יכולתו של אדם להשיג את האמת דרך אמונתו באל תלויה ביכולתו לקבל גיזום בעודו מבצע את חובתו, האם הוא יכול לנהל עניינים על פי העקרונות, והאם הוא מסוגל תמיד להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל – זה הדבר המכריע ביותר. מה פירוש להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל? פירושו שבלי קשר למה שבית האל מסדר עבורך לעשות, או היכן הוא מסדר שתבצע את חובותיך, אתה מסוגל לקבל זאת מן האל. לקבל זאת מן האל זו אמונה אמיתית, וזהו היבט אחד של יישום בפועל. וכיצד מקבלים זאת מן האל? אתה אומר: "על אף שהיו אלו בני-אדם שסידרו את העניין הזה, זאת חובתי. כל חובה שהיא שהכנסייה מסדרת לי לבצע באה עם הסכמתו של האל, ועלי לקבל אותה ולהתמסר. אם-כן, כיצד עליי להתייחס לחובתי?" האם יש לאל דרישות כלשהן באשר לאופן שבו אתה מתייחס לחובתך? מה היא האמת שהאל דורש מאנשים ליישם בפועל? (להקדיש את הלב, את הנפש ואת המאמץ לביצוע של חובתך היטב). על פי העיקרון הזה, כשאתה עצלן ואינך רוצה לבצע את חובתך, או כשיש לך תלונות, עליך לחפש: "היכן טמונה פה הבעיה? אני לא מיישם בפועל כפי שהאל דורש! עלי לוותר על הרעיונות שלי, לוותר על הדרישות והרצונות שלי. ועלי להפוך את מצבי הפנימי השגוי". עליך להיות מסוגל לוותר על אלו. אך לפעמים יש דברים מסוימים שמונעים מאנשים לוותר. איזה מין דברים? למשל, יש אנשים שתמיד מקנאים בכך שחובותיהם של אנשים אחרים יותר זוהרות, שהן מאפשרות להם לבוא במגע עם אנשים רבים. הם תמיד חושבים שחובתם שלהם חסרת משמעות, שהאנשים שהם פוגשים בעודם מבצעים אותה מעטים מדי, והדבר גורם להם להיות לא מרוצים. בנוסף, בשל ההיקף הקטן של האחריות הגלומה בחובה שלהם, ומספר האנשים המועט שעליהם לנהל, הם מרגישים שאין להם שום מעמד. איזה מין מחשבות הן אלה? מה המקור של הרעיונות הללו? (צביונות מושחתים). כולם נובעים מצביונות מושחתים. מה הם הדברים הללו שצביונות מושחתים יוצרים? הם התכנונים, התוכניות, הרצונות והשאיפות האישיים. כיצד יש לפתור את הדברים האלו? ראשית, עליך לוותר, ואז, באמצעות ניתוח, להבין שבליבך אתה עדיין מחפש מעמד במקום לבצע בכנות את חובתך כדי לרצות את האל; יש לך עדיין שאיפות ורצונות, אתה חומד את ההטבות של המעמד, יש לך דרישות מופרזות, ולא התמסרת לאל. אז אתה בא בפני האל ומתפלל: "אלוהים, מצבי אינו נכון. אנא הטל עלי משמעת והוכח אותי, תן לשיפוט ולייסור שלך לבוא עלי כך שאוכל להכיר את עצמי ולהכות על חטא". אם יש לך לב מכה על חטא, הרי שכשתבוא בפני האל ותבקש ממנו להוכיח אותך ולהטיל עליך משמעת, הוא ישיב על פי שיעור הקומה שלך. הוא עשוי להטיל עליך משמעת, או שהוא אולי ידריך אותך אט-אט. אם הוא מטיל עליך משמעת, זה כיוון שיש לך איזשהו שיעור קומה. אך יתכן שהוא לא יטיל עליך משמעת, וזה כיוון שאתה חלש, ובמקרה כזה הוא עשוי לתמוך בך ולהדריך אותך אט-אט כדי שתהיה מסוגל להתמסר במהלך ביצוע חובתך. מה הן הדרישות המוקדמות כדי שהאל יעשה זאת? רק כשיהיה לך לב מכה על חטא, לב שמתמסר לאל ומשתף איתו פעולה, ולב שכמהָ ומשתוקק לאמת, האל ישפוט, ייסר, ויטהר אותך. אם אין לך הנחישות לכך ואינך מתפלל, ובמקום זה אתה הולך אחר הבשר שלך ואינך מוותר על התכנונים, השאיפות והרצונות שלך, האם האל עדיין יעשה זאת למענך? האל לא יעשה בך עבודה, האל יסתיר עצמו ממך. הוא יסתיר את פניו ממך. בכינוסים, כל האחרים ירגישו מרוממים על ידי הדרשות אבל אתה תמיד תרגיש מנומנם, ללא כל דרך לאושש את עצמך. לא משנה מה, לא תהיה מסוגל לספוג שום דבר מזה, והמצב הזה יתמיד ללא סוף, ואפילו יימשך שנה או שנתיים, או אפילו שלוש עד חמש שנים. משמעות הדבר היא שהאל כבר דחה אותך בתיעוב, הסתיר את פניו ממך, וזה מסוכן מאוד. יש מי שיאמרו: "באיזה אופן זה מסוכן? אני מבצע את חובתי. לא עזבתי את האל. אני עדיין קורא את דברי האל, מקשיב למזמורים ויש לי חיים רוחניים. אני עדיין חבר בבית אל". אלו בסך-הכול ייצוגים חיצוניים שאינם קובעים דבר. מצד שני, מה הוא אכן הדבר שיש לו השפעה מכרעת? זה האם האל משגיח עליך ומדריך אותך; האם רוח הקודש עושה בך עבודה ומטילה עליך משמעת. זהו לב העניין. ובמה תלויות ההדרכה של האל ועבודתה של רוח הקודש? (הן תלויות בליבם של אנשים). אכן. הן תלויות בגישה של אנשים כלפי האל, בליבם, בכמיהות ובהשתוקקויות שלהם, במה שהם מחפשים. הן תלויות בנתיב שאנשים הולכים בו. אלו ההיבטים המכריעים ביותר, והאל מבסס עליהם את הטיפול שלו באנשים.

הנושא הדוחק ביותר שיש לפתור כעת הוא כיצד להתייחס לחובתו של אדם. כיוון שביצוע החובה הוא מה שמגלה טוב יותר מכל דבר אחר האם אמונתו של אדם אמיתית או שקרית, האם הוא אוהב את האמת או לא, האם הוא בוחר את הדרך הנכונה או לא, והאם יש לו מצפון והיגיון. כל העניינים האלו יכולים להיחשף בביצוע חובה. כדי לטפל בשאלה כיצד להתייחס לחובתך, אתה צריך ראשית להבין מה היא חובה, וכן כיצד לבצע אותה כראוי ומה לעשות כשאתה נתקל בקושי בביצועה – אילו עקרונות עליך לקיים וליישם בפועל ובהתאמה עם אילו אמיתות. עליך להבין מה לעשות כשאינך מבין נכונה את האל וכשאינך מסוגל לוותר על התכנונים שלך. בנוסף לכך, במהלך ביצוע חובותיך, עליך להרהר לעתים קרובות על המחשבות השגויות שבליבך, שהן מחשבות ודעות ששייכות לשטן, ואשר משפיעות על ביצוע חובתך ומעמידות בפניו מכשול; שיכולות לגרום לך להתמרד נגד האל ולבגוד בו בעודך מבצע את חובתך; ושגורמות לך להיכשל במה שהאל מפקיד בידך – עליך לדעת את כל זאת. האם החובה חשובה לאדם? היא חשובה ביותר. החזון הזה חייב להיות לכם ברור כעת: ביצוע חובות הוא עניין בעל חשיבות עליונה עבור האמונה באל. ההיבט המכריע ביותר של האמונה באל כעת הוא ביצוע חובות. בלי שתבצע את חובתך היטב, לא יכולה להיות שום מציאות. על ידי ביצוע חובות, אנשים מסוגלים להבין את כוונות האל, ויכולים לבנות בהדרגה יחסים רגילים איתו. על ידי ביצוע החובה, אנשים מזהים בהדרגה את הבעיות שלהם, ומגיעים לכלל זיהוי של הצביון המושחת והתמצית שלהם. בה בעת, על ידי הרהור על עצמם, אנשים יכולים לגלות בהדרגה מה בדיוק האל דורש מהם. האם אתם מבינים כעת מה בדיוק הוא הדבר שאתם מאמינים בו כשאתם מאמינים באל? למעשה, זאת אמונה באמת, השגה של האמת. ביצוע החובה מאפשר את השגת האמת והחיים. אי-אפשר להשיג את האמת ואת החיים בלי ביצוע חובות. האם יכולה להיות מציאות אם אדם מאמין באל בלי לבצע חובה? (לא). לא יכולה להיות שום מציאות. וכך, אם אינך מבצע את חובתך היטב, אינך יכול להשיג את האמת. ברגע שאתה מסולק, הדבר מראה שלא עלה בידיך להאמין באל. על אף שאתה אומר שאתה מאמין בו, האמונה שלך כבר חסרת משמעות. זה משהו שצריך לתפוס לפני ולפנים.

העקרונות שעליך להבין והאמיתות שעליך ליישם בפועל הם אותו הדבר בלי קשר לחובה שאתה מבצע. בין אם ביקשו ממך להיות מנהיג או עובד, ובין אם אתה מבשל מנות אוכל כמארח, ובין אם מבקשים ממך לטפל בעניינים חיצוניים כלשהם או לעשות איזו עבודה פיזית, עקרונות-האמת שיש לקיימם בביצוע החובות השונות האלו הם זהים. בעצם כך שעליהם להיות מבוססים על האמת ועל דברי האל. אם-כן, מהו העיקרון הגדול והעיקרי מבין העקרונות האלו? הקדשת ליבך, מחשבתך ומאמציך לביצוע ראוי של חובתך, וביצועה ברמה הנדרשת. כדי לבצע היטב את חובתך ולבצע אותה ברמה הנדרשת, עליך לדעת מהי חובה. בכל אופן, מהי בדיוק חובה? האם חובתך היא הקריירה שלך עצמך? (לא). אם תתייחס לחובתך כאל הקריירה שלך עצמך, ותהיה מוכן להשקיע את כל מאמציך כדי לעשות אותה היטב, כך שאחרים יוכלו לראות כמה אתה מצליח ומכובד, במחשבה שהדבר נותן משמעות לחייך, האם זאת תהיה הגישה הנכונה? (לא). במה שגויה הגישה הזאת? היא שגויה בעצם ההתייחסות למה שהאל מטיל עליך כאל המיזם שלך עצמך. בעוד שהדבר נראה תקין לחלוטין לבני-אנוש, בעיני האל זוהי הליכה בנתיב הלא נכון, תוך הפרת עקרונות-האמת, והוא מוקיע זאת. את החובה יש לבצע על פי הדרישות של האל ועקרונות-- האמת כדי להיות בהתאמה עם כוונות האל. הפרת עקרונות-האמת ופעולה, במקום זאת, על פי נטיות אנושיות – היא חטא. הדבר נוגד את האל ודורש עונש. זהו גורלם של אותם אנשים שוטים ובורים שאינם מקבלים את האמת. לאלה שמאמינים באל צריך להיות ברור מה האל דורש מאנשים. יש להבהיר את החזון הזה. ראשית, בואו נדבר על מה היא חובה. חובה אינה פעולה שלך עצמך, היא אינה הקריירה שלך או העבודה שלך; היא עבודת האל. עבודת האל דורשת את שיתוף הפעולה שלך, ומתוך כך נובעת חובתך. החלק של עבודת האל שאיתו האדם חייב לשתף פעולה הוא חובתו. החובה היא נתח מעבודת האל – היא לא הקריירה שלך, היא לא ענייניך הביתיים וגם לא ענייניך האישיים בחיים. בין אם חובתך היא לטפל בעניינים פנימיים או חיצוניים, בין אם היא מערבת עבודה שכלית או גופנית, זאת החובה שעליך לבצע, היא העבודה של הכנסייה, היא חלק מתוכנית הניהול של האל, והיא מה שהאל הטיל עליך. היא לא עניינך האישי. אם כך, כיצד עליך להתייחס לחובתך? לכל הפחות, אל לך לבצע את חובתך בכל דרך שמתחשק לך, אסור לך לנהוג בפזיזות. למשל, אם אתה אחראי על הכנת מזון לאחיך ולאחיותיך, זוהי חובתך. כיצד עליך להתייחס למטלה הזאת? (עלי לחפש את עקרונות-האמת). כיצד מחפשים את עקרונות-האמת? הדבר נוגע למציאות ולאמת. עליך לחשוב כיצד ליישם בפועל את האמת, כיצד לבצע היטב את החובה הזאת, ואילו היבטים של האמת כרוכים בחובה זו. השלב הראשון הוא שעליך קודם כל לדעת, "אני לא מבשל לעצמי. זאת חובתי, ואני מבצע אותה". ההיבט המעורב כאן הוא חזון. מה לגבי השלב השני? (עלי לחשוב כיצד לבשל היטב את הארוחה). מהו הקריטריון לבישול טוב? (עלי לחפש את דרישות האל). זה נכון. רק דרישות האל הן האמת, הסטנדרט, העיקרון. בישול על פי דרישות האל הוא היבט אחד של האמת. ראשית, עליך לבחון את ההיבט הזה של האמת, ולאחר מכן להרהר, "האל נתן לי את החובה הזאת כדי שאבצע אותה. מהו הסטנדרט שהאל דורש?" היסוד הזה הוא דרישה. אם כך, כיצד עליך לבשל כדי לעמוד בסטנדרט של האל? על האוכל שאתה מבשל להיות בריא, טעים, נקי ולא מזיק לגוף – אלו הפרטים המעורבים בעניין. כל עוד תבשל על פי העיקרון הזה, האוכל שתבשל יהיה עשוי על פי הדרישות של האל. מדוע אני אומר זאת? כי חיפשת את העקרונות של החובה הזאת ולא חרגת מן התחום שהאל סימן. זאת הדרך הנכונה לבשל. ביצעת היטב את חובתך, ועשית זאת באורח משביע רצון.

בלי קשר לאיזו חובה אתה מבצע, עליך לחפש את עקרונות-האמת, להבין את כוונות האל, לדעת מהן דרישותיו ביחס לחובה שעל הפרק ולהבין מה עליך להשיג באמצעות החובה הזאת. רק בכך שתנהג באופן הזה תוכל לבצע את עבודתך על פי העקרונות. בביצוע חובתך, אתה בשום פנים ואופן לא יכול לנהוג על פי העדפותיך האישיות ולעשות כל מה שהיית רוצה לעשות, כל מה שהיית שמח לעשות או כל מה שהיה גורם לך להיראות טוב. זה נקרא לפעול על פי הרצון שלך עצמך. אם אתה מסתמך על ההעדפות האישיות שלך בביצוע חובתך, ואתה חושב שזה מה שהאל דורש, ושזה מה שיגרום לאל לשמוח, ואם אתה כופה בכוח את ההעדפות האישיות שלך על האל או מיישם אותן בפועל כאילו הן היו האמת, ומקיים אותן כאילו הן היו האמת, האם אין זאת טעות? זה לא נקרא לבצע את חובתך, וביצוע חובתך באופן הזה לא ייזכר על ידי האל. יש אנשים שאינם מבינים את האמת, והם אינם יודעים מה פירושו להשלים את חובותיהם היטב. הם מרגישים שהם עשו מאמץ והשקיעו בכך את ליבם, התמרדו נגד הבשר שלהם וסבלו, אם כך מדוע הם לעולם לא מסוגלים להשלים את חובתם באורח משביע רצון? מדוע האל תמיד לא מרוצה? במה טעו האנשים האלו? הטעות שלהם הייתה לא לחפש את דרישות האל, ובמקום זה לפעול על פי הרעיונות שלהם עצמם – זאת הסיבה. הם התייחסו לרצונות, להעדפות ולמניעים האנוכיים שלהם כאל האמת, והם התייחסו אליהם כאילו הם היו מה שהאל אוהב, כאילו הם היו הסטנדרטים והדרישות שלו. הם ראו את מה שהם האמינו שהוא נכון, טוב ויפה כאילו הוא האמת; זה שגוי. למעשה, על אף שאנשים עשויים לעתים לחשוב שמשהו הוא נכון ושהוא תואם את האמת, אין זה אומר בהכרח שהוא תואם את כוונות האל. ככל שאנשים חושבים שמשהו הוא נכון, כך עליהם להיות זהירים יותר וכך עליהם לחפש יותר את האמת כדי לראות האם מה שהם חושבים תואם את דרישות האל. אם הדבר נוגד בדיוק את דרישותיו ונוגד את דבריו, הרי שהוא בלתי קביל אפילו אם אתה חושב שהוא נכון. הוא אינו אלא מחשבה אנושית, והוא לא יהיה תואם לאמת בלי קשר לכמה אתה חושב שהוא נכון. יש לקבוע האם משהו נכון או לא על בסיס דברי האל. אם אין לדבר בסיס בדברי האל, הוא שגוי ועליך להיפטר ממנו, ולא משנה כמה אתה חושב שהוא נכון. הוא קביל רק כשהוא תואם לאמת, ורק על ידי עמידה בעקרונות-האמת באופן הזה ביצוע חובתך יכול להיות ברף הנדרש. מהי בדיוק חובה? היא מה שהאל מטיל על אנשים, היא חלק מהעבודה של בית האל, והיא אחריות והתחייבות שעל כל אחד מאנשיו הנבחרים של האל לשאת. האם החובה היא הקריירה שלך? האם היא עניין משפחתי אישי? האם הוגן לומר שברגע שחובתך ניתנה לך, היא הופכת לעניינך האישי? זה בשום פנים ואופן לא כך. כיצד עליך לבצע את חובתך? על ידי כך שתפעל על פי דרישותיו ודבריו של האל, ועל פי אמות המידה שלו, ועל ידי כך שתבסס את ההתנהגות שלך על עקרונות-האמת ולא על רצונות אנושיים סובייקטיביים. יש אנשים שאומרים: "ברגע שניתנת לי חובה, האם היא לא העסק שלי? החובה שלי היא מה שאני אחראי עליו, והאם מה שאני אחראי עליו אינו העסק שלי? אם אני מטפל בחובתי כמו בעסק שלי, האם אין פירוש הדבר שאני עושה אותה כראוי? האם הייתי עושה אותה היטב אלמלא התייחסתי אליה כאל העסק שלי?" האם המילים האלו נכונות או לא? הן לא נכונות; הן נוגדות את האמת. חובה היא לא עסק אישי שלך, היא העסק של האל, היא חלק מעבודת האל, ועליך לעשות את מה שהאל מבקש; רק על ידי ביצוע חובתך בלב של התמסרות לאל תוכל לעמוד ברף הנדרש. אם אתה תמיד מבצע את חובתך על פי התפיסות והדמיונות שלך, ועל פי הנטיות שלך עצמך, הרי שלעולם לא תעמוד ברף הנדרש. ביצוע חובתך תמיד רק כפי שאתה רוצה אינו נקרא ביצוע חובתך, כי מה שאתה עושה אינו נמצא בתחום הניהול של האל, הוא לא עבודה של בית האל; במקום זה, אתה מנהל את המיזם הפרטי שלך, מבצע את המשימות הפרטיות שלך וכך האל אינו זוכר את הדבר. האם מושג החובה ברור לכם כעת? מהי האמת הבסיסית ביותר, היסודית ביותר שיש ליישם בפועל בביצוע של חובה? להקדיש את ליבכם, את שכלכם ואת המאמצים שלכם כדי לבצע היטב את חובותיכם. מדוע אנשים רבים כל כך, תוך כדי ביצוע חובותיהם, עדיין עושים כל מיני מעשים רעים, ומשבשים את עבודת הכנסייה ומפריעים לה, כך שבסוף היום הם מסולקים? כיוון שהאנשים הללו אינם משקיעים מעצמם בכנות למען האל. הם תמיד מנסים להתמקח עם האל ואינם מקבלים ולו שמץ מן האמת. לא משנה כמה משחיתותם הם חושפים או כמה רע הם עושים, הם לעולם לא מחפשים פתרון באמצעות האמת. הם לא מתחרטים באמת אפילו לאחר שגוזמים אותם פעמים רבות, אלא ממשיכים לעשות עוולות ללא נקיפות מצפון, וממשיכים לעשות כל מיני מעשים רעים, תוך שהם חושפים לגמרי את תמציתם הרעה. אנשיו הנבחרים של האל רואים את הדברים האלה לאשורם, והאנשים הללו נחשפים ומסולקים. באמת בלתי-נסבל להביט באופן שבו האנשים האלו מבצעים את חובותיהם. הם לא רק מתחת לרמה הנדרשת, אלא שהם לחלוטין לא ראויים. הם אינם מסוגלים אפילו לשטוף צלחת בלי לשבור קערה. העבודה שלהם עושה יותר רע מאשר טוב. בלי קשר לכמה אתה משתף איתם על האמת, הם לא מסוגלים לקבל אותה, והם לא מתחרטים אפילו לאחר שגוזמים אותם. אם תמשיך להשתמש באדם כזה, הוא יהפוך למכשול בדרך, אבן-נגף שתכשיל את כל עבודת הכנסייה ותשבש אותה. אִמרו לי, האם לא צריך להחליף את האנשים האלו ולסלק אותם? (אכן צריך). כל עוד למישהו יש אפילו מעט מצפון והיגיון, הוא יכול לטפל במטלות שלו עצמו, לנהל את ענייניו שלו ולהיות מסוגל להרהר בעצמו בעודו מבצע את חובותיו. כשהוא יבחין בטעויות שלו ויזהה את הבעיות שלו, הוא יהיה מסוגל לתקן אותן מיד. לאחר שלוש או חמש שנים של התנסות כזאת, יתחוללו שינויים. באופן זה, יהיו לו בסיס והוא יהיה בטוח יחסית; פרט לנסיבות יוצאות דופן, אין סיכוי שהאדם הזה יסולק. אך לאלו שמאמינים באל במשך שנים בלי לקבל ולו מעט מן האמת אין כל אפשרות לבצע היטב את חובותיהם, והם אפילו עלולים לעשות דברים שיגרמו לשיבושים ולהפרעות. אדם מהסוג הזה יסולק מטבע הדברים, כיוון שאנשים כאלו יעדיפו למות ולא להתחרט. הם מאמינים באל במשך שנים רבות אך הם לא שונים בהרבה מכופרים. כולם חסרי אמונה.

להיות בעל תכנונים אישיים רבים מדי הוא המכשול הגדול בפני ביצוע חובתך. אם כך, מהו התנאי המוקדם כדי לבצע היטב את חובתך? עליך לוותר על התכנונים השונים שלך. למשל, כשקורה משהו שבאמת מרגיז אותך, אבל יש לך גם חובה לבצע, אתה עומד בפני ברירה. זהו רגע מכריע, רגע חשוב מאוד. על אף שאתה אולי כועס ומרגיש נסער, או שאולי יש לך עניינים אישיים שעומדים על הפרק, אתה חייב להיות מסוגל לשים את כל הדברים האלו בצד וקודם כל לבצע את חובתך היטב. רק אז, בנסיבות שבהן הדבר אינו משפיע על חובתך, עליך לבחון את העניינים שלך עצמך. איך קוראים למצב שבו אתה מציב בעקביות את חובתך במקום הראשון? קוראים לזה כיבוד החובה שלך, וזאת נאמנות לאל. ויתור על התכנונים ועל הרצונות שלך, ויתור על הרגשות והעניינים האישיים שלך, לעשות את חובתך היטב בלי להיות מוגבל, ולהשלים את מה שהאל הטיל עליך – זאת המשמעות של ויתור, זאת המשמעות של התמרדות נגד הבשר. כשאנשים מסוימים עדיין לא ביצעו חובה, הם חושבים: "האל לא נתן לי חובה לבצע, אך לבי כן לחלוטין. מדוע האל אינו רואה זאת אף-פעם?" אך כשהכנסייה מארגנת עבורם חובה כדי שהם יבצעו אותה, הם רוצים לבחור ולהיות בררנים. יש אנשים שאינם יכולים לבצע תפקיד של מנהיג או עובד, או להפיץ את הבשורה, ואין להם שום מיומנויות מיוחדות אחרות. וכך, הכנסייה מסדרת להם לבצע חובות של אירוח, והם חושבים: "אירוח הוא כמובן משהו שאני מסוגל לעשות, אבל נוכח האיכות והכישרונות שלי, האם אין הכנסייה ממעיטה בערכי בכך שהיא מטילה עלי את זה? האם אין החובה הזאת מעט מתחת לכישוריי?" על פניו, הם מקבלים את הסידורים של הכנסייה, אבל הרגשות המתנגדים שלהם מונעים מהם מלעבוד קשה בביצוע חובותיהם. כשהם במצב רוח טוב, הם עושים רק מעט מחובותיהם, וכשהם במצב רוח רע הם אינם מבצעים אותן ומתעלמים מאחיהם ומאחיותיהם. מדוע יש להם הרגשות והתגובות האלו? האם זאת הגישה שצריכה להיות לאדם כלפי חובתו? האנשים הללו אינם מרוצים מהחובות שלהם. מה מקור חוסר שביעות הרצון הזה? (החובה שניתנה להם אינה מספקת את העדפות הבשר שלהם). ואילו הם היו מסופקים, האם הם היו שמחים? לא בהכרח. ייתכן שהם לא היו שמחים גם אם היו מסופקים, כי אלו אנשים שליבם לעולם אינו יכול לדעת שביעות-רצון. כך אנשים שאינם חותרים אל האמת מתייחסים לחובותיהם. אנשים תמיד רוצים לבצע חובות מכובדות, שגורמות להם להיראות טוב, והם גם רוצים שהן יהיו קלות ונוחות מבחינה פיזית. הם אינם מוכנים לעמוד ברוח ובשמש או לסבול בשום אופן וצורה בחובותיהם. בנוסף לכך, הם עדיין רוצים להיות מסוגלים להבין את האמת ולקבל את חסדו של האל ואת ברכתו באמצעות חובותיהם. הם רוצים את כל הדברים האלו. בסופו של דבר, הם אפילו רוצים שהאל יאמר להם שהם ביצעו היטב את חובותיהם. האם אין אלו משאלות לב מצדם? אם לא תוכל לוותר על משאלות הלב הללו, אתה לא תהיה מסוגל לבצע את חובתך היטב. בעבר, אמרתי לעתים קרובות בפשטות שאדם מהסוג הזה אינו חותר אל האמת, אך כעת, כשאני מדבר ביתר דיוק, אני אומר שהם יותר מדי חמדנים ומרדנים, הם לא נאמנים לחובותיהם ולו במידה הקטנה ביותר, והם לא באמת מתמסרים למה שהאל מטיל עליהם. ובכן, כיצד בדיוק עליך ליישם בפועל את הוויתור על תכנוניך? במובן אחד, עליך להיות מאופק ולהתמרד נגדם. במובן אחר, עליך להתפלל ולהיות בעל רצון להתמסר. עליך לומר: "אלוהים, אתה תזמרת וסידרת את החובה הזאת עבורי. על אף שיש לי ברירה של הבשר, ואיני רוצה לבצע את החובה הזאת, ברצון הסובייקטיבי שלי, אני רוצה להתמסר לך. העניין הוא שאני פשוט מושחת מדי ומרדן מדי, ואיכות האנושיות שלי אינה טובה. אנא, הטל עלי משמעת!" האם זה לא היה מאפשר לך לבצע את חובתך ביתר טוהר? אם מישהו מתמיד בהיצמדות לרצונות שלו עצמו ומסרב לוותר עליהם, אם הוא תמיד רואה את תהילתם של אלו שנבחרו להיות מנהיגים, וכיצד אלו שנבחרו להפיץ את הבשורה זוכים לפגוש אנשים רבים וזוכים בידע ובניסיון רב, ואז הוא לא רוצה לבצע את חובתו, האם זאת גישה של התמסרות? האם זאת גישה של קבלת התזמורים והסידורים של האל? (לא). אתה הולך מערבה כשהאל אומר לך ללכת מזרחה, ואתה מתלונן על האל ולא מבין אותו כיוון שהוא לא התיר לך ללכת מערבה. אתה תמיד נאבק נגד האל, ואם כך, האם רוח הקודש עדיין תבצע בך עבודה? היא בהחלט לא תעשה זאת. אילו מצבים וביטויים עולים כשרוח הקודש אינה מבצעת עבודה במישהו? אדם כזה לא יבין את דברי האל כשהוא קורא אותם. כשהוא מקשיב לשיתוף ולדרשות, שום דבר לא יהיה לו ברור, והוא אפילו יתנמנם שוב ושוב. הוא לא יהיה מסוגל לראות לאשורו שום דבר שקורה לו. הוא תמיד יעלה השערות ויהיה מלא ספקות: "אנשים אחרים יכולים להבין את דבר האל טוב כל כך; מדוע איני זוכה לשום אור מכך שאני קורא בהם? המצבים שלהם תמיד כל-כך טהורים ומשוחררים; מדוע אני מרגיש תמיד כל-כך מוטרד, רגשי ולא בנוח? הכול הולך להם חלק כל-כך. יש להם את הדרכתו של האל. מדוע לי אין?" הם לא יכולים לראות את הסיבה לכל זה. אין להם גישה של התמסרות כלפי האל. הם תמיד דורשים שהאל יספק את הרצונות שלהם לפני שהם משקיעים מאמצים בביצוע חובתם. אם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים, הם נעשים שליליים, מתנגדים, ואינם מבצעים את חובתם. האם האל יבצע עבודה באדם כזה? חסרה להם אמונה אמיתית, והם מלאים במרדנות ובהתנגדות. האל יכול רק להניח אותם בצד.

כיצד על אנשים להתייחס לחובותיהם? עליהם להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל, ולוותר על כל תכנוניהם האישיים. אילו תכנונים יש לאנשים? (הכוונות, התוכניות והעדפות הבשר שלהם). למשל, נניח שיש משפחה מארחת שאתה ממש נהנה לבקר אצלה. הם מכינים אוכל נהדר, ביתם יפהפה, ויש להם מיזוג-אוויר וחימום. אתה חושב לעצמך: "אילו רק יכולתי לחיות שם!" ואז אתה מתפלל: "אלוהים, האם תוכל לאפשר לי לחיות עם המשפחה המארחת הזאת? אני יודע שאני חומד נוחות ונינוחות, אבל אני לא יכול להתמרד נגד הרצון הזה. גלה התחשבות בשיעור הקומה הקטן שלי ותן לי ללכת לשם! אני מבטיח שאעבוד קשה בחובה שלי, אהיה נאמן ולא אבגוד בכך או אעציב אותך". אתה מתפלל כך במשך כשבועיים, ואז מסדרים לך ללכת לאיזשהו מקום שיש בו תנאים נוראים, ואתה מתרגז עד מאוד. בתוכך, אתה מתלונן, "האם האל לא אמור לבחון את עומקי ליבנו? לאל אין ולו שמץ של מושג מה יש בליבי. אני ביקשתי דבר טוב והוא נתן לי משהו מזופת. זה כאילו שהוא מעמיד את עצמו נגדי בכוונה". ואז עולה בך ההתנגדות ואתה אומר: "אם לא תרָצה אותי, אלוהים, אני לא ארָצה אותך. אני לא הולך לעבוד קשה בחובה שלי. ואני לא אעבוד בה קשה עד שאקבל את מה שאני רוצה". האם זאת אמונה באל? האם זה ביצוע חובתך? זאת התמרדות נגד האל, זה צביון עיקש. אתה אומר: "אם האל לא ירָצה אותי, אני לא ארָצה אותו. זאת תהיה גישתי כלפי ביצוע חובתי. אם אני הולך לבצע את חובתי, האל צריך לתת לי מידה של הנאה. איך זה שאנשים אחרים זוכים לחיות בבתים יפים, ואני לא? איך זה שאנשים אחרים זוכים לבצע את חובותיהם בסביבות נחמדות, אבל אני מבצע את שלי בסביבה עלובה? מדוע האל לא מרצה את הדרישות שלי על אף שאני מבצע את חובתי?" זה סוג ההצדקות שאתה חוזר עליהן לעצמך שוב ושוב. האם יש בכך גישה של התמסרות כלפי האל? האם זה ביצוע של חובתך עם מצפון ובהיגיון? אמרתי את המילים הללו בעבר: "אל לך בשום פנים ואופן להתחרות באל". זה להתחרות באל. כשאתה מתחרה באל, איזו גישה האל יאמץ כלפיך? (האל לא יעבוד. הוא ישים אותי בצד). האל ישים אותך בצד ויתעלם ממך. האם האל יהיה קשה איתך? לא. אם המעשה הרע שעשית הוא זניח, ואין מדובר בדבר חמור, הוא ישמר אותך ויגרום לך לעבוד עוד זמן-מה. אבל אם ביצעת יותר מדי מעשים רעים, ושיבשת באופן חמור את עבודת הכנסייה והפרעת לה, הרי שאתה תורחק. כשמחזיקים אותך כדי שתעבוד, אם בשלב מסוים אתה מתחרט, האל יעניק לך נאורות. אם אתה לעולם לא מתחרט ותמיד מתחרה באל, הרי שאתה אכן מרושע מדי ועיקש מדי – ומי יהיה זה שיסבול הפסד בסופו של דבר? אתה. אתה חייב לראות זאת בבהירות: להתחרות באל הוא הדבר הבעייתי ביותר, והבעיה הגדולה ביותר. כשהכול מתנהל כשורה, אנשים חושבים שלהאמין באל זה דבר נהדר, ואין להם שום תפיסות ביחס לאל. אבל כשקורה להם שמץ של אסון או ביש-מזל, מתחילות להיות להם תפיסות ביחס לאל, עד כדי כך שהם אפילו מתלוננים עליו ומעזים להרים את קולם עליו: "האם האל בכלל קיים? איפה הוא? אני השליט העליון. אני הגדול ביותר. ואני מעז להתחרות באל. מה הוא בכלל יכול לעשות לי?" האל לא יעשה לך שום דבר. אך התגלה שאתה שפל, עיקש ומטריד. למה מתייחס היותך מטריד? משמעות הדבר היא שאתה לא אוהב דברים חיוביים. אתה לא מוכן להתמסר לאל, ואפילו כשאתה יודע שהוא האל, אתה לא מסוגל להתמסר לו. קשה לך מאוד לקבל את האמת, אתה עיקש, בור ועקשן. האל מאוד לא אוהב אנשים כאלו. יהיה לך קשה מאוד להמשיך בביצוע חובתך, ואתה עלול להיחשף ולהיות מסולק לפני שתוכל לעבוד עד הסוף. זה הקץ. הוא כבר ברור מאוד לעין. האם אין זה מסוכן? (כן). ביודעם שהדבר מסוכן, מה אנשים צריכים לעשות? ראשית, עליהם לדעת מי הם. הם חייבים לדעת את מקומם וגם לדעת מה הם. בני-אנוש הם יצירי בריאה, שבשום פנים ואופן לא צריכים להתחרות באל. לעשות כן לא יוביל לשום תוצאות. אם האל רוצה לתת לך משהו, אפילו אם אתה לא רוצה את זה ולא ביקשת את זה, הוא ייתן לך את זה בכל זאת – זאת צדקתו של האל. אם האל אינו מתכנן לתת לך דבר מה, אפילו אם הוא רואה אותך באור חיובי, הרי שאין כל טעם לבקש זאת ממנו. אם הוא מתכנן לתת לך דבר מה, אם הוא רואה שצריך להדריך אותך, לעזור לך ולברך אותך, הרי שהוא ייתן לך את זה בלי שאפילו תבקש. אם יש לו תוכניות לנסות אותך או לחשוף אותך, הרי שהוא יעשה זאת בכוונת מכוון, ואין שום טעם לבוא אליו בבקשות. זה הצביון של האל. אנשים לא צריכים להחליט כיצד הם מתייחסים לאל על פי הגישה של האל. אם כן, מה עליהם לעשות? (להתמסר לאל בכל הדברים). זה נכון, עליהם להתמסר. התמסרות לתזמורים ולסידורים של האל היא החוכמה הנעלה ביותר ומי שעושה כן הוא האדם שיש לו היגיון יותר מכול. האנשים הגאוותנים והצדקנים הללו חושבים שהם כל כך חכמים וכל כך מחשבים את צעדיהם. דבר אחד הוא לנסות להפעיל תכסיסים על אנשים אחרים – זה גילוי של השחיתות שלך – אבל אסור לך בשום פנים ואופן להיאבק נגד האל על ידי הפעלת תכסיסים קטנים. אל לך לזמום נגד האל. שכן ברגע שאתה מעורר את חֵמתו, המוות יכה בך.

אנשים צריכים לגשת לחובותיהם ולאל בלבבות כנים. אם הם יעשו כן, הם יהיו אנשים שיראים את האל. איזו מין גישה יש לאנשים בעלי לב כן כלפי האל? לכל הפחות, יש להם לב ירא-אל, לב של התמסרות לאל בכל הדברים. הם אינם שואלים על ברכות ואסונות, הם אינם מדברים על תנאים, הם מותירים את עצמם בידי התזמור של האל – אלו אנשים בעלי לב כן. אלו שתמיד ספקנים ביחס לאל, תמיד בוחנים אותו, תמיד מנסים להגיע לעסקה איתו – האם אם אנשים בעלי לבבות כנים? (לא). מה שוכן בליבם של אנשים כאלו? ערמומיות ורשעות; הם תמיד בוחנים. ומה הם בוחנים? (את גישתו של האל כלפי אנשים). הם תמיד בוחנים את גישתו של האל כלפי אנשים. איזו בעיה היא זאת? ומדוע הם בוחנים את זה? כיוון שהדבר מערב את האינטרסים החיוניים שלהם. בליבם, הם חושבים לעצמם: "האל יצר עבורי את הנסיבות האלו, הוא גרם שזה יקרה לי. מדוע הוא עשה זאת? זה לא קרה לאנשים אחרים – מדוע זה היה צריך לקרות לי? ומה יהיו התוצאות לאחר מכן?" אלו הדברים שהם בוחנים, הם בוחנים את הרווח וההפסד שלהם, את הברכות והאסונות שלהם. ובעודם בוחנים את הדברים האלו, האם הם מסוגלים ליישם בפועל את האמת? האם הם מסוגלים להתמסר לאל? לא. ומה הטבע של הדברים שנוצרים על ידי הרהורי ליבם? כל הדברים הללו, מטבעם, הם מתוך התחשבות באינטרסים שלהם עצמם, כולם מכוונים למענם הם. בלי קשר לאיזו חובה הם מבצעים, האנשים הללו ראשית בוחנים: "האם אני אסבול כשאבצע את החובה הזאת? האם יהיה עלי לעבוד ולנסוע בחוץ לעתים קרובות? האם תהיה לי אפשרות לאכול ולנוח באורח סדיר? האם יהיה עלי להתעורר מוקדם כל הזמן? איזה מין אנשים אפגוש? האם אפגוש כופרים לעתים קרובות? העולם החיצון די עוין כיום, אם אצטרך כל העת לעבוד ולנסוע בחוץ, מה אעשה אם איעצר על ידי הדרקון הגדול האדום כאש?" על אף שנראה שהם מקבלים את חובותיהם, יש בליבם ערמומיות, הם תמיד בוחנים את הדברים האלו. למעשה, על ידי בחינת הדברים האלו הם רק שוקלים את מה שצפוי להם ואת הגורלות שלהם, הם אינם מקדישים שום מחשבה לאינטרסים של בית האל. ומהי התוצאה כשאנשים רק שוקלים את הצפוי להם, את הגורלות והאינטרסים שלהם? לא קל להם להתמסר לאל, ואפילו כשהם רוצים בכך, הם לא מסוגלים. אנשים שמעריכים במיוחד את תוכניותיהם, את הגורלות ואת האינטרסים שלהם, תמיד בוחנים אם עבודת האל מועילה לתוכניותיהם, לגורלות שלהם ולסיכויים שלהם להשיג ברכות. בסופו של דבר, מה התוצאה של בחינתם? כל מה שהם עושים הוא להתמרד נגד האל ולהתנגד לו. אפילו כשהם מתעקשים על ביצוע חובותיהם, הם עושים זאת באורח שטחי, במצב רוח שלילי; בליבם, הם ממשיכים לחשוב על דרכים לנצל ולא להיות בצד המפסיד. אלו המניעים שלהם כשהם מבצעים את חובותיהם, ובכך הם מנסים להגיע לעסקה עם האל. איזה צביון הוא זה? זאת ערמומיות, זה צביון מרושע. זה כבר לא צביון מושחת רגיל: הוא עלה לרמה של רשעות. וכשבליבו של אדם יש צביון מרושע מהסוג הזה, זה מאבק נגד האל! הבעיה הזו צריכה להיות ברורה לכם. אם אנשים תמיד בוחנים את האל ומנסים לעשות עסקות כשהם מבצעים את חובותיהם, האם הם מסוגלים לבצע את חובותיהם כראוי? בשום פנים ואופן לא. הם אינם סוגדים לאל בליבם, או בכנות, אין להם לבבות כנים, הם מתבוננים בעודם מבצעים את חובותיהם, תמיד נרתעים – ומה התוצאה? האל לא מבצע בהם עבודה, והם נעשים מבולבלים ונבוכים, הם אינם מבינים את עקרונות-האמת והם פועלים על פי נטיותיהם שלהם, והדברים תמיד משתבשים. ומדוע הם תמיד משתבשים? כיוון שליבם יותר מדי חסר בהירות, וכשדברים קורים להם, הם אינם מהרהרים על עצמם, או מחפשים את האמת כדי למצוא פתרון, והם מתעקשים לעשות דברים כפי שהם רוצים, על פי העדפותיהם הפרטיות – והתוצאה היא שהדברים תמיד משתבשים כשהם מבצעים את חובותיהם. הם לעולם לא חושבים על עבודת הכנסייה וגם לא על האינטרסים של בית האל, הם תמיד זוממים לטובתם שלהם, הם תמיד מתכננים לטובת האינטרסים, הגאווה והמעמד שלהם, ולא רק שהם מבצעים את חובותיהם בצורה גרועה, אלא שהם גם מעכבים את עבודת הכנסייה ומשפיעים עליה לרעה. האם אין זה בגדר סטייה מהדרך והפקרת חובותיהם? אם אדם תמיד מתכנן לטובת האינטרסים והסיכויים שלו לעתיד כשהוא מבצע את חובתו, ואינו מקדיש שום מחשבה לעבודת הכנסייה או לאינטרסים של בית האל, הרי שזה לא נקרא ביצוע של חובה. זה אופורטוניזם, זה עשיית דברים לטובתו האישית וכדי להשיג ברכות לעצמו. בדרך זאת, הטבע שמאחורי ביצוע חובתו משתנה. כל העניין הוא רק לעשות עסקה עם האל, ולרצות להשתמש בביצוע חובתו כדי להשיג את מטרותיו שלו. סביר מאוד שהדרך הזאת של עשיית דברים תשבש את העבודה של בית האל. אם היא תגרום רק הפסדים קטנים לעבדה הכנסייה, הרי שיש עדיין מקום לגאולה ויתכן שהוא עדיין יקבל הזדמנות לבצע את חובתו, במקום שירחיקו אותו; אבל אם הדבר גורם הפסדים גדולים לעבודת הכנסייה ומעורר את חמתם של האל ושל בני האדם, הרי שהוא ייחשף ויסולק, ללא הזדמנות נוספת לבצע את חובתו. יש אנשים שמורחקים ומסולקים באופן הזה. מדוע הם מסולקים? האם מצאתם את הסיבה בשורש העניין? הסיבה בשורש העניין היא שהם תמיד חושבים על הרווח וההפסד שלהם, הם תמיד נסחפים על ידי האינטרסים שלהם עצמם, אינם מסוגלים להתמרד נגד הבשר ואין להם כלל גישה מסורה כלפי האל, כך שהם נוטים להתנהג בפזיזות. הם מאמינים באל אך ורק כדי להשיג רווח, חסד וברכות, וכלל לא כדי לזכות באמת, כך שאמונתם באל נכשלת. זהו שורש הבעיה. האם אתם חושבים שאין זה צודק שהם ייחשפו ויסולקו? אין כאן ולו שמץ של חוסר צדק, זה נקבע לחלוטין על ידי הטבע שלהם. כל מי שאינו אוהב את האמת או שאינו חותר אל האמת בסופו של דבר ייחשף ויסולק. אך הדבר שונה עבור אלו שאוהבים את האמת. כשמשהו קורה להם, הם חושבים קודם כל: "כיצד אני יכול לפעול בהתאם לאמת? איך עלי לפעול כדי שלא אזיק לאינטרסים של בית האל? מה ירצה את האל?" מישהו שחושב כך חותר אל האמת. המחשבות הללו מוכיחות שהם אוהבים את האמת. הם אינם חושבים קודם כל על האינטרסים שלהם, אלא שוקלים את אלו של בית האל. הם אינם חושבים על הסיפוק שלהם עצמם; הם שוקלים האם האל מרוצה. אלו המחשבות והילך המחשבה של אנשים שאוהבים את האמת, ואלו האנשים שהאל אוהב. אם, כשמשהו קורה לאדם, הוא מסוגל ליישם בפועל בהתאמה עם עקרונות-האמת, ומקבל את הבחינה של האל, כשהאל ניצב מאחוריהם ומשמש כערב, אזי לא סביר שהם יעשו שגיאות בעודם מבצעים את חובתם, ויהיה להם קל להשלים אותה בהתאמה עם הכוונות של האל. אם מישהו פועל תמיד על פי היוזמה הפרטית שלו, ואז זומם, מתכנן וקושר קשר לטובת האינטרסים הפרטיים שלו, אם הוא לא מביא בחשבון את האינטרסים של בית האל ואת כוונות האל, ואין לו ולו שמץ של רצון להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל – אם אין לו אפילו הרצון לעשות את זה – מה תהיה התוצאה הסופית? הוא ישבש את עבודת הכנסייה ויפריע לה לעתים קרובות. הוא יעורר התמרמרות בקרב אנשיו הנבחרים של האל, אנשיו הנבחרים של האל יבוזו לו ויתעבו אותו, ובמקרים חמורים, הוא ייחשף ויסולק. בלתי-נמנע שאנשים שיש להם תמיד שאיפות ורצונות יפלו וימעדו. כמו שאומרים: "ככל שהם מטפסים גבוה יותר, כך נפילתם קשה יותר". איך קוראים לזה? קוראים לזה להיחשף. האין זה מגיע להם? האם אדם כזה ראוי לאהדה? לא. זאת התוצאה הצפויה לכל מי שעושים תוכניות לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם. יש אנשים שאומרים: "אבל אני עושה תוכניות לטובת האינטרסים הפרטיים שלי לעתים קרובות. איך ייתכן שזה לא קרה לי?" הסיבה לכך היא שלא השפעת על עבודת הכנסייה, כך שהאל לא מחמיר איתך. האל לא מחמיר איתך – האם זה דבר טוב או דבר רע? (דבר רע). מדוע אתה אומר את זה? (אילו המשכתי כך, לא הייתי מסוגל להשיג את עבודת רוח הקודש). זה נכון. אם מישהו אינו חותר אל האמת ולא חווה את עבודת האל, רוח הקודש לא תעשה בו עבודה. זה נכון במיוחד לגבי האנשים שהאל לא מטיל עליהם משמעת, ולא משנה אילו דברים רעים הם עושים; עבורם, העניין נגמר לחלוטין. האל בהחלט לא רוצה את האנשים האלו; הוא מניח אותם בצד. אם אתה לא חותר אל האמת, אין לך חיים. זה כמו אותם אנשים שתמיד חותרים אל תהילה, רווח ומעמד, שאינם חותרים אל האמת, שאתה אף-פעם לא רואה אותם מיישמים את האמת בפועל – האם לאנשים כאלו יש בכלל התקדמות בחיים? היות שהם לא מיישמים את האמת בפועל, לא תהיה להם התקדמות בחיים, ולא משנה כמה שנים הם מאמינים באל. יש אנשים שעדיין מדברים היום על אותם הדברים שעליהם דיברו לפני שלוש שנים, שעדיין אומרים את אותן המילים ואותן הדוקטרינות. האנשים האלו גמורים. אי-אפשר לראות שום התקדמות בשיעור הקומה שלהם או בהכרה העצמית שלהם. אמונתם באל נותרת כפי שהייתה, ואין ולו שמץ של שינוי בצביונות החיים שלהם. אי-ההבנות שלו ביחס לאל גברו, והצביונות המושחתים שלהם שמתנגדים לאל נעשו חמורים יותר. האם אין זה מסוכן יותר? זה אכן מסוכן יותר, והם ללא ספק יסולקו.

בדרך כלל, כשאתם חווים דברים שנוגעים לחובתכם או לצביונות המושחתים שלכם, האם אתם מסוגלים, באמצעות התבוננות פנימה, לגלות את הבעיות שקיימות בתוככם? (עכשיו, אני יכול לגלות אותן קצת. כשאני מבצע את חובתי, אני תמיד רוצה להיות בשליטה ושתהיה לי המילה האחרונה, ואני מנסה להתפאר כדי שאנשים אחרים יעריכו אותי. אבל אחרי שהאחים והאחיות שלי מצביעים על כך בפניי, אני מהרהר בעצמי וזוכה במידה של ידע על הטבע הגאוותן שלי). אתה יכול לזהות את הגאוותנות שלך – מה לגבי ההתמסרות שלך לאל, האם היא גברה? האם הכוונה והרצון שלך להתמסר גברו? האם אמונתך באל גברה? (הן גברו מעט). זה לא מעשי לבצע חובה בלי לחפש את האמת; כשאתה ניצב בפני בעיות, עליך ראשית להשתמש באמת כדי לפתור אותן. אם אתה תמיד מבצע את חובתך בהתאם לרצון שלך עצמך ולפילוסופיות שטניות, לא רק שלא תצליח לפתור את הבעיות של גילויי השחיתות שלך אלא שאמונתך באל, התמסרותך לאל ואהבתך לאל גם הן לא יגברו. אם אינך מקבל את האמת ואינך משתמש באמת כדי לפתור את הבעיות שלך, לעולם לא תצמח בחייך ולעולם לא תהיה מסוגל לפתור את בעיית השחיתות שלך. אילו צביונות מושחתים אתם חושפים כשאתם מבצעים את חובתכם כעת? אילו טומאות אנושיות נותרות? עליך לעסוק בהרהור תדיר על עצמך כדי לגלות את העניינים האלו. הם לא יכולים להיוודע ללא בחינה עצמית. לעתים, רק כשאתה שומע אנשים אחרים מדברים על ההיכרות שלהם עם עצמם אתה מרגיש שגם אתה כך. אם לא תשמע אנשים אחרים חושפים את המצבים שלהם, לא תהיה מסוגל לגלות את הבעיות שלך עצמך. ישנם רבים שמקשיבים ברצון לעדויות חווייתיות של אחרים כיוון שהם מפיקים מכך תועלת ומרוויחים מכך משהו. ככל שתבחן מקרוב יותר את הצביונות המושחתים שלך ואת הכוונות והתכנונים שלך עצמך וככל שתגיע להכיר אותם באורח יסודי יותר, כך תהיה מסוגל יותר לוותר עליהם, וכך האמונה שלך עבור יישום בפועל של את האמת תהפוך לחזקה יותר. ככל שהאמונה שלך עבור יישום בפועל של האמת תהפוך לחזקה יותר, כך יהיה לך קל יותר ליישם בפועל את האמת. כשתיישם בפועל את האמת לעתים קרובות, תהיה מסוגל לבצע את החובה שלך ביתר טוהר ובאורח נכון יותר. זהו התהליך של צמיחה בחיים; אלו פירות ההרהור העצמי וההיכרות העצמית. יש אנשים שחושבים שכיוון שהם הקשיבו לדרשות במשך שנים והבינו מילים רבות ודוקטרינות רבות, אין להם צביון מושחת, כאילו שאין להם צורך להרהר על עצמם ולזכות בהיכרות עם עצמם. הם תמיד מאמינים שאלו דברים שרק מאמינים חדשים צריכים להתמקד בהם, ושהאמונה באל במשך שנים רבות והעובדה שיש להם הרבה התנהגויות טובות משמעה שהם כבר השתנו, ושאין להם צביון מושחת. זאת טעות תפיסתית חמורה. אם אתה חושב שכבר השתנית, כמה מן האמת אתה מסוגל ליישם בפועל? כמה עדויות חווייתיות אמיתיות יכולות להיות לך? האם אתה יכול לדבר עליהן? האם אתה יכול לשאת עדות עבור האל בפני אחרים? אם אינך יכול לדבר על זה, הדבר מוכיח שאין לך עדות חווייתית ושאין לך את מציאות-האמת. אם כך, האם מישהו כמוך היה יכול באמת להשתנות? האם אתה אדם שבאמת התחרט? אין אלא להטיל בכך ספק. כיצד יתכן שלמישהו שלעולם אינו מהרהר בעצמו או מנסה להשיג היכרות עם עצמו תהיה היווכחות בחיים? איך יתכן שמישהו שלעולם אינו מדבר על היכרות עצמית יחלוק עדות חווייתית אמיתית? הדברים האלו בלתי-אפשריים. אם מישהו מאמין שהוא באמת השתנה ולא צריך להכיר את עצמו, אפשר לומר שהאדם הזה צבוע. יש אנשים שבסך הכול פועלים כלאחר יד כשהם מבצעים את חובותיהם, בעודם מאמינים שלעשות אך בקושי מה שמספיק זה דבר מקובל, ושזה שחובות נראות סבירות על פני השטח משמעו שהן עומדות ברף הנדרש. הדרך הזאת של עשיית דברים היא שטחית, הלא כן? האם מישהו כזה באמת מתמסר לאל? אדם מהסוג הזה מבצע את חובתו ללא שום עקרונות-אמת, מסתפק פשוט בביצוע מטלות ובעבודה, ואז הוא חושב שהחובה שלו עומדת בסטנדרט. למעשה, הוא בסך-הכול עובד סביר, הוא אינו מבצע את חובתו באורח סביר. אלו שמסתפקים בכך שהם רק עובדים באורח סביר לעולם לא יזכו באמת או ישיגו שינוי בצביון. כל מי שאינו מבצע את חובתו בהתאמה עם דרישות האל, שאינו מחפש את עקרונות-האמת, שממשיך לפעול על פי רצונו שלו, בסך הכול עובד ועמל. באיזה שלב אתם כעת? (אני עדיין בשלב העבודה). רוב הזמן אתה עובד; לפעמים אתה מסוגל לשאוף אל האמת כשאתה מבצע את חובתך ויש לך מעט התמסרות, אבל האם אתה כך לעתים קרובות? (לא, לא לעתים קרובות). מטרת החתירה אל האמת היא לפתור את העניין הזה. אתה חייב להתאמץ לבצע את חובתך יותר ויותר, ולעבוד פחות ופחות, תוך שאתה מנסה להפוך את כל העבודה שלך לביצוע חובתך. מה ההבדל בין עבודה ובין ביצוע חובה? אדם שעובד עושה כל מה שהוא רוצה, תוך שהוא חושב שזה בסדר כל עוד הוא אינו מתנגד לאל או פוגע בצביונו, במחשבה שזה מקובל כל עוד הוא יכול פשוט להסתדר ואיש אינו בודק את הדברים. הוא אינו מטריד את עצמו בהשגה של היכרות עצמית, בלהיות אדם ישר, בעשיית דברים על פי עקרונות-האמת, או בהתמסרות לסידורים של האל, והוא בהחלט לא מטריד את עצמו בכניסה למציאות-האמת. הוא לא מטריד את עצמו באף אחד מהדברים האלו. זאת עבודה. עבודה היא עמל ללא הפוגה, היא עמל כמו שעֶבד מבצע, עבודה מהבוקר עד הלילה, זה לעמול כך. אם אתה שואל פועל מדוע הוא עובד כמו חמור כל השנים האלו, הוא ישיב: "כדי לקבל ברכות!" אם אתה שואל האם, לאחר שהוא מאמין באל שנים רבות כל-כך, הצביון המושחת שלו השתנה בכלל, אם הוא קיבל איזה אישור לקיומו של האל, אם הוא זכה באיזשהו ידע אמיתי וחוויה אמיתית של התזמורים והסידורים של הבורא, הרי שהוא לא זכה באף-אחד מהדברים הללו, והוא לא יהיו מסוגל לדבר על אף-אחד מהם. הוא לא נכנס או השתפר ביחס לאף אחד מהסימנים הקשורים לצמיחה בחיים ולטרנספורמציה בצביון. הוא פשוט ממשיך לעבוד בלי להבין מהו שינוי בצביון. יש אנשים שעובדים במשך שנים בלי להשתנות כלל. הם עדיין נעשים שליליים לעתים קרובות, מתלוננים וחושפים את הצביונות המושחתים שלהם כשהם נתקלים בקשיים. כשגוזמים אותם הם נוקטים בדרך של ויכוחים והתפלפלויות, אינם מסוגלים לקבל ולו מעט מן האמת והם לא מתמסרים לאל כלל וכלל. בסופו של דבר, אוסרים עליהם לבצע את חובותיהם. יש אנשים שמחוללים אי-סדר בעבודה כשהם מבצעים את חובותיהם ואינם מקבלים ביקורת, אלא אומרים ללא בושה שהם לא עשו שום דבר לא בסדר, והם לא מתחרטים כלל. ולבסוף, כשבית האל מבטל את החובות שלהם ושולח אותם לדרכם, הם עוזבים את מקום החובה שלהם בבכי ובתלונות. כך הם מסולקים. זה האופן שבו חובות חושפות אנשים לחלוטין. בדרך כלל, אנשים אומרים מילים יפות וצועקים סיסמאות בקול רם, אבל מדוע כשהם מבצעים חובה אין הם פועלים כבני-אדם אלא הופכים לשדים? הסיבה לכך היא שאנשים שחסרה להם אנושיות הם שדים בכל מקום שהם הולכים אליו; ובלי לקבל את האמת, הם לא יכולים לעמוד איתן בשום מקום. יש אנשים שלעתים קרובות מבצעים את חובותיהם בשטחיות, וכשגוזמים אותם הם מנסים להתווכח ולטעון טענות. אחרי שגוזמים אותם פעם אחר פעם, הם מרגישים איזה רצון להתחרט, אז הם מתחילים להשתמש בשיטות של ריסון-עצמי. אלא שבסופו של דבר, הם אינם יכולים לרסן את עצמם, ועל אף שהם עשויים לשאת שְבועות ולקלל את עצמם, זה לא עוזר, והם עדיין לא פותרים את הבעיה של השטחיות שלהם, וגם לא את בעיית הווכחנות וההתפלפלות שלהם. רק לאחר שכולם מגיעים לידי כך שהם מתעבים את האדם הזה ומותחים עליו ביקורת, הוא מרגיש סוף-סוף שאין לו ברירה אלא להודות "אכן יש לי צביונות מושחתים. אני רוצה להתחרט אבל אינני מסוגל. כשאני מבצע את חובתי אני תמיד חושב על האינטרסים הפרטיים שלי, על הגאווה והמוניטין שלי, מה שגורם לי להתמרד נגד האל לעתים קרובות. אני רוצה ליישם את האמת בפועל, אבל איני מסוגל לוותר על הכוונות והרצונות שלי; איני מסוגל להתמרד נגדם. אני תמיד רוצה לעשות דברים על פי רצוני, אני ממציא תחבולות כדי להימנע מעבודה, ואני חומד פנאי והנאות. אני לא יכול לקבל שיגזמו אותי, ואני תמיד מנסה להיחלץ מכך בטיעונים מטיעונים שונים. אני חושב שדי בכך שעמלתי ועמדתי בקשיים, כך שאני נוקט בוויכוחים ובהתפלפלויות כשמישהו מנסה לגזום אותי, ובליבי אני מרגיש שאיני משוכנע. באמת כל-כך קשה להתמודד איתי! איך עלי לחפש את האמת כדי לפתור את הבעיות האלה?" הוא מתחיל להרהר על הדברים האלו. זה אומר שיש לו מידה של הבנה לגבי הדרך שבה אנשים צריכים לפעול, וכן מידה של היגיון. אם באיזושהי נקודה עובד מתחיל להקפיד על עבודתו הראויה ולהתמקד בשינוי הצביון שלו, וקולט שגם לו יש צביונות מושחתים, שגם הוא גאוותן ולא מסוגל להתמסר לאל, ושאין שום דבר טוב בכך שהוא ימשיך בדרך הזאת – כשהוא מתחיל לחשוב על הדברים האלו ומנסה לתפוס את הדברים האלו, כשהוא מחפש את האמת כדי להתמודד עם בעיות שהוא מגלה – האם הוא לא יתחיל אז להפוך את המסלול שלו? אם הוא יתחיל להפוך את מסלולו, יש תקווה שהוא ישתנה. אבל אם הוא לעולם לא מתכוון לחתור אל האמת, אם אין לו רצון לשאוף לאמת והוא יודע רק לעמול ולעבוד, והוא מאמין שהשלמת העבודה שיש לפניו היא ביצוע המטלה שלו והשלמת מה שהאל הטיל עליו – אם הוא מאמין שלהשקיע מאמץ מסוים פירושו שהוא ביצע את חובתו, מבלי לשקול אי-פעם מהן דרישות האל או מהי האמת, או האם הוא אדם שמתמסר לאל, והוא לעולם אינו מנסה להבין אף-אחד מהדברים האלו – אם זו הדרך שבה הוא מתייחס לחובתו, האם הוא יוכל להשיג ישועה? לא. הוא לא עלה על נתיב הישועה, הוא לא החל ללכת במסלול הנכון של האמונה באל, והוא לא בנה מערכת יחסים עם האל. הוא עדיין רק עמל ועובד בבית האל. האל משגיח גם על אנשים כאלו ומגן עליהם כשהם עובדים בביתו, אך הוא אינו מתכוון להושיע אותם. האל אינו גוזם, שופט, מייסר, מנסה או מזכך אותם, הוא רק מאפשר להם להשיג כמה ברכות בחיים האלו, וזה הכול. כשהאנשים האלו יודעים להרהר ולזכות בהיכרות עם עצמם, ויודעים את החשיבות של יישום האמת בפועל, משמעות הדבר היא שהם הבינו את הדרשות שהם הקשיבו להם והשיגו סוף-סוף כמה תוצאות. הם חושבים אז: "להאמין באל זה נהדר כל-כך. הדברים שלו באמת יכולים לשנות אנשים! הדבר הדחוף ביותר מבחינתי כעת הוא לחפש כדי להשיג את האמת. אם לא אתמקד בהכרת עצמי או אם לא אשליך מעליי את הצביונות המושחתים שלי, ואמשיך להיות שבע-רצון מכך שאני פשוט עובד, לא אשיג שום דבר". וכך, האדם הזה מתחיל להרהר: "אילו צביונות מושחתים יש לי? כיצד אצליח להכיר אותם? איך בדיוק אני צריך לפתור את הצביונות המושחתים האלו?" ההרהור שלהם על העניינים האלו נוגע להבנת האמת ולהבנת השינוי בצביון, ואז יש תקווה שהם ייוושעו. אם אדם יכול להרהר על עצמו ולהכיר את עצמו באמצעות חובתו, לחפש את האמת, לעבוד קשה כדי לרצות את הדרישות של האל, ולפתור את הצביונות המושחתים שלו עצמו, הרי שהוא עלה על המסלול הנכון של האמונה באל. על ידי הרהור מתמיד על אודות הדברים הללו והגעה אל האמת, הוא יקבל את הנאורות של האל, את ההארה שלו ואת הדרכתו. באופן הזה, הוא יוכל לקבל גיזום בידי האל, וזמן קצר לאחר מכן גם שיפוט וייסור, העמדה בניסיון וזיכוך. האל יתחיל לבצע בו את עבודתו, יטהר אותו ויחולל בו טרנספורמציה.

יש אנשים שאומרים: "אני מאמין באל ומבצע את חובתי מזה שנים רבות, אבל מעולם לא גזמו אותי, ולא קיבלתי שום נאורות או הארה, קל וחומר שלא עברתי ניסיונות וזיכוך". האם אדם כזה חווה את עבודת האל? הם הוא באמת מסוגל לחוות וליישם בפועל את דברי האל, כיצד ייתכן שאין לו נאורות והוא לא מואר? אם הוא מגלה את שחיתותו לעתים קרובות, הוא בהחלט ייגזם. אם הוא לא יתחרט לאחר הגיזום, אזי ללא ספק אין לו שום אנושיות, והוא מהאנשים שיש להיפטר מהם. יש אנשים שאומרים: "לעתים קרובות אני חווה גיזום ומקבל את הנאורות וההארה של האל, וזוכה באור חדש". מה מתרחש כאן? (האל מוביל אותם). אנשים אחרים אומרים: "כיצד יתכן שאני לא כמו האנשים האחרים ההם שאצלם הכול הולך חלק? הם תמיד זוכים לברכות של האל וחיים כמו תינוקות בעריסה, בלי שיהיה עליהם להתמודד עם שום סערות. מדוע אותי תמיד מנסים ומזככים?" האם להיות אדם שתמיד מנסים אותו ומזככים אותו הוא דבר טוב או דבר רע? (זה דבר טוב). זה דבר טוב, לא דבר רע. מה המטרה של האל בכך שהוא מנסה אנשים ומזכך אותם? (לאפשר להם להכיר את צביונותיהם המושחתים). האל לא עושה את זה כדי לענות אנשים או לגרום להם לסבל. הוא עושה זאת כדי לאפשר לאנשים להכיר את הצביונות המושחתים שלהם ולראות בבהירות את התמצית ואת הפנים האמיתיות של שחיתותם, וכדי שהם יוכלו לוותר על הכוונות והתכנונים שלהם ולהשיג התמסרות אליו. במצב זה, הם לא רק עובדים אלא מבצעים את חובותיהם. כשאתה מבצע בכנות ובאורח רשמי את חובתך כיציר בריאה, מערכת היחסים שלך עם האל נעשית רגילה, מה שגורם להיפוך של היחסים הלא רגילים שהיו לך איתו קודם לכן. אם היחסים בינך ובין האל הם יחסים של עובד ומעבידו, הרי שאינך יכול לזכות בישועה. אם תקבל את מה שהאל מטיל עליך, ותהיה מסוגל לציית לסידורים של בית האל, ותקבל עליך אחריות רצינית לביצוע חובתך היטב, הרי שהיחסים שלך עם האל יהיו רגילים. תהיה יציר בריאה, ותהיה מסוגל להתמסר לסידורים של הבורא, ובליבך תקבל את האל כמושיע, ותהיה מטרה לישועתו. היחסים שלך איתו יהיו ברמה הזאת. אבל אם אתה תמיד רק עובד, אם בלי קשר למה שהאל מטיל עליך ומפקיד בידך אתה תמיד מבצע זאת בגישה שטחית, בלי לקבל את עקרונות-האמת ובלי התמסרות אמיתית, כשאתה רק יודע לעמול ולעבוד, וכשאתה עושה דברים אתה עושה אותם כלאחר יד, הרי שאתה באמת עובד. כיוון שאלו שהם עובדים אינם מקבלים את האמת, והם לעולם לא עוברים שינוי ולו במידה הקטנה ביותר, היחסים שלהם עם האל הם לנצח יחסים של עובדים עם מעבידם. הם לעולם לא יתמסרו באמת לאל, והאל לא יכיר אותם כמאמינים או כמי ששייכים לו. זאת התוצאה של אמונתם באל בלי לחתור אל האמת; הדבר מוכרע על ידי הנתיב שהם הולכים בו. אם אתה רוצה לשפר את היחסים שלך עם האל, מה עליך לעשות? (ללכת בנתיב החתירה אל האמת). זה נכון. עליך ללכת בנתיב החתירה אל האמת. מה צריך להיות הצעד הראשון שלך? (עלי להבין כיצד לבצע את חובתי). מאמינים באל חייבים לבצע חובה – זאת הדרישה של האל. הנהייה אחר האל מתייחסת לביצוע חובתך; אלו שמאמינים באל בלי לבצע חובות אינם נוהים אחר האל. אם אתה רוצה לנהות אחר האל, עליך לבצע את חובתך היטב. איזה היבט של האמת צריך ליישם בפועל תחילה כשמבצעים חובה? (האמת של ההתמסרות). זה נכון. יש אנשים שאומרים: "זאת חובתי כעת. עלי ללמוד היטב ולהשיג כמה פריצות דרך בלימוד אנגלית, ואז לגשת לבחינת ה-TEOFL ולהשלים את הדוקטורט שלי בתוך כמה שנים. אז אוכל להצטיין בעולם הכופרים, או אולי להצליח בבית האל ובעתיד להפוך למנהיג". האם אין האנשים הללו בסך-הכול זוממים לטובת עצמם? (כן). הם תמיד מתכננים ומסדרים לטובת בשרם שלהם, מסדרים לא רק עניינים של חייהם אלא גם של מותם – זאת תבנית המחשבה של כופר. עבור כופרים, דבר רגיל הוא להתנהל תוך שהם חושבים כך כיוון שהם אינם מכירים בקיום האל, כך שהם יכולים לחשוב רק על בשרם, ולקחת בחשבון רק את הישרדותם, כמו בעלי-חיים. לעומת זאת, אנשים שמאמינים באל קוראים את דבריו מדי יום ומבינים את האמת, כך שהם אמורים לדעת את המשמעות של ביצוע חובה ואת הסיבה לכך. הדברים האלו חייבים להיות להם ברורים, הם מתייחסים באורח ישיר לנתיב שאתה הולך בו באמונה שלך באל. איך אתה אמור להתמסר לעבודת האל ולחוות את דברי האל כדי להבין את האמת ולהשיג את הטרנספורמציה בצביון, אילו היבטים של האמת יש להשיג כדי לבצע את חובתך היטב ולהתמסר לאל, ואיך אנשים צריכים לקבל את השיפוט והייסור של האל כדי שהצביונות המושחתים שלהם יטוהרו – חיוני עוד יותר שהם יבינו את האמת ביחס לדברים האלו. זה הנתיב שיש ללכת בו באמונה שלך באל. רק על ידי חתירה אל האמת בדרך הזו אתה יכול לבצע את חובתך היטב ולקבל את ישועת האל. האל רוצה להושיע ולהביא לידי שלמות אנשים שחותרים אל האמת באופן הזה. על ידי השלמת עבודת הישועה שלו, האל רוצה לזכות בכמה אנשים כאלו. אם מישהו חושב רק על איך להתקדם, איך להפוך למנהיג בולט, על כמה אנשים הוא ינהל, ועל כמה ערים הוא עשוי לשלוט בסופו של דבר, אלו שאיפות ורצונות. האדם הזה הוא מהסוג של צוררי המשיח – כל צוררי המשיח זוממים להשיג את הדברים האלו. האם לגיטימי לזמום כדי להשיג את הדברים האלו? (לא). ביודעם שזה לא לגיטימי, האם הם מסוגלים לוותר עליהם? (זה לא יהיה קל). בנסיבות רגילות, אנשים פועלים על פי כוונותיהם האישיות כדי להשיג את מטרותיהם. בכל מה שאתה עושה, האם אתה פועל כדי להשיג את מטרותיך שלך, או שאתה מהרהר על עצמך, מחפש את האמת, מתמרד נגד המטרות והתכנונים שלך, ולאחר מכן בוחר ללכת בנתיב של החתירה אל האמת? מהו בדיוק הנתיב הנכון? (להתמרד ללא הרף נגד עצמי ולפעול בהתאמה עם דרישות האל). איזה סוג של חתירה שאדם חותר יש בכוחו להשיג את זה? רק מישהו עם לב מיטיב ועם לב כן וישר יכול להשיג את זה. האנשים הערמומיים, העיקשים, המרושעים האלו שאינם אוהבים את האמת, אינם יכולים להשיג את זה. היות שהם יודעים שהנתיב שהם הולכים בו אינו הנתיב הנכון – שהוא הנתיב השגוי של פאולוס – ושהם בהחלט לא יזכו בישועה, מדוע אין הם עולים על הנתיב הנכון? כיוון שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם. הדבר הזה מוכרע לחלוטין על ידי הטבע שלהם. זה כמו כשלשני אנשים יש אותה האיכות, שניהם מאמינים באל אותו מספר של שנים, מקשיבים לאותם הדרשות ומבצעים את אותן החובות, אבל הם הולכים בנתיבים שונים. חולפות שנים מעטות בלבד והם הולכים בנתיבים שונים ואחד מסולק בעוד שאת השני משאירים. לאחד יש לב כן וישר, הוא אוהב את האמת והולך בנתיב של החתירה אל האמת. אפילו אילו מישהו היה מנסה להוליך שולל את האדם הזה ולפתות אותו ללכת בנתיב הרשע, האם הוא היה הולך בכיוון הזה? לא. הוא בהחלט היה דוחה אותו. הוא מסוגל לחפש את האמת, לפעול בהתאמה עם דרישות האל ולהשתפר עוד ועוד בביצוע חובתו. אך האדם האחר הוא מרושע וערמומי למדי. הוא חותר למעמד והשאיפות שלו גדולות מדי. לא משנה כמה אתה משתף איתו על האמת, הוא לא יזנח את החתירה שלו למעמד. זאת הבעיה של הטבע שלו. ומה הסוף של האדם הזה שאינו מקבל את האמת ולעולם אינו מסוגל לנטוש את המעמד? הוא יסולק. הסוף של שני האנשים האלו שונה בבירור. זה שהוא ישר בליבו וחותר אל האמת מגיע להבנה גוברת של האמת, וזאת בבהירות רבה יותר, בהדרגה, בהתאמה עם כוונות האל. זה שאינו חותר אל האמת מסוגל רק להבין דוקטרינה, ואינו יכול ליישם אותה. מדוע אין הוא יכול ליישם אותה? השאיפות והרצונות שלו גדולים מדי, והוא לא מסוגל לוותר עליהם. בכל מה שהוא עושה, הוא מעניק עדיפות לאינטרסים שלו עצמו, לשאיפות, לרצונות, לתהילה, לרווח ולמעמד שלו. הוא מלא בדברים האלו, ונסחף על ידם. כשמשהו קורה לו, הוא מספק ראשית את בשרו ואת הרצונות שלו. בכל הדברים הוא פועל בהתאמה עם הרצונות שלו עצמו, רודף אחר המטרה הזאת ומניח בצד את האמת. כתוצאה מכך, הוא אינו מבצע את חובתו היטב ומסבך את העבודה, ובסופו של דבר הוא מסולק. האם אלו לא בדיוק האנשים שבית האל מסלק? אם כך, האם אין להם שום תקווה? אם הם מסוגלים להתחרט באמת, הם יכולים להימנע מלהיות מסולקים, ותהיה תקווה שהם ייוושעו. אך אם ליבם נותר עיקש והם נצמדים נואשות לרצונותיהם, כמו שכלב פראי נאחז בעצם, הרי שאין כל תקווה שהיא שהם יזכו לישועה. אנשים אינם יכולים להשיג את האמת אם הם אינם הולכים בנתיב הנכון! רק נתיב החתירה אל האמת הוא הנתיב הנכון. רק על ידי הליכה בו יכול אדם להשיג את האמת. רק על ידי חתירה אל האמת יכולה להיות לך תקווה להשיג את ישועת האל.

ליבם של אנשים ערמומיים ורשעים גדוש בשאיפות, בתוכניות ובתכנונים האישיים שלהם. האם אלו דברים שקל להניחם בצד? (לא). מה עליך לעשות אם אתה עדיין רוצה לבצע את חובתך כיאות אבל אינך יכול להניח את הדברים האלו בצד? יש פה נתיב: הטבע של מה שאתה עושה חייב להיות לך ברור. אם משהו נוגע לאינטרסים של בית האל, והוא בעל חשיבות רבה, הרי שאסור לך לדחות אותו, לעשות שגיאות, לפגוע באינטרסים של בית האל או להפריע לעבודת בית האל. זה העיקרון שעליך לקיים בביצוע חובתך. אם אתה רוצה להימנע מלהזיק לאינטרסים של בית האל, עליך ראשית להניח בצד את השאיפות והרצונות שלך; שומה על האינטרסים שלך שייפגעו במידת-מה, יש להניחם בצד, ומוטב לך לסבול מעט קושי מאשר לפגוע בצביון של האל, מה שיהיה בבחינת קו אדום. אם תקלקל את עבודת הכנסייה כדי לספק את השאיפות והיוהרה הפתטיות שלך, מה תהיה התוצאה הסופית מבחינתך? אתה תוחלף, ועלולים לסלק אותך. אתה תפגע בכך בצביון של האל, ויתכן שלא תהיינה לך עוד הזדמנויות להיוושע. יש גבול למספר ההזדמנויות שהאל נותן לאנשים. כמה הזדמנויות אנשים מקבלים כדי לעבור ניסיון מידי האל? הדבר נקבע על פי תמציתם. אם אתה מפיק את המירב מן ההזדמנויות שניתנות לך, אם אתה מוותר על הגאווה והיוהרה שלך, ומעניק עדיפות לביצוע של עבודת הכנסייה בצורה טובה, הרי יש לך את תבנית המחשבה הנכונה. ליבך בוודאי ישר, ולא נוטה לא לשמאל ולא לימין. כשיש לך כוונות לא נכונות, עליך להתפלל מיד ולתקן אותן. אתה צריך לשמור על האינטרסים של בית האל ברגעים קריטיים ולהשלים את משימותיך. מי שעושה זאת הוא אדם ראוי. אם מדי פעם, לאחר שאתה משלים משהו, אתה ממהר לומר "זה אני שעשיתי זאת", רק כדי לספק את היוהרה שלך, זה בסדר. האל יתיר זאת. בלי קשר לאופן המחשבה שלך, היות שהשלמת את המשימה, הוא יזכור זאת. האם אין זה הוגן? כיוון שזה אכן היה משהו שאתה השגת בלב שלם וביושר; אתה התמרדת נגד בשרך שלך ונגד השאיפה שלך, השלמת את חובתך ןהשלמת את מה שהאל הטיל עליך בלי שאפשרת לאינטרסים של ביתו להיפגע. ליבו של האל מנוחם, ובה בעת אתה מרגיש שלווה ושמחה בליבך. זאת שמחה שכסף לא יכול לקנות; אתה הרווחת אותה בכנות שלך. היא התוצאה של חתירה אל האמת. אם, לאחר מכן, אתה מתפאר, "היי, ידעתם שאני עשיתי את זה?" האל לא ירשום זאת לחובתך. אך במהלך רגעים קריטיים, עליך לשמור על הבסיס. אתה לא יכול לעורר את חרון אפו של האל או לפגוע בצביונו. אם אתה יכול לקיים את זה, תוך שאתה מבטיח שבמהלך כל רגע קריטי אתה אוחז בחבל ההצלה הזה, מנצל את ההזדמנות כדי לבצע את חובתך, הרי שתהיה תקווה לישועתך. אם בנסיבות בלתי רגילות אתה זהיר, אבל כשמדובר בעניינים הקשורים לעקרונות-האמת – אותם רגעים קריטיים שבהם עליך לפעול בהחלטיות ומתוך שיקול דעת – אתה לא מרסן את השאיפות והרצונות שלך אלא פועל כפי שמתחשק לך, מחולל מהומה בעבודת הכנסייה ולא שומר על הבסיס החיוני, הרי שהדבר הזה יתגרה בצביון של האל. האם אין הדבר ראוי לעונש? לכל הפחות, אל לך לפגוע בצביונו של האל; זה הבסיס. עליך לדעת מהו הבסיס של האל ומה הבסיס שעליך לשמור עליו. אם אתה שומר על הבסיס הזה ברגעים קריטיים, ולאחר שאתה משלים את חובתך אינך גורם לאל לדחות אותך בתיעוב ולהוקיע אותך, אלא לזכור אותך ולקבל אותך, זהו מעשה טוב. האל אינו מתמקד במה שאתה חושב, על כמה שאתה בוודאי שבע רצון מעצמך או גאה בהישגיך; הוא אינו מטריד את עצמו בדברים הללו ולא יחמיר איתך. כל מה שנותר הוא עניין הטרנספורמציה שלך עצמך. כיוון שאתה מסוגל לתפוס את חבל ההצלה בכל המצבים, ואתה מסוגל לפעול בהתאמה עם דרישות האל, ואתה מסוגל להישאר נאמן ולרצות אל ליבו של האל במהלך זמנים מכריעים, ואתה יכול לשמור על הבסיס שלך, מה הדבר מוכיח? זה מוכיח שיש לך גישה של התמסרות לאל. במידה מסוימת, אפשר לומר שאתה כבר ריצית את האל באורח חלקית. כך רואה זאת האל. האל צודק, האין זאת? (כן). וכך, רק אנשים שמיישמים בפועל באופן הזה הם חכמים. אל תחשוב "הפעם לא ביצעתי את חובתי במידה שמספיקה כדי לרָצות את האל. היו עדיין כמה פגמים. האם הוא לא יקבל זאת?" האל לא יהיה קטנוני בעניין הזה. הוא רק יתבונן האם בעת ביצוע המשימה הזו היה לך בסיס. כל עוד לא חרגת מן הבסיס והשלמת את המשימה, הוא יזכור אותך. אם אתה יכול תמיד לחפש את עקרונות-האמת בלי קשר לאיזו חובה אתה מבצע או לאילו דברים אתה עושה, ואפילו במצבים קשים במיוחד אתה לא חורג מן הבסיס, הרי שאתה פועל על פי עקרונות באופן שבו אתה עושה דברים ובאופן שבו אתה מבצע את חובתך. אפשר לומר שבעיקרו של דבר ביצוע החובה שלך עומד בסטנדרט.

דרישות האל עבור כל אדם ואדם אינן זהות. במובן אחד, הן תלויות באיכותו של האדם; במובן אחר, הן תלויות באנושיות שלו ובדברים שהוא חותר אליהם. לאנשים מסוימים אין בעיה לדבר בכנות; מאחרים, הדבר דורש מאמץ רב, אך לאחר שהם חווים שנים אחדות של גיזום, הם סוף-סוף יכולים לומר משהו כן מליבם. האם האל רואה את הטרנספורמציה הזאת? האם היא תוצאה של עבודתו? זאת התוצאה הרצויה של עבודת האל. לאחר שהוא עשה את עבודתו במשך שנים כה רבות, כשהוא רואה סוף-סוף את התוצאה הרצויה הזאת, הוא מוקיר אותה. וכך, בלי קשר למה שחווית בעבר, בלי קשר לשגיאות שעשית או לפעמים הרבות שבהן נכשלת, אל לך לדאוג. עליך להאמין שהאל צודק. האמן שנכון להתמסר לאל. האמן שנכון להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל. זאת האמת הנעלה ביותר. לך בנתיב הזה במהלך היישום שלך בפועל ובמעשיך, ולא תטעה! אל תפקפק בכך ואל תחקור בכך. יש אנשים שאומרים: "לא הרווחתי הרבה מן הקורבנות שהקרבתי בעבר. אם אקריב עוד קורבנות כעת, האם שוב אצא מופסד?" ובכן, האם יישמת בפועל את האמת כשהקרבת את הקורבנות האלו? האם עשית דברים בהתאמה עם עקרונות-האמת? האם הלכת בנתיב הנכון? אם הלכת בנתיב הנכון, יהיה זה בלתי-אפשרי שלא תשיג את האמת או שתחסר לך עדות. אבל אם הקורבנות שלך בעבר היו אך ורק עבור מעמד, תהילה ורווח, מה בכלל יכולת להשיג? כל מה שהשגת הוא שיגזמו אותך, ואם לא התחרטת הרי שהשגת רק עונש והשמדה. הקרבת קורבנות עבור תהילה, רווח ומעמד, וציפית להשיג את האמת – האם אין אלו משאלות לב? מה יכול להרוויח אדם מכך שהוא תמיד מתחבל ומנסה להערים על האל? לאחר כל החישובים והתחבולות, בסופו של דבר הוא מערים על עצמו. הוא לא מרוויח דבר, והאם לא מגיע לו שכך יהיה? מה לכל הפחות, הוא הקו הבסיסי של האמונה באל? לא לעשות רע, לא לפגוע בצביון של האל, לא להרגיז אותו, לא להתחרות איתו; זה לוותר על התכנונים, השאיפות והרצונות ברגעים מכריעים. למעשה, כשאנשים מתחבלים בצורה זאת או אחרת, סופם שהם מטעים את עצמם. אם זה ברור לכולם, מדוע אנשים ממשיכים לזמום? זה בגלל הטבע שלהם. לבני-אדם יש מוחות, מחשבות ורעיונות; יש להם גם ידע והשכלה. דווקא בגלל שהדברים האלו קיימים, אנשים לא יכולים לשלוט בעצמם; זה חוק שאין לחמוק ממנו. אם אתה אוהב לזמום, אזי לזמום נגד אנשים אחרים אולי אינו מהווה בעיה גדולה כל-כך. אבל אם אתה מתמיד לתחבל נגד האל, הופך אותו להיות המושא של התכנונים שלך, אתה רק תתחבל את הסוף שלך עצמך ודרך מזימותיך תרחיק את ההזדמנות שהאל נתן לך. זה לא שווה את זה. אתה בשום פנים ואופן לא יכול לתת למזימות שלך להגיע לנקודה הזאת. בלי קשר לאופן שבו אתה מתחבל, בסופו של דבר אתה חייב לעבור שינוי בצביון ולהפיק תוצאות, והתוצאות הללו חייבות להיות טובות וחיוביות. אם מישהו מתחבל באופן כזה ואחר ובסופו של דבר אינו משיג את האמת, אלא מגיע לידי כך שהוא נענש, הרי שזאת התוצאה עבור אדם שאוהב לתחבל ומתחבל כל העת. אדם זה אינו פיקח; הוא טיפש מאין כמוהו.

כשאנשים מתחילים לראשונה להאמין באל, לכולם יש טומאות. לאחר שנים רבות של קריאה בדברי האל ושיתוף על האמת, אתם עשויים להשליך מעליכם חלק מהצביונות המושחתים שלכם. האם יש עדיין רגעים שבהם אתם מתחבלים ומתכננים לטובת האינטרסים שלכם? (כן). אתם מוצאים את עצמכם במצבים האלו לעתים קרובות. איך עליכם להתייחס אליהם? האם יש איזה עקרונות של יישום בפועל? הדבר הזה דורש הרבה מאוד חיפוש. כל אימת שאתה מרגיש שאתה לא ישר ואתה מוצא את עצמך שקוע במצב מרושע וערמומי, כשליבך גדוש בצביונות המושחתים האלו, עליך להתפלל לאל ולהתמרד נגד בשרך. אל תפנה להנמקה הגיונית ואל תנתח את העניין הזה ואל תתייחס אליו בהתאם לתפיסות שלך. אם תישלט על ידי הצביונות המושחתים שלך והרצונות שלך ישתלטו, זה יהיה בעייתי. אתה יודע בליבך כשידו האפלה של החטא עומדת להיות מושטת. כשזה קורה, אתה חייב לשלוט בעצמך, ולהימנע מפעולה. יהיה עליך להרגיע את דעתך, לבוא בפני האל, ולהתפלל. למעשה, לא יהיה לך צורך לבחון את עצמך. לאחר שהגעת לשלב הזה באמונתך באל, לאחר ששמעת דרשות כה רבות, הלך המחשבות שלך צריך להיות ברור לך ואתה אמור ולדעת להבחין בין טוב ורע. המפתח טמון בכך שעליך להתמרד נגד הבשר שלך ולא להיות מובל על ידו. אם כך, מה עליך לעשות? (להתמסר). ומה אם אינך מסוגל להתמסר מיד? מה אם אתה עדיין רוצה להתווכח, לבחון ולנתח? אם כך, עליך לתת לשאיפות שלך להצטנן ולשכוך, ובה בעת לבוא בפני האל ולהתפלל, או לשתף עם אחיך ואחיותיך. אתה גם תצטרך להיפתח ולחשוף את עצמך, ולנתח את המצב תוך שימוש באמת, ולאחר יום או יומיים המצב שלך יהיה הרבה יותר טוב. זאת עבודת רוח הקודש. במובן מסוים, ויתור על התוכניות שלך משמעו להיות מסוגל להתמרד נגד המחשבות והרעיונות השגויים שלך, לוותר עליהם ולתקן אותם. במובן אחר, אם השאיפות והרצונות של אדם חזקים במיוחד והוא רוצה לפעול על פיהם, והוא אינו מסוגל לשנות את מסלולו על אף שהוא יודע שלפעול בדרך הזאת לא יהיה בהתאמה עם האמת ולא יהיה הנתיב הנכון, הרי שהדבר דורש תפילה; עליו להתפלל בהתלהבות כדי לצנן את שאיפותיו. למשל, יתכן שיש משהו שאתה רוצה לעשות, וכשהרצון הזה עז ביותר, אתה מרגיש שאתה ממש חייב לעשות את זה, כאילו שאתה לא יכול לחיות בלי לעשות את הדבר. אך לאחר שתחכה יומיים או שלושה, אתה תראה שהגישה הקודמת הזאת היא חסרת בושה, לא הגיונית וחסרת מצפון. פירוש הדבר שביצעת היפוך. כיצד קרה הדבר? הוא קרה באמצעות תפילה והנאורות והתוכחה של רוח הקודש, שסיפקה לך כמה תובנות או תחושות שסייעו לך לראות את הבעיה מזווית שונה. מה שקודם לכן נתפס בעיניך כראוי והרגשת חסר מנוחה כיוון שלא עשית אותו, מתברר לפתע כשגוי, והעשייה שלו תהיה פגיעה במצפונך. הדבר מורה על טרנספורמציה במצב, שתוצאתו שינוי בדעה. אם מישהו מתקן את מצבו השגוי, הדבר מוכיח שיש עדיין תקווה לאדם הזה. פירושו שהוא אדם החותר אל האמת ומקבל את הגנת האל. אך אם הוא לעולם אינו מתקן את מצבו השגוי, ומתעקש על אף שהוא יודע שמה שהוא עושה שגוי, והוא אינו מקשיב לעצתו של איש, הרי שהוא לא אדם שחותר אל האמת, והוא לא יקבל את המשמעת של האל או יזכה בעבודה של רוח הקודש. לא משנה מה ניצב בפני מישהו שחותר אל האמת, אם הוא לא יכול להבין את הדבר, הרי שהוא צריך רק להתפלל במשך יום או יומיים, לקרוא את דברי האל, להקשיב לדרשות או לעסוק בשיתוף – ללא קשר לשיטה שהוא משתמש בה, הוא יגיע בהדרגה להבנה של המצב ויהיה מסוגל למצוא את הנתיב הנכון ליישום בפועל. הדבר מראה שהאדם הזה השיג את עבודת רוח הקודש ושהוא מובל על ידה. התוצאות מובחנות, והעקרונות שעל פיהם האדם הזה עושה דברים ישתנו גם הם. אם לעולם אינך משתנה, הרי שיש בעיה עם החתירה שלך ועם הגישה שלך. אם תשנה את האופן שבו אתה מביט על דברים, תגלה שקל לך למדי ליישם בפועל את האמת. למשל, כשאתה רואה אוכל טעים ביותר אבל הוא לא מהסוג שאתה אוהב או שאתה לא רוצה לאכול אותו באותו רגע, האם קל לך להימנע מלאכול אותו? (כן). ואם אתה אכן ממש רוצה לאכול את האוכל, אבל אין לך רשות, האם יהיה לך קל לקבל את הדבר? (לא). עליך להתמרד נגד זה; להתמרד נגד התיאבון שלך עצמך, נגד הרצון שלך. אם אתה אומר: "אני אוהב לאכול את האוכל הזה, ואני נחוש לחלוטין לאכול אותו. מי יאמר לי שאסור לי?" ואתה ממשיך להתווכח ולהתנהג בעקשנות, אזי לא תהיה מסוגל לוותר, לא תהיה מסוגל להתמרד נגד התיאבון שלך. אם כך, כיצד תוכל להתמרד נגדו? ראשית עליך להירגע ולהרהר בשקט בפני האל. לאחר מכן, לך לקרוא אחדים מדברי האל על נושא זה, וחשוב עליהם בתשומת-לב: "כיצד יכולתי להיות חמדן כל-כך? להיות נחוש לחלוטין לאכול את זה, האין זה מביש מבחינתי? הייתי שבוי ברצון שלי, נכון?" להיות נחוש לחלוטין לאכול – איזה צביון הוא זה? הוא כרוך בזדוניות, בעקשנות וכן נבחרצות וחוסר היגיון. זהו צביון מושחת. זה צביון שגורם לך להיות נחרץ, מתריס ולא מסוגל להתמסר. אם תהרהר בכך, תבין שהצביון המושחת שלך חמור למדי ומסוגל בהחלט לגרום לך למרוד באל ולהתנגד לו. אם תעשה דברים רעים, התוצאות יהיו כאלה שלא ניתן כלל להעלות אותן על הדעת. אם אתה יכול להרהר על עצמך באופן הזה, ליבך יתבהר באורח טבעי, ותקלוט בקלות את תמצית הבעיה. בנקודה הזאת, כששוב תתפלל לאל, גם תבנית המחשבה שלך תהיה רגילה, והאפקט יהיה שונה. האם אין זה מצב שונה בהחלט לעומת המצב המרדני ההתחלתי? מה תחשוב בשלב הזה? תהיה מסוגל להכיר עד כמה היית עקשן וזדוני. תרגיש שהיית חסר בושה ונטול מעלות. ההבנה הזאת של עצמך תהיה מדויקת יותר ואתה תעסוק ביישום בפועל ביתר היגיון. שמעתי אנשים מסוימים שאומרים לעתים קרובות: "כיצד יכולתי לפעול בצורה מטופשת כל כך קודם לכן? כיצד יכולתי לומר דברים כל כך אוויליים? מדוע הייתי מרדן כל כך? מדוע לא הייתה לי הבנה טובה יותר?" העובדה שמישהו אומר את הדברים האלו מוכיחה שהוא אכן השתנה והתקדם. וכך, רק כיוון שאינך מסוגל ליישם בפועל את האמת במשך זמן-מה אין פירושו שאתה לא תהיה מסוגל לעשות זאת בכל מהלך חייך. מה כוונתי בכך? ללא קשר לשאלה האם אדם הוא ערמומי, זדוני, עקשן או גאוותן, העובדה שהוא אינו משתנה מיד אין פירושה שהוא אינו מסוגל להשתנות כלל. שינוי בצביון לעתים דורש זמן; לעתים הוא דורש את הסביבה הנכונה או את השיפוט והייסור של האל. יחד עם זאת, אתה עשוי לומר: "כזה אני. אני מרים ידיים. כבר לא אכפת לי". וזה מסוכן; זה לא האל שמסלק אותך, אלא אתה הוא שמסלק את עצמך. אינך בוחר בנתיב החתירה אל האמת אלא בנתיב של נטישת עצמך. זאת בגידה באל, ולעשות כן יגרום לך לאבד לנצח את ההזדמנות לזכות בישועה. אם מישהו רוצה להשיג את האמת, אם הוא רוצה שצביון החיים שלו ישתנה, עליו לקרוא את דברי האל לעתים קרובות. בדברי האל עליו לבחון את עצמו ולהרהר בעצמו בכל עת ובהיבטים שונים כדי לפתור בהדרגה את הצביונות המושחתים שלו, את הכוונות והטומאות שלו. זאת הדרך שבה על אנשים לשתף פעולה, אבל הדבר דורש גם את עבודת האל. האל מסדר סביבות שונות ובהתאמה עם הזמן שלו, הוא מבצע בך עבודה. במובן אחד, הוא חושף את הצביונות המושחתים שלך, ומאפשר לך להבין ולהרהר. במובן אחר, עבודת רוח הקודש מתקנת את המצב שלך. בין אם מדובר בצביון מושחת או ברגשות מדוכאים ושליליים, תמיד יש תהליך של תיקון וחרטה. אם לאורך התהליך הזה אתה מתפלל לאל ומחפש את האמת, המצב השלילי שלך יתוקן ותהיה מסוגל לבצע את חובתך באופן רגיל. אם לא תשתנה לאחר שתקבל מספר הזדמנויות להתחרט, אלא תדבק בדרכיך הישנות ותשמור על הצביון העיקש והזדוני שלך, הרי שאתה לא אדם שחותר אל האמת. אנשים שלא חותרים אל האמת הם בעייתיים, והם אינם יכולים לזכות בישועה. העריכו את עצמכם: כשאתם ניצבים בפני הסוגיות האלו, כמה אתם מסוגלים להשתנות? האם הפכתם את כיוון הדברים והתחרטתם? אם הפכתם את כיוון הדברים והתחרטתם, הרי שיש תקווה שתזכו בישועה; אך אם אינכם משתנים לעולם, לא תהיה תקווה כזאת.

יש אנשים שאינם מבצעים את חובותיהם כראוי, הם תמיד שטחיים וגורמים לשיבושים ולהפרעות, ובסופו של דבר, מחליפים אותם. יחד עם זאת, הם אינם מגורשים מהכנסייה, ובכך ניתנת להם הזדמנות להתחרט. לכולנו יש צביונות מושחתים, ולכולנו יש רגעים שבהם אנחנו מבולבלים או נבוכים, רגעים שבהם שיעור הקומה שלנו נמוך. המטרה בכך שנותנים לך הזדמנות היא שתוכל להפוך את הכיוון של כל זה. וכיצד אתה יכול להפוך את הכיוון של הדבר? עליך להרהר על הטעויות שלך מן העבר ולהגיע למצב שתכיר אותן; אל תמצא תירוצים, ואל תפיץ תפיסות. אם אינך מבין נכון את האל ואתה מעביר באת אי-ההבנות האלה בשמחה לאחרים, כך שגם הם אינם מפרשים נכון את האל, יחד איתך, ואם יש לך תפיסות ואתה מפיץ אותן, כך שלכולם יש תפיסות יחד איתך, וכולם מנסים להתמקח עם האל יחד איתך, האם אין זאת דמגוגיה? האם אין זאת התנגדות לאל? והאם איזשהו דבר טוב יכול לנבוע מהתנגדות לאל? האם אתה עדיין יכול להיוושע? אתה מקווה שהאל יושיע אותך, ועם זאת אתה מסרב לקבל את עבודתו, ואתה יוצא נגד האל ומתנגד לו, ואם כך, האם האל עדיין יושיע אותך? שכח מהתקוות האלו. כשעשית טעות, האל לא הטיל עליך את האחריות, והוא גם לא סילק אותך בגלל הטעות האחת הזאת. בית האל העניק לך הזדמנות, ואפשר לך להמשיך לבצע חובה, ולהתחרט, וזוהי ההזדמנות שניתנה לך על ידי האל; אם יש לך מצפון והיגיון, עליך להוקיר זאת. יש אנשים שנוהגים תמיד בשטחיות כשהם מבצעים את חובותיהם, והם מוחלפים; אחדים מועברים. האם משמעות הדבר היא שהם סולקו? זה לא מה שהאל אמר; עדיין יש לך הזדמנות. אם כך, מה עליך לעשות? עליך להרהר על עצמך ולהגיע להיכרות עם עצמך, ולהגיע לחרטה אמיתית; זהו הנתיב. אבל זה לא מה שאנשים מסוימים עושים. הם משיבים מלחמה, ומסתובבים בכל מקום ואומרים: "לא הרשו לי לבצע חובה כיוון שאמרתי את הדבר הלא נכון והעלבתי מישהו". הם לא מחפשים את הבעיה בתוך עצמם, הם לא מהרהרים, הם לא מחפשים את האמת, הם לא מתמסרים לסידורים ולתזמורים של האל, והם מתנגדים לאל על ידי הפצת תפיסות. האם הם לא הפכו לשטן? כשאתה עושה את הדברים שהשטן עושה, אתה כבר לא אדם שנוהה בעקבות האל. הפכת לאויב של האל – האם האל היה מושיע את אויבו? לא. האל מושיע אנשים עם צביונות מושחתים, אנשים אמיתיים – לא שדים, לא את אויביו. כשאתה יוצא נגד האל, ומתלונן על האל ולא מפרש את האל נכון, ושופט את האל, תוך שאתה מפיץ תפיסות ביחס לאל, הרי שאתה כולך נגד האל; אתה משמיע זעקה נגד האל. איזה תפקיד אתה ממלא כשאתה מאמין באל אבל גם משמיע זעקה נגדו? אתה ממלא את תפקיד השטן. האם עשיתם דבר כזה בעבר? (כן). ואיך הרגשתם לאחר שעשיתם את זה? (ליבי נעשה אפל ומצבי נעשה גרוע יותר). זאת לא הדרך הנכונה. אתם מודעים לכך, אבל לאנשים מסוימים אין שום מודעות. מדוע לאנשים מסוימים חסרה מודעות? (אין להם לב ואין להם רוח). האם אין אלו שאין להם לב או רוח בדיוק כמו בהמות? אנשים שחסרה להם מודעות למצפון בהכרח לא יהיו מאמינים אמיתיים באל. הם אנשים רעים שמסתננים לבית האל בחיפוש אחר רווח מברכותיו. כל מי שיש לו לב ורוח יש לו מודעות; אם יחליפו או יעבירו אותם למקום אחר, הם יהיו מסוגלים להרהר בעצמם ולהגיע לידי כך שיכירו את עצמם. כשהם יראו היכן טעו, הם יהיו מסוגלים להתחרט ולהשתנות. לאדם מהסוג הזה יש עדיין תקווה להיוושע.

הדבר בעל הערך הרב ביותר בחייו של אדם הוא השלמת חובתו. אדם צריך לפעול בהתאמה עם עקרונות-האמת, ולעולם לא לתחבל לטובתו שלו, שכן ככל שהוא מתחבל לטובתו שלו, כך התקדמותו בחיים מתעכבת. יש אנשים שתמיד מתחבלים: "מתי יבוא יום האל? עוד לא מצאתי בן/בת-זוג; מתי אתחתן? מתי אחייה את חיי שלי?" יש הרבה דאגות קטנות בתוך כל אדם. כשיש לאנשים נוחות של בשר, הם מתחילים לתכנן את חייהם ותוכניותיהם העתידיים, את ייעודם ואת גורלם. אם תוכל לראות את כל זה לאשורו ולוותר, אתה תבצע את חובתך בצורה טובה יותר ויותר, ללא הגבלות או עיכובים. למשל, נניח שמבקשים ממך להכין אוכל או לשלוח מכתבים עבור אחיך ואחיותיך. אם אתה יכול לראות את המשימות הפשוטות האלו כחובתך ולהתייחס אליהן ברצינות, כך שאתה מבצע אותן בהתאמה עם עקרונות-האמת, תהיה מסוגל לבצע את החובה שלך טוב יותר ויותר- זה נקרא ביצוע חובתך בהתאם לרף הנדרש. לעמוד איתן בעמדה שלך ולבצע את חובתך זה היבט אחד; היבט אחר הוא שעליך גם לדעת כיצד לבצע את חובתך ובעקבות אילו עקרונות ללכת. ברגע שתתפוס את זה, ואם תיצמד לעקרונות האלו במשימות היומיומיות שלך, וכן כשתקבל חובה או בתהליך ביצועה, אתה תעבור טרנספורמציה פנימית מבלי שאפילו תשים לב לכך. הדבר דומה לנטילת תרופה כשאתה חולה. יש אנשים שאומרים: "איך זה שאני לא ממש מרגיש טוב יותר אחרי שאני לוקח את התרופה כבר יומיים?" מה הבהילות? המחלה לא התפתחה בתוך ימים ספורים, וגם אי-אפשר לרפא אותה בתוך ימים ספורים. זה דורש זמן. יש אנשים שאומרים: "אני מיישם בפועל את האמת ופועל על פי עקרונות מזה זמן רב; מדוע לא קיבלתי את ברכות האל? מדוע אני לא מרגיש מלא ברוח הקודש?" אתה לא יכול להסתמך על תחושות בעניין הזה. אז כיצד תדע כשהשינויים האלו יתרחשו? אתה תדע כשלאחר שמשהו יקרה לך, ייעשה לך קל יותר ויותר להתמסר. בהתחלה, נדרש מאמץ כדי להתמסר; מאז ומתמיד עשית רציונליזציה, בחנת וניתחת, מתוך רצון לקרוא תיגר ולהתנגד, והיה עליך להפעיל ריסון-עצמי. אך כעת אתה לא צריך לרסן את עצמך. כשמשהו קורה לך, אתה לא בוחן אותו. כשיש לך כמה תפיסות או רעיונות, אתה מתפלל וקורא את דברי האל כדי להפריך אותם ולוותר. אתה פותר את הבעיות שלך מהר יותר וביתר קלות. הדבר מוכיח שאתה מבין את האמת ושהשתנית. בתחילה זה שינוי בהתנהגות, אבל בהדרגה הדבר הופך לשינוי בחיים ובצביון. נעשה קל יותר ויותר להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל. יתרה מכך, הכוונות שלך, התכנונים והתוכניות שלך הולכים ומתמעטים, ופוחתים בהדרגה. אם, לעומת זאת, הם לא פוחתים אלא מתרבים, הרי שיש צרות. הדבר מוכיח שבמהלך התקופה הזאת לא חתרת אל האמת, אלא בסך הכול השקעת מאמץ. מי שאינם חותרים אל האמת מרגישים שככל שהם ישקיעו מאמץ רב יותר, כך הם יזכו ביתרונות רבים יותר, וכך הכתר שהם יקבלו בעתיד יהיה גדול יותר. מבלי דעת, הם הולכים בנתיב של פאולוס. אלו שאינם חותרים אל האמת עסוקים תמיד בגודל הכתר או ההילה על ראשם. העובדה שהם תמיד מתמקדים בדברים הללו מובילה לרצון להצלחה מהירה ולהטבות מיידיות. הם תמיד רוצים להשקיע עוד מאמץ, במחשבה שככל שהם יתאמצו כך הם יקבלו ברכות רבות יותר, שהמאמץ הגדול יביא ברכות גדולות, שביצוע חובה גדולה יניב זכויות ופרסים רבים יותר. האם הם יכולים לבצע את חובתם היטב אם זה מה שהם תמיד מתמקדים עליו? מי שאינם מקבלים את האמת אינם מסוגלים להשלים את חובתם.

יש סימנים לכך שהשגת התקדמות בחיים על ידי חתירה אל האמת. אתה יכול גם להרגיש זאת בליבך. המחשבות ונקודות המבט של אנשים עוברות שינויים מסוימים לאחר שהם חווים תקופה שבה גוזמים אותם. למשל, אתה עשוי לומר: "כבר לא אכפת לי מרווח או הפסד אישיים. לא נראה חשוב כעת האם האל מעניק פרסים וגם לא נראה חשוב במיוחד האם אני מקבל ברכות בסוף; לדאגות האלו אין עוד מקום בליבי. כעת, אם האל אומר שהוא לא יברך אותי, שהוא רוצה לזכך אותי, ליטול ממני משהו, נראה שאני מסוגל להתמסר. תהיה מידה של עצב בליבי, אבל תהיה גם התמסרות". מה זה מוכיח? יש לך כעת מידה של לב ירא-אל, השלכת מעליך לא מעט מהצביון המושחת שלך, ובאמת השתנית. למשל, אם בעבר היית נבחר לבצע חובה שדרשה מידה של סבל פיזי, יתכן שהיית בוכה מעט בגלל זה לילה או שניים. אך כעת אתה יכול להתמסר לאחר שאתה מזיל דמעות אחדות בלבד. נעשה לך קל יותר להתמסר, ואתה כבר לא חושש מקשיים. כיצד קרתה ההתמסרות הזאת? היא נוצרה כתוצאה מיצירה של יחסים רגילים עם האל, ומקבלה הדרגתית של הגיזום של האל, וכן מקבלה של התזמורים והסידורים שלו. לאחר שהשגת את התוצאה הזאת, הרצונות, התוכניות, הכוונות והשאיפות הסובייקטיביים שלך נעשים ניכרים פחות, ואתה מפסיק להתחשב ברווח והפסד אישיים. בעבר הפכת את הדברים האלו לעדיפות השנייה, השלישית או הרביעית שלך, אך הם כבר לא חשובים; אתה לא חושב על אף אחד מהם. הרצון שלך להתמסר לאל התחזק, ובהדרגה אתה מסוגל לומר: "אני לגמרי בסדר עם כל מה שהאל נותן לי ועם כל מה שהוא רוצה לקחת", בלי שאלו יהיו מילים ריקות. בדיוק כפי שאמר איוב: "יהוה נתן ויהוה לקח; יהי שם יהוה מבורך", גם אתה יכול כעת לומר את אותו הדבר. אבל האם יש לך את שיעור הקומה של איוב? (לא). האם היית מעז להתפלל לאל כדי שהוא יעמיד אותך בניסיון, כפי שהוא עשה לאיוב? לא היית מעז; אין לך האמונה או שיעור הקומה הדרושים לכך. כשאתה מדמיין את איוב מכוסה בפצעים, מגרד את פצעיו בחתיכה של חרס, אתה מרגיש מבוהל ואתה רועד, ואתה חושב לעצמך: "כמה שהדבר בוודאי כאב לו. אני מקווה שזה לא יקרה לי לעולם. לא הייתי מסוגל לעמוד בזה. אין לי אמונה ברמה הזאת". האם אין זה כך? אז אל תיקח על עצמך את מה שאין לך האמונה כדי ללכת איתו עד הסוף. אל תהיה חסר-סבלנות להגיע לתוצאות ואל תחשוב שיש לך שיעור קומה. תן לרגליך להוביל אותך בצעדים יציבים, למד לתת לדברים להתנהל באורח טבעי, והעמק את הניסיון שלך בהדרגה. כשתבין את האמת לאשורה, תהיה מסוגל לתפוש באורח ברור את הדברים המושחתים שקיימים בתוכך, ותוותר בקלות על המחשבות, התכנונים, התוכניות והכוונות האישיים שלך. היחסים שלך עם האל יהפכו לרגילים יותר ויותר. הרגילות של היחסים שלך איתו תלויה בעיקר ביכולת שלך ליישם את האמת בפועל כדי להשיג התמסרות לאל. באשר להתמסרות, משמעותה ציות ישיר ומוחלט, קבלה, ויישום בפועל, ללא כל בחינה או התפלפלות. בחינה אינה ציות. ומה לגבי התפלפלות? עוד פחות מכך. אם אתה אומר: "האל רוצה שאעשה את זה בדרך הזאת, אבל אני אעשה את זה בדרך שלי ללא קשר", האם זה בסדר? (לא). זה גרוע מ"לא בסדר"; זאת לא התמסרות. עליך להכיר את הגילויים המעשיים של התמסרות, ואם אינך יכול להשיג אותם, אז אל תאמר שאתה אדם שמתמסר לאל. במקום זאת, דבר בהתאמה עם הרמה שהגעת אליה; אמור עובדות אובייקטיביות. אל תגזים ובהחלט אל תשקר. אם אתה לא מסוגל לתפוש משהו, פשוט אמור שאתה לא מבין את זה, ואז חפש את האמת כדי להבין את הדבר; תמיד יהיה לך זמן לדבר על כך לאחר מכן. יש אנשים שאינם מסוגלים להשיג זאת בעליל, ועדיין מדברים גבוהה-גבוהה, וטוענים שהם מתמסרים לאל. האם אין זה גאוותני ולא הגיוני? זה משהו שאלו שאינם חותרים אל האמת ואינם מבינים את האמת אוהבים לומר. כשהם רואים שמישהו נטש את משפחתו ואת עבודתו כדי לבצע את חובתו, הם אומרים: "תראו כמה האדם הזה אוהב את האל". אלו מילים של אדם טיפש, ואין להם ולו שמץ של הבנה של האמת. האם אתם מעזים כעת להצהיר שאתם מישהו שמתמסר לאל ואוהב אותו? (לא). אם כך, יש לכם מידה של היגיון באשר לעצמכם. הטיפשים הגאוותנים והלא הגיוניים האלו תמיד אומרים שהם אוהבים את האל ומתמסרים לו, וכשהם מקריבים אפילו שמץ זעיר של קורבן או עומדים באיזשהו קושי קטן, הם חושבים: "האם האל נתן לי פרס? האם משפחתי זכתה בברכה? האם הילדים שלי יתקבלו לקולג' הזה שהם מעוניינים בו? האם יש תקווה שבעלי יקבל קידום והעלאה בשכר? האם הפקתי משהו מהחובות שהשלמתי בשנתיים האחרונות? האם בורכתי? האם אשיג כתר?" הם תמיד מתחבלים כדי להשיג את הדברים האלו – האם זה גילוי של חתירה אל האמת? (לא). אם כן, מה היא ההבנה שלכם ביחס לחתירה אל האמת? (כדי לחתור אל האמת, עלינו לזהות את הצביונות המושחתים שלנו, לחתור לשינוי בצביון שלנו, ולחיות כמו אדם אמיתי). למעשה, אתה לא צריך להעריך שום דבר אחר, וזה לא צריך להיות מסובך כל כך; פשוט ראה אם במהלך ביצוע חובתך, הפגנת התמסרות ונאמנות כלשהן, האם עשית זאת בכל ליבך ובכל כוחך, והאם פעלת בהתאמה עם עקרונות-האמת. הקריטריונים האלו יכולים לקבוע בבירור האם אתה אדם שחותר אל האמת. אם מישהו משקיע מאמץ רב בביצוע חובתו אבל מתנגד ליישום בפועל של האמת ואינו אוהב ללעשות זאת, הרי שהוא אינו אדם שחותר על האמת. יש אנשים שמדברים תמיד על כל הדברים שהם עושים עבור הכנסייה, על כמה גדולות התרומות שלהם לבית האל. הם עדיין מדברים על הדברים האלו אפילו לאחר שהם מאמינים באל במשך שנים אחדות – האם זה אדם שחותר אל האמת? (לא). אנשים כאלו ראויים לרחמים! שיעור הקומה שלהם מזערי, והם לעולם אינם מתקדמים. אין להם חיים. מדוע אנשים בלי חיים עדיין משקיעים מאמץ רב כל כך? (כדי לקבל ברכות). נכון. הם מכוונים על ידי השאיפות והרצונות האישיים שלהם. הם אינם חותרים אל האמת, הם לעולם אינם מסוגלים להרפות מן הדברים האלו. אתה רואה, הם גם נוכחים בדרשות ומקשיבים לאחרים המשתפים על האמת בכינוסים, אז מדוע הם אינם מסוגלים להבין? מדי יום ביומו הם חושבים לעצמם: "איך אני יכול להקשיב יותר, לקרוא יותר, לזכור יותר, ואז לדבר יותר כשאני עובד? כך אבצע מעשים טובים והאל יוכל לזכור אותי, ואוכל לקבל ברכות". בסוף, כל זה נעשה כדי לקבל ברכות. והאדם הזה מאמין שלקבל ברכות יהיה מוצדק. ברגע שאדם שחותר אל האמת מבין את האמת ומשיג אותה, הוא לא חותר עוד לברכות; הוא מאמין שאין זה הגיוני לעשות כן. אילו ברכות אתה יכול לקבל אם הצביון המושחת שלך לא עבר כל טרנספורמציה ואין לך בכלל שום התמסרות לאל? מי ייתן לך ברכות? מנין באות ברכות? (האל מעניק אותן). ואם הוא אינו נותן לך אותן, האם אתה יכול לחטוף אותן ממנו בעצמך? (לא). יש אנשים שרוצים לקחת אותן בכוח; האם אין זה אווילי? רוב האנשים מאמינים שהם פיקחים למדי, אך הם אינם מוכנים לחפש את האמת יותר במהלך ביצוע חובותיהם ולפעול בהתאמה עם העקרונות. כיצד הם יוכלו לקבל את ברכות האל באופן הזה? הם פיקחים במידה שעלולה להזיק להם!

28 באוגוסט, 2018