יש אנשים שהאמינו באל במשך שנים רבות, ונכחו בדרשות רבות, אך הפיקו מכך תועלת מועטה. הם יכולים לכל הפחות לדקלם קצת מילים ודוקטרינות שנשמעות כעולות בקנה אחד עם האמת. ובכל זאת, כשמשהו קורה להם, הם לא יכולים ליישם בפועל את האמת; הם לא יכולים לעשות דבר אחד שהולם את האמת. אפשר גם לומר שבכל השנים שבהן האנשים האלה האמינו באל, הם לא עשו אפילו דבר אחד בשביל להגן על עבודת הכנסייה, או אפילו מעשה טוב אחד. איך אפשר להסביר את זה? אף שהם יכולים לפלוט קצת מילים ודוקטרינות, הם בהחלט לא מבינים את האמת ולכן לא יכולים ליישם בפועל את האמת. כשאנשים מסוימים משתפים על הידיעה העצמית שלהם, הדבר הראשון שיוצא מפיהם הוא "אני שד, אני שטן חי, אני מתנגד לאל. אני מורד נגדו ובוגד בו; אני נחש, אדם רע שראוי לקללה". האם זוהי ידיעה עצמית אמיתית? הם מדברים במונחים כלליים בלבד. למה הם לא מספקים דוגמאות? למה הם לא מוציאים את מעשיהם המבישים לאור היום בשביל לנתח אותם? אנשים חסרי כושר הבחנה שומעים אותם וחושבים: "הנה, זוהי ידיעה עצמית אמיתית! הם יודעים שהם שדים ואפילו מקללים את עצמם – לאיזה גבהים הם הגיעו!" אנשים רבים, בייחוד מאמינים חדשים, נוטים ללכת שולל בעקבות הדיבור הזה. הם חושבים שהדובר הוא אדם טהור ובעל הבנה רוחנית, שהוא אדם שאוהב את האמת ושהוא מתאים להנהגה. עם זאת, אחרי שקיימו איתו אינטראקציה במשך זמן-מה, הם מגלים שהדבר אינו כך, שאדם זה אינו מי שהם תיארו לעצמם אלא אדם שקרי וערמומי במיוחד, מיומן בהתחפשות ובהעמדת פנים, והתגלית הזאת היא אכזבה גדולה בשבילם. על סמך מה אפשר להחשיב אנשים כבעלי ידיעה עצמית אמיתית? אי אפשר רק לשקול את מה שהם אומרים – העניין העיקרי הוא לקבוע אם הם יכולים או לא יכולים ליישם בפועל את האמת ולקבל אותה. אלה שבאמת מבינים את האמת, לא רק שיש להם ידיעה עצמית אמיתית, אלא – וזה הדבר החשוב ביותר – הם יכולים ליישם בפועל את האמת. הם לא רק מדברים על ההבנה האמיתית שלהם אלא גם יכולים לעשות באמת את מה שהם אומרים. כלומר, יש התאמה מוחלטת בין דבריהם לפעולותיהם. אם דבריהם נשמעים הגיוניים ונעימים, אבל הם לא עושים את זה, לא מממשים את זה בחיים, אז הם נהפכו על ידי כך לפרושים, הם צבועים והם בהחלט לא אנשים בעלי ידיעה עצמית אמיתית. אנשים רבים נשמעים הגיוניים מאוד כשהם משתפים על האמת, אך כשיש להם התגלויות של צביון מושחת, הם לא מזהים זאת. האם אלה אנשים שמכירים את עצמם? אם אנשים אינם מכירים את עצמם, האם הם אנשים שמבינים את האמת? כל מי שאינם מכירים את עצמם הם אנשים שאינם מבינים את האמת, וכל מי שאומרים מילים ריקות של ידיעה עצמית הם בעלי רוחניות שקרית, הם שקרנים. יש אנשים שנשמעים הגיוניים מאוד כשהם אומרים מילים ודוקטרינות, אבל ברוחם הם קהי חושים וקשי תפיסה, הם אינם חדי עין ואינם מגיבים לשום סוגיה. אפשר לומר שהם קהי חושים, אבל לפעמים, כששומעים אותם מדברים, נראה שרוחם חדה למדי. לדוגמה, מיד אחרי אירוע, הם מסוגלים להגיע מיד לידיעה עצמית: "הרגע עלה בי רעיון. חשבתי עליו וקלטתי שהרעיון הזה ערמומי, שהערמתי על האל". יש אנשים חסרי הבחנה שמקנאים למשמע הדברים האלה, ואומרים: "האדם הזה קולט מיד כשמתגלה אצלו שחיתות, והוא גם יכול להיפתח ולשתף עליה. הוא מהיר תגובה, הרוח שלו חדה, הוא הרבה יותר טוב ממני. זהו באמת אדם שחותר אל האמת". האם זוהי דרך מדויקת למדוד אנשים? (לא.) אז מה צריך להיות הבסיס להערכה האם אנשים באמת מכירים את עצמם? אסור שהבסיס יהיה הדברים שיוצאים מפיהם בלבד. מוכרחים גם להתבונן במה שבאמת מופגן על ידם. השיטה הפשוטה ביותר היא לבדוק האם הם מסוגלים ליישם בפועל את האמת – זהו הדבר החיוני יותר מכל. יכולתם ליישם בפועל את האמת מוכיחה שהם מכירים את עצמם באמת, כיוון שמי שבאמת מכיר את עצמו מפגין הכאה על חטא ורק כאשר אנשים מפגינים הכאה על חטא הם באמת מכירים את עצמם. לדוגמה, אדם יכול לדעת שהוא ערמומי, שהוא מלא במזימות ובתכניות קטנוניות, והוא גם יכול לגלות מתי אנשים אחרים חושפים ערמומיות. לכן עליך לבדוק האם הוא מכה על חטא באמת ומשליך מעליו את ערמומיותו לאחר שהוא מודה בכך שהוא ערמומי. ואם הוא שוב יחשוף ערמומיות, יש לבדוק האם הוא חש חרטה ובושה על כך שעשה זאת, האם הוא מתחרט בכנות. אם הוא לא חש בושה, קל וחומר אם אינו חש חרטה, אז הידיעה העצמית שלו היא שטחית ונחפזת. הוא פשוט פועל כלאחר יד, הידע שלו אינו אמיתי. הוא לא מרגיש שערמומיות היא דבר רע כל כך, או שהיא שטנית, והוא בהחלט לא חש עד כמה ההתנהגות הערמומית היא התנהגות חסרת בושה ונאלחת. הוא חושב: "כל האנשים ערמומיים. היחידים שאינם ערמומיים הם שוטים. קצת ערמומיות לא הופכת אותך לאדם רע. לא עשיתי רע; אני לא האדם הערמומי ביותר שיש". האם אדם כזה יכול להכיר את עצמו באמת? הוא בהחלט לא יכול. הסיבה לכך היא שאין לו שום ידיעה לגבי צביונו הערמומי, הוא אינו מתעב ערמומיות, וכל מה שהוא אומר על ידיעה עצמית הוא העמדת פנים ודיבורים ריקים. אי-זיהוי הצביון המושחת של האדם עצמו אינו ידיעה עצמית אמיתית. הסיבה שאנשים ערמומיים אינם יכולים להכיר את עצמם באמת היא שקבלת האמת אינה דבר קל כלל ועיקר עבורם. לכן, אין זה משנה כמה מילים ודוקטרינות הם יכולים לפלוט, הם לא ישתנו באמת.

איך ניתן לקבוע אם אדם כלשהו אוהב את האמת? מהיבט אחד, מוכרחים לבדוק אם אדם זה יכול להגיע לכדי היכרות עצמית על בסיס דבר האל, אם הוא יכול להרהר על אודות עצמו ולהרגיש חרטה אמיתית; מהיבט נוסף, מוכרחים לבדוק אם הוא יכול לקבל את האמת וליישם אותה בפועל. אם הוא יכול לקבל את האמת וליישם אותה בפועל, הוא אדם שאוהב את האמת ושיכול להתמסר לעבודת האל. אם הוא רק מכיר באמת אך לעולם לא מקבל אותה או מיישם אותה בפועל, כפי שאנשים מסוימים אומרים: "אני מבין את כל האמת אבל איני יכול ליישם אותה בפועל," זה מוכיח שהוא לא אדם שאוהב את האמת. יש אנשים שמודים שדבר האל הוא האמת ושיש להם צביונות מושחתים, והם גם אומרים שהם רוצים להכות על חטא וליצור את עצמם מחדש, אבל אחרי זה, אין שום שינוי כלל. דבריהם ומעשיהם נותרים כשהיו. כשהם מדברים על היכרות עצמית, זה כאילו שהם מספרים בדיחה או צועקים סיסמה. הם כלל לא מהרהרים או מגיעים לידיעה עצמית בעמקי לבם; הסוגיה המרכזית היא שאין להם שום גישה של חרטה. עוד פחות מכך הם נפתחים גלויות לגבי השחיתות שלהם על מנת להרהר על עצמם בצורה אותנטית. במקום זאת הם מזייפים הכרה עצמית על ידי כך שהם מעמידים פנים שהם עוברים את התהליך ועושים את הפעולות הכרוכות בו. הם אינם אנשים שמכירים את עצמם או מקבלים את האמת באופן אותנטי. כשאנשים כאלה מדברים על ידיעה עצמית, זוהי הצגה; הם עוסקים בהתחפשות ובמרמה וברוחניות שקרית. אנשים מסוימים הם ערמומיים, וכשהם רואים אחרים משתפים בידיעה העצמית שלהם, הם חושבים: "כולם נפתחים ומנתחים את ערמומיותם. אם לא אומר דבר, כולם יחשבו שאין לי ידיעה עצמית. אם כך, אני מוכרח להעמיד פנים שגם אני עושה את זה!" לאחר מכן, הם מתארים את ערמומיותם כדבר חמור ביותר ומדגימים אותה בדרמטיות, והידיעה העצמית שלהם נראית עמוקה במיוחד. כל מי ששומע מרגיש שיש להם ידיעה עצמית אמיתית ולכן מביט בהם בקנאה, והדבר הזה בתורו גורם להם להרגיש כאילו הם מלאי תהילה, כאילו הם הרגע קישטו את עצמם בהילה. אנשים אחרים הולכים שולל אחרי האופן הזה של השגת ידיעה עצמית, בהעמדת פנים לצד התחפשות ומרמה. האם המצפון שלהם יכול להיות שקט כשהם עושים את זה? האין זאת הולכת שולל בוטה? אם אנשים רק אומרים מילים ריקות על ידיעה עצמית, לא חשוב עד כמה הידיעה הזאת נשגבת או טובה, וולאחר מכן ממשיכים לחשוף צביון מושחת בדיוק כמו שעשו קודם ללא שום שינוי כלל, אזי הידיעה העצמית הזאת אינה אותנטית. אם אנשים יכולים להעמיד פנים ולהוליך שולל בכוונה כך, הדבר מוכיח שהם לא מקבלים את האמת כלל ושהם בדיוק כמו הכופרים. בכך שהם מדברים על הידיעה העצמית שלהם בדרך זו, הם רק נוהים אחרי האופנה ואומרים את מה שמתאים לאנשים אחרים לשמוע. האם הידיעה העצמית והניתוח העצמי שלהם אינם מוליכים שולל? האם זוהי ידיעה עצמית אמיתית? בהחלט לא. זאת מכיוון שהם לא נפתחים ומנתחים את עצמם מהלב, והם רק מדברים קצת על ידיעה עצמית בדרך שקרית וערמומית על מנת להעמיד פנים. מה שיותר חמור הוא שכדי לגרום לאחרים להעריץ אותם ולקנא בהם, הם מגזימים בכוונה כדי לגרום לבעיותיהם להיראות חמורות יותר בזמן שהם משוחחים על ידיעה עצמית, ומערבים בכך את כוונותיהם ומטרותיהם האישיות. כשהם עושים זאת הם לא חשים מחויבים, מצפונם אינו מוכיח אותם לאחר שהם מתחפשים ועוסקים במרמה, הם לא חשים דבר אחרי שהם מורדים באל ומוליכים אותו שולל והם לא מתפללים לאל כדי להודות בטעותם. האם בני אדם כאלה אינם עיקשים? אם אינם מרגישים מחויבים, האם יוכלו אי פעם להרגיש חרטה? האם אדם ללא חרטה אמיתית יכול למרוד בבשר וליישם בפועל את האמת? האם אדם ללא חרטה אמיתית יכול להכות על חטא באמת? בהחלט לא. אם הוא לא מרגיש חרטה אפילו, האין זה מגוחך לדבר על ידיעה עצמית? האם אלו לא סתם התחפשות ומרמה? יש אנשים שלאחר שהם משקרים ומוליכים שולל הם יכולים לקלוט את זה ולהרגיש חרטה. מכיוון שיש להם תחושת בושה הם מרגישים נבוכים להודות בשחיתותם בגלוי, אבל הם יכולים להתפלל ולהיפתח בפני האל. הם מוכנים להכות על חטא, ואחר כך הם משתנים באמת. הם אנשים בעלי ידיעה עצמית והכאה אמיתית על חטא. כל אדם שהוא אמיץ מספיק להודות בפני אחרים שהוא שיקר והוליך שולל, ושיכול גם להתפלל לאל ולהיפתח, תוך הכרה בהתגלויות של שחיתותו, הוא אדם בעל יכולת ידיעה עצמית ואדם שמכה על חטא בכנות. לאחר תקופת תפילה וחיפוש של האמת, הוא יגלה את נתיב היישום ויעבור שינוי כלשהו. אף שלכולם יש אותה מהות טבע ולכולם יש צביון מושחת, למי שיכולים לקבל את האמת יש תקווה להיוושע. יש אנשים שאחרי שהם מאמינים באל, הם נהנים לקרוא את דברי האל ומתמקדים בהרהור על אודות עצמם. כשהם רואים את ההתגלויות של שחיתותם, הם מרגישים שהם בעלי חוב לאל ולעתים קרובות מאמצים שיטות של ריסון כדי לפתור את בעיית השקרים והמרמה שלהם. עם זאת, הם עדיין משקרים ומרמים לעתים קרובות, ללא יכולת לשלוט על עצמם. בשלב זה הם קולטים שבעיית הצביון השטני אינה בעיה שאפשר לפתור באמצעות ריסון. אז הם מתפללים לאל, מסבירים לו את קשייהם, מתחננים לפניו שיושיע אותם מהאילוצים של הטבע החוטא ושל השפעתו של השטן, על מנת לזכות בישועתו של האל. לאחר זמן מה יש תוצאות כלשהן, אבל אין שום פתרון יסודי של בעיית השקרים והולכת השולל שלהם. אז הם קולטים לבסוף שהצביון השטני כבר מזמן השתרש בלבם וחדר עד ליבתם. הטבע האנושי הוא טבע שטני. רק על ידי קבלת השיפוט והייסור של דברי האל והשגת עבודתה של רוח הקודש האדם יכול להשתחרר מכבלי השעבוד של הצביון השטני ומאילוציו. רק כשדברי האל מעניקים לאדם נאורות ומובילים אותו הוא מתחיל להבין את עומק שחיתותו ולזהות שהאנושות המושחתת היא אכן פרי חלציו של השטן, ושללא עבודת הישועה של האל, כל בני האדם יסבלו מאבדון והשמדה. רק אז הוא מבין עד כמה זה מעשי מצד האל להושיע אנשים באמצעות שיפוט וייסור. לאחר שחווה זאת, האדם מסוגל לקבל את השיפוט והייסור של האל מכל הלב ובתוכו מתחילה לצמוח חרטה אותנטית. כעת באמת יש לו מודעות והוא מתחיל להגיע לידיעה עצמית. לגבי מי שאין להם מודעות בלבם, גם הם יכולים ללמוד לומר קצת מילים רוחניות, קצת מילים של היגיון. הם מיומנים במיוחד בדקלום אמרות כנף ש"אנשים אדוקים" כביכול חוזרים עליהן לעתים כה קרובות, והם גם נשמעים אותנטיים למדי ומוליכים שולל את מאזיניהם עד כדי דמעות. משום כך כולם מחבבים ומעריכים אותם. האם יש אנשים רבים שהם כאלה? איזה סוג של אדם זה? האין זה פרושי? אנשים כאלה הם הערמומיים מכול. כשאנשים שאינם מבינים את האמת באים במגע עם מישהו כזה בפעם הראשונה, הם עלולים לחשוב שהוא רוחני מאוד ולכן הם בוחרים בו כמנהיג. התוצאה היא שתוך פחות משנה הוא מעביר לצד שלו את כל האנשים חסרי ההבחנה הללו. הם מתקבצים סביבו ומציעים את אישורם ואת הערכתם, מבקשים ממנו הדרכה בכל פעם שמשהו קורה ואפילו מחקים את טון הדיבור שלו. מי שנוהים אחריו לומדים כיצד לפלוט מילים ודוקטרינות, כיצד להערים על אנשים ועל האל, אבל משום כך, כשהניסיונות אכן באים, כל האנשים הללו הם שליליים וחלשים. בלבם הם מתלוננים על האל ומפקפקים בו ואינם מפגינים שמץ של אמונה. זוהי התוצאה של סגידה לאדם ונהייה אחריו. אף שהם מאמינים באל כבר שנים רבות והם יכולים לומר הרבה דברי דוקטרינה רוחניים, אין להם את שום דבר ממציאות-האמת. כולם הוטעו ורותקו בידי פרושי צבוע. חסרי ההבחנה – האם לא קל להם ליפול טרף לערמומיות ולעלות על הנתיב השגוי? חסרי ההבחנה הם אנשים מבולבלים וקל להם מדי ללכת שולל!

כדי ללמוד להבחין, האדם מוכרח תחילה ללמוד כיצד להרהר על בעיותיו-שלו ולהבחין בהן. בכל אדם יש גאוותנות וצדקנות, וכשיש לו אפילו קצת כוח הוא עלול לפעול בשרירותיות. זהו דבר שאנשים רואים אותו קורה לעתים קרובות למדי ואפשר לתפוס אותו בין רגע, אך מהם הצביונות המושחתים שלא קל כל כך להבחין בהם, או שאנשים רגישים פחות כלפיהם, ושקשה לזהות באדם עצמו או באחרים? (איני רגיש לערמומיות.) חוסר רגישות לערמומיות, ומה עוד? (אנוכיות ונאלחות.) אנוכיות ונאלחות. לדוגמה, יש אנשים שעושים משהו, טוענים שהם עושים אותו מתוך התחשבות באחרים, ומשתמשים בזה בתור תירוץ לקבל אישור מכולם. אבל למעשה הם עושים את זה על מנת לחסוך מעצמם טרחה, מניע שהזולת אינו מודע לו ושקשה לזהותו. אילו צביונות מושחתים אחרים הם הקשים ביותר לזיהוי? (צביעות.) כלומר, להיראות כלפי חוץ כאדם טוב, לעשות כמה דברים שהולמים את התפיסות האנושיות על מנת לזכות בשבח, אבל כלפי פנים – להסתיר פילוסופיה שטנית ומניעים כמוסים. זהו צביון ערמומי. האם קל להבחין בו? אנשים מאיכות נמוכה ואנשים שאינם מבינים את האמת אינם יכולים להבין דברים לאשורם; במיוחד, אין להם יכולת להבחין באדם מסוג זה. יש מנהיגים ועובדים מסוימים שכאשר הם פותרים בעיה הם מדברים באופן ברור והגיוני, כאילו הם מבינים את הבעיה לאשורה, אך כשהם מסיימים לדבר, הבעיה נשארת בלתי פתורה. הם אפילו גורמים לך להאמין בטעות שהבעיה נפתרה; האם אין בזה הטעיה והולכת שולל? מי שאינם נוקטים פעולות ממשיות כשהם מבצעים את חובתם, ואומרים מבול של מילים ריקות ונמלצות – כולם צבועים. הם הרבה יותר מדי ערמומיים ונכלוליים. לאחר שהייתם בקשר עם אנשים מסוג זה במשך זמן רב, האם תוכלו להבחין בתכונותיהם? למה הם לא משתנים לאחר שנים רבות של אמונה באל? מהי הסיבה היסודית? אם נדייק, כל האנשים האלה סולדים מהאמת ולכן אינם מוכנים לקבל אותה. הם מעדיפים לחיות לפי הפילוסופיה של השטן, וחושבים שלא רק שזה לא מציב אותם בעמדת נחיתות, אלא עוזר להם להיראות מקסימים וזוהרים וגורם לאנשים אחרים להעריץ אותם. האם אנשים כאלה אינם נכלוליים וערמומיים? הם מעדיפים למות מאשר לקבל את האמת; האם אפשר להושיע מישהו כזה? יש אנשים שכאשר הם מתמודדים עם גיזום הם יכולים להודות מן השפה ולחוץ שהם עשו מעשים רעים, אך בלבם הם מתנגדים: "אפילו אם מה שאתה אומר הוא נכון, איני מוכן לקבלו. אלחם בך עד הסוף!" הם מתחפשים היטב ואומרים שהם מקבלים, אך הם לא מקבלים בלבם. זהו גם צביון שסולד מהאמת. אילו צביונות נוספים הם קשים לזיהוי ולהבחנה? האם לא קשה לזהות עקשנות? עקשנות היא סוג של צביון נסתר למדי. הוא מתבטא לעתים קרובות בהתעקשות של האדם על דעותיו ובקושי לקבל את האמת. האדם העיקש דבק בדרכיו, ואין זה משנה כמה יאמרו לו דברים שעולים בקנה אחד עם האמת. אדם בעל צביון עיקש הוא אדם שהכי פחות סביר שיקבל את האמת. אנשים שאינם מקבלים את האמת מסתירים בחובם לעתים קרובות את הצביון העיקש מהסוג זה. כשאנשים דבקים בעקשנות במשהו בתוכם או כשגישתם היא להמשיך להחזיק במשאלותיהם הסובייקטיביות, קשה לזהות את זה. מה עוד יש? קשה לזהות חוסר אהבה של האמת וסלידה ממנה. זדוניות היא קשה לזיהוי. הדברים שהכי קל לזהות הם גאוותנות וערמומיות, אבל הדברים האחרים – עיקשות, סלידה מהאמת, זדוניות ורשעות – את כולם קשה לזהות. הדבר שהכי קשה לזהות הוא רשעות, כיוון שהיא כבר נעשתה לטבע האדם ואנשים מתחיל להלל אותה, ואפילו רשעות גדולה עוד יותר אינה רשעות בעיניהם. לכן צביון מרושע הוא קשה לזיהוי אפילו יותר מצביון עיקש. יש אנשים שאומרים: "איך זה שלא קל לזהות זאת? לכל האנשים יש תשוקות מרושעות. האין זאת רשעות?" האמירה הזו שטחית. מהי רשעות אמיתית? אילו מצבים הם מרושעים כשהם באים לידי ביטוי? כשאנשים משתמשים באמירות שנשמעות נשגבות כדי להסתיר את הכוונות המרושעות והמבישות שבעמקי לבם, גורמים לזולת להאמין שהאמירות הללו הן טובות, גלויות ולגיטימיות מאוד, ובסופו של דבר מממשים את מניעיהם הנסתרים – האם זה צביון מרושע? מדוע זה נקרא "להיות מרושע" ולא "להיות ערמומי"? במונחים של צביון ומהות, הערמומיות אינה גרועה כמו רשעות. להיות מרושע זה יותר חמור מלהיות ערמומי, זוהי התנהגות בוגדנית ונאלחת יותר מערמומיות, ולאדם הממוצע קשה לראותה כהוויתה. לדוגמה, באיזה סוג של מילים הנחש השתמש כדי לפתות את חווה? מילים מטעות שנשמעות נכונות ונדמה שהן נאמרות לטובתך האישית. אינך מודע לכך שבמילים האלה יש משהו לא כשורה או שמאחוריהן עומדת כוונת זדון, ובה בעת אינך מסוגל להרפות מההצעות של השטן. זהו פיתוי. כאשר מפתים אותך ואתה מקשיב למילים מסוג זה, אינך יכול אלא להתפתות, וסביר שתיפול למלכודת ותגשים בכך את מטרתו של השטן. הדבר הזה נקרא רשעות. הנחש השתמש בשיטה זו כדי לפתות את חווה. האם זהו סוג של צביון? (אכן.) מאין בא סוג צביון זה? הוא בא מהנחש, מהשטן. סוג צביון מרושע זה קיים בטבע האדם. הרשעות הזאת שונה מהתשוקות המרושעות של אנשים, הלא כן? איך נוצרות תשוקות מרושעות? הדבר קשור בבשר. רשעות אמיתית היא סוג של צביון חבוי במעמקים, שאנשים חסרי ניסיון או הבנה של האמת אינם יכולים להבחין בו כלל. זוהי הסיבה שבגללה הצביון הזה הוא הקשה ביותר לזיהוי מבין כל צביונות האדם. אצל איזה סוג של אדם הצביון המרושע קיים בדרגה החמורה ביותר? אצל אנשים שאוהבים לנצל את הזולת. הם מצטיינים כל כך בתמרון אנשים, עד שלאחר מעשה, האנשים שהם תמרנו אינם יודעים אפילו מה קרה. לאדם מסוג זה יש צביון מרושע. אנשים מרושעים מתבססים על ערמומיות ומשתמשים באמצעים אחרים כדי לכסות על ערמומיותם, להסתיר את חטאיהם ולהסתיר את כוונותיהם, מטרותיהם ותשוקותיהם האנוכיות הסודיות. זוהי רשעות. זאת ועוד, הם משתמשים באמצעים מגוונים כדי לפתות, לשדל ולהדיח, וגורמים לך לעשות את רצונם ולספק את תשוקותיהם האנוכיות על מנת להשיג את מטרותיהם. כל זה הוא מרושע. זהו צביון שטני אותנטי. האם הפגנת התנהגות כלשהי מהתנהגויות אלו? איזה היבט מההיבטים של הצביון המרושע הפגנת יותר: פיתוי, שידול או שימוש בשקרים כדי לכסות על שקרים אחרים? (אני מרגיש שעשיתי קצת מכל דבר.) אתה מרגיש שעשית קצת מכל דבר. כלומר, ברמה האמוציונלית, אתה מרגיש שגם הפגנת וגם לא הפגנת את ההתנהגויות הללו. אתה לא יכול להביא שום ראיה. בחיי היום יום שלך, אפוא, האם אתה קולט כשאתה חושף צביון מרושע כשאתה מתמודד עם משהו? למעשה, הדברים הללו קיימים בצביון של כל אדם. לדוגמה, יש משהו שאתה לא מבין, אבל אתה לא רוצה שאחרים יידעו שאתה לא מבין, אז אתה משתמש באמצעים מגוונים כדי להטעות אותם כך שיחשבו שאתה מבין. זוהי מרמה. מרמה מסוג זה היא ביטוי של רשעות. ישנם גם פיתוי ושידול, שניהם ביטויים של רשעות. אתם מפתים אנשים אחרים לעתים קרובות? אם אתם מנסים באופן לגיטימי להבין מישהו, רוצים לשתף עמו, והדבר דרוש למען עבודתכם והמעשה הוא אינטראקציה הולמת, אזי הוא לא נחשב לפיתוי. אבל אם יש לכם כוונה ומטרה אישיות ואינכם רוצים באמת להבין את הצביון של אדם זה, את הידע שלו ואת הדברים שהוא חותר אליהם, אלא רוצים לחלץ ממנו את המחשבות הפנימיות ביותר שלו ואת רגשותיו האמיתיים, אזי מעשה זה נקרא רשעות, פיתוי ושידול. אם אתה עושה את זה, יש לך צביון מרושע; האין זה משהו מוסתר? האם קל לשנות צביון שכזה? אם תוכל להבחין אילו ביטויים יש לכל אחד ואחד מההיבטים של צביונך, לאילו מצבים הם גורמים בדרך כלל, ותוכל לעשות את ההתאמה בינם לבין עצמך ולהרגיש עד כמה נורא ומסוכן הוא סוג הצביון הזה, אזי תרגיש שמוטל עליך העול להשתנות מבחינה זו, ותוכל להרגיש צמא לדברי האל ולקבל את האמת. זהו השלב שבו תוכל להשתנות ולזכות בישועה. אבל אם לאחר שעשית את ההתאמה בינם לבין עצמך אתה עדיין לא צמא לאמת, אין לך תחושת חוב או תחושת אשמה – קל וחומר שאין בך שום חרטה – ואינך אוהב את האמת, אזי יהיה לך קשה להשתנות. ההבנה לא תועיל, כי כל מה שאתה מבין הוא רק דוקטרינה. לא חשוב באיזה היבט של האמת מדובר – אם הבנתך עוצרת ברמת הדוקטרינה ואינה מתחברת עם היישום בפועל והכניסה שלך, הדוקטרינה שאתה מבין לא תועיל כלל. אם לא תבין את האמת, אזי לא תזהה את הצביון המושחת שלך ולא תתחרט לפני האל ותתוודה, וגם לא תרגיש בחוב לאל ותשנא את עצמך, אזי סיכוייך לזכות בישועה יהיו אפס. אם תכיר בחומרת בעיותיך אך לא יהיה לך אכפת ולא תשנא את עצמך, ועדיין תרגיש קהה חושים וסביל מבפנים ללא קבלה של שיפוט האל וייסורו, ללא תפילה לאל והסתמכות עליו שיפתור את צביונך המושחת, אזי אתה בסכנה גדולה ולא תזכה בישועה.

מהם התנאים לישועה? ראשית, על האדם להבין את האמת ולקבל מרצונו את שיפוט האל וייסורו. אחר כך, על האדם להחזיק ברצון לשתף פעולה, ביכולת למרוד בעצמו ובמוכנות להרפות מתשוקותיו האנוכיות. מה כוללות התשוקות האנוכיות? מוניטין, מעמד, יוהרה, היבטים שונים של האינטרסים האישיים של האדם, כמו גם תוכניותיו, תשוקותיו, ציפיותיו, ייעודו – המיידי או העתידי – כולם כלולים בכך. אם תוכל לחתור אל האמת כדי לפתור את הצביונות המושחתים הללו, להגיע לפריצות דרך בהם בזה אחר זה, לנטוש אותם טיפין-טיפין, אזי יישום בפועל של האמת ייעשה קל יותר ויותר עבורך ותגיע למצב של התמסרות לאל. שיעור הקומה שלך יצמח בהדרגה. ברגע שתבין את האמת ותוכל לראות את התשוקות הללו כהווייתן ולוותר עליהן טיפין-טיפין, אזי הצביון שלך ישתנה. לאיזה רמת שינוי כבר הגעתם עכשיו? על סמך תצפיותיי, במונחים של מציאויות-האמת הללו של השינויים בצביון, עוד לא נכנסתם אליהן ביסודו של דבר. אם כן, מהו שיעור הקומה שלכם כרגע ובאיזה מצב אתם חיים? רובכם תקועים ברמה של ביצוע חובתכם ומשתהים בשלב הזה: "האם לבצע את חובתי או לא? איך אוכל לבצע את חובתי היטב? האם ביצוע חובתי בדרך זאת הוא שטחי?" לפעמים, כשביצוע החובה שלכם יהיה שטחי במיוחד, תחושו תוכחה בלבכם. תרגישו כאילו יש לכם חוב לאל, שאכזבתם אותו ואפילו תייללו ותבטאו לאל את תשוקתכם לבצע את חובותיכם כראוי ולגמול על אהבתו. אך כעבור יומיים אתם תיעשו שליליים שוב וכבר לא תרצו לבצע את חובותיכם. לעולם לא תוכלו להגיע אל מעבר לשלב זה. האם כך נוהג אדם בעל שיעור קומה? (לא.) כשכבר לא תצטרכו לשתף על דרכים לבצע בנאמנות את חובותיכם, על הצורך לבצע את חובותיכם מכל הלב והנפש ועל הצורך להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל, ותוכלו לקבל על עצמכם את חובותיכם בתור משימתכם ותבצעו אותן היטב בלי דרישות, בלי תלונות ובלי לעשות בחירות משלכם, אזי תשיגו שיעור קומה מסוים. תמיד יש לנו צורך לשתף על האופן שבו על האדם לבצע את חובותיו היטב. מדוע עלינו להמשיך לשתף זאת? כיוון שאנשים אינם יודעים כיצד לבצע את חובותיהם ואינם יכולים לתפוס את העקרונות; הם לא הבינו לאשורן את האמיתות השונות בנוגע לביצוע חובות וגם לא הבינו את האמת ונכנסו למציאות. אנשים מסוימים מבינים רק דוקטרינות מסוימות אך אינם מוכנים ליישם אותן בפועל או להיכנס אליהן, אינם מוכנים לשאת סבל ותשישות, תמיד מתאווים לנוחות גשמית, עדיין יש להם יותר מדי ברירות משל עצמם ללא יכולת להרפות, והם לא מפקידים את עצמם בידי האל באופן מלא. עדיין יש להם תוכניות ודרישות משל עצמם; רצונות, מחשבות וציפיות אישיות עדיין מושלים בהם ויכולים לשלוט בהם: "אם אבצע את החובה הזאת, האם אני יכול לצפות שיהיה לי טוב בהמשך? האם יש מיומנויות כלשהן שאני יכול ללמוד מזה? האם אשיג משהו בבית האל בעתיד?" החשיבה התמידית על הדברים האלה, והרגשת אי-נעימות כאשר ביצוע חובות קצת קשה, מעייף או חסר הנאה, ההרגשה הלא-נוחה שנמשכת זמן רב, להיעשות שליליים ועדיין להזדקק לשיתוף על האמת ולעבודה אידאולוגית – כל הדברים הללו הם חוסר שיעור קומה. האם זה כרוך בשינוי בצביון? עדיין מוקדם מדי בשביל זה. ברגע שתתפסו את עקרונות האמת שצריך להבין כדי לבצע את חובותיכם ותעברו את המשוכה הזאת, תוכלו לבצע את חובותיכם כראוי. ההתקדמות משם תהיה כרוכה אז בשינויים בצביון.

בין שמדובר בביצוע חובה ובין שמדובר בשירות האל, שניהם דורשים הרהור עצמי לעתים קרובות. אין זה משנה אילו דעות שגויות או צביונות מושחתים האדם חושף, עליו לחפש את האמת כדי לפתור אותם. רק כך האדם יוכל לבצע את חובתו כראוי ולקבל את אישור האל. לאדם מוכרחה להיות יכולת להבחין בצביונותיו המושחתים, אחרת לא יוכל לפתור אותם. יש אנשים שאינם יכולים להבין בבירור מה שייך לצביון מושחת ומה אינו שייך לו. לדוגמה, מה שאנשים אוהבים לאכול או ללבוש, איזה סגנון חיים או הרגלים יש להם, כמו גם מורשת אבותיהם ומושגים מסורתיים – חלקם נובעים מהשפעה של תרבות ומנהגים מסורתיים, חלקם מחינוך ומורשת משפחתית וחלקם מחוסר ידע ותובנה. אלו אינן בעיות חמורות ואינן קשורות כלל לטוב או לרוע של אנושיותו של אדם, ואת חלקן אפשר לפתור באמצעות למידה וקבלת עוד תובנות. עם זאת, תפיסות או דעות שגויות לגבי האל או בעיית הצביון המושחת – אותן חובה לפתור באמצעות חיפוש האמת ואי אפשר לשנותן באמצעות חינוך אנושי. בכל מקרה, אין זה משנה מהו המקור של תפיסותיך ורעיונותיך, אם הם לא עולים בקנה אחד עם האמת, מחובתך לוותר עליהם ולחפש את האמת כדי לפתור אותם. חתירה אל האמת יכולה לפתור את כל בעיותיו של אדם. בעיות רבות שנראות לא קשורות לאמת יכולות להיפתר בעקיפין באמצעות הבנת האמת. באמצעות האמת אפשר לפתור לא רק בעיות השייכות לצביון מושחת אלא גם בעיות שאינן שייכות לצביון מושחת, כגון התנהגויות, שיטות, תפיסות והרגלים אנושיים מסוימים – אותם אפשר לפתור ביסודיות אך ורק באמצעות שימוש באמת. האמת יכולה לא רק לפתור צביונות מושחתים של אנשים; היא יכולה גם לשמש כמטרה בחיים, יסוד לחיים ועקרון קיום, והיא יכולה לפתור את כל הקשיים והבעיות של אדם. זה מוחלט. מהו הדבר המרכזי כעת? להבין שמקורן של בעיות רבות קשור במישרין לכך שלא מבינים את האמת. אנשים רבים אינם יודעים כיצד ליישם בפועל כשמשהו קורה להם והסיבה לכך היא שהם לא מבינים את האמת. אנשים אינם יכולים להבין לאשורם דברים רבים כל כך, וגם כאן הסיבה היא שהם לא מבינים את האמת. אבל איך הם יכולים בכל זאת להתבטא ברהיטות שכזו בלי שהם מבינים את האמת? (אלה רק מילים ודוקטרינות.) אם כן, מוכרחים לפתור את בעיית הדיבור על דוקטרינות. עסקו פחות באמירת מילים ריקות, דקלום דוקטרינות וצעקת סיסמאות; עסקו יותר בדיבור מעשי, יישום בפועל של האמת, דיבור על ידיעה עצמית וניתוח עצמי, ואפשרו לאחרים לשמוע דברים שהם ימצאו שהם מחכימים ומועילים. רק מי שעושה זאת מחזיק במציאות-אמת. אל תפלטו דוקטרינות ותגידו מילים ריקות, אל תאמרו מילים צבועות וערמומיות ואל תאמרו מילים שאינן מחכימות. איך תוכל להימנע מדיבור מסוג זה? ראשית אתה מוכרח לזהות ולהבין לאשורם את הכיעור, הטיפשות והאבסורדיות של דברים אלה; אז תוכל למרוד בבשר. זאת ועוד, אתה מוכרח שיהיה לך היגיון. ככל שלאדם יהיה יותר היגיון, כך הוא ידבר באופן יותר הולם ומדויק, כך אנושיותו תהיה בוגרת יותר, כך דבריו יהיו מעשיים יותר וכך הוא ידבר פחות שטויות. בלבו הוא יתעב את המילים הריקות, הגוזמאות והשקרים הללו. יש אנשים שיוהרתם רבה מדי והם תמיד רוצים להגיד דברים נחמדים כדי להתחפש, מתוך רצון לרכוש לעצמם מעמד בלבם של אחרים ולזכות בהערכתם, מתוך רצון לגרום לאחרים לחשוב שהם מאמינים היטב באל, שהם אנשים טובים וראויים במיוחד להערצה. תמיד יש להם הכוונה הזאת להתחפש; הם נשלטים בידי צביון מושחת. לאנשים יש צביונות מושחתים, וזאת הסיבה היסודית לכך שהם עושים מעשים רעים כדי להתנגד לאל, וזאת הבעיה הקשה ביותר לפתרון. אי אפשר לטהר את הצביון המושחת של האדם ואי אפשר להשיג שינוי בצביון אלא אם רוח הקודש עובדת והאל עצמו הופך את האדם למושלם. אחרת, אין לאדם שום דרך לפתור את זה. אם אתה אדם שחותר אל האמת, אתה מוכרח להרהר על צביונך המושחת ולהבינו לפי דברי האל, למדוד את עצמך בהשוואה לכל משפט ומשפט בדברי החשיפה והשיפוט של האל ולחפור טיפין-טיפין בכל צביונותיך ומצביך המושחתים. התחל בכך שתחפור בכוונות ובמטרה של דבריך ומעשיך, הבחן בכל דבר שאתה אומר ונתח אותו, ואל תתעלם משום דבר שקיים במחשבותיך ובדעתך. כך, באמצעות ניתוח והבחנה גדלים והולכים, תגלה שהצביון המושחת שלך אינו מועט אלא שופע, ושרעליו של השטן אינם מוגבלים אלא מרובים. כך תבין בבהירות גדלה והולכת את הצביונות המושחתים שלך ואת מהות טבעך, ותקלוט לאיזה עומק השחית אותך השטן. בשלב הזה תרגיש כמה יקרה מאוד היא האמת שהאל מבטא. היא יכולה לפתור את בעיות הצביון והטבע של האנושות המושחתת. התרופה הזאת שהאל הכין לבני האדם המושחתים כדי להושיע את האנושות היא יעילה להפליא, יקרת ערך יותר מכל תרופת פלא. כך, כדי לקבל את ישועת האל, אתה חותר אל האמת מרצונך, מוקיר יותר ויותר כל היבט והיבט של האמת וחותר אליה במרץ גובר והולך. כשלאדם יש תחושה כזאת בלבו, פירוש הדבר הוא שכבר השיג הבנה של חלק מהאמת וכבר השתרש בדרך האמת. אם האדם יוכל לחוות את זה יותר לעומק ולאהוב את האל באמת מכל לבו, אזי יתחיל מהפך בצביון החיים שלו.

קל לעשות קצת שינויים בהתנהגות, אך אין זה קל לשנות את צביון החיים של האדם. פתרון בעיית הצביון המושחת מוכרח להתחיל בידיעה עצמית. הדבר דורש קשב, התמקדות בבדיקת הכוונות והמצבים של האדם טיפין-טיפין, בחינה תמידית של כוונות והרגלי דיבור. ואז, יום אחד, תתרחש הבנה פתאומית: "אני תמיד אומר דברים נחמדים כדי להתחפש, בתקווה לזכות במעמד בלבם של אחרים. זהו צביון מרושע. אין הוא ההתגלות של אנושיות רגילה ואין הוא עולה בקנה אחד עם האמת. כוונה זו ודרך מרושעת זאת לדבר הן שגויות ומוכרחים לשנות אותן ולהיפטר מהן". לאחר ההבנה הזאת אתה תחוש בחומרתו הכבדה של צביונך המרושע בבהירות גדלה והולכת. חשבת שרשעות פירושה קיומה של תשוקה מרושעת ופעוטה בין גבר לאישה, והרגשת שעל אף שהפגנת רשעות מבחינה זאת, אינך אדם בעל צביון מרושע. זהו סימן שחסרה לך הבנה מהו צביון מרושע; לכאורה ידעת מהי המשמעות השטחית של המילה "מרושע" אך לא יכולת לזהות באמת צביון מרושע או להבחין בו; ולמעשה, עדיין אינך מבין מה המשמעות של המילה "מרושע". כשתבין שחשפת צביון מסוג זה, תתחיל להרהר על עצמך, לזהותו ולהעמיק לחפור עד מקורותיו, ותראה שאכן יש לך צביון כזה. מה עליך לעשות בשלב הבא אפוא? אתה מוכרח לבדוק באופן תמידי את כוונותיך במסגרת אופני הדיבור הדומים שלך. באמצעות חפירה תמידית זאת, אתה תזהה באותנטיות ובדייקנות גדלות והולכות שאכן יש לך צביון ומהות מסוג זה. רק ביום שבו תודה באמת ובתמים שאכן יש לך צביון מרושע תתחיל לפתח שנאה ותיעוב כלפיו. האדם עובר מחשיבה שהוא אדם טוב, הגון בהתנהגותו, בעל חוש צדק, בעל יושרה מוסרית, אדם תמים, אל ההכרה בכך שיש לו מהות טבע כגון גאוותנות, עיקשות, ערמומיות, רשעות וסלידה מהאמת. בשלב הזה האדם כבר יעריך את עצמו בדייקנות וכבר יידע מהו באמת. הודאה מן השפה ולחוץ או זיהוי שטחי שיש לך ביטויים ומצבים כאלה לא יפיקו שנאה אותנטית. רק באמצעות הזיהוי שהמהות של צביונות מושחתים אלה היא הסגנון הדוחה של השטן יוכל האדם לשנוא את עצמו באמת. איזה סוג של אנושיות דרוש כדי שהאדם יגיע לידיעה עצמית עד כדי שישנא את עצמו? האדם מוכרח לאהוב דברים חיוביים, לאהוב את האמת, לאהוב הגינות וצדיקות, להחזיק במצפון ובמודעות, להיות נדיב לב ולהיות מסוגל לקבל את האמת וליישם אותה בפועל – כל האנשים שהם כאלה יכולים להגיע לידיעה עצמית אמיתית ולשנוא את עצמם באמת. מי שאינם אוהבים את האמת ושמתקשים לקבל את האמת לעולם לא יגיעו לידיעה עצמית. אפילו אם הם יוכלו לומר כמה מילים על ידיעה עצמית, הם לא יוכלו ליישם בפועל את האמת ולא יעברו שום שינוי אותנטי. הידיעה העצמית היא המשימה הקשה ביותר. לדוגמה, אולי יהיה אדם בעל איכות נמוכה שיחשוב: "האיכות שלי גרועה. אני ביישן מטבעי וחושש להיות מעורב. אולי אני אפילו האדם התמים והפחדן ביותר בעולם. אז הדבר הזה הופך אותי לראוי ביותר לקבל את ישועת האל". האם זוהי ידיעה עצמית אמיתית? אלה דבריו של אדם שאינו מבין את האמת. האם איכות נמוכה של אדם פירושה בהכרח שאין לו שום צביון מושחת? האם לפחדנים אין צביון מושחת גם כן? האם לא הושחתו אף הם בידי השטן? למעשה, באנשים כאלה יש אותה כמות של צביון מרושע וגאוותן כמו אצל האדם הממוצע, ויתירה מזאת, אצלם הוא חבוי במעמקים ומבוצר יותר. למה אני אומר שהוא חבוי במעמקים? (כי הם תמיד חושבים שהם טובים.) נכון. הם בעצמם הולכו שולל והוטעו על ידי האשליה הזאת, והיא הופכת את קבלת האמת לבלתי אפשרית בשבילם. הם חושבים שהם די בסדר ממילא ואינם צריכים את השיפוט והטיהור של האל. כל הדברים הללו שהאל אומר על שיפוט אנשים וחשיפת שחיתותם מכוונים אל אחרים, האנשים בעלי הכישורים והצביון הגאוותן, האנשים הרעים הללו והאנשים שמוליכים שולל – מנהיגי שקר וצוררי משיח; אבל הם לא מכוונים אל אנשים כמוהם. הם כבר טובים מספיק; ידיהם נקיות והם עצמם טהורים וצחים כשלג, ללא רבב. כשהם מגדירים את עצמך כך, האם אפשרי בשבילם להגיע לידיעה עצמית אמיתית? (לא.) הם לא יכולים להגיע לידיעה עצמית והם בהחלט לא מבינים את האמת. הם אינם יכולים להבין אמיתות כגון הסיבה שבגללה האל שופט ומייסר אנשים, כיצד הוא מושיע אנשים או כיצד מטהרים צביון מושחת. אדם שאין לו שמץ של ידיעה עצמית בהחלט אינו מבין שום אמת. הדעות השגויות שהוא חושף מספיקות כדי להראות שהוא מגוחך ואבסורדי. ההבנה שלו מגוחכת והוא כופה על האל את האמונות של עצמו; גם זה הוא צביון של רשעות. רשעות היא סוג של צביון שאינו מתבטא רק בבעיה של ההתנהלות שבין גבר לאישה; לא צריך לתייג קצת תשוקה מרושעת בתור רשעות צביונית. אבל אם התשוקות המרושעות של אדם חזקות מדי והוא עוסק בפריצות לעתים קרובות, או מתמיד לעסוק בהומוסקסואליות, אז זה מרושע. יש אנשים שאינם יכולים להבדיל בין השניים, תמיד מתייגים תשוקות מרושעות כרשעות, ומסבירים את הרשעות במונחים של תשוקות מרושעות; חסרה להם הבחנה. צביון מרושע הוא הדבר הקשה ביותר לזיהוי. הפעולות של כל מי שהוא ערמומי וזדוני מדי הן כולן מרושעות. לדוגמה, יש אנשים שאחרי שהם משקרים הם חושבים לעצמם: "אם לא אשתף אחרים בהבנתי, מי יודע מה הם יחשבו עליי? אני מוכרח להיפתח ולשתף קצת; ברגע שאשתף את הבנתי, זה יהיה כל מה שנדרש. אסור לי לאפשר לאחרים לדעת מהן הכוונות האמיתיות שלי ולחשוב שאני ערמומי". איזה צביון זה? להיפתח בערמומיות – לדבר הזה קוראים רשעות. ואחרי שהם משקרים הם מתבוננים: "מישהו גילה ששיקרתי? האם מישהו הצליח לראות את פרצופי האמיתי?" הם מתחילים לשדל אחרים למסור להם מידע ומתשאלים אותם; גם זה מרושע. לא קל לזהות צביון מרושע. כל מי שעושה דברים בדרך זדונית וערמומית במיוחד ומקשה על אחרים להבינו לאשורו הוא מרושע. מי שחורש מזימות וקנוניות כדי להשיג את מטרותיו הוא מרושע. מי שמוליך שולל אנשים אחרים בכך שהוא עושה מעשים רעים במסווה של עשיית טוב וגורם לאנשים לשרת אותו, הוא המרושע ביותר. הדרקון הגדול האדום כאש הוא המרושע ביותר; השטן הוא המרושע ביותר; מלכי השדים הם המרושעים ביותר; כל השדים הם מרושעים.

כדי לחתור אל שינוי צביוני, על האדם להיות מסוגל תחילה לזהות את הצביון המושחת שלו עצמו. ידיעה עצמית אמיתית כרוכה בהבנת המהות של שחיתות האדם לאשורה וניתוחה ביסודיות, כמו גם בזיהוי המצבים המגוונים שצביון מושחת יכול לגרום להם. רק כשהאדם מבין בבירור את מצביו המושחתים ואת צביונו המושחת הוא מסוגל לשנוא את בשרו ואת השטן, ורק אז זה מביא לשינוי צביוני. אם לא יוכל לזהות את המצבים הללו ולא יצליח לעשות את החיבורים ולעשות את ההתאמות לעצמו, האם צביונו יוכל להשתנות? לא. שינוי צביוני מצריך מהאדם לזהות את המצבים השונים שצביונו המושחת מפיק; הוא מוכרח להגיע לנקודה שבה אינו מוגבל בידי הצביון המושחת וליישם בפועל את האמת – רק אז יוכל הצביון שלו להתחיל להשתנות. אם לא יוכל לזהות את מקורם של מצביו המושחתים ורק ירסן את עצמו בהתאם למילים ולדוקטרינות שהוא מבין, אזי אפילו אם התנהגותו טובה במידה מסוימת והוא השתנה קצת כלפי חוץ, אי אפשר להחשיב זאת כמהפך צביוני. כיוון שהדבר אינו יכול להיחשב כמהפך צביוני, מהו אפוא התפקיד שרוב האנשים ממלאים במהלך ביצוע חובתם? תפקידו של עובד; הם רק משקיעים מאמץ ומתעסקים במטלות. אף שהם גם מבצעים את חובתם, רוב הזמן הם ממוקדים רק בביצוע של דברים, הם לא מחפשים את האמת אלא רק משקיעים מאמץ. לפעמים, כשמצב רוחם טוב, הם יתאמצו קצת יותר ולפעמים, כשמצב רוחם רע, הם יתאמצו קצת פחות. אבל אחר כך הם בוחנים את עצמם ומרגישים חרטה ולכן הם יתאמצו קצת יותר שוב, מתוך אמונה שזוהי הכאה על חטא. למעשה אין זה שינוי אמיתי ואין זו הכאה אמיתית על חטא. הכאה אמיתית על חטא מתחילה בידיעה עצמית; היא מתחילה בשינוי בהתנהגות. ברגע שהתנהגותו של אדם משתנה והוא יכול למרוד בבשר, ליישם בפועל את האמת, ובמונחים של התנהגות נראה שהוא מתיישר עם עקרונות, פירוש הדבר הוא שהתרחשה הכאה אמיתית על חטא. ואז, טיפין-טיפין, הוא מגיע לשלב שבו הוא יכול לדבר ולפעול לפי העקרונות ולגמרי בהתאם לאמת. זהו השלב שבו מתחיל שינוי בצביון החיים. בחוויה שלכם, לאיזה שלב הגעתם? (יש לי קצת התנהגות טובה על פני השטח.) הדבר הזה עדיין שייך לשלב השקעת המאמץ. יש אנשים שמשקיעים קצת מאמץ ואז חושבים שהם תרמו תרומה והם ראויים לברכותיו של האל. כלפי פנים, הם תמיד מהרהרים: "מה האל חושב על זה? השקעתי מאמץ רב כל כך ועמדתי בקשיים רבים כל כך, האם אני יכול להיכנס למלכות השמיים?" הניסיון התמידי לרדת לשורש הדברים – איזה צביון זה? ערמומי, מרושע וגאוותן. זאת ועוד, התקווה לקבל ברכות בזכות השקעת מאמץ מסוים בזמן שמאמינים באל בלי לקבל שמץ מהאמת; האם אין כאן צביון עיקש? לעולם לא לוותר על יתרונות המעמד; האם אין זו עיקשות גם כן? הם תמיד דואגים: "האם האל יזכור שסבלתי קשיים כשביצעתי את החובה? האם ייתן לי ברכות כלשהן?" הם כל הזמן מחשבים את החישובים הללו בראשם. מבחוץ נראה שהם עושים עסקאות, אבל למעשה יש כאן פעולה של צביונות מושחתים מכמה סוגים. הרצון התמידי לעשות עסקה עם האל, הרצון התמידי לקבל ברכות תמורת האמונה באל, הרצון התמידי להפיק תועלת ולא לספוג הפסדים, העיסוק התמידי באמצעי רמייה וחשאיות – הגורם של כל הדברים האלה הוא צביון מרושע. כל פעם שאדם כזה משקיע קצת מאמץ בביצוע חובותיו, הוא רוצה לדעת: "האם אקבל ברכות תמורת כל המאמצים שאני משקיע? האם אוכל להיכנס למלכות השמיים לאחר שסבלתי הרבה כל כך כדי להאמין באל? האם האל ישבח אותי על שוויתרתי על הכול כדי לבצע את חובתי? האם האל מרוצה ממני או לא?" הם חושבים על השאלות האלו כל היום. אם הם לא יוכלו למצוא להן תשובה במשך יום אחד, הם יחושו מוטרדים במשך היום הזה ולא יהיו מוכנים לבצע את חובותיהם או לשלם מחיר, קל וחומר שלא יהיו מוכנים לחתור אל האמת. כשהם כל הזמן מוגבלים וכבולים על ידי העניינים הללו, אין להם אמונה אמיתית בכלל. הם לא מאמינים שהבטחותיו של האל הן ממשיות. הם לא מאמינים שחתירה אל האמת תביא בוודאות לברכת האל. בלבם, הם סולדים מהאמת. אפילו היו רוצים לחתור אל האמת, אין להם כוחות בשביל זה, לכן אין להם הנאורות וההארה של רוח הקודש והם אינם יכולים להבין את האמת. אנשים אלה נתקלים בבעיות לעתים קרובות בזמן שהם מבצעים את חובתם והם בדרך כלל שליליים וחלשים. כשהם נתקלים בקושי הם מתלוננים, וכשקורה להם אסון או כשהם נכנסים למעצר הם קובעים שהאל אינו מגן עליהם ואינו רוצה בהם, ומשליכים את עצמם לזרועות הייאוש. איזה צביון זה? האין זאת רשעות? מה האדם הזה יעשה ברגע שיחוש טינה? הוא בהחלט יהיה שלילי ועצל; הוא ירים ידיים בחוסר תקווה. והוא יאשים מנהיגים ועובדים לעתים קרובות שהם מנהיגי שקר וצוררי משיח. הוא עלול אפילו להתלונן ישירות על האל ולשפוט אותו. מהי הסיבה לדברים אלה? האדם נתון לשליטתו של צביון מרושע. הוא מאמין, לפי השקפות חילוניות ולוגיקה שטנית, שלכל השקעה והשקעה מוכרחה להיות תמורה. ללא תמורה כזאת הוא יפסיק להשקיע. צורת החשיבה שלו היא מידה כנגד מידה והוא שואף לוותר על אחריותו, מסרב לבצע את חובתו ודורש תמורה. האין זה מרושע? באילו דרכים הדבר הזה דומה לפאולוס? (פאולוס האמין שברגע שישלים את המירוץ שלו ויילחם את המלחמה הטובה, תישמר לו עטרת צדקה.) זהו בדיוק האופן שבו האדם הזה דומה לפאולוס. האם אתם מפגינים משהו מהביטויים הללו שפאולוס הפגין? האם אתם עוסקים בהשוואות עצמיות כגון אלו? אם לא תשוו בין דברי האל לבין עצמכם, לא תוכלו להכיר את עצמכם. רק על ידי זיהוי המהות של צביונך המושחת תוכל להגיע לכדי ידיעה עצמית אותנטית. אם תזהה רק את הדברים הנכונים והשגויים שעל פני השטח, או אם רק תודה בפשטות שאתה שד ושטן – הדברים הללו הם יותר מדי גנריים וריקים. זהו עומק מזויף, זוהי תחפושת, זוהי מרמה. דיבור באופן כזה על ידיעה עצמית הוא רוחניות מזויפת, הוא מטעה.

ראיתם פעם איך אדם ערמומי מנסה להגיע לידיעה עצמית? הוא מנסה להפוך עכבר לפיל, אומר שהוא שד ושטן ואפילו מקלל את עצמו; עם זאת, הוא לא אומר אילו מעשים שטניים ורעים עשה וגם לא מנתח את הזוהמה והשחיתות שבלבו. הוא אומר רק שהוא שד ושטן, שהוא מרד באל והתנגד לו, תוך שהוא משתמש במילים ריקות רבות ובאמירות גורפות כדי לגנות את עצמו, תוך שהוא גורם לאחרים להרגיש ש"הנה אדם שבאמת הגיע לידיעה עצמית; איזו הבנה עמוקה יש לו". הוא נותן לאחרים להבין איזה אדם רוחני הוא ופועל על מנת שכולם יקנאו בו על כך שהוא מחפש את האמת. אבל לאחר שנים אחדות של ידיעה עצמית בדרך הזאת הוא עוד לא מגיע לחרטה אותנטית ואי אפשר לראות שום סיטואציה שבה הוא מיישם בפועל את האמת או עושה דברים בהתאם לעקרונות. אין שום שינוי בצביון החיים שלו, וכך נחשפת הבעיה: אין זאת ידיעה עצמית אמיתית. זוהי תחפושת וזיוף ואדם זה הוא צבוע. אין זה משנה כיצד אדם מדבר על ידיעה עצמית – אל תתמקדו בכך שהמילים שלו נשמעות נחמד או בכך שהידע שלו עמוק. מהו הדבר המרכזי שיש לבדוק? יש לשים לב כמה מהאמת הוא יכול ליישם בפועל ואם הוא יכול לדבוק בעקרונות האמת כדי לתמוך בעבודה הכנסייה. שני הסמנים הללו מספיקים כדי לקבוע אם האדם עבר מהפך אמיתי. זהו העיקרון להערכת אנשים ולהבחנה בדברים אצלם. אסור להקשיב לדברים היפים שיוצאים מפיהם; יש לבדוק את מעשיהם בפועל. יש אנשים שכאשר הם משוחחים על ידיעה עצמית הם נראים כאילו הם מתייחסים לכך ברצינות. הם מדברים עם אחרים על כל רעיון או מחשבה שגויים שלהם, נפתחים וחושפים את עצמם, אבל לאחר שסיימו לדבר הם עדיין לא מתחרטים באמת. כשמשהו קורה להם, הם בכל זאת לא מיישמים בפועל את האמת וגם לא דבקים בעקרונות, לא תומכים בעבודה הכנסייה ולא מפגינים שום מהפך. לסוג זה של ידיעה עצמית, היפתחות ושיתוף אין שום משמעות. ייתכן שאדם מסוג זה חושב ש הגעה לידיעה עצמית בדרך הזאת פירושה שהוא מכה על חטא באמת ושהוא מיישם בפועל את האמת, אבל בסופו של דבר, אין בו שום שינוי גם אחרי שנים רבות של הבנה כזאת. האם דרך זאת של ידיעה עצמית אינה סתם הצגה, ביצוע עיוור של תסריט? אין שום תוצאה בפועל; האם האדם הזה אינו פשוט משטה בעצמו? פעם הלכתי למקום כלשהו וכשהגעתי לשם, מישהו עבד בכיסוח הדשא בעזרת חרמש מוטורי. המכונה שאגה ברעש והקימה שאון והמולה. בכל אחת משתיים או שלוש הפעמים שהלכתי לשם נתקלתי באותו המצב, אז שאלתי את האיש, "אין לך זמנים קבועים לכיסוח הדשא?" הוא השיב: "אה, אני מכסח את הדשא רק כשאני רואה שהאל מגיע. גם לי זה לא נעים". אנשים חסרי הבחנה יכולים לשמוע את זה ולחשוב שהוא מתנהג בכנות ואומר את אשר על לבו. הם יכולים לחשוב שהוא מודה בטעויותיו ומשיג ידיעה עצמית, וכך הוא מוליך אותם שולל. אבל האם אדם שמבין את האמת היה רואה זאת כך? מהי נקודת המבט המדויקת בעניין זה? מי שיכול לראות את המצב כהווייתו יחשוב: "אינך מקבל אחריות בזמן שאתה מבצע את חובתך; האם אתה לא עושה זאת רק על מנת להרשים?" אבל האיש שמכסח את הדשא חושש שאחרים יחשבו כך ולכן, כדי למנוע זאת, הוא מדבר באופן כזה כדי להשתיקם. זוהי רטוריקה מתוחכמת למדי, האין זאת? (כן.) למעשה, הוא כבר מזמן הבין איך להתמודד עם המצב הזה, להוליך אותך שולל מראש ולגרום לך להאמין שהוא ישיר למדי ושהוא יכול לדבר בפתיחות ולהודות בטעויות. הוא חושב: "אני מבין את האמת; אני לא צריך אותך כדי שתגיד לי. אני אודה בזה ראשון. בוא נראה מה תוכל לומר כנגד הניסוח המחוכם שלי. זה בדיוק מה שאעשה; מה אתה יכול לעשות לי?" אילו צביונות פועלים כאן? ראשית כל, האיש מבין הכול. כשהוא טועה, הוא יודע להכות על חטא. זהו הרושם שהוא משרה על אחרים, תוך שימוש בתחפושות ובשקרים כדי ליצור אשליה ולגרום לאחרים להעריך אותו. הוא מחושב במיוחד ויודע באיזו מידה דבריו יוליכו שולל את האחרים ומה יהיו תגובותיהם. הוא אמד את כל זה מראש. איזה צביון זה? זהו צביון מרושע. יתירה מזאת, העובדה שהוא יכול לומר את הדברים האלה מוכיחה שהוא לא קלט את זה רק עכשיו, אלא ידע כבר מזמן שפעולה כזאת היא שטחית, שאסור לו לעשות את זה כרגע, שאסור לו להתחזות כך ושאסור לו לפעול למען גאוותו האישית. למה הוא עדיין עושה זאת אפוא? האין זאת עיקשות? ישנן כאן העמדת פנים, עיקשות וגם רשעות. האם אתם יכולים להבחין בהן? יש אנשים שיכולים להבחין בדברים רק אצל אחרים ולא אצל עצמם. למה זה? אם האדם יכול להבחין בדברים אצל עצמו, קל וחומר שהוא יכול להבחין בדברים אצל אחרים. אם הוא יכול להבחין בדברים רק אצל אחרים אך לא אצל עצמו, פירוש הדבר שישנה בעיה בצביון ובאופי שלו. אדם שמשתמש באמת ומשווה אליה אחרים, אך לא את עצמו, הוא בהחלט לא אדם שאוהב את האמת, קל וחומר שהוא לא אדם שמקבל את האמת.

כשאדם יכול לגלות את החומרה של בעיית השחיתות אצלו, האם זהו דבר טוב או רע? זהו דבר טוב. ככל שתגלה יותר על שחיתותך ותבין אותה בדיוק, וככל שתוכל לזהות יותר את מהותך, כך יגדל הסיכוי שלך להיוושע וכך תתקרב יותר לקבלת הישועה. ככל שחוסר היכולת שלך לגלות את בעיותיך גדול יותר, ואתה מאמין תמיד שאתה טוב ובסדר, כך גדל המרחק בינך לבין נתיב הישועה – אתה עדיין בסכנה גדולה. אם אתה רואה אדם שתמיד מתרברב שהוא מבצע את חובתו היטב ושביכולתו לשתף על האמת וליישם בפועל את האמת, זוהי הוכחה ששיעור הקומה של אדם זה הוא זעיר. הוא ילדותי, וחייו אינם בוגרים. לאיזה סוג של אדם יש תקווה רבה יותר לקבל ישועה ויכולת לעלות על נתיבה? אדם שבאמת מכיר בצביונו המושחת. ככל שהבנת צביונו מעמיקה, כך הוא מתקרב לישועה. כשאדם מבין שהמקור לכל צביונותיו המושחתים הוא טבע שטני, שאין לו מצפון או היגיון, שאין לו יכולת ליישם בפועל שום אמיתות, שהוא חי אך ורק לפי צביונו המושחת ואין לו שום אנושיות כלל, שהוא שד חי ושטן חי – זוהי הכרה אמיתית במהות שחיתותו של האדם. ההבנה של הדבר הזה כך גורמת לבעיה להיראות חמורה למדי, אבל האם זהו דבר טוב או דבר רע? (דבר טוב.) אף שזהו דבר טוב, יש אנשים שנעשים שליליים כשהם רואים את הצד השדי והשטני שלהם, וחושבים: "אני אבוד עכשיו. האל אינו רוצה בי. אני אשלח לגיהינום בוודאות. אין שום דרך שהאל יושיע אותי". האם זה משהו שקורה? אמרו לי, האם יש אנשים שנעשים שליליים יותר ככל שהם מבינים את עצמם יותר? הם חושבים: "אני הרוס לחלוטין. השיפוט והייסור של האל חלים עליי. זהו עונש, תגמול. האל אינו רוצה בי. אין לי תקווה להיוושע." האם יש לאנשים את התפיסות המוטעות האלו? (כן.) למעשה, ככל שהאדם מכיר יותר בחוסר התקווה שלו כך יש יותר תקווה עבורו. אל תהיו שליליים, אל תוותרו. ידיעה עצמית היא דבר חשוב, היא נתיב חיוני לקבלת ישועה. אם אדם לחלוטין אינו מודע לצביונו המושחת ולמהות התנגדותו לאל בהיבטים שונים, והוא אפילו לא מתכנן להשתנות, אזי זוהי בעיה. אדם מסוג זה הוא קהה חושים, הוא מת. האם קל להחזיר לחיים אדם מת? ברגע שהאדם כבר מת, לא קל להחזירו לחיים.

לאיזה סוג של אדם האל עדיין נותן הזדמנויות לחרטה? לאיזה סוג של אדם יש עדיין תקווה שייוושע? מה צריכים אנשים כאלה להפגין? ראשית כל, מוכרחה להיות לו תחושת מצפון. לא משנה מה קורה לאדם הזה, הוא יכול לקבל את זה מהאל ולהבין בלבו שזהו חלק מעבודת האל להושיעו. הוא יאמר: "איני מבין את כוונות האל וגם לא מדוע קרה לי דבר כזה, אבל אני סומך על כך שהאל עושה זאת כדי להושיע אותי. איני יכול למרוד נגדו או לפצוע את לבו. אני מוכרח להתמסר ולמרוד בעצמי". יש להם את המצפון הזה. זאת ועוד, במונחים של היגיון, הוא חושב: "האל הוא הבורא. אני יציר בריאה. כל מה שהאל עושה הוא צודק. האל שופט ומייסר אותי כדי לטהר את צביוני המושחת. כל אופן שבו הבורא מתייחס לברואיו הוא הגיוני והולם לחלוטין". האין זה ההיגיון שצריך להיות לאנשים? אסור לאנשים לבוא בדרישות לאל ולומר: "אני בן אדם. יש לי אישיות וכבוד. לא ארשה לך להתייחס אליי כך". האם זה הגיוני? זהו צביון שטני, אין בו ההיגיון של אדם רגיל, והאל לא יושיע אנשים כאלה; הוא לא מכיר בהם כברואים. נניח שהיית אומר: "נבראתי בידי האל; כל אופן שבו הוא רוצה להתייחס אליי הוא בסדר. הוא יכול להתייחס אליי כאל חמור או סוס או כל דבר אחר. אין לי ברירות או דרישות משל עצמי". אילו היית אומר זאת, האם עדיין היית רוצה לברור ולבחור אילו ביצוע חובתך היה קצת קשה ומעייף? (לא.) נכון. מחובתך להתמסר. כיצד מתמסרים? בהתחלה, ההתמסרות היא קשה מנשוא. אתה תמיד רוצה לברוח ולסרב. אז מה עליך לעשות? מחובתך לבוא לפני האל ולהתפלל, לחפש את האמת, להבין בבירור את מהות הבעיה ואז למצוא נתיב ליישום בפועל. עליך רק להשקיע את לבך ואת מאמציך ביישום בפועל של האמת תוך שאתה מתמסר טיפין-טיפין. זה מאפיין אדם בעל היגיון. ראשית עליך להחזיק בהיגיון מסוג זה. ברגע שלאדם יש מצפון והיגיון, מה עוד הוא צריך? תחושת בושה. באילו מצבים על האדם לחוש בושה? כשהוא עושה משהו לא בסדר, כשהוא חושף את מרדנותו, נכלוליותו וערמומיותו, כשהוא משקר ומרמה – זה הזמן שבו שהוא צריך מודעות ותחושת בושה. הוא מוכרח לדעת שעשיית דברים בדרך הזאת אינה הולמת את האמת והיא לא מכובדת, הוא מוכרח לדעת כדי לחוש בושה. מי שאין לו תחושת בושה הוא אדם חצוף ומחפיר שאינו ראוי להיקרא אנושי. הכול גמור לחלוטין עבור אדם שאינו מקבל את האמת. הוא לא מפנים את האמת ואין זה משנה כיצד משתפים איתו עליה; הוא לא משיג מודעות ואין זה משנה מה אומרים לו. דבר זה נקרא להיות חסר תחושת בושה. האם אנשים חסרי תחושת בושה יכולים להרגיש חרטה? ללא תחושת בושה, לאדם אין כבוד, ואדם כזה אינו יודע כלל מהי חרטה. האם אנשים שאינם יודעים מהי חרטה יכולים עשות מהפך? (לא.) מי שאינם יכולים לעשות מהפך לא יוותרו על הרוע שבידם. "וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם" (יונה ג' 8). מה צריך להיות לאדם כדי שיוכל לעשות זאת? מוכרחה להיות לו תחושת בושה, תחושת מצפון. כשהוא טועה הוא מרגיש תוכחה כלפי עצמו וחרטה, והוא עוזב את דרכיו הרעות. אדם מסוג זה יכול לעשות מהפך. זהו המינימום ההכרחי שצריך להיות לאנושיותו של אדם. מלבד מצפון, היגיון ותחושת בושה, מה עוד צריך? (אהבה לדברים חיוביים.) נכון. אהבה לדברים חיוביים פירושה לאהוב את האמת. רק מי שאוהבים את האמת הם אנשים נדיבי לב. האם אנשים רעים אוהבים דברים חיוביים? אנשים רעים אוהבים דברים מרושעים, אכזריים וארסיים; הם אוהבים את כל מה שקשור בדברים שליליים. כשמדברים איתם על דברים חיוביים או על האופן שבו דבר-מה מועיל לאנשים ובא מהאל, הם לא מרוצים ולא מעוניינים לשמוע על כך – אין להם תקווה להיוושע. גם אם משתפים איתם היטב על האמת או מדברים איתם באופן מעשי ביותר – הם פשוט לא מעוניינים, ועלולים אפילו לבטא עוינות ואנטגוניזם. אבל כשהם שומעים מישהו מדבר על תענוגות גשמיים עיניהם מאירות והם מתמלאים במרץ. זהו צביון אכזר ומרושע ולבם אינו טוב. אין להם שום אפשרות לאהוב דברים חיוביים אפוא. איך הם מתייחסים בלבם לדברים חיוביים? הם בזים להם ומתנשאים עליהם, הם לועגים לדברים אלה. כשמדובר בלהיות אדם ישר, הם חושבים "אם אתה ישר, זה רק מציב אותך בעמדת נחיתות. אני מוותר על זה! אם אתה ישר, אתה שוטה. תראה אותך, איך אתה סובל קשיים ועובד קשה כדי לבצע את חובתך בלי לחשוב אף פעם על עתידך או בריאותך. למי יהיה אכפת אם תתמוטט מתשישות? אני לא יכול להתיש את עצמי". אדם אחר עלול לומר: "הבה נשאיר לעצמנו מוצא. אי אפשר שנשבור את גבנו כמו טיפשים. אנחנו מוכרחים להכין לעצמנו תוכנית גיבוי ואז רק להתאמץ עוד קצת". הרשעים האלו ישמחו לשמוע את זה; הדבר הזה הוא בדיוק בשבילם. אבל כשמדובר בהתמסרות מוחלטת לאל והשקעה בביצוע חובתו של אדם בנאמנות, הם מרגישים דחייה ותיעוב ולא יפנימו זאת. האם אדם כזה אינו אכזר? לכל האנשים שהם כאלה יש צביון אכזר. כל עוד תשתף על האמת ותדבר איתם על עקרונות היישום בפועל הם ירגישו שזה דוחה אותם ויסרבו להקשיב. הם יחשבו שהדבר פוגע בגאוותם ובכבודם ושהם לא יכולים להפיק מכך תועלת. בלבם, הם יגידו: "הדיבורים המתמשכים האלה על האמת ועל עקרונות היישום בפועל. הדיבורים התמידיים האלו על להיות אדם ישר – האם היושר יכול להאכיל אותך? האם דיבור ביושר יכול להכניס לך כסף? הרמאות היא הדרך שלי להרוויח!" איזה היגיון זה? זהו היגיון של שודד. האם זה לא צביון אכזר? האם אדם זה הוא נדיב-לב? (לא.) אדם מסוג זה אינו יכול להשיג את האמת. המעט שאדם מסוג זה כן עושה, המעט שהוא משקיע והמעט שהוא מוותר עליו – הכול מכוון למטרה שהוא חישב זמן רב מראש. לשיטתו, עסקה טובה היא להציע משהו רק אם מקבלים יותר בתמורה. איזה צביון זה? זהו צביון מרושע ואכזר.

רוב המאמינים באל אינם מחפשים את האמת. הם תמיד אוהבים לרקום מזימות ולסדר סידורים משל עצמם. בעקבות זאת, הם לא משיגים הרבה לאחר כמה שנים כאלו – הם לא מבינים שום אמיתות ואינם יכולים לחלוק עם אחרים שום עדות חווייתית. ברגע הזה הם יחושו חרטה ויחשבו שהכי טוב להתמסר לריבונות האל ולסידוריו ולהאמין באל בהתאם לדרישותיו. הם הרגישו פיקחים בזמנו, כשתכננו תוכניות לפי רצונם האישי, אבל מכיוון שלא השיגו את האמת הם אלה שהפסידו בסופו של דבר. אנשים מגיעים לכדי הבנה של האמת ולהתעוררות דרך כישלונות אלו. רק לאחר שספגו הפסדים כלשהם בחייהם הם עולים על הנתיב הנכון ומתחילים לעשות קיצורי דרך. אילו היו מאמינים באל בהתאם לדרישותיו, הם היו נמנעים ממעקפים רבים לאורך הדרך. יש אנשים שלאחר שחוו דברים רבים והתמודדו עם כישלונות ועיכובים מגיעים לכדי הבנה של אמיתות מסוימות. הם רואים את הדברים הללו כהווייתם ויכולים להפקיד הכול בידי האל ולהתמסר לתזמורו ולסידוריו מרצונם. בשלב זה הם על הנתיב הנכון. אבל אנשים בעלי צביונות מרושעים ואכזריים אינם נותנים את עצמם לאל. הם תמיד רוצים להסתמך על מאמציהם האישיים ותמיד מפקפקים: "האם הגורל באמת נתון בשליטת האל? האם האל באמת ריבון על כל הדברים?" יש אנשים שמקשיבים לאותם השיתופים והדרשות בבית האל ומרגישים נמרצים יותר ככל שהם שומעים יותר. מצבם משתפר והם עוברים מהפך ככל שהם שומעים יותר. אבל יש אנשים אחרים שחושבים רק שזה נשמע יותר ויותר מסובך ויותר ויותר בלתי ניתן להשגה. לאנשים אלו חסרה הבנה רוחנית. ויש גם כאלה שכאשר הם מקשיבים לדרשות ולשיתופים הם מרגישים דחייה וחוסר עניין מוחלט. הדבר חושף את ההבדלים בטבעם של אנשים, מפריד בין כבשים לעזים, בין אנשים שאוהבים את האמת לבין אנשים שאינם אוהבים אותה. קבוצה אחת מקבלת את דברי האל, את האמת ואת שיפוט האל וייסורו. אנשי הקבוצה השנייה אינם מקבלים את האמת, לא משנה כמה הם מקשיבים לדרשות. הם חושבים שהדרשות הן רק מלל לא מובן, ואפילו אם הם מבינים אותן הם לא מוכנים ליישם אותן בפועל, כי הם לא יכולים לוותר על תוכניותיהם, תשוקותיהם האנוכיות והאינטרסים שלהם. לכן הם לא משתנים אפילו אחרי שנים של אמונה. האם ההבדלים בין שתי הקבוצות האלו בתוך הכנסייה אינם ניכרים למדי? מי שרוצים את האל באמת אינם מושפעים מאחרים ולא משנה מה האחרים אומרים; הם מתמידים בהשקעתם למען האל, מאמינים שדבריו נכונים ומאמינים שיישום בפועל בהתאם לדברי האל הוא העיקרון הנעלה ביותר. לאנשים שהם רשעים ושאינם אוהבים את האמת יש תמיד מחשבות פעילות. אם כיום הם רואים שביב של תקווה לקבלת ברכות, הם ישקיעו בו את כל מה שיש להם ויעשו מעשים טובים על מנת שכולם יראו אותם, מתוך תקווה להעבירם לצד שלהם. אולם לאחר שעובר זמן מה והאל אינו מברך אותם הם מתמלאים חרטה ומתלוננים, וזוהי המסקנה שהם מגיעים אליה: "האל ריבון על הכול; הוא אינו מפגין שום משוא פנים – אני לא בטוח שהמילים האלה הן אמת". הם אינם מסוגלים לראות מעבר לאינטרסים המידיים שלהם; אם משהו לא יביא להם תועלת, הם לא ינקפו אצבע. האין זה מרושע? הם מנסים לעשות עסקאות עם כל מי שמקיים איתם אינטראקציה ולא משנה מי זה, הם אפילו מעזים לנסות לעשות עסקאות עם האל. הם חושבים: "אני צריך להפיק רווח כלשהו, עכשיו. אני מוכרח להרוויח תכף ומיד!" איזו עוצמה – האם תהיה זאת הגזמה להגיד שיש להם צביון מרושע? (לא.) איך אפשר להוכיח את רשעותם אפוא? כשיתמודדו עם ניסיון או אסון קטן הם לא יוכלו לעמוד בו ולא יבצעו את חובתם. הם ירגישו שהם ספגו הפסד: "השקעתי הרבה כל כך והאל עוד לא בירך אותי. האם בכלל יש אל? האם זאת הדרך הנכונה או לא?" בלבם מתעורר הספק. הם רוצים לראות רווח וזה מוכיח שהם לא מקריבים מרצונם וברצינות; כך הם נחשפים. מה אשתו של איוב אמרה לו כשהוא חווה את ניסיונותיו? ("עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת" (איוב ב' 9).) היא הייתה חסרת אמונה שהכחישה את האל ונטשה אותו כשהאסון הכה. כשהאל נתן ברכות, היא אמרה: "האל יהוה, אתה המושיע הגדול! נתת לי רכוש כה רב ובירכת אותי. אלך אחריך. אתה האל שלי!" וכשהאל לקח ממנה את רכושה, היא אמרה, "אתה לא האל שלי". היא אפילו אמרה לאיוב: "אל תאמין. אין אל! אילו היה אל, איך הוא יכול היה לאפשר לשודדים לשדוד את רכושנו? למה הוא לא הגן עלינו?" איזה צביון זה? זהו צביון אכזר. ברגע שהאינטרסים שלהם נפגעים והם לא מצליחים להגיע ליעדיהם ולספק את תשוקותיהם, הם נכנסים להתקף זעם, מורדים ונהפכים ליהודה איש קריות, בוגדים באל ונוטשים אותו. האם יש אנשים רבים שהם כאלה? ייתכן שאנשים כאלה, שדי ניכר בהם שהם רעים וחסרי אמונה, עדיין קיימים בכנסייה במידה מסוימת. אולם לאנשים מסוימים יש רק מצב מסוג זה; כלומר, יש להם הצביון הזה, אבל הם לא בהכרח משתייכים לסוג האנשים הזה. עם זאת, אם יש לך צביון מסוג זה, האם יש צורך לשנותו? (כן.) אם יש לך צביון מסוג זה, פירוש הדבר שגם הטבע שלך אכזר. עם צביון אכזר מסוג זה אתה מסוגל להתנגד לאל, לבגוד בו ולנהוג בעוינות כלפיו בכל רגע נתון. כל יום שבו אינך משנה את הצביונות המושחתים הללו הוא יום שבו אינך תואם לאל. כשאינך תואם לאל, אינך יכול להתייצב לפניו ולחוות את עבודתו ואין לך שום דרך לזכות בישועה.

איוב היה איש בעל אמונה אמיתית. כשהאל בירך אותו, הוא הודה לאל. כשהאל הטיל עליו משמעת ושלל ממנו דברים, גם אז הוא הודה לאל. בסוף החוויה שלו, כשהוא היה זקן והאל לקח ממנו את כל רכושו, איך איוב הגיב? לא רק שאיוב לא התלונן; הוא שיבח את האל ונשא עדות בעבורו. האם יש כאן צביון מרושע? צביון אכזר? (לא.) האם איוב מרד לאחר שאיבד רכוש כה רב? האם הוא התלונן? (לא.) הוא לא התלונן, הוא שיבח את האל. איזה צביון זה? הוא כולל מספר דברים שדרושים לאנושיות הרגילה: מצפון, היגיון ואהבה לדברים חיוביים. ראשית כול, לאיוב היה מצפון. בלבו הוא ידע שהכול ניתן לו מידי האל והוא הודה לאל על כך. בנוסף, היה לו היגיון. איזו מאמירותיו מוכיחה שהיה לו היגיון? (הוא אמר: "יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ" (איוב א' 21).) האמירה הזאת נושאת עדות על חווייתו האמיתית של איוב ועל הבנתו את ניסיונותיו של האל; היא מציגה את שיעור קומתו ואת אנושיותו האמיתיים. מה עוד היה לאיוב? (אהבה לאמת.) איך זה נמדד? איך אנחנו יכולים לראות את אהבתו לאמת בהקשר של שלילת הרכוש ממנו על ידי האל? (כשמשהו קרה לו, הייתה לו יכולת לחפש את האמת.) חיפוש האמת הוא ביטוי של אהבה לאמת. בזמן שהדברים הללו התרחשו סביבו הוא לא התלונן, לא משנה כמה סבל או כאב הוא הרגיש – האין זה ביטוי של אהבה לאמת? ומהו עוד ביטוי חשוב של אהבה לאמת? (היכולת להתמסר.) איך אנחנו יודעים שזהו ביטוי מעשי ומדויק של אהבה לאמת? אנשים אומרים לעתים קרובות: "כל מה שהאל עושה לאנשים הוא מועיל והוא מגיע עם רצונו הטוב של האל". האם זוהי האמת? (כן.) אבל האם אתה יכול לקבל אותה? אתה יכול לקבל את זה שהאל מברך אותך, אבל האם אתה יכול לקבל את זה שהוא לוקח ממך? אינך יכול, אבל איוב היה יכול. הוא הבין את האמירה הזאת בתור האמת – האם לא אהב את האמת? כשהאל לקח ממנו את כל מה שהיה לו וגרם לו הפסד כבד, וכשאיוב סבל ממחלה חמורה כל כך, בגלל האמירה היחידה הזאת – "כל מה שהאל עושה הוא צודק והוא מגיע עם רצונו הטוב של האל" – ומכיוון שאיוב הבין בלבו שזוהי האמת, בכל זאת הייתה לו יכולת להתעקש שהאמירה הזאת נכונה, לא חשוב כמה הרבה הוא סבל. זוהי הסיבה שאנחנו אומרים שאיוב אהב את האמת. זאת ועוד, לא משנה באילו אמצעים האל השתמש כדי להעמיד את איוב בניסיון, הוא קיבל את זה. בין אם מדובר בלקיחת דברים ממנו, בזה ששודדים לקחו אותם, או בכך שהאל אף הכה את איוב באבעבועות, כל הדברים הללו מנוגדים לתפיסות האנושיות – אבל איך איוב התייחס אליהם? הוא התלונן על האל? הוא לא אמר אף מילה אחת של האשמה כלפי האל. זוהי אהבה לאמת, להגינות ולצדיקות. בלבו איוב אמר: "האל הוגן וצדיק כל כך כלפינו בני האדם! כל מה שהאל עושה הוא צודק!" כך, הוא יכול היה לשבח את האל ולומר: "לא משנה מה האל יעשה, לא אתלונן. בעיני האל, יצירי בריאה הם רק תולעים. כל דרך שבה האל מתייחס אליהם היא טובה ומוצדקת". הוא האמין שכל מה שהאל עשה הוא צודק, הוא משהו חיובי. הוא לא התלונן, למרות הכאב והסבל החמורים. זוהי אהבה אותנטית של האמת שעל כולם להעריץ; וכל זה הוכח באופן פרגמטי. איוב לא התלונן על האל, לא חשוב כמה הוא איבד או כמה קשות היו נסיבות חייו; הוא התמסר. זהו ביטוי של אהבה לאמת. הוא יכול היה להתגבר על קשייו; הוא לא התלונן על האל בגללם או בא אליו בדרישות. זוהי אהבה של האמת, זוהי התמסרות אותנטית. רק מי שההתמסרות שלהם אותנטית הם אנשים שאוהבים את האמת. יש אנשים שמצטיינים בפליטת דוקטרינות ובצעקת סיסמאות בזמנים רגילים, אך כשקורה להם משהו חמור הם תמיד באים לאל בדרישות ומתחננים אליו בהתמדה: "אלוהים, בבקשה תעשה שמחלתי תחלוף! בבקשה תחזיר לי את עושרי!" האם זוהי התמסרות? הם לא אנשים שאוהבים את האמת. הם אוהבים לשקר ולהטעות אחרים, ובלבם הם אוהבים עושר ורווחים. איוב לא ראה חשיבות רבה בתועלות החומריות ובכל רכושו, הייתה לו הבנה טהורה שלהם ולכן הייתה לו היכולת להתמסר. בלבו, הייתה לאיוב יכולת לראות את הדברים הללו כהווייתם. הוא אמר: "לא חשוב כמה האדם מרוויח בחייו, הכול בא מהאל. אם האל לא יאפשר לך להרוויח, אתה לא תרוויח אגורה. אם יאפשר זאת, יהיה לך את מה שהוא ייתן לך ולא יותר". הוא הבין בבירור את עובדת ריבונותו של האל על כל הדברים ואמת זו השתרשה בלבו. "האל ריבון על כל הדברים" – אצל איוב, המשפט הזה לא בא עם סימן שאלה אלא עם סימן קריאה. המשפט הזה נהיה לחייו והתיישב בלבו. מה עוד היה טבוע באנושיותו של איוב? למה הוא קילל את יום היוולדו? הוא היה מעדיף למות מאשר שהאל יראה אותו בכאבו ויתאבל עליו. איזו איכות זאת, איזו מהות? (טוב לב.) מהם הביטויים העיקריים של טוב לבו של איוב? הוא היה מתחשב ומבין כלפי האל והייתה לו יכולת לאהוב את האל ולרצותו. אם למישהו יש התכונות הללו, אז יש לו אופי. איך האופי מעוצב? רק מי שמבין את האמת, שיכול לעמוד איתן בעדותו בזמן שהאל מעמיד אותו בניסיון והשטן מפתה אותו, שיכול לחיות כבן אנוש ולהגיע לסטנדרט של אנושיוּת, ושיש לו כמות מסוימת של האמת – לאדם כזה יש אופי. במונחי מהות האנושיות, רק הודות לכך שלאיוב היה לב טוב הייתה לו היכולת לקלל את יום היוולדו, והוא היה מעדיף למות מאשר שהאל יראה אותו בכאבו ויחוש עצב ודאגה. זאת הייתה אנושיותו של איוב. אדם יאהב את אלוהים ויהיה לו אכפת מהאל רק אם יש לו אנושיות ומהות של טוב לב. אם אין לו את שני הדברים הללו הוא יהיה קהה חושים ואדיש. השוו זאת לפאולוס, שהיה ההפך הגמור מאיוב. פאולוס תמיד דאג לעצמו ואפילו רצה לעשות עסקאות עם האל. הוא רצה להשיג עטרת, הוא רצה להיות המשיח ולהחליף את המשיח. וכשלא יכול היה לקבל את העטרת, הוא ניסה להתווכח עם האל ולהתדיין עמו. איזה חוסר היגיון! דבר זה מראה שלפאולוס חסרה תחושת בושה. אנשים בעלי הצביון המושחת של השטן מוכרחים להשתנות. אם האדם יבין את האמת ויוכל לקבל אותה וליישם אותה בפועל, הוא יוכל להתמסר לאל. הוא יפסיק להתנגד לאל ויהפוך לתואם לאל. אדם כזה הוא אדם שמשיג את האמת ואת החיים. זהו יציר בריאה מהסוג שהאל רוצה בו.

13 ביולי, 2018