לפני כמה שנים, האחות שיהאוג'יה הועברה לכנסייה שלנו כדי לעזור לי בחובותיי כמנהיגה. עם הזמן, גיליתי שלמרות גילה הצעיר, היא הייתה בעלת איכות ומוכשרת מאוד. היא נהגה לפי האמת כשצצו בעיות והתמקדה בחיפוש עקרונות האמת. איכות עבודתי ויכולותיי לא השתוו לשלה. הערצתי אותה מאוד והרגשתי שהיא מוכשרת. פעם, בישיבת צוות, אחת המנהיגות שאלה אותי אם יש בכנסייה אנשים איכותיים שרודפים אחר האמת. ללא היסוס, סיפרתי לה על היתרונות של האחות שיהאוג'יה. כעבור זמן קצר, המנהיגה הזמינה אותה לישיבת הצוות וביקשה ממנה להגיע גם לכמה מהישיבות הבאות. לאט־לאט, התחלתי להרגיש לא בנוח וחשבתי: "אני תמיד הייתי זו שהשתתפה בישיבות והמנהיגה דנה בעבודת הכנסייה איתי. עכשיו היא מבקשת משיהאוג'יה לבוא. נראה שהיא רוצה למקד את מאמציה בהכשרתה. אם הייתי יודעת, לא הייתי מזכירה את היתרונות שלה." הרגשתי ששכחו אותי והשאירו אותי מאחור בגללה. התרגזתי יותר ויותר, ומחשבה התחילה להתגבש אצלי בשקט שיהיה עדיף הרבה יותר אם המנהיגה תעביר אותה למקום אחר. כל עוד לא נהיה ביחד, אני לא איראה גרועה לעומתה ואז אולי המנהיגה תשוב להיוועץ בי. אבל ידעתי ששיהאוג'יה לא תועבר שוב כל כך מהר. הרגשתי משקל כבד שלוחץ על ליבי, ולא הייתי מוכנה לוותר. העמקתי בסתר לתוך דברי האל, קראתי, שיננתי והרהרתי בהם יותר כדי שאוכל להתעלות עליה בשיתופים שלי לגבי האמת, וכדי להוכיח את עצמי. אבל המניעים שלי היו מוטעים. בסך הכול התחריתי איתה על מעמד ולכן לא עשיתי את עבודת רוח הקודש במילוי חובתי. לא הצלחתי להבין או לפתור שום בעיה.

פעם, שתי אחיות נבחרו להיות דיאקוניות הכנסייה. הן חששו שהן לא הבינו מספיק מהאמת כדי לפתור בעיות מעשיות של אחרים הקשורות להיווכחות בחיים. הן לא רצו לקחת על עצמן את התפקיד. כששמעתי את זה, חשבתי: "מה מדברי האל אוכל לשתף איתן כדי לעזור להן במצבן, כדי שכולם יראו שהאחות שיהאוג'יה לא יותר טובה ממני?" ברגע שהאחיות סיימו, מיהרתי לקרוא כמה קטעים מדברי האל ואז לשתף. אבל רק רציתי להשוויץ ושיכבדו אותי, במקום להשקיט את עצמי בפני האל ולחפש את האמת כדי למצוא את שורש הבעיה. השיתוף שלי נכשל. כשראיתי אותן יושבות שם מבלי להגיב, הייתי נבוכה מאוד. לא ידעתי מה לומר. ואז האחות שיהאוג'יה החלה לפתע להעביר שיתוף לגבי משמעות ביצוע חובתנו ודיברה על הניסיון וההבנה שלה עצמה, ועל רצונו של האל. האחיות התרגשו עד דמעות והחליטו לקבל על עצמן את התפקיד. כשראיתי אותן מביטות בשיהאוג'יה בהערצה, נשארתי עם טעם מר בפה. כולם תמכו בי מאוד לפני שהיא הגיעה, אבל היא הגיעה במהירות לעמדת כוח לאחר שהצטרפה לכנסייה. המנהיגה העריכה אותה והאחים והאחיות כיבדו אותה, ואני לא השתוויתי אליה למרות שהייתי מנהיגה יותר זמן. דאגתי לגבי מה שהאחרים חשבו עליי. האם הם יגידו שחסרה לי מציאות ל האמת, שפשוט גרמתי לה להיראות טוב בהשוואה אליי? המחשבות שלי עסקו רק בזה במשך אותה תקופה. הרגשתי שהאחות שיהאוג'יה גונבת את התהילה שלי והתחלתי לקנא בה. לפעמים קיוויתי שאוכל לסלק אותה מהכנסייה שלנו בדרך שתועיל לשתינו. חשבתי וחשבתי, אבל לא הצלחתי למצוא פתרון. הרגשתי גם שאני מתרחקת מאלוהים ושרוחי מתדרדרת לאפלה. בשיתופים שלי של דברי האל לא היה אור ולא הצלחתי לעזור לאחרים עם הבעיות שלהם. עדיין ביצעתי את חובתי בכל יום, אבל הייתי מיוסרת וסבלתי. חשפתי את מצבי בפני האל בתפילה, וביקשתי ממנו להנחות אותי כדי שאבין את רצונו ואדע את השחיתות של עצמי.

לאחר מכן, קראתי את דברי האל הבאים: "להיות מנהיג כנסייה, אין פירוש הדבר רק להשתמש באמת כדי לפתור בעיות, אלא גם לגלות ולטפח אנשים ברוכי כישרון, שאותם אסור בשום פנים לדכא ושבהם אסור לקנא. כך יהיה לכם קל יותר לבצע את עבודתכם היטב. אם תצליח לטפח מספר מחפשי אמת שישתפו פעולה איתך בכל עבודתך, ובסופו של דבר יהיו לכולכם עדויות שמבוססות על ניסיון, אז תהיה מנהיג ראוי. אם תצליח ללמוד כיצד לפעול בכל הדברים על פי העקרונות, תהיה זו הוכחה בפועל לנאמנותך. ישנם כאלו שתמיד חוששים שאחרים טובים מהם ונעלים מהם, שאחרים יזכו לשבחים בעוד שהם עצמם יזכו להתעלמות. הדבר גורם להם לתקוף אנשים אחרים ולהדיר אותם. האין זו דוגמה לקנאה בבני אדם שיכולותיהם עולות על שלהם? האין זו התנהגות אנוכית ובזויה? איזה מין טבע הוא זה? טבע זדוני! הם חושבים רק על האינטרס שלהם, מספקים רק את רצונותיהם שלהם, לא מגלים שום התחשבות בחובותיהם של אחרים או באינטרסים של בית האל – לבני אדם כאלה יש טבע רע, ואלוהים לא אוהב אותם" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל כאבו מאוד. הם חשפו את מצבי המדויק. כשראיתי את האיכות והשיתופים המעשיים של האחות, ושהמנהיגה העריכה אותה ואחרים כיבדו אותה, קינאתי בה ונידיתי אותה. לא יכולתי לחכות עד שהיא תעזוב את הכנסייה. לא חשבתי על איך שזה ישפיע על עבודת הכנסייה או על האינטרסים של בית האל. לא גיליתי דבר מלבד רשעות והייתי אנוכית ובזויה במיוחד. לא הייתה בי טיפת אנושיות! איך יכול להיות שביצוע חובתי בצורה כזו לא דחה את אלוהים? איבדתי את הנחיית רוח הקודש בביצוע חובתי ושקעתי לתוך אפלה. זה היה טבעו הצודק של האל. אז התפללתי לאלוהים, וביקשתי שינחה אותי כדי שארפה מהרצון למעמד, אבטא אנושיות רגילה ואעבוד היטב עם אחותי.

ואז קראתי את דברי האל הבאים: "אם באמת תוכלו לגלות התחשבות ברצונו של אלוהים, אזי תהיו מסוגלים להתייחס לאחרים בהגינות. אם תמליץ על אדם טוב ותטפח את כשירותו, ובכך תוסיף עוד אדם כישרוני לבית האל, עבודתך תהיה קלה יותר לביצוע, הלא כן? האם בכך לא ביצעת את חובתך נאמנה? זהו מעשה טוב בפני אלוהים. אלו המצפון וההיגיון המינימליים שמנהיג צריך להיות ניחן בהם" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הרגשתי עוד יותר רגשות חרטה ואשמה. אלוהים רוצה שיותר אנשים שרודפים אחר האמת יקומו וישתפו פעולה עם האל. הייתי מנהיגת כנסייה אבל בליבי לא היה את מה שהאל רצה. כשראיתי מישהי כזו עובדת בכנסייה, לא רק שלא הייתי מרוצה מכך, אלא קינאתי ודאגתי למעמד שלי. לא היו בי מצפון והיגיון בסיסיים של בן אנוש. ראיתי שלא התאמתי בכלל לשמש כמנהיגה ושנאתי את העובדה שהייתי אנוכית כל כך. העובדה שהאחות שיהאוג'יה הייתה בעלת שיעור קומה ופתרה בעיות בעזרת שיתופים הייתה טובה לעבודת הכנסייה ולחייהם של האחים והאחיות. הייתי צריכה לתמוך בה וללמוד מהיתרונות שלה. לעבוד איתה היטב במסגרת חובתנו היה הדרך היחידה להתחשב ברצונו של האל. ברגע שהבנתי את רצונו של האל, עדיין קינאתי קצת כשראיתי שאחרים נותנים לאחות שיהאוג'יה את אישורם, אבל התפללתי לאלוהים והפסקתי להתמקד בעצמי. התמקדתי במקום זאת בחיי צניעות ובביצוע חובתי על הצד הטוב ביותר, הפסקתי לחשוב כל כך הרבה על ענייני כבוד והרגשתי הרבה פחות קנאה. הצלחתי לפנות אליה ולדון איתה בדברים במקרים של בעיות ולהיעזר ביתרונות שלה כדי לאזן את החסרונות שלי. הרגשתי חופשיה ורגועה הרבה יותר. אחרי שעברתי שינוי כלשהו, חשבתי שהאופי הקנאי שלי השתפר, אבל הופתעתי כשנתקלתי בסיטואציה אחרת שהראתה כמה האופי השטני שלי הושרש עמוק בתוכי. הייתי צריכה לעבור עוד משיפוט וייסור האל כדי להיטהר.

פעם , שיהאוג'יה ואני הלכנו לישיבת צוות, המנהיגה בירכה אותי לשלום בקצרה ואז החלה לדון בעבודת הכנסייה עם שיהאוג'יה. פשוט ישבתי בצד והרגשתי כמו גלגל חמישי, והמצב רוח שלי התדרדר מהר מאוד. הסתכלתי על שיהאוג'יה במבט ממורמר ולא יכולתי שלא לחשוד ולחשוב: "אז המנהיגה באמת מעריכה אותך יותר ממני. את המועדפת בכנסייה ובעיני המנהיגה ואני פשוט גורמת לך להיראות טוב בהשוואה אליי." מאוחר יותר שמעתי שהמנהיגה דאגה ששיהאוג'יה תשתתף בדרשות באזור אחר ותקבל הכשרה. ממש לא שמחתי לשמוע את זה. חשבתי, "למה היא רצתה ששיהאוג'יה תלך, ולא אני? אני באמת כל כך גרועה? אני לא שווה אפילו הכשרה קצרה?" הרגשתי נבוכה, כאילו שפכו עליי מים קרים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לקבל את זה, וחשבתי שהשקעתי בחובתי בדיוק כמותה. אבל אותי השאירו מאחור בזמן שהיא הלכה להקשיב לדרשות. הרגשתי שהתעלמו ממני לגמרי ושלא משנה מה אעשה, לעולם לא אהיה ברמה שלה. הרגשתי יותר גרוע ככל שהשוויתי את עצמי בצורה הזו ושוב התחלתי לחוש קנאה וטינה. השתוקקתי שהמנהיגה תיתן לנו תפקידים נפרדים כדי שאוכל לקבל הזדמנות לבלוט.

זמן קצר לאחר מכן, בעלה של שיהאוג'יה חלה מאוד. היה לה קשה מאוד עם זה. ניחמתי ועודדתי אותה להתפלל ולחפש את רצונו של האל בזמן הניסיון הזה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב: "היא הייתה ממש בשיא. עכשיו היא מזוככת ונמצאת במצב רע, אז זו תהיה ההזדמנות שלי לבלוט. אם היא מצבה ישתפר, אני לעולם לא אקבל את ההזדמנות הזו שוב. אני מקווה שהזיכוך שלה ימשך זמן מה, ואז כולם יראו שהשיתופים שלה טובים כשהמצב רגיל, אבל היא לא יכולה לבטא את המציאות שבדברי האל. ואז הם לא יכבדו אותה כל כך. אולי המנהיגה תראה שחסרה לה המציאות לגבי האמת ולא תכשיר אותה יותר, ואז, באופן טבעי, כל השאר יעריכו אותי." לא ממש חשבתי על הלך הרוח שלי ופשוט נתתי למחשבות האלה לחלוף. יום אחד, כמה אחיות שאלו על שיהאוג'יה מתוך דאגה, ואני אמרתי שמצבה היה בכי רע, ושלמרות שבדרך כלל השיתופים שלה היו נהדרים, היא נעשתה שלילית במהלך הניסיון וחסר היה לה שיעור קומה אמיתי. ברגע שאמרתי את זה הרגשתי חוסר נוחות. הקצנתי את הדברים כדי לשפוט ולהשפיל אותה. אבל כשראיתי שהאחיות האמינו לי, בסתר הרגשתי מרוצה. חשבתי שהן יפסיקו לכבד כל כך את שיהאוג'יה. אבל כשראיתי אותה לאחר מכן, למרות שהיא ממש סבלה ובכתה בכל פעם שהיא התפללה, היא לא נתנה לזה להפריע לחובתה בכלל. לא יכולתי שלא להרגיש מעט אשמה. כשמתמודדים עם ניסיון, קשה שלא לסבול ולהרגיש חולשה כלשהי. אם באמת הייתה בי אנושיות, הייתי מתפללת עבורה ועושה כל שביכולתי כדי לעזור לה ולתמוך בה. אבל מה עשיתי? הרגשתי נורא לגבי זה. באתי בפני האל בתפילה ואמרתי: "אלוהים! אני מקנאת יותר מדי. שפטתי והשפלתי את האחות שיהאוג'יה כדי שאוכל להתעלות עליה. אפילו התענגתי על הכאב שלה ולא יכולתי לחכות עד שהיא תתחיל להיות שלילית ותמעד. אין בי אנושיות כלל. אלוהים, אנא הנחה אותי והענק לי נאורות כדי להבין את השחיתות שלי ולהשתחרר מטבעי השטני."

קראתי את דברי האל הבאים אחרי התפילה שלי: "אם הם רואים אדם טוב מהם, הם מדכאים אותו, מפיצים עליו שמועה או לא בוחלים באמצעים כדי להנמיך את מעמדו בעיני אחרים וכדי שאף אחד לא יהיה טוב מאף אחד אחר – זה הטבע המושחת הקרוי יהירות וצדקנות, כמו גם רמייה, הולכת שולל וחתרנות. בני אדם כאלה עושים הכל כדי להשיג את מטרותיהם. כך הם חיים אך הם חושבים שהם נפלאים וטובים. אולם האם יש להם לב ירא אל? קודם כל, בכל הנוגע לטבע הדברים האלה, בני אדם שמתנהגים כך פשוט עושים כרצונם, הלא כן? האם הם מביאים בחשבון את האינטרסים של משפחתו של אלוהים? הם חושבים רק על רגשותיהם שלהם ורוצים רק להגשים את המטרות האישיות שלהם מבלי להתחשב באובדן שנגרם לעבודתה של משפחתו של אלוהים. לא זו בלבד שבני אדם כאלה הם יהירים וצדקניים, אלא שהם גם אנוכיים ובזויים. הם לא מתחשבים כלל ועיקר בכוונתו של אלוהים. אין צל של ספק שלבני אדם כאלה אין לב ירא אל. זו הסיבה לכך שהם עושים את כל מה שהם רוצים ונוהגים בצורה מופקרת ללא שום תחושת אשמה, ללא כל חשש או דאגה ומבלי להביא בחשבון את ההשלכות. זה מה שהם עושים לעתים קרובות וזה האופן שבו הם תמיד התנהגו. מהן ההשלכות שניצבות בפני בני אדם כאלה? הם יהיו בצרה, נכון? בלשון המעטה, אנשים כאלה מקנאים מדי ויש להם תשוקה עזה מדי לתהילה ולמעמד עבור עצמם. הם יותר מדי רמאים ובוגדניים. בניסוח מחמיר יותר, הבעיה המהותית היא שבלבם של בני אדם כאלה אין אפילו שמץ של יראת אלוהים. הם לא יראים את אלוהים, הם סבורים שאין דבר חשוב מהם עצמם, והם מתייחסים לכל היבט בעצמם כנעלה יותר מאלוהים ומהאמת. בלבם, אלוהים הכי פחות ראוי לציון והכי פחות חשוב. לאלוהים אין בלבם שום מעמד. ... האם הייתם אומרים שאדם מסוג זה הוא איום? אילו מין אנשים האמינו באלוהים במשך שנים רבות, ועדיין אין בהם יראת אל? אנשים שחצניים. ומי הכי חסר יראת אל? פרט לבעלי חיים, אלו הרשעים, צוררי המשיח, השדים והשטן. יש להם החוצפה להתחרות באלוהים. הם משוללים יראת אל" ("חמשת התנאים שאנשים ממלאים לפני שהם עולים על דרך הישר לאמונה באלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הדברים שקראתי ממש חדרו לליבי. זה בדיוק סוג האדם שהייתי. ידעתי שהאחות שיהאוג'יה הייתה בעלת איכות, רדפה אחר האמת והייתה ראויה להכשרה, אבל כשראיתי שהמנהיגה העריכה אותה ורצתה לשלוח אותה למפגשים, יצאתי מאיזון. הרגשתי שנעשה לי עוול ולא הצלחתי לקבל את זה. התחלתי לקנא בה ולהתמרמר עליה וממש רציתי שהמנהיגה תעביר אותה. כשהיא הייתה חלשה וסבלה במהלך הניסיון שלה, התנהגתי כאילו עזרתי לה, אבל התענגתי על הסבל שלה. רציתי שהיא תהפוך להיות שלילית כדי שאני אקבל את מרכז הבמה. אפילו שפטתי והשפלתי אותה בפני אחרים כדי לרומם את עצמי, רק כדי שאוכל לבלוט. האמנתי באלוהים במשך שנים אבל לא הייתה לי יראה כלפיו. קינאתי ועשיתי דברים לא מוסריים רק כדי להגן על המעמד שלי. הייתי בזויה וזדונית כל כך. הייתי צרת אופקים, יהירה, נבזית, בזויה וקטנונית! כיצד הייתי שונה מהשטן? רק השטן לא יכול לסבול כשעניינים מסתדרים ורוצה שאנשים יהיו שליליים ויתרחקו ויבגדו באל. התנהגתי בבירור כמשרתת השטן, ושיבשתי את עבודת הכנסייה. חתרתי תחת בית האל, ביצעתי מעשי רשע, ועמדתי עם השטן נגד אלוהים! למרות זאת, חשבתי הרבה על עצמי. היה ברור שחסרה לי המציאות לגבי האמת וששיעור קומתי לא השתווה לזה של האחות שיהאוג'יה. תמיד התחריתי על מעמד ורציתי להתעלות עליה. הייתי שחצנית כל כך ולא הייתה לי מודעות עצמית כלל! בשלב זה, ממש שנאתי את עצמי ורציתי מאוד להשתחרר מהטבע השטני שלי.

לאחר מכן, קראתי את דברי האל הבאים: "המקור להתנגדותו של האדם ולהתמרדותו נגד אלוהים הוא השחתתו על ידי השטן. משום ההשחתה בידי השטן, מצפונו של האדם נעשה אדיש. מסיבה זו הוא בלתי מוסרי, מחשבותיו מנוונות, ויש לו השקפה מחשבתית נחשלת. לפני שהשטן השחית אותו, האדם הלך באופן טבעי בעקבות אלוהים ושמע לדבריו לאחר ששמע אותם. היו לו היגיון ומצפון יציבים באופן טבעי, והייתה לו אנושיות רגילה. אחרי שהשטן השחית אותו, ההיגיון, המצפון והאנושיות המקוריים של האדם הלכו ונעשו קהים והשטן פגם בהם. כך הוא איבד את צייתנותו ואת אהבת אלוהים שלו. ההיגיון של האדם נעשה לקוי, טבעו נעשה זהה לטבע של חיה והתמרדותו באלוהים נעשתה תכופה וחמורה יותר. אולם האדם עדיין לא יודע זאת ולא מכיר בכך, והוא רק מתנגד ומורד בעיוורון. טבעו של האדם מתגלה כביטוי של ההיגיון, התובנה והמצפון שלו, מכיוון שההיגיון והתובנה שלו רעועים ומצפונו נעשה קהה ביותר, טבעו מתמרד באלוהים. אם ההיגיון והתובנה של האדם לא יכולים להשתנות, אין סיכוי לשינויים בטבעו ולהתאמה לרצונו של אלוהים. אם ההיגיון של האדם רעוע, הוא אינו יכול לשרת את אלוהים והוא לא ראוי לשימושו של אלוהים" ("מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). זה עזר לי להבין שכל הזמן מרדתי והתנגדתי לאל, וחייתי בשחיתות בגלל שהשטן השחית אותי. הייתי ספוגה בעקרונות והיגיון שטניים כגון: "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ", "יש מקום רק לזכר אלפא אחד", "מורשתו של אדם היא הד החיים שלו" וכן הלאה. קיבלתי את הפתגמים האלה מהשטן, ונקודות המבט והחוקים שלי לגבי הישרדות והיגיון עוותו... הפכו אותי ליהירה ורשעה ונטולת אנושיות עוד יותר. נשלטתי בידי רעלי השטן האלה ורק רציתי לרדוף אחר מוניטין ומעמד ושיכבדו אותי. רציתי לבלוט בכל קהל ולא רציתי שאף אחד יתעלה עליי, ובכל פעם שזה קרה, לא שלטתי בעצמי ונעשיתי תחרותית. אם לא יכולתי להתעלות על אחרים, נעשיתי קנאית וממורמרת או שאפילו הייתי עושה דברים ערמומיים כדי להשיג את מטרתי. לא גיליתי דבר מלבד טבע שטני יהיר, כוזב ורשע. טענתי שביצעתי את חובתי, אך למעשה עבדתי עבור עצמי, ביצעתי מעשי רשע והתנגדתי לאל. חשבתי על צוררי המשיח שסולקו. הם היו קנאים וממורמרים כלפי כל אחד שרדף אחרי האמת או גילה עניין ברצון האל, והם ראו כל אדם שאיים על מעמדם כמו "עצם בגרון". הם היו מעיקים ונקמניים ואפילו רצו שאחרים יסולקו מהכנסייה על מנת שהם יוכלו לשלוט. בסופו של דבר, הם סולקו מהכנסייה בגלל כל מעשי הרשע שלהם. לא הייתי נקמנית ולא ביצעתי מעשי רשע כמו צוררי המשיח, אבל קינאתי ונשלטתי על ידי האופי היהיר והמרושע שלי. אפילו הדרתי ושפטתי אנשים כדי לשמור על המעמד שלי. הלכתי בדרך של צורר משיח שמתנגד לאל. טבעו הצודק של האל לא סובל כל עלבון. ידעתי שאם לא אחזור בתשובה, האל ידחה ויסלק אותי. זה הפחיד אותי נורא. ידעתי שהאל הגן עליי באמצעות השיפוט הנוקשה שלו. אחרת, לא הייתי מהרהרת במעשיי, ואז הייתי מתחרטת מאוחר מדי, לאחר שביצעתי מעשה מרושע באמת. התרגשתי מאוד בזמן שהרהרתי ברצונו של האל. התפללתי לאלוהים והייתי מוכנה לחזור בתשובה ולהשתנות.

קראתי את דברי האל הבאים בהתקדשות היומית שלי: "עבור כל הממלאים את חובתם, בין אם הבנתם את האמת היא עמוקה או שטחית, דרך הנוהג הפשוטה ביותר כדי להיווכח במציאות האמת היא לחשוב על האינטרסים של בית האל בכל דבר ולהרפות מתשוקות אנוכיות, מכוונות ומניעים אישיים, מיוקרה וממעמד. שימו את האינטרסים של בית האלוהים מעל לכול – זהו המינימום שעליכם לעשות. אם אדם הממלא את חובתו לא יכול לעשות אפילו את זה, אז איך אפשר לומר שהוא ממלא את חובתו? כך לא ממלא אדם את חובתו. עליכם לחשוב ראשית על האינטרסים של בית האל, על האינטרסים של אלוהים עצמו ועל עבודתו של אלוהים, ולהציב את האינטרסים האלה מעל הכול. רק לאחר מכן, תוכלו לחשוב על יציבות מעמדכם או על האופן שבו אתם נתפסים בעיני אחרים. ... בנוסף, אם תהיו מסוגלים למלא את תחומי האחריות שלכם, לבצע את המחויבויות שלכם ולמלא את חובותיכם, להניח בצד את רצונותיכם האנוכיים, להניח בצד את האינטרסים והמניעים שלכם, להתחשב ברצונו של אלוהים ולהציב את האינטרסים שלו ושל ביתו מעל הכול, לאחר שתתנסו בכך במשך זמן מה, תרגישו שזו דרך טובה לחיות. אלה הם חיים פשוטים וישרים ולא חיים של בני אדם שפלים או לא-יוצלחים – חיים צודקים ומכובדים, ולא חיים של בני אדם צרי אופקים או נבזיים. אתם תרגישו שכך אדם צריך לחיות ולפעול. בהדרגה, תפחת התשוקה בלבכם לרצות את האינטרסים שלכם" ("תנו את לבכם האמיתי לאלוהים ותוכלו להשיג את האמת" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "התפקידים אינם זהים. יש גוף אחד. כל אחד ממלא את חובתו, כל אחד נמצא במקומו וכל אחד עושה כמיטב יכולתו – לכל ניצוץ יש הבזק אור אחד – ושואף לבגרות בחייו. כך אתרצה" ("פרק 21" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). הבנתי מדברי האל שהוא קובע מראש את האיכות של כל אחד, וקובע איזה תפקיד הוא יכול למלא. אי אפשר להתחרות על הדברים האלה או להיאבק להשגתם. כאשר אדם עולה באיכותו על אחרים, כאשר אלוהים קובע מראש אם עליי להיות דשא ולא עץ, עליי פשוט להיות עלה הדשא הזה ולבצע את התפקיד בשמחה. לא רציתי להמשיך להתחרות עם אחרים על מעמד, אלא להרפות מתשוקותיי האנוכיות ולא לחיות לפי הטבע השטני שלי, לשים את האינטרסים של בית האל במקום הראשון... ובאמת לבצע את חובתי היטב עם הרגליים על הקרקע. זוהי הדרך היחידה לחיות בתוך האור. נפתחתי בפני האחות לגבי השחיתות שלי והתנצלתי בפני האחות שיהאוג'יה. כשהיא גילתה על הכוונות והמעשים הזדוניים שלי, היא לא האשימה אותי כלל אלא שיתפה אותי לגבי האמת כדי לעזור לי. זה ריגש אותי מאוד. בנוסף, שנאתי את העובדה שהייתי חסרת אנושיות ופגעתי בה. לאחר מכן, התפללתי לאלוהים כדי להפסיק לתחמן עבור המעמד שלי ופשוט לבצע את חובתי היטב.

שיהאוג'יה חזרה מהנסיעה שלה קצת יותר מחודש לאחר מכן וחלקה את מה שהיא למדה במפגשים. השיתוף שלה היה באמת מגבש ומועיל, אבל כשראיתי שהאחרים מקשיבים בתשומת לב, שוב הרגשתי לא בנוח. הבנתי שאני נאבקת על מעמד ומקנאת שוב, אז מיד התפללתי לאלוהים כדי לשים את עצמי בצד. נזכרתי במשהו ששמעתי במהלך דרשה, שאדם הגיוני שמשרת את האל לא יקנא, אלא יקווה שאחרים יהיו יותר טובים ממנו כדי שעוד אנשים יוכלו לעזור ולחלוק בנטל האל. מישהו כזה יכול לשמוח כאשר אלוהים זוכה במישהו חדש. הבנתי שהיא התפתחה ולמדה דברים בנסיעה שלה מהדרשות שלהן היא הקשיבה ושהיא תוכל להשקות ולעזור לאחרים. זה היה טוב, כך כולם יוכלו להבין את האמת ולהביא נחמה לאל. הייתי צריכה ללמוד ממנה ולקחת מהיתרונות שלה בביצוע חובתי. זה היה הכרחי. כשהתפללתי וזנחתי את עצמי, הרגשתי הרבה יותר בנוח. הדברים שהאחים והאחיות חשבו והמעמד שלי בכנסייה לא היו חשובים לי יותר. פשוט נרגעתי, הקשבתי לשיתוף שלה וספגתי את הנאורות. עבדתי איתה כדי למצוא את עקרונות האמת בעבודה שלנו. לאחר מכן, בעבודה שלנו יחד, כשראיתי שהמנהיגה דנה איתה במשהו, זה היה בסדר מבחינתי ולא קינאתי. זו הייתה הקלה גדולה עבורי. חוויתי באופן אישי שהרגשתי יותר נינוחה ומכובדת כשהרפיתי מהקנאה שלי ועם הזמן, הצלחתי לבטא צלם אנוש. השתניתי קצת רק בזכות השיפוט והייסור של דברי האל. אני מודה לאלוהים על הישועה שלי!