ב-2013, הכריזו עליי כעל מנהיגת שקר ופוטרתי לאחר שהתגלה שלא חיפשתי אחר העקרונות בביצוע חובתי ושאפשרתי לצביוני הגאוותן להכתיב את מעשיי, וכל זה גרם לשיבושים והפרעות בעבודת הבשורה של הכנסייה. לאחר שפוטרתי, חשתי חרטה עמוקה ותחושות שליליות. זכיתי בהבנה מסוימת לגבי צביוני המושחת בעקבות קריאה בדברי האל והרהור בעצמי, אבל עמוק בתוכי עדיין חשתי שאני נשמרת מפני האל וחשבתי שמאחר שצביוני היה כה מושחת ושביצעתי עבירה כה חמורה, אין ספק שאסור לי לבצע יותר תפקידים חשובים בעתיד. אם אבצע עבירה נוספת, לכל הפחות יהיה עליהם לפטר אותי ובתרחיש חמור יותר, רוב הסיכויים שאני איחשף עד היסוד, יסלקו אותי ואני אאבד את הסיכוי שלי לזכות בישועה. בעיקר אחרי שראיתי איך אנשים מוכשרים, בעלי איכות, שביצעו חובה חשובה, נחשפו לבסוף כמנהיגי שקר ופוטרו או אפילו סומנו כצוררי משיח והורחקו כי לא חיפשו את האמת, לא חדלו ממרדף אחר מעמד ומוניטין, ופעלו על פי צביונותיהם הגאוותניים ולא היכו על חטא, מה שגרם לשיבושים ולהפרעות בעבודת הכנסייה, נעשיתי בטוחה עוד יותר שצדקתי בהערכתי. מעתה והלאה, אמלא תפקידים שלא דורשים אחריות גדולה ושאין בהם סיכון, וכך עדיין יהיה לי סיכוי לשרוד כשעבודת האל תגיע לסיומה. מאוחר יותר, המנהיג שלי מינה אותי לקחת חלק בעבודת הטיהור של הכנסייה. חשבתי לעצמי, "בעבר, אחיות מסוימות שביצעו עבודת טיהור פוטרו מפני שפעלו על פי צביונותיהן המושחתים וכי לא צייתו לעקרונות, מה שגרם לשיבושים והפרעות בעבודת הכנסייה. ואני עוד מכירה את האמת עוד פחות מהן, ויש לי צביון כה גאוותן... אם אעשה משהו משבש או מפריע, אעשה בכך רע!" לאחר ששקלתי זאת, החלטתי לסרב למינוי. לאחר מכן, המנהיג מינה אותי לעבודה על טקסטים, והייתי די מרוצה מכך. חשבתי שעבודה על טקסטים לא תדרוש ממני לקבל החלטות חשובות עבור הכנסייה ולא תגלם בתוכה מצבים בעלי סיכון, אז הסכמתי לכך ברצון רב. ב-2017, המנהיג פנה אליי שוב, הודיע לי שיש צורך נואש בעובדים נוספים לביצוע עבודת הטיהור בכנסייה, והביע תקווה שאשקול את כוונת האל ואסכים לקחת את התפקיד בצוות הטיהור. עדיין חשתי רתיעה מסוימת, אבל הבנתי שכבר דחיתי את ההצעה פעם אחת ושאם אדחה אותה שוב רק מתוך דאגה לעתידי ולסיכויי בעתיד, זו תהיה בגידה באל. אסור היה לי לגלות חוסר מצפון שכזה! בתוך כל הסבל שלי, התפללתי לאל וביקשתי ממנו שינחה אותי כיצד להיחלץ מהמצב הבלתי ראוי הזה.

מאוחר יותר, נתקלתי בקטע זה מדברי האל: "יש אנשים, שלא משנה כמה מושחת הטבע שלהם, הם אינם מחפשים את האמת בכדי לתקן אותו. כתוצאה מכך, גם לאחר אמונה רבת שנים באלוהים, הטבע שלהם נותר ללא שינוי. הם חושבים 'בכל פעם שאני עושה משהו אני חושף את הטבע המושחת שלי. אם אני אימנע מלעשות דברים, אז אני לא אחשוף אותו. האין זה פותר את הבעיה?' האם זה לא כמו להימנע מאוכל מחשש לחנק? מה תהיה התוצאה של זה? זה יכול רק להוביל לרעב. אם אדם חושף טבע מושחת ולא מתקן אותו, הדבר מקביל לאי קבלת האמת ומוות. מה ההשלכות של להאמין באלוהים מבלי לרדוף אחר האמת? אתה חופר את הקבר של עצמך. טבע מושחת הוא אויב האמונה שלך באלוהים: הוא מפריע לך ביישום האמת, בחוויה שלך את עבודת האל ובהתמסרות שלך אליו. כתוצאה מכך, לא תזכה בסוף בישועתו של האל. האין זה נקרא ׳לחפור את הקבר של עצמך׳? טבע שטני מפריע לך לקבל וליישם את האמת. אי אפשר להתעלם ממנו. אתה חייב להתעמת עמו. אם לא תגבר עליו, הוא ישלוט בך. אם תצליח לגבור עליו, הוא לא יכבול אותך יותר, ואתה תהיה חופשי" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). לאחר שהרהרתי בדברי האל, הבנתי שגם אני נמנעתי לאכול מפחד שאיחנק. בגלל שפוטרתי מפני שלא חיפשתי אחר האמת, פעלתי לפי צביוני המושחת, וכן שיבשתי את עבודת הבשורה של הכנסייה והפרעתי לה, התחלתי להישמר ואי ההבנה שבי גדלה. לא הייתי מוכנה לקחת עליי תפקיד חשוב ושמחתי רק לבצע תפקידים חשובים פחות – כל שעניין אותי היה שלא אעשה טעויות או אעורר בעיות. כשהוצעה לי האפשרות לבצע חובה בעלת חשיבות, עברתי באופן תת-מודע למצב של מגננה. חששתי שאם אתן לצביוני הגאוותן להכתיב את מעשיי, ופעם נוספת אשבש את עבודת הכנסייה ואפריע לה, רוב הסיכויים שיפטרו אותי ויסלקו אותי, אז כל שרציתי היה לסרב להצעה, כי חשבתי שכך אוכל להגן על עצמי. נמנעתי באופן קבוע מלטפל בצביוני המושחת ולא חיפשתי את האמת כדי לפתור אותו. אם אמשיך כך, לא רק שצביון חיי לא ישתנה ולו במעט, גם לא בטוח שאוכל לזכות בישועה. דברי האל העניקו לי גם נתיב ליישום בפועל, והראו לי שהיה עליי לחדול מלהימנע מלטפל בצביוני המושחת ושעליי לחפש את האמת כדי לפתור אותו.

מאוחר יותר, הרהרתי באופן שבו הטבע המושחת גרם לי תמיד להישמר מפני האל ולסרב לחובות שהוקצו לי. יום אחד, נתקלתי בקטע זה מדברי האל: "אני חפץ באלה שאינם חושדים באחרים, ואוהב את אלה המקבלים את האמת ברצון; אני דואג מאוד לשני סוגי האנשים האלה, כי בעיניי הם אנשים כנים. אם אתה ערמומי, תהיה חשדן וזהיר כלפי כל אדם ועניין, ולכן אמונתך בי תהיה בנויה על יסוד של חשד. לעולם לא אוכל להכיר באמונה כזו. בהיעדר אמונה אמיתית, אתה נטול אף יותר אהבה אמיתית. ואם אתה נוטה להטיל ספק באל ולשער השערות לגביו כרצונך, הרי שללא ספק אתה הערמומי מכל האנשים. אתה משער שמא האל יכול להיות כאדם: חוטא שאין לו מחילה, קטנוני באופיו, נטול הוגנות והיגיון, חסר חוש צדק, נוטה לתכסיסים מרושעים, בוגדני וערמומי, ומוצא עונג ברוע ובאופל וכן הלאה. הסיבה לכך שלאנשים יש מחשבות כאלה היא שאין להם שמץ של ידע על האל, הלא כן? אמונה כזו אינה אלא חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, כיצד להכיר את האל שעל פני האדמה). כשחשבתי על דברי האל, הבנתי שהיה לי טבע ערמומי ומרושע. מחשבותיי היו כמחשבותיו של אדם שאינו צדיק, תמיד שיערתי השערות לגבי האל, ונשמרתי מפניו ממש כפי שהייתי נשמרת מפני אדם רע. חשבתי שאם מוניתי לביצוע חובה חשובה, זה היה כדי לחשוף אותי ולגרום לסילוקי. מפני שכבר סומנתי בעבר כמישהי שביצעה עבירה, בשל מעשיי שהתבססו על צביוני הגאוותן, ובגלל שגרמתי לשיבושים והפרעות לעבודת הכנסייה, חששתי שאם יסמנו אותי שוב בשל עבירה נוספת, אני אסתכן בסילוק, ולכן חייתי במצב שבו נשמרתי מפני האל וטעיתי בהבנת כוונותיו. לכן, כשהמנהיג מינה אותי לפקח על עבודת הטיהור של הכנסייה, חששתי שאשפוט אנשים בצורה שגויה. אם אעשה בטעות עוול לאדם טוב או אאפשר לאדם רע או לצורר משיח להישאר בכנסייה, ואביא לכך שתישקף סכנה לכנסייה, מדובר יהיה בעבירה חמורה ורוב הסיכויים שזה יגרום לסילוקי. בהתחשב בשיקולים הללו, המצאתי תירוצים כדי לסרב למינויי למשימה. כשהרהרתי בכך כעת, ראיתי שאם לא הייתי חווה את חוויית הפיטורין לא הייתי מבינה שטבעי כה גאוותן, ובוודאי שלא הייתי מבינה שלא חיפשתי אחר האמת ושפעלתי רק לפי רצוני שלי בביצוע עבודתי ושהלכתי בנתיב של צורר משיח. היו אלו התוכחה של האל כלפיי והמשמעת שהטיל עליי שהובילו אותי להרהר בעצמי ושהורידו אותי מהנתיב השגוי שבו הלכתי. אם האל לא היה מגיב כפי שהגיב, מי יודע איזה רע איום ונורא הייתי מבצעת בזמן שטבעי הגאוותן והיהיר שולט בי. למרות העובדה שסבלתי מעט כתוצאה מפיטוריי, הפיטורין היו דרכו של האל להגן עליי ולהושיע אותי והתגלמו בהם כוונותיו הכנות. הכישלון הזה הותיר בי רושם עומק: הוא הראה לי את ההשלכות החמורות שנגרמו מכך שפעלתי לפי צביוני הגאוותן, ואפשר לי לחוות את האופן שבו טבעו הצודק של האל אינו סובל פגיעה. בהמשך, כשביצעתי את חובותיי, הזכרתי לעצמי שאסור לי לתת לצביוני הגאוותן להכתיב את מעשיי, אלא שעליי להיות בעלת לב ירא-אל. כשנתקלתי בבעיות, נועצתי באחרים וחיפשתי אחר עקרונות-האמת כדי להימנע מביצוע טעויות חמורות. צביונו של האל הוא צודק וטוב, ואהבתו וישועתו הן מעשיות ואמיתיות ונטולות שמץ כזב. כל עוד אהרהר בעצמי ואבין דברים, האל יעניק לי הזדמנויות ליישום בפועל, אבל המשכתי לשער השערות לגבי האל ולהישמר מפניו והאמנתי שהוא יהיה קטנוני וחסר התחשבות ממש כמו אדם רגיל, ושלא יהיו בו הגינות וצדק. חשבתי שהאל רק משתמש בחובה הזו כדי לחשוף אותי ולסלק אותי. האם לא הכפשתי בכך את האל? הייתי כה ערמומית! האל אוהב אנשים ישרים, ואנשים ישרים יכולים לקבל את האמת וליישם אותה בפועל. באשר אליי, צביוני הערמומי אילץ אותי לגלות חשדנות כלפי האל ולהישמר מפניו. המשכתי להעביר הלאה תפקידים שניתנו לי ולא הייתי מסוגלת למלא כל חובה ואחריות בלב פתוח וכן. אם אמשיך בצורה כזו, לא אביא כליה על עצמי? כשהבנתי זאת, חשתי חרטה רבה, והתפללתי חרישית לאל, מוכנה להוקיר את ההזדמנות לבצע את חובתי, לסמוך על האל לביצוע מיטבי של עבודת הטיהור ולהפסיק להתנגד למשימה ולסרב לבצעה.

מאותו רגע והלאה, התחלתי לבצע עבודת טיהור בכנסייה. יום אחד, מקרה של גירוש לכד את עיני. המועמדת לגירוש הייתה גברת לי, ששימשה בעבר כמארחת שלי. היא תמיד שימשה כמארחת ואפילו קינאתי בה על שמילאה תפקיד פחות חשוב, כי חשבתי שבכך יש פחות סיכוי שהיא תבצע עבירה חמורה, כי זו דרך פחות מסוכנת ליישם בפועל את האמונה. אולם, המציאות הפריכה את התפיסה הזו שלי. למרות שגברת לי לא ביצעה תפקיד חשוב, הצביון הגאוותן שלה לא השתנה מעולם והיא אפילו ניצלה ותמרנה את בתה, שהייתה מנהיגה בכנסייה, בניסיון שווא להשיג שליטה בכנסייה, מה שגרם לכאוס בכנסייה. התחוור לי גם שרוב האנשים שנחשפו כחסרי אמונה וכאנשים רעים לא ביצעו תפקידים חשובים, אלא סולקו לבסוף כי הם לא חתרו אל האמת, פעלו בפזיזות ובזדון בהתאם לצביונם השטני, לא היכו על חטא, וביצעו מעשים רעים מסוגים שונים. ההבנה הזו די הדהימה אותי ומאוחר יותר, נתקלתי בקטע זה מדברי האל. "יש אנשים שחושבים, 'כל מי שמנהיג הוא טיפש ובור המביא על עצמו הרס, כי לפעול כמנהיג מביא בהכרח לחשיפת שחיתות שהאל רואה. האם הייתה מתגלה שחיתות כה רבה אילו האדם לא היה עושה עבודה זו?' איזה רעיון אבסורדי! אם לא תפעל כמנהיג, לא תחשוף שחיתות? האם לא להיות מנהיג, גם אם תראה פחות שחיתות, אומר שהגעת לישועה? לפי טיעון זה, האם כל אלו שאינם משרתים כמנהיגים הם האנשים שיכולים לשרוד ולהיוושע? האם הטיעון הזה לא אבסורדי מדי? אנשים המשרתים כמנהיגים מנחים את אנשיו הנבחרים של האל לאכול ולשתות את דברו ולחוות את עבודתו. הדרישה והרף האלו כה גבוהים, כך שבלתי נמנע שמנהיגים יחשפו כמה מצבים מושחתים כשהם רק מתחילים את הכשרתם. זה נורמלי, והאל אינו מוקיע זאת. לא רק שהאל אינו מוקיע זאת, הוא גם מעניק נאורות, מאיר ומנחה את האנשים הללו, ומטיל עליהם עול נוסף. כל עוד הם מסוגלים להתמסר להדרכתו של האל ולעבודתו, הם יתקדמו מהר יותר בחיים מאנשים רגילים. אם הם אנשים החותרים אל האמת, הם יכולים ללכת בנתיב בו ייוושעו ויובאו לכדי שלמות על ידי האל. זה הדבר המבורך ביותר על ידי האל. יש אנשים שלא רואים את הדברים לאשורם, ומעוותים את העובדות. לפי הבנת בני האדם, המידה בה מנהיג משתנה אינה חשובה, לאל לא יהיה אכפת; הוא רק יתבונן כמה שחיתות חושפים מנהיגים ועובדים, ויוקיע אותם על סמך זה בלבד. ואלו שאינם מנהיגים ועובדים, בגלל שהם מגלים מעט שחיתות, גם אם הם לא משתנים, האל לא יוקיע אותם. האין זה אבסורד? האין זה ניאוץ האל? אם בליבך אתה מתנגד לאל בחומרה כה רבה, האם תוכל להיוושע? לא תוכל להיוושע. האל קובע את סופם של אנשים בעיקר על סמך האמת והעדות האמיתית שלהם, וזה תלוי בעיקר אם הם אנשים שחותרים אל האמת. אם הם חותרים אל האמת, ויכולים להכות על חטא באמת אחרי שעברו שיפוט וייסור על עבירה שביצעו, כל עוד הם לא אומרים מילים או עושים דברים המנאצים את האל, הם ודאי יהיו מסוגלים להגיע לישועה. על פי הדמיונות שלכם, כל המאמינים הרגילים שנוהים אחרי האל עד הסוף יכולים להגיע לישועה, ואת אלו המשרתים כמנהיגים יש לסלק. אם הייתם מתבקשים להיות מנהיגים, הייתם חושבים שזה לא בסדר לא לעשות את זה, אבל גם הייתם חושבים שאם תשרתו כמנהיגים תחשפו שלא מרצונכם שחיתות, ושזה כמו לשלוח את עצמכם לגיליוטינה. האם כל זה אינו נגרם מחוסר ההבנה שלכם לגבי האל? אם סופם של אנשים היה נקבע על סמך השחיתות שהם חושפים, איש לא היה מגיע לישועה. במקרה כזה, מה הטעם שהאל יעשה את עבודת הישועה? אם זה באמת היה המקרה, היכן הייתה צדקתו של האל? האנושות לא הייתה יכולה לראות את צביונו הצודק של האל. לכן, אתם כולכם טעיתם בהבנת כוונותיו של האל, מה שמראה שאין לכם עליו ידע אמיתי" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל לימדו אותי שהאל לא קובע את סופם של אנשים על פי החובה שהם מבצעים או על פי מידת השחיתות שנחשפת אצלם, אלא על פי השאלה האם הם חותרים אל האמת או לא ומתמקדים בתיקון צביונם המושחת לאחר שהשחיתות נחשפה בהם. האל מושיע את אלו שהושחתו בידי השטן. אם האל היה קובע את סופם של אנשים על פי השחיתות שנחשפה אצלם, אז כולנו היינו מסולקים. מי היה אז מצליח לזכות בישועה? האמונה הזו שלי הייתה מגוחכת מדי. הבנתי שאפילו שהמנהיגים והמפקחים מגלים בתוכם לעיתים קרובות שחיתות ופגמים, כל עוד הם חותרים אל האמת, מהרהרים לעיתים תכופות בעצמם ומחפשים אחר האמת כדי לפתור את בעיותיהם, הם ילמדו להבין יותר ויותר מהאמת ותהליך היווכחותם בחיים יואץ. חשבתי על כך שגורלם של מנהיגי השקר וצוררי המשיח שנחשפו וסולקו לא נבע מכך שהם שירתו כמנהיגים ומפקחים, אלא מכך שהם כולם סלדו מהאמת, רדפו כל העת אחר מוניטין ומעמד, ביצעו מעשים רעים שהפריעו לעבודת הכנסייה, ולא הצליחו להכות על חטא גם לאחר שנגזמו פעמים רבות. התחוור לי גם שהסיבה שפוטרתי קודם לכן מתפקידי כמנהיגה הייתה גם כי לא חתרתי אל האמת ולא הלכתי בנתיב הנכון. לא היה לזה קשר לכך שביצעתי תפקיד חשוב. ועדיין, לא הצלחתי להבין עובדה זאת, לא הרהרתי בגורם העיקרי לנפילתי וכישלוני, לא הפקתי לקחים שאוכל להיעזר בהם בעתיד, ובמקום זאת עשיתי שימוש בהשקפה מופרכת כדי לשער השערות לגבי האל ולהעריכו בצורה שגויה. האם לא היה זה מעשה כפירה באל? חשבתי על פטרוס, שקיבל עליו בברכה את שיפוטו וייסורו של האל. הוא החל לחוש בהלה וחוסר מנוחה אם שיפוטו וייסורו של האל נטשו אותו לרגע, וחש שהוא לא יוכל להמשיך לחיות. ראיתי שפטרוס אהב את האמת בכל מאודו, שהוא ערג לדברים חיוביים, ושהוא הוקיר את השיפוט, הייסור, התוכחה והמשמעת של האל. בסביבה הזו, הוא הצליח להרהר בפגמיו ובחולשותיו ולחפש אחר האמת ולחתור לעבר שינוי מהותי. באשר אליי, לאחר שנכשלתי ונחשפתי, שקעתי במצב של הישמרות, חוסר הבנה, שליליות והתנגדות. חששתי שאם אקח עליי עוד תפקיד חשוב, איחשף שוב, אז דחיתי את המינויים הללו שוב ושוב. ראיתי שאני באמת סולדת מהאמת. תמיד רציתי רק להסתיר את צביוני המושחת, אבל בעשותי זאת, לא זכיתי בהכרה עצמית, שלא לדבר על היכולת לחפש אחר האמת כדי לפתור את בעיותיי בהקדם האפשרי. בסופו של דבר, אני אאבד את ההזדמנות שלי לישועה כי הצביון שלי לא ישתנה לעולם. מצאתי כמה נתיבים ליישום בפועל דרך סיפורו של פטרוס: כשאחשוף בתוכי שחיתות, עליי להתמקד בהכרה עצמית ובחיפוש אחר האמת כדי לתקן אותה, ועליי גם ללמוד לקחים מכישלונותיהם של אחרים שישמשו עבורי כתמרור אזהרה.

באוגוסט 2021, האחים והאחיות בחרו בי לשמש כמנהיגת כנסייה. עדיין היו לי השגות לגבי נטילת התפקיד, אז התפללתי לאל: "הו אלוהים, אני רוצה להתמנות לתפקיד זה ולתרום את חלקי, אבל אינני יכולה שלא לדאוג. אנא הנחה אותי וכוון אותי." לאחר התפילה, חשבתי על כך שבזמן אכילת ושתיית דברי האל, למדתי שהאל לא ממנה אנשים לתפקידים שונים כדי לסלקם, אלא כדי לאפשר להם לחפש אחר האמת, להשיג שינוי מהותי בצביונם, ולזכות בישועה במהלך ביצוע חובותיהם. התחוור לי גם שהכנסייה מפוצלת כרגע, ושהיה צורך בהרבה ידיים עובדות לעבודת הכנסייה. ברגע המכריע הזה, לא יכולתי להתחשב רק באינטרסים האישיים שלי. אם אסרב שוב לתפקיד זה רק יראה שוב עד כמה אני חסרת אנושיות! היה עליי להתחשב בכוונת האל ולבצע את החובה שעליי לבצע. מאוחר יותר, המשכתי לתהות, "למה התחלתי לחשוש ולפחד בכל פעם שהציעו לי תפקיד חשוב? אילו כוונות בלתי הולמות עומדות מאחורי גישה זו?" בעיצומם של החיפושים שלי, נתקלתי בקטע זה מדברי האל: "צוררי משיח אף פעם לא מצייתים לסידורי בית האל, והם תמיד קושרים קשר הדוק בין חובתם, תהילתם, רווחיהם ומעמדם לתקוותם לזכות בברכות ולייעודם העתידי, כאילו שברגע שיאבדו להם המוניטין והמעמד שלהם, יאפסו תקוותיהם לזכות בברכות ובתגמולים, ולתחושתם, זה כאילו איבדו את חייהם. הם חושבים: 'עליי להיות זהיר, אל לי להיות פזיז! אסור להסתמך על בית האל, על האחים והאחיות, על המנהיגים והעובדים, ואפילו על האל. אינני יכול לבטוח באף אחד מהם. האדם שאפשר להסתמך עליו הכי הרבה והכי ראוי לאמונך הוא אתה-עצמך. למי יהיה אכפת ממך אם לא תתכנן תוכניות למען עצמך? מי יביא בחשבון את עתידך? מי ישקול האם תקבל ברכות או לא? לכן עליי להגות תוכניות ולערוך חישובים בקפידה למען עצמי. אל לי לטעות או לנהוג בשמץ של חוסר זהירות, אחרת מה אעשה אם מישהו ינסה לנצל אותי?' על כן הם נשמרים מפני המנהיגים והעובדים של בית האל, מתוך חשש שיבחינו בהם או יראו את פרצופם האמיתי, שכן אז הם יודחו וחלומם לזכות בברכות יתנפץ. הם סבורים שעליהם לשמר את המוניטין ואת המעמד שלהם כדי שתהיה להם תקווה לזכות בברכות. בעיני צורר משיח, קבלת ברכות היא אדירה יותר מהשמים ומהחיים, חשובה יותר מחתירה אל האמת, משינוי בצביון, או מישועה אישית, וכן מביצוע ראוי של חובתו, והיותו יציר בריאה שעומד בדרישות. בעיניו, היותו יציר בריאה שעומד בדרישות, ביצוע ראוי של חובתו וכן ישועה הם כולם זוטות שאינן ראויות לאזכור או לציון, בעוד הזכייה בברכות היא הדבר היחיד בחייו שאל לו לשכוח. הוא מקשר כל מה שנקרה בדרכו, בין אם מדובר בדבר חשוב או זניח, לקבלת ברכות, הוא זהיר וקשוב להפליא, ותמיד מותיר לעצמו דרך מילוט. לפיכך, כשמתאימים את חובתו של צורר משיח, אם מדובר בקידום, הוא חושב שיש לו תקווה לקבל ברכות. אם מדובר בהורדה בדרגה, כמו למשל ממנהיג צוות לעוזר מנהיג צוות, או מעוזר מנהיג צוות לחבר קבוצה רגיל, הוא חוזה שהדבר יהווה בעיה רצינית וסבור שתקוותו לזכות בברכות היא קלושה. איזו מין השקפה היא זו? האם היא השקפה הולמת? בהחלט לא. זוהי השקפה מגוחכת!" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שנים עשר: הם רוצים לסגת כשאין להם מעמד או תקווה לזכות בברכות). דברי האל חשפו כיצד צוררי משיח מאמינים באל רק כדי לזכות בברכות, מציבים את האינטרסים שלהם בעדיפות עליונה בעת ביצוע חובתם, ומייחסים חשיבות עצומה להשגת ברכות. כשהרהרתי בהתנהגותי שלי, ראיתי שהתנהגתי ממש כמו צורר משיח. לא חשבתי איך אוכל לבצע את חובתי על הצד הטוב ביותר כיציר בריאה ובמקום זאת תיעדפתי זכייה בברכות. במילוי תפקידי, הייתי תמיד חששנית וזהירה, ודאגתי ללא הרף שמא אמעד ושזה ייחשב לי כעבירה, ובכך אאבד את ההזדמנות שלי לזכות בברכות. הבנתי שההתנהגות שלי נבעה מפילוסופיות שטניות כגון "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון" ו"חפש הכרה רק כדי לחמוק מאשמה" שהשתרשו באופן עמוק בליבי ותפקדו למעשה בתור עקרונות חיי. האמנתי רק שאנשים צריכים לחיות למען עצמם ושהיה זה נכון וראוי להאמין באל כדי לזכות בברכות. כשהכנסייה דרשה ממני לבצע את חובותיי, שקלתי שוב ושוב איזו חובה תאפשר לי בצורה הכי טובה לזכות בברכות, ובו בזמן לא להסתכן בכך שאחשוף את פגמיי ואת שחיתותי ולהימנע ממצב שבו אני עלולה לעשות טעות חמורה. הייתי מוכנה לקחת רק תפקידים שיענו על הדרישות הללו. ומנגד, התנגדתי לכל תפקיד שלא אפשר לי לזכות בברכות, ודחיתי אותו. הזכייה בברכות שלטה בכל היבט של ביצוע חובתי, והיית בררנית מאוד באשר לתפקידים שאסכים לקחת. לא התחשבתי כהוא זה בצורכי עבודת הכנסייה. היכן היו ההתמסרות והנאמנות שלי לאל? חייתי לפי פילוסופיות שטניות להתנהלות בעולם, ותמיד חיפשתי איך אוכל לקבל משהו מהאל בתמורה, וסירבתי לתפקידים שהוצעו לי למען שיפור סיכויי בעתיד ולמען יעדי. האם לא בגדתי בכך באל? ככל שהרהרתי בכך יותר, כך חשתי יותר שכוונותיי באמונתי באל היו מתועבות. אם לא אפתור את הבעיה הזו, היא תהפוך לאבן נגף שתמנע ממני לעלות על המסלול הנכון של אמונה באל. אכן, אם אמשיך כך וצביון חיי לא ישתנה באופן מהותי, האל ייגעל ממני ובסופו של דבר אני אסולק. חשבתי על פאולוס, שבילה את כל חייו בהשקעה מעצמו למען האל רק כדי לזכות בעטרת ובפרס. במהלך עבודתו, הוא לא חתר לעבר האמת או לעבר שינוי צביון מהותי, ולמרות שעבד במשך שנים רבות, צביונו השטני לא השתנה במאום. בסופו של דבר, הוא נענש בידי האל על התנגדותו לו. אני הלכתי באותו נתיב שבו פאולוס הלך ואם לא אכה על חטא, האל ייגעל ממני כי איני חותרת לעבר האמת ואני אסולק. כרעתי ברך אל מול האל והתפללתי אליו: "הו אלוהים, רק כעת הבנתי עד כמה הייתי אנוכית ובזויה. מאז שהתחלתי להאמין, חיפשתי אך ורק ברכות. אני לא רוצה להמשיך לצעוד בנתיב הלא נכון. אני רק רוצה לבצע את חובתי היטב וללכת בנתיב החתירה לעבר האמת."

מאוחר יותר, נתקלתי בקטע מדברי האל, שעזר לי להבין טוב יותר את משמעות וערך חובותיו של אדם. האל הכול יכול אומר: "חובה היא הדבר הראוי ביותר שאדם יכול לעשות, הדבר היפה והצודק ביותר באנושות, בלי קשר לחובה שאדם מבצע. כיצירי בריאה אנשים חייבים לבצע את חובתם, ורק אז הם יכולים לקבל את אישור הבורא. יצירי בריאה חיים בכפוף לריבונות הבורא ומקבלים את כל מה שהאל מספק וכל דבר שבא מהאל, ולכן הם צריכים למלא את אחריותם ואת המחויבויות שלהם. דבר זה, שהאל ציווה עליו, הוא טבעי ומוצדק ביותר. מכך ניתן לראות שעבור אנשים ביצוע החובה של יציר בריאה הוא צודק, יפה ונאצל יותר מכל דבר אחר שנעשה בחיים על פני האדמה; אין דבר בקרב המין האנושי שהוא יותר משמעותי וראוי, ושום דבר לא נוסך משמעות וערך רבים יותר לחיים של אדם נברא מאשר ביצוע החובה של יציר בריאה. על פני האדמה, מי שמתמסרת לבורא היא רק קבוצת האנשים שמבצעת את החובה של יציר בריאה באמת ובכנות. הקבוצה הזאת אינה נוהה אחרי אופנות חולפות של העולם; היא מתמסרת למנהיגות האל ולהנחייתו, נשמעת רק לדברי הבורא, מקבלת את האמיתות שהביע הבורא וחיה על פי דברי הבורא. זוהי העדות האמיתית והמהדהדת יותר מכול, והיא העדות הטובה ביותר לאמונה באל. עבור יציר בריאה, היכולת למלא את החובה של יציר בריאה, היכולת לרצות את הבורא, היא הדבר היפה ביותר בקרב המין האנושי ודבר שצריך להפיצו כאגדה על מנת שכל האנשים יהללו אותו. כל מה שהבורא מטיל על יצירי בריאה צריך להתקבל על ידם ללא תנאים; עבור המין האנושי, מדובר באושר ובזכות גדולה כאחד, ועבור כל מי שממלאים את החובה של יציר בריאה אין דבר יפה או ראוי יותר להנצחה – זהו דבר חיובי... כיציר בריאה, כשאדם בא לפני הבורא, עליו למלא את חובתו. זה הדבר הנכון לעשותו ועליו למלא אחריות זו. על סמך התנאי שיצירי הבריאה מבצעים את חובותיהם, הבורא עשה עבודה גדולה עוד יותר בקרב האנושות. הוא ביצע שלב נוסף של העבודה על האנשים. ובאיזו עבודה מדובר? הוא מספק לאנושות את האמת ומאפשר לה לזכות באמת מן האל בעודה מבצעת את חובותיה, ובכך להשליך מעליה את צביונותיה המושחתים ולהיטהר, להגיע לכדי ריצוי כוונותיו של האל, לעלות על הנתיב הנכון בחיים ובסופו של דבר להיות מסוגלת לירוא את האל ולסור מרע, להשיג ישועה מוחלטת ולחדול להיות משועבדת לעינויים מצד השטן. זו ההשפעה העיקרית שמיועדת להשיג בסופו של דבר הדרך שבה גורם האל לאנושות לבצע חובות" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ז')). אכן, ממש כמו שלילדים יש מחויבות ואחריות להיות נאמנים להוריהם, כך גם ליצירי בריאה יש אחריות לבצע את חובותיהם. ביצוע החובה לא צריך לכלול מרכיב של עסקת חליפין. אני יציר בריאה, והאל העניק לי חיים, הרעיף עליי את כל הדרוש לי ואפשר לי בחסדו לבוא לפניו כדי לקבל את אספקת דבריו ולמלא תפקיד כלשהו. זהו סימן לאהבתו וחמלתו של האל. האל מקווה שאחפש אחר האמת ואחתור לעבר היווכחות בחיים במהלך מילוי תפקידי. הוא מקווה שבמהלך המצבים שהוא יתזמר עבורי, אוכל להרהר בעצמי, לזכות בהכרה עצמית, לתקן את צביוני המושחת, לצעוד בנתיב שמאפשר לירוא את האל ולסור מרע, להשליך מעליי את שחיתותי, ולזכות בישועתו. היה עליי להשליך הצדה את כוונתי ואת רצוני לזכות בברכות, להעניק את ליבי לאל, ולבצע בכנות כל אחריות וחובה כדי לנחם את לב האל. לאחר מכן, חשתי הרבה יותר משוחררת בתפקידי. למרות שעדיין חשתי לעיתים תחושה של הישמרות מהאל וחוסר הבנה כלפיו, התחלתי לחפש באופן מודע אחר האמת, מרדתי בעצמי, תיעדפתי את האינטרסים של הכנסייה, ביצעתי את חובתי בהתאם לעקרונות-האמת, ונמנעתי מחששנות וזהירות. ברגע שהתחלתי ליישם כך בפועל, חשתי הרבה יותר שלווה ונינוחה.

כשחשבתי על כל החוויה שעברתי, בין אם זאת עבודתי כמנהיגה או פיטוריי, הבנתי שהאל תזמר את כל המצבים הללו בקפידה כדי לאפשר לי לזכות בהכרה עצמית ולהשליך מעליי את שחיתותי. היו אלו הנאורות וההארה שבדברי האל שאפשרו לי לזהות את השקפותיי המופרכות ואת השחיתות וחוסר הטוהר שבעבודתי, לזכות בהבנה לגבי כוונותיו הכנות של האל להושיע את האנושות, ולבסוף להשתחרר מההישמרות ומחוסר ההבנה שבהם לקיתי.