כשנעשיתי מאמין, שמתי לב שמנהיגי הכנסייה מקיימים שיתופים על האמת. לחלקם היו תפקידים שדרשו כישורים, כמו צילום סרטונים או שירה. הערצתי אותם. התפקידים שמילאו נראו חשובים, לכן התפעלתי מהם. אשר לאלה שניהלו את ענייני הכנסייה, התפקידים האלה לא נחשבו במיוחד. בגלל זה חשבתי שהם לעולם לא יעשו שם לעצמם. החלטתי שאמצא לי תפקיד שיציג אותי באור חיובי. כעבור שנתיים, כשהוטלה עליי חובת הכתיבה, שמחתי כל כך, בעיקר משום שבכל פעם שהלכתי לכנסייה לעבוד, כולם הביטו בי בהערצה. הייתי מרוצה מאוד מעצמי. חשבתי שכתיבה מזכה בהערצה רבה יותר מאשר תפקידים אחרים. ואז, ב-2018, נשלחתי למקום אחר. בזמן שהייתי שם, אחד האחים גילה איזה תפקיד מלאתי והתחיל לדבר איתי עליו. שימח אותי מאוד לראות איך הוא נושא אליי עיניים. הרגשתי שמילוי החובה הזאת הוא כבוד גדול.

באותה תקופה הייתי זחוח ומלא בהערצה עצמית. ניסיתי להשיג שם ורווח דרך התפקיד שלי. זמן קצר אחר כך הודחתי, בגלל תפקוד גרוע. בעקבות ההדחה חוויתי שליליות ודכדוך עמוק. המנהיג ערך איתי שיחת שיתוף ואמר, "בית האל זקוק לעוזרי-במה לסרטים שלנו. זה משהו שאתה יכול לעשות היטב. לא משנה מה התפקיד שלך, עליך לחפש את האמת ולהשקיע בו את כולך." לא ידעתי מה כולל התפקיד הזה, אבל חשבתי, אקבל אותו, כי המנהיג הסדיר את זה. די מהר הבנתי שהעבודה של עוזר במאי קשה. הייתי צריך לסחוב אביזרים כבדים. זו הייתה עבודה פיזית. לא נדרשו כישורים, אלא רק הרבה מאמץ. חשבתי, "הכתיבה דרשה ממני להפעיל את המוח. היא הייתה מכובדת יותר. העברת חפצים ממקום למקום היא עבודה פיזית. היא מלוכלכת. האם האחרים יסתכלו עליי מגבוה?" הלב שלי שקע, והרגשתי התנגדות כלפי מילוי החובה הזאת. מאותו רגע ואילך, לא עבדתי בלב שלם, והשתמטתי ככל שיכולתי. אם לא היה לנו אביזר במה, והיינו צריכים לשאול אותו, הייתי מבקש ממישהו אחר ללכת ולשאול. חששתי שאם אני אלך לשאול, אלה שמכירים אותי יגלו שהודחתי מהתפקיד הקודם שלי, ושעכשיו אני עובד על הסט. מה הם יחשבו עליי אז? לא רציתי ללמוד את הכישורים הנחוצים. חששתי שאם אלמד יותר, אני אתקע בתפקיד הזה, ואז לעולם לא אבלוט. לפעמים על הסט היו מבקשים ממני להעמיד אביזרים בדרך מסוימת. זה תמיד עורר בי אי נוחות עצומה, זה היה מביך. נזכרתי איך כשעסקתי בכתיבה, אנשים מילאו אחר ההוראות שלי. עכשיו לי אומרים מה לעשות. איזו ירידה ברמה! הייתה פעם אחת שבה אח ביקש שאביא קש אורז לסט. לא רציתי לעשות את זה. חשבתי שזה יהיה מביך. אם אחים ואחיות יראו את זה, הם יחשבו שאני מקרה אבוד, כי אני עושה דברים כאלה בגיל צעיר כל כך. אבל מכיוון שזה היה התפקיד שלי, חיכיתי עד שלא יהיה איש בסביבה ואז התחמקתי החוצה כדי להביא אותו. בזמן שאספתי את הקש, אחד האחים בא לקראתי. הוא נעל נעלי עור וגרב גרביים לבנים, הוא היה נקי כל כך. הבטתי בעצמי, מלוכלך מכף רגל ועד ראש. פתאום הרגשתי כל כך מדוכא, כל כך מדוכדך, וחשבתי, "אנחנו באותו גיל, אבל הוא קיבל תפקיד מכובד, ואילו התפקיד שלי הוא לאסוף קש אורז. איזה פער עצום יש בינינו! כמה מביך! אלך לומר למנהיג שאני לא מעוניין בתפקיד הזה, ואבקש משהו אחר."

כשחזרתי, הרגשתי שמתחולל בי מאבק, ושאלתי את עצמי אם כדאי שאדבר. אם לא אדבר, אצטרך להמשיך לעשות את התפקיד הזה, אבל אם אומר שאני כבר לא רוצה לעשות אותו, אפסיק למלא את חובתי. בשלב הזה הדחקתי את הרגשות שלי. זמן קצר אחר כך, עוזרי במאי ושחקנים התבקשו להשתתף יחד במפגשים. זה לא מצא חן בעיניי. הם יזכו בשבחים, הם יתחממו באור הזרקורים. אני עושה עבודת כפיים. אנחנו לא באותה רמה. האם מפגש משותף לא ידגיש את הנחיתות שלי? כולם עסקו בשיתוף במפגשים, אבל אני סירבתי לחלוק. במפגשים עם השחקנים הרגשתי שמטרתי היחידה היא להאיר אותם באור חיובי. זה היה מדכא. ככל שהזמן חלף, צמחה בתוכי האפלה, ואפילו לא רציתי לבוא למפגשים. הרבה פעמים נזכרתי בתקופה שבה כתבתי, כשבירכו אותי בהתלהבות והעריכו אותי. מאז שהודחתי מתפקידי, עסקתי רק בעבודות מזדמנות, ואיש לא נשא אליי עיניים. הייתי כל כך אומלל, עצוב, והתרחקתי יותר ויותר מהחברה. הייתי מלנכולי, לא הייתי כמו תמיד. בתוך זמן קצר, ירדתי מאוד במשקל. ערב אחד, כשטיילתי לבדי, לא יכולתי לעצור יותר את הסבל שלי. תוך כדי בכי התפללתי לאלוהים, "הו אלוהים! בעבר החלטתי לחפש את האמת ולמלא את חובותיי, אבל עכשיו אין לי כל דרך לזכות בשבח על מילוי החובה שלי, אני תמיד מרגיש נחות. אני מרגיש שלילי וחלש כל כך. אני חושש שאני על סף בגידה בך. אלוהים יקר, אני לא רוצה להיות שלילי, אבל אני לא יודע מה לעשות. תנחה אותי בבקשה איך לצאת מהמצב הזה."

אחרי זה, קראתי את דברי האל האלה: "איך נוצרת חובה? באופן כללי, היא נוצרת כתוצאה מעבודת הניהול של אלוהים להביא ישועה לאנושות. באופן ספציפי יותר, כאשר עבודת הניהול של אלוהים נגלית בקרב האנושות, נוצרות משימות שונות שיש לבצען, ונדרש מבני האדם לשתף פעולה ולבצען. דבר זה הוליד תחומי אחריות ומשימות שבני האדם צריכים לבצעם, ותחומי אחריות ומשימות אלה הם החובות שאלוהים מעניק לאנושות" ("מהו ביצוע הולם של חובתכם?" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "תהא חובתך אשר תהא, אל תבחין בין חובה נעלה למשנית. נניח שתאמר, 'אף על פי שמשימה זו הוטלה עליי על-ידי אלוהים והיא עבודה של בית האלוהים, אם אעשה אותה, אנשים עשויים לזלזל בי. אחרים זוכים לעשות עבודה שמאפשרת להם להתבלט. כיצד משימה זו שקיבלתי, שאינה מאפשרת לי להתבלט אך גורמת לי להתאמץ מאחורי הקלעים יכולה להיקרא "חובה"? זו חובה שאיני יכול לקבל. זו איננה החובה שלי. החובה שלי חייבת להיות כזו שתגרום לי להתבלט מול האחרים ותקנה לי שם – וגם אם לא אקנה לי שם או אתבלט, עדיין עליי להרוויח ממנה ולהרגיש נינוח מבחינה פיזית'. האם זו גישה מתקבלת על הדעת? להיות בררן פירושו לא לקבל את מה שמגיע מאלוהים. זו בחירה בהתאם להעדפות שלך-עצמך. אין זו קבלה של חובתך. זהו סירוב לקבל את חובתך, זו עדות למרדנותך. בררנות כזו נגועה בהעדפותיך ובתשוקותיך האישיות. כאשר אתה מתחשב בתועלת שלך, במוניטין שלך וכדומה, אזי גישתך כלפי החובה שלך איננה צייתנית. כך עליך לגשת לחובתך: ראשית, אינך יכול לנתח אותה או לחשוב מי הטיל אותה עליך. במקום זאת, עליך לקבל אותה מאלוהים כחובתך וכמה שמוטל עליך לעשות. שנית, אל תבחין בין חובה נעלה למשנית ואל תתהה על אופייה – בין אם היא מבוצעת מול אנשים או הרחק מעיניהם, בין אם היא מאפשרת לך להתבלט ובין אם לאו. אל תיקח את הדברים האלו בחשבון. אלו שתי התכונות החשובות בגישה שעל פיה בני האדם צריכים לגשת לחובתם" ("מהו ביצוע הולם של חובתכם?" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). קריאת הדברים האלה הראתה לי שהגישה שלי לתפקיד הייתה מוטעית. אלוהים מבקש מאיתנו למלא את התפקידים המוקצים לנו. אנחנו לא אמורים לבחור. אפשרתי לרצונות שלי להפריע. רציתי תפקיד שמעורר הערצה. התנגדתי לכל דבר שנעשה מאחורי הקלעים, ודחיתי אותו. לא התמסרתי לשלטון האל. התרשלתי, ולמען האמת, התנגדתי לאלוהים. נזכרתי בתקופה שבה התחלתי להאמין. קנאתי במנהיגים ובאחים ובאחיות שהופיעו בסרטונים. חשבתי שהתפקידים האלה הם בעלי משקל ומעוררי הערצה, ושלאנשים שהוטלו עליהם תפקידים אשר דורשים עבודת כפיים אין כישורים אמיתיים. חשבתי שהתפקידים האלה נחותים ולא זוכים ליחס של כבוד. כיוון שהחשיבה שלי הייתה מוטעית, סיווגתי את התפקידים, לכן כשהתחלתי לעבוד כעוזר במאי, חשבתי שאני עושה עבודה בזויה, וחששתי שזה יזיק למוניטין שלי. צורת החשיבה הזאת גרמה לי להתנגדות. לא התייחסתי לתפקיד שלי ברצינות, ולא ניסיתי ללמוד את הכישורים הנחוצים. אפילו חשבתי לעזוב את התפקיד. ראיתי שרק ההעדפות שלי מעניינות אותי, וחשבתי רק על האינטרסים ועל היוקרה שלי. חסרה לי צייתנות אמיתית, השתמטתי מחובותיי ובזה התעלמתי מרצון האל. הגישה שלי הייתה דוחה, היא הגעילה את האל! כשהבנתי את זה, בזתי לעצמי.

אחר כך קראתי את דברי האל האלה: "בני האדם הם יצירים נבראים. מהם תפקידיהם של יצירים נבראים? דבר זה נוגע לנוהג ולחובות של בני האדם. אתה יציר נברא. אלוהים העניק לך את מתנת השיר. כשהוא משתמש בך כדי לשיר, מה עליך לעשות? עליך לקבל את המשימה שאלוהים הפקיד בידיך ולשיר היטב. כשאלוהים משתמש בך כדי להפיץ את הבשורה, למה אתה, כיציר נברא, הופך? אתה הופך לשליח בשורה. כאשר אלוהים זקוק לכך שתוביל, עליך לקבל מטלה זו. אם תוכל למלא חובה זו בהתאם לעקרונות האמת, אזי יהיה זה תפקיד נוסף שאתה משרת בו. יש אנשים שאינם מבינים את האמת ואינם מבקשים אותה. הם רק מסוגלים להשקיע מאמץ. מהו, אם כן, תפקידם של אותם יצירים נבראים? תפקידם הוא להשקיע מאמץ ולתת שירות" ("ניתן להכיר את מעשי האל רק על ידי חיפוש האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדברי האל למדתי שכל תפקיד שאדם ממלא בבית האל, גם אם נדמה שהוא לא חשוב, הוא רק תפקיד אחד מני רבים, והחובה כלפיו נשארת זהה. הזהות הטבועה באדם לא משתנה; הוא תמיד יהיה יציר נברא. הייתי יציר נברא בתפקיד הכתיבה שלי, בדיוק כפי שאני יציר נברא בתפקידי כעוזר במאי. בבית האל אין היררכיה של תפקידים וחובות, הם מוקצים על פי הצורך ועל פי שיעור קומתו וכישוריו של אדם. לא משנה מה התפקיד, רצון האל הוא שנשקיע בו באמת את כל כולנו, תמיד נחפש את האמת ונרדוף אותו, שנתקן את השחיתויות שלנו ונמלא את חובותינו. ממש כנאמר בדברי האל, "התפקידים אינם זהים. יש גוף אחד. כל אחד ממלא את חובתו, כל אחד נמצא במקומו וכל אחד עושה כמיטב יכולתו – לכל ניצוץ יש הבזק אור אחד – ושואף לבגרות בחייו. כך אתרצה" ("פרק 21" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). מנהיג הכנסייה מינה אותי לעוזר במאי כי זה מה שהייתי זקוק לו. ואני לא צריך להיות בררן בהתבסס על הרצונות שלי. אני צריך להתמסר לשלטון האל. אני צריך לסדר את האביזרים הנחוצים לכל תוכנית, ולעשות את החלק שלי לכל הופעה כשאני מעיד על אלוהים. זה התפקיד שלי. נקודת המבט שלי השתנתה ברגע שהבנתי את רצון האל. מה שהיה פעם נטל נעלם. יכולתי למלא את חובתי כהלכה. מאותו רגע ואילך, התחלתי לעבוד בחריצות על שיפור הכישורים שלי, ובמפגשים שלנו עם השחקנים, הפסקתי להשוות בין תפקידים, ובמקום זה נפתחתי ודיברתי על הבעיות שלי. חלקתי את כל מה שהבנתי. אחרי זה קרה עדיין שחששתי שמסתכלים עליי מגבוה, והבנתי שאני שוב משווה בין תפקידים, לכן מיד התפללתי לאלוהים והפסקתי לחשוב כך. התמקדתי בתפקיד שלי וברצון שלי להשביע את רצון האל. אחרי שעשיתי את זה במשך זמן מסוים, התחלתי להיות רגוע יותר. כבר לא הרגשתי שהעבודה על הסטים היא תפקיד נחות. להיפך, הרגשתי שזו שליחות מאלוהים. לכבוד היה לי למלא את החובה הזאת, והייתי גאה למלא את חלקי בסרטים שיצאו מבית האל.

חשבתי שזכיתי בשיעור קומה כלשהו אחרי החוויה הזאת, ושאוכל לקבל כל תפקיד שאלוהים יטיל עליי, בלי להיות שלילי, ובלי לחשוב שאני טוב מדי לתפקיד הזה. אבל בפעם הבאה שנבחנתי, הבעיה צצה ועלתה שוב.

זה היה בעונה העמוסה של החקלאים. כמה מהאחים יצאו להפיץ את הבשורה, ולא הספיקו לחזור בזמן לקציר. לכן המנהיג שלנו ביקש ממני לעזור להם בעבודה החקלאית. חשבתי, "זה עשוי להסיר דאגה מלבם בזמן שהם מפיצים את הבשורה, ויעזור בעבודה של בית האל, לכן אני חייב לעשות את זה." אבל כשהגעתי, שמתי לב ששאר האחים מבוגרים ממני בהרבה. לא היה אף אחד אחר בשנות העשרים שלו. לא הייתי מרוצה במיוחד. באותו רגע ניגש אליי אח ושאל אותי, "אחי, איך יש לך זמן לעבוד כאן? אתה כבר לא כותב?" כפי שאתם יכולים לנחש, הרגשתי מושפל. אמרתי, "זה רק זמני." אחרי שהוא הלך, חשבתי, "מה הוא יחשוב עליי? האם הוא יסיק שאם אני עושה את זה בגיל צעיר, אין לי כישרון אמיתי, שאני כאן, כי זה כל מה שאני יכול לעשות? איזו ירידה בדרגה!" הייתי מלא תרעומת. אמנם פיזית עשיתי את העבודה, אבל המוח שלי היה עסוק באחים ובמה שהם חושבים. האם הם מסתכלים עליי מלמעלה? הייתי מבולבל ואיכשהו עשיתי את העבודה. כשהגעתי הביתה, ראיתי אחים אחרים עובדים ליד המחשב, והרגשתי שאני במדרגה נמוכה. חשבתי, "התפקידים שלהם טובים משלי. למה אני צריך לעבוד בשדות? שלא לדבר על זה שלמדתי באוניברסיטה, והיו לי ציונים טובים. האם זה לא נועד כדי להימלט מגורל של עבודה בשדות כל היום? לא אחזור לשם." ידעתי שאני לא אמור לחשוב כך, אבל הרגשתי שנעשה לי עוול, וחשבתי שהקצאתי לעבודה בשדות היא בזבוז של כישרון שלי ומשפילה. נעשיתי מבולבל יותר, לכן התפללתי לאלוהים, "אלוהים יקר, אני חושב כל הזמן שעבודה בשדות היא חובה נחותה ומשפילה. אני רוצה לעזוב. אני יודע שהחשיבה שלי מוטעית, אבל אני לא יכול להימנע ממנה. אני באמת אומלל. הנחה אותי בבקשה, כדי שאבין מה רצונך ואציית."

אחרי שהתפללתי, קראתי את דברי האל האלה: "מהו ציות אמיתי? בכל פעם שאלוהים עושה דבר מה שמתנהל לפי רצונך ומאפשר לך להתבלט, להבריק ולזכות בכבוד מסוים ואתה חש שהכול כראוי ולשביעות רצונך והורשית להתבלט, אתה חש תהילה רבה ואתה אומר 'תודה לאל' ומוכן לציית לתזמור ולהסדרים של אלוהים. אולם בכל פעם שאתה נשלח למקום שאין מבחינים בו, שבו אינך יכול להתבלט לעולם ושבו איש לעולם לא יכיר בך, אתה חדל להיות מאושר ומתקשה לציית... בדרך כלל קל לציית כשהתנאים לטובתך. אם אתה מסוגל לציית גם בנסיבות קשות – נסיבות שבהן הדברים אינם מתנהלים לפי רצונך ורגשותיך נפגעים, נסיבות שמחלישות אותך, שגורמות לך סבל גופני ופוגעות בשמך הטוב, כאלו שבהן יהירותך וגאוותך אינן באות על סיפוקן, נסיבות שגורמות לך סבל פסיכולוגי – הרי שבאמת ובתמים התבגרת. האין זו המטרה שעליך לשאוף אליה? אם יש לך מניע כזה, מטרה כזו, הרי שיש תקווה" (שיתוף האל).

כשחשבתי על דברי האל, התביישתי כל כך. הם חשפו את מצבי במדויק. כשחשבתי שאוכל להתפאר, כשמינו אותי לתפקיד של כתיבה, עשיתי את העבודה בהתלהבות ושמחתי להתמסר. אבל כשעזרתי בשדות, והגאווה שלי נפגעה, נעשיתי מדוכדך ועיקש. זה נעשה חמור יותר כשראיתי אחרים עובדים על מחשבים. הרגשתי שאני פחות טוב מהם. איבדתי את שיווי המשקל שלי. חשבתי שמכיון שאני משכיל, אני צריך למלא תפקיד מכובד שדורש כישורים. לכן התנגדתי והתלוננתי, רציתי להפסיק את העבודה בשדה. לא חשבתי על מה שיועיל לבית האל, או על רצון האל. הגאווה השתלטה עליי. הייתי אנוכי מאוד. לא ראיתי את עצמי כשייך לבית האל. מאמין אמיתי שרצון האל חשוב לו רואה בחובה שהוא ממלא אחריות עצומה, ולכן הוא עוזר בכל דרך, גם אם זה קשה, או מנוגד לאינטרסים שלו. כל עוד זה מועיל לכנסייה, הוא יעשה כל מה שנדרש. רק אנשים כאלה עומדים לצד בית האל. חשבתי על הקציר ועל הגישה שלי. כמה מהאחים והאחיות שלי היו זקוקים לעזרה. היו אנשים אחרים שיכלו לסייע להם, אז למה אלוהים הטיל עליי את החובה הזאת? הרי לא הייתי נכס לעבודה הזאת. אלוהים חשף את הגישה שלי לחובה כשהכריח אותי לבצע עבודה כזאת. הוא עשה את זה כדי שאוכל לזהות את השחיתות ואת הפגמים שלי, וכדי שאתאמץ ליישב את השחיתות שלי בעזרת האמת. אבל לא קלטתי את כוונותיו הטובות של האל. עדיין הייתי אנוכי בתפקיד שמלאתי, וחשבתי על ההעדפות שלי. לא הצלחתי לציית לתכניתו של האל. התמרדתי והתנגדתי. פגעתי עמוק בלבו! הבנתי שרצון האל היה לחשוף ולטהר את הטבע המושחת שלי, ולתקן את הגישה שלי כלפי החובה. זו הייתה אהבת האל. לא משנה אם מקצים אותי לעבודה נחותה או לא מרשימה. אם היא מועילה לעבודת הכנסייה, אני צריך לקבל אותה ללא תנאי, להתמסר ולתת את כל כולי. רק זה מקובל. מרגע שהבנתי את זה, זכיתי לשלווה אמיתית.

במשך הזמן הרהרתי בעצמי: כשהתבקשתי לבצע תפקיד בלתי ראוי לציון, מדוע התנגדתי כל כך? מדוע לא הייתי מסוגל להתמסר? בחיפוש אחר תשובות, קראתי את דברי האל האלה: "השטן משחית בני אדם באמצעות החינוך ובאמצעות השפעתם של ממשלות לאומיות ושל אנשים דגולים ומפורסמים. המילים השטניות שלהם הפכו לחייהם ולטבעם של בני האדם. 'כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון' היא מימרה שטנית ידועה שהוחדרה בכולם והפכה לחייהם של בני האדם. קיימות אמירות נוספות דומות של פילוסופיות חיים. השטן משתמש בתרבות המסורתית של כל אומה ואומה כדי לחנך, להוליך שולל ולהשחית את בני האדם וגורם לאנושות ליפול ולהיבלע בתהומות של הרס ללא תחתית, ובסופו של דבר, אלוהים משמיד את בני האדם מפני שהם משרתים את השטן ומתנגדים לאלוהים. ... ישנם עדיין רעלים שטניים רבים בחייהם של בני האדם, בהתנהלותם ובהתנהגותם. אין בהם שמץ אמת. לדוגמה, פילוסופיות החיים שלהם, הדרכים שבהן הם עושים דברים והעקרונות שלהם מלאים כולם ברעליו של התנין הגדול האדום כאש, וכולם נובעים מהשטן. אם כן, כל הדברים שזורמים בעצמותיהם ובדמם של בני האדם הם דברים של השטן" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל עזרו לי להבין שהתמרדתי והייתי בררן בנוגע לחובתי, כי חדרו לתוכי אמרותיו המאכלות של השטן, כמו למשל, "בעלי השכל מושלים בבעלי הכוח", ו"כל אדם ידאג לעצמו", וגם, "רק החכמים ביותר והטיפשים ביותר אינם יכולים להשתנות," ולכן ביקשתי לבלוט. בכל תקופת הלימודים שלי, המורים וההורים אמרו שאני צריך לעבוד קשה, כדי שאוכל להתקבל לאוניברסיטה טובה, להימלט מהחיים העגומים של איכר, ולהתקדם. לכן למדתי קשה כל החיים, בתקווה לקבל ציונים טובים ולמצוא עבודה מכובדת כמפקח או כמנהל, משהו בעל יוקרה. אחרי שנעשיתי מאמין, שפטתי את החובות בבית האל בעיניים של לא-מאמין, והמשכתי לדרג אותן כגבוהות ונמוכות. מנהיגות ועבודה המבוססת על כישורים נראו לי מכובדות, כי אחרים יישאו אליי את מבטם, אבל עבודה מאחורי הקלעים בעבודה פיזית קשה, תביא לכך שהם יסתכלו עליי מלמעלה. ראיתי שהרעלים השטניים אלה חלחלו לתוכי, שהם שולטים במחשבות שלי, ודוחפים אותי לבקש לעצמי שם ומעמד בכוונה תחילה. כשנשקפה סכנה ליוקרה ולמעמד שלי, התחלתי להתנגד. לא יכולתי לקבל את מקומי ולמלא את חובתי כיציר נברא. לא חשבתי בהיגיון. אילו המשכתי בנתיב השטני הזה, דוחה את האמת ומתנגד לחובה שהטיל עליי האל, לא הייתי משיג אמת וחיים, ואלוהים היה מסלק אותי. ברגע שהבנתי את זה, גמרתי בדעתי לרצות את האל. רציתי לזנוח את רעלי השטן. ואז, למחרת, חזרתי לשדות!

מאז קראתי בדברי האל. "אני קובע את ייעודו של כל אדם לא על סמך גילו, בכירותו, מידת סבלו, ולא כל שכן על סמך המידה שבה הוא מעורר רחמים, אלא על פי החזקתו באמת. אין ברירה אחרת" ("הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם" ב'הדבר מופיע בבשר'). "בסופו של דבר, השאלה אם אנשים יוכלו להגיע לישועה או לא אינה תלויה בחובה מסוימת שהם ממלאים, אלא בשאלה אם הבינו את האמת וזכו בה ואם הם מסוגלים או לא מסוגלים לציית לתיזמוריו של אלוהים ולהיות יצירים נבראים אמיתיים. אלוהים הוא צודק, וזהו העיקרון שלפיו אלוהים מודד את האנושות כולה. עיקרון זה אינו ניתן לשינוי ועליך לזכור זאת. לכן, אל תחשוב למצוא דרך אחרת כלשהי או לבקש לך דבר מה שאינו אמיתי. הסטנדרטים שאלוהים מציב עבור כל מי שמגיע לישועה אינם משתנים לעולם. הם נשארים זהים בלי קשר לזהותך" ("הגישה שצריכה להיות לאדם כלפי אלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). בדברי האל טמון טבעו הצודק. האל אינו קובע מה תהיה התוצאה על פי החובה שאדם ממלא, עומס העבודה או התרומה שלו. הוא רואה אם הוא מקבל את שלטונו, וממלא חובה של יציר נברא, אם הוא מסוגל להשיג את האמת ולשנות את טבעו. אם לא ארדוף אחר האמת, לא משנה עד כמה מרשים ייראה התפקיד שלי לאחרים, לעולם לא אשיג את האמת, ועוד פחות מזה את אישור האל וגאולה. חשבתי על האנטיכריסטוס שהכנסייה שלנו גירשה. היא מילאה תפקידים חשובים, הייתה מנהיגה, וכמה מחברי הכנסייה החדשים העריכו אותה מאוד. אבל היא לא רדפה אחר האמת, והיא לא ניסתה לשנות את טבעה. להיפך, היא ביקשה לעצמה מעמד, והלכה בדרך של האנטיכריסטוס. היא הפריעה לעבודת בית האל, לכן גורשה. ראיתי גם כאלה שמילאו תפקידים רגילים. התפקידים שלהם לא נראו מיוחדים כל כך, ובכל זאת הם תמיד מילאו אותם בלי תלונות. וכשהם נתקלו בבעיות, הם חיפשו את האמת. הם זכו להארת רוח הקודש, לכן עבודתם השתפרה. הם מימשו את האנושיות שלהם. כך ראיתי שהשגת האמת לא קשורה לתפקיד שאדם ממלא. תהיה החובה המוטלת עליו אשר תהיה, שינוי טבענו וחיפוש האמת הם המפתח. זו הדרך היחידה. בין שהמנהיג ממנה אותי להיות עוזר במאי או עובד בשדות, הכול בידי האל, והדבר שאני זקוק לו לשם היווכחות בחיים, לכן אני צריך לקבל הכול בברכה. בחובה שאני ממלא אני צריך לחפש אמת, לנהוג לפי דברי האל ולהניח לאמת להנחות אותי. רק זה עולה בקנה אחד עם רצון האל. ההבנה הזאת הקנתה לי תחושת חופש. מאוחר יותר, המנהיג שלח אותי למלא עוד תפקידים רגילים, וקיבלתי אותם. אפילו הצעתי לעזור לאחרים במלאכות הבית בזמני החופשי. כשכך נהגתי, גיליתי שבכל עזרה שאני מציע בניקיון, בשתילת עצים או בחפירת תעלה, יש שיעור שאפשר ללמוד. אלוהים לא מתנגד לעבודה פיזית. אם אעשה כמיטב יכולתי, אחפש את האמת, ואנהג על פי דברי האל, אוכל לקטוף את הפירות.

אחרי כל זה אני באמת מבין, שיהיה אשר יהיה התפקיד שלי, זה מה שאלוהים ארגן בשבילי ומה שאני זקוק לו להיווכחות בחיים. אני תמיד צריך לקבל אותו, לציית ולמלא את כל חובותיי. לאורך כל התהליך אני צריך לחפש את האמת ואת שינוי הטבע שלי. אף על פי שבטעות דירגתי תפקידים שונים, והתנגדתי לתפקידים שלא אהבתי, והתנגדתי לאלוהים, הוא לא נהג בי בהתאם לעוולות שלי, אלא הנחה אותי צעד צעד במילותיו, ועזר לי לקלוט את האמת, ואת שליחותו של יציר נברא. הוא שינה את הרעיונות המוטעים שלי, כדי שאקבל בברכה את חובתי, ואתחיל לציית לו. זו אהבת האל. תודה לאל!