לא הבנתי למה סבלתי מבעיה בריאותית כה חמורה. למה אלוהים לא הגן עליי? ככל שחשבתי על זה יותר, זה העציב אותי יותר ולא הייתי מסוגלת אפילו לאכול ארוחת צהריים. בערך ביומי החמישי בבית החולים, מצבה של אישה מבוגרת במיטה שלידי החמיר לפתע והיא הועברה לבית חולים אחר. כשראיתי את זה, שוב נלחצתי. אושפזנו באותו היום, והיא התהלכה על שתי רגליה, ועכשיו הוציאו אותה בכיסא גלגלים. נראה היה שאי אפשר לדעת אם מישהו ישרוד דבר כזה או לא, ותהיתי אם גם מצבי ידרדר לפתע.

אפילו אחרי קרוב לשבוע בבית החולים, עדיין לא הייתה לי שום תחושה ברגל שמאל. חשבתי, "למה אלוהים לא שומר עליי? אני לא יכולה למלא את חובתי בזמן כה קריטי, אז האם איבדתי את הסיכוי שלי להיוושע?" המחשבה הזאת העבירה בי צמרמורת ופרצתי בבכי. במשך תשע שנות האמונה שלי עבדתי קשה כל כך, מעולם לא הנחתי לדבר לעמוד בדרכי. מעולם לא היססתי לקחת על עצמי כל קושי או בעיה שצצו בכנסייה, ולא נרתעתי בפחד אפילו מול סכנת מעצר אמיתית. תמיד המשכתי למלא את חובתי. לאורך שנותיי כמנהיגה, סבלתי יותר והשקעתי יותר מחשבה משאר האחים והאחיות. חשבתי שבגלל שהענקתי כל כך הרבה והלכתי בדרך המסוימת הזאת, אלוהים אמור לברך אותי. איך יכולתי לחלות כל כך בפתאומיות כזאת? האם לאלוהים כבר לא אכפת ממני? אם לא אחלים ואוכל למלא חובה כלשהי, האם אוכל עדיין להי וושע? אם לא, האם כל השנים של הקרבות ועבודה קשה היו לשווא? הרגשתי שאם הייתי יודעת שזה יקרה, לא הייתי משקיעה כל כך. הרגשתי אומללה יותר ויותר. אפילו לא רציתי להתפלל או להרהר בדברי האל. הייתי עצבנית מאוד, ובלי לשים לב הנחתי את הזרוע עם העירוי מתחת לראשי, וכתוצאה מכך המחט התנתקה וידי התנפחה. כשראיתי את ידי הנפוחה הייתי אומללה. חשבתי על האחים והאחיות האחרים, מלאי אנרגיה, מפיצים את הבשורה וממלאים את חובתם, בזמן שאני סתם שכבתי בבית החולים ולא הייתי מסוגלת למלא שום חובה. האם הייתי חסרת תועלת לחלוטין? וכיוון שהגיע הזמן להפיץ את בשורת המלכות, כל האחרים היו מסוגלים למלא את חובתם ולעשות מעשים טובים כשסביר להניח שאותי יסלקו. הרגשתי שאלוהים לא יושיע אותי אחרי הכול. בלילה ההוא התהפכתי על משכבי ולא יכולתי לישון. הייתי אומללה ואבודה לגמרי, ובאתי לפני אלוהים בדמעות והתפללתי: "אלוהים, אני סובלת מאוד כרגע. אני יודעת שאפשרת לזה לקרות לי ושאסור לי להבין אותך לא נכון. אנא הנחה אותי להבין את רצונך, כדי שאוכל להתמסר לשלטונך ולהסדריך."

בזמן שהייתי מאושפזת בבית החולים, אחות שלחה לי נגן MP5, וכשכולם ישנו, הרכבתי את האוזניות והקשבתי לדברי האל. אחד הקטעים עזר לי מאוד. דברי האל אומרים: "בעיני בני האדם, הזיכוך הוא תהליך של עינוי; קשה להם מאוד לקבל זאת. עם זאת, דווקא בזיכוך אלוהים מגלה את טבעו הצודק לאדם, חושף בפרהסיה את דרישותיו מהאדם, ומספק נאורות רבה יותר וכן גיזום וטיפול ממשיים יותר. באמצעות הנגדת העובדות והאמת, אלוהים מאפשר לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ואת האמת, ולהבין יותר את רצונו של אלוהים. בכך מתאפשר לאדם לרחוש אהבה אמיתית וטהורה יותר לאלוהים. אלה כוונותיו של אלוהים כשהוא מבצע זיכוך. לכל העבודה שאלוהים עושה באדם יש מטרות ומשמעות משל עצמה – אלוהים לא עושה עבודה חסרת משמעות ולא עושה עבודה שאין בה תועלת לאדם. זיכוך אין פירושו סילוק בני אדם מעל פני אלוהים, ואין פירושו השמדתם בגיהינום. פירושו שינוי טבעו של האדם במהלך הזיכוך, שינוי מניעיו, שינוי השקפותיו הישנות, שינוי אהבתו לאלוהים ושינוי כל חייו. זיכוך הוא בחינה אמיתית עבור האדם, וסוג של הכשרה אמיתית. רק בזיכוך יכולה אהבתו של האדם למלא את תפקידה הטבעי" ("רק הודות לחוויית הזיכוך יוכל אדם לאהוב באמת" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשחשבתי על זה הבנתי שכשאלוהים בוחן ומזכך אנשים, זה לא כדי להיפטר מהם, אלא כדי לטהר ולשנות אותם. אבל אני לא חיפשתי את רצון האל ולא ניסיתי להבין את עבודתו. מאז השבץ שלי, פשוט לא הבנתי את אלוהים והאשמתי אותו. הייתי כה טיפשה! אז התפללתי לאלוהים. הייתי מוכנה להתמסר, לקרוא את דברי האל כדי להרהר במעשיי, להכיר את עצמי, וללמוד לקח.

קראתי את זה בדברי האל, "הדבר העצוב ביותר באמונה של האנושות באלוהים הוא שהאדם מקיים ניהול משל עצמו בתוך עבודתו של אלוהים ואינו מתייחס כלל לניהולו של אלוהים. הכישלון הגדול ביותר של האדם טמון באופן שבו, בד בבד עם שאיפתו להתמסר לאלוהים ולעבוד אותו, האדם בונה לעצמו את ייעודו האידיאלי וזומם כיצד יזכה בברכה הגדולה ביותר ובייעוד הטוב ביותר. גם אם בני אדם מבינים עד כמה הם מעוררי רחמים, בזויים ועלובים, כמה מהם מוכנים לזנוח את האידיאלים והתקוות שלהם? ומי מסוגל לעצור את עצמו מלכת ולהפסיק לחשוב רק על עצמו? אלוהים זקוק לאלה שישתפו איתו פעולה באופן הדוק כדי להשלים את הניהול שלו. נחוצים לו בני האדם שישמעו לו על ידי הקדשת כל שכלם וגופם לעבודת הניהול שלו. הוא אינו זקוק לבני אדם שיושיטו את ידיהם ויתחננו אליו בכל יום ועל אחת כמה וכמה הוא אינו זקוק לבני אדם שנותנים מעט ואז מצפים לקבל גמול. אלוהים מתעב את בני האדם שתורמים תרומה זניחה ולאחר מכן נחים על זרי הדפנה. הוא שונא את בני האדם בעלי המזג הקר שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול שלו ורק רוצים לדבר על העלייה לשמיים ועל זכייה בברכות. הוא מתעב אף יותר את בני האדם שמנצלים את ההזדמנות שהעניקה להם העבודה שהוא עושה לשם ישועת האנושות. זאת מפני שלבני האדם האלה מעולם לא היה אכפת ממה שאלוהים מעוניין להשיג ולרכוש באמצעות עבודת הניהול שלו. הם רק עסוקים בשאלה כיצד יוכלו לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם עבודתו של אלוהים כדי לזכות בברכות. הם אדישים כלפי לבו של אלוהים, משום שכל עיסוקם הוא בסיכוייהם העתידיים ובגורלם. בני האדם שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול של אלוהים ושאין להם כל עניין ברצונו של אלוהים ובאופן שבו הוא מושיע את האנושות עושים רק מה שמסב להם הנאה ללא כל קשר לעבודת הניהול של אלוהים. אלוהים אינו זוכר את התנהגותם ואינו מאשר אותה, וקל וחומר שהוא אינו מביט עליה בעין יפה" ("האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל חשפו את מצבי במדויק. כשרק הפכתי למאמינה, ראיתי מה אלוהים הבטיח לאדם וחשבתי, שכל עוד נעבוד קשה ונקריב למען אלוהים, נוכל להיוושע ולהיכנס למלכות אלוהים. אז השקעתי את כל כולי במילוי חובתי, כולל במצבים קשים. כשחברי כנסייה אחרים נתקלו בקשיים, מיהרתי לתמוך בהם ולעזור להם. המשכתי למלא את חובתי אפילו כשהייתה סכנה אמיתית שיעצרו אותי. חשבתי שהקרבה כזאת בוודאות תזכה אותי ב הגנה וברכות מאלוהים, ושיהיה לי מקום במלכות השמיים. כשחליתי ועמדתי מול אפשרות של שיתוק חלקי, הרגשתי שאלוהים לא הגן עליי או בירך אותי, ושאיבדתי את הסיכוי לעתיד ויעד טובים. הייתי מלאת תלונות ואפילו רציתי להסדיר חשבונות וחישבתי את כל מה שעשיתי. התחשבנתי עם אלוהים, התווכחתי איתו, וניסיתי להשתמש בכל ההקרבות שלי כנקודות זכות לטובתי. הייתי מלאה אי הבנה והתנגדות כלפי אלוהים. הייתי בדיוק מה שאלוהים התכוון אליו כשאמר: "בני אדם שנותנים מעט ואז מצפים לקבל גמול" וגם "בני האדם שתורמים תרומה זניחה ולאחר מכן נחים על זרי הדפנה?" כשחליתי במחלה רצינית, מניעיי הנסתרים והשקפתי העסקית שהסתתרו מאחורי ההקרבות באמונתי עברו כולם אל החזית. לא מילאתי את חובתי כדי ללכת בעקבות האמת ולהסיר מעליי את השחיתות, אלא רציתי להשתמש בחזות העבודה הקשה בתמורה לחסד וברכות מאלוהים, ובתמורה לברכות המלכות. עשיתי עסקאות עם אלוהים, ניצלתי אותו ורימיתי אותו. איך רודפת הזדמנויות כמוני יכולה להיות ראויה למלכות האל? אלמלא השבץ הזה, המאמצים השטחיים שלי היו משטים בי לחלוטין, ולעולם לא הייתי מזהה את המניעים הנתעבים שלי לזכות בברכות, או את הדילול באמונתי. הייתי ממשיכה להתנגד לאלוהים באמונתי, ללא שום מושג מה אני עושה.

לאחר מכן המשכתי להרהר במעשיי, ובשאלה למה תמיד ניסיתי לעשות עסקאות עם אלוהים בחובתי. במהלך חיפושיי קראתי את הקטע הבא בדברי האל: "כל בני האדם המושחתים חיים למען עצמם. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון – זהו סיכום האופי האנושי. אנשים מאמינים באלוהים למען עצמם. הם זונחים דברים, משקיעים עצמם למענו ונאמנים לו, אך הם עדיין עושים את כל הדברים האלה למען עצמם. לסיכום, כל זה נעשה על מנת לזכות בברכות עבור עצמם. בחברה האנושית, הכול נעשה למען התועלת האישית. מאמינים באלוהים אך ורק על מנת לזכות בברכות. כדי לזכות בברכות, אנשים נוטשים הכול ומסוגלים לשאת סבל רב: כל אלה הן עדויות אמפיריות לאופיו המושחת של האדם" ("ההבדל בין שינויים חיצוניים לשינויים בטבעו של אדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל הראו לי את מקור הגישה העסקית באמונתי. אמרות כמו "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" ו"לעולם לא לנקוף אצבע ללא תמורה", היו רעיונות שטניים שהטמיעו את עצמם עמוק בלבי והפכו עבורי לחוקי הישרדות. בכל מה שעשיתי, תמיד חשבתי בראש ובראשונה על טובתי האישית, ולכן הרגשתי שאני ראויה לגמול על תרומתי. גם בעבודתי לאלוהים, פשוט ניסיתי לעשות איתו עסקה וחשבתי שהשאיפה לזכות בברכות באמונתי הייתה טבעית לחלוטין. כשלקיתי בשבץ אחרי שעבדתי קשה כל כך והקרבתי קורבנות רבים כל כך, והבנתי שאני עלולה למות בכל רגע, איבדתי כל תקווה להיוושע ולזכות בתוצאה וביעד טובים, ולכן מיד יצאתי נגד אלוהים והאשמתי אותו. חישבתי את כל מה שעשיתי, התווכחתי עם אלוהים ופעלתי נגדו. הבנתי שחייתי על פי רעלי השטן. לא חייתי בצלם אנוש, ואם לא אחזור בתשובה, במוקדם או במאוחר ייפטרו ממני ואיענש.

היו עוד כמה קטעים בדברי האל שקראתי לאחר מכן שהעניקו לי הבנה לגבי ההשקפה המוטעית שלי באמונתי. האל הכול יכול אומר, "כשהאדם מודד אחרים, הוא עושה זאת על פי תרומתם. כשאלוהים מודד את האדם, הוא עושה זאת על פי טבעו. מבין בני האדם שחיפשו חיים, פאולוס היה אדם שלא הכיר את מהותו שלו. הוא לא היה צנוע או צייתן בשום אופן, והוא לא הכיר את מהותו, שהייתה מנוגדת לאלוהים. על כן, הוא היה אדם שלא עבר חוויות מפורטות ואדם שלא הנהיג את האמת. פטרוס היה שונה. הוא היה מודע לפגמים שלו, לחסרונות שלו ולטבעו המושחת כברוא אל, ולכן הייתה לו דרך הנהגה שבאמצעותה הוא שינה את טבעו. הוא לא היה מבני האדם שיש להם רק דוקטרינה ואין להם מציאות כלל. בני האדם שמשתנים הם כאלה שזכו לישועה – הם כאלה שכשירים לעסוק בחיפוש האמת. בני אדם שלא משתנים הם כאלה שאבד עליהם הקלח מעצם טבעם – הם בני האדם שלא זכו בישועה, כלומר בני האדם שאלוהים מתעב ודוחה. אלוהים לא יזכור אותם גם אם הם עשו הרבה עבודה. כשאתם משווים זאת לחיפוש שלכם, תוכלו לזהות בקלות אם אתם דומים לפטרוס או לפאולוס." "אם מה שאתם מחפשים הוא האמת, אם מה שאתם מנהיגים הוא האמת, ואם מה שאתם משיגים הוא שינוי בטבע שלכם, הדרך שאתם פוסעים בה היא הדרך הנכונה. אם מה שאתם מחפשים הוא ברכות הבשר והדם, ואם מה שאתם מנהיגים הוא האמת של התפיסות שלכם, ואם אין שינוי בטבע שלכם, אם אתם כלל וכלל לא נשמעים לאלוהים כבשר ודם, ואם אתם עדיין חיים בעמימות, משמע שמה שאתם מחפשים ללא ספק ייקח אתכם לגיהינום, משום שהדרך שאתם צועדים בה היא דרך הכישלון. הפיכתכם למושלמים או סילוקכם תלויים בחיפוש שלכם. במילים אחרות, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו" ("הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשחשבתי על זה עוד קצת, זה העניק לי נאורות רבה. כשאלוהים מודד אדם, הוא לא עושה זאת על סמך מה הוא תרם על פני השטח, אלא על פי גישתו והשקפתו נוכח מצבים מסוימים, איזו עמדה הוא נוקט, והאם הוא יכול ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאלוהים. אבל אני חשבתי שכל עוד מישהו מקריב ועובד קשה, אלוהים ישמח ויברך אותו, והוא יזכה ביעד טוב. האם זה לא היה מנוגד בבירור לדברי האל? בעידן החסד, פאולוס ביקר ברוב אירופה והפיץ את בשורת אדוננו. הוא סבל רבות, עשה עבודה רבה והקים כנסיות רבות. אבל כל מה שהוא עשה, כלל לא היה מתוך התמסרות לאלוהים או מילוי חובתו כיציר נברא. הוא עשה הכול כדי לזכות בברכות ותגמולים באופן אישי. לכן, אחרי שנסע כל כך הרבה ועבד כל כך קשה, הוא אמר, "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). פאולוס דרש באופן בוטה כתר מאלוהים. ההקרבות שלו היו לא כנות והן לא נעשו מתוך התמסרות לאלוהים. בסופו של דבר, לא רק שהוא לא נכנס אל המלכות, אלא הוא אף נענש. באמונתי לא הסתכלתי על דברים מנקודת האמת והעקרונות שבדברי האל, אלא מדדתי את עבודת האל לפי ההיגיון של השטן וגישה עסקית. זה היה מגוחך לחלוטין מצדי. על פי דברי האל, "אם מה שאתם מחפשים הוא האמת, אם מה שאתם מנהיגים הוא האמת, ואם מה שאתם משיגים הוא שינוי בטבע שלכם, הדרך שאתם פוסעים בה היא הדרך הנכונה" ("הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו" ב'הדבר מופיע בבשר'). הבנתי, שהיה עליי ללכת בעקבות האמת ולהתמקד בלהכיר את עצמי דרך תהליך מילוי חובתי, להכיר בהשקפתי המוטעית, במניעיי השגויים ובאופיי המושחת, להשיג ציות לאלוהים, ולמלא את חובתי מתוך התחשבות ברצון האל ולא בשום דבר אחר. זוהי הדרך היחידה להיוושע על ידי אלוהים. ברגע שהבנתי את כל זה, נשאתי תפילה: "לא משנה מה יקרה עם הבריאות שלי, אני מוכנה להתמסר. אם אחיה ואשתחרר מבית החולים, אמלא את חובתי ואגמול לאלוהים על אהבתו עד נשמתי האחרונה!"

ביום ה-12 בבית החולים, ביקשתי להיבדק בתקווה שאוכל להשתחרר. לאחר בדיקה, הרופא אמר, "הדימום פסק, אבל קרישי הדם לא התמוססו לחלוטין. זה נראה טוב מאוד יחסית ל-12 ימי טיפול בלבד." שמחתי מאוד לשמוע את זה, והודיתי לאלוהים על שהגן עליי. הרופא אמר לי גם שכשאשתחרר מבית החולים, עליי להתמקד בהתאוששות שלי ולא להתיש את עצמי, ושכלי הדם במוח שלי היו שבריריים מאוד ולכן עליי להיזהר לא ליפול, כי ההשלכות של שבץ שני יהיו איומות. ביום שחזרתי הביתה, קיבלתי הודעה ש האחות ג'אנג, אחות שעבדתי איתה, יצאה לפני ארבעה ימים ועדיין לא חזרה אל בית המארחים שלה. היה סביר מאוד להניח שהיא נעצרה. דאגתי מאוד כששמעתי את זה. פירוש הדבר היה שנשקפה סכנה למקומות המפגש שהיא הייתה בהם ולבתים בהם נשמרו מנחות הכנסייה, ולכן היה צורך ליידע אותם כדי שינקטו באמצעי זהירות תכף ומיד. אבל היה מדובר בהרבה מקומות, ובגלל שזה עתה השתחררתי מבית החולים, לא יכולתי להתמודד בעצמי עם כל ההתרוצצויות האלה. למה זה לא יכול היה לקרות קודם לכן או אחר כך? למה זה היה מוכרח לקרות בזמן כה קריטי? אם אלקה בשבץ נוסף, אני עלולה לא להיות מסוגלת לעמוד אחריו, והיה מסוכן מאוד לצאת וליידע את כל האנשים האלה. אם יעצרו אותי, האם גופי יצליח לעמוד בעינוי האכזרי של המשטרה? סביר להניח שזה יהיה הסוף שלי. אבל רק האחות ג'אנג ואני ידענו איפה גרים האחים והאחיות האלה, אז אם לא אלך ואומר להם והם ייעצרו, והמשטרה תיקח את המנחות, זה יהיה אובדן נורא. לא ידעתי מה לעשות, אבל חשבתי על התפילה שנשאתי לפני שהשתחררתי מבית החולים, שאם אזכה לצאת מבית החולים בחיים, אקדיש את עצמי לחובתי ואגמול לאלוהים על אהבתו עד נשימתי האחרונה. עכשיו כשמשהו קרה, איך יכולתי פשוט לשכוח מההבטחה שלי? השתטחתי ארצה לפני אלוהים והתפללתי, "אלוהים, אני יודעת שאתה צופה בי ובוחן את הגישה שלי. ברגע הקריטי הזה, אני מוכנה לקיים את עבודת בית האלוהים ולמלא את חובתי." חשבתי גם על מה שקרה כשישוע אדוננו מוסמר אל הצלב, וזה ריגש אותי מאוד. ישוע אדוננו הלך לאתר הצליבה שלו בלי להביט לאחור, רק כדי לגאול את האנושות, וסבל כאב והשפלה שקשה לתאר. אהבת האל לאנושות היא כה גדולה. הוא מסר את חייו למעננו, אז למה לא יכולתי להרפות מהאינטרסים האישיים שלי ולהגן על עבודת הכנסייה כדי לגמול לאלוהים על אהבתו? כיציר נברא, לא יכולתי רק ליהנות מחסדו של אלוהים ולחשוב אך ורק על הברכות שלי. אם לא אמלא את חובתי, אפילו לא אהיה ראויה להיקרא בת אנוש. דברי האל עודדו אותי, והתחלתי לעשות סידורים כדי לטפל בעניין. בדיוק כשהייתי בדרכי לביתו של המארח השני, גיליתי שהאחות ג'אנג בעצם לא נעצרה. הייתי כה אסירת תודה לאלוהים. הרגשתי גם הרבה יותר שלווה, כי הצלחתי לתקן את המניעים וההשקפה שלי וליישם בפועל את האמת.

שש השנים האלה חלפו במהירות רבה. לא החלמתי לחלוטין, עדיין אין לי תחושה מלאה ביד וברגל שמאל, אבל אני יודעת שבריאותי נמצאת בידי אלוהים. העובדה שלא החלמתי לחלוטין משמשת הגנה עבורי, תזכורת לכך שמאמציי אינם כדי לזכות בברכות, כדי שלא אמצא את עצמי בדרך הלא נכונה כמו פאולוס. סבלתי במשך המחלה שלי, אבל זה עזר לי להבין טוב יותר את השחיתות והדילול שלי ולתקן את השקפותיי המוטעות לגבי קבלת ברכות. הבנתי שבאמונתי, עליי ללכת בעקבות האמת ולהתמסר לאלוהים, ולמלא את חובתי כיציר נברא. עכשיו אני הולכת בדרך הנכונה – המחלה הזאת הייתה ברכה במסווה! לעולם לא הייתי זוכה בכל זה בתנאים נוחים. תודה לאל על ישועתו!