האל הכול יכול אומר, "בני האדם אינם יכולים לשנות את טבעם בעצמם. הם חייבים לעבור את המשפט, הייסורים, הסבל והזיכוך של דברי האל, או שדברי האל חייבים לטפל בהם, להטיל עליהם משמעת ולגזום אותם. רק לאחר מכן, הם יכולים להצליח להישמע לאלוהים ולהיות נאמנים לו, ולא להתייחס אל אלוהים בשוויון נפש. טבעם של בני האדם משתנה באמצעות הזיכוך של דברי האל. רק מי שיעבור את החשיפה, השיפוט, הטלת המשמעת והטיפול של דברי האל לא יעז עוד לעשות דברים בפזיזות, ותחת זאת יהפוך לרגוע ולמחושב. העניין החשוב ביותר הוא שהוא יהיה מסוגל להישמע לדברי האל הנוכחיים ולעבודתו של אלוהים, ואפילו אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם התפיסות האנושיות. הוא יוכל להניח את התפיסות האלה בצד ולהישמע לאלוהים ברצון" ("בני האדם שטבעם השתנה הם אלה שנוכחו במציאות של דבר האל" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשקראתי את דברי האל האלה בעבר, "בני האדם אינם יכולים לשנות את טבעם בעצמם. הם חייבים לעבור את המשפט, הייסורים, הסבל והזיכוך של דברי האל, או שדברי האל חייבים לטפל בהם, להטיל עליהם משמעת ולגזום אותם. רק לאחר מכן, הם יכולים להצליח להישמע לאלוהים ולהיות נאמנים לו, ולא להתייחס אל אלוהים בשוויון נפש," לא בדיוק הבנתי מדוע אנשים לא יכולים לשנות את טבעם. קראתי את דברי האל בכל יום, תמיד באתי למפגשים בזמן, והתמסרתי לכל חובה שהטילו עליי למלא בכנסייה. חשבתי שכל עוד אני לא חוטאת ואני ממלאת את חובתי היטב, והרי אני מאמינה כבר שנים, וקראתי הרבה בדברי האל, אין ספק שהטבע המושחת שלי ישתנה. מדוע האל עדיין שופט, מייסר, גוזם ומטפל בי? מעולם לא הבנתי באמת את דברי האל שקראתי, אלא אחרי שגזמו אותי וטיפלו בי בחומרה כמה פעמים ואחרי שהרהרתי במעשיי. רק אז הבנתי עד כמה השחית אותי השטן, שאופיי השטני, היהיר והמתנשא הושרש עמוק בתוכי, ושלולא שפט, ייסר, גזם אותי וטיפל בי האל, לעולם לא הייתי מכירה את עצמי, ועל אחת כמה וכמה לא מיטהרת או משתנה.

בתחילת 2016 מילאתי תפקיד כמנהיגת כנסייה. כשהתחלתי, הרגשתי שחסר לי הרבה, לכן התפללתי בהתמדה לאלוהים, ונשענתי עליו לביצוע חובתי. חיפשתי וחלקתי עם חבריי לעבודה כשנתקלתי בבעיה שלא הבנתי, והייתי מסוגלת לקבל הצעות של אנשים אחרים. הייתי די צנועה. אחרי יותר מחצי שנה בתפקיד, קלטתי כמה מהעקרונות, ויכולתי לסייע בפתרון כמה מהקשיים של האחים והאחיות בשיתוף האמת. בהדרגה התחלתי להיות שאננה ולחשוב, "אמנם מעולם לא הייתי מנהיגת כנסייה, "אבל אני בעלת איכות גבוהה ואני מבינה במהירות את דברי האל. אני בטוחה שאחרי שאצבור עוד קצת ניסיון, אהיה אפילו טובה יותר." אחר כך הטילו עליי אחריות לתפקיד חשוב ונעשיתי עוד יותר זחוחה. הייתי הצעירה מבין החברים שלי לעבודה, והשתייכתי לאמונה פחות זמן, אבל חשבתי שאם אני מסוגלת להתמודד עם דבר חשוב כזה, אני ממש מוכשרת! במשך כמה זמן זקפתי את הראש אפילו כשהלכתי, והרגשתי שהתפקיד שלי חשוב משל כולם, כאילו איש לא יכול להשתוות לי. ככל שחלף הזמן, נעשיתי יהירה יותר ויותר. בשיחות על עבודת הכנסייה, כשעמיתים הציעו הצעות, התעקשתי על הרעיונות שלי, וחשבתי, "האם כך אתם באמת מבינים את זה? טיפלתי בדברים כאלה בעבר, האם אני לא מבינה טוב יותר את העקרונות? אני יודעת הכי טוב איך להתמודד עם הבעיה הזאת." לפעמים, כשהאחות שעבדתי איתה התייחסה לדברים ברצינות רבה מדי, איבדתי את הסבלנות, כי חשבתי שקל מאוד לטפל בעניין פשוט כזה, ושאין צורך בשיתוף ובחיפוש בלתי פוסקים. לפעמים בפגישות עמיתים, ראיתי שאחים ואחיות אחרים לא מאמצים את ההצעות שלה, והתחלתי להתנשא עליה. חשבתי, "את אמנם מנהיגה ותיקה יותר ממני, "אבל אני עולה עלייך." פעם היא אמרה לי שאני מתמהמהת בעבודה שלי, ושההתקדמות שלי איטית. לא יכולתי לקבל את זה והחזרתי לה, "אני לא יכולה לקבל ממך את השיתוף הזה. את לא היית גם מעורבת בעבודה הזאת? את לא אחראית לזה גם כן? איך את יכולה להיות חסרת מודעות כל כך ולהפיל הכול עליי?" ואחרי זה פשוט קמתי ויצאתי. אחר כך נודע למנהיג על ההתנהגות שלי והוא טיפל בי, אמר שאני מתנשאת מדי. אני רק הודיתי בזה מילולית, ואמרתי, "אני אכן מתנשאת, ואני לא מקבלת את האמת." לא הרהרתי בזה ולא ניסיתי להבין את האופי ואת המהות שלי, אבל בתפקיד שלי המשכתי להסתובב כמו טווס, ולעשות דברים בדרכי. באותה תקופה היו לי כמה עמיתים לעבודה שהוחלפו כי חסר להם שיעור קומה, והם לא היו מסוגלים לעבודה מעשית. אבל אני מעולם לא חששתי שאוחלף. חשבתי, "עכשיו אני כישרון אמיתי בכנסייה, ואחראית על כמה וכמה משימות. האם הם יוכלו למצוא אדם מתאים אחר בהתראה קצרה?" בדיוק כשהיהירות שלי נעשתה מוגזמת, גזמו אותי וטיפלו בי בחריפות.

באחת הפעמים קראתי מאמרי חוויה ועדות של אחים ואחיות שנראו לי שטחיים קצת. דחיתי אותם מבלי שדנתי בהם עם מישהו. המנהיג כעס מאוד כשגילה את זה. הוא שאל אותי, "למה את דוחה מאמרים טובים כאלה? דיברת עליהם בכלל עם העמיתים שלך?" אמרתי, "לא, באותו זמן הרגשתי שהם שטחיים." מיד אחרי שאמרתי את זה, המנהל טיפל בי בתקיפות ואמר, "יכול להיות שהמאמרים שטחיים קצת, אבל החוויות אמיתיות ומעידות על הבנה מעשית. הן מבהירות דברים. זה מה שהופך חוויה אישית טובה לעדות. את לא מחפשת את האמת בעבודה שלך, ואת פזיזה ויהירה. את לא מבינה את האמת ואת לא דנה בדברים עם אחרים. את זורקת מאמרים טובים ומחניקה עדויות להתנסות בעבודת האל. זה לא טיפשי? זה לא משהו שהשטן היה עושה? את סתם מפריעה!" גזמו אותי וטיפלו בי בעבר, אבל מעולם לא בקשיחות כזאת. המילים "טיפשי", "שטן", "הפרעה", "פזיזה ויהירה" המשיכו להדהד לי בראש שוב ושוב, ולא יכולתי לעצור את הדמעות. הרגשתי שאני אפילו מתקשה לנשום. אבל עדיין הרגשתי שעשו לי עוול. גם אם לא דנתי בזה עם עמיתיי לעבודה בזמן אמת, האם לא סיפרתי להם אחר כך? אלוהים אכן רואה כליות ולב. בדיוק כשחשבתי על תירוצים, המנהיג המשיך בחומרה, "במעשים שלך את חוק בפני עצמו. יכולת לשאול כשלא הבנת משהו, או לשוחח על זה עם אחרים, אבל לא עשית אפילו את זה. את יהירה מאוד וחסרה לגמרי לב ירא אלוהים!" כששמעתי את זה, נשמעתי לדבריו באי רצון. אילו באמת היה לי לב ירא אלוהים, אפילו קצת, הייתי מחפשת קצת לפני שפעלתי, אבל במקום זה עשיתי דברים כרצוני, בלי לשאול לדעותיהם של אחרים. אכן הייתי יהירה וצדקנית.

המנהיג שאל עליי וגילה שאני יהירה מדי, שאני לא מבינה את האמת, ושאני לא מתאימה לתפקיד חשוב כזה, ולכן החליפו אותי. שקעתי בהלך רוח של שליליות. הרגשתי שהמנהיג ראה דרכי בעניין הזה וחשב שאני לא מחפשת את האמת, שאני יהירה באופן לא סביר, ואפילו לא ראויה לטיפוח. חשבתי שכבר אין לי עתיד בבית האל. נעשיתי שלילית יותר ויותר והתמלאתי באי הבנות. הרגשתי שנעשיתי שטן. איך בכלל אפשר להושיע אותי? הנחתי שהאחים והאחיות חושבים שאני לא אדם מתאים, אז איזו תועלת תצמח מהמשך החיפוש? במהלך הזמן הזה, אף על פי שמילאתי כמה תפקידים, לא רציתי לחפש את האמת. האחראית דיברה איתי על רצון האל כמה פעמים, אבל דבר לא השתנה. אחר כך היא גזמה אותי וטיפלה בי, אמרה שאני מקשה בכוונה בחובות שלי, תמיד שלילית, שאני מתנגדת לאלוהים, ושאם לא אשתנה, במוקדם ובמאוחר, אלוהים יוותר עליי. הדברים האלה הפחידו אותי, וקלטתי את חומרת המצב. מיהרתי לבוא בפני אלוהים, להתפלל ולחפש, ולהרהר במעשיי. בששת החודשים האלה, מדוע לא יכולתי להגיב כהלכה על הגיזום ועל הטיפול? בעת ההרהורים, קראתי את דברי האל האלה: "אנשים מסוימים נעשים שליליים לאחר שנגזמו וטופלו. הם מאבדים את המרץ למלא את חובותיהם, ובסופו של דבר מאבדים גם את דבקותם. ומדוע? הסבר אחד הוא שהם לא מבינים את מהות התנהגותם, מה שמוביל לחוסר יכולת מצדם לקבל גיזום וטיפול. הדבר נקבע על-ידי אופיים שהוא יהיר וגאוותני ושאין בו אהבת האמת. סיבה נוספת היא שהם אינם מבינים את מהי חשיבות הגיזום והטיפול. כל בני האדם חושבים שלעבור גיזום וטיפול פירושו שגורלם כבר נקבע. כתוצאה מכך, הם שוגים וחושבים שאם הם ינטשו את משפחותיהם, ישקיעו מעצמם למען אלוהים ותהיה להם מעט נאמנות לאלוהים, הם לא יצטרכו לעבור גיזום וטיפול ושאם הם יטופלו, אין זה סימן לכך שאלוהים אוהב וצודק. הבנה שגויה כזו גורמת לאנשים רבים לא להעז להיות 'נאמנים' לאלוהים. למעשה, בסופו של דבר, הסיבה לכך היא שהם ערמומיים מדי. הם אינם רוצים לסבול קשיים. הם רק רוצים לזכות בברכות בדרך הקלה. בני האדם אינם מבינים כלל את טבעו הצודק של אלוהים. זה לא שאלוהים לא עשה או איננו עושה דברים צודקים, אלא פשוט שאנשים לעולם אינם מאמינים שכל מעשיו צודקים. בעיני האנושות, אם עבודתו של אלוהים אינה תואמת למשאלותיהם האנושיות או אם אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם, הרי שאלוהים מוכרח להיות לא צודק. אולם אנשים לעולם אינם מבינים אם מעשיהם תואמים את האמת, והם גם אינם תופסים שמעשיהם מנוגדים לאלוהים" ("המשמעות הכרוכה בכך שאלוהים קובע את גורלם של האנשים על-פי התנהגותם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). אחרי שקראתי את הגילוי הזה בדברי האל, הבנתי סוף-סוף שהייתי שלילית כל כך מפני שהייתי יהירה ונפוחה מחשיבות עצמית מכדי לזהות את אופי ההתנהגות שלי. חשבתי שרק עשיתי טעות, שהטיפול הנוקשה בי היה מוגזם. בגלל זה נשארתי תקועה בשליליות, לא הבנתי את אלוהים והתגוננתי. כשקראתי את דברי האל האלה, שאלתי את עצמי אם באמת גזמו אותי וטיפלו בי בחומרה כזאת רק בגלל טעות אחת. יש עקרונות לדרך שבה בית האל מטפל באנשים. הכול מבוסס על אופי האנשים, על מהותם ועל ההתנהגות הכללית שלהם. המנהיג לא טיפל בי סתם בלי סיבה. אם כן, אילו בעיות היו בתוכי שהביאו לגיזום ולטיפול חמורים כל כך?

אחר כך קראתי את דברי האל האלה: "אם בלבך אתה מבין את האמת כהווייתה, אזי תדע כיצד להנהיג את האמת ולהישמע לאלוהים ובאופן טבעי תצא לדרך של עיסוק בחיפוש האמת. אם הנתיב שבו אתה הולך הוא הנתיב הנכון והוא עולה בקנה אחד עם רצון האל, אזי עבודתה של רוח הקודש לא תעזוב אותך – ובמקרה כזה יהיה פחות ופחות סיכוי שתבגוד באלוהים. בלי האמת, קל לעשות רע ואתה תעשה את זה כנגד רצונך. לדוגמה, אם יש לך טבע יהיר ומתנשא, אין זה משנה אם ייאמר לך לא להתנגד לאלוהים. לא תוכל להתאפק. זה יהיה מעבר לשליטתך. לא תעשה זאת בכוונה תחילה, אלא בגלל שתהיה בשליטת אופייך היהיר והגאוותן. יהירותך וגאוותנותך יגרמו לך להתנשא על אלוהים, לחשוב כי הוא חסר חשיבות, לרומם את עצמך, להעמיד את עצמך כל הזמן לתצוגה; הם יגרמו לך לבוז לאחרים, הם לא ישאירו איש בלבך מלבד את עצמך. הם יגרמו לך לחשוב שאתה נעלה הן על אנשים אחרים והן על אלוהים ובסופו של דבר יגרמו לך לשבת במקומו של אלוהים ולדרוש מאנשים לציית לך ולהעריץ את המחשבות, הרעיונות והתפיסות שלך כאילו היו האמת. ראה כמה רוע נעשה על ידי בני אדם הנשלטים על ידי אופיים היהיר והגאוותן! כדי לפתור את בעיית הרע שהם עושים, עליהם לפתור תחילה את בעיית אופיים. ללא שינוי של הטבע, לא ניתן לפתור את הבעיה הזו מן היסוד" ("רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). יש גם דרשות שמציינות שאם אנשים מסוימים מחוננים במשהו, או בעלי איכויות מסוימות, הם מתנשאים על אחרים. הם לא רוצים להקשיב לאחרים, וחושבים שהם טובים מכל השאר. אדם כזה הוא יהיר, נפוח מחשיבות עצמית וצדקני. חשבתי על זה שמאז שאני מאמינה, לא התמקדתי בחיפוש האמת, אלא מילאתי את חובתי בהסתמך על האיכויות ועל היהירות שלי. הרגשתי שאני מדברת ברהיטות, ונחלתי הצלחה קטנה בחובה שלי, ולכן המנהיג העריך אותי. חשבתי שאני מצוינת ומוכשרת בעבודה יותר מהאחרים, לכן לא חשבתי במיוחד על האחים ועל האחיות שעבדתי איתם. התעקשתי לעשות דברים בדרכי, והיהירות שלי גברה וגברה. מאוחר יותר פיתחתי גישה מתירנית מאוד כלפי עבודת הכנסייה. לא ביקשתי להבין את עקרונות האמת ולא חיפשתי ולא שיתפתי עם אחרים. עשיתי דברים בשרירות לב, ובסופו של דבר, הפרעתי לעבודת הכנסייה. תמיד חשבתי שאני אדם איכותי ושאני מבינה קצת מן האמת, אבל רק אחרי שנחשפתי הבנתי סוף-סוף שמה שהבנתי היה רק מעט מהדוקטרינה, שלא היה לי שמץ הבנה לגבי האמת, ולא יכולתי לשתף בה כדי לפתור בעיות מעשיות. למרות זאת הייתי יהירה להפליא ופעלתי באופן חד צדדי בכל דבר. הייתי יהירה עד כדי כך שאיבדתי כל היגיון ואיבדתי את הקשר עם אלוהים. הבעיה שלי נחשפה רק כשהמנהיג בא לבחון את העבודה שלי. חשבתי שכל הזמן מילאתי כך את חובתי. לא זו בלבד שלא עזרתי לאחים ולאחיות שלי, ולא תרמתי להם, גם חשפתי המון מטבעי המושחת שהגביל אותם. לא מילאתי את חובתי, פשוט עשיתי רע! ככל שחשבתי על זה, נבהלתי יותר. ידעתי שאם אדם פועל מתוך יהירות, הוא לא יכול להימנע מלהתנגד לאלוהים ולעשות רע. חשבתי על כמה מהאחים והאחיות שאיכותם הייתה נמוכה משלי, אבל הם היו זהירים וקשובים יותר במילוי חובותיהם. הם ידעו כיצד לחפש את האמת ולקבל דעות של אחרים, ואילו אני הייתי יהירה כל כך עד שהייתי חסרת מודעות עצמית לגמרי. לא היה לי מושג כיצד לחפש את האמת. ככל שהרהרתי בדברים, הרגשתי שהנתיב שלי לא היה רדיפת האמת. הייתי יהירה מאוד ולא חשבתי על אלוהים, לכן כשגזמו אותי, טיפלו בי והדיחו אותי, זה היה אלוהים שהגן עליי והושיע אותי. לולא זה, מי יודע איזה רוע נוסף הייתי מעוללת. אולי אפילו הייתי מגיעה לנקודת אל חזור ומורחקת. ואז היה מאוחר מדי לחרטות. אחרי שהבנתי את כוונותיו הטובות של אלוהים, התמלאתי חרטה. ראיתי שבששת החודשים האחרונים, לא הבנתי את אלוהים והאשמתי אותו, הייתי שלילית והתרשלתי בעבודה. אי אפשר היה לדבר איתי בהיגיון! מאותו רגע והלאה רציתי רק למלא היטב את חובתי ולפצות על הפרות העבר.

כעבור חצי שנה נבחרתי למנהיגת צוות. חששתי ששוב אמעד ואכשל בגלל האופי היהיר שלי. כשצצו בעיות בחובתי, נהגתי בזהירות, ופעמים רבות קיימתי שיחות ושיתופים עם אחים ואחיות שעבדו איתי, וחיפשתי את האמת כדי לפתור בעיות בתוך הכנסייה. הרגשתי הרבה יותר נוח כשמילאתי את חובתי בדרך הזאת, והסתדרתי הרבה יותר טוב עם אחים ועם אחיות. כעבור כמה חודשים ראיתי שאני מצליחה בתפקידי, ובחשאי התחלתי שוב להיות מרוצה, ולחשוב שאני כנראה כישרון אמיתי, ושלא משנה איזה תפקיד אני ממלאת, אני מזיזה דברים במהירות. במשך הזמן, היהירות שלי התחילה שוב להרים את הראש. לפעמים, כשלאחים ולאחיות היו עניינים שהם רצו לברר עם המנהיגה, הייתי מאבדת את הסבלנות. חשבתי, "לא ביררנו את זה כבר? למה אתם צריכים לחפש עוד? אני מכירה את העקרונות, לכן השיתוף שלי אמור להספיק." בלי לחשוב על דברים, הייתי חולקת את ההבנה שלי ומצפה שיקבלו אותה, אבל האחים והאחיות הרגישו לא נוח ודיברו על הנושא עם המנהיג. אחר כך המנהיג דיבר איתנו על עקרונות המעשה, שהיו שונים ממה שהבנתי קודם. הופתעתי וחשבתי, תודה לאל על החיפוש, אחרת חובתנו הייתה מושפעת. אבל בדיעבד, לא הרהרתי במעשיי ולא ניסיתי להכיר את עצמי. נשארתי יהירה ולא הגיונית. כשראיתי טעויות בדרך שבה אחים ואחיות מילאו את חובותיהם, נזפתי בהם בתקיפות וחשבתי, "אם אתם לא מסוגלים לעשות דבר קטן כזה כמו שצריך, מה אתם כן מסוגלים לעשות? לא נראה לי שאתם עושים את זה מכל הלב." בחלוף הזמן, האחרים התחילו להרגיש שאני מגבילה אותם והתחילו להתרחק. הגבלתי את אחת האחיות במידה כזאת שהיא כבר לא רצתה למלא את חובתה. ידעתי שאני טועה, אבל בכל פעם שקרה משהו, מיד חשפתי את הטבע היהיר שלי. אמנם כשנזכרתי כיצד מעדתי ונכשלתי בעבר, קינן בי חשש קלוש, אבל באותה תקופה לא חיפשתי את האמת כדי לפתור את הבעיה.

אחר כך החלטתי על דעת עצמי להטיל על אחת האחיות תפקיד חשוב. אחד האחים הזהיר אותי שהיא לא ישרה, שהיא לא מתאימה לתפקיד החשוב. חשבתי, "נכון, יש לה בעיה קטנה, אבל זה פחות גרוע ממה שאתה אומר. למי אין שחיתויות ופגמים?" לא התייחסתי ברצינות להצעה של האח, אלא רק שיתפתי עם האחות והזכרתי לה את הבעיות שלה. הייתי המומה כשהתברר שהיא דו פרצופית ומתרשלת לחלוטין במילוי חובתה. זה גרם לאובדן חמור לעבודת בית האל. כשהמנהיג גילה את זה, הוא טיפל בי בחומרה רבה, ואמר, "עשית כרצונך, וקידמת אדם לא ישר. אחד האחים הזהיר אותך, אבל לא הקשבת לו ולא בדקת בעצמך. ועכשיו יש לזה השלכות קשות וזה יצר הפרעה גדולה מאוד. וכל זה בגלל חוסר האחריות שלך בחובתך. את לא מבינה את האמת, ואת יהירה. חייבים להחליף אותך!" הגיזום והטיפול הקשים גרמו לי לסבל. הדיחו אותי מתפקידי בנוכחות אחים ואחיות רבים כל כך, והמנהיג הדגיש לאיזו הפרעה גרמתי ואת הצורך להחליף אותי. הרגשתי שבזה זה נגמר, שאין ספק שיסלקו אותי, ושחיפוש נוסף יהיה חסר תועלת. אחרי שהחליפו אותי, הוצפתי בשליליות. כל לילה במיטה חשבתי על מה שקרה ופרצתי בבכי. התביישתי לפגוש אנשים במשך זמן די ארוך. ראיתי שכל האחים והאחיות ממלאים את חובותיהם בשמחה והרגשתי שאני בכלל לא דומה להם, בגלל האופי המתנשא שלי. בלי לדון בזה עם מישהו או לבקש עצה, קידמתי אדם לא ישר, וגרמתי להפרעה חמורה בעבודת הכנסייה. האם אלוהים עדיין יכול להושיע אותי? לא העליתי בדעתי שנתיב האמונה שלי יבוא לקיצו בגיל צעיר כזה. אפילו התחלתי לחשוד שכשאלוהים אמר שגיזום וטיפול הם גאולה ולא סילוק, זה לא חל עליי. הלב שלי היה מלא באי הבנות. באחת הפעמים, כשהמנהיג בא לשוחח איתנו על עבודה, הסתתרתי בפינה המרוחקת ביותר. נבהלתי כשהוא קרא בשמי פתאום ושאל איך התקדמתי בזמן האחרון. הוא המשיך ושאל אם נעשיתי שלילית אחרי הגיזום והטיפול, ואז הוא ערך איתי שיתוף רציני והוכיח אותי, "את עדיין צעירה. את אמורה לשאוף לאמת ולהתרכז בשינוי טבעך." המילים האלה שיצאו מלב המנהיג היו מנחמות ומעודדות כל כך... עד שלא יכולתי להפסיק לבכות. הייתי יהירה ומתנשאת, חסרת אחריות ורשלנית במילוי חובתי, וגרמתי נזק חמור לעבודת הכנסייה. המנהיג צדק כשהחליף אותי, ואז גזם וטיפל בי, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא גם יעודד אותי. הודיתי לאלוהים מכל הלב על רחמיו. באותו לילה התפללתי לאלוהים מבעד לדמעות שלי והחלטתי להתבונן באמת ובתמים בעצמי, לחפש את האמת ולשנות את טבעי היהיר.

אחר כך קראתי את הפסקה הזאת בדברי האל: "יהירות היא שורש טבעו המושחת של האדם. ככל שבני אדם יהירים יותר, כך חזקה נטייתם להתנגד לאלוהים. עד כמה בעיה זו חמורה? בני אדם בעלי טבע יהיר לא רק מתייחסים לכל האחרים כאל נחותים מהם, אלא, גרוע מכול, הם אפילו מתנשאים כלפי אלוהים. למרות שמבחינה חיצונית נראה שאנשים מסוימים מאמינים באלוהים ודבקים בו, הם כלל אינם מתייחסים אליו כאל אלוהים. הם תמיד חשים שהאמת מצויה בחזקתם ויש להם דעה טובה ביותר על עצמם. אלה המהות והשורש של הטבע היהיר, ומקורם בשטן. לכן, יש לפתור את בעיית היהירות. ההרגשה שאתה טוב יותר מאחרים היא עניין שולי. העניין הקריטי הוא שטבעו היהיר של האדם מונע ממנו להישמע לאלוהים, לשלטונו ולהסדריו. אדם כזה חש תמיד רצון להתחרות באלוהים על שליטה באחרים. אדם מהסוג הזה אינו ירא את אלוהים ולו במעט, ועל אחת כמה וכמה אינו אוהב את אלוהים או נשמע לו. אנשים יהירים ומתנשאים, בייחוד אלה שיהירים עד כדי כך שהם מאבדים את השכל הישר שלהם, אינם יכולים להישמע לאלוהים באמונתם בו, או להתעלות ולשאת עדות בעצמם. אנשים כאלה הם המתנגדים התקיפים ביותר לאלוהים. אם בני האדם רוצים להגיע למקום שבו הם יהפכו להיות יראי אלוהים, אזי עליהם לפתור תחילה את טבעם היהיר. ככל שתפתור באופן יסודי יותר את טבעך היהיר, כך תהיה בך יותר יראה כלפי אלוהים, ורק אז תוכל להישמע לו ותצליח לזכות באמת ולדעת את אלוהים" (שיתוף האל). רק דרך הגילוי שבדברי האל ראיתי שהתנהגות המבוססת על אופיי היהיר לא הייתה רק עניין של גילוי מידה קטנה של שחיתות, אלא בעיקר גרמה לי להתעלם לחלוטין מאחרים ואפילו מאלוהים. היא גרמה לי למרוד באלוהים ולהתנגד לו, בעל כורחי. ראיתי שבעת מילוי תפקידי, תמיד הרגשתי שאני חכמה ובעלת איכות, לכן סמכתי על הכישרונות שלי ועל איכותי כדי למלא את תפקידי. הייתי בטוחה בעצמי עד כדי כך שבקושי התפללתי לאל וחיפשתי את עקרונות האמת. לא היה מקום לאל בלב שלי. כשהעבודה שלי לא הניבה פירות, התנהגתי טוב יותר, אבל ברגע שהבנתי את העקרונות והצלחתי קצת, השתמשתי בזה כאילו זה הרכוש שלי. הרגשתי שאני עושה רק טוב, שאני יכולה לעשות הכול, להעריך בני אדם ומצבים בלי בעיה, וכך נעשיתי יהירה, מתנשאת וצדקנית יותר, הלכתי בדרכי בכל דבר, הייתי אוטוקרטית. אפילו עמדתי בדרכם של אחים ואחיות שביקשו ללבן את האמת עם המנהיג. כפיתי עליהם את החשיבה שלי, כאילו היא האמת, ושכנעתי אותם לקבל אותה ולהיכנע לה. העובדות הוכיחו לי שהתנהגתי על פי האופי היהיר שלי, שרק הגבלתי אחים ואחיות ופגעתי בהם, והפרעתי ביותר לעבודת הכנסייה. אפילו מילאתי את התפקיד של משרתת השטן. המנהיג שטיפל בי, והצביע על ההפרעה החמורה, צדק לחלוטין. הדחתי מתפקידי הייתה בהחלט צדקת האל. סוף-סוף הבנתי עד כמה מפחיד וקטלני הוא אופי יהיר מהסוג הזה. אם כך יישאר, אני עלולה לעשות רע ולהתנגד לאלוהים בכל רגע, ואני עלולה להפריע לעבודת בית האל, לפגוע באלוהים, להביא לסילוקי ולהיענש. אחרי שהחליפו אותי, בעיות נוספות בחובתי נחשפו. אל מול הנזיפות של אחים ואחיות והבעיות שנחשפו, הרגשתי הרבה חרטה ואשמה. באמת שנאתי את עצמי. למה אני כל כך יהירה? תמיד הרגשתי שאני מוכשרת, שאני עושה הכול בסדר, אבל האם עשיתי, ולו קומץ, מהדברים שמרצים את אלוהים? החובה שמילאתי היה בבלגן גמור, ואני הייתי רק גורם מפריע. אילו היה לי שמץ של כבוד כלפי אלוהים, אילו התפללתי וחיפשתי יותר, או אילו שיתפתי אחרים והתייעצתי איתם, אילו רק נזהרתי יותר, לא הייתי מגיעה לשלב שבו התרסתי כל כך נגד אלוהים.

בניסיון להתגבר על האופי היהיר שלי, קראתי מדברי האל וחלקתי. "בני האדם אינם יכולים לשנות את טבעם בעצמם. הם חייבים לעבור את המשפט, הייסורים, הסבל והזיכוך של דברי האל, או שדברי האל חייבים לטפל בהם, להטיל עליהם משמעת ולגזום אותם. רק לאחר מכן, הם יכולים להצליח להישמע לאלוהים ולהיות נאמנים לו, ולא להתייחס אל אלוהים בשוויון נפש. טבעם של בני האדם משתנה באמצעות הזיכוך של דברי האל. רק מי שיעבור את החשיפה, השיפוט, הטלת המשמעת והטיפול של דברי האל לא יעז עוד לעשות דברים בפזיזות, ותחת זאת יהפוך לרגוע ולמחושב. העניין החשוב ביותר הוא שהוא יהיה מסוגל להישמע לדברי האל הנוכחיים ולעבודתו של אלוהים, ואפילו אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם התפיסות האנושיות. הוא יוכל להניח את התפיסות האלה בצד ולהישמע לאלוהים ברצון" ("בני האדם שטבעם השתנה הם אלה שנוכחו במציאות של דבר האל" ב'הדבר מופיע בבשר'). אחרי שקראתי את הקטע הזה שוב, אני באמת מבינה שהדרך היחידה לשנות את האופי היהיר של אדם היא לקבל את השיפוט, הייסור, הגיזום והטיפול של אלוהים. ההשחתה של השטן חודרת עמוק לתוכנו, לכן אם אנחנו סומכים רק על קריאת דברי האל ועל התבוננות אישית, נבין את עצמנו רק בצורה שטחית, והטבע המושחת שלנו לא ישתנה. אילו אלוהים לא חשף וגזם אותי וטיפל בי שוב ושוב, עדיין הייתי בטוחה מדי בעצמי וחושבת שאני מיוחדת. לא הייתי מכירה את עצמי. לא הייתי יודעת עד כמה יהירה אני ועד כמה חמור הטבע השטני שלי. כשאני חושבת עכשיו על כל מה שעשיתי, אני מתמלאת בבושה ובחרטה. אני מתכווצת כשאני חושבת על זה, ואפילו לא מסוגלת לזקוף את הראש. אבל הלקח הכואב הזה היה בדיוק מה שאפשר לי לזכות בהבנה מסוימת של האופי יהיר שלי, ולדעת היכן סביר שאמעד ואכשל. הוא גם זיכה אותי ביראה כלפי אלוהים. ראיתי גם שחסרתי את האמת עצמה ואת הלב המחפש אמת במילוי חובתי. הייתי שחצנית, שרירותית ומשבשת. בהשוואה לאחים ולאחיות בעלי איכות ממוצעת, שמילאו את חובותיהם ביושר, הייתי אפס. ליהירות שלי לא היה כל בסיס. אחרי שהבנתי את כל זה, נעשיתי צנועה יותר בחובתי והפסקתי להיות בטוחה מדי בעצמי. התאמנתי במודע לזוז הצדה ולהתכחש לעצמי, חיפשתי יותר את עקרונות האמת והקשבתי יותר לאחים ולאחיות. התחלתי לקיים דיונים פתוחים כדי לפתור בעיות בכנסייה. לפעמים כשבצבצה שוב היהירות שלי, או שהפרתי עקרונות בעבודה שלי, זזתי הצדה ולמדתי לקבל גיזום וטיפול וכן הדרכה ועזרה של אחרים. במשך הזמן הרגשתי שההתנהגות הזאת מועילה מאוד. כיוון שהבנת האמת שלי הייתה רדודה, וחסרה לי תובנה בתחומים רבים, בעזרת העבודה עם אחים ואחיות והגעה להסכמה על ראיית הדברים, זכיתי להבנה רבה יותר. כשמילאתי את חובתי בדרך הזאת, זכיתי במהירות להגנת האל. כבר לא עשיתי טעויות חמורות ולא היו לי בעיות חמורות... ובפיקוחם של אחים ואחיות, רוסן קצת האופי היהיר שלי. יישום הדברים האלה הקנה לי תחושה של שקט ושלווה, והיהירות שלי פחתה בהדרגה. אחות שעבדה לצדי אמרה פעם, "אני מכירה אותך כבר כמעט שנתיים. היית יהירה כל כך, והאחרים הרגישו שאת מגבילה אותם, אבל עכשיו את ממש שונה." הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. הייתי יהירה כל כך. אפילו שינוי קטן כזה לא התרחש בקלות. כשאני חושבת על השנים האחרונות, שתי הפעמים הבלתי נשכחות שבהן גזמו אותי וטיפלו בי, עזרו והועילו לי יותר מכול. אילו לא עברתי את זה, אני בטוחה שעד היום לא הייתה בי אנושיות נכונה, שלא הייתי חושבת על אלוהים. הייתי עומדת על קצה צוק מסוכן, על סף התנגדות לאלוהים. עכשיו אני יודעת באמת שהגיזום והטיפול הם הגנת האל וגאולה בשבילי.