כדי לדעת אם אדם מאמין באל באמונה אמיתית, הדבר החשוב ביותר הוא לבחון את גישתו כלפי האל. אם הוא מתייחס לאל בלב ירא ומסור, יש לו אמונה אמיתית באל. אך אם הוא אינו ירא או מסור לאל, אין לו אמונה אמיתית. איזו גישה צריכה להיות לאנשים כלפי האל? עליהם לירוא אותו ולהתמסר לו. מי שיכול לירוא את האל, מסוגל לחפש ולקבל את האמת. מי שיכול להתמסר לאל, מסוגל להתחשב בכוונותיו של האל; הוא שואף לרצות את האל בכל מעשיו. כל מי שחותר אל האמת, הוא בעל שתי התכונות האלה. מי שאין לו לב ירא או מסור לאל, בהחלט לא חותר אל האמת.

כיצד בדיוק יש ליישם בפועל חתירה אל האמת? האם אתם חווים את עבודתו של האל בביצוע היומיומי של חובתכם? האם אתם מתפללים לאל כשאתם מתמודדים עם בעיות, והאם אתם יכולים לפתור אותן על ידי חיפוש האמת? הדבר קשור לנושא של היווכחות בחיים. כשאתם חושפים את שחיתותכם בעת ביצוע חובתכם, האם אתם מסוגלים להרהר בעצמכם ולפתור את בעיית צביונכם המושחת על פי דברי האל? אם אינכם יכולים ליישם זאת בפועל ולחוות זאת כך, אין לכך כל קשר לאמונה באל. בלי קשר לחובה שאתה מבצע או למה שאתה עושה, עליך לנסות להבין לאשורו באילו היבטים של דברי האל מדובר, וכן גם במחשבותיכם, בדעותיכם או בכוונותיכם השגויות, שכולם חלקים ממצבו של אדם. מה כולל מצבו של אדם? הוא כולל את נקודות המבט, העמדות, הכוונות וההשקפות של האנשים, וכן כמה פילוסופיות שטניות, לוגיקה וידע – וכל הדברים האלה, בקצרה, קשורים לאופני הפעולה ולשיטות הפעולה הרגילים של בני האדם וליחסם לאחרים. כאשר אדם ניצב בפני מצב, עליו לבחון תחילה מהי השקפתו – זהו הצעד הראשון. השלב השני הוא לבחון אם השקפה זו נכונה. כיצד, אם כן, יש לקבוע אם השקפתו נכונה או לא? היא נקבעת פעם אחת עם דברי האל, ופעם נוספת על פי העקרונות של סוג המצב המדובר. לדוגמה, הסדרי העבודה, האינטרסים והכללים של בית האל, וכן דבריו המפורשים של האל – משתמשים בדברים האלה כדי לקבוע אם השקפה מסוימת נכונה. הם הסטנדרטים למדידה. האם אתם בוחנים את השקפותיכם כאשר אתם מתמודדים עם מצב? לא משנה אם אתה יכול באמת לזהות אותן או לא, הצעד הראשון הוא, שאתה חייב ליישם בפועל בדרך זו. לא משנה מה בני אדם עושים, לכולם יש השקפה מסוימת על כך. כיצד נוצרת השקפה זו? זהו האופן שבו אתה מבין את המצב, על מה אתה מבסס את נקודת המבט שלך, כיצד אתה מתכנן לטפל בו, ועל מה אתה מבסס את שיטת הטיפול שלך. כל אלה הם חלק מההשקפה שלך. לדוגמה, מה דעתך על השחיתות של המין האנושי? על מה מבוססת נקודת המבט שלך? מהי גישתך לנושא הזה? כל אלה נוגעים להשקפותיו של אדם בעניין. הדבר נכון גם לגבי השקפתו של אדם בעניין; ללא קשר לסיטואציה, לכל אחד יש השקפה מאחורי הגישה ושיטת הטיפול שלו בכל עניין. השקפה זו תנחה ותשלוט באופן שבו הוא יפעל. ומקורה של השקפה זו הוא שקובע אם היא נכונה או שגויה. לדוגמה, אם השקפתך מבוססת על פילוסופיה ולוגיקה שטניים, והכוונה מאחורי הדברים שאתה אומר היא לזכות בתהילה ובגאווה, לאפשר ליותר אנשים להכיר ולהבין אותך, לזכור ולאשר אותך, אזי זו נקודת המוצא שלך לנקיטת פעולה. אם יש לך כוונה שגויה כזו, אזי ההשקפות והשיטות שעולות ממנה בוודאי גם הן יהיו שגויות ובהחלט לא יעלו בקנה אחד עם האמת. כאשר אתה מחולל השקפות, גישות ושיטות שגויות, האם אתה יכול לזהות אותן? אם אתה יכול להעריך את צדקתן או טעותן, אתה עומד בתנאי בסיסי לריצוי כוונותיו של האל; אך זהו לא התנאי המוחלט. מהו התנאי המוחלט? כאשר אתה מעריך שהדעות שלך שגויות, כאשר יש לך כוונות שגויות ותוכניות ורצונות אישיים, מה אתה יכול לעשות כדי לא לפעול על פי השקפות שגויות אלה? הדבר דורש להרפות מהכוונות וההשקפות השגויות שלך, ובו בזמן, לחפש את האמת. כאשר תדע היטב שהשקפותיך אינן נכונות, שהן אינן תואמות לא את האמת ולא את כוונותיו של האל, ושהאל מתעב אותן, עליך למרוד בהן. מהי מטרת המרד בבשר? המטרה היא לעשות דברים בהתאם לכוונותיו של האל, לעשות דברים שתואמים את האמת, וכך להיות מסוגל ליישם את האמת בפועל. עם זאת, אם אינך מסוגל למרוד בהשקפותך השגויות, אינך יכול ליישם את האמת בפועל או להביא לידי ביטוי את מציאות-האמת; משמעות הדבר היא שמה שאתה מבין הוא רק דוקטרינה. הדברים שעליהם אתה מדבר לא יכולים לרסן את ההתנהגות שלך, להנחות את הפעולות שלך, או לתקן את ההשקפות השגויות שלך, מה שמוכיח עוד יותר שזו דוקטרינה בלבד. לכן, הצעד הראשון הוא לבחון את השקפותיך. הצעד השני הוא לאמוד את צדקתן של השקפות אלה: יש למרוד בהשקפות שגויות ולהיפטר מהן; יש לדבוק בהשקפות נכונות ולקיימן. היכן נמצא כעת הקושי מבחינתכם? מצד אחד, לעתים רחוקות מאוד אתם בוחנים את עצמכם, זה לא הרגל עבורכם. מצד שני, גם כשאתם בוחנים את עצמכם, אינכם יודעים אם הכוונות וההשקפות שלכם נכונות או לא. הן נראות לכם גם נכונות וגם לא נכונות, כך שבסופו של דבר אתם נותרים אובדי עצות ומבולבלים, ועושים דברים בדרך שלכם – זהו סוג אחד של מצב. אילו מצבים נוספים יש? (לפעמים אני אכן מזהה את כוונותיי ואת השקפותיי, ואני משתוקק למרוד בהן, אך איני יכול להתגבר על צביוני המושחת. לכן אני מתפשר, ממציא סיבות ותירוצים כדי להכיל את עצמי. ואז אני לא מצליח ליישם בפועל ומרגיש לאחר מכן חרטה.) זהו חוסר בלב כדי להתמסר לאמת ולאהוב אותה. אם לבו של אדם נושא אהבה גדולה לאמת, הוא יהיה מסוגל לעתים קרובות להתגבר על כמה מכוונותיו והשקפותיו השגויות, ויהיה מסוגל למרוד בהן. כמובן שיש כמה נסיבות מיוחדות שבהן לרוב האנשים קשה להתגבר. זה רגיל אם גם אתה לא מתגבר. אך אם רוב האנשים יכולים להתגבר, אבל לך הדבר קשה מאוד, מה זה מוכיח? זה מראה שאהבתך לאמת אינה גדולה, ושיישום האמת בפועל פשוט לא כל כך חשוב לך. מה חשוב לך? להתמיד בהשקפותיך שלך, להרגיע את עצמך, לספק את הרצונות שלך – אלה הדברים שחשובים לך. לעמוד בדרישותיו של האל, ליישם את האמת בפועל, לרצות את לבו של האל ולהתמסר לאל – אף אחד מאלה אינו חשוב בלבך. הדבר חושף את הכוונות הפנימיות שלך ואת ההשקפות שאחריהן אתה רודף.

ממה בעיקר מורכב מצבו של אדם? (כוונותיו, עמדותיו והשקפותיו.) מצבו כולל בעיקר את הדברים האלה. מהו הדבר הנפוץ ביותר במצבם של אנשים? הוא מופיע לעתים קרובות בלבם של אנשים כשהם נתקלים במשהו, וזהו דבר שהם יכולים לזהות באופן מודע במחשבותיהם – מה הייתם אומרים שזה? (כוונותיהם.) נכון. כוונות הן חלק ברור ממצבם של אנשים, ואחד הנפוצים ביותר; ברוב העניינים, לאנשים יש מחשבות וכוונות משלהם. כשמחשבות וכוונות כאלה מתרחשות, אנשים חושבים שהן לגיטימיות, אך רוב הזמן הן למען עצמם, למען גאוותם והאינטרסים שלהם, או כדי לכסות על משהו, או כדי לספק את עצמם בדרך כלשהי. בפעמים כאלה, עליך לבחון כיצד נוצרה הכוונה שלך ומדוע היא נוצרה. לדוגמה, בית האל מבקש ממך לעשות את עבודת טיהור הכנסייה, ויש אדם אחד שתמיד שטחי במילוי חובתו, הוא תמיד מחפש דרכים להשתמט. על פי עיקרון, אדם זה צריך להיות מטוהר, אבל לך יש יחסים טובים איתו. אז אילו סוגים של מחשבות וכוונות יתעוררו אצלך? איך תיישם בפועל? (אפעל על פי העדפותיי שלי.) ומה מייצר את ההעדפות האלה? כיוון שאדם זה היה טוב אליך או עשה דברים עבורך, יש לך רושם טוב עליו, ולכן כעת אתה רוצה להגן ולשמור עליו. האין זו השפעה של רגשות? יש לך רגשות כלפיו, ולכן אתה נוקט בגישה של "בעוד שלרשויות הגבוהות יש מדיניות, לתושבים יש את אמצעי הנגד שלהם". יש לך מוסר כפול. מצד אחד, אתה אומר לו: "אתה חייב להתאמץ קצת יותר כשאתה עושה דברים. תפסיק להיות שטחי, אתה צריך לסבול קצת קושי; זו חובתנו." ומצד שני, אתה משיב לעליון ואומר: "הוא השתנה לטובה, הוא יעיל יותר עכשיו כשהוא ממלא את חובתו." אך מה שאתה בעצם חושב הוא: "זה בגלל שפעלתי איתו. אם לא הייתי פועל איתו, הוא עדיין היה כפי שהיה." בראשך אתה תמיד חושב: "הוא נחמד אליי, אי אפשר להרחיק אותו!" איזה מצב הוא זה כשדברים כאלה הם בכוונתך? הדבר פוגע בעבודת הכנסייה על ידי הגנה על יחסים רגשיים אישיים. האם פעולה כזו עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת? והאם יש התמסרות בכך שאתה עושה זאת? (לא.) אין התמסרות; יש התנגדות בלבך. בדברים שקורים לך ובעבודה שאתה אמור לעשות, הרעיונות שלך מכילים שיפוטים סובייקטיביים, וכאן מעורבים גורמים רגשיים. אתה עושה דברים המבוססים על רגשות, ובכל זאת מאמין שאתה פועל ללא משוא פנים, שאתה נותן לאנשים הזדמנות להתחרט, ושאתה מעניק להם עזרה אוהבת; כך אתה עושה כרצונך, ולא כפי שהאל אומר. עבודה בדרך זו מפחיתה את איכותה, מפחיתה את האפקטיביות ופוגעת בעבודת הכנסייה – והכל תוצאה של פעולה על פי רגשות. אם אינך בוחן את עצמך, האם תצליח לזהות את הבעיה כאן? לעולם לא תצליח. אולי תדע שלא בסדר לפעול כך, שזהו חוסר בהתמסרות, אך אתה תחשוב על כך ותאמר לעצמך: "אני חייב לעזור לו באהבה, ואחרי שהוא יקבל עזרה והוא ישתפר, לא יהיה צורך להרחיק אותו. האם האל לא נותן לבני האדם הזדמנות להתחרט? האל אוהב אנשים, ולכן עליי לעזור לו באהבה, ועליי לעשות כפי שהאל מבקש." לאחר שתחשוב כך על הדברים האלה, תעשה דברים בדרכך. לאחר מכן, לבך יהיה רגוע; אתה תרגיש שאתה מיישם את האמת בפועל. במהלך התהליך הזה, האם יישמת בפועל על פי האמת, או שפעלת בהתאם להעדפות ולכוונות שלך? פעולותיך היו אך ורק בהתאם להעדפות ולכוונות שלך. לאורך כל התהליך, השתמשת במה שמכונה טוב לב ואהבה, וברגשות ופילוסופיות להתנהלות בעולם כדי להחליק דברים, וניסית ללכת על הגדר. זה נראה כאילו עזרת לאדם הזה באהבה, אך בלבך היית למעשה מוגבל על ידי רגשות – ומתוך פחד שהעליון והאדם יגלו, ניסית לזכות בהם בפשרה, כך שאף אחד לא ייעלב והעבודה תיעשה – וזה בדיוק כמו שהכופרים מנסים ללכת על הגדר. כיצד אלוהים מעריך בפועל את המצב הזה? הוא יסווג אותך כמי שאינו מתמסר לאמת, וכמי שמאמץ לעתים קרובות גישה בוחנת ואנליטית כלפי האמת וכלפי דרישותיו של האל. איזה תפקיד ממלאת כוונתך כשאתה ניגש לאמת ולדרישותיו של האל בשיטה הזו, וכשאתה מבצע את חובתך עם הגישה הזו? היא משמשת להגנה על האינטרסים שלך, על גאוותך ועל היחסים הבין-אישיים שלך ללא כל התחשבות בדרישותיו של האל, וללא כל השפעה חיובית על חובותיך או על עבודת הכנסייה. אדם כזה חי אך ורק על פי פילוסופיות להתנהלות בעולם. כל מה שהוא אומר ועושה נועד להגן על גאוותו, רגשותיו ויחסיו הבין-אישיים, אך אין לו התמסרות אמיתית לאמת ולאל, והוא גם לא עושה כל ניסיון להצהיר על הבעיות האלה או להודות באחריות עליהן. הוא לא חש שמץ של תוכחה עצמית ונשאר בור לחלוטין לגבי טבען של הבעיות. אם לאנשים אין לב ירא-אל, ואם בלבם אין מקום לאל, הם לעולם לא יוכלו לפעול על פי עיקרון בלי קשר לחובות שהם מבצעים או לבעיות שאיתן הם מתמודדים. אנשים החיים בתוך כוונותיהם ותשוקותיהם האנוכיות אינם מסוגלים להיכנס למציאות-האמת. מסיבה זו, אם הם נתקלים בבעיה והם לא בוחנים את כוונותיהם ולא יכולים לזהות היכן כוונותיהם שגויות, אלא הם משתמשים בכל מיני הצדקות כדי לייצר לעצמם שקרים ותירוצים, מה קורה בסופו של דבר? הם עושים עבודה טובה למדי בהגנה על האינטרסים שלהם, על גאוותם ועל היחסים הבין-אישיים שלהם, אך הם מאבדים את היחסים הרגילים שלהם עם האל. יש אנשים שמאמינים באל במשך זמן רב, אך כשהם מתבקשים לשתף על חלק מחוויותיהם האישיות, אין להם מה לומר, הם לא יכולים לחלוק שום עדות חווייתית בנוגע לשינוי בצביונם. מה הסיבה לכך? לעתים רחוקות מאוד הם בוחנים את עצמם, ורק לעתים רחוקות הם מיישמים בפועל על פי עקרונות-האמת. במקום זאת הם מעדיפים לצעוד בנתיב משלהם, לחיות בתוך צביון מושחת, ומעשיהם מונחים על ידי כוונותיהם, השקפותיהם, רצונותיהם ותוכניותיהם, ובה בעת הם נותרים ללא חרטה. הם מאמינים באל ומקשיבים לדבריו; הם מקבלים את האמת ומשתפים ומטיפים לה – אך מה הם בעצם מיישמים בפועל? הם מיישמים בפועל רק על פי כוונותיהם ודמיונותיהם, ולא על פי דרישותיו של האל. אם כן, מהי גישתם לדברי האל? כיצד הם מתייחסים לדרישותיו של האל? באיזה היבט של חוויית עבודתו של האל צריכים אנשים להיות מצפוניים ביותר? כיצד עליהם לחוות את דברי האל וליישם את האמת בפועל – זהו הנושא המכריע ביותר. אם מישהו, לאחר ששמע את דברי האל והאזין לדרשות, לא יישם אותם בפועל, האם הוא באמת מאמין באל? האם הוא באמת חווה את עבודתו? מדוע הוא לא מצפוני כשהוא צריך להיות מצפוני? מדוע הוא מפקפק באל ומטיל ספק בדבריו כשהוא צריך ליישם את האמת בפועל? "למה לאל יש את הדרישות האלה? האם הן עולות בקנה אחד עם דבריו? האם האל עדיין אוהב אם הוא מציב דרישות כאלה? הדרישות האלה לא נראות כמו משהו שהוא היה עושה, נכון? אני לא יכול לקבל את זה. דרישותיו של האל אינן מתחשבות והן מנוגדות במידה רבה לתפיסות ולדמיונות אנושיים." אמרו לי, האם אדם ששוקל עניינים באופן כזה יכול להיות מסוגל לקבל את האמת? (לא.) זו לא הגישה של קבלת האמת. לבחון את דרישותיו של האל ולגשת אליהן באמצעות הגישה הזו והכוונות האלה – האם זו פתיחה או סגירה של הלב בפני האל? (סגירה.) זו לא גישה של קבלה, אלא גישה של התנגדות. באשר לדרישותיו של האל, אנשים כאלה בוחנים תחילה, וחלקם אף לועגים: "האל לא מקיים אינטראקציה רבה עם האחים והאחיות של הכנסייה; הוא לא מכיר את ענייני הכנסייה. האם בית האל לא מטפל בדברים בצורה דוגמטית מדי? לא כך אנחנו עושים דברים. אנחנו עושים דברים בהתאם למצבם של האחים והאחיות, ונותנים להם הזדמנויות. וחוץ מזה, האל בהתגלמותו צריך להבין חולשה אנושית! אם הוא לא יתחשב, אנחנו נעשה זאת. יש דברים שהאל לא מתחשב בהם, אבל אנחנו נתחשב בהם". באיזו גישה הם נוקטים? זו גישה שמתנגדת, שופטת ומגנה. הם מעמידים את העניינים תחת בחינה ואז מטילים את השיפוט שלהם. ואיך הם שופטים? הם אומרים: "בכל מקרה, האל צודק, וזהו האל שבו אני מאמין, לא בבן אנוש. האל בוחן את עומק לבם של אנשים." מה זה אומר? (הם מכחישים את האל בהתגלמותו.) נכון. בלבם, הם מכחישים את המשיח, ורומזים שדברי המשיח לא בהכרח מייצגים את האל. בכל מקום שבו מעשיו ודבריו של המשיח סותרים את האינטרסים, הכוונות וההשקפות שלהם או מתנגשים בהם, הם מתכחשים לאל. "בכל מקרה, אני מאמין באל והאל צודק. הוא בוחן את עומק לבם של האנשים". מהן ההצהרות האלה? האם הן שיפוטיות? מה טיבן של אמירות אלה? (כפירה.) לדבר על אנשים מאחורי הגב זה שיפוטי. לדבר על האל מאחורי גבו זה לא רק שיפוטי; זוהי כפירה. האם אנשים שמסוגלים לכפור באל יכולים להיות מאמינים אמיתיים? האם הם אנשים עם מצפון והיגיון? האם הם אנשים שהאל יושיע? האנשים האלה הם אך ורק משרתיו של השטן, הם אנשים רעים, ויש לדחות ולסלק אותם.

האם בכנסיות קיימים ביטויים של הערות על האל ושיפוט על עבודתו? הם לא נפוצים אך הם בהחלט מתרחשים, כי בכל כנסייה יש כמה כופרים ואנשים רעים. כעת, בנסיבות ספציפיות, האם מצב כזה יכול להיווצר בלבם של אנשים שבאמת מאמינים באל? אם דברים כמו שיפוט, התנגדות וכפירה מתעוררים בכם, מהי תגובתכם הפנימית? האם אתם מסוגלים לתפוס את חומרת הבעיה? לדוגמה, נניח שמעולם לא התחתנת, אבל אתה נמצא בסביבה מתאימה ואתה פוגש בת זוג פוטנציאלית נחמדה שהיית רוצה להיפגש איתה. על אף שהבטחת בעבר לאל שתקדיש לו את כל חייך ושלא תחפש בת זוג, בלבך עדיין יש הרגשה טובה לגבי האישה הזו, ולכן אתה מחליט להיפגש איתה. אבל לאחר הפגישה אתה מגלה שקיימים מכשולים רבים ואתה מבין שלא מתאים להיפגש איתה, שהאל לא מאפשר זאת. אתה רוצה לוותר עליה אך אינך יכול להרפות, לכן אתה מתפלל לאל ומקלל את עצמך ומורד בעצמך, ובסופו של דבר אתם נפרדים. לאחר הפרידה, יש בך עוגמת נפש עצומה. זה רגיל. זוהי חולשתם הרגילה של בני אדם. אך אסור לך להתלונן על האל. האם רוב האנשים יכולים לעבור את החוויה הזו ולהיות מסוגלים לא להתלונן על האל? רובם לא יכולים והדבר משקף את יחסם לאמת ולאל. אילו מחשבות שגויות יכולות להיות לאדם עד כדי שהוא יתלונן על האל במצב כזה? (אם לא הייתי מאמין באל, הייתי יכול למצוא בת זוג.) האם מחשבה כזו היא בעיה גדולה? במידת מה, הוא לא רוצה להאמין באל, הוא רוצה לוותר. הוא חושב: "מדוע היה עליי לבחור בנתיב האמונה באל? לא להאמין באל יהיה נהדר, אוכל לעשות מה שאני רוצה. לא קל למצוא בת זוג כל כך מתאימה; אם אוותר עליה עכשיו, בקרוב אהיה מבוגר מדי מכדי שמישהי תרצה אותי. האם אסור לי לעולם לנסות שוב למצוא מישהי? האם כך תעבור עלי שארית חיי?" מחשבות שליליות ומחשבות חרטה מרימות את ראשן, אפילו עד לנקודה שבה האדם הזה לא רוצה להאמין יותר. אלה ביטויים של מרד באל ובגידה בו. אך זה לא הדבר החמור ביותר. אילו מחשבות חמורות יותר מזה? האם חוויתם דבר כזה? (לא.) די מסוכן לא לחוות זאת. מי שחווים דברים כאלה מסוגלים לראות בבירור היבטים מסוימים של עצמם. הם בטוחים יותר יחסית, אם כי אין בכך ערובה מוחלטת. הפיתוי העומד בפני אלה שאין להם חוויות כאלה אינו קל ערך. עליהם לעמוד על המשמר. כל מעידה בערנותם והם ייכנעו לפיתוי! יש אנשים שמהרהרים: "טוב להיוולד באחרית הימים ולהיבחר על ידי האל. יתר על כן, אני צעיר, ללא הסתבכויות משפחתיות, כך שאני חופשי למלא את חובותיי – זהו חסדו של האל. חבל רק שיש חיסרון אחד והוא, שגם אם אפגוש בת זוג מתאימה, לא אוכל להמשיך איתה או להתחתן איתה. אבל למה אני לא יכול לחפש בת זוג? האם נישואין הם חטא? האם אין הרבה אחים ואחיות עם בני זוג וילדים? והאם הם לא מאמינים באל? למה אסור לי לחפש בת זוג? אלוהים אינו צודק!" השיפוט שלהם את האל וחוסר שביעות רצונם ממנו מתגלים. הם מחליטים שזה כל מה שהאל עושה, שהכל בא מהאל, ולכן הם מתרעמים ופורקים עליו את תלונותיהם: "האל כל כך לא הוגן כלפיי! הוא כל כך לא מתחשב! אנשים אחרים יכולים להתחתן, למה אני לא יכול? אנשים אחרים יכולים להביא ילדים לעולם, למה אני לא יכול? האל נותן לאנשים אחרים את ההזדמנות הזאת, למה הוא לא נותן לי הזדמנות?" תלונות ושיפוטים עולים. באיזה מצב מדובר? (מצב של התנגדות). מצב של התנגדות, מורת רוח, הסתייגות. אין כל כוונה לקבל או להתמסר למה שהאל עושה; הם רק רוצים שהוא יעשה אחרת. אף על פי כן, הם עדיין מסתייגים מההחלטה להינשא מחשש שאם יתחתנו ויהיו להם הסתבכויות, הם לא יהיו חופשיים באותה מידה ולא יוכלו עוד לבצע היטב את חובתם, ובכך תימנע מהם אחר כך ישועה וכניסה למלכות השמיים. אם כך, מה הם יעשו עם חרטה כזאת? למעשה, זהו הנתיב שאתה בעצמך בוחר. האל מעניק לבני האדם בחירה חופשית. אתה יכול לבחור אם אתה רוצה למצוא בת זוג ולהתחתן או לחתור אל האמת והישועה. זוהי בחירה אישית לחלוטין; אם תבחר נכון או לא, אין לכך שום קשר לאל, אם כך מדוע אתה מתלונן עליו? מדוע אתה מתלונן ואומר שהוא לא צודק? מדוע יש לך כל כך הרבה תלונות? (כי האינטרסים שלי לא סופקו.) כאשר זה נוגע לאינטרסים שלך, אתה הופך להיות לא מרוצה בתוכך. אתה מרגיש שסבלת אובדן ולכן אתה מאשים את האל ואפילו מחפש סיבות לפרוק מעצמך. איזה מין צביון זה? (זדוני.) זהו זדון. להאשים את האל, להתלונן שהוא לא צודק ולהתלונן שסידוריו אינם מתאימים כל אימת שלא ניתן לספק את האינטרסים של האדם עצמו – זהו צביון זדוני ועיקש, שאינו אוהב את האמת. כיצד מצבים ומחשבות אלה מתעוררים אצל אנשים? אלמלא המצבים האלה, האם הדברים האלה עדיין היו עולים ומתגלים? (לא.) כשאינך מתמודד עם מצב כזה, האינטרסים הרלוונטיים שלך לא יתנגשו עם דרישותיו של האל והם לא ייפגעו בשום צורה, כך שתחשוב שאהבתך לאל ונהייתך אחריו טובות יותר וחזקות יותר משל כל אחד אחר. אך כאשר אתה ניצב בפני המצב הזה והאינטרסים שלך מעורבים, אינך יכול להרפות מהאינטרסים שלך ולכן אתה מתלונן על האל. מה ניתן להבין מסוגיה זו? מה גורם לאנשים להתלונן לעתים קרובות על האל ולשפוט אותו? (כאשר האינטרסים שלהם אינם מסופקים.) כשהדבר נוגע לאינטרסים שלהם, כשכוונותיהם, רצונותיהם ותוכניותיהם אינם ניתנים למימוש, אנשים מתנגדים, שופטים ומתלוננים על האל, ואף עלולים לנהוג בכפירה. למעשה, השיפוט עצמו הוא סוג של מצב של התנגדות; כפירה היא אפילו חמורה עוד יותר. כאשר האינטרסים שלהם נפגעים, ככל שהם חושבים על כך יותר, כך הם כועסים יותר, כך הם נעשים יותר לא מרוצים, ומרגישים שנעשה להם עוול. הם מתחילים להתנגד, ועם המחשבות האלה בראשם, תלונות זולגות משפתיהם והם מתחילים לשפוט. זהו סימן להתנגדות לאל.

מהם ביטויים מוחשיים להתנגדותו של אדם לאל? (לא לבצע את חובתו בהתמדה; להיות שטחי בביצוע חובתו.) זהו היבט אחד. בעבר, אדם זה יכול היה להקדיש שבעים או שמונים אחוזים מהאנרגיה שלו לביצוע חובתו ולהקדיש את עצמו לכל מה שהוא עושה, אך כעת יש לו מחשבות על האל והוא מרגיש שהוא לא מקבל את ברכותיו או את חסדו של האל על אף שהוא מבצע את חובתו. מלבד שיפוטו את האל כלא צודק, יש גם הסתייגות בלבו, ולכן הוא משקיע רק עשרה או עשרים אחוזים ממאמציו בעת ביצוע חובתו, והוא פועל באופן שטחי לחלוטין. זהו סוג של התנהגות מתנגדת, הנגרמת על ידי מצב מרדני. אילו עוד ביטויים קיימים? (נטישה מופקרת.) איך הדבר בא לידי ביטוי? לדוגמה, נניח שמישהו, כאשר הוא פעל כמנהיג קבוצה, היה נוהג להתעורר בשעה חמש בבוקר כדי להתפלל, לעסוק בהקדשות רוחניות ולהתכונן לכינוס של שמונה בבוקר. לאחר מכן הוא היה מקליט את התוכן לשיתוף בכינוס. הייתה לו גישה רצינית לביצוע חובה והוא התמסר לכך באופן מלא. אך לאחר שנגזם פעם אחת, הוא התחיל להרהר: "מה הטעם לקום מוקדם בבוקר? האל לא רואה זאת ואף אחד לא משבח אותי על כך. אין אף אדם אחד שאומר שאני עושה את חובתי נאמנה. חוץ מזה, תמיד גוזמים אותי למרות העבודה הקשה שלי. וגם לא קיבלתי את אישורו של האל; נראה שגם תגמולים עתידיים נמצאים כעת בסיכון." לכן, בכינוס הבא הוא לא מתכונן מראש ולא משתף בהתלהבות, והוא מפסיק לשמור הקלטות. איזו גישה זו? (חוסר אחריות.) הוא חסר אחריות ושטחי, ולא רוצה עוד להקדיש את כל לבו ומאודו. מדוע הוא מתנהג כך? יש משהו בתוכו שגורם לצרות. הוא מתנגד לאל ומתעמת איתו וחושב: "הגיזום שלך גרם לי לאי נוחות ולכן, כך בדיוק אני מתייחס אליך. נהגתי להקדיש את כל לבי ונפשי, אך האל לא אישר אותי. האל מתייחס לבני האדם שלא בצדק, ולכן לא אעשה עוד כמיטב יכולתי בביצוע חובתי!" איזה צביון זה? הבהמיות שלו מתגלה; בלבו, הוא מכחיש את צדקתו של האל, מכחיש שהאל בוחן את לבו הפנימי ביותר של האדם, מכחיש שהאל באמת אוהב את האדם, מכחיש את תמצית האל ומתייחס לאל אך ורק על סמך תפיסותיו שלו. אילו התנהגויות נובעות מהתייחסות כזו לאל? רשלנות, נטישה מופקרת וחוסר אחריות, כמו גם תלונות ואי הבנות. הוא אפילו יפיץ את תפיסותיו ויסית אחרים: "האמונה באל לא מבטיחה שתקבלו ברכות. ואיזה ברכות בכלל? מישהו ראה אותן? כולנו הולכים בדרכו של פאולוס; כמה מאיתנו יכולים להיות כמו פטרוס? בהצלחה לכם עם הפיכתכם למושלמים על ידי האל". מה הוא מפיץ? את שיפוטו ותפיסותיו לגבי האל, וכן גם את חוסר שביעות רצונו ממנו. מה טיבה של התנהגות זו? האם זוהי התעמתות? (כן.) מדוע הוא כל כך צריך להתעמת? מפני ההשקפות שלו אינן נכונות. הוא לא מבין כהלכה את יחסו של האל לאנשים, את דרישותיו מהם ואת גישתו כלפיהם – הוא חסר הבנה לגבי הדברים האלה. כשהאל פועל בו, הוא לא יכול לקבל ולהתמסר והוא גם לא יכול לחפש את האמת. מה נובע מכך, בסופו של דבר? התנגדות, שיפוט, גינוי וחילול הקודש. כל מי שיש לו צביון מושחת יפגין זאת באופן טבעי; ההבדל היחיד הוא באיזו מידה. בהחלט לא נכון שרק אנשים רעים מתנהגים כך. האם אתם מסכימים? (כן. כל מי שלא חותר אל האמת מתנהג כך.) נכון. אנשים שלא חותרים אל האמת ואנשים בעלי אנושיות ארסית מפגינים וחושפים את המאפיינים האלה בדרגות שונות. אלה שנחושים יותר בחתירה אל האמת, גם הם ייצרו מצבים חריגים כשקורה להם דבר מה לא רצוי, אך הם יכולים לשנות את עצמם על ידי תפילה, בחינת עצמם מול דברי האל וחיפוש האמת. לאחר שישנו את עצמם, תהיה חרטה שתאפשר להם להפסיק לא להבין את האל ולפתח התמסרות מסוימת. אף על פי שלעתים ההתמסרות הזו לא לגמרי טהורה, על אף שהיא מאולצת במידת מה, או שהיא נופלת במידת מה מהסטנדרט, כל עוד הם מוכנים להתמסר ויכולים ליישם בפועל אפילו מעט מהאמת, הם ישיגו בהדרגה בהירות לגבי כל היבטי האמת. אך אם אין לך שום רצון להתמסר, ואפילו לאחר שתבחן את עצמך ותבין את הבעיה הזו לא תחפש את האמת ולא תקבל אותה – קל וחומר אם לא תקבל את האופן שבו האל מתייחס אליך – יהיו צרות. אילו השלכות יהיו לדבר? אתה תשמיע תלונות, תחרוץ משפט באופן מופקר ותדבר ללא איפוק, ללא כל זכר ללב ירא-אל. במקרים קלים יותר, תתלונן בביתך ותנפץ כלי אוכל כדי לפרוק את כעסך. אתה תהיה מנוכר לאל ולא תהיה מוכן לבוא בפניו ולהתפלל. במקרים חמורים יותר, אתה תפיץ את השליליות ואת התפיסות שלך כשתראה את האחים והאחיות, ותגרום להפרעות ולשיבושים. אם עדיין לא תכה אז על חטא, סביר להניח שתעורר את זעמם, ואתה תורחק או תגורש מהכנסייה.

כשדברים שונים קורים לאנשים, יש להם כל מיני ביטויים שמראים את ההבדל בין אנושיות טובה לאנושות רעה. אם כן, מהם הקריטריונים למדידת אנושיות? כיצד יש למדוד מישהו כדי לדעת איזה מין אדם הוא, ואם הוא יכול להיוושע או לא? הדבר תלוי בשאלה אם הוא אוהב את האמת ואם הוא מסוגל לקבל את האמת וליישם אותה בפועל. לכל האנשים יש תפיסות ומרדנות בתוכם, לכולם יש טבע מושחת, ולכן הם ייתקלו במקרים שבהם מה שהאל מבקש מנוגד לאינטרסים שלהם, ויהיה עליהם לבחור – אלה דברים שכולם יחוו לעתים קרובות ואיש לא יוכל להימנע מהם. לכולם יהיו גם מקרים שבהם הם יפרשו את האל באופן שגוי ויהיו להם תפיסות לגבי האל, או שיהיו להם תלונות עליו והם יתנגדו או ימרדו בו – אך כיוון שלבני האדם יש גישות שונות כלפי האמת, האופן שבו הם ניגשים אליה שונה. יש אנשים שאף פעם לא מדברים על תפיסותיהם, אלא מחפשים את האמת ופותרים אותן בעצמם. מדוע הם לא מדברים עליהן? (יש להם לב ירא-אל.) נכון: יש להם לב ירא-אל. הם מפחדים שלדבריהם תהיה השפעה שלילית והם פשוט מנסים לפתור זאת בלבם, מבלי להשפיע על אף אחד אחר. כאשר הם נתקלים באחרים במצב דומה, הם משתמשים בחוויות שלהם כדי לעזור להם. זה אומר להיות טוב לב. אנשים טובי לב מתייחסים באהבה לאחרים, הם מוכנים לעזור לאחרים לפתור את הקשיים שלהם. יש להם עקרונות כשהם עושים דברים ועוזרים לאחרים, הם עוזרים לאחרים לפתור בעיות כדי להועיל להם והם לא אומרים דבר שאינו מועיל להם. זו אהבה. לאנשים כאלה יש לב ירא-אל, ומעשיהם חכמים ומבוססי עקרונות. אלה הם הקריטריונים למדידה אם אנושיותם של אנשים טובה או רעה. הם יודעים שדברים שליליים לא מועילים לאף אחד ושהדברים האלה ישפיעו על אחרים אם הם ידברו עליהם בקול רם, ולכן הם בוחרים להתפלל לאל בלבם ולחפש את האמת לפתרון. בלי קשר לסוג התפיסות שיש להם, הם מסוגלים לגשת אליהן ולטפל בהן עם לב מסור לאל, ואז להשיג הבנה של האמת ויכולת להתמסר לאל באופן מוחלט; בדרך זו, יהיו להם פחות ופחות תפיסות. אבל יש אנשים שאין להם שום היגיון. כשיש להם תפיסות, הם אוהבים לשתף אותן עם כל אחד ואחת. אבל זה לא פותר את הבעיה, וגורם לאחרים להיות בעלי תפיסות – והאם זה לא מזיק להם? יש אנשים שלא מספרים לאחים ולאחיות כשיש להם תפיסות; הם חוששים שאחרים יידעו שיש להם תפיסות וישתמשו בכך נגדם – אבל בבית, הם מדברים ללא נקיפות מצפון, הם אומרים מה שהם רוצים, ומתייחסים לכופרים במשפחתם כמו לאחים ולאחיות בכנסייה. הם לא מקדישים מחשבה לסוג ההשלכות שיהיו לכך. האם זו פעולה על פי עיקרון? לדוגמה, בין קרוביהם עשויים להיות כאלה שמאמינים באל וכאלה שלא, או כאלה שמאמינים למחצה וספקנים למחצה; כשיש להם תפיסות, הם מפיצים אותן בקרב בני משפחה, והתוצאה היא שכל האנשים האלה נגררים אחריהם ומתחילים להיות בעלי תפיסות ואי הבנות לגבי האל. תפיסות ואי הבנות מזיקות מטבען וברגע שהן מתפשטות, הדבר עלול להזיק לאנשים שלא מסוגלים לזהות את טיבן האמיתי. במיוחד אנשים מבולבלים עלולים להיות מבולבלים עוד יותר לאחר שהם שומעים אותן. רק מי שמבינים את האמת ויכולים לזהות אותן מסוגלים לדחות את הדברים השליליים האלה – דברים שהם תפיסות, שליליוּּת ואי הבנות – ולהיות מוגנים על ידי האל. רוב האנשים נעדרי שיעור קומה כזה. חלקם יכולים לחוש שהדברים האלה שגויים – וזה כשלעצמו די מרשים – אבל הם לא יכולים כלל לראות אותם כהוויתם. לכן, כשיש כאלה שמפיצים לעתים קרובות תפיסות ושליליוּת, הדברים השליליים האלה יפריעו לרוב האנשים ויגרמו להם להפוך לחלשים ושליליים. זה בטוח. לדברים שליליים ומתנגדים אלה יש כוח עצום להטעות ולפגוע במאמינים חדשים. על אלה שכבר יש להם בסיס, יש להם השפעה מועטה; לאחר זמן מה, כשאנשים כאלה יבינו את האמת, הם ישנו את הכיוון שלהם. אבל ברגע שמאמינים חדשים חסרי בסיס ישמעו את הדברים השליליים האלה, הם יהפכו בקלות לשליליים וחלשים; אלה שלא אוהבים את האמת אפילו ייסוגו ויפסיקו להאמין באל; האנשים הרעים האלה עשויים אפילו להפיץ תפיסות ולהפריע לעבודת הכנסייה. איזה מין אנשים הם אלה שמפיצים שליליות ותפיסות ללא נקיפות מצפון? כולם אנשים רעים, כולם שדים, וכולם ייחשפו ויסולקו. יש אנשים שאומרים: "אני לא מפיץ את הדברים האלה לזרים; אני רק מדבר עליהם בבית". בין אם אתה מדבר עליהם בחוץ או בבית, טבעו של העניין זהה. העובדה שאתה יכול לדבר עליהם בבית פירושה שיש לך תפיסות ואי הבנות לגבי האל. היכולת לומר את הדברים האלה מוכיחה שאתה לא מחפש את האמת או אוהב אותה. לא חיפשת את האמת כדי שהיא תעזור לך להפריך את התפיסות האלה, ואתה גם לא מתכוון לוותר עליהן, כך שלא משנה עם מי אתה מדבר, אופי הדיבור שלך נשאר זהה. ויש אנשים שמפיצים את תפיסותיהם בכל מקום שאליו הם הולכים, ולכל מי שהם פוגשים. לדוגמה, נניח שמישהו נשלח הביתה כי הוא גרם להפרעות ושיבושים בעת ביצועחובתו. כשהוא נשאל מדוע שלחו אותו הביתה, הוא עונה: "אני פשוט אדם כן באופן טבעי. אני אומר את מה שאני חושב. נכשלתי בלשוני ודיברתי על כמה מהדברים הרעים שנהגתי לעשות; כשהמנהיגים והעובדים שמעו על כך, הם תייגו אותי כאדם רע ושלחו אותי הביתה. כולכם צריכים ללמוד מניסיוני; אי אפשר לדבר בקלות ראש בבית האל. האל אומר להיות כנים, אבל אתם צריכים להתחשב בקהל שלכם. זה בסדר להיות כנים עם המשפחה שלכם, אבל נסו להיות כנים עם אנשים מבחוץ ותסבלו הפסדים. האם לא סבלתי הפסד בגלל זה? למדו מכך לקח". יש אנשים שלאחר שישמעו זאת, יהרהרו על כך: "דבר כזה קורה בבית האל? אני מניח שמוטב שכולנו נזהר בדברינו מעתה והלאה!" האם האנשים האלה לא מבולבלים? האל דיבר כל כך הרבה, אך לאחר שהם הקשיבו במשך יותר מעשור, הם לא זוכרים ולו משפט אחד – ואילו אדם רע אומר דבר אחד והם זוכרים אותו בבירור, נוטעים אותו בלבם, ולאחר מכן נעשים זהירים בדיבורם ובמעשיהם. הם הוטעו והורעלו. מדוע ניתן להרעיל אותם? במובן מסוים, איכותם ירודה והם מבולבלים מדי, אינם מסוגלים להבחין בדיבורם ובהתנהגותם של אנשים אחרים ואין להם עמדה משלהם. הם לא מבינים את האמת ולא מסוגלים לקיים אותה. במובן אחר, אין להם אמונה באל, ובאופן בסיסי והם לא מבינים את הדרך שבה הוא מתייחס לאנשים. בגלל כל זאת, אחרים יכולים להוליך אותם שולל. גם הם בהחלט לא אנשים טובים והם מסוגלים לאמץ את דברי השטן. אילו כוונות ומטרות יש לשד כשהוא מפיץ תפיסות? הוא רוצה שכולם יזדהו איתו. הוא היה שמח מאוד אם כולם היו מתלוננים על האל. האין זה מישהו שגורם להפרעות ושיבושים? האם הוא לא מחרחר צרות באופן עיוור? כיצד יש לטפל באנשים כאלה? האם צריך בכלל לומר זאת? לטהר אותם מיד מהכנסייה; אל תתנו להם להישאר אפילו עוד יום אחד. אנשים רעים כמותם שיישארו בבית האל רק יגרמו לאסון; הם סכנה נסתרת, פצצת זמן מתקתקת. דרך הפעולה הטובה ביותר היא לטהר אותם. תנו להם להאמין במה שהם רוצים להאמין מחוץ לכנסייה – אין לזה שום קשר לבית האל. אנשים כאלה הם החתרניים ביותר והם חסרי תקנה. אמרו לי, מי בבית האל הורחק אי פעם בגלל פליטת פה רגעית? מי נאלץ אי-פעם לעזוב בגלל היותו אדם כן ובעל הכרה גלויה בעצמו? בית האל עושה תמיד את עבודת טיהור הכנסייה, ומי הם אלה שמטוהרים? כל אותם אנשים רעים, צוררי משיח וחסרי אמונה, שבאופן עקבי אינם מבצעים את חובתם היטב, ואפילו עושים מעשים רעים וגורמים להפרעות. אף אדם מעולם לא סולק בגלל עבירה רגעית או בגלל גילוי רגעי של שחיתות, לא כל שכן טוהר משום שיישם את האמת בפועל כדי להיות אדם כן. זוהי עובדה ידועה. יש אנשים שאומרים: "מי שחותרים אל האמת הם מיעוט בכנסייה. אנשים שאינם חותרים אל האמת מהווים את הרוב. אם הרוב יסולק, מי יעבוד? אם הרוב היה מורחק, כמה אנשים היו יכולים להיוושע?" זו אינה דרך חשיבה נכונה. כפי שנאמר לפני זמן רב, "רבים הקרואים אך מעטים הנבחרים". הסיבה לכך שהאנשים שאוהבים את האמת הם כה מעטים היא שהמין האנושי מושחת באופן כה עמוק. האל לא רוצה מספר רב של אנשים, אלא אנשים מצויינים. אלה שנשארים בבית האל הם אלה שיכולים להקשיב ולהתמסר, שיכולים לשמור על עבודת בית האל; רובם אנשים שיכולים לקבל את האמת. יש אנשים שאיכותם ירודה והם אולי לא מבינים את האמת, אך הם מסוגלים להקשיב, להתמסר ולהימנע מעוולות, כך שאנשים כאלה עשויים להישאר לעבודה. אלה שמצליחים להישאר בין העובדים, כולם נאמנים. אין זה משנה כמה קשה הם עובדים, הם לא מתלוננים; הם אנשים שמקשיבים ומתמסרים. אלה שלא מקשיבים או מתמסרים, האם הם לא יגרמו להפרעות בלבד אם הם יישארו? גם אם הם עובדים קצת, הם תמיד זקוקים להשגחה; ברגע שלא משגיחים עליהם הם עלולים לבצע עוולות וליצור בעיות. עבודתם של אנשים כאלה גורמת יותר נזק מתועלת. יש לסלק עובדים כאלה אחרת תיגרם הפרעה לאנשיו הנבחרים של האל וכך גם לחיי הכנסייה. אם האנשים הרעים לא יסולקו מהכנסייה, לאנשיו הנבחרים של האל באמת ייגרם נזק והרס. לפיכך, הדרך היחידה להבטיח שאנשיו הנבחרים של האל יוכלו לחוות את חיי הכנסייה ללא הפרעה היא לסלק אנשים רעים; זו הדרך היחידה להבטיח שאנשיו הנבחרים של האל יעלו על דרך הישר של אמונה באל ויזכו לישועה. סילוק אנשים רעים תואם באופן מלא את כוונותיו של האל.

יש סוג של אדם שהוא אוהב וסובלני כלפי כולם ומוכן לעזור לכל אחד. הדבר היחיד שלא מעניין אותו הוא האמת. הוא תמיד מתנגד לאל וסותר אותו. הוא אויב מושבע של האל. איזה מין אדם זה? הוא חסר אמונה והוא שד. השדים הם אלה שסולדים מהאמת ושונאים אותה יותר מכולם. כל עוד יש דבר שקשור לאמת או למה שהאל אומר או דורש, לא רק שהם לא מקבלים זאת, אלא הם מטילים בכך ספק, הם מתנגדים לכך ומפיצים את תפיסותיהם לגבי הדבר. הם גם עושים דברים רבים שמזיקים לעבודת הכנסייה, והם אפילו זועקים בפומבי נגד האל כשהאינטרסים האישיים שלהם נפגעים. אנשים כאלה הם שדים; אנשים ששונאים את האמת ושונאים את האל. בטבעו של כל אדם יש צביון ששונא את האמת. לפיכך, בכל אחד יש תמצית של שנאת האל. ההבדל היחיד הוא היקף השנאה הזו, אם היא קלה או חמורה. יש אנשים שמסוגלים לעשות מעשים רעים כדי להתנגד לאל, בעוד שאחרים פשוט חושפים צביון מושחת או רגשות שליליים. אם כן, מדוע אנשים מסוימים מסוגלים לשנוא את האל? איזה תפקיד הם ממלאים? הם מסוגלים לשנוא את האל משום שיש להם צביון ששונא את האמת. להיות בעל צביון זה פירושו שהם שדים ואויביו של האל. מהו שד? שדים הם כל אלה ששונאים את האמת ושונאים את האל. האם ניתן להושיע שדים? בהחלט לא. בעוד שהאל מושיע את האנושות, אנשים רבים יקומו ויתנגדו לו ויפריעו לעבודת בית האל. אנשים כאלה הם שדים. ניתן לכנותם גם שדים חיים. בכנסיות בכל מקום, כל מי שמפריע לעבודת הכנסייה הוא שד חי. וכל מי שמתנהג ברודנות כלפי הכנסייה ואינו מקבל את האמת בשום מידה הוא שד חי. לכן, אם אתם מזהים נכון אילו אנשים הם שדים חיים, עליכם לפעול במהירות כדי לטהר אותם. אם יש אנשים שהתנהגותם טובה מאוד בדרך כלל אך לעתים מצבם רע, או ששיעור קומתם נמוך מדי והם אינם מבינים את האמת, והם עושים משהו שגורם להפרעות ושיבושים אך זה לא הרגל שלהם והם לא אנשים כאלה מטבעם, אזי הם יכולים להישאר. אנושיותם של אנשים מסוימים אינה טובה במיוחד; אם מישהו פוגע בהם, הם לעולם לא ירפו מזה. הם יתווכחו עם אותו אדם בלי סוף ולא יגלו רחמים כאשר הם ירגישו שהם צודקים. עם זאת, לאנשים האלה יש מעלה אחת: שהם מוכנים לעבוד ולשאת קשיים. אנשים כאלה יכולים להישאר לעת עתה. אם האנשים האלה עושים מעשים רעים ומפריעים לעבודת הכנסייה לעתים קרובות, הרי שהם שייכים לשדים ולשטן ובשום אופן לא ניתן להושיע אותם. הדבר בטוח במאה אחוז. יש להרחיק מהכנסייה אנשים מסוג זה; בשום אופן אסור לאפשר להם להישאר. מדוע צריך להרחיק אותם? על סמך מה הם יורחקו? חלקם יורחקו כדי לתת להם הזדמנות להכות על חטא, כדי ללמד אותם לקח; אחרים יורחקו משום שטבעם הוצג כהוויתו, ולא ניתן להושיע אותם. אם כך, אתה מבין שאנשים פשוט שונים זה מזה. יש כאלה שהורחקו, ולמרות השליליות הקיצונית שלהם ועל אף לבם החשוך לא נטשו את חובתם והמשיכו לבצע אותה – הם לא במצב הדומה לאנשים שכלל לא עושים את חובתם לאחר שהורחקו, והנתיבים שבהם הם הולכים אינם זהים. מהו מצבם הפנימי של אלה שממשיכים לבצע את חובתם לאחר שהורחקו? אחר מה הם חותרים? הדבר שונה מאלה שאינם מבצעים את חובתם. אם אינכם יכולים להבחין בכך, פירוש הדבר שאיכותכם ירודה, חסרה לכם הבנה רוחנית ואינכם יכולים לעשות את עבודת הכנסייה. אם אתם יכולים לראות את ההבדל, תתייחסו אליהם באופן אחר. היכן טמון ההבדל בין שני סוגי האנשים הללו? מה ההבדל בנתיבים בהם הם הולכים? מה ההבדל בגישתם לביצוע חובה? האם אתם יכולים להבחין בדברים האלה? (יש אנשים שיכולים להמשיך לבצע חובות מסוימות לאחר שהורחקו, והדבר מעיד על כך שעדיין יש להם מצפון מסוים. אולי הם גם מרגישים שהם כבר לא יכולים להיוושע, אבל הם חושבים: "אני מאמין באל. אני בטוח שהאל הזה הוא הבורא. על אף שהכנסייה הרחיקה אותי, אני עדיין חייב להאמין באל. אני עדיין יציר בריאה ואני מכיר בבורא שלי". עדיין יש להם מעט מצפון שפועל בתוכם. אם הם לא היו מבצעים את חובתם לאחר שהורחקו, ואפילו לא היו מאמינים עוד באל, הם היו מסגירים את עצמם כחסרי אמונה.) מי רוצה לדבר עכשיו? (ייתכן שיש אנשים שיכולים להמשיך לבצע את חובתם לאחר שהורחקו, מפני שבלבם הם כבר מבינים שהם חייבים לאל על הדברים שעשו בעבר והם רוצים לתקן זאת. אך אם מישהו מפסיק לבצע את חובתו לאחר שהורחק, הדבר מוכיח שהוא לא ביצע את חובתו כדי לרצות את האל, אלא ניסה לעשות עסקאות עם האל בתקווה לקבל ברכות. ולאחר שנקבע שהוא לא יקבל ברכות, הוא לא ראה צורך להמשיך לבצע את חובתו ולכן הוא הפסיק לעבוד.) מבין שני סוגי האנשים האלה, למי מהם יש מעט מצפון? (לאנשים שעדיין עושים את חובתם לאחר שהורחקו.) לסוג האדם שממשיך לבצע את חובתו עדיין יש מצפון מסוים ונקודת מוצא להיותו אדם. כבן אנוש, בלי קשר לאופן שבו האל מתייחס אליו ואם האל רוצה בו, הוא עדיין יציר בריאה של האל. הוא לא יכול להימלט מידו של האל. לכל מקום אליו הוא הולך, הוא עדיין יציר בריאה ולכן עליו להמשיך לבצע את חובתו. הדבר יראה שיש לו מצפון ונקודת מוצא להיות אדם. יתר על כן, אין זה משנה לאן הוא הולך, לכל הפחות הוא יכול להודות שהוא מאמין באל ומכיר בקיומו. אמונה זו בליבו היא המאפשרת לו לבצע את חובתו. לאדם כזה באמת יש אמונה מסוימת, והוא עשוי להיות מסוגל להכות על חטא. באשר לאנשים שמפסיקים לבצע את חובתם לאחר שהורחקו, מה שהם חושבים הוא: "אם האל לא רוצה אותי, לא אאמין עוד באל. האמונה שלי ממילא חסרת תועלת." הם מפסיקים להאמין והם מכחישים את קיומו של האל, ואפילו זונחים את נקודת המוצא שלהם להיותם אנשים, ושוללים את כל מה שעשו בעבר. אלה אנשים חסרי מצפון והיגיון, וכאן טמון ההבדל בין שני הסוגים האלה. אמרו לי, האם האל יודע זאת? הוא יודע את כל זאת היטב. הוא ברא את כל הדברים, הוא יכול לבחון את כל הדברים והוא ריבון על כולם. אותם אנשים חסרי אמונה ומצפון חושבים: "איפה האל? איך זה שאני לא רואה אותו? אז למי אכפת אם הכנסייה הרחיקה אותי? אני יכול לחיות באותה מידה בכל מקום שאליו אני הולך. אתה חושב שאני לא יכול להמשיך לחיות רק בגלל שעזבתי אותך? בזכות זה שאיני מבצע את חובותיי יש לי עוד יותר חופש!" זו הגישה שלהם, שחושפת אותם כחסרי אמונה, והיא מוכיחה שהיה זה נכון להרחיק אותם. יש להרחיק אנשים חסרי אמונה כאלה – ברוך שפטרנו מהם. אנשים שיש להם אמונה באל מגיבים אחרת אם מרחיקים אותם. לדוגמה, יש אנשים שלאחר שהורחקו יאמרו: "אני לא יכול לחיות בלי לבצע את חובתי. אני לא יכול לחיות בלי להאמין באל. אני לא יכול להמשיך בלי האל. לא משנה לאן אלך, אני בידיו של האל". וכך הם ממשיכים לבצע את חובתם. לא אמונה עיוורת או טיפשות מובילות אותם לבחירה זו; הם יכולים לבצע כך את חובתם משום שהם נשלטים על ידי מחשבות אלה. גם להם יש טרוניות ותפיסות וכמה תלונות, אך מדוע הם עדיין יכולים לבצע את חובתם? מפני שעדיין יש מצפון מסוים שפועל בתוך האנושיות שלהם. אלה שאין להם מצפון יכולים להימנע מביצוע חובתם ומאמונה באל. זהו ההבדל. אנשים אכן שונים זה מזה; קיימים הבדלים בין כולם. ברגעים מכריעים, השאלה אם למישהו יש מצפון והיגיון או לא, יכולה לקבוע ולהשפיע על כל כך הרבה דברים.

זה עתה שיתפתי על הכוונות במצבו של אדם. בהמשך אשתף על נקודת מבט וגישה. בין אם מדובר בהיבט של טרמינולוגיה או בהיבט של האמת, מעורבים כאן פרטים רבים; אין זה פשוט כמו מילים או משפטים שנאמרים על פני השטח. אם תגביל את הבנתך למילה, למושג, או למשמעות המילולית של כמה משפטים, יהיה זה תמיד רק סוג של דוקטרינה. אך אם תשלב ותשווה את הביטויים או המשפטים המילוליים האלה למצבים ממשיים ולרעיונות, להשקפות או לשיטות שאנשים חושפים בחייהם האמיתיים, תוכל לגלות רבות מהבעיות שלך. יש בעיות שסותרות את האמת. יש אחרות שנראה שהן עולות בקנה אחד עם דוקטרינה, נראה שהן תואמות לתקנות ולרעיונות ולשיטות אנושיים, אך למעשה הן לא תואמות לאמת או לכוונותיו של האל. לדוגמה, חלק מההשקפות ונקודות המבט שיש לאנשים תואמות רק לתפיסות ולדמיונות אנושיים, אך לא לעקרונות-האמת. אם לא ימדדו אותן ויבחינו ביניהן על פי דברי האל, הן יהיו מקובלות בקרב אנשים. אך כאשר מחשבות והשקפות אנושיות נבדקות מול דברי האל, הן הופכות לדברים מופרכים, הן הופכות לדברים שליליים. אילו בעיות נוספות גיליתם? (אלוהים, אני חושב על רעיונות והשקפות מהתרבות המסורתית כמו "לכבד אב ואם" ו"להיות אישה טובה ואם אוהבת", שאנשים רואים בהם רעיונות והשקפות צודקים וראויים, אך מנקודת מבט של האמת, הם לא תואמים את האמת.) הם לא תואמים את האמת. משמעות הדבר היא שהם פועלים נגד רצונותיו של האל. לדוגמה, יש אנשים שיכולים להפגין מסירות להוריהם, או אישה יכולה להיות רעיה טובה ואם אוהבת – במונחים של התנהגותם וביצועיהם, לא נראה שיש כאן בעיה; אך האם הם יכולים להתמסר לאל? האם הם יכולים לקבל את האמת? עצם הצגת שתי ההתנהגויות האלה כלפי חוץ אינה בעיה; אך במונחים של הערכת מהות טבעם, האם יש בהם התמסרות כלשהי באופן התייחסותם לאל? האם הם מסוגלים לקבל את האמת? אם יש בעיות בשני ההיבטים האלה, האם הם יוכלו לזכות בישועה? בוודאי שלא. לכן, למרות ששתי ההתנהגויות האלה נראות כמעלות טובות, הן לא יכולות לייצג את תמציתו של אדם. אין זה משנה עד כמה מישהו מכבד את הוריו או מישהי רעיה טובה ואם אוהבת למראית עין, אין פירוש הדבר שהם מתמסרים לאל, לא כל שכן שהם השתחררו מהשפעת השטן. אין שום קשר בין שתי המעלות האלה שלהם לבין האמת. לפיכך, מי שיש לו את שתי המעלות האלה הוא בהחלט לא אדם שהאל יאשר, והוא לא עומד בסטנדרט של אדם צדיק. לבם של בני אדם מושחתים מלא בפילוסופיות של השטן. הם כולם אוהבים לקבל שבחים ואישורים מאחרים. כולם אוהבים לשמור על היחסים הבין-אישיים שלהם כדי להגן על עצמם. כולם אוהבים להתבלט ולהתרברב כדי לגרום לאחרים להעריץ אותם. חיים המבוססים על פילוסופיות שטניות אלה מתחילים מנקודת מוצא מסוימת. מהי המטרה שנקודת מוצא זו שואפת להשיג? (לגרום לאנשים לשבח אותם כאנשים טובים ולומר שהם אוהבים ומתחשבים, כדי שאנשים יתמכו בהם ויאשרו אותם.) לאנשים החיים על פי הפילוסופיות של השטן יש סוג של תפיסה ודמיון: "הטובים מתוגמלים" ו"לטובים יש חיים שלווים". עם זאת, אף אחד לא יכול לומר בבירור מה המשמעות של "הטובים מתוגמלים" ו"לטובים יש חיים שלווים". להיפך, כשרואים שאנשים טובים לא חיים זמן רב בעוד שאנשים רעים כן חיים זמן רב, אף אחד לא יכול לתפוס באמת את שורש הסיבה למצב העניינים הזה. אך יש כלל אחד מקובל בקרב האנשים שנשאר קבוע: "הטוב משולם בטוב, והרע ברע". האל גומל לכל אדם על סמך מעשיו. האל קבע זאת מראש ואיש לא יכול לשנות זאת, אך לא רבים מכירים בכך. אם כן, האם קל לאנשים להשתנות כשהם חיים על פי פילוסופיות שטניות? (לא.) מדוע לא? (פילוסופיות אלה הפכו לחוק ההישרדות שלהם. בלי לחפש את האמת ובלי יכולת להבחין בתפיסות האלה, קשה להשתנות.) זה לא כל כך פשוט. למעשה, כשאתה מתמודד עם מצבים עם כוונות ופעולות כאלה, אם אתה אומר שאתה לא מרגיש כלום, זה לא בסדר. עבור כופרים, לא להרגיש שום דבר זה נורמלי מכיוון שהם חיים לחלוטין על פי פילוסופיות וחוקים שטניים. הם מחשיבים את הדברים האלה כבעלי ערך והם לא חושבים שהם טועים. כולכם מאמינים באל במשך זמן כה רב והקשבתם לכל כך הרבה דרשות; עמוק בתוככם, צריכה להיות לכם הערכה של הדברים האלה. האם הם צודקים או טועים? עליכם להיות מסוגלים להכיר בכך שהדברים האלה שגויים; הגישה שלכם כלפיהם צריכה להיות מנוגדת, לא חיובית. אם כך, מדוע אינכם יכולים להרפות מהם למרות שאתם יודעים היטב שהם שגויים? היכן טמונה הבעיה? (אנחנו יותר מדי אנוכיים ומתועבים, ולא מוכנים למרוד בבשר. כשאנחנו נתקלים במשהו, אנחנו לא חושבים לרצות את האל ולא מתחשבים באינטרסים של בית האל, אלא מתחשבים רק באינטרסים שלנו. איננו יכולים למרוד בכוונותינו הפנימיות.) לא מוכנים למרוד בבשר – זהו היבט אחד. כשמדובר באינטרסים מרכזיים, אתה מרגיש מצוקה ואתה מיוסר, ואינך יכול להרפות. אם כך, באינטראקציות הבין-אישיות של חיי היומיום שלכם, שאינן כרוכות באינטרסים מרכזיים, האם בחנתם אי פעם את הפילוסופיות והחוקים השטניים הללו? האם חיפשתם את האמת כדי לפתור אותם? האם השתניתם בכלל? (יש דברים שאני בוחן, ואת מה שאני מזהה, אני מנסה לשנות. אבל לעתים קרובות אני לא מתייחס אליהם כאל עניין רציני ולא בוחן אותם). אם כך, לא קל להשתנות. כל תנועה, כל מילה ופעולה שלך, אפילו מבטיך, כולם גילויים של צביון מושחת, כולם נשלטים על ידי צביון מושחת. אם עדיין אינך מחפש את האמת כדי לפתור את הבעיות האלה, יהיה לך קשה מאוד לקבל ישועה. אם אתה חושב שנדרשים מאמץ ואנרגיה אדירים כדי למרוד בבשר, כאילו הדבר דורש ממך לפצל את אישיותך לשניים, אתה בצרות; לא יהיה קל לשנות זאת. אם תוכל לבחון את עצמך ולחפש את האמת – החל מחיי היומיום, בכל מילה ומעשה שלך, ובמיוחד בעניינים הנוגעים לתהילה, רווח ומעמד – ואם תוכל למרוד בבשרך, תוכל לבצע כמה שינויים. כולכם מתקשים לזנוח את הפילוסופיות והחוקים האלה של השטן; אם כך, בחיי היומיום שלכם, האם חל שינוי אמיתי כלשהו בהשקפות, בהתנהגויות ובפעולות האלה שאינן תואמות את האמת? (לפעמים כשאני מדבר או פועל, אני מזהה שיש לי כוונות שגויות ואני רוצה לתקן אותן. לאחר שאני מתפלל, אני מבין את כוונותיו של האל ויכול ליישם אותן בפועל, אך לאחר שאני עושה זאת אני מגלה שלמעשה, הכוונות מאחורי מעשיי לא נפתרו, אלא רק השיטות החיצוניות שלי השתנו. לדוגמה, אם אשקר כדי להגן על האינטרסים שלי, לאחר שאבין זאת, אמרוד מיד בבשר, אפתח ואחשוף את עצמי בפני אחרים, ואומר: "כשדיברתי זה עתה כוונתי לא הייתה נכונה. הייתי ערמומי". אבל בפעם הבאה שאתקל במצב דומה, הכוונה הזו עדיין תפעיל את שליטתה עליי ואני ארצה להגן על האינטרסים שלי ולשקר. נראה שכוונה זו מושרשת בי כל כך עמוק; היא מתעוררת בלבי שוב ושוב.) אם כן, מאין מגיעה הכוונה הזו לספק את האינטרסים שלך? זהו תוצר של צביונך המושחת. הכוונות שנוצרות על ידי צביונות מושחתים שונים הן שונות בטבען. חלקן מרושעות מטבען, חלקן אכזריות, חלקן מופרכות, חלקן מגוחכות וחלקן כוונות עיקשות. לכל אחת מהן טבע משלה. לפיכך, נורמלי מאוד שאותה כוונה תיווצר במצבים שונים, משום שהצביון המושחת שבתוכך אינו משתנה. אם הצביון האחד הזה היה יכול לייצר כוונות שונות במצבים שונים, הדבר היה גורם לאנשים כל כך הרבה צרות ומביא אותם לידי תחושת כאוס! אפילו רק סוג אחד של כוונה יכול להיות קשה לפתרון ולחייב תקופה ארוכה של שינוי; אם צביון אחד היה מייצר סוגים רבים של כוונות, היה קשה עוד יותר לשנות זאת. עליך לעבוד באופן קבוע על סוג אחד של כוונה, לטפל בה ולפתור אותה במצבים שונים ובנסיבות שונות, ובין אנשים, אירועים ודברים שונים. זהו מאבק בהיבט אחד של צביון מושחת. יש אנשים שמפתחים חרדה ואפילו מסיקים שהם לא מסוגלים להשתנות לאחר שהפסידו בכמה קרבות. אין זה מועיל להיות חרד; לא ניתן לשנות צביון מושחת בן-רגע. אתה עשוי לחשוב שמרד בבשר פעם או פעמיים אמור להביא לשינויים מסוימים, אך מאוחר יותר תגלה שאתה עדיין תמיד חושף צביון מושחת, ואינך מבין מדוע. הדבר מצביע על כך שחסרה לך הבנה של תהליך שינוי הצביון. שינוי צביון אינו עניין פשוט. לא תוכל להסתפק בהבנה רדודה מדי של האמת. כאשר תכיר באמת במהות צביונך המושחת תוכל למרוד בו לחלוטין. אם תיישם בפועל כפי שאתה עושה זאת כעת, על אף שעדיין תחשוף את צביונך המושחת כאשר תיתקל במצבים, לא ניתן להכחיש שכבר השתנית. לכל הפחות, צביונך המושחת חושף את עצמו פחות, ויש לך הרבה פחות כוונות וזיופים. אינך מדבר כעת באותה צביעות וחוסר יושר; במקום זאת, אתה מדבר לעתים קרובות מלבך ואומר את האמת. הדבר מצביע על כך שכבר השתנית. אבל אתה עשוי לחשוב: "חל שינוי רק ביישום שלי בפועל ובשיטות שלי. כוונותיי נותרו ללא שינוי, כך שלא באמת השתניתי, נכון? האם זה אומר שאינני ראוי לישועה?" האם המחשבות האלה נכונות? (לא.) אלה מחשבות מעוותות. שינוי צביונכם דורש התנסות בתהליכים רבים; נכון שקודם ישתנו היישום שלך בפועל והשיטות שלך. באשר לכוונותיהם הפנימיות של אנשים, ניתן לשנות אותן רק על ידי חיפוש האמת כדי לפתור אותן. היכולת להשתנות במונחים של יישום בפועל ושיטה מוכיחה שאדם התחיל להשתנות. אם תתמיד בחיפוש האמת כדי לפתור את כוונותיך האנושיות ואת הזיופים שלך, צביונך המושחת יחשוף את עצמו פחות ופחות. אם למדת להכיר את האל, אם יש לך לב ירא-אל ואתה יכול להתמסר לאל, הדבר מוכיח שצביון חייך כבר עבר שינוי. זו הדרך הנכונה להסתכל על הדברים. אם הדרך שבה אתה מיישם בפועל נכונה, ואתה מסוגל ליישם את האמת בפועל ולפעול על פי עיקרון כלשהו, פירוש הדבר שכבר השתנית. טעות היא להאמין שלא השתנית כלל רק משום שלפעמים אתה עדיין חושף את שחיתותך. אתה עשוי לומר: "אז מדוע הבעיה הישנה שלי של חשיפת שחיתות עדיין חוזרת? זה מוכיח שלא השתניתי". זו הדרך הלא נכונה להסתכל על הדברים. הבעיה של חשיפת שחיתות לא יכולה להיפתר באופן יסודי לאחר שנים ספורות של ניסיון. נדרשת התמדה ארוכת טווח ביישום האמת בפועל כדי לפתור אותה ביסודיות. צמצום בגילויי השחיתות שלך מספיק כדי להוכיח שכבר חל בך שינוי; האמירה שלא היה שום שינוי כלל אינה עולה בקנה אחד עם המצב בפועל. הדבר צריך להיות ברור בלבכם, אסור שתהיה לכם הבנה מעוותת. השגת ישועה על ידי חוויית עבודתו של האל היא מאמץ ארוך טווח שבשום אופן לא ניתן להשיג בשנים ספורות בלבד. אתה חייב להיות מודע לכך.

זה עתה שיתפנו על נקודות מבט, כוונות וגישות. נקודות מבט קובעות גישות, נכון? אכן, נקודות מבט והשקפות קובעות את גישותיהם של אנשים. באופן דומה, נקודת המבט שלך כאשר אתה נתקל בנסיבות או במצבים מסוימים תלויה במקום שבו אתה עומד. אם אינך עומד לצד האל אלא לצדו של האדם ומבקש לשמור על היחסים הבין-אישיים שלך, כל השקפותיך ושיטותיך ישמשו ללא ספק להגנה על האינטרסים והגאווה שלך ולהבטחתם, וכדי להשאיר לעצמך דרך מילוט. אך אם נקודת המבט שלך היא להגן על האינטרסים של בית האל, לבצע את חובתך היטב ולממש את נאמנותך, גישתך תהיה ליישם בפועל על פי האמת בכל מצב, למלא היטב את חובתך, לממש נאמנות ואת מה שהאל מטיל עליך – כל המרכיבים האלה מתואמים. בשיתוף שלכם יחד, אם אינכם משתפים על הדוקטרינות ששמעתם או זכרתם, או על התיאוריות הרוחניות שתפסתם, אלא במקום זאת מסוגלים לשתף על המצב שלכם לאחרונה, על הדרכים שבהן השקפותיכם ונקודות המבט שלכם על אירוע כלשהו השתנו ונודעו לכם תגליות והבנות חדשות, או על דברים בכם שמנוגדים לדרישותיו של האל ולאמת, אזי במקרים כאלה, כשתהיו מסוגלים לשתף דברים כאלה, תהיו בעלי שיעור קומה. אם מעולם לא בחנתם היבט כלשהו של השקפותיכם, של נקודות המבט שלכם, ושל כוונותיכם ומחשבותיכם, או אם לאחר שבחנתם אותן אינכם יודעים אם הן נכונות או שגויות, והאופן שבו אתם מסבירים אותן מבולבל, עם מה הייתם משקים אחרים אם הייתם פועלים כמנהיג בכנסייה? (מילים ודוקטרינות.) נראה לי שהייתם משקים אחרים לא רק במילים ובדוקטרינות, בתיאוריות רוחניות ובידע תיאולוגי, אלא אולי גם בהשקפותיכם המעוותות ובתפיסות ובשיפוטים האישיים שלכם על האל, ויותר מכך, בהשקפותיכם ובהבנותיכם החד-צדדיות על האל, בסתירה מוחלטת לדברי האל ולדרישותיו. ומה קורה לכל מי שמתחנכים תחת הנהגה כזו? הם מסוגלים לדבר רק על מילים ודוקטרינות. אילו האל היה רוצה לעשות בהם עבודה מסוימת של ניסיונות וטיהור, אי-התנגדותם לכך תהיה תוצאה משביעת רצון; הם לא יהיו מסוגלים להתייחס אליה כראוי, ולא כל שכן להתמסר לה באמת. מה זה מראה? זה מראה שמה שאתם מחדירים באחרים הוא תפיסות ודמיונות. אם אחרים לא הגבירו את הבנתם וצמצמו את אי-הבנתם את האל בשל מה שהשקיתם אותם ואיך שהנהגתם אותם, כיצד מילאתם את חובתכם? האם עשיתם זאת בצורה מספקת או לא מספקת? (לא מספקת.) האם אתם מסוגלים כעת לקבוע אילו חלקים מהעבודה שאתם עושים ואילו מהאמיתות שאתם משתפים עוזרים באמת ומביאים תועלת לאנשים, לא רק פותרים את השליליות שלהם, את תפיסותיהם ואי-הבנתם את האל, אלא גם מאפשרים להם הבנה אמיתית של האל ויחסים רגילים איתו? אם אתם יכולים להשיג תוצאות אלה בעבודתכם, אזי אתם מסוגלים לעשות עבודה מעשית ולבצע את חובתכם כראוי. אם אינכם מסוגלים לבצע את העבודה הזו, מה בדיוק אתם עושים בכנסייה? האם אתם מסוגלים לאמוד אילו חלקים מהעבודה שעשיתם ואילו מהדברים שאמרתם היו באמת מועילים ומחנכים לאנשיו הנבחרים של האל? האם העבודה שאתם מבצעים והדברים שאתם אומרים זהים למה שפאולוס עשה – רק מדברים על תיאוריה רוחנית, מעידים על עצמכם ומתרברבים – או שאולי הם אפילו מפורשים ודוחים יותר ממה שפאולוס אמר? האם אתם יכולים למדוד זאת? אם אתם באמת יכולים למדוד זאת, באמת התקדמתם. לדוגמה, לאדם שהאמין באל רק שנה או שנתיים עד כה, יש תפיסות ואי-הבנות לגבי האל שמשפיעות על ביצוע חובתו, ולכן אתה אומר לו בהתמדה: "עליך לאהוב את האל. אינך יכול להיות בלי לב שאוהב את האל. אתה צריך ללמוד איך להתמסר לאל, אסור שיהיו לך דרישות ורצונות אישיים". אך כאן לא טמונה הבעיה איתם; למעשה, הסיבה לכך היא שאדם שהאמין באל במשך שנים רבות גורש, והמאמין החדש לא תפס את תמציתו של האדם הזה ולכן הוא פיתח חששות לגבי האופן שבו בית האל טיפל בעניין. יש להם חששות, ולכן עליך לפתור את החששות האלה. זה לא שהם לא רוצים לבצע את חובתם, או שהם רוצים להשתמט או שהם לא יכולים לשאת קשיים, ובכל זאת אתה תמיד אומר להם: "אנשים צעירים צריכים להיות מסוגלים לשאת קשיים, להיות חרוצים ולהתמיד". המילים האלה נכונות אך הן לא מתאימות למצבו של האדם הזה, ולכן הוא נותר חסר השראה לאחר שהוא מקשיב. פתרון אי-הבנות לגבי האל לא יכול להיעשות רק על ידי אמירת כמה דוקטרינות; עליך להבין את העובדות ולהבהיר את שורש הבעיה. זה מה שמכונה לרדת לשורש העניין. רק על ידי הבנה מה באמת קורה וחיפוש האמת כדי לפתור את העניין ניתן באמת לפתור את הבעיה. אתה עשוי לחקור אותו: "איך אתה לא מבין? אילו אי-הבנות יש לך? האל כל כך טוב אליך ודואג לך כל כך, ואתה עדיין לא מבין אותו. אתה חסר מצפון!" אבל זה לא יכול לפתור את הבעיה; זו תוכחה והטפת מוסר, זה לא שיתוף האמת. אם כן, מה צריך לומר כדי באמת לשתף את האמת? (לעזור לו להאמין שהאל צודק. לומר: "גם אם אינך יכול לראות אדם שגורש כהווייתו, עליך להיות בעל לב מסור. כאשר תבין את האמת, תבין באופן טבעי את אותו אדם כהווייתו.") זו שיטה די טובה, זו השיטה הפשוטה ביותר; היא יכולה לפתור חלק מהבעיות גם אם היא לא מסבירה הכול. אמרו לי, מה אנשים חושבים בדרך כלל כשמתעוררות בהם אי-הבנות? מדוע הדבר גרם להם להרגיש רע? מפני שזה נגע באינטרסים שלהם; הם שמו את עצמם בנעליו של האדם האחר וחשבו כיצד זה יכול להשפיע עליהם: "הוא עדיין גורש, אפילו לאחר שהאמין באל במשך שנים כה רבות. אני לא מאמין באל זמן רב כמוהו; האם גם אותי האל לא ירצה?" אי-הבנה זו מתעוררת בהם. זוהי אי-הבנה של צביונו הצודק של האל ושל האופן שבו הוא מתייחס לאנשים. כיצד יש לפתור את שתי אי-ההבנות האלה לגבי האל? כשמישהו מפתח אי-הבנה לגבי האל, מה טבעה של אי-הבנה זו? האם זהו אישור לעבודתו של האל או הטלת ספק בה? (הטלת ספק בה.) האם הטלת הספק הזו נכונה או לא נכונה? קודם כל, היא לא נכונה. אם כך, האם הרציונליות שלך תאפשר לך לזהות שפיתחת אי-הבנה לגבי האל, ושסוג זה של התנהגותך, גישתך או מצבך אינם נכונים? אם יש לך רציונליות כזו, תהיה מסוגל להבין בבירור שאתה טועה ושהאל בהחלט צודק. עם הבסיס הזה, תוכל לקבל בקלות כל אמת שתשותף בהמשך. אך אם תחשוב באופן לא מודע: "מה שהאל עושה לא בהכרח נכון. לאל יש גם תחומים שבהם אנשים יכולים למצוא פגמים. גם האל עושה טעויות ומתייחס לאנשים בצורה לא הוגנת; חוסר ההתחשבות שלו באנשים אינו הוגן" – אם מחשבות אלה יכולות להתעורר בקרבך, האם פירוש הדבר שבאופן לא מודע אתה מאשר או מכחיש את מה שהאל עושה? (מכחיש.) אתה מכחיש את מה שהאל עושה. אם כן, האם אתה מאמין באופן לא מודע שאי-הבנתך את האל נכונה או שגויה? אם אתה מאמין באופן לא מודע שאתה צודק, זו בעיה, בעיה ששום כמות של שיתוף על היבט כלשהו של האמת לא תוכל לטפל בה. מבין שני סוגי ההשקפות הללו, שני הסוגים האלה של דפוסי חשיבה תת-מודעים, איזה סוג מציב אותך בעמדה של יציר בריאה, כזה שמכיר בכך שהבורא הוא הבורא, האדם הוא האדם והאל הוא האל? (הסוג הראשון.) והסוג השני? האם אדם בעל השקפה מהסוג השני יכול לקבל את העובדה שהאל הוא הבורא? (לא.) איך הדבר מתבטא? מה מסגיר אותו? אין לו גישה של אמונה, התמסרות וקבלה כלפי האל; במקום זאת, יש לו גישה שתמיד צופה, בוחנת ומנתחת. הוא מתייחס לכל מה שהאל עושה מעמדה של מעמד שווה עמו. לכן, כשהוא מגלה לפתע שהאל עשה משהו שלא תואם את תפיסותיו ודמיונותיו, הוא מעז לנסות להשיג דבר מה שבו הוא יוכל להשתמש נגד האל, ולשפוט ולגנות אותו. הוא לא מתייחס לאל כאל, אלא כאל אדם, הלא כן? הוא מעז לנסות להשיג משהו שהוא יוכל להשתמש בו נגד האל, למצוא בו דופי ולשפוט אותו – האם זהו דיבור מעמדה של יציר בריאה? (לא.) כשלמישהו יש אי-הבנות לגבי האל, עליו להבין שהדברים שהאל עושה הם בלתי נתפסים. כיציר בריאה, לאדם אין כל הצדקה או כשירות לבקר ולשפוט את האל. כשזה קורה, כיצד אתם צריכים לשתף עם אדם כזה? עליך לומר זאת: "יש לך אי הבנות לגבי האל וזהו דבר שגוי לכשעצמו. בלי קשר למה שהאל עשה שלא תאם את תפיסותיך, עליך להיות בעל לב ירא-אל. אם אינך יכול להבין משהו, אל תשפוט ותגנה באופן עיוור; עליך להתפלל לאל ולחפש את האמת. מפני שאנחנו אנשים, בני אדם מושחתים, ולעולם לא נוכל להפוך לאל. אפילו אם נקבל ונבין כל אמת שהאל ביטא, עדיין נהיה רק אנשים מושחתים, והאל תמיד יהיה האל. אפילו אם נשיג את האמת והאל יהפוך אותנו למושלמים, אם האל לא אוהב אותנו ורוצה להשמיד אותנו, עדיין אסור לנו לבוא בתלונות – לכך יציר בריאה צריך להתמסר. אם משהו כל כך קטן עדיין גורם לנו להיות בעלי תפיסות על האל ולשפוט אותו, הדבר רק מוכיח עד כמה אנו, בני האדם, מושחתים, גאוותנים, מרושעים וחסרי היגיון. קודם כל, מעולם לא הצבנו את עצמנו במצב של יציר בריאה, ואז התייחסנו בדרך זו לבורא; זו הייתה הטעות הראשונה. הטעות השנייה היא שאנחנו תמיד מתבוננים באל, חושבים איך להשיג משהו שנוכל להשתמש בו נגדו, ואז צופים, בוחנים ומנתחים – זה שגוי אפילו עוד יותר. לא רק שאיננו מאמינים באל ולא מקבלים את האמת או מתמסרים לה; אנחנו עומדים לצדו של השטן ופועלים כשותפיו לפשע, מאחדים איתו כוחות כדי לזעוק נגד האל, להתחרות בו ולהתעמת איתו – זה לא מה שיציר בריאה צריך לעשות. מה שהאל עושה כעת, בין אם אנשים חושבים שהדבר נכון או לא נכון, לא משנה לאיזה היבט של האמת הוא תואם או עד כמה הדבר תואם את טבעו הצודק של האל, שום דבר מזה לא קשור אלינו. אנחנו יצירי בריאה; מה צריכות להיות האחריות, החובות והמחויבויות שלנו? להתמסר ולקבל ללא תנאי. אם אנו מאמינים שאנחנו יצירי בריאה, שכל מה שהאל עושה הוא נכון, ואם עלינו לקבל זאת בין אם אנו מרגישים שזה מועיל, מקפח, מזיק או פוגע בנו, אזי זה נקרא התמסרות, זה נקרא להיות בעל לב ירא-אל. כך צריך להיראות יציר בריאה אמיתי. איך אנחנו בהשוואה לאברהם, לאיוב, לפטרוס? אנחנו נופלים מהם בהרבה. אם אנחנו מדברים על כישורים, אין לנו שום כישורים לדבר אל האל, אין לנו כישורים לאי הבנות לגבי האל, ואין לנו כישורים להעריך או לשפוט אפילו דבר אחד שהאל עושה." כמובן שאנשים לא ייהנו לשמוע שאין להם אף אחד מהכישורים האלה, אבל זה מה שאתם חייבים לומר לאנשים מושחתים, משום שלא ניתן לדבר איתם בהיגיון. להעז לדבר עם הבורא על כישורים והצדקות – האין זו גאוותנות וצדקנות ואטימות להיגיון? לכן, רק על ידי דיבור באופן כה בוטה הם יכולים להבין; שיתוף כזה יכול לפתור כמה בעיות.

אלה שמתמסרים לאל באמת ובתמים ומקבלים את האמת באמת ובתמים, אל להם לפתח אי-הבנות לגבי האל, ואל להם לייחס את הערכתם או את שיפוטם לדבר כלשהו שהאל עושה. בעידן החוק, אלוהים אמר שהוא ייתן לאברהם בן. מה אמר אברהם? הוא לא אמר דבר – הוא האמין למה שהאל אמר. זו הייתה גישתו של אברהם. האם הוא הביע שיפוט כלשהו? האם הוא לגלג? האם הוא ניסה להתחמק? הוא לא עשה זאת, והוא גם לא התעסק בשום תמרון קטנוני. זה נקרא התמסרות; זה נקרא לדבוק במקומו ובחובתו של אדם. ובאשר לאשתו, שרה – האם היא לא הייתה שונה מאברהם? מה היה יחסה לאל? היא הטילה ספק, לגלגה, לא האמינה – והיא שפטה, והיא התעסקה בתמרונים קטנוניים, ונתנה לאברהם את שפחתה כפילגש. היא עשתה דבר מגוחך שכזה. הדבר בא מרצונו של אדם. שרה לא דבקה במקומה שלה; היא הטילה ספק בדברי האל ולא האמינה בכול-יכולתו. מה הייתה הסיבה לאי-האמון שלה? היו שתי סיבות והקשרים. סיבה אחת הייתה שאברהם כבר היה אז זקן למדי. הסיבה השנייה הייתה שגם היא עצמה הייתה די מבוגרת ולא יכלה להביא ילדים לעולם, ולכן היא חשבה: "זה בלתי אפשרי. כיצד האל ישיג זאת? האין זה אבסורד? זה לא כמו לנסות להתל בילד?" היא לא קיבלה ולא האמינה במה שהאל אמר כאמת, אלא התייחסה לזה כבדיחה וחשבה שהאל מתלוצץ עם אנשים. האם זו הגישה הנכונה? (לא.) האם זו הגישה שבה יש להתייחס לבורא? (לא.) אם כך, האם היא דבקה במקומה? (לא.) היא לא דבקה במקומה. היא התייחסה לדברי האל כבדיחה ולא כאמת, וכיוון שלא האמינה במה שהאל אמר או במה שהוא עומד לעשות, היא פעלה באופן אבסורדי וגרמה לשורה של השלכות, שכולן נבעו מרצונו של אדם. בעיקרו של דבר, היא אמרה: "האם האל יכול לעשות את הדבר הזה? אם הוא לא יכול, עליי לפעול כדי לעזור להגשים את דברי האל האלה." היו בתוכה אי-הבנות, שיפוטים, ספקולציות ושאלות, שכולם היוו מרד באל על ידי אדם בעל צביון מושחת. האם אברהם עשה את הדברים האלה? הוא לא עשה אותם, ולכן הוענקה לו ברכה זו. אלוהים ראה את יחסו של אברהם כלפיו, את לבו ירא-האל, את נאמנותו ואת התמסרותו האמיתית, והוליד לו בן שיהיה אביהם של עמים רבים. זה מה שהובטח לאברהם, ושרה נהנתה מכך במפתיע. לכן ההתמסרות חשובה מאוד. האם יש ספקות בהתמסרות? (לא.) אם יש, האם הדבר נחשב התמסרות אמיתית? (לא.) אם יש בה ניתוח ושיפוט, האם אז היא נחשבת? (לא.) ואם מנסים למצוא פגמים? היא נחשבת אפילו פחות. אם כן, מה בא לידי ביטוי ומתגלה – ומהי ההתנהגות – בתוך ההתמסרות שמוכיח באופן מלא שהיא אמיתית? (אמונה.) אמונה אמיתית היא דבר אחד. יש להבין נכונה מה האל אומר ועושה, ולאשר שכל מה שהאל עושה הוא נכון והוא האמת. אין צורך להטיל ספק בכך או לשאול אחרים על כך, ואין צורך לשקול או לנתח זאת בלב. זהו היבט אחד של תוכן ההתמסרות, האמונה שכל מה שהאל עושה הוא נכון. כשאדם עושה משהו, אפשר להסתכל איזה אדם עשה זאת, איזה רקע יש לו, אם הוא עשה מעשים רעים ומה האופי שלו. הדברים האלה דורשים ניתוח. לעומת זאת, אם משהו בא מהאל ונעשה על ידו, עליכם לכסות מיד את פיכם ולא להקדיש לכך מחשבה נוספת – אל תפקפקו בו ואל תעלו תהיות, אלא קבלו אותו בשלמותו. ומה עושים הלאה? יש כאן כמה אמיתות שאנשים לא מבינים, והם לא מכירים את האל. על אף שהם מאמינים שזהו מעשה האל והם מסוגלים להתמסר, הם לא מבינים נכוחה את האמת. למה שהם מבינים עדיין יש טבע דוקטרינרי מסוים, והם הפכפכים בלבם. במקרים כאלה, עליהם לחפש ולשאול: "איזו אמת יש בזה? איפה הטעות בחשיבה שלי? איך התרחקתי מהאל? אילו מההשקפות שלי סותרות את מה שהאל אומר?" לאחר מכן עליהם לחפש את הדברים האלה. זוהי גישה ויישום בפועל של התמסרות. יש כאלה שאומרים שהם מסורים, אך כשקורה להם משהו מאוחר יותר, הם מהרהרים: "מי יודע מה האל עושה? אנחנו יצירי הבריאה לא יכולים להתערב. שהאל יעשה מה שהוא רוצה!" האם זו התמסרות? (לא.) איזו מין גישה זו? זוהי רתיעה מלקיחת אחריות; זהו חוסר אכפתיות למה שהאל עושה ואדישות קרה כלפיו. אברהם היה מסוגל להתמסר משום שהוא שמר על העקרונות, והוא היה נחוש באמונתו שמה שהאל אמר חייב להיעשות וחייב להתגשם – הוא היה בטוח במאה אחוז לגבי שני ה"חייב" האלה. לכן הוא לא פקפק, הוא לא עשה שום הערכה, ולא עסק בשום תמרון קטנוני. כך התנהג אברהם בהתמסרותו.

הייתה זו ברכה שאברהם קיבל מהאל. הוא לא העלה ספקות כלשהם ולא ערב רצון אנושי בשום דבר שעשה. אולם המצב שאליו נקלע איוב היה שונה במידה ניכרת מזה של אברהם. מה היה השוני? מה שאברהם נתקל בו היה ברכה, זה היה דבר טוב; כמעט בגיל מאה הוא היה חשוך ילדים וקיווה לילד כאשר האל הבטיח לתת לו בן. איך הוא היה יכול לא להיות מאושר? הוא בהחלט היה מוכן להתמסר. אך מה שאיוב נתקל בו היה אסון; מדוע בכל זאת הוא הצליח להתמסר? (הוא האמין בלבו שהכל מעשה ידי האל.) זהו היבט אחד. יש היבט נוסף, לעתים קרובות אנשים יכולים להתמסר כשהם לא נתונים לסבל רב מדי, והם יכולים להתמסר כשהאל מעניק ברכות; אבל כשהאל לוקח, כבר לא קל להם להתמסר. באשר לאיוב, איזו השקפה הייתה לו, איזה סוג של רציונליות היה לו, אילו אמיתות הוא הבין, או איזה היבט של הבנת האל היה לו כדי שיוכל לקבל את האסון הזה ולהתמסר לו? (הוא האמין שכל מה שהאל עושה הוא טוב. הוא האמין בלבו שכל מה שהיה לו ניתן לו על ידי האל, ושהוא לא הרוויח זאת על ידי עמלו שלו – סמכותו של האל היא גם לקחת. הייתה לו רציונליות כזו ולכן הוא היה מסוגל לקבל ולהתמסר.) אם אנשים מאמינים שכל מה שהאל עושה הוא טוב, קל להם להתמסר. אך האם עדיין קל להתמסר כשנדמה שכל דבר שהאל עושה מביא אסון על אנשים? מה מעיד יותר על התמסרות אמיתית? (עדיין להיות מסוגל להתמסר כשנדמה שכל דבר שהאל עושה מביא אסון על אנשים.) אם כן, איזה סוג של רציונליות ואמת היו לאיוב כדי שיהיה מסוגל לקבל את האסון הזה? (איוב באמת התייחס לאל כאל. הוא הבין שהאל אינו רק מי שמעניק ברכות וחסד – גם כשהוא לוקח, הוא עדיין האל; כמו כן הוא הבין שגם אם נקלעים לאסונות, הדבר קורה משום שהאל מאפשר זאת. לא משנה מה האל עושה, הוא נשאר האל ובני אנוש צריכים לעבוד אותו תמיד.) הסיבה לכך היא בעיקר שאיוב הבין במידה מסוימת את האל, והוא קיבל היטב את תפקידו. הוא הכיר בכך שמהותו של האל לא תשתנה גם כאשר אנשים, אירועים ודברים חיצוניים משתנים; שמהותו של האל היא תמיד ולנצח מהות האל, היא בלתי משתנה. אין זה נכון שאם האל מעניק ברכות לאנשים, הוא האל, ושאם כל מה שהוא עושה הוא להמיט אסון על אנשים, לגרום להם סבל ועונש או להשמיד אותם, מהותו משתנה והוא חדל להיות האל. מהות האל לעולם אינה משתנה. גם מהותו של אדם אינה משתנה; כלומר, מעמדו ותמציתו של אדם כיציר בריאה לעולם לא ישתנו. גם אם אתה יכול לירוא את האל ולהכיר אותו, אתה עדיין יציר בריאה; המהות שלך לא משתנה. האל העמיד את איוב בניסיונות עצומים כל כך, אך איוב עדיין היה מסוגל להתמסר והוא לא התלונן. מלבד זאת שהיה לו ידע מסוים על האל, מה הייתה החוזקה הגדולה ביותר שלו שאפשרה לו להתמסר ולהימנע מלהתלונן? הוא ידע שבני אנוש יהיו תמיד בני אנוש; כל דרך שבה האל מתייחס אליהם היא נכונה לחלוטין. במילים פשוטות, הדרך שבה האל מתייחס אליך היא הדרך שבה יש להתייחס אליך. האם אין זה מסביר דברים? אל תנסה לקבוע כיצד האל צריך להתייחס אליך, אילו ברכות עליו להעניק לך, באילו ניסיונות עליו להעמיד אותך ואיזו חשיבות צריכה להיות לעבודתו בך. אינך יכול לדרוש את הדברים האלה, אין זה סביר לדרוש את הדרישות האלה. יש אנשים שבעתות שלום וביטחון, אומרים שכל מה שהאל עושה הוא טוב, אך כשקורה משהו שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם, הם לא יכולים לקבל זאת. דבר זה חייב להיפתר בעזרת האמת. מהי אמת זו? לשאת עדות בתפקידך; כל דרך שבה האל מתייחס אליך היא ראויה וללא טעויות. לא משנה באיזה אופן האל מתייחס אליך, הוא עדיין האל; אל לאנשים לבוא אליו בדרישות. אל תעריך עד כמה האל צודק ואל תעריך את הסיבות, המטרות או את החשיבות של מעשיו. דברים אלה אינם זקוקים להערכה שלך. האחריות והחובה שלך הן לשאת עדות בתפקידך כיציר בריאה ולתת לאל לתזמר כרצונו. זו הדרך הנכונה. קל לומר זאת אך קשה ליישם בפועל; ובכל זאת אנשים חייבים להבין את האמת הזו. רק על ידי הבנת האמת תהיה לך התמסרות אמיתית כשמשהו יקרה לך.

יש אנשים שבעקבות אמונתם באל והדרשות ששמעו עד כה, חושבים: "איוב היה יכול להתמסר לניסיונות בהם האל העמיד אותו מפני שהוא ידע שהכול בא מידו של האל. לא משנה כמה בקר וצאן, או כמה רכוש, עושר וצאצאים יש לאדם, האל הוא זה המעניק את כולם – הדבר לא תלוי באנשים. אנשים הם כמו עבדים בפני האל, הם חייבים לשאת את הדרך שבה הוא מתייחס אליהם". הם משתמשים בגישה שלילית כזו כדי להכיר את האל; האם הכרת האל בדרך זו נכונה? בוודאי שהיא לא נכונה. אם כך, מה תהיה דרך מדויקת להכיר את האל? (אנשים הם יצירי בריאה, והאל הוא לנצח האל. בלי קשר לאופן שבו האל פועל, אנשים פשוט חייבים להניח לאל לתזמר אותם כרצונו.) נכון. אל תדרשו שהאל יפעל בדרך מסוימת. אל תדרשו שהאל יבהיר הכול עבורכם בשיתוף. אם הוא לא מבהיר, אל לך לטעון כלפי האל מתוך מחשבה שיש לך סיבה לעשות זאת. זה לא נכון. זה גאוותני וצדקני במידה קיצונית, וחסר מצפון והיגיון; זה לא מה שיציר בריאה צריך לומר. אפילו השטן לא מעז לדבר אל האל בצורה היסטרית כל כך – אתה בן אנוש מושחת, איך ייתכן שאתה גאוותן אפילו יותר מהשטן? באיזו עמדה בדיוק צריכים אנשים לנקוט כשהם מדברים אל האל? איך צריך להבין את העניין הזה? למעשה, התבטאותו של איוב, "גַ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל?" כבר מבהירה מדוע הוא היה מסוגל להתמסר לאל, ויש אמת שצריך לחפש בתוכה. האם הוא הביע טענות או טרוניות כלשהן כאשר אמר את הדברים האלה? (לא.) האם היו בדבריו אי בהירות או השלכות שליליות? (לא.) בהחלט לא. איוב הבין בסופו של דבר באמצעות חוויותיו שהאופן שבו הבורא מתייחס לאנשים אינו נתון להחלטתם. הדבר נשמע אולי קצת לא נעים, אך זו עובדה. האל סידר את גורלו של כל אדם למשך כל חייו; בין אם אתה מקבל זאת או לא, זו עובדה. אינך יכול לשנות את גורלך. האל הוא הבורא, ועליך להתמסר לתזמוריו ולהסדריו. כל דרך שבה האל פועל היא נכונה מפני שהוא האמת והוא הריבון על כל הדברים, ואנשים צריכים להתמסר לו. "כל הדברים" האלה כוללים אותך, והם כוללים את כל יצירי הבריאה. אשמתו של מי היא, אם כן, שאתה תמיד רוצה להתנגד? (זו אשמתנו.) זו הבעיה שלך. אתה תמיד רוצה לתת סיבות ולמצוא פגמים; האם זה צודק? אתה תמיד רוצה לקבל ברכות והטבות מהאל; האם זה צודק? שום דבר מזה לא צודק. השקפות אלה מייצגות ידע והבנה שגויים של האל. בדיוק משום שהשקפתך על אמונה באל אינה נכונה, אתה בהכרח תתעמת עם האל, תטען כלפיו ותתנגד לו בכל פעם שתתמודד עם מצב כלשהו, ותמיד תחשוב: "זה לא בסדר מצדו של האל לעשות זאת; אני לא מצליח להבין את זה. כולם היו מוחים על שהוא עשה זאת כך. זו לא דרכו של האל לעשות זאת!" אך אין זה עניין של דרכו של האל; אין זה משנה מה האל עושה, הוא עדיין האל. אם חסרים לך ההיגיון הזה וההבנה הזו, ותמיד תבחן ותסיק מסקנות כשדברים פוקדים אותך בכל יום, התוצאה תהיה שרק תתעמת עם האל ותתנגד לו על כל צעד ושעל, ולא תוכל לצאת מהמצב הזה. אך אם תהיה לך ההבנה הזו ותוכל לנקוט עמדה של יציר בריאה, וכשתיתקל במצבים תשווה את עצמך להיבט זה של האמת ותיישם בפועל ותיכנס אליו, היראה הפנימית שלך כלפי האל תגבר עם הזמן. באופן לא מודע אתה תרגיש: "מתברר שמה שהאל עושה אינו שגוי; מה שהאל עושה כולו טוב. אנשים לא צריכים לבחון ולנתח זאת; פשוט היה נתון לחסדי התזמור של האל!" וכאשר לא תהיה מסוגל להתמסר לאל או לקבל את תזמוריו, לבך יחוש נזוף: "לא הייתי יציר בריאה טוב. למה אני לא יכול פשוט להתמסר? האם זה לא מעציב את הבורא?" ככל שתשאף יותר להיות יציר בריאה טוב, כך יגדלו ההבנה והבהירות שלך לגבי היבט זה של האמת. אך ככל שתחשוב על עצמך כעל מישהו בעל חשיבות ותאמין שהאל לא צריך להתייחס אליך כך, שהוא לא צריך לנזוף בך באופן כזה, שהוא לא צריך לגזום ולתזמר אותך כך, אתה בצרות. אם יש בלבך דרישות רבות מהאל, אם אתה מרגיש שיש דברים רבים שהאל לא היה צריך לעשות, אתה הולך בנתיב הלא נכון; תפיסות, שיפוטים וחילול הקודש יצוצו, ולא תהיה רחוק מעשיית רע. כשאנשים שלא אוהבים את האמת שומעים את דברי האל, הם מתחילים לנתח ולבחון, ובהדרגה מעוררים ספקות ולעג. ואז הם מתחילים לשפוט, להכחיש ולגנות – זו התוצאה. יש הרבה יותר מדי אנשים שמתייחסים כך לאל, וכל זה נגרם על ידי צביונם המושחת.

יש אנשים שתמיד חושבים: "אני בן אדם. נכון שהאל הוא הבורא, אבל הוא חייב לכבד ולהבין אותי, הוא חייב לאהוב אותי ולהגן עליי." האם השקפה זו נכונה? לאל יש את המילה האחרונה לגבי האופן שבו הוא אוהב אנשים. האל הוא הבורא; האופן שבו הוא מתייחס ליצירי הבריאה הוא עניינו. לאל יש את עקרונותיו ואת צביונותיו; אין טעם שלאנשים יהיו דרישות. במקום זאת עליהם ללמוד כיצד להבין את האל ולהתמסר לו, זה ההיגיון שצריך להיות לאנשים. יש אנשים שאומרים: "האל גס רוח מדי כלפי אנשים. לעשות דברים כאלה זה לא לאהוב אנשים. הוא לא מכבד אנשים ולא מתייחס אליהם כאל בני אנוש!" יש אנשים שאינם אנושיים, הם שדים. כל דרך להתייחס אליהם תהיה מקובלת; מגיע להם להיות מקוללים והם לא ראויים לכבוד. יש כאלה שאומרים: "אני אדם די טוב; לא עשיתי דבר כדי להתנגד לאל וסבלתי רבות למענו. מדוע הוא עדיין גוזם אותי כך? מדוע הוא תמיד מזניח אותי? מדוע הוא לעולם לא מכיר בי או מרומם אותי?" אחרים אומרים: "אני אדם פשוט ותמים; אני מאמין באל עוד מהרחם ואני עדיין מאמין בו עכשיו. אני כל כך טהור! עזבתי את משפחתי והתפטרתי מעבודתי כדי להקדיש את עצמי למען האל, וחשבתי כמה האל אוהב אותי. כעת, נראה שהאל לא כל כך אוהב אנשים. אני מרגיש שהוא נטש אותי ואני מאוכזב ומיואש ממנו." האם זה לא בעייתי? מה האנשים האלה עושים לא נכון? הם לא נשארו במקומם הראוי; הם לא יודעים מי הם והם תמיד חושבים שהם אנשים משמעותיים, שהאל צריך לכבד ולרומם אותם, או להעריך ולהוקיר אותם. אם לאנשים יש תמיד תפיסות מוטעות כאלה, דרישות מעוותות ובלתי הגיוניות כאלה, זה מסוכן מאוד. לכל הפחות, האל יתעב וישנא אותם, ואם הם לא יכו על חטא הם עלולים להיות מסולקים. אם כך, מה אנשים צריכים לעשות, כיצד עליהם להכיר את עצמם וכיצד עליהם להתייחס אל עצמם כדי להיות בהתאמה עם דרישות האל, כדי לפתור את הקשיים האלה ולהרפות מדרישותיהם מהאל? יש אנשים שבית האל מארגן אותם להיות מנהיגים והם נלהבים במיוחד. לאחר שהם עובדים במשך זמן מה, מתגלה שהם יכולים לבצע משימות חיצוניות מספיק טוב אבל הם לא יכולים לטפל בפתרון בעיות – הם לא יכולים לשתף על האמת כדי לפתור בעיות, ולכן מחליפים אותם בתפקידם כמנהיגים בכנסייה. האין זה מתאים מאוד? אך הם מתחילים להתווכח ולהתלונן, והם אומרים: "מנהיגי השקר וצוררי משיח האלה לא ביצעו היטב את העבודות שהוקצו להם; כל מה שהם עשו היה לגרום לשיבושים ולהפרעות. אותם אכן צריך להחליף ולסלק. אבל אני לא עשיתי שום דבר רע; למה מחליפים גם אותי?" הם מרגישים מוטרדים מעט. מדוע? הם מרגישים שמכיוון שהם לא עשו שום דבר רע, הם עדיין צריכים להיות מנהיגים ולא צריך להחליף אותם. הם מרגישים שבית האל היה מאוד לא הוגן כלפיהם. לבם מלא בתלונות ובהתנגדויות, ומתעוררות בהם תפיסות על האל שמובילות אותם לחוסר איזון פנימי: "האם לא נאמר שיש עקרונות לבחירת מנהיגים ולסילוקם? נראה לי שאין עיקרון למה שקרה, האל עשה טעות!" בקיצור, כל עוד האל עושה משהו שפוגע באינטרסים שלהם וברגשותיהם, הם מתחילים לחפש פגמים. האם זו בעיה? כיצד ניתן לפתור בעיה זו? אתה חייב להכיר בזהות שלך, אתה חייב לדעת מי אתה. בלי קשר לסוג הכשרונות או החוזקות שיש לך, ובלי קשר למידת המיומנות או היכולת שיש לך, ואפילו לא למעלות שנרשמו לזכותך בבית האל, או כמה התרוצצת או כמה הון צברת, הדברים האלה הם כאין וכאפס בעיני האל, ואם הם נראים חשובים מנקודת מבטך, האם לא נוצרו אי-הבנות וסתירות בינך לבין האל? כיצד יש לפתור בעיה זו? אם אתה רוצה לצמצם את המרחק בינך לבין האל ולפתור את הסתירות האלה, כיצד יש לעשות זאת? עליך להתכחש לאותם דברים שאתה חושב שהם נכונים ושאתה נאחז בהם. בעשותך כך, לא יהיה עוד מרחק בינך לבין האל, אתה תתייצב כראוי בעמדתך, תהיה מסוגל להתמסר, להכיר בכך שכל מה שהאל עושה הוא נכון, להתכחש לעצמך ולהרפות מעצמך. לא תתייחס עוד לזכות שהרווחת כאל סוג של הון ולא תנסה עוד להציב תנאים לאל, לדרוש ממנו או לבקש ממנו גמול. בשלב זה כבר לא תיתקל בקשיים. מדוע מתעוררות כל תפיסותיו המוטעות של האדם לגבי האל? הן מתעוררות משום שאנשים לא יכולים למדוד את יכולותיהם שלהם; ליתר דיוק, הם לא יודעים איזה מין דברים הם בעיני האל. הם מדרגים את עצמם גבוה מדי ומעריכים את מעמדם בעיני האל גבוה מדי, והם רואים את מה שהם מחשיבים כערכו והונו של אדם כאמת, כסטנדרט שעל פיו האל מודד אם הם ייוושעו. זה לא נכון. עליך לדעת איזה מקום יש בלבו של האל עבורך, ושהאופן שבו האל מתייחס אליך הוא הולם. עליך להכיר את העיקרון הזה, ואז תבין את האמת וההשקפות שלך יהיו תואמות להשקפותיו של האל. עליך להיות בעל היגיון זה ועליך להיות מסוגל להתמסר לאל; אתה חייב להתמסר בלי קשר לאופן שבו הוא מתייחס אליך. אז לא יהיו עוד סתירות בינך לבין האל. וכשהאל יתייחס אליך שוב בדרכו, האם לא תוכל להתמסר? האם עדיין תתעמת עם האל ותתנגד לו? אתה לא תעשה זאת. אפילו אם אתה חש אי-נוחות מסוימת בלבך, או שאתה מרגיש שיחסו של האל אליך אינו כפי שהיית רוצה ואינך מבין מדוע הוא מתייחס אליך כך, בכל זאת, משום שאתה כבר מבין אמיתות מסוימות ויש לך מציאויות מסוימות, ומשום שאתה מסוגל לעמוד איתן בעמדתך, אתה לא תילחם עוד באל, מה שאומר שהפעולות וההתנהגויות שלך שהיו גורמות לך לֶאֱבוֹד יחדלו להתקיים. והאם אז לא תהיה בטוח? כאשר תהיה בטוח, תרגיש מקורקע, כלומר, התחלת לצעוד בנתיבו של פטרוס. פטרוס האמין באל במשך שנים כה רבות, גישש את דרכו במשך שנים כה רבות וסבל כל כך הרבה. רק לאחר שחווה ניסיונות רבים, הוא הבין סוף סוף כמה אמיתות והיו לו כמה מציאויות-אמת. ובאשר לכולכם, דיברתי כל כך הרבה, הסברתי הכול בבירור – זה דומה להגשת דברים על מגש, הלא כן? השגתם כל כך הרבה מבלי לסטות מדרך; כולכם קיבלתם מציאה. אז מדוע אתם עדיין לא מסופקים? לא אמורות להיות לכם שום דרישות נוספות.

על מה בעיקר שיתפנו היום? היבט אחד הוא לשים לב באופן קבוע לבחינת ההיבטים השונים של מצבך, ואז לנתח אותם כדי לדעת אם הם נכונים. ההיבט השני הוא פתרון אי-ההבנות השונות המתעוררות בך לגבי האל. כשיש לך אי-הבנות לגבי האל, יש בך אלמנטים של עיקשות והטיה שימנעו ממך לחפש את האמת. אם אי-ההבנות שלך לגבי האל יוסרו, תוכל לחפש את האמת; אם הן לא יוסרו, תהיה בלבך תחושה של ניכור ואתה תתפלל בצורה שטחית; זוהי רמאות כלפי האל והוא כלל לא יקשיב. אם יש לך אי-הבנות לגבי האל אשר יוצרות ריחוק וניכור בינך לבינו, ולבך סגור בפניו, אתה לא תרצה להקשיב לדבריו או לחפש את האמת. לא משנה מה תעשה, זה יהיה פשוט לצאת ידי חובה ותו לא, להסוות את עצמך ולהטעות. כשאי-ההבנות שיש לאדם כלפי האל יפתרו והוא יעבור את המשוכה הזו, הוא יתייחס לכל אחד מדברי האל ודרישותיו בכנות, ויתייצב בפניו ברצינות ובלב כן. אם יש סתירה, ריחוק ואי-הבנה בין אדם לאל, איזה תפקיד האדם ממלא? זהו תפקידו של השטן והוא מנוגד לאל. אילו השלכות נובעות מהתנגדות לאל? האם אדם כזה יכול להתמסר לאל? האם הוא יכול לקבל את האמת? הוא לא יכול. אם האדם הזה לא יכול לעשות אף אחד מהדברים האלה, הוא ימצא את עצמו בלי כלום והשינויים בצביונו ייעצרו. לכן, כאשר אדם בוחן את מצביו השונים, מבחינה אחת הדבר נעשה כדי שהוא יכיר את עצמו, ואילו מבחינה אחרת, הדבר מחייב התמקדות בבחינת אי-ההבנות שיש לו כלפי האל. במה כרוכות אי-הבנות אלה? תפיסות, דמיונות, תיחומים, ספקות, בחינה וספקולציות – בעיקר הדברים האלה. כשלאדם יש אותם בתוכו, הוא לא מבין את האל. כאשר אתה לכוד במצבים אלה, מתעוררת בעיה במערכת היחסים שלך עם האל. אתה חייב לחפש את האמת מיד כדי לפתור אותה – ועליך לפתור אותה. יש כאלה שחושבים: "פיתחתי אי-הבנה לגבי האל ולכן לא אוכל לבצע את חובתי עד שאפתור את הבעיה הזו." האם אפשר לקבל זאת? לא, אי אפשר. אל תדחה את ביצוע חובתך, אלא בצע את חובתך ופתור את הבעיה שלך בו זמנית. כאשר תבצע את חובתך, אי-ההבנה שלך כלפי האל תתחיל להשתנות לטובה מבלי שתהיה מודע לכך, ותגלה מאין נובעת הבעיה שלך ועד כמה היא חמורה. יום אחד אולי תוכלו להבין: "האדם הוא יציר בריאה, והבורא הוא לנצח האדון שלי; התמצית של דבר זה לא משתנה. מעמדו של אדם לא משתנה, וכך גם מעמדו של האל. בלי קשר למה שהאל עושה, ואפילו אם האנושות כולה רואה את מה שהוא עושה כשגוי, אני לא יכול להכחיש את מה שהוא עשה ואיני יכול להכחיש שהוא האמת. האל הוא האמת הגבוהה ביותר, לנצח חף מכל שגיאה. על האדם לדבוק בעמדתו הראויה; אל לו לבחון את האל אלא לקבל את תזמוריו של האל ולקבל את כל דבריו. כל מה שהאל אומר ועושה הוא נכון. אל לו לאדם להציב דרישות שונות מהאל – יצירי בריאה אינם כשירים לעשות זאת. אפילו אם האל יתייחס אליי כאל כלי משחק, עדיין עליי להתמסר, ואם לא אתמסר, זו הבעיה שלי, לא של האל". כשיהיו לך חוויות וידע על היבט זה של האמת, אתה באמת תיכנס להתמסרות לאל, ולא יהיו לך עוד קשיים משמעותיים, ובין אם תבצע את חובתך או תיישם בפועל היבטים שונים של האמת, קשיים רבים ייפתרו. התמסרות לאל היא האמת הגדולה ביותר, היא האמת העמוקה ביותר. פעמים רבות, כאשר אנשים מתמודדים עם קשיים שונים, כשיש מכשולים שונים, או כשהם נתקלים במשהו שאינם יכולים להשלים עימו, מה הסיבה? (הם לא עומדים במקום הנכון.) הם עומדים במקום הלא נכון. יש להם אי-הבנות לגבי האל; הם רוצים לבחון את האל ולא רוצים להתייחס אליו כאל אל; הם רוצים להכחיש את היותו של האל צודק; והם רוצים להכחיש שהאל הוא האמת. מכאן משתמע שהאדם אינו רוצה להיות יציר בריאה, אלא רוצה להיות שווה ערך לאל, למצוא בו פגמים. דבר זה יגרום לצרות. אם אתה יכול למלא את חובתך כראוי ולדבוק במקומך כיציר בריאה, הרי שלמעשה לא תתעורר בך שום התנגדות למה שהאל עושה. ייתכן שיהיו לך אי-הבנות מסוימות, וייתכן שיהיו לך תפיסות מסוימות, אך לכל הפחות, גישתך תהיה גישה של נכונות לקבל את תזמורי האל ואתה תבוא ממקום של נכונות להתמסר לאל, וכך לא תתעורר בך התנגדות לאל.

על אף שלאיוב הייתה אמונה, האם בהתחלה, כשניסיונותיו של האל באו עליו, הוא ידע מה קורה? (לא.) לבני אנוש אין את היכולת לחדור ישירות לתחום הרוחני; איוב לא ידע דבר על מה שהתרחש שם – הוא לא היה מודע כלל לדבר. לכן, כשניסיונותיו של האל באו עליו, הוא בהחלט היה מבולבל וחשב: "מה קורה? הכול היה כל כך שליו, למה זה קרה פתאום? למה פתאום איבדתי את כל הצאן והרכוש שלי?" הוא היה מבולבל בהתחלה, אך הבלבול לא היה שווה ערך לאי-הבנת האל, הבלבול לא היה שווה ערך לחוסר היכולת להבין מה האל עשה. הכול קרה פשוט כל כך בפתאומיות; לאיוב לא הייתה שום ידיעה מוקדמת ואף אחד לא נתן לו הודעה מוקדמת – הוא היה לגמרי לא מוכן. עם זאת, זה לא אומר שהוא יעשה את הבחירות הלא נכונות או ייקח את הנתיב הלא נכון, או שהוא לא יוכל להתמסר. אם כן, מה עשה איוב לאחר מכן? הוא בוודאי הרגיע את לבו והרהר ברצינות במעשיו, והוא התפלל לאל. לאחר כמה ימים של חיפוש, הוא הגיע למסקנה: "יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ." (איוב א' 21). אמירה זו של איוב מייצגת את השקפתו ואת הנתיב בו הלך. על אף שאיוב היה מבולבל בתחילה כשהניסיונות באו עליו, הוא ידע שזהו מעשה ידיו של האל ולא רצון אנושי. ללא רשותו של האל, איש לא יכול היה לגעת במה שהאל נתן לאנשים, אפילו לא השטן. על פני השטח, נראה היה שאיוב אינו מבין מה האל עשה; הוא לא ידע למה זה קורה לו או מה הייתה כוונת האל בכך. הוא לא הבין לגמרי, אך אי-הבנתו לא הייתה הכחשה או פקפוק במה שהאל עשה; אי-הבנתו של איוב הייתה מהסוג שהאל מתייחס אליה כאי-הבנה מותרת. בעקבות זאת, הוא הבין מהר מאוד שהאל יהוה התכוון לקחת ממנו את כל מה שהיה לו, ושמה שהאל עשה היה נכון; הוא מיד כרע ברך כדי לקבל זאת. האם אנשים רגילים יכולים להגיע לרמה הזאת? הם לא יכולים. בלי קשר לשאלה עד כמה איוב היה מבולבל באותה עת, או כמה זמן לקח לו לכרוע ברך ולקבל את כל מה שבא עליו, גישתו הייתה תמיד לעמוד בעמדה של יציר בריאה. לנוכח האירועים האלה, הוא לא אמר: "אני עשיר ויש לי כל כך הרבה משרתים, איך אפשר לקחת את הדברים האלה סתם כך? אני צריך להגיד למשרתים שלי להחזיר אותם מיד." האם הוא עשה זאת? הוא לא עשה זאת. היה לו ברור בלבו שהיה זה מעשה האל ושאדם לא יכול לעשות דבר בקשר לכך. להתערב פירושו להתנגד למה שהאל עשה ולהתנגד לכל מה שבא עליו. הוא לא השמיע ולו תלונה אחת באותו זמן, וגם לא שפט את המתרחש ולא התערב כדי לנסות להפוך את הכול. הוא פשוט חיכה והתבונן בשקט כיצד הדברים מתפתחים ומה האל עושה. מההתחלה ועד הסוף, מה שאיוב עשה היה לדבוק במקומו הראוי, כלומר, הוא דבק במקום של יציר בריאה. כך הוא תפקד. על אף שאיוב היה מבולבל במידת מה כשהאירועים האלה באו עליו, הוא היה מסוגל לחפש ולהכיר בכך שכל מה שהבורא עשה היה נכון, ואז הוא התמסר. הוא לא השתמש בשיטות אנושיות כדי לפתור את הבעיה. כאשר השודדים הגיעו, הוא נתן להם לקחת את כל מה שרצו; הוא לא פעל בפזיזות כדי להילחם בהם. בלבו הוא חשב: "ללא רשותו של האל, הם לא היו יכולים לקחת דבר. עכשיו, אחרי שהם לקחו הכול, ברור שהאל אפשר זאת. כל התערבות אנושית תהיה חסרת תועלת. אנשים לא יכולים לפעול מתוך פזיזותם, הם לא יכולים להתערב". העובדה שהוא לא התערב אין פירושה שהוא היה סובלני כלפי השודדים; זה לא היה סימן לחולשה או פחד מהשודדים, אלא שהוא התיירא מיד האל והיה לו לב ירא-אל. הוא אמר: "שייקחו את זה. הרי הדברים האלה ניתנו על ידי האל". האין זה מה שיציר בריאה צריך לומר? (כן.) לא היו לו תלונות. הוא לא שלח אף אחד להילחם או להשיג את הדברים שלו בחזרה או להגן עליהם. האין זה ביטוי אמיתי של התמסרות לאל? (כן.) הוא יכול היה לעשות זאת רק משום שהייתה לו הבנה אמיתית של ריבונותו של האל. ללא ההבנה הזו הוא היה נוקט בשיטות אנושיות כדי להילחם ולהשיב את חפציו, וכיצד האל היה רואה זאת? זו לא התמסרות לתזמורי האל. זהו חוסר הבנה של הדברים שנעשו ביד האל, והאמונה בו במשך כל השנים האלה הייתה לשווא. להיות מאושר כשהאל נותן אך להתמרמר כשהוא לוקח דברים, להרגיש מסויג ולרצות לקחת אותם בחזרה בכוח; לא להסתפק במה שהאל עושה, לא לרצות לאבד את הדברים האלה; לקבל רק גמול מהאל אך לא את מה שהוא שולל ממך; לא לרצות להתמסר לתזמורי ידו של האל – האם זו פעולה מעמדה של יציר בריאה? (לא.) זו מרדנות, זו התנגדות. האם אנשים לא מפגינים את ההתנהגויות האלה לעתים קרובות? (כן.) זה ההפך הגמור ממה שאיוב עשה. כיצד ביטא איוב את יכולתו לירוא את יהוה מעמדה של יציר בריאה, להתמסר ולקבל את ניסיונותיו של האל ולקבל את מה שהאל העניק לו? האם הוא זעק? האם הוא התלונן? האם הוא השתמש בכל מיני שיטות ואמצעים אנושיים כדי לקבל הכול בחזרה? לא – הוא הרשה לאל לקחת באופן חופשי. האין זה להיות בעל אמונה? הייתה לו אמונה אמיתית, הבנה אמיתית והתמסרות אמיתית. אף אחד מהדברים האלה אינו פשוט; כולם דורשים זמן מסוים כדי לחוות, לחפש ולאמץ. איוב יכול היה להציג את הביטויים האלה רק לאחר שהייתה לו רמה מסוימת של הבנת הבורא. מה אמר איוב בסופו של דבר? "יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ." (איוב א' 21).) ומה אמרה אשת איוב? "בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת" (איוב ב' 9). כוונתה הייתה: "הפסק להאמין. אם זה באמת האל שאתה מאמין בו, מדוע אתה עומד בפני אסון? האין זה עונש? לא עשית שום דבר רע, למה זה קורה לך? אולי האמונה שלך לא נכונה?" כיצד הגיב איוב לדברי אשתו? הוא אמר: "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי" (איוב ב' 10). איוב אמר שאשתו טיפשה; שלא הייתה לה אמונה והבנה אמיתיות של האל ולכן היא יכלה לומר דברי התרסה נגד האל. אשתו של איוב לא הכירה את האל. כשקרה דבר כה חשוב שהיה ברור שהוא מעשה ידי האל, למרבה התדהמה היא לא יכלה לזהות זאת ואפילו יעצה לאיוב באומרה: "אתה בחרת בדרך הלא נכונה. הפסק להאמין ונטוש את אלוהיך". כמה מקומם לשמוע דבר כזה! מדוע היא דחקה באיוב לנטוש את האל? כי היא איבדה את רכושה ולא יכלה עוד ליהנות מהשימושים בו. היא הפכה מאישה עשירה לאביונה, בלי שום דבר על שמה. היא הייתה לא מרוצה מכך שהאל שלל ממנה דברים ולכן אמרה לאיוב להפסיק להאמין, והמשמעות הייתה: "אני לא מאמינה יותר וגם אתה לא צריך להאמין. בית טוב לחלוטין נגזל ונותרנו ללא דבר. כהרף עין איבדנו הכול, העושר שלנו הפך לעוני. מה הטעם להאמין באל כזה? הפסק להאמין!" האין אלה מילים מטופשות? כך היא תפקדה. האם איוב הקשיב לה? הוא לא עשה זאת; הוא לא הוטעה או הוטרד ממנה וגם לא קיבל את דעותיה. למה לא? מפני שאיוב דבק באמירה אחת: "גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל?" (איוב ב' 10). הוא חשב: "כל זה חורג מהרגיל. אולם פעולותיו של האל נכונות; אנשים צריכים פשוט לקבל זאת. אל לאנשים להאמין באל רק כדי לחפש ברכות. נהניתי מברכותיו של האל במשך שנים כה רבות מבלי לעשות דבר למען האל – זה הזמן לשאת לו עדות. מה שהאל לוקח הוא שלו, הוא יכול לקחת זאת מתי שהוא רוצה. לאנשים לא צריכות להיות דרישות, הם צריכים פשוט לקבל ולהתמסר". אם כן, האם אתה צריך לקבל ברכות מאמונתך באל? האם כך זה צריך להיות? כשאדם יוכל לתפוס את העניין הזה במלואו, תהיה לו אמונה.

כל מה שהבורא עושה הוא נכון והוא האמת. לא משנה מה הוא עושה, זהותו ומעמדו אינם משתנים. כל האנשים צריכים לעבוד אותו. הוא האדון הנצחי של האנושות והוא האל הנצחי. עובדה זו לעולם אינה ניתנת לשינוי. אנשים לא יכולים להכיר בו כאל רק כשהוא מעניק להם מתנות, או לא להכיר בו כאל כשהוא לוקח מהם דברים. זו השקפתו השגויה של האדם ולא טעות במעשיו של האל. אם אנשים יבינו את האמת הם יהיו מסוגלים לראות זאת בבירור, ואם עמוק בתוכם הם יהיו מסוגלים לקבל שזו האמת, היחסים שלהם עם האל יהפכו ליותר ויותר רגילים. אם אתה אומר שאתה מכיר בכך שדברי האל הם האמת, אך כשמשהו קורה אתה לא מבין אותו, ואפילו מאשים אותו ואינך באמת מסור לו, אזי כשאתה אומר שאתה מכיר בכך שדברי האל הם האמת, דבריך חסרי משמעות. הדבר החשוב ביותר הוא שלבך יהיה מסוגל לקבל את האמת, ושלא משנה מה יקרה, עליך להיות מסוגל לראות שמעשיו של האל נכונים ושהוא צודק. זהו סוג האדם שמבין את האל. יש מאמינים רבים שמתמקדים רק בהבנת דוקטרינה. הם מכירים בתיאוריה רוחנית, אך כאשר משהו קורה להם, הם לא מקבלים את האמת והם לא מתמסרים. אלה אנשים צבועים. כל הדברים שאתה אומר בדרך כלל הם נכונים, אך כשקורה משהו שלא עולה בקנה אחד עם התפיסות שלך, אינך מסוגל לקבל זאת. אתה מתווכח עם האל וחושב שהאל לא היה צריך לעשות דבר כזה או אחר. אינך יכול להתמסר לעבודתו של האל ואינך מחפש את האמת ולא מהרהר במרדנותך. פירוש הדבר הוא שאתה לא מסור לאל. אתה אוהב להתווכח תמיד עם האל; אתה תמיד חושב שהטיעונים שלך נעלים על האמת, שאם היית יכול לעלות לבמה ולשתף אותם, אנשים רבים היו תומכים בך. אבל אפילו אם אנשים רבים תומכים בך, כולם אנשים מושחתים. האם התומכים והנתמכים אינם כולם אנשים מושחתים? האם לא לכולם חסרה אמת? אפילו אם כל האנושות הייתה תומכת בך ומתנגדת לאל, האל עדיין היה צודק. עדיין תהיה זו האנושות שטעתה, שמרדה באל והתנגדה לו. האם זהו רק ביטוי? לא. זו עובדה; זו האמת. אנשים חייבים להרהר בהיבט הזה של האמת ולחוות אותו לעתים קרובות. האל עשה את עבודתו בשלושה שלבים, ובכל שלב היו אנשים רבים שהתנגדו לכך. כמו כאשר ישוע אדוננו בא לעשות את עבודת הגאולה שלו, כל עם ישראל התקומם נגדו. אך כעת, לאנושות יש מיליארדי אנשים שכולם מכירים בישוע אדוננו כמושיע. מאמיניו נמצאים בכל רחבי העולם. ישוע אדוננו כבר גאל את האנושות כולה. זו עובדה. לא משנה באיזו מדינה אנשים רוצים להכחיש זאת, זה לא יועיל. לא משנה כיצד בני אדם מושחתים מעריכים את עבודתו של האל, עבודתו של האל והאמיתות שהאל אומר תמיד צודקות ונכונות. לא משנה כמה אנשים מכלל המין האנושי יתקוממו כנגד האל, זה יהיה לשווא. כל מה שהאל עושה הוא נכון; הוא לא עושה אפילו את הטעות הקטנה ביותר. מכיוון שלאנשים מושחתים אין אמת והם לחלוטין לא מסוגלים לראות בבירור את חשיבותה ומהותה של עבודתו של האל, שום דבר שהם אומרים אינו עולה בקנה אחד עם האמת. אפילו אם הייתם מסכמים את כל התיאוריות של האנושות, הן עדיין לא היו אמת. הן לא יכולות לגבור על אף אחד מדברי האל או על אף מילה של האמת. זו עובדה. אם אנשים לא מבינים זאת, עליהם לחוות זאת לאט. מהו התנאי המוקדם לחוויה זו? קודם כול עליך להכיר בכך שדברי האל הם האמת ולקבל זאת. לאחר מכן, עליך ליישם אותם בפועל ולחוות אותם. במהרה תגלה שדברי האל הם האמת – זה נכון לחלוטין. בשלב הזה תתחיל להוקיר את דברי האל, לייחס חשיבות לחיפוש האמת, ותהיה מסוגל לקבל את האמת אל תוך לבך ולהפוך אותה לחייך.

10 בספטמבר, 2018