בשלהי 2008 קיבלתי את עבודת האל הכול יכול. דרך קריאת דברי האל, כינוסים ושיתופים, למדתי שכדי להיוושע ולזכות בייעוד נהדר, עלינו לא רק לחפש אחר האמת, אלא גם למלא את חובותינו כיצירי בריאה, לכן, נשבעתי שבועה שקטה לחפש אחר האמת ולהשלים את חובתי. שמתי לב שאחים ואחיות מסוימים אשר שירתו כמנהיגי כנסייה או כמנהיגי קבוצה שיתפו לעיתים קרובות את דברי האל בכינוסים כדי לפתור בעיות, והתעסקו עם עבודת הכנסייה ללא הרף. חשבתי שהם כנראה זכו בשבחו של האל וחיפשו אחר האמת אם הוקצו להם חובות כל כך חשובות, כך שהערכתי אותם עמוקות. לעומת זאת, הרגשתי שאלה שביצעו חובות רגילות שלא דורשות שיתוף האמת כדי לפתור בעיות, כגון אירוח אחים ואחיות אחרים, או ביצוע עניינים כלליים אחרים, לא יזכו בהערכה מאחרים, וכמו כן, הסיכוי שלהם להיוושע בעתיד נמוך מאוד. מאוחר יותר, בזמן שאירחתי מנהיגת כנסייה, ראיתי שהיא לעתים קרובות שיתפה את דברי האל כדי לפתור בעיות של אחים ואחיות, לכן חשבתי שהיא לבטח מבינה חלק ניכר מהאמת. כאשר הבחנתי גם שמנהיגים רמי דרג התכנסו עימה לעיתים קרובות לצורך שיתוף על דברי האל, חשבתי שהכנסייה בודאי מטפחת אותה ושיש לה סיכוי טוב מאוד להיוושע. קנאתי בערה בי, והתשוקה שלי להפוך למנהיגה התגברה אף יותר ונשבעתי שבעתיד אקח על עצמי חובה חשובה.

לאחר מכן, הפכתי למנהיגת קבוצת השקיה, ומתפקידי היה לפקח על עבודתן של מספר קבוצות. זה שימח אותי מאוד, וחשבתי לעצמי, "בהתחשב בכך שהמנהיגה מינתה אותי לבצע חובה כל כך חשובה, משמעות הדבר כנראה שאני ניחנת במציאות-אמת כלשהי וחותרת אל האמת. נראה שבכל זאת יש לי סיכוי להיוושע." כשהבנתי זאת, לא הפסקתי להודות לאל. לאחר מכן, עבדתי בקדחתנות בכנסייה כל יום, כדי לוודא שהמצטרפים החדשים מניחים בסיס איתן בדרך האמיתית מהר ככל שניתן. אבל, מכיוון שלא שיתפתי את האמת בצורה ברורה, שוב ושוב לא הצלחנו להשיג תוצאות בעבודה ההשקיה שלנו, ומצטרפים חדשים רבים עדיין לא נכחו בכינוסים באופן קבוע. התחלתי לדאוג אף יותר כשראיתי שרוב המצטרפים החדשים, תחת אחריותו של מנהיג קבוצה אחר, נכחו באופן קבוע בכינוסים וביצעו את חובותיהם בצורה פעילה. חשבתי, "כשהמנהיגה שלנו תראה שאני לא מניבה תוצאות טובות במהלך ביצוע חובתי, האם היא תחשוב שאיני ניחנת במציאות-אמת ולא יכולה לבצע עבודה מעשית? אם יפטרו אותי, איך אזכה לבצע חובה אחרת שחשיבותה זהה לזו? האם זה יהיה סופי אם המנהיגה תשבץ אותי מחדש לעבודות כלליות ושוליות? זה לא כל כך נורא שהאחים והאחיות שלי לא יעריצו אותי, אך אם אאבד את הסיכוי לייעוד נפלא ולסוף טוב, זה עניין רציני! עליי לעשות משהו. עליי לאסוף את כל סגל ההשקיה ולמצוא דרך לפתור את הבעיה הזו כמה שיותר מהר!" לאחר מכן, התחלתי לשתף עם כל צוות ההשקיה, הנחיתי אותם לספק תמיכה לכל המצטרפים החדשים שלא נכחו בכינוסים, ולדאוג תוך שבועיים לכך שהם ינכחו בקביעות בכינוסים. אולם, לא שיתפתי בצורה נאותה איך לפתור את הבעיות הממשיות ואת הקשיים שהיו לנו עם עבודת ההשקיה מלכתחילה. מאוחר יותר, שמעתי שאחת מהאחיות פרצה בבכי, ואמרה שהשיתוף שלי לא העניק לה את הנתיב ליישום בפועל ושהיא הרגישה שמאוד הגבלתי אותה. כשהיא אמרה זאת, לא רק שלא הקדשתי זמן להרהורים עצמיים, אלא אף המשכתי לחשוב שאני צודקת. לאחר שלושה חודשים, הקבוצות שפיקחתי עליהן עדיין לא השיגו תוצאות טובות, ואני דאגתי שהמנהיגה תפטר אותי. חשבתי שברגע שיפטרו אותי, זה יהיה הסוף שלי. אין ספק שעבודת האל קרבה לסיומה. אם יפטרו אותי ויסלקו אותי, איך אשיג ייעוד וסוף חיוביים? האם עדיין אוכל להיוושע? האם כל שנות אמונתי היו לשווא? ככל שחשבתי על כך יותר, נבהלתי יותר. לא ידעתי מה עלי לעשות. בסופו של דבר, העבודה הזו פשוט לא התאימה לי, ופוטרתי. המנהיגה שיבצה אותי מחדש באירוח אחים ואחיות בהתאם לצרכים הנוכחיים של הכנסייה.

כשהמנהיגה הודיעה על השיבוץ מחדש שלי הייתי המומה לחלוטין. "אירוח אחים ואחיות? אני באמת כל כך גרועה? אולי לא ביצעתי את העבודה הטובה ביותר בעבודת ההשקיה שלי, אבל לא יכול להיות שהייתי כל כך גרועה עד שישבצו אותי לעבודת אירוח. מה האחים והאחיות יחשבו עלי?" כשנזכרתי באחות מסוימת ששובצה מחדש לאירוח ועושה זאת כבר שבע שנים מבלי לזכות בקידום נוסף, התנגדתי אף יותר, חשבתי שלא יהיה לי סיכוי להתבלט בחובה כה אפרורית, ושלעולם לא איוושע. עם כל ההשקעה שלי, הסבל וההקרבה לאורך שנותיי כמאמינה, מעולם לא חשבתי שאסיים בתפקיד מארחת. למה יש לי לצפות בעתיד? אולם, יהיה זה משולל היגיון לסרב להצבה שלי, כך שעלי פשוט להתמסר לכך. עם זאת, נעשיתי פסיבית לחלוטין – כשהגיע הזמן למצוא דירה מתאימה להשכרה, רגליי חשו כה כבדות שלא יכולתי כמעט ללכת. בעיצומם של כל ייסוריי, התפללתי לאל מספר פעמים, "אלוהים יקר! אני יודעת שהכנסייה הציבה אותי לארח אחים ואחיות כי הרשית זאת, אך נראה שאיני מצליחה להתמסר לכך. עדיין איני מוכנה לבצע חובה זו ואני מרגישה חלשה ושלילית. הו אלוהים! אני יודעת שמצבי מסוכן, אנא הושע אותי! איני רוצה להמשיך כך." לאחר סיום התפילה קראתי מעט מדברי האל: "בימים אלה רוב האנשים נמצאים במצב הבא: 'כדי לזכות בברכות, עליי להשקיע את עצמי למען האל ולשלם מחיר עבורו. על מנת לזכות בברכות, עליי לנטוש הכול עבור אלוהים. אני חייב להשלים את מה שהאל הפקיד בידיי ואני חייב למלא את חובתי היטב'. מצב זה נשלט על ידי הכוונה לזכות בברכות וזו דוגמה להשקעת עצמך עבור אלוהים באופן מוחלט במטרה לקבל ממנו גמול ולזכות בכתר. אנשים כאלה חסרים את האמת בלבם ואין כל ספק שההבנה שלהם מורכבת רק מכמה מילים ודוקטרינות, שבהן הם מנופפים בכל מקום שאליו הם הולכים. דרכם היא דרכו של פאולוס. האמונה של אנשים כאלה היא מעשה של עמל תמידי ובתוך-תוכם הם חשים שככל שיעשו יותר, כך יוכיחו יותר את נאמנותם לאלוהים, שככל שיעשו יותר, כך אלוהים לבטח יהיה שבע רצון, ושככל שיעשו יותר, כך הם יהיו ראויים יותר לקבל כתר בפני אלוהים וכך יזכו ביותר ברכות. הם חושבים שאם הם יכולים לשאת סבל, להטיף ולמות למען המשיח, אם הם יכולים להקריב את חייהם ואם הם יכולים להשלים את כל החובות שאלוהים הפקיד בידיהם, אזי הם יהיו אלה שיזכו בברכות הרבות ביותר ואלו שלבטח יוענקו להם כתרים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לצעוד בדרכו של פטרוס). "בעיני צורר משיח, קבלת ברכות היא אדירה יותר מהשמים ומהחיים, חשובה יותר מחתירה אל האמת, משינוי בצביון, או מישועה אישית, וכן מביצוע ראוי של חובתו, והיותו יציר בריאה שעומד בדרישות. בעיניו, היותו יציר בריאה שעומד בדרישות, ביצוע ראוי של חובתו וכן ישועה הם כולם זוטות שאינן ראויות לאזכור או לציון, בעוד הזכייה בברכות היא הדבר היחיד בחייו שאל לו לשכוח. הוא מקשר כל מה שנקרה בדרכו, בין אם מדובר בדבר חשוב או זניח, לקבלת ברכות, הוא זהיר וקשוב להפליא, ותמיד מותיר לעצמו דרך מילוט. לפיכך, כשמתאימים את חובתו של צורר משיח, אם מדובר בקידום, הוא חושב שיש לו תקווה לקבל ברכות. אם מדובר בהורדה בדרגה, כמו למשל ממנהיג צוות לעוזר מנהיג צוות, או מעוזר מנהיג צוות לחבר קבוצה רגיל, הוא חוזה שהדבר יהווה בעיה רצינית וסבור שתקוותו לזכות בברכות היא קלושה. איזו מין השקפה היא זו? האם היא השקפה הולמת? בהחלט לא. זוהי השקפה מגוחכת!" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שנים עשר: הם רוצים לסגת כשאין להם מעמד או תקווה לזכות בברכות). דרך החשיפה שבדברי האל, הבנתי שחייתי וחיפשתי רק כדי לזכות בברכות. השקעתי מעצמי למען האל והשקעתי מעצמי בביצוע חובתי רק כדי לזכות בברכות. לא היה הבדל בין האמונות שלי לבין האמונות של צורר משיח, חשבתי שהיה לי סיכוי טוב לזכות בברכות כמנהיגה, אך אם ישבצו אותי מחדש מחובה חשובה לחובה שולית, יהיה לי סיכוי קלוש לזכות בברכות. כשנזכרתי בזמן שבו התחלתי להאמין באלוהים, ממש קינאתי במנהיגים, חשבתי שכולם מבצעים חובות חשובות, כולם בעלי איכות וחותרים אל האמת. האמנתי כי הם ייוושעו ויהפכו למושלמים על ידי האל וללא ספק יזכו בעתיד בברכות אדירות. ובאשר לאלה שביצעו חובות שוליות, חשבתי שהם לא ניחנו במציאות-אמת ושהסיכוי שלהם להיוושע ולזכות בברכות קלוש. מכיוון שהרעיון הזה שלט במחשבותיי, המשכתי לשאוף ללא הרף להפוך למנהיגה. כמנהיגת קבוצה, כשלא הצלחתי להביא לתוצאות בביצוע חובתי, לא הרהרתי על עצמי, אלא חששתי שיפטרו אותי. כדי לשמר את המעמד שלי ולהשיג הצלחה מהירה, אף השתמשתי בסמכות שלי כדי להגביל את אחיי ואחיותיי. לאחר שפיטרו אותי, והכנסייה מינתה אותי לארח אחים ואחיות, ממש סלדתי מההחלטה הזו. נעשיתי שלילית והתרשלתי בחובתי, חשבתי שאם אקח על עצמי תפקיד כזה הסיכויים שלי בעתיד יהיו עגומים. כל אחד מהמצבים האלה חשף בבירור את האובססיה שלי לזכות בברכות. הבנתי שהאמנתי באל והקרבתי והשקעתי מעצמי רק כדי לזכות בברכות. לא התמסרתי לאל וכלל לא ביצעתי את חובתי כיציר בריאה. יחסיי עם האל בביצוע חובתי התבססו על עסקאות חליפין וצעדתי בנתיב של צורר משיח.

מאוחר יותר, נתקלתי בדברי האל הללו: "בבית האל מזכירים תמיד את נושא קבלת התפקיד שהאל מטיל וביצוע חובה כראוי. כיצד נוצרת חובה? באופן כללי, חובה נוצרת כתוצאה מעבודת הניהול של האל להבאת ישועה לאנושות. ובאופן ספציפי, כאשר עבודת הניהול של האל מתגלה בקרב האנושות, מופיעות עבודות שונות שדורשות מאנשים לשתף פעולה ולהשלים אותן. הדבר מוליד תחומי אחריות ושליחויות שאנשים צריכים למלא, ותחומי האחריות והשליחויות האלה הם חובות שהאל מעניק לאנושות. בבית האל, המשימות השונות שדורשות שיתוף פעולה של אנשים הן החובות שעליהם לבצע. אם כך, האם יש הבדלים בין חובות במונחים של חובה טובה יותר או גרועה, נשגבת או פשוטה, גדולה או קטנה? הבדלים כאלה לא קיימים; כל עוד משהו קשור לעבודת הניהול של אלוהים, כל עוד זוהי דרישה מעבודת בית האל והיא נדרשת לצורך הפצת בשורתו של האל, זוהי חובתו של אדם. זהו המקור וההגדרה של חובה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מהו ביצוע הולם של חובה?). "עבור יציר בריאה, היכולת למלא את החובה של יציר בריאה, היכולת לרצות את הבורא, היא הדבר היפה ביותר בקרב המין האנושי ודבר שצריך להפיצו כאגדה על מנת שכל האנשים יהללו אותו. כל מה שהבורא מטיל על יצירי בריאה צריך להתקבל על ידם ללא תנאים; עבור המין האנושי, מדובר באושר ובזכות גדולה כאחד, ועבור כל מי שממלאים את החובה של יציר בריאה אין דבר יפה או ראוי יותר להנצחה – זהו דבר חיובי. באשר לאופן שבו הבורא מתייחס למי שמסוגלים למלא את החובה של יציר בריאה ולמה שהוא מבטיח להם, זה עניינו של הבורא; זה לא עניינה של האנושות הברואה. אם לומר זאת באופן קצת יותר פשוט וברור, הדבר נתון בידי האל, ולאנשים אין שום זכות להתערב. אתה תקבל כל מה שהאל ייתן לך, ואם הוא לא ייתן לך דבר, אזי אין שום דבר שאתה יכול לומר בנדון. כשיציר בריאה מקבל את התפקיד שהטיל עליו האל ומשתף פעולה עם הבורא כדי לבצע את חובתו ולעשות מה שהוא יכול, זה לא עיסקה או סחר חליפין; אנשים לא צריכים לנסות לסחור בביטויים של גישות או במעשים והתנהגויות כדי לזכות בהבטחות או בברכות כלשהן מהאל. כשהבורא מפקיד את העבודה הזאת בידיכם, נכון וראוי שכיצירי בריאה תקבלו את החובה והתפקיד האלה. האם יש בכך אלמנט כלשהו של עיסקה? (לא.) מצד הבורא, הוא נכון להפקיד בידי כל אחד ואחד מכם את החובות שאנשים צריכים לבצע; ומצד האנושות הברואה, אנשים צריכים לקבל את החובה הזאת בשמחה ולהתייחס אליה כאל מפעל חייהם, כערך שהם צריכים לממש בחיים האלה. אין כאן שום עיסקה, זה לא החלפה של שווה בשווה, קל וחומר שאין זה כרוך בשום תגמול או בהצהרות אחרות שאנשים מדמיינים. זה בשום אופן לא סחר חליפין; אין מדובר בתמורה של דבר אחר למחיר שאנשים משלמים או לעבודה הקשה שהם משקיעים בעת ביצוע חובתם. האל מעולם לא אמר זאת, ואל לאנשים להבין זאת באופן הזה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ז')). דרך דברי האל, הבנתי שחובות הן התפקידים שהאל מטיל על אנשים. הכנסייה משבצת אנשים לבצע חובות על סמך דרישותיה באותו זמן, וכן על סמך האיכות והכישרון של כל אדם. כל חובה היא חשובה, מכיוון שכל אחת ממלאת תפקיד בהפצת עבודת האל באחרית הימים ונשיאת עדות עליה. אף חובה אינה חשובה יותר מאחרת. כל חובה חיונית לעבודת הכנסייה. לפיכך, עלי לקבל את חובתי ללא תנאי ולבצע אותה כמיטב יכולתי. אלו המצפון וההיגיון שצריכים להיות ליציר בריאה. האל הרעיף עליי חסד בכך שהעניק לי הזדמנות לבצע את חובתי כדי שאחתור אל האמת תוך כדי ביצוע חובתי, אחווה את דברי האל ועבודתו, אכיר בצביוני המושחת ואתקן אותו, ובסופו של דבר אלמד לירוא את האל ולהתמסר לו, מבלי להיות נתונה לכבלים ולפגעים של צביוני השטני. אולם אני לא הבנתי את כוונתי האל, דירגתי את החובות כטובות או כגרועות יותר וראיתי בחובה שלי אמצעי להשגת ברכות. ניסיתי לרמות את האל ולהשתמש בו, ודמיינתי איך אזכה בברכות כגמול על ביצוע החובה שלי. כמה אנוכית ומתועבת הייתי! ראיתי בבירור שאם לא לא אתקן את נקודת המבט השגויה שלי לגבי חתירה, ולא אתקן את צביוני המושחת, אזי לא משנה כמה חשובה חובתי, או כמה אשקיע מעצמי ואקריב, לעולם לא אזכה בשבח האל ובסופו של דבר יסלקו ויענישו אותי. כשהכרתי בזה, הבנתי עד כמה מצבי מסוכן והייתי מוכנה לתקן את כוונותיי ולבצע את חובתי היטב.

מאוחר יותר, קראתי את הקטעים הבאים מדברי האל: "אין כל התאמה בין חובת האדם לבין קבלתו ברכות או התמודדותו עם צרות. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים ועליו למלא אותו מבלי לחפש תמורה, וללא תנאים או סיבות. רק זה נקרא ביצוע חובתו של אדם. קבלת ברכות מתייחסת לברכות שמהן נהנה אדם כאשר הוא מובא לידי שלמות לאחר שחווה שיפוט. התמודדות עם צרות מתייחסת לעונש שמקבל אדם כאשר צביונו לא משנה לאחר שעבר ייסור ושיפוט, כלומר, כאשר הוא אינו הופך למושלם. אולם בין אם הם מבורכים או חווים צרות, על יצירי בריאה למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם החותר אל האל, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לקבל ברכות ואל לך לסרב לבצע את חבותך מחשש שתחווה צרה. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). "אני קובע את יעדו של כל אדם לא על בסיס גיל, ותק, או כמות הסבל, ובוודאי שלא על בסיס עליבותו, אלא על פי השאלה אם הוא ניחן באמת. אין ברירה אחרת מלבד זו. עליכם להבין שכל אלה שאינם נוהים אחר רצון האל ייענשו, ללא יוצא מן הכלל. זהו דבר שאיש אינו יכול לשנותו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכן מספיק מעשים טובים למען ייעודך). דברי האל לימדו אותי שהחובה שאדם מבצע אינה קובעת אם הוא יזכה בברכות או יחווה פורענות. החובה היא התפקיד שהאל מטיל, זוהי אחריותו של האדם, ואין זה אלא טבעי ומוצדק לחלוטין שאדם יידרש לבצע את חובתו. המפתח לישועה הוא לחפש אחר האמת, לזכות באמת ולהשיג שינוי צביון. אין לזה קשר לסוג החובה שאדם מבצע. ביצוע חובה חשובה ומעמד גבוה אין משמעותם בהכרח שאתה אוחז במציאות-האמת. אם לא תחפש אחר האמת, לא תשנה את הצביון שלך, ואפילו תתמקח עם האל כדי לזכות בברכות, תרמה אותו, תשתמש בו, ותשבש את עבודת הכנסייה, גם אותך יחשפו ויסלקו, והאל לעולם לא יושיע אותך. גם אם קיבלת משימה שנראית למראית עין כחובה שולית, כל עוד תנסה לעשות כמיטב יכולתך, תחפש אחר האמת ותשיג שינוי צביון, אתה תיוושע. חשבתי על מנהיגי השקר השונים שנחשפו וסולקו, הם ביצעו חובות חשובות, התכנסו ושיתפו, השקיעו מעצמם, עברו ייסורים, וכל האחים והאחיות העריצו אותם. אך הם לא חתרו אל האמת, אלא רק סיפקו לאנשים ידע על דוקטרינות. הם לא יישמו בפועל את דבר האל ולא חוו אותו ולו במעט. הם רק השקיעו מעצמם והקריבו קורבנות כדי לזכות בברכות וכדי להגן על המעמד ועל המוניטין שלהם. למרות שהם האמינו באלוהים במשך שנים, הם עדיין לא הכירו את עצמם, או שינו את צביונם, ומכיוון שהם צעדו בנתיב הלא נכון, הם פוטרו. הבנתי שזה מגוחך ומנוגד לאמת של דבר האל להאמין שהאנשים שעברו ייסורים, השקיעו מעצמם, השיגו מעמד גבוה, וביצעו חובות חשובות יוושעו ויתוגמלו בייעוד וסוף נפלאים, בעוד שלאנשים שביצעו חובות ממוצעות ושוליות יש סיכוי קלוש להיוושע או לזכות בברכות. חשבתי על פאולוס, שהיה בעל מעמד גבוה בכנסייה, הוא הפיץ את הבשורה בכל מקום, עבר ייסורים רבים וזכה בהערכה ובכבוד מכולם, כולל בעולם הדתי המודרני הרואה בו דוגמה שיש ללמוד ממנה. אך פאולוס מעולם לא חיפש את האמת, ועוד פחות מכך שאף לשנות את צביונו, ורק השקיע מעצמו כדי לזכות בברכות ובכתר. הוא צעד בנתיב של התנגדות לאל ובסופו של דבר האל העניש אותו. לעומת זאת, על פני השטח עבודתו של פטרוס לא נראתה מרשימה כזו של פאולוס, אך בחובתו הוא חתר אל האמת ואל אהבת האל, הוא ראה חשיבות בהכרת עצמו ובהכרת האל, בעת שהאל שפט אותו וייסר אותו. בסופו של דבר, הוא נצלב במהופך למען האל, ובכך השיג התמסרות לאל עד המוות ואהבה עילאית של האל, ועל ידי כך הפך למושלם בידי האל. אלוהים הוא קדוש וצודק, הוא לא יביא אל המלכות את אלה שמתמקחים איתו, מרמים אותו או מתנגדים לו, ועל אחת כמה וכמה שלא יאפשר לבני מינו של השטן, הרוויים בצביון מושחת, להישאר. רק מי שחותר אל האמת ואל שינוי צביון, ואשר בסופו של דבר זוכה באמת, מתמסר לאל ונוהה אחר רצונו, יוכל להיכנס למלכות האל. לאחר שהבנתי זאת, הרגשתי הרבה יותר משוחררת והייתי מוכנה להתמסר לאל ולעשות כמיטב יכולתי באירוח של האחים והאחיות. אך בדיוק כשהתכוונתי להתחיל באירוח, קיבלתי הודעה מהמנהיגה שלי שאמרה, שעל פי צרכי העבודה בכנסייה, היא מציבה אותי מחדש לכנסייה אחרת כדי להשקות מצטרפים חדשים. כשקיבלתי את ההודעה, לא יכולתי שלא להודות לאל. התפללתי לאל, ואמרתי לו שאני מוכנה לשנס מותניים ולחפש את האמת, להתמקד בשינוי הצביון שלי ולהשלים את חובתי בחריצות.

כיום, זכיתי בהכרה מסוימת לגבי הרצון שלי בברכות וביחסי ההתמקחות שלי עם האל. אני רואה עד כמה אנוכית ומתועבת הייתי, ואני מוכנה להתמסר ולבצע את חובתי בכנות כיציר בריאה. הכל הודות לישועת האל, ואני מודה לאל מקרב לב.