בשנים האחרונות, כשמגפת הקורונה התפשטה בעולם, יותר ויותר אנשים נדבקו בנגיף, ורבים מתו ממנו. חשבתי לעצמי, "האסון הגדול יגיע אחרי סופה של עבודת האל, וכל עושי הרע שמתנגדים לאל ייקלעו לאסונות ויושמדו. רק אלו שיטוהרו ויקבלו עליהם את השיפוט והייסור שבדברי האל, יזכו להגנתו וייכנסו לממלכת האל. עליי להאיץ את הפצת הבשורה ואת ביצוע חובתי ולבצע עוד מעשים טובים. רק אז יהיו לי סוף ויעד טובים." כמו כן, חשבתי, "לאחר שקיבלתי עליי את עבודת האל של אחרית הימים, עזבתי את עבודתי לטובת הפצת הבשורה. נעצרתי מספר פעמים, אבל מעולם לא הסגרתי את האחים והאחיות, או את הכנסייה. לאחר מכן, המשכתי להפיץ את הבשורה כפי שעשיתי בעבר, וזכיתי במספר רב של אנשים באותן שנים. אפילו שאני כבר בת 70, אני עדיין אחראית על עבודת הבשורה במספר כנסיות, עם תוצאות לא רעות. אני בטוחה שכל עוד אמשיך לבצע את חובתי כראוי, אין ספק שהאל יושיע אותי בעתיד!" כשחשבתי על כך, לבי נמלא עליצות, והייתי פעילה מאוד בביצוע חובתי.

יום אחד בדצמבר 2022, כשקמתי בבוקר, הרגשתי שיש לי מעט חום, הגרון שלי עקצץ והשתעלתי. לאחרונה באתי במגע עם מישהו שחלה בקורונה, אז הנחתי שגם אני נדבקתי. עם זאת, התסמינים שלי באותו זמן היו קלים יחסית ונסבלים, אז לא התייחסתי לזה ברצינות רבה מדי. לאחר שנחתי בבית מספר ימים, הרגשתי קצת טוב יותר. באותו זמן, הייתי שמחה למדי, כי חשבתי שמאחר שהאמנתי באל ותמיד ביצעתי את חובתי בכנסייה כל השנים האלה, האל אפשר לי להחלים במהירות, אז כעת עליי להפיץ עוד יותר את הבשורה ולבצע מעשים טובים. אבל באופן בלתי צפוי, המחלה שלי החמירה בהמשך. יום אחד, חזרתי הביתה לאחר הפצת הבשורה, כשלפתע נתקפתי חולשה בכל גופי, קדחתי מחום וחשתי סחרחורת. למחרת, עדיין היה לי חום גבוה שלא הרפה. באותו זמן נבהלתי קצת וחשבתי, "כשחליתי, לא התלוננתי והמשכתי לבצע את חובתי כרגיל. הייתי אמורה לזכות בהגנת האל, אז למה אני מרגישה רע יותר? מאז שהתפרצה מגפת הקורונה, אנשים רבים ברחבי העולם מתו, רבים מהם אנשים מבוגרים. אם מצבי ימשיך להידרדר, האם אני גם אמות?" במהלך הימים הללו, נטלתי תרופות להורדת החום, אבל הוא נותר גבוה. חשתי תשישות והשתעלתי ללא הפסק. בעיקר כששמעתי על אנשים מבוגרים שהכרתי שמתו מקורונה, נבהלתי ונלחצתי מעט, וחשבתי, "עבודת האל תסתיים בקרוב. אם אמות עכשיו, האם עדיין איוושע? האם כל המאמץ שהשקעתי כל השנים האלה יהיה לשווא? ישנם אנשים בכנסייה שלא ממלאים חובות בכלל. איך זה שהם עדיין לא נדבקו? לעומת זאת, אני ויתרתי על המשפחה והקריירה שלי ותמיד ביצעתי את חובתי, סבלתי רבות ושילמתי מחיר יקר. למה האל לא הגן עליי?" כשחשבתי על כך, לא יכולתי שלא לחוש דכדוך. למרות שלא אמרתי כלום והמשכתי לבצע את חובתי, ההתלהבות בליבי התפוגגה, ולא רציתי לסבול או לשלם מחיר במילוי חובתי. כשהמנהיג דיבר איתי על האפשרות למנות אותי כאחראית על עבודת הבשורה בכנסיות נוספות, זה לא שימח אותי במיוחד. חשבתי שחשוב יותר לדאוג לבריאות שלי. אם אצטרך לדאוג לגבי יותר מדי דברים, הגוף שלי לא יעמוד בכך. בנוסף, עדיין לא התאוששתי לגמרי מסבב הקורונה האחרון שלי. אם אידבק שוב, אני עלולה לא לשרוד. במילוי חובתי לאחר מכן, בכל פעם שחשתי צמרמורת והשתעלתי, חששתי שהמצב יידרדר, וכל הזמן דאגתי ופחדתי. הבנתי שהמצב שלי שגוי, והתפללתי לאל, "אלוהים! אפשרת לי לחלות במחלה הזאת, אבל יש לי דרישות ממך ואינני מצליחה להתמסר לך. אנא הנחה אותי להתמסר לתזמוריך ולהסדריך, ולחפש אחר האמת ולהפיק ממנה לקחים!"

לאחר שהתפללתי, קראתי מעט מדברי האל: "כשאנשים לא מצליחים לראות לאשורן את הסביבות שהאל מתזמר ואת ריבונותו, להבין אותן, לקבל אותן או להתמסר להן, וכשאנשים מתמודדים עם קשיים שונים בחיי היום-יום שלהם, או כאשר הקשיים האלה הם מעבר למה שבני אדם רגילים יכולים לשאת, באופן לא מודע הם חשים סוגים שונים של דאגה, חרדה, ואף מצוקה. אין הם יודעים כיצד ייראה המחר, או היום שלאחריו, כיצד ייראו הדברים בעוד מספר שנים, או כיצד ייראה עתידם, ולכן כל מיני דברים מעוררים בהם תחושת מצוקה, חרדה ודאגה. באיזה הקשר כל מיני דברים מעוררים באנשים תחושת מצוקה, חרדה ודאגה? עצם כך שאין הם מאמינים בריבונותו של האל – כלומר, לא עולה בידם להאמין בריבונות האל ולראותה לאשורה. גם אם הם היו רואים אותה במו עיניהם, הם לא היו מבינים אותה או מאמינים בה. הם לא מאמינים שהאל אוחז בריבונות על גורלם, שחייהם מצויים בידי האל, ולכן מתעורר בלבם חוסר אמון כלפי ריבונותו וסידוריו של האל, ולאחריו האשמה, ואין הם מסוגלים להתמסר" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). "אנשים חולים מרבים לחשוב: 'אני נחוש לבצע היטב את חובתי, אבל אני חולה במחלה הזאת. אני מבקש מהאל שלא ייגרם לי נזק, וכשהאל מגן עליי, אין לי צורך לפחד. אבל אם ביצוע חובותיי יתיש אותי, האם מחלתי תחמיר? מה אעשה אם מחלתי תחמיר מאוד? אם אזדקק לאשפוז ולניתוח, אין לי כסף לממן אותם, ואם לא אלווה כסף לשלם על הטיפול, האם מצבי יחמיר אף יותר? ואם הוא יחמיר עד כדי כך, האם אמות? האם מוות שכזה יכול להיחשב מוות רגיל? אם אכן אמות, האם האל יזכור את החובות שביצעתי? האם איחשב כמי שעשה מעשים טובים? האם אזכה בישועה?' ... כאשר הם חושבים על הדברים האלה מתעוררת בלבם תחושת חרדה עצומה. הם אמנם אף פעם לא מפסיקים לבצע את חובתם ותמיד עושים את המוטל עליהם, אך הם חושבים ללא הרף על מחלתם, על בריאותם, על עתידם, ועל חייהם ומותם. המסקנה שהם מגיעים אליה לבסוף היא משאלת לב: 'האל ירפא אותי, הוא ישמור על בטחוני. האל לא ינטוש אותי, והוא לא יעמוד מנגד ולא יעשה דבר אם הוא יראה אותי חולה'. אין שום בסיס למחשבות כאלה, ואפשר אפילו לומר שהן סוג של תפיסה. אנשים לעולם לא יהיו מסוגלים לפתור את הקשיים המעשיים שלהם באמצעות תפיסות ודמיונות שכאלה, ובעומק לבם יש תחושות עמומות של מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לבריאותם ולמחלתם; אין להם מושג מי ייקח אחריות על הדברים האלה, או אם מישהו בכלל יעשה זאת" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). האל חשף שאנשים לא מבינים באמת את כל-יכולתו וריבונותו של האל, ושהם תמיד מפחדים מהמוות. לכן, הם חיים כשהם מוצפים רגשות שליליים של דאגות וחששות. מצבי היה זהה למצב שהאל חשף. לאחר שנדבקתי בקורונה, התאוששתי מהר בהתחלה, אז שמחתי והודיתי לאל על שטיפל בי והגן עליי. מאוחר יותר, כשמצבי נעשה רציני וקדחתי מחום, התחלתי לפחד, וחששתי שבגלל שאני זקנה, אני עלולה למות מהנגיף אם מחלתי תחמיר. חייתי בייאוש, והייתי נטולת אנרגיה כשביצעתי את חובתי. בעיקר, כשהמנהיג רצה למנות אותי כאחראית על עבודת הבשורה במספר כנסיות אחרות, חששתי שאם חובתי תהיה מאומצת מדי, מצבי יחמיר, ובסוף אמות מקורונה, אז לא העזתי לקבל את התפקיד. כשהייתי חולה, חייתי לעתים תכופות במצב של פחד וחרדה, ואף לא הייתי בהלך הרוח המתאים לבצע את החובה שהיה עליי לבצע. האל הוא הבורא שריבונותו חלה על הכול והוא שולט בכול. מתי אחלה, מתי אבריא, מתי חיי יסתיימו... כל הדברים הללו נתונים בידי האל, ועליי להתמסר לתזמוריו ולהסדריו. עם זאת, לא הייתה לי אמונה בריבונות האל ולא האמנתי שהוא זה ששולט בכול, ותמיד חייתי במצב של דאגה ופחד. הייתי שוטה! האל אפשר לי לחלות במחלה הזו, ועליי לחפש את האמת ולהפיק ממנה לקחים. אם תמיד אתנהל ברגשות שליליים, אז כשיום אחד אסתכל למוות בפנים, אני אמשיך להתלונן, לטעות בכוונת האל ולהאשים אותו ולהתנגד לו בדבריי, והוא יתעב ויגנה כל זאת. כשחשבתי על כך, התחלתי לפחד, וגם חשתי תחושת בהילות ורציתי לחפש את האמת ולפתור את המצב הזה.

בעודי מחפשת, קראתי קטע מדברי האל: "על סמך מה אתה – יציר בריאה – בא לאלוהים בדרישות? לאנשים אין סמכות לבוא לאלוהים בדרישות. אין דבר יותר חסר היגיון מלבוא לאלוהים בדרישות. אלוהים יעשה את מה שעליו לעשות, וצביונו של אלוהים הוא צודק. צדק הוא אינו מילה מקבילה להוגנוּת. הוא אינו שוויוני, ולא מדובר כאן בהקצאה של המגיע לך בהתאם לכמות העבודה שהשלמת, של תשלום עבור העבודה שביצעת או של גמול בהתאם למאמץ שהשקעת. זהו לא צדק, אלא בסך הכול יחס סביר והוגן. מעט מאוד אנשים מסוגלים להכיר את צביונו הצודק של אלוהים. נניח שאלוהים היה נפטר מאיוב אחרי שאיוב שימש לו כעד: האם זה נקרא צודק? למעשה כן, זה נקרא צודק. מדוע מכנים זאת צדקת האל? כיצד אנשים רואים את צדקתו? אם משהו תואם לתפיסות של בני האדם, קל להם לומר שאלוהים צודק; אבל אם הדבר אינו תואם את תפיסותיהם – אם מדובר במשהו שהם אינם מסוגלים להבין – הם יתקשו לומר שאלוהים צודק. אילו אלוהים היה משמיד את איוב בזמנו, אנשים לא היו אומרים שאלוהים צודק. אך למעשה, האם אלוהים צריך להצדיק את עצמו כשהוא משמיד את בני האדם, בין שהם הושחתו או לא, ובין שהם הושחתו עמוקות ובין לא? האם עליו להסביר לאנשים על סמך מה הוא עושה זאת? האם אלוהים חייב לומר לאנשים מהם החוקים שציווה? אין צורך שיעשה זאת. בעיני אלוהים אין כל ערך לאדם שהוא מושחת, שסביר שיתנגד לאלוהים; כל דרך שבה אלוהים ינהג בו תהיה הולמת, וכך גם כל הסדר שאלוהים יקבע. אם לא מצאת חן בעיני האל, ואם אלוהים אמר שאין לו כל תועלת בך אחרי שנשאת עדות ולפיכך הוא השמיד אותך, האם גם זו תהיה צדקתו של אלוהים? אכן כך... כל דבר שאלוהים עושה הוא צודק. אף שבני האדם אולי לא מסוגלים לתפוס את צדקתו של אלוהים, אל להם להפעיל שיפוט כל אימת שירצו. אם משהו שאלוהים עושה נראה חסר היגיון לבני אדם או אם הם אוחזים בתפיסות בנוגע למעשיו, ולכן אומרים שאלוהים אינו צודק, אזי הם אלה שמתנהגים בחוסר היגיון" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). כשהרהרתי בדברי האל, הבנתי שבעבר, לא הבנתי באמת את צביונו הצודק של האל. תמיד חשבתי שמאחר שהשקעתי מעצמי למען האל במהלך ביצוע חובתי, עליי לזכות בהשגחתו ובהגנתו, ולא להתמודד עם חולי ואפילו מוות. חשבתי שזו צדקתו של האל. בהשפעת ההשקפה המוטעית הזו, תמיד חשבתי שמאחר שהאמנתי באל שנים רבות כל כך, סבלתי רבות ושילמתי מחיר יקר, ואפילו המשכתי לבצע את חובתי לאחר שחליתי בקורונה, האל אמור לדאוג לבטחוני או לעזור לי להחלים מהמחלה מהר ככל האפשר. אולם, כשהמציאות לא נענתה לציפיותיי, טעיתי בהבנתי והתלוננתי על האל, וביצעתי את חובתי ללא אנרגיה. בעיקר כשראיתי שאחים ואחיות מסוימים, שלא ביצעו כל חובה שהיא, לא נדבקו בקורונה, בעוד אני, שתמיד השקעתי מעצמי בהתלהבות וביצעתי את חובתי, כן נדבקתי, הרגשתי שאין זה הוגן וחשבתי שהאל אינו צודק, והפסקתי להקדיש את עצמי לחובתי ואפילו סירבתי לשמש כאחראית על עבודתן של כנסיות נוספות. בהתחלה, חשבתי שלאחר שהאמנתי באל במשך שנים והתמדתי בביצוע חובתי, למדתי מהי התמסרות כלפי האל, אבל ברגע שהבטתי למוות בפנים, נחשפו המרדנות וההתנגדות שלי, ולא היה בי שמץ של התמסרות. השקיית ואספקת דברי האל גרמו לי הנאה רבה. הייתי אמורה לבצע את חובתי ולהשקיע מעט מעצמי. עם זאת, הגזמתי והשתמשתי בהם כמטבע למשא ומתן ועסקאות עם האל, והתלוננתי עליו כשרצוני לא סופק. הייתי באמת נטולת היגיון! האל הוא הבורא. מעשי האל ואופן יחסו לבני האדם, הם כולם צודקים וכולם מבטאים את כוונתו. אסור לי לשפוט את מעשי האל על פי התפיסות והדמיונות שלי. חשבתי על קטע מדברי האל: "האין זה מטופש לחוש מצוקה, חרדה ודאגה ביחס לדברים שאינך יכול לקבל עליהם החלטה בעצמך? (כן.) שומה על אנשים להתחיל בפתרון דברים שביכולתם לפתור בכוחות עצמם, ובאשר לדברים שאינם יכולים לעשות בעצמם, עליהם להמתין לאל; אנשים מוכרחים להתמסר בדממה ולבקש מן האל שיגן עליהם – זהו הלך הרוח שאנשים מוכרחים לאחוז בו. כאשר מחלה אכן פוקדת אנשים ומותם אכן קרב, עליהם להתמסר, ולא להתלונן, למרוד באל או לומר דברים שמנאצים את האל או תוקפים אותו. במקום זאת, על אנשים לעמוד כיצירי בריאה, ולחוות ולהעריך כל מה שבא מן האל – אל להם לנסות לבחור דברים למען עצמם" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (4)). כשהרהרתי בדברי האל, חשתי מידה רבה עוד יותר של השפלה והלקאה עצמית. הייתי רחוקה מאוד מעמידה בדרישות האל. האל תזמר את הבריאות שלי, את המוות שלי, ואת כל שאר הדברים אשר ברשותי. אם הייתי מתה מקורונה, זה משהו שהאל היה מאפשר, ובאם אחיה או אמות, עליי להתמסר לריבונותו והסדריו. זה ההיגיון המינימלי שיציר בריאה צריך להיות ניחן בו. לכן, כרעתי ברך בתפילה לאל, "אלוהים, אני כה מרדנית! אם מצבי הבריאותי ישתפר ואם לא, אני מוכנה להתמסר להסדריך. לא אתלונן עליך יותר, ולא אדרוש ממך דרישות מוגזמות."

מאוחר יותר, הרהרתי בעצמי וחשבתי, "כשאינני מתמודדת עם מחלה או אסון, אני פעילה מאוד בביצוע חובתי, ואני משתפת לעיתים קרובות עם האחים והאחיות שלא משנה מה קורה לנו, עלינו תמיד להתמסר לתזמוריו והסדריו של האל. אז למה טעיתי בהבנתי והתלוננתי על האל כשמחלתי החריפה, ואף איבדתי את האנרגיה לבצע את חובתי? איך נחשפו אצלי המרדנות וההתנגדות האלו?" בשעה שחיפשתי כך, קראתי חלק מדברי האל: "לפני שהם מחליטים לבצע את חובתם, ליבם של צוררי המשיח מלא עד גדותיו בציפיות לגבי סיכוייהם העתידיים, זכייה בברכות, יעד טוב ואפילו כתר, ויש להם ביטחון מוחלט בהשגת הדברים האלה. אלה הכוונות והשאיפות שאיתם הם באים לבית האל לבצע את חובתם. אם כך, האם הביצוע שלהם את חובתם ניחן בכנות, באמונה האמיתית ובנאמנות שהאל דורש? בנקודה זו לא ניתן להיווכח עדיין בנאמנות, באמונה או בכנות האמיתיות שלהם, משום שקודם לביצוע חובתם הלך מחשבתם ממוקד כולו בעסקה; ההחלטה לבצע את חובתם מונעת אצל כולם על ידי אינטרסים, וכן על סמך התנאי המוקדם של השאיפות והרצונות שגודשים אותם. מהי כוונתם של צוררי משיח כשהם מבצעים את חובתם? מטרתם לעשות עיסקה, לעשות סחר חליפין. ניתן לומר כי אלה הם התנאים שהם מציבים לביצוע חובה: 'אם אני אבצע את חובתי, אזי אני חייב לקבל ברכות ושיהיה לי יעד טוב. אני חייב לקבל את כל הברכות והתועלות שלדברי האל מוכנות עבור המין האנושי. אם לא אוכל להשיגן, אזי אני לא אבצע את החובה הזאת.' אלה הכוונות, השאיפות והרצונות שעימם הם באים לבית האל כדי לבצע את חובתם. לכאורה הם ניחנים בכנות מסוימת, וכמובן, מבחינת מי שהם מאמינים חדשים ורק מתחילים לבצע את חובתם, ניתן גם לכנות זאת התלהבות. אבל אין בכך שום אמונה אמיתית או נאמנות; ישנה רק מידת ההתלהבות הזאת. לא ניתן לקרוא לכך כנות. אם לשפוט על פי גישה זו של צוררי משיח כלפי ביצוע חובתם, זהו יחס עסקי לחלוטין שגדוש ברצונות שלהם לתועלות כגון זכייה בברכות, כניסה למלכות השמים, השגת כתר וקבלת תגמולים. ועל כן כלפי חוץ נראה שטרם גירושם, צוררי משיח רבים, מבצעים את חובתם ואפילו נוטשים וסובלים יותר מהאדם הממוצע. מה שהם משקיעים מעצמם והמחיר שהם משלמים משתווים לאלה של פאולוס, והם וגם מתרוצצים לא פחות ממנו. זה דבר שכולם יכולים לראות. מבחינת ההתנהגות שלהם והרצון שלהם לסבול ולשלם את המחיר, הם לא צריכים לקבל דבר. ואולם האל אינו מתייחס לאדם על סמך התנהגותו החיצונית אלא על סמך המהות שלו, הצביון שלו, מה שהוא חושף והטבע והמהות של כל דבר ודבר שהוא עושה. כשאנשים שופטים אחרים ומתייחסים אליהם, הם קובעים מיהם אך ורק על סמך התנהגותם החיצונית, על סמך מידת הסבל שלהם ועל סמך המחיר שהם משלמים, וזו טעות חמורה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ז')). בזכות מה שהאל חשף, הבנתי סוף סוף שכאשר ביצעתי את חובתי והשקעתי מעצמי בהתלהבות כל השנים הללו, לא באמת התחשבתי בכוונות האל וביצעתי את חובתי כיציר בריאה, וזה לא רק נבע מהכנות שלי או מנאמנותי כלפי האל. אלא, הפכתי את ביצוע חובתי לכלי ולקלף מיקוח שנועד לספק את רצוני לזכות בברכות, ועשיתי זאת כדי שאוכל לשרוד בעתיד וליהנות מברכות נצחיות. כאשר ראיתי שאסונות מתרחשים בזה אחר זה ושעבודת האל כמעט והסתיימה, טפחתי לעצמי על השכם, מתוך מחשבה שמאחר שזנחתי את חיי הקודמים, השקעתי מעצמי למען האל וביצעתי את חובתי, הרי אין ספק שאזכה בהגנתו ושאצליח לשרוד. אולם, כשחליתי בקורונה ומצבי הידרדר, חששתי שבגלל שאני זקנה, אני עלולה למות מהנגיף, אז נמלאתי ייאוש ואכזבה ואיבדתי את אמונתי. אפילו התחלתי להשתמש במטבע שלי לכאורה כדי לשאת ולתת עם האל, כי חשבתי שבגלל שסבלתי כה רבות בביצוע חובתי ובגלל שעבודת הבשורה שלי הניבה תוצאות, האל יגן עליי. כשרצונותיי המוגזמים לא סופקו, חשבתי שהאל לא מגן עליי ומתייחס אליי בצורה לא הוגנת, ולא הייתה לי אנרגיה בעת ביצוע חובתי. כשהעובדות נחשפו, ראיתי סוף סוף שמאז שהתחלתי להאמין באל, עשיתי זאת כדי לזכות בברכות. חזרתי ואמרתי שאני מאמינה באל, שביצוע חובתי היה דבר טבעי ומוצדק לחלוטין, אבל במציאות, ניצלתי את האל ורימיתי אותו. הייתי כה אנוכית וערמומית! חשבתי על פאולוס, שנע ונד כמעט באירופה כולה והפיץ את הבשורה במהלך עידן החסד, חווה סבל רב והמיר אנשים רבים. עם זאת, כל המאמץ והסבל שלו נועדו כדי שיוכל להיכנס למלכות השמיים ולזכות ברווח. זו הייתה עסקנות ורמאות, ולא זו בלבד שהאל לא ראה בעין יפה את המאמץ שהשקיע, הוא אף תיעב זאת מאוד. בסוף, במקום להיות מבורך בידי האל, פאולוס נענש. צביונו של האל הוא צודק וקדוש, וכשהוא קובע את סופנו ואת יעדנו, הוא לא שופט זאת על פי מידת הסבל או העבודה שלנו על פני השטח, או על פי מידת ההתנהגות הטובה שאנו מציגים. אלא, שיפוטו מבוסס על יכולתנו לזכות באמת ולשנות את צביוננו. אם תמיד רציתי רק להשיג סוף ויעד טובים בתמורה להתרוצצות והשקעה מעצמי, מבלי לחתור אל האמת או לטהר את שחיתותי, אז סופי יהיה כסופו של פאולוס. האל יסלק אותי ויעניש אותי. כישלונו של פאולוס שימש כתזכורת וכאזהרה עבורי! ואז, חשבתי על האופן שבו האל משקיע את כל כולו בהושעת האנושות, משקיע את כל המאמץ שלו ומשלם את כל המחירים, וכל זאת מבלי לבקש או לדרוש מאיתנו דבר וחצי דבר. האל לחלוטין נטול אנוכיות! לעומת זאת, אני נהניתי מכל מה שהאל הרעיף עליי מבלי להתחשב בכוונותיו ולו לרגע. אפילו עשיתי איתו עסקאות בעת ביצוע חובתי כדי שאזכה ביעד טוב. הייתי כל כך אנוכית ובזויה! ראיתי באל מישהו שניתן לנצל ולרמות אותו. בהתחשב באופן שבו השקעתי מעצמי, איך יוכל האל שלא לתעב ולשנוא זאת? כשהבנתי זאת, חשתי הלקאה עצמית וחובה לאל, אז התפללתי לאל בליבי, ואמרתי שאני כבר לא רוצה לעשות איתו עסקאות כדי לזכות בברכות, ושבמקום זאת אני רוצה לחתור כראוי אל האמת, למלא את חובתי כיציר בריאה, ולרצות אותו.

מאוחר יותר, קראתי קטע נוסף מדברי האל שריגש אותי מאוד. האל הכול יכול אומר: "חובה היא הדבר הראוי ביותר שאדם יכול לעשות, הדבר היפה והצודק ביותר באנושות, בלי קשר לחובה שאדם מבצע. כיצירי בריאה אנשים חייבים לבצע את חובתם, ורק אז הם יכולים לקבל את אישור הבורא. יצירי בריאה חיים בכפוף לריבונות הבורא ומקבלים את כל מה שהאל מספק וכל דבר שבא מהאל, ולכן הם צריכים למלא את אחריותם ואת המחויבויות שלהם. דבר זה, שהאל ציווה עליו, הוא טבעי ומוצדק ביותר. מכך ניתן לראות שעבור אנשים ביצוע החובה של יציר בריאה הוא צודק, יפה ונאצל יותר מכל דבר אחר שנעשה בחיים על פני האדמה; אין דבר בקרב המין האנושי שהוא יותר משמעותי וראוי, ושום דבר לא נוסך משמעות וערך רבים יותר לחיים של אדם נברא מאשר ביצוע החובה של יציר בריאה. על פני האדמה, מי שמתמסרת לבורא היא רק קבוצת האנשים שמבצעת את החובה של יציר בריאה באמת ובכנות. הקבוצה הזאת אינה נוהה אחרי אופנות חולפות של העולם; היא מתמסרת למנהיגות האל ולהנחייתו, נשמעת רק לדברי הבורא, מקבלת את האמיתות שהביע הבורא וחיה על פי דברי הבורא. זוהי העדות האמיתית והמהדהדת יותר מכול, והיא העדות הטובה ביותר לאמונה באל. עבור יציר בריאה, היכולת למלא את החובה של יציר בריאה, היכולת לרצות את הבורא, היא הדבר היפה ביותר בקרב המין האנושי ודבר שצריך להפיצו כאגדה על מנת שכל האנשים יהללו אותו. כל מה שהבורא מטיל על יצירי בריאה צריך להתקבל על ידם ללא תנאים; עבור המין האנושי, מדובר באושר ובזכות גדולה כאחד, ועבור כל מי שממלאים את החובה של יציר בריאה אין דבר יפה או ראוי יותר להנצחה – זהו דבר חיובי... כיציר בריאה, כשאדם בא לפני הבורא, עליו למלא את חובתו. זה הדבר הנכון לעשותו ועליו למלא אחריות זו. על סמך התנאי שיצירי הבריאה מבצעים את חובותיהם, הבורא עשה עבודה גדולה עוד יותר בקרב האנושות. הוא ביצע שלב נוסף של העבודה על האנשים. ובאיזו עבודה מדובר? הוא מספק לאנושות את האמת ומאפשר לה לזכות באמת מן האל בעודה מבצעת את חובותיה, ובכך להשליך מעליה את צביונותיה המושחתים ולהיטהר, להגיע לכדי ריצוי כוונותיו של האל, לעלות על הנתיב הנכון בחיים ובסופו של דבר להיות מסוגלת לירוא את האל ולסור מרע, להשיג ישועה מוחלטת ולחדול להיות משועבדת לעינויים מצד השטן. זו ההשפעה העיקרית שמיועדת להשיג בסופו של דבר הדרך שבה גורם האל לאנושות לבצע חובות" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ז')). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שביצוע חובתם של יצירי בריאה לפני הבורא הוא המשימה המשמעותית והערכית ביותר שקיימת. דומה הדבר לילדים שנאמנים להוריהם. זו אחריות ומחויבות שעל האנשים למלא ללא שום עסקאות או דרישות. חשוב מכך, במהלך ביצוע חובתנו, האל פורש בפנינו נסיבות שונות שחושפות את השחיתויות והחסרונות שלנו, ומאפשר לנו לחפש את האמת, להבין את עצמנו, לפתור את צביונותינו המושחתים, לשפוט אנשים ודברים על פי דבריו, לא לסבול יותר מההשחתה ומהנזק שגורם השטן, ולזכות בסופו של דבר בישועה. זו כוונתו של האל. במהלך השנים, המשטרה עצרה אותי מספר פעמים, ובעיצומו של הסבל שלי, דברי האל היו אלו שהעניקו לי נאורות והנחו אותי, שהעניקו לי אמונה וחיזקו אותי ואפשרו לי להתגבר על אכזריותם של השדים הללו. כמו כן, כשרוממתי את עצמי והתרברבתי במהלך ביצוע חובתי, ובכך חשפתי צביון גאוותן, האל הצמיח נסיבות שהוכיחו אותי והטילו בי משמעת. בזכות מה שדבריו חשפו, זכיתי בהבנה מסוימת לגבי עצמי ויכולתי להכות על חטא בפניו מיד. כל זה היה ישועת האל! האל השקיע בי מאמץ כה רב, אך אני לא חתרתי אל האמת או גמלתי לו על אהבתו, והתמקדתי רק בקבלת ברכות במהלך ביצוע חובתי. לא היה בי ולו שמץ של מצפון. כשחליתי הפעם, לאחר שחיפשתי את האמת והרהרתי בעצמי, סוף סוף ראיתי בבירור את המניע הבזוי שהיה לי כל השנים הללו, לבצע את חובתי רק כדי לזכות בברכות, וזכיתי גם בהבנה מסוימת באשר לצביוני המושחת. כל אלה היו הושעתו של האל אותי. כעת, האל העניק לי נשימה ואפשר לי לחיות, ובכך הדגים את חמלתו ואת חסדו. הייתי צריכה להרפות מכוונתי לזכות בברכות, ולבצע את חובתי כראוי.

מאוחר יותר, קראתי עוד מדברי האל: "כשמדובר בכול אדם שנולד לעולם הזה, לידתו הכרחית ומותו בלתי נמנע, ואיש אינו יכול להתעלות מעל המסלול הזה. אם האדם מבקש לעזוב את העולם הזה ללא כאב, אם הוא חפץ להיות מסוגל להתמודד עם נקודת המפנה האחרונה בחיים ללא אי-נכונות וללא דאגה, הדרך היחידה לכך היא שלא יהיו לו חרטות. והדרך היחידה לעזוב את העולם ללא חרטות היא להכיר את ריבונות הבורא, להכיר את סמכותו ולהישמע להן. רק בדרך זו יכול האדם להישאר רחוק מהסכסוכים האנושיים, מן הרע, משעבוד השטן. רק בדרך זו יכול האדם לחיות חיים כחייו של איוב, כשהוא מונחה ומבורך על ידי הבורא, חיים חופשיים ומשוחררים, חיים בעלי ערך ומשמעות, חיים ישרים וגלויי לב. רק בדרך זו יכול האדם להישמע, בדומה לאיוב, לניסיון ולמניעה על ידי הבורא, להישמע לתזמוריו ולסידוריו של הבורא. רק בדרך זו יכול האדם לעבוד את הבורא כל חייו ולזכות בשבחיו, כפי שעשה איוב, לשמוע את קולו ולראותו מופיע. רק בדרך זו יכול האדם לחיות ולמות באושר, בדומה לאיוב, ללא כאב, ללא דאגה, ללא חרטות. רק בדרך זו יכול האדם לחיות באור, בדומה לאיוב, לעבור כול אחת מנקודות המפנה בחייו באור, להשלים באורח חלק את מסעו באור, להגשים בהצלחה את משימתו – לחוות, ללמוד ולהגיע להכרה על ריבונות הבורא כישות שנבראה – וללכת לעולמו באור ולעמוד לנצח נצחים לצד הבורא כיצור אנושי שנברא ושזוכה לשבחיו" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ג'). לאחר שקראתי את דברי האל, ליבי התבהר מאוד. קודם לכן, תמיד חשבתי שמאחר שאני זקנה והמחלה שלי הלכה והחריפה, הייתי עלולה לאבד את חיי בכל רגע, ושאם אמות מקורונה, לא יהיו לי סוף ויעד טובים. דברי האל לימדו אותי שלמעשה, על כל אדם נגזר למות, אבל שהמוות של כל אחד הוא בעל טבע שונה. מותם של חלק מראה שהם נחשפו וסולקו בידי האל, בשעה שגופם של אחרים אולי מת על פני השטח, אך נשמתם זכתה לישועה. קחו את איוב לדוגמה, שהיה בעל אמונת אמת באלוהים והצליח להלל את שם האל גם בתוך הניסיונות שעבר, ולשאת עדות אמת עבורו, ובכך השלים את משימתו כיציר בריאה. כשאיוב מת, הוא היה נטול חרדות או פחדים, ובמקום זאת היה מסופק ואסיר תודה בעוזבו את העולם. גופו מת, אך נשמתו נושעה. ישנו גם פטרוס, שאת כל חייו הקדיש לאהבת האל ולריצויו, ושהיה מסוגל להתמסר עד המוות אל מול ניסיונות ותלאות. בסוף, הוא נצלב במהופך למען האל, נשא עדות טובה וזכה באישורו של האל. כעת הבנתי, שמותו של הגוף אין משמעו שסופו ויעדו של אדם אינם טובים. הדבר החשוב הוא האם אותו אדם מסוגל לחתור אל האמת ולמלא את חובתו כיציר בריאה בימי חייו. זו אמת המידה האמיתית שמאפשרת לקבוע אם סופו ויעדו של מישהו יהיו טובים. מה שעליי לעשות הוא לעמוד איתן במעמדי כיציר בריאה ולהתמסר לריבונותו והסדריו של האל. כל עוד אני חיה, עליי להסתמך על האל ולבצע את חובתי היטב, לחתור אל האמת ולהתנהל על פי העקרונות במהלך ביצוע חובתי, ובכך לבצע את חובתי כהלכה ולנחם את ליבו של האל. כשהבנתי זאת, חשתי רגועה הרבה יותר, ומחלתי כבר לא הגבילה אותי. לא ציפיתי לשיפור במצבי מספר ימים לאחר מכן.

החוויה הזו של ההידבקות בקורונה עזרה לי לראות שהשקפותיי באמונתי היו שגויות, שעשיתי הכול כדי לזכות בברכות וכדי לעשות עסקאות עם האל. העובדה שהצלחתי להרפות מחלק מרצוני לזכות בברכות ושתיקנתי את המניעים שמאחורי ביצוע חובתי היא דרכו של האל להושיע אותי.