לפני מספר שנים, עסקתי בחובת השקיה יחד עם אחים ואחיות בני גילי. הם גילו התלהבות ואחריות רבה. אחרים היללו אותם לעיתים קרובות, וזה גרם לי להעריץ אותם. קיוויתי שיום אחד אהיה כמותם ושאחרים יישאו אליי את עיניהם. מאוחר יותר, העבירו אותי לכנסייה אחרת. לא עבר זמן רב, ואחד המנהיגים פוטר לאחר שהתגלה כמתחזה כי הוא לא ביצע עבודה מעשית, ואני נבחרתי כמנהיגה במקומו. האחים והאחיות שהכירו אותי עודדו אותי ואמרו, "אלוהים מרומם אותך, עלייך לנצור זאת." ידעתי שהחובה הזו מהווה אחריות רבה, וחשתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת להוכיח את עצמי. אם אצליח, האחים והאחיות יישאו אליי את עיניהם. קיבלתי החלטה שקטה לעשות כמיטב יכולתי כדי לבצע את חובתי היטב.

בכל מפגש לאחר מכן, ניתחתי איך המנהיג הקודם לא עשה עבודה מעשית ודיבר בשליליות וכולם כעסו עליו מאוד. כשראיתי זאת, נאלצתי להזכיר לעצמי תכופות שהאחים והאחיות ידעו כעת לזהות מנהיגים מזויפים ושהם ציפו שאבצע עבודה מעשית. נאלצתי לעבוד קשה ולשאוף למצוינות כדי לזכות באישורם. כמנהיגת כנסייה, היה עליי להיות פרואקטיבית בעבודת הכנסייה ולהיות מוכנה לסבול יותר מכל אחד אחר וגם להקריב יותר מכל אחד אחר. היה עליי לגלות יותר אמונה מהאחרים כשהניסיונות יגיעו ולא להיעשות שלילית בעקבותיהם. היה עליי להיות טובה יותר מכל האחרים בכנסייה, בכל מובן, כך שכולם יהללו אותי כל העת. בעוד מחשבות כאלו שולטות בי, העסקתי את עצמי בארגון מפגשים והלכתי לישון מאוחר מדי יום. לפעמים, כשדיברתי עם האחרים, פלטתי בכוונה עד כמה אני עסוקה בעבודת הכנסייה ועד כמה מאוחר אני הולכת לישון. כשהם שמעו זאת, הם חשבו שגיליתי אחריות רבה והייתי מוכנה לסבול ותמיד ביקשו ממני שאשמור על עצמי. הם גם נתנו לי מאכלים ומשקאות תוצרת בית בתור מתנות. בכל פעם שמישהו מהם היה במצוקה, מיהרתי לביתו לתמוך בו, בכל מזג אוויר. במפגשים, סיפרתי לאחים ולאחיות על אדם כזה או אחר שחש שלילי במשך זמן רב, אבל נעשה חיובי שוב לאחר שחווה שיתוף עמי. וכולם חשבו אז שהייתי אוהבת וסבלנית מאוד, למרות גילי הצעיר. כדי להצטיין בעבודת הכנסייה, ברגע שהופיע מישהו עם פוטנציאל להמרה, מיהרתי לבקש רשות לשתף עם אותו אדם ולפעמים הלכתי אליו באופן עצמאי כדי לשאת עדות. עבודת הבשורה שלי החלה להתקדם ובאחד המפגשים אמרתי לאחרים: "רואים? עבודת הבשורה שלנו הייתה טעונת שיפור בעבר, אבל כעת אנשים מקבלים עליהם את עבודת האל מדי חודש. עלינו להשקיע עוד יותר מאמץ." האחים והאחיות חשו לעיתים קרובות שעבודת הבשורה השתפרה מאוד מאז הגעתי והם נשאו אליי את עיניהם והעריצו אותי עוד יותר. כששיתפתי בחוויותיי במהלך מפגשים, שמתי דגש גדול מאוד על היווכחות חיובית. חששתי שאם אדבר יותר מדי על שחיתותי, האחרים יחשבו שלא הייתי חזקה בפני בעיות וששיעור קומתי נמוך, ויפסיקו לשאת אליי את עיניהם. אז נטיתי לומר מעט מאוד על ההיבט השלילי והחלש שבי או על האופן בו שחיתותי נחשפה. בכל הנוגע לחיפושי אחר האמת, יישום דברי האל אופן מילוי חובתי באמונה, והאופן בו חזיתי בהנחיית האל, הדגשתי את כל זאת בעודי מוודאת שאיני מחמיצה אף פרט. מפני ששיתפתי כך במשך זמן רב, האחרים חשבו שאני מוכשרת מאוד בחיפוש אחר האמת ושתמיד אצליח למצוא את דרך היישום הנכונה. הם חיפשו לשתף עמי כשהם נתקלו בקשיים.

לאחר זמן מה, כל היבטי העבודה בכנסייה החלו להתקדם. אמונתם של האנשים גדלה, ויותר ויותר מהם רצו למלא את חובתם. כשחזיתי בהצלחה הזו, הרגשתי עוד יותר כמו עמוד תווך של הכנסייה. הלכתי בגו זקוף ודיברתי בביטחון רב יותר בכל מקום שהייתי בו. חשבתי שאני מתפקדת נהדר כמנהיגת כנסייה, ושאני ראויה למשרה הזו. כשעבדתי עם אחרים, תמיד נטלתי פיקוד. התנהגתי כאילו אני טובה מהם כדי שהם יעריצו אותי ויעשו מה שאגיד להם. פעם, היינו צריכים לשכור בית לקיים בו מפגשים. כומר ואח שעבד יחד איתי הלכו לראות את הבית. חשבתי: "צריכה להיות לי מילה בנוגע לסוגיה כה חשובה. אי אפשר לקבל החלטה כזו מבלי שאראה את הבית בעצמי." בעצם, ידעתי בליבי שהאח הזה מבוגר יותר ומנוסה יותר ממני ושהוא יידע טוב ממני אם הבית מתאים או לא. אבל כל מה שהעסיק אותי היה איך אוכל להראות כמה אני פיקחית. חשבתי: "אילו בעיות וסוגיות אחרות יש לקחת בחשבון כששוכרים בית?" אז העליתי שאלות וגרמתי להם ללכת ולברר דברים נוספים. בסופו של דבר, התגלו כמה בעיות עם הבית וכשחבריי לעבודה גילו זאת, הם אמרו, "אנחנו מתביישים. אנחנו מבוגרים יותר ממך, אבל לא הקפדנו כפי שאת הקפדת." הרגשתי מרוצה מאוד מעצמי כששמעתי זאת. מאותו רגע והלאה, כולם באו אליי לחפש תשובות ולדון בדברים. עם הזמן, חבריי לעבודה נעשו מעט פסיביים, וחיכו לשמוע את דעתי על כל דבר. הם החלו להישען עליי עוד ועוד.

בהדרגה גיליתי שיוקרתי בעיני עמיתיי הלכה והתבססה ושחיכו למוצא פי בכל ענייני הכנסייה, קטנים כגדולים. האחים והאחיות ציפו ממני לשיתופים בנוגע לכל הקשיים. חשתי שאני בורג חיוני מאוד בכנסייה ולעיתים קרובות חשתי שביעות רצון רבה. מדי פעם הייתי חושבת על כך שאנשים מוערצים עלולים לשלם על כך מחיר. חשתי אי נוחות ושאלתי את עצמי: "כולם נושאים אליי את עיניהם במידה כה רבה—האם סטיתי מדרכי?" אבל אז חשבתי: "אני מנהיגה. האחים והאחיות אמורים לבוא אליי עם בעיותיהם. ויש להם בעיות מסוימות שביכולתי לעזור להם לפתור. זה נורמלי שהם יישענו עליי כך! מי לא אוהב להיות עם זה שעוזר לו?" וכך התעלמתי מאזהרותיה ותוכחותיה של רוח הקודש ולא בחנתי את אופי הנתיב שהלכתי בו. במקום זאת, המשכתי לצעוד לכיוון הלא נכון. רק כשאלוהים ייסר אותי והטיל בי משמעת, לבי האטום החל להתעורר.

כשהתעוררתי בוקר אחד גיליתי שעיני השמאלית כואבת מאוד. היא דמעה כל הזמן, וכשהבטתי במראה, גיליתי שצד שמאל של פניי כולו נעשה נוקשה. לא הצלחתי לסגור את העין או להזיז את הפה. לא היה לי מושג מה קורה. במפגש באותו אחר צהריים, אחת האחיות הזדעזעה כשראתה אותי ואמרה שמדובר בשיתוק פנים ושעליי ללכת לקבל טיפול רפואי במהירות, ושאם אתמהמה, פניי לא ישובו לקדמותם. זה בא לי כמהלומה ולא הצלחתי להתרכז בכלום. איך לקיתי בחולי כזה בגיל כה צעיר? אם היא צדקה, ופניי יתעוותו לתמיד, איך אוכל למלא את חובתי? איך אוכל לעבוד עם אנשים? הייתי מסוחררת, ופחד החל לחלחל לליבי. האחים דיברו על הבעיה שלי אבל בראשי התחולל בלגן מוחלט. לא נותרה בי כל אנרגיה.

דרכי הביתה חזרה באותו היום נעשתה כמתוך חלום. רציתי להתפלל לאלוהים אבל לא ידעתי מה לומר. כל מה שיכולתי לעשות היה לבקש ממנו שינחה אותי להשקיט את לבי ולבקש את רצונו. לפתע נזכרתי במזמור מדברי האל: "כיצד יש לחוות את תחילתה של מחלה? עליך לבוא בפני האלוהים להתפלל ולנסות לאחוז ברצונו ולבחון מה לא עשיתם כשורה, ואילו שחיתויות קיימות בתוככם שעדיין לא נפתרו. אינכם יכולים לפתור את טבעכם המושחת ללא כאב. יש לחשל אנשים באמצעות סבל; רק אז הם יחדלו לרדוף תענוגות ויחיו תמיד לפני האלוהים. לנוכח סבל, אנשים מתפללים תמיד. אין בהם מחשבה על מזון, על בגד או על עונג. בליבם הם מתפללים, ויבדקו שמא הם עשו משהו שלא כשורה בזמן הזה. רוב הזמן, כאשר אנשים סובלים ממחלה רצינית או בלתי ידועה ונגרם להם סבל רב, דברים אלו לא קורים באופן מקרי..." (קטע מתוך "אתם חייבים לחפש את רצונו של אלוהים כשאתם נתקפים במחלה" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). דברי האל אומרים: "רוב הזמן, כאשר אנשים סובלים ממחלה רצינית או בלתי ידועה ונגרם להם סבל רב, דברים אלו לא קורים באופן מקרי." דברי האל גרמו לי להבין שהחולי הזה לא קרה במקרה. אין ספק שרצונו הטוב של אלוהים היה מאחורי זה, ושהוא הטיל בי משמעת. היה עליי לחפש ביושר ולהרהר בעצמי כדי לגלות כיצד פגעתי באלוהים. באתי בפני אלוהים בתפילה: "האל הכול יכול! אני חולה כעת ויודעת בתוככי לבי שהטלת בי משמעת, שאתה משתמש במחלה זו כדי להזהיר אותי ולגרום לי להרהר בעצמי. אבל אני לא מצליחה להרגיש כלום. אני לא מצליחה להבין מהן בעיותיי. אנא הענק לי נאורות כך שאוכל ללמוד את הלקח באמצעות המחלה הזו." לאחר התפילה, המשכתי לחשוב על זה אבל לא הצלחתי להבין כיצד פגעתי באלוהים. אז שוב באתי בפני אלוהים בתפילה כנה וביקשתי את הנחייתו. התפללתי וחיפשתי כך במשך מספר ימים. הודו לאל ששמע את תפילותיי, כי זמן קצר לאחר מכן, אלוהים הסדיר מצבים שאפשרו לי להבין את בעיותיי.

יום אחד, הלכתי לביתה של האחות ג'או לאקופנקטורה. בני משפחתה שאלו מה שלומי, והיו מודאגים מכך שאני מדוכאת. במהלך האקופנקטורה, היא הקריאה מעקרונות הטיפול במחלות. היא אמרה לי לא לדאוג, רק להתפלל ולהישען עוד על אלוהים ולא לאבד את האמונה, ושבעזרת הטיפול מצבי ישתפר במהרה. אבל בגלל שהיא אמרה קודם שללא טיפול מיידי פניי עלולים להתעוות לתמיד, פחדתי מאוד. אבל כשראיתי שהיא כל כך דואגת לי, חשבתי: "אם האחרים ידעו איך אני מרגישה באמת, הם לא היו חושבים ששיעור קומתי נמוך? בכל פעם שמישהו חווה ניסיון או חולי, אני משתפת עמם באמיתות הנוגעות לאמונה, וחשה שאמונתי חזקה אף היא. אבל כעת כשחליתי באופן כה פתאומי, אני מגלה את חוסר האמונה שלי ומבטאת דאגות ופחדים. אז האם כולם יחשבו שפשוט הטפתי לדוקטרינות?" חייכתי ואמרתי לאחות ג'או, "אני באמת מרגישה קצת חלשה עכשיו שאני חולה, אבל אני מאמינה שהכול נמצא בידי האל. הסבל הפיזי הזה הוא חסר משמעות. הכי כואב לי שאיני מצליחה להבין את רצון האל או להבין מה הבעיות שלי. מרגיז אותי שאני כה אטומה." היא הביטה אליי בעיניים מלאות הערכה ואמרה, "כעת כשחלית, עלייך להרהר בעצמך. עלייך לבחון ולנסות להבין את עצמך, וגם לקבל טיפול. ייתכן שחלית כי עבדת קשה מדי. את עובדת מעלות השחר ועד שקיעת החמה, וכולנו מכבדים זאת. אפילו עכשיו את עדיין רוצה למלא את חובתך. פשוט האטי את הקצב. גערתי באחות שעובדת איתך על כך שלא עזרה לך יותר. הזכרתי לה שעליה להיות קשובה יותר לעבודת הכנסייה." חשתי אי נוחות קלה כשהיא אמרה זאת, אז הבהרתי לה את העניין, ואמרתי, "אני לא היחידה שעושה את עבודת הכנסייה. אל תעלי אותי על נס." בדרכי הביתה חשבתי: "למה היא נזפה באחות הזו רק בגללי? האם הם חושבים שאני אחראית יותר מכל האחרים? אני בטח מהללת את עצמי כל העת ומזלזלת באחרים." חשבתי על האופן שבו הסתרתי את חולשתי מהאחות ג'או ושהאמנתי פנים שאמונתי חזקה. האם לא הולכתי אותה שולל? תהיתי בקשר לכך כשראיתי את האחות ג'אנג הולכת לכיווני. היא אמרה שהיא דאגה לי מאוד, והוסיפה, "את חייבת לטפל בעצמך. מה נעשה אם הבעיה הזו תנטרל אותך?" כששמעתי אותה מדברת בכנות כזו, חשתי פחד גדול. כשהלכתי לדרכי, המשכתי לחשוב על מה שאמרה. התחלתי לחוש לחץ בבטן, וחשבתי: "אני בסך הכול מנהיגת כנסייה חסרת חשיבות. הכנסייה תסתדר מצוין גם בלעדיי. איך היא יכלה לשאול אותי מה הם יעשו בלעדיי? דבריה מצביעים על כך שהתנחלתי בלבבותיהם. אבל הלב הוא מקדשו של האל, אז אם אני התנחלתי שם, איני מתנגדת בכך לאלוהים?" חשבתי על האופן שבו תמיד רציתי שאנשים יסכימו איתי ויעריצו אותי, אבל כששמעתי את האחות אומרת זאת, חשתי אי נוחות ופחד. האם הולכתי שולל כך גם את שאר האחים והאחיות? אם האחרים חשו כפי שהאחות ג'אנג חשה, האם זה אומר שהבאתי את כולם בפניי? התנהגתי כצוררת משיח! חשבתי על צוררי משיח שסולקו מהכנסייה בעבר, וחשתי צמרמורת. חשתי שנפל עליי אסון גדול.

כשהגעתי הביתה, נטלתי את ספר דברי האל וקראתי את זה: "אנשים בעלי אופי יהיר מסוגלים למרוד באלוהים, להתנגד לו, לבצע מעשים שמעבירים ביקורת עליו ובוגדים בו ולבצע דברים שמרוממים את עצמם ומהווים ניסיון לבסס את מלכותם שלהם. נניח שהיו כמה עשרות אלפי אנשים במדינה שקיבלו את עבודתו של אלוהים ובית האלוהים היה שולח אותך לשם להנהיג ולרעות את אנשיו הנבחרים של האל. ונניח שבית האלוהים היה נותן לך את הסמכות ומתיר לך לעבוד לבד, בלי השגחה מצדי או מצד מישהו אחר. לאחר כמה חודשים, היית הופך למעין שליט ריבוני, כל הכוח היה בידייך, היית מחליט את הכול, כל אנשיו הנבחרים של האל היו יראים אותך, סוגדים לך, מצייתים לך כאילו שהיית אלוהים. מרביתם אפילו היו מרחיקים לכת עד כדי כריעת ברך לפניך, השתחוות לך ואמירת תשבחות לך בכל דבריהם, מהללים אותך בכל מילה, אומרים שאתה מטיף בצורה מעוררת השראה וטוענים ללא הרף שאמירותיך הן מה שהיו זקוקים לו ושאתה יכול לספק את דרישותיהם – הכול בלי להשמיע אי פעם את המילה 'אלוהים'. איך היית מבצע את העבודה הזאת? היכולת של אנשים להגיב כך מוכיחה שהעבודה שעשית לא הייתה כרוכה כלל בנשיאת עדות על אלוהים, אלא רק בנשיאת עדות על עצמך ובהתרברבות עצמית. איך יכולת להשיג תוצאה כזאת? יש אנשים שאומרים, 'מה שאני משתף הוא האמת. מעולם לא העדתי על עצמי!' גישה זו שלך – האופן הזה – הם ניסיון לשתף לאנשים מעמדתו של אלוהים והיא אינה גישה של הימצאות בעמדה של אדם מושחת. כל דבריך בומבסטיים ומציבים דרישות לאחרים. אין לכך כל קשר אליך. לכן ההשפעה שתשיג היא לגרום לאנשים לסגוד לך, לקנא בך ולשבח אותך עד שבסוף כולם יידעו עליך, יעידו עליך, ירוממו אותך ויחמיאו לך עד השמיים. כשזה יקרה, אתה תהיה גמור, אתה תיכשל! האין זה הנתיב שכולכם נמצאים בו עכשיו? לו נתבקשת להוביל כמה אלפים או כמה עשרות אלפי אנשים, היית חש התעלות. היית מטפח אז יוהרה ומתחיל לנסות לתפוס את מקומו של אלוהים, לדבר ולבצע מחוות, ולא היית יודע מה ללבוש, מה לאכול או איך ללכת. היית נהנה מתענוגות החיים ומרומם את עצמך ולא מואיל בטובך להיפגש עם אחים ואחיות רגילים. היית מתנוון לגמרי והיית מתגלה במערומיך ומושמד, מוכה אפיים ארצה כמו המלאך הראשי. כולכם מסוגלים לכך, לא? אז מה עליכם לעשות? אם יום אחד, אכן היו נערכים עבורכם הסדרים לצאת ולעשות עבודה והייתם מסוגלים לעשות את הדברים האלה, אז איך העבודה הייתה יכולה להתרחב? האם זה לא היה מטריד? מי אם כן היה מעז לאפשר לכם לצאת לשם? לאחר שהיית נשלח לשם, לא היית שב לעולם. לא היית שם לב לדבר מדברי אלוהים ופשוט היית ממשיך להשוויץ ולשאת עדות על עצמך כאילו שאתה מביא לאנשים גאולה, עושה את עבודת האל וגורם לאנשים להרגיש כאילו אלוהים הופיע והוא נמצא כאן ועובד – וכאשר אנשים היו סוגדים לך, היית נעשה מאושר ואפילו היית מסכים אם הם היו מתייחסים אליך כמו אל אלוהים. ברגע שהיית מגיע לשלב הזה, היית מחוסל. היית נמחק. בלי שהיית מבין זאת, האופי היהיר הזה היה ממיט עליך חורבן. זו דוגמה לאדם שהולך בדרך של צוררי המשיח" ("אופי יהיר הוא שורש ההתנגדות של האדם לאלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "בעוד אחרים משתמשים בעמדותיהם כדי להעיד על עצמם שוב ושוב, לפאר את עצמם ולהתחרות באלוהים על בני אדם ומעמד. הם משתמשים במגוון שיטות ואמצעים שונים כדי לגרום לבני אדם להעריץ אותם, והם מנסים ללא-הרף לכבוש את לבבות בני האדם ולשלוט בהם. יש אפילו כאלה שמטעים בני אדם בכוונה וגורמים להם לחשוב שהם אלוהים כדי שיוכלו לזכות ביחס שאלוהים זוכה בו. הם לעולם לא יאמרו לבני אדם שהם הושחתו, שגם הם מושחתים ויהירים, שאין להעריץ אותם, שכל הצלחתם היא הודות להתעלותו של אלוהים ושבכל מקרה הם עושים מה שהם אמורים לעשות. מדוע הם לא אומרים את הדברים האלה? משום שהם מפחדים עמוקות מאובדן מקומם בלבבות בני האדם. זו הסיבה שבני אדם כאלה לעולם לא מפארים את אלוהים ולעולם לא נושאים עדות על אלוהים" ("עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'" ב'הדבר מופיע בבשר'). "כל אלו שפוסעים במורד מתנשאים ונושאים עדות על עצמם. הם מתהלכים ומשבחים ומהללים את עצמם ואלוהים כלל אינו מצוי בלבם. האם יש לכם ניסיון כלשהו בדברים שאני מדבר עליהם? אנשים רבים נושאים עדות על עצמם ללא הרף: 'סבלתי כך וכך. עשיתי עבודה כזאת וכזאת. אלוהים התייחס אליי כך וכך. הוא ביקש ממני לעשות כך וכך. הוא מעריך אותי ביותר. כעת אני כזה וכזה'. הם מדברים במכוון בנימה מסוימת ומאמצים מחוות מסוימות. בסופו של דבר, יש בני אדם שחושבים שאותם אנשים הם אלוהים. כשהם מגיעים למצב הזה, רוח הקודש כבר מזמן נטשה אותם. למרות שלעת עתה הם זוכים להתעלמות ואינם מגורשים, גורלם נקבע, וכל שנותר להם לעשות הוא לחכות לעונשם" ("בני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל פילחו את לבי כמו חרב. התנהגתי ממש כפי שדברי האל תיארו, תמיד רוממתי את עצמי והתרברבתי במילוי חובתי. מאז שהפכתי למנהיגה, חשבתי שכדי להיות מנהיגה, עליי להיות טובה יותר מהאחרים ולהיות בעלת שיעור קומה גבוה משל האחרים כדי לזכות באישורם ובהערצתם. כששיתפתי בחוויותיי, זו הייתה העמדת פנים, כי בקושי הזכרתי את חולשותיי ואת שחיתותי, כי חששתי שהאחרים לא יישאו אליי את עיניהם אם יידעו שאני מושחתת בדיוק כמותם. אפילו כשחליתי, נעשיתי שלילית והתחלתי להתלונן, וחשתי מפוחדת מאוד, אבל כדי לשמור על תדמיתי הסתרתי את רגשותיי האמיתיים ודיברתי רק על דברים חיוביים כדי שהאחרים יעריצו אותי עוד יותר ויחשבו על כמה שאני חיובית, ועל כמה אמונתי גדולה משל רוב האחרים. כמנהיגה, ממילא הייתי אמורה להישאר עד מאוחר ולסבול יותר. אבל תמיד הזכרתי בכוונה בפני האחים והאחיות עד כמה שאני עסוקה, וכמה מאוחר נשארתי וכמה קשה עבדתי כדי שהם יחשבו שאני אחראית וחרוצה מאוד. הרי ברור שההצלחה שנחלתי במילוי חובתי הייתה בזכות רוח הקודש, אבל אני מעולם לא רוממתי את אלוהים, רק התרברבתי לגבי כמה שסבלתי והקרבתי כדי שכולם יראו בי עמוד תווך של הכנסייה, ומישהי שחיונית להתנהלות הכנסייה. כך תמיד שיתפתי, כך הולכתי שולל אחרים, מה שהוביל למחלה שהטילה בי משמעת. אבל האחרים חשבו שחליתי כי עבדתי קשה כל כך והאחות שאיתה עבדתי ננזפה כי לא עזרה לי בעבודה, כאילו שאני נשאתי ברוב הנטל של הכנסייה. רוממתי את עצמי והתרברבתי בדרך זו, הולכתי שולל את האחרים, לכדתי אותם והבאתי אותם בפניי. גיליתי עוינות ברורה לאלוהים. כשחשבתי על כך, לא יכולתי שלא לפחד. כדי שהאחרים יישאו אליי את עיניהם ויעריצו אותי, השתמשתי באמצעים שונים כדי להתרברב ולהוליך אותם שולל, מה שגרם להם להישען עליי עד כדי כך שלא נותר בליבם מקום לאלוהים. הם חיפשו את דעתי ואישורי בכל דבר. האם בכך לא נהגתי כאילו אני מלכת הכנסייה? הכנסייה אמורה להיות מקום סגידה לאלוהים. בכך שרוממתי את עצמי והבאתי אחרים בפניי, האם לא ניסיתי להחליף את אלוהים ולהפוך אותו לשליט בובה? התנגדתי לאלוהים ובגדתי בו ממש כמו צוררת משיח. חטאתי חטא נורא בכך שפגעתי בטבעו של אלוהים! נבהלתי מכך מאוד. חליתי כי הכעסתי את אלוהים והוא הראה לי כעת את צדקתו. שנאתי את עצמי על כך שהייתי כה אטומה ומרדנית וראיתי איך טבעו הצודק של אלוהים אינו סובל פגיעה. השתחוויתי אל מול אלוהים בתפילה והכאה על חטא: "האל הכול יכול! בשנה האחרונה לא שירתי אותך, אלא פעלתי ברשעות. הבאתי אנשים בפניי, ונלחמתי איתך על השליטה בהם. נהגתי כמו צוררת משיח, בצורה מתועבת ומבישה. אלוהים היקר, טעיתי כל כך." מלאת רגשות חרטה, חשתי בושה גדולה מכדי לעמוד בפני אלוהים.

ואז התחלתי לחשוב: "איך עליתי על הנתיב המוטעה הזה? מה גרם לזה לקרות?" קראתי בדברי האל: "ישנם בני אדם שמעריצים את פאולוס במיוחד ומתייחסים אליו כאל אליל: הם אוהבים לצאת לשאת נאומים ולעבוד; הם אוהבים להשתתף במפגשים ולהטיף והם אוהבים שאנשים מקשיבים להם, מעריצים אותם וסובבים סביבם. הם אוהבים שמעמדם בדעת הבריות גבוה, והם מוקירים זאת כשאחרים מעריכים את התדמית שהם מציגים. הבה ננתח את טבעם מתוך התנהגותם: מהו אופיים? אם הם באמת מתנהגים כך, די בכך כדי להוכיח שהם יהירים וגאוותנים. הם לא עובדים את אלוהים כלל; הם שואפים למעמד רם ורוצים סמכות על אחרים, שיהיו בחזקתם, וגם שמעמדם יהיה רם בעיני אחרים. זהו צלמו הקלאסי של השטן. מה שבולט בטבעם הוא היוהרה והגאוותנות, אי-הרצון לעבוד את אלוהים ותשוקה להערצה מצד אחרים. התנהגויות כאלה נותנות לכם תמונה ברורה על אופיים" ("כיצד יש להכיר את טבע האדם" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "בשל השחתת האנושות על ידי השטן, אופיים של בני האדם החל להידרדר והם איבדו בהדרגה את השכל הישר של אנשים רגילים. כעת הם אינם מתפקדים עוד כבריות אנוש במעמד של בני אדם, אלא מלאים בשאיפות פרועות. הם התעלו מעל המעמד של האדם והם מייחלים עדיין למשהו רם יותר. ולמה מתייחס אותו דבר רם יותר? הם מבקשים להתעלות מעל אלוהים, להתעלות מעל השמים ולהתעלות מעל כל השאר. מהו שורש הסיבה לכך שאנשים הפכו להיות כאלה? בסיכומו של דבר, אופיו של האדם הינו מתנשא יתר על המידה. ... ביטוייה של היהירות הוא המרד באלוהים וההתנגדות לו. כאשר אנשים הם יהירים, מלאי חשיבות עצמית וצדקניים, הם נוטים להקים מלכויות עצמאיות משל עצמם ולעשות כל מה שעולה על רוחם. הם גם נוטלים שליטה על אחרים ומאמצים אותם לקרבם. כאשר אנשים מסוגלים לעשות כל זאת, פירושו שהמהות של אופיים היהיר היא זו של השטן. זו של המלאך הראשי. כשהיהירות והחשיבות העצמית שלהם מגיעות לרמה מסוימת, הם הופכים למלאך הראשי ואלוהים מוכרח להידחק הצדה. אם ניחנת באופי יהיר שכזה, לא יהיה בלבך מקום לאלוהים" ("אופי יהיר הוא שורש ההתנגדות של האדם לאלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). דברי האל העניקו לי הבנה ברורה יותר לגבי המהות של בעיותיי וראיתי למה תמיד רוממתי את עצמי והתרברבתי במילוי חובתי. זה היה בגלל אופיי היהיר והרברבני. הנתיב שבו הלכתי היה שגוי מההתחלה. כשרוממתי את עצמי והתרברבתי במילוי חובתי, הייתי כמו פאולוס. פאולוס תמיד רומם את עצמו והעיד על עצמו במהלך עבודתו ומעולם במכתביו לא העיד שישוע אדוננו היה האל בהתגלמותו. הוא רק העיד על כמה שהוא עצמו סבל והקריב, ואפילו אמר, "לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ" (פיליפים א' 21), וגם "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). הוא גרם לאחרים להאמין שמגיע לו פרס. ראיתי שאופיי היה כמו זה של פאולוס. נהניתי שכולם נשאו אליי עיניים והעריצו אותי, שכולם נהרו אליי, ושהיללו אותי בכל מקום אליו הלכתי. הייתי חייבת למצוא מקום בליבותיהם של אנשים. כפי שנאמר בדברי האל, ראיתי שאופיי התמלא ב: "היוהרה והגאוותנות, אי-הרצון לעבוד את אלוהים ותשוקה להערצה מצד אחרים." הייתי כה יהירה שההיגיון היה ממני והלאה. לא הצלחתי לתפוס את מקומי כיציר נברא ולסגוד לאלוהים ולא התייחסתי לאלוהים כאל אלוהים, אלא במקום זאת כיבדתי רק את עצמי. דאגתי במילוי חובתי שכולם יישאו אליי את עיניהם ויעריצו אותי, וזה הביא לכך שהולכתי שולל את האחים והאחיות. כשצצו בעיות, הם סמכו עליי שאקבל את כל ההחלטות. הבאתי אנשים בפניי וייסדתי ממלכה משלי. איך ייתכן שהתנהגות כזו לא תעורר את זעמו של אלוהים ותגרום לו לשנוא אותי? המחלה שלי נבעה מצדקתו של אלוהים וזה הגיע לי כי הייתי רשעה והתנגדתי לאלוהים. הודיתי לאלוהים על כך שהטיל בי משמעת, ובלם את מעשי הרשע שלי.

כשהבנתי זאת, התפללתי לאלוהים: "החל ממחר, איישם במכוון את האמת ואזנח את הבשר. אחשוף את שחיתותי כך שאחרים יראו את הכיעור שבי, יראו מי אני באמת, ויפסיקו להעריץ אותי." במהלך ההתקדשויות בבוקר למחרת קראתי קטעים מדברי האל שעסקו בצורך להיות כן ופתוח, ובאופן בו יש לרומם את אלוהים ולשאת לו עדות. דברי האל אומרים: "כאשר אתם נושאים עדות על אלוהים, עליכם בעיקר לדבר יותר על האופן שבו אלוהים שופט את בני האדם ומטיל עליהם ייסורים, וכן על הניסיונות שהוא משתמש בהם כדי לזכך בני אדם ולשנות את טבעם. עליכם גם לדבר על היקף השחיתות שהתגלה בחווייתכם, על הדברים שסבלתם וכיצד אלוהים כבש אתכם בסופו של דבר, דברו על היקף הידע האמיתי שלכם לגבי עבודתו של אלוהים, וכיצד עליכם לשאת עדות על אלוהים ולגמול לו על אהבתו. עדותכם צריכה להכיל דברי טעם, אך עליכם לנסח אותה בצורה פשוטה. אל תדונו בתיאוריות ריקות. דברו באופן ישיר וכן; דברו מהלב. כך צריכה להיות חווייתכם. אל תצטיידו בתיאוריות נבובות שנשמעות עמוקות במאמץ להתרברב – כך תיראו די שחצנים וחסרי היגיון. עליכם לדבר יותר על דברים אמיתיים הנובעים מניסיונכם הממשי, דברים אמיתיים ומהלב – זה הכי מועיל לאחרים, ומה שהכי מתאים עבורם לראות. הייתם פעם אלה שהתנגדו לאלוהים יותר מכל, והייתם האחרונים שהיו מוכנים להישמע לו, אבל דבריו כבשו אתכם – לעולם אל תשכחו זאת. עליכם להרהר ולחשוב יותר על עניינים אלה. ברגע שבני האדם יבינו אותם לאשורם, הם יידעו איך לשאת עדות. אחרת, סביר להניח שהם יבצעו מעשים מבישים וחסרי היגיון" ("רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). "'לחלוק ולשתף חוויות' פירושו לתת ביטוי לכל מחשבה שבלבך, למצבך, לחוויות שלך ולידע שלך את דברי האל וכן לטבע המושחת שבך, ולאחר מכן, להניח לאחרים להבחין בהם, לקבל את החלקים החיוביים ולהכיר בשלילי. רק זה נחשב לחלוק ורק זה נחשב שיתוף אמיתי" ("הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). מדברי האל הבנתי שכדי באמת לרומם את אלוהים ולשאת לו עדות, עלינו לדבר יותר על שחיתותנו ועל מרדנותנו, לחשוף את מצבנו האמיתי ואת מחשבותינו, לדבר על המניעים הבסיסיים שלנו, מה עשינו ומה היו התוצאות, ועל האופן שבו אנו מתנסים בשיפוט של דברי האל ולומדים להכיר את עצמנו. ואז עלינו לחשוף את מהותנו המושחתת כך שכולם יוכלו לראות מי אנו באמת ולדבר על האופן שבו אלוהים זיכך והטיל בנו משמעת והסדיר מצבים שינחו אותנו כך שכולם יראו כמה הוא אוהב את האדם. עלינו גם לדבר בכנות מקרב ליבנו ולא להתרברב או להשוויץ. כעת כשמצאתי את נתיב האמונה שלי, נפתחתי בשיתופים בפני האחרים וסיפרתי על האופן שבו פסעתי בנתיב צוררי המשיח. ניתחתי את התוצאות המבהילות שהתגלו כשעליתי על הנתיב הזה והולכתי שולל אנשים, וככל ששיתפתי בכך יותר, כך ראיתי את עצמי בבהירות רבה יותר. לאחר מכן, האחרים אמרו שהם לא היו מודעים לכל זאת, ושדבריי הפיקחיים ומעשיי הטובים הטעו אותם. אחת האחיות אמרה, "נהגתי לחשוב שיישום האמת שלך היה מעולה, ושתמיד הצלחת להישאר חיובית בכך שקראת בדברי האל. כעת אני רואה שאת גם כה מושחתת עד שנעשית שלילית וחלשה, ושהאנושות המושחתת כולה זהה. אסור לנו להעריץ אדם אחר או להעלותו על נס." אחות אחרת אמרה, "נהגתי לחשוב שאת חזקה מאוד ולכן לא רציתי לדבר אלייך בפתיחות. חשבתי שאני מושחתת מאוד בהשוואה אלייך! כעת כשנפתחת בפנינו היום, אני רואה שכולנו אותו הדבר." כששמעתי את האחיות אומרות זאת הרגשתי המון בושה וחרטה. אמרתי להן, "אל תעריצו אותי יותר. הלכתי בנתיבם של צוררי המשיח והטעיתי את כולכן." ואז שותפיי וחבריי לעבודה השתמשו בדברי האל כדי לעזור לי להכיר את עצמי, והרגשתי לפתע קרובה מאוד אליהם. באותו היום כשהגעתי הביתה הרגשתי הקלה גדולה. באותו הערב, כמעט שכחתי ממחלתי וישנתי כמו תינוקת. שמחתי מאוד כשהתעוררתי למחרת וגיליתי שפניי חזרו לקדמותם. החולי נעלם בן לילה!

לאחר מכן, במפגש, קראתי זאת בדברי האל: "בדרך כלל, כאשר מדובר באנשים שכוונותיהם ומטרותיהם שגויות, כמו גם אלה שאוהבים להיראות, אלה שלהוטים לעשות דברים, אלה שנוטים להפריע, אלה שטובים בפליטת דוקטרינה דתית, אלה שהם משרתי השטן וכדומה – כשאנשים אלה קמים על רגליהם, הם מקשים על הכנסייה, וכתוצאה מכך, האכילה והשתייה של אחיהם ואחיותיהם מדברי האל יורדת לטמיון. כשאתם נתקלים במעמידי פנים כאלה, החרימו אותם מיד. אם הם לא ישתנו חרף נזיפות חוזרות ונשנות, הם יסבלו אובדן. אם אלה שמתעקשים להתמיד בדרכיהם ינסו להתגונן וינסו לחפות על החטאים שלהם, הכנסייה תצטרך לסלק אותם תכף ומיד ולהותיר אותם ללא מרחב תמרון. אל תאבדו רבות בניסיון להציל מעט, ואל תשכחו את התמונה הרחבה" ("פרק 17" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל חשפו את התכונה הכי ברורה שהצגתי בשנה האחרונה. מאז שנעשיתי מנהיגה, נהניתי תמיד לקחת פיקוד בכל מעשיי. התנהגתי כאילו שאני טובה יותר מכולם. כשדנתי בענייני עבודה עם שותפיי, למרות שהיו להם רעיונות משלהם, הרגשתי תמיד צורך לקחת פיקוד ולהשמיע את דעותיי "הנעלות" יותר. התנהגתי בצורה נמרצת וחיובית, אבל במציאות רציתי רק שיעריצו אותי ורציתי רק להשוויץ. כשחשבתי על כך, הבנתי שאופיי היהיר גרם לי להתנהג בצורה מבישה שכזאת. האחרים כיבדו את דעותיי ודנו איתי בדברים. הם הביאו לידי ביטוי את מציאות האמת—הם לא התנהגו ברודנות או ביהירות. אבל אני הבנתי מכך שאני טובה מהם ותמיד חשתי צורך להתנשא ולהראות כמה אני טובה יותר. זה היה מגוחך למדי. הרגשתי כמו המלך ב"בגדי המלך החדשים", נטולת מודעות עצמית. לא הבנתי עד כמה התנהגותי מבישה, ורק השווצתי בכל הזדמנות. כשחשבתי על התנהגותי, חשתי מבוהלת ונבוכה. חשבתי שאני נפלאה כי בעצם לא הכרתי את עצמי מעולם. נבהלתי כשהבנתי על איזה נתיב אני נמצאת, בעיקר כשקראתי בדברי האל שכשאנו נתקלים באנשים בעלי מניעים חזקים שאוהבים להתרברב, עלינו "החרימו אותם מיד", ושאם הם לא מהרהרים במעשיהם אלא במקום זאת מתרצים, "הכנסייה תצטרך לסלק אותם תכף ומיד." זה הדגים את צדקתו ואת מלכותיותו של אלוהים. הסכמתי עם זה. התרברבתי בכל הזדמנות שהייתי לי ובסופו של דבר הולכתי שולל את האחים והאחיות וגרמתי להם להעריץ אותי עוד יותר. כתוצאה מכך, לא נותר בליבם מקום לאלוהים. הפכתי בחשאי את אלו שעבדתי איתם לבובות חסרות אחריות. השתוללתי כך בכנסייה וגרמתי רק נזק מבלי להיות מודעת לכך, וכל הזמן הזה חשבתי שאני כוכבת עולה. אם אלוהים לא היה שופט אותי בחומרה כה רבה, לא הייתי מכירה את עצמי או מודעת לנתיב השגוי שבו פסעתי או שפניתי לדרך שאין ממנה חזרה. כשהבנתי זאת, התחלתי לשנות את השקפתי. נהגתי לחשוב שאני מישהי מוכשרת שאחרים נושאים אליה עיניים, אז התרברבות קלה פה ושם לא הזיקה, אפילו שנהניתי מכך מאוד. עכשיו הבנתי שפשוט השווצתי בצורה כה מתועבת רק כדי שיעריצו אותי, וחשתי בושה. חשתי עד כמה היה זה מבזה שלא הבנתי מי אני, שלא חיפשתי לשנות את טבעי, ושהלכתי אחר טבעי היהיר והתרברבתי בכל הזדמנות. אלו שניחנים באנושיות מסוגלים להתנער מיהירותם, להעריץ את אלוהים, להתנהג בצורה ראויה, למלא את חובתם בצורה מעשית, ולשאת עדות לאלוהים במילותיהם ומעשיהם. אנשים כאלו חיים בצורה הגיונית ומכובדת.

לאחר מכן, חשתי גועל ודחייה בכל פעם שהשווצתי שלא במתכוון, ואז הזכרתי לעצמי באופן מודע שעליי להיות אמיתית ולא להתרברב, לא משנה עם מי אני נמצאת. בעיקר היה עליי להיות מעשית יותר בשיתופים שלי ולא להשוויץ. לפני ששיתפתי בחוויותיי, התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שישגיח על ליבי, ושיתקן את מניעיי כך שאוכל להעיד עליו יותר. לאחר השיתוף, שאלתי את עצמי האם התרברבתי בצורה כלשהי בדבריי. לפעמים הייתי מגלה שכן התרברבתי קצת, אז בפעם הבאה שנפגשתי עם אותה קבוצה, חשפתי את עצמי וניתחתי את התנהגותי הקודמת כך שהם כולם יבינו את דבריי ולא יילכו אחריי כעיוורים. לאחר שיתוף שכזה, האחים והאחיות יכלו לראות את שיעור קומתי האמיתי והפסיקו לשאת אליי את עיניהם.

במבט לאחור על כל מה שקרה, אלוהים נתן לי הזדמנות למלא את חובתי, אבל הלכתי בנתיב צוררי המשיח מתוך אנוכיות ונעשיתי אויבתו. אני חייבת המון לאלוהים. לולא היה מטיל בי משמעת באמצעות המחלה, לולא השיפוט שבדבריו, עדיין לא הייתי מכירה את עצמי כלל וכלל. תמיד נהגתי לשיר את המזמור דעו שייסורו ושיפוטו של אלוהים הם אהבה אבל מעולם לא הבנתי או חוויתי זאת באמת. כעת הרגשתי באמת שהשיפוט, הייסורים והטלת המשמעת של אלוהים הם אהבתו וישועתו הגדולות ביותר! התרגשתי מאוד כשהרהרתי באהבתו של אלוהים והתחרטתי על כך שלא חיפשתי אחר האמת. אמרתי לעצמי שעליי לשאוף להיות אדם ישר. במפגשים התמקדתי בשיתופים בדברי האל באופן שיישא עליו עדות. כשהייתי עם עמיתיי לעבודה, השקעתי מאמץ רב יותר לכבד ולאשש את דעותיהם שתאמו לאמת ולהפסיק להשתיק אותם ולהשוויץ כפי שעשיתי בעבר. שותפיי לעבודה ואני היינו במעמד זהה, ואיש לא לקח יותר פיקוד. כשצצו בעיות, כולם חיפשו את העקרונות ואז יישמו אותם. הייתי אסירת תודה לשיפוטו וייסוריו של אלוהים שהובילו אותי להבין את טבעו הצודק ולהתחיל להעריץ אותו. חיפשתי לתפוס את מקומי כיציר נברא בעודי משרתת אותו ולמלא את חובתי היטב. הודיתי לאל הכול יכול על כך שהושיע אותי.