האל הכול יכול אומר, "מעשיי רבים מהחול אשר על שפת הים וחוכמתי רבה מזו של כל בני שלמה, אך בני האדם רואים בי רק רופא חסר חשיבות ומורה אלמוני לאדם. רבים מאוד מאמינים בי רק כדי שארפא אותם, רבים מאוד מאמינים בי רק כדי שאשתמש בכוחותיי לגרש רוחות טמאות מגופם, ורבים מאוד מאמינים בי רק כדי לקבל שלווה ואושר ממני. רבים מאוד מאמינים בי רק כדי לדרוש ממני יותר עושר חומרי ורבים מאוד מאמינים בי רק כדי להעביר את החיים הללו בשלום וכדי להיות בטוחים בעולם הבא. רבים מאוד מאמינים בי רק כדי להימנע מסבל הגיהינום ולקבל ברכת שמיים. רבים מאוד מאמינים בי רק לשם נוחות זמנית, אך אינם מבקשים להרוויח דבר בעולם הבא. כשהבאתי את חרוני על האדם ולקחתי את כל האושר והשלווה שהיו לו בעבר, האדם הפך ספקני. כשנתתי לאדם את סבל הגיהינום ולקחתי ממנו את ברכות השמיים, חרפת האדם הפכה לזעם. כשהאדם ביקש ממני לרפא אותו, לא שמעתי בקולו וחשתי סלידה כלפיו. האדם הלך אז ממני כדי לבקש, במקום זאת, את דרכי רפואת הרשע והכישוף. כשלקחתי מהאדם את כל אשר דרש ממני, כולם נעלמו ללא עקבות. לפיכך, אני אומר שלאדם יש אמונה בי מכיוון שאני נותן יותר מדי חסד ויש הרבה יותר מדי להרוויח" ("מה אתה יודע על אמונה?" ב'הדבר מופיע בבשר'). פעם, כשקראתי את זה, אמרתי שמה שאלוהים אומר כאן זו עובדה, אבל אף פעם לא הבנתי את זה באמת. חשבתי שמכיוון שהאמנתי באלוהים במשך שנים, ויתרתי על העבודה והמשפחה, הקדשתי את עצמי וסבלתי רבות כדי למלא את חובתי, לא אאשים את אלוהים ולא אבגוד בו כשיגיעו הניסיונות. אך בזמן ניסיון המחלה, לא הבנתי את אלוהים, והאשמתי אותו. השאיפה שלי להיות מבורכת ולעשות עסקאות עם אלוהים נחשפה לאור היום. רק אז השתכנעתי בדברי האל שחושפים את בני האדם והתפיסות שלי לגבי העיסוק שלי באמונה השתנו.

יום אחד, ביולי 2018, גיליתי גוש קטן וקשה בשד השמאלי. חשבתי שזה לא רציני, ושתרופות נגד דלקת יפתרו את הבעיה. אבל בחודשיים הבאים זה הלך והחמיר. הזעתי בלילה, לא הייתה לי אנרגיה, והאזור סביב הגוש ממש כאב. התחלתי לתהות אם יש כאן משהו רציני, אבל שוב הרגעתי את עצמי שזה כלום. האמנתי באלוהים והייתי עסוקה במילוי חובותיי בכנסייה כל יום. חשבתי שאלוהים יגן עליי. לילה אחד התעוררתי מכאב חד. נוזל צהוב דלף מהשד שלי וידעתי שמשהו לא בסדר. בעלי ואני מיהרנו לבית החולים לבדוק את זה. התוצאות חזרו: היה לי סרטן שד. הלב שלי החסיר פעימה כששמעתי את הרופא אומר את זה. "סרטן שד?" חשבתי, "אני רק בת 30! איך זה יכול להיות?" אמרתי לעצמי שוב ושוב, "לא ייתכן, לא יכול להיות שזה קורה לי. אני מאמינה, ומילאתי את חובותיי בכנסייה במשך שנים. אלוהים ידאג לי ויגן עליי. הרופא בטח טעה." כל כך קיוויתי שזו טעות. אני אפילו לא זוכרת איך חזרתי מבית החולים הביתה. בעלי ראה שאני המומה, וכדי לנסות לנחם אותי, אמר: "זה בית חולים קטן והרופאים לא מיומנים. ייתכן שהם טעו. בואי נבדוק אותך בבית חולים גדול." כשהוא אמר זאת, הרגשתי שביב של תקווה. לרוע המזל, הרופאה בבית החולים הגדול אישרה את האבחנה: זה היה סרטן שד. היא גם אמרה שזה בשלב בינוני-מתקדם, ושעליי לעבור כימותרפיה וניתוח, אחרת זה עלול להיות סופני. הראש שלי התרוקן, והלב צנח לרצפה. חשבתי, "כמה כל זה יעלה? מה אם אמות באמצע הכימותרפיה? איך משפחתי תתמודד עם החוב הזה?" הייתי מיואשת והרגשתי חסרת אונים לגמרי.

אחרי סבב הכימותרפיה הראשון, הגוף שלי היה הרוס מכאב. הייתי תשושה ולא רציתי לעשות דבר. רק כשהשפעת התרופות פגה, אחרי מספר ימים, התחלתי להתאושש. האמנתי באלוהים במשך שנים, הקרבתי והקדשתי את עצמי למילוי חובתי. תמיד מילאתי את חובתי, באש ובמים, ומעולם לא החמצתי כינוס. תמיד עזרתי לאחיי ואחיותיי בבעיותיהם. עבדתי כל כך קשה, בשביל מה? למה אלוהים לא הגן עליי? עכשיו לא יכולתי למלא שום חובה. הייתי עם רגל אחת בקבר. האם אלוהים רצה להיפטר ממני? נותרו לי עוד חמישה סבבי כימותרפיה, ואחריהם ניתוח. איך אוכל להתמודד? חוץ מכל הכאב והסבל, אם אמות, האם פירוש הדבר שכל שנות האמונה שלי היו בזבוז זמן? המחשבה הזו הביאה אותי לדמעות. במשך ימים ספורים ממש התייסרתי. קראתי את דברי האל, אך הם לא נקלטו, והפסקתי להתפלל. נהייתי קודרת והתרחקתי יותר ויותר מאלוהים.

יום אחד, האחות לי מהכנסייה באה לבקר אותי ושאלה אותי באדיבות על מצבי. כשהיא ראתה אותי כואבת ומדוכאת כל כך, היא שיתפה איתי. היא אמרה "אלוהים מתיר שנחלה, וזהו ניסיון. אנחנו חייבים להתפלל ולחפש עוד ואלוהים ודאי יוביל אותנו להבנה של רצונו..." כששמעתי אותה אומרת את המילה "ניסיון", הלב שלי נרעד. אולי אלוהים לא רצה להיפטר ממני, אלא רק רצה שאעמוד בניסיון הזה! אחרי שעזבה התפללתי בפני אלוהים ואמרתי, "אלוהים, אני חיה בכאב מאז שחליתי, לא הבנתי, והאשמתי אותך. היום אחותי הזכירה לי שזהו הניסיון שלך, אבל אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה. אנא הנחה אותי לדעת את רצונך."

לאחר מכן, פניתי לאלוהים והתפללתי אליו ככה בכל יום. יום אחד, קראתי את דברי האל האלה: "הכניסה לניסיונות מותירה אתכם ללא אהבה או אמונה. אתם נעדרים תפילה, ואתם לא מסוגלים לשיר מזמורים – ומבלי להיות מודעים לכך, בתוך כל זה, אתם זוכים להכיר את עצמכם. יש לאלוהים דרכים רבות להפוך את האדם למושלם. אלוהים משתמש במגוון סביבות כדי לטפל בטבעו המושחת של האדם, והוא משתמש במבחר דברים כדי לחשוף את האדם במערומיו. מבחינה אחת, הוא מטפל באדם; מבחינה אחרת, הוא חושף את האדם במערומיו; ומבחינה אחרת הוא מגלה את האדם, חופר פנימה ומגלה את ה'תעלומות' במעמקי לבו של האדם, ומראה לאדם את אופיו, בכך שהוא מגלה רבים ממצביו. אלוהים הופך את האדם למושלם בשיטות רבות – באמצעות חשיפה, טיפול, זיכוך וייסורים – כדי שהאדם ידע שאלוהים מעשי" ("רק בני האדם שמתמקדים בנוהג יכולים להפוך למושלמים" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשחשבתי על דברי האל, התחלתי סוף כל סוף להבין את רצונו. אלוהים עובד באחרית הימים כדי להפוך את בני האדם למושלמים בכך שהוא חושף את טבענו המושחת בכל מיני מצבים, ומשתמש בשיפוט ובהתגלות של דבריו כדי שנבין את טבענו השטני, נחפש וננהג לפי האמת, ובסופו של דבר נטהר ונשנה את טבענו המושחת. הבנתי שאלוהים הניח לי לחלות ושזה לא היה כדי להיפטר ממני או לפגוע בי בכוונה, אלא כדי לטהר ולשנות אותי. מאותו רגע לא יכולתי לטעות עוד בכוונתו של אלוהים או לשקוע בעצב. הייתי חייבת לציית, לחפש את האמת במחלתי, להרהר ולהכיר את עצמי. מרגע שהבנתי את רצון האל הפסקתי להרגיש ייאוש וכאב חזקים כל כך. נשאתי תפילה של ציות לאלוהים.

וכשסיימתי, נזכרתי בשורה מדברי האל: "מטרת החיפוש שלך היא כדי לחיות בנוחות בלבד, כדי שלא יקרו תאונות למשפחה שלך, כדי שהסערות יחלפו על פניך, כדי שחצץ לא יפגע בפניך..." ("חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט" ב'הדבר מופיע בבשר'). מיהרתי לחפש אותה בספר דברי האל ומצאתי את הפיסקה הזו: "אתה מקווה שאמונתך באלוהים לא תביא עליך שום אתגרים ותלאות, אף לא את הקשיים הקלושים ביותר. אתה תמיד עוסק בדברים חסרי ערך ולא מייחס שום ערך לחיים, ובמקום זאת מציב את מחשבותיך המוגזמות לפני האמת. אתה כל כך חסר ערך! אתה חי כמו חזיר – איזה הבדל יש בינך לבין חזיר או כלב? האם כל אלה שלא מנסים להשיג את האמת, ובמקום זאת אוהבים את הבשר, אינם חיות? האם כל האנשים המתים ומחוסרי הנשמה הללו אינם גוויות מהלכות? כמה דברים נאמרו לכם? האם רק עבודה מעטה נעשתה בקרבכם? כמה הענקתי לכם? אם כך, מדוע לא זכית בדבר מהללו? על מה יש לך להתלונן? האין זה נכון שלא השגת דבר משום שאתה מאוהב מדי בבשר? האם זה לא כך משום שהמחשבות שלך מוגזמות מדי? האם זה לא כך משום שאתה מאוד טיפש? אם אתה לא יכול לזכות בברכות הללו, היכול אתה להאשים את אלוהים על שלא הושיע אותך? אתה מבקש שלווה דרך אמונתך באלוהים, כדי שילדיך יהיו בריאים, כדי שלבעל תהיה עבודה טובה, כדי שהבן שלך ימצא אישה טובה, כדי שהבת שלך תמצא בעל הגון, כדי שהשוורים והסוסים שלך יחרשו את האדמה כראוי, כדי שתזכה בשנה של מזג אוויר טוב עבור יבולך. זה מה שאתה מחפש. מטרת החיפוש שלך היא כדי לחיות בנוחות בלבד, כדי שלא יקרו תאונות למשפחה שלך, כדי שהסערות יחלפו על פניך, כדי שחצץ לא יפגע בפניך, כדי שהיבולים של משפחתך לא יוצפו, כדי שלא תושפע משום אסון, כדי לחיות בחיק אלוהים, כדי לחיות בקן נעים וחמים. פחדן שכמותך שתמיד עוסק בבשר – היש לך לב, היש לך נשמה? האין אתה חיה? אני מעניק לך את הדרך האמיתית בלי לבקש דבר בתמורה, אך אתה לא מנסה ללכת בה. האם אתה אחד מאלה שמאמינים באלוהים? אני מעניק לך חיים אנושיים אמיתיים, אך אתה לא מנסה לחיות אותם. האם יש הבדל בינך לבין חזיר או כלב? חזירים לא מנסים לחיות את חיי האדם, הם לא מנסים להיטהר, והם לא מבינים מה הם החיים. מדי יום לאחר שהם אוכלים לשובעה, הם פשוט ישנים. אני נתתי לך את הדרך האמיתית, אך אתה לא קיבלת אותה: אתה חסר-כל. האם אתה מוכן להמשיך בחיים האלה, בחיים של חזיר? מה החשיבות בחייהם של אנשים כאלה? חייך נבזים ושפלים, אתה חי בקרב זוהמה ופריצות ואתה לא שואף לשום יעד – האין חייך הם החיים השפלים ביותר שיש? היש לך החוצפה להביט באלוהים? אם תמשיך לחוות בצורה זו, האין זה נכון שלא תשיג דבר? הדרך האמיתית ניתנה לך, אך חיפושך האישי הוא שיקבע אם בסוף תוכל לזכות בה או לא" ("חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט" ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל חשפו במדויק את התשוקה שלי להיות מבורכת באמונתי. נזכרתי בשנות האמונה שלי, כשהכול היה בסדר בבית, כשהייתי בריאה והכול היה טוב, אז הייתי מעורבת פעילה במילוי חובתי ונדמה היה שיש לי אנרגיה אין־סופית. אבל ברגע שחליתי בסרטן, נעשיתי שלילית, לא הבנתי, והאשמתי את אלוהים בכך שלא הגן עליי. עשיתי את עבודתי קרדום לחפור בו והתווכחתי עם אלוהים. אפילו התחרטתי על כל שנות ההקרבה שלי. חייתי במצב של התרחקות ובגידה באלוהים. רק כשזוככתי ונחשפתי דרך המחלה הבנתי שלא מילאתי את חובתי והקרבתי כדי למצוא את האמת או למלא את החובה של יציר נברא, אלא כדי לקבל שלווה וברכה. עשיתי עסקאות עם אלוהים שיברך אותי בתמורה למה שהקרבתי. רציתי הכול בחיים האלה, וחיי נצח בעולם הבא. עכשיו היה לי סרטן, וכשהיה נדמה שאני עומדת למות ולא אהיה מבורכת, האשמתי את אלוהים שהוא חסר צדק – לא הייתה בי כל אנושיות. חשבתי על שנות האמונה שלי. קיבלתי כל כך הרבה חסד וברכות מאלוהים והאמת השקתה וקיימה אותי מאוד. אלוהים נתן לי כל כך הרבה, אבל אני לא חשבתי לגמול לו על אהבתו. כשחליתי, לא צייתי לאלוהים כלל. רק טעיתי בהבנתו והאשמתי אותו. הייתי לגמרי חסרת מצפון והיגיון! סוף כל סוף הבנתי שאלוהים התיר לי לחלות כדי לחשוף ולטהר את השאיפה שלי להיות מבורכת באמונתי ואת התפיסות השגויות שלי בנוגע לעיסוק בחיפוש, וכדי שאתמקד בחיפוש האמת וברצון לשנות את טבעי. הרגשתי חרטה והאשמתי את עצמי אחרי שהבנתי את הכוונות הטובות של אלוהים. קיבלתי בשקט את ההחלטה הזו: "בין אם אחלים או לא, לא אציג עוד דרישות חסרות היגיון מאלוהים. אני רוצה רק לשים את חיי ומותי בידיו של אלוהים ולציית לתוכניותיו." אחרי זה הייתי הרבה יותר שלווה. נעשיתי פחות חרדה ומוטרדת, ויכולתי להרגיע את עצמי כדי לקרוא את דברי האל, להתפלל ולחפש עם אלוהים.

מרגע שחזרתי לציית, החזרה לכימותרפיה לא הייתה כואבת כמו קודם. אמנם עדיין הרגשתי קצת בחילה, אבל הכול היה בסדר. החולים האחרים היו מופתעים וקינאו בי. ידעתי בליבי שכל זה הוא החסד וההגנה של אלוהים. הייתי כל כך אסירת תודה לאלוהים. אחרי מספר סבבי כימותרפיה, הגידול בגודל ביצה הצטמק. הוא כאב פחות, ולא הייתה עוד דליפת נוזלים. הרופאה אמרה שההתאוששות שלי מתקדמת יפה, ושאם הדברים יימשכו כך, ייתכן שאחרי שישה סבבי כימותרפיה לא אצטרך ניתוח כלל. שמחתי כל כך לשמוע את זה, והודיתי עוד ועוד לאלוהים. אמונתי באלוהים הלכה וגברה וחשבתי שאם אהרהר ואנסה להבין את עצמי בכנות אולי אחלים בלי שאזדקק לניתוח.

יום אחד בחודש מרץ עברתי את הכימותרפיה האחרונה. היו לי גם חששות וגם תקווה. כשזה נגמר, הרופאה אמרה שבכל זאת אצטרך ניתוח, שני סבבי כימותרפיה נוספים, ואז רדיותרפיה. הלב שלי שקע, והמחשבות התרוצצו. חשבתי, "איך זה ייתכן? הרהרתי כמו שצריך והבנתי מה שצריך. למה מצבי לא טוב יותר? זה ניתוח רציני, וחוץ מהצלקות, הכימותרפיה והרדיותרפיה שאצטרך יכאיבו מאוד. אני עדיין עלולה למות..." הרגשתי עצבות הולכת וגוברת, וכל הגוף שלי נעשה רופס. התחלתי לבכות על חוסר הצדק שבכל זה. בלילה שאחרי הניתוח, אחרי שהשפעת ההרדמה פגה, הכאב מהחתך היה חזק כל כך עד שבכיתי. לא יכולתי אפילו לנשום עמוק. הרגשתי חסרת אונים ושנעשה לי עוול, והתחלתי שוב להאשים את אלוהים. זה היה יותר מדי בשבילי – מתי הכאב ייגמר? בייסוריי, קראתי את דברי האל האלה: "בעיני בני האדם, הזיכוך הוא תהליך של עינוי; קשה להם מאוד לקבל זאת. עם זאת, דווקא בזיכוך אלוהים מגלה את טבעו הצודק לאדם, חושף בפרהסיה את דרישותיו מהאדם, ומספק נאורות רבה יותר וכן גיזום וטיפול ממשיים יותר. באמצעות הנגדת העובדות והאמת, אלוהים מאפשר לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ואת האמת, ולהבין יותר את רצונו של אלוהים. בכך מתאפשר לאדם לרחוש אהבה אמיתית וטהורה יותר לאלוהים. אלה כוונותיו של אלוהים כשהוא מבצע זיכוך. לכל העבודה שאלוהים עושה באדם יש מטרות ומשמעות משל עצמה – אלוהים לא עושה עבודה חסרת משמעות ולא עושה עבודה שאין בה תועלת לאדם. זיכוך אין פירושו סילוק בני אדם מעל פני אלוהים, ואין פירושו השמדתם בגיהינום. פירושו שינוי טבעו של האדם במהלך הזיכוך, שינוי מניעיו, שינוי השקפותיו הישנות, שינוי אהבתו לאלוהים ושינוי כל חייו. זיכוך הוא בחינה אמיתית עבור האדם, וסוג של הכשרה אמיתית. רק בזיכוך יכולה אהבתו של האדם למלא את תפקידה הטבעי" ("רק הודות לחוויית הזיכוך יוכל אדם לאהוב באמת" ב'הדבר מופיע בבשר'). כל מילה מדברי האל נכנסה לליבי והתרגשתי מאוד. ידעתי שרצונו של האל, דרך הזיכוך הזה שלי, הוא שאפתח הבנה עצמית אמיתית, שאוכל לחפש את האמת, ושהטבע המושחת שלי יטוהר וישתנה. לפני כן אמנם הבנתי שאסור לי לבקש ברכה באמונתי, אבל לא לגמרי זנחתי את המוטיבציה שלי להיות מבורכת. עמוק בלב, עדיין היו לי דרישות ראוותניות מאלוהים. חשבתי, כיוון שהרהרתי ולמדתי להכיר קצת את עצמי, שאלוהים יסלק את המחלה שלי. החשיבה וההבנה העצמית שלי היו נגועים במניעים אישיים והם היו רק כיסוי לתשוקה שלי לעשות עסקה עם אלוהים. בעצם לא התחרטתי בכלל! אלוהים בחן את מחשבותיי והשתמש במחלתי כדי לחשוף אותי, כדי לגרום לי להרהר עוד ולהתחרט באמת ובתמים. זו הייתה אהבתו של אלוהים אליי. לאחר מכן התפללתי לאלוהים ואמרתי, "אלוהים היקר, כעת אני מבינה את רצונך. אני אטוש את כל הבחירות והבקשות האישיות ואחפש את האמת במצב שיצרת. אנא הנחה אותי."

מספר ימים לאחר מכן, קראתי את דברי האל האלה: "כאשר אנשים מתחילים להאמין באלוהים, למי מהם אין מטרות, מניעים ושאיפות משלו? על אף שחלק אחד בהם מאמין בקיומו של אלוהים וראה את קיומו, אמונתם באלוהים עדיין מכילה את המניעים האלה ומטרתם הסופית היא להאמין באלוהים כדי לקבל את ברכותיו ואת הדברים שהם רוצים. ... כל אדם עושה חישובים כאלה בלבו באופן מתמשך ודורש דרישות מאלוהים בהתאם למניעיו, שאיפותיו והתפיסה שלו שכל דבר הוא עסקת חליפין. כלומר, בלבו, האדם תמיד בוחן את אלוהים, תמיד מתכנן תוכניות לגבי אלוהים, תמיד משמיע טיעונים בפני אלוהים לגבי סופו האישי, ומנסה לחלץ הצהרה מפיו של אלוהים, כדי לראות האם אלוהים יוכל למלא את רצונו. באותו הזמן שהוא מחפש אחר אלוהים, האדם אינו מתייחס לאלוהים כאל אלוהים. האדם תמיד ניסה לעשות עסקאות עם אלוהים, דרש ממנו דברים ללא-הרף ואף דחק בו בכל צעד, בניסיון לקחת את כל היד כשניתנה לו רק אצבע. בו-בזמן שהוא מנסה לעשות עסקאות עם אלוהים, האדם גם מתווכח עמו. יש אפילו אנשים שכאשר פוקדים אותם ניסיונות או כשהם נקלעים לסיטואציות מסוימות, הם לעתים קרובות נעשים חלשים, פסיביים ומרושלים בעבודתם, ומלאי תלונות נגד אלוהים. מרגע שהאדם החל לראשונה להאמין באלוהים, הוא חשב את אלוהים לקרן שפע ולכלי לכל מטרה. נדמה שהוא חשב את עצמו לנושה הגדול ביותר של אלוהים, כאילו הניסיון להשיג ברכות והבטחות מאלוהים היה זכותו וחובתו הטבעיות, בעוד שבאחריותו של אלוהים להגן על האדם, לדאוג לו ולספק את צרכיו. זו ההבנה הבסיסית של 'אמונה באלוהים' של כל מי שמאמין באלוהים וזו הבנתו העמוקה ביותר לגבי האמונה באלוהים. ממהות אופיו של האדם ועד לעיסוקו הסובייקטיבי, אין דבר אשר מתייחס ליראת אל. מטרת האדם באמונתו באלוהים לא יכולה הייתה להיות קשורה לעבודת אלוהים. כלומר האדם מעולם לא הביא בחשבון ולא הבין שאמונה באלוהים מצריכה יראה מאלוהים וסגידה לו. לאור התנאים האלה, מהות האדם ברורה. מהי המהות הזו? המהות היא שלבו של האדם זדוני, מסתיר בוגדנות וערמומיות, לא אוהב הוגנות וצדק ודברים חיוביים ובזוי ותאב בצע. לב האדם לא יכול להיות סגור יותר בפני אלוהים. הוא לא מסר אותו לאלוהים כלל. אלוהים מעולם לא ראה את לבו האמיתי של האדם, והאדם מעולם לא עבד אותו" ("עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'). הרגשתי בושה גדולה כשקראתי את זה. דברי האל גילו בדיוק את מצבי האמיתי. האמנתי באלוהים כל כך הרבה שנים ותמיד רציתי להיות מבורכת, תמיד עשיתי עם אלוהים עסקאות. הרגשתי, מכיוון שהאמנתי באלוהים ותמיד עשיתי את חובותיי והקדשתי את עצמי בכנסייה, שאלוהים צריך לדאוג לי ולהגן עליי, ולשמור אותי מכל מחלה ופגע. חשבתי שזה בסך הכול נכון וראוי. כשגיליתי שהיה לי סרטן, התחלתי מיד להתלונן בפני אלוהים ורציתי להשתמש בשנות הסבל וההקרבה שלי כנשק בוויכוח איתו. כשהתחלתי להבריא, השפתיים שלי אמרו "תודה לך, אלוהים", אבל בליבי רציתי אפילו יותר. רציתי שאלוהים יסלק את המחלה שלי לגמרי, כדי שלא אצטרך לסבול עוד. כשהתשוקה הראוותנית שלי לא התמלאה, האופי השטני שלי הרים שוב את ראשו, ושוב האשמתי את אלוהים וניסיתי להתווכח איתו. ההתנהגות שלי הייתה בדיוק כפי שאלוהים גילה בדבריו: "אלה שאין להם אנושיות אינם מסוגלים לאהוב את אלוהים באמת ובתמים. כשהסביבה בטוחה ושמורה, או כשיש רווחים שניתן להשיג, הם נשמעים לאלוהים לחלוטין, אך ברגע שרצונם נתקל בקושי או בסופו של דבר נדחה, הם פותחים מיד במרד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם יכולים להפוך מחייכנים ו'טובי לב' לרוצחים מכוערים ופראיים שמתייחסים למי שאתמול היטיב איתם כאל אויבם המושבע, ללא סיבה נראית לעין. אם לא יגורשו השדים האלה שמוכנים לרצוח ללא היסוס, האם הם לא יהפכו לסכנה סמויה?" ("עבודת האל ונוהגו של האדם" ב'הדבר מופיע בבשר'). הייתי שבורה לגמרי. אף על פי שהאמנתי באלוהים במשך שנים, לא עבדתי אותו ולא נשמעתי לו כמו שצריך. במקום זה התייחסתי אליו כמו רופא מעולה, כמו מקלט. השתמשתי באלוהים כדי להשיג את המטרות שלי, ניסיתי להשיג ממנו שלווה בחיים האלה, וברכות עתידיות. ראיתי שהאמונה שלי באלוהים לא הייתה אלא עשיית עסקאות חסרת בושה. השתמשתי באלוהים כדי להשיג ממנו חסד וברכות. רימיתי והתנגדתי לאלוהים, לא? ראיתי עד כמה הייתי אנוכית וערמומית, בלי שמץ אנושיות, מימשתי רק טבע שטני. אלוהים בטח תיעב ושנא אותי!

אז קראתי בדברי האל את זה: "איוב לא דיבר על עסקאות חליפין עם אלוהים ולא ביקש או דרש ממנו דבר. שבחיו לשם יהוה נבעו מהעוצמה והסמכות הרבות של אלוהים בשליטתו בכל, ולא היו תלויים בקבלת ברכות או ספיגת אסונות. הוא האמין שבלי קשר לשאלה אם אלוהים מברך אנשים או ממיט עליהם אסון, עוצמתו של אלוהים וסמכותו לא ישתנו. לכן, בלי קשר לנסיבות, תמיד יש להלל את שמו של אלוהים. ברכתו של אלוהים לאדם נובעת מריבונותו של אלוהים וכשאסון פוקד את האדם, גם זה נובע מריבונותו של אלוהים. עוצמתו של אלוהים וסמכותו מושלים בכל כולו של האדם ומסדרים אותו. השינויים הבלתי צפויים שהם חלק מגורל האדם הם ביטוי של עוצמתו של אלוהים וסמכותו, ובלי קשר לנקודת המבט, יש לברך את שמו של יהוה. זה מה שאיוב חווה והכיר במהלך שנות חייו. כל מחשבותיו ופעולותיו של איוב הגיעו לאוזניו של אלוהים ובאו לפניו, ונראו בעיניו של אלוהים כחשובות. אלוהים הוקיר את ההיכרות הזו עם איוב ונצר את איוב על כך שהיה לו לב כזה. הלב הזה המתין לצוויו של אלוהים תמיד ובכל מקום, ובלי קשר לזמן או למקום, הוא תמיד ברך את כל מה שקרה לו. איוב לא דרש דבר מאלוהים. מה שהוא דרש מעצמו היה להמתין, לקבל, להתמודד ולהישמע לכל ההסדרים שבאו מאלוהים. איוב האמין שזו חובתו, וזה בדיוק מה שאלוהים רצה" ("עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'). התרגשתי כל כך כשהרהרתי בדברי האל. חשבתי, "אלוהים הוא הבורא. אלוהים יכול להרעיף עלינו חסד וברכות, והוא יכול לשפוט, לייסר, להעמיד אותנו בניסיון ולזכך אותנו. הוא בטח יכול להעמיד אותנו בניסיון פשוט מפני שהוא אוהב אותנו!" חשבתי על איוב. אלוהים הרעיף עליו עושר רב, והוא הודה לאלוהים והילל אותו, אבל הוא לא חמד עושר חומרי. כשאלוהים לקח ממנו הכול, הוא עדיין הצליח להלל את שם אלוהים תוך כדי הניסיון באומרו: "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל" (איוב ב' 10). איוב ידע שכל מה שהיה לו בא מאלוהים ושאלוהים היה צודק, בין אם נתן לו דברים או לקח ממנו. האמונה של איוב באלוהים לא הוכתמה במניעים אישיים והוא בכלל לא הקדיש מחשבה לשאלה אם הוא מבורך או עומד בפני אסון. הוא לא התלונן, לא משנה מה אלוהים עשה. הוא היה מסוגל לתפוס את מקומו כיציר נברא, לעבוד את אלוהים ולציית לו. כשראיתי את האנושיות וההיגיון של איוב, הרגשתי בושה גדולה. הסתכלתי על כל מה שהיה לי. אלוהים נתן לי את כל זה, אפילו את נשמת אפי. אבל לא הייתי אסירת תודה כלל, ובמקום זה האשמתי אותו כשחליתי. לא היה לי שום מצפון או היגיון! האמנתי באלוהים אבל לא הכרתי אותו, ולא ידעתי את מקומי הראוי בפניו או איך עליי לציית לבורא. כשהאמנתי באלוהים עם התפיסות שלי, הדמיונות והרעיונות של ביצוע עסקאות, כשהגיעו הניסיונות התלוננתי לאלוהים והתנגדתי לו. ולמרות זאת תמיד רציתי ברכות וחסד מאלוהים, ורציתי להיכנס למלכותו. לא הייתה לי שום בושה! הבנתי שאפילו אם אמות באותו רגע, זו תהיה צדקתו של אלוהים עבור המרדנות והשחיתות שלי. מצאתי את הנתיב לנוהג בהתנסות של איוב. לא משנה כמה זמן אהיה חולה, או אם אחלים בכלל, רציתי רק לציית לשלטונו ולסדריו של אלוהים. זהו ההיגיון שאמור להיות לי כיציר נברא. המחשבה הזו הביאה לתחושת שחרור גדולה.

במהרה הגיע הזמן לרדיותרפיה. חולי הסרטן האחרים אמרו שהיא ממש פוגעת בגוף ושהיא תצרוב את בשרי. הם אמרו שאסבול מטשטוש ובחילה בכל פעם, ושלא אוכל להרגיש טעם. כששמעתי את כל זה, התחלתי שוב לבקש מאלוהים שיחלץ אותי מהסיטואציה, אך מהר מאוד הבנתי שהמצב שלי היה שגוי והתפללתי לאלוהים. נזכרתי בכמה שורות מהמנון בדברי האל: "מכיוון שנבראתם, עליכם להישמע לאלוהים שברא אתכם, משום שמעצם מהותכם, אין לכם ריבונות על עצמכם, ואין לכם יכולת לשלוט בגורלכם. מכיוון שאתם מאמינים באלוהים, עליכם לחפש קדושה ושינוי" (קטע מתוך "במה צריך המאמין באלוהים לעסוק" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). ידעתי שאלוהים בוחן אותי באמצעות המצב הזה ושלא יכולתי עוד לבקש ממנו דברים או לפגוע בו, בלי כל היגיון. ידעתי שאני צריכה לציית להסדריו. מרגע שנשמעתי לו, אף על פי שהייתי צריכה לעבור רדיותרפיה כל יום וכאב לי בכל מיני מקומות, זה לא היה נורא כמו שהחולים האחרים אמרו. ידעתי שהיה זה אלוהים שריחם עליי ודאג לי. כשסיימתי את הרדיותרפיה, ההתאוששות הפיזית שלי הייתה מהירה מאוד. נראיתי והרגשתי מצוין. אחיי ואחיותיי בכנסייה אמרו שאני בכלל לא נראית כחולת סרטן. זמן מה לאחר מכן חזרתי למלא את חובתי. האמונה שלי באלוהים גדלה בעקבות ההתנסות הזו והתחלתי להעריך עוד יותר את ההזדמנות למלא את חובתי.

השנתיים האחרונות חלפו מהר, אבל בכל פעם שאני נזכרת בעשרת החודשים בהם הייתי חולה, אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול. סבלתי מעט בבשר, אבל הבנתי את המוטיבציה שלי להתברך ואת התפיסות השגויות שלי לגבי העיסוק בחיפוש. אני יודעת כעת שעליי לעסוק בחיפוש האמת ולרצות לציית לאלוהים באמונתי. בין אם אני מבורכת או שפוגע בי אסון, אני חייבת לציית לתיזמור, לשלטון ולסידורים של אלוהים. זה המובן של ההיגיון שצריך להיות ליציר נברא. אם הכול בחיים היה עובר ללא קושי, לעולם לא הייתי משיגה את כל זה. זהו עושר החיים שאלוהים העניק לי. תודה לאל הכול יכול!