האל הכול יכול אומר, "כשבני האדם מאמינים באלוהים, הם שואפים להשיג ברכות לעתיד. זו המטרה באמונתם. הכוונה והתקווה הזאת קיימות אצל כל בני האדם, אך את השחיתות שבאופיים יש לפתור באמצעות ניסיונות. כל היבט שבו אינכם עוברים טיהור הוא היבט שעליכם לזכך – זה ההסדר של אלוהים. אלוהים יוצר סביבה עבורך ובכך הוא מכריח אותך להזדכך, כדי שתכיר את השחיתות שלך. בסופו של דבר תגיעו לנקודה שבה תעדיפו למות ולוותר על המזימות והרצונות שלכם ולהישמע לריבונותו ולהסדריו של אלוהים. לכן אם בני אדם לא עברו מספר שנים של זיכוך ואם הם לא חוו מידה מסוימת של סבל, הם לא יוכלו להיחלץ מכבלי השחיתות של הבשר והדם במחשבתם ובלבם. בכל היבט שבו אתה עדיין כפוף לכבלי השטן, ובכל היבט שבו עדיין יש לך רצונות ודרישות משלך – אלו ההיבטים שבהם עליך לסבול. רק מתוך הסבל ניתן ללמוד לקחים, כלומר לזכות באמת ולהבין את רצונו של אלוהים. למעשה, אמיתות רבות מובנות באמצעות חוויית ניסיונות כואבים. איש לא יכול לתפוס את רצונו של אלוהים, לזהות את כול-יכולתו וחוכמתו או להעריך עד תום את טבעו הצודק של אלוהים כאשר הוא מצוי בסביבה נוחה או בנסיבות טובות. זה יהיה בלתי אפשרי!" ("כיצד להשביע את רצונו של אלוהים בעודך נתון בניסיונות" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). קריאת הקטע הזה מזכירה לי חווית התמודדות עם מחלה. היו בזמנו לא מעט כאב והרבה דמעות, אבל למדתי להבין כמה אמיתות, הפסקתי להרבות בחיפוש ברכות באמונתי, הפקתי כמה לקחים מהסבל, ואף הרגשתי שזאת הייתה ברכה מאלוהים.

קיבלתי את עבודת האל הכול יכול של אחרית הימים ב-2010. עדיין הייתי תלמיד תיכון. דברי האל הראו לי שהאדם נברא בידי אלוהים ושאמונה באלוהים וסגידה לו הן הדרך הנכונה – הדרך עם הכי הרבה ערך ומשמעות. התחלתי להשתתף במפגשי כנסייה, ואף פעם לא החמצתי מפגש, בשום מזג אוויר. גם עשיתי כמיטב יכולתי להטיף את הבשורה לחברים וקרובי משפחה. בכל יום הרגשתי סיפוק ושלווה.

שנה לאחר מכן, הלכתי להיבדק בבית החולים וגיליתי שיש לי צהבת B. הרופא אמר שקשה מאוד לרפא אותה ושאם המצב יחמיר היא עלולה להתפתח לסרטן. כשקיבלתי את החדשות הפתאומיות על המחלה, נעשיתי משותק לחלוטין. הפנים שלי היו קרים והידיים שלי רעדו. לפתע העתיד שלי נראה מאוד לא בטוח. באותו יום בדרך הביתה הייתי מצוברח מאוד. לא הפסקתי לבכות. שאלתי את עצמי שוב ושוב, "איך קיבלתי את המחלה הזאת? למה לא יכולתי להיות בריא כמו כל האחרים?" נהגתי לחשוב שאם אאמין באלוהים, הוא יגן עליי ממחלות. יהיה נפלא למלא את חובתי בשקט בבית אלוהים! אבל עכשיו הייתי חולה ולא היה לי מושג אם מצבי ישתפר אי פעם, ואם הוא יחמיר, אני עלול גם לאבד את חיי. המחשבות האלה העציבו אותי מאוד, והתפללתי לפני אלוהים פעמים רבות. ביקשתי מאלוהים אמונה וכוח, שידריך אותי ויעניק לי נאורות על מנת שאבין את רצונו ואדע איך להתמודד עם המצב הזה.

כשאחיי ואחיותיי גילו, הם באו לתמוך בי והקריאו לי קטע מדברי האל: "כשהאדם חולה, זה קורה משום אהבתו של אלוהים, ואין ספק שהדבר נובע מכוונותיו הטובות. אפילו כשגופכם חווה מעט ייסורים, אל תקבלו רעיונות מהשטן. הללו את אלוהים בעודכם חולים והפיקו הנאה מאלוהים בעודכם מהללים אותו. אל תאמרו נואש משום המחלה. המשיכו לחפש ואל תוותרו, ואורו של אלוהים יאיר עליכם. מה הייתה אמונתו של איוב? האל הכול-יכול הוא רופא כול-יכול! להיות חולה פירושו לשכון במחלה, אך מי ששוכן ברוח הוא הבּריא. כל עוד יש בך ולו נשימה אחת בלבד, אלוהים לא יניח לך למות" ("פרק 6" ב'אמירותיו של המשיח בראשית' בספר 'הדבר מופיע בבשר'). כשקראנו את הקטע, ידעתי בלבי שבין אם מצבי ידרדר או לא, זה נמצא בידי אלוהים – אלוהים שולט בכל! לא היה צורך בכל הדאגות והחששות שלי. עכשיו כשסבלתי מהמחלה, היה עליי להסתמך על אלוהים ולבטוח בו. בין אם מצבי ישתפר או לא, אסור לי להאשים את אלוהים, אלא עליי להתמסר לשלטונו. אז מאותו הרגע הרביתי להתפלל לאלוהים על המחלה שלי וגם קיבלתי טיפול. חצי שנה לאחר מכן, הלכתי לבית החולים לבדיקה נוספת. הרופא אמר שמצבי משתפר ושהוא נמצא תחת שליטה, ולכן אני לא זקוק יותר לטיפול. שמחתי לשמוע את זה, ואמרתי שוב ושוב, "תודה לאל! תודה לאל!" לא ממש ידעתי מה לומר לאלוהים, אבל ידעתי שזה בזכות אדיבותו וברכתו!

ב-2012 הלכתי למכללה אבל דווח שהפצתי את הבשורה בקמפוס ולכן סולקתי. זאת הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. אחרי הכול, נדרשו 12 שנים של לימודים קשים להגיע לשם. אבל אז חשבתי על התגלמות אלוהים כבשר ודם, כיצד הוא הביע את האמת ועבד על מנת להציל את האדם, ושכולנו יכולים להינצל רק אם נאמין באלוהים ונלך בעקבות האמת. בקרוב יגיעו אסונות גדולים, לכן חששתי שסופי יגיע אם לא אמלא את חובתי ואעשה מעשים טובים. חשבתי לעצמי, "תשכח מהמכללה. פשוט אעשה כמיטב יכולתי ללכת בעקבות האמת ולמלא את חובתי בכנסייה." כמה ימים לאחר מכן, עזבתי את הבית והתחלתי למלא את חובתי בכנסייה. לא משנה איזו חובה הוקצתה לי, מילאתי אותה בשמחה ומבלי להתלונן. אפילו אל מול הדיכוי והמעצרים הקנאיים של המפלגה הקומוניסטית של סין ולמרות שכמעט נתפסתי פעמיים על ידי המשטרה, לא פחדתי, אלא המשכתי להפיץ את הבשורה ולשאת עדות למען אלוהים. הרגשתי שאלוהים יגן עליי רק אם אמשיך למלא את חובתי ושזאת הייתה הדרך היחידה לזכות בייעוד טוב.

בפברואר 2015, הועברתי מחוץ לעיר כדי למלא את חובתי. יום אחד, המנהיגה ביקשה ממני ללכת להיבדק בבית החולים כאמצעי זהירות, כדי שלא אדביק את האחרים. כששמעתי את זה, חשבתי לעצמי, "עברו כמעט חמש שנים מאז הבדיקה האחרונה שלי. ייתכן והמחלה שלי החמירה בזמן שחלף. אם היא הפכה מידבקת במיוחד או הפכה לסרטן, לא אהיה מסוגל למלא את חובתי יותר." המחשבה הזאת העציבה אותי מאוד. בנוסף, פחדתי מאוד וידעתי שלא אהיה מסוגל לקבל את זה. למחרת הלכתי לבית החולים אבל הייתי לחוץ מאוד כשהגעתי לשם. חשבתי, "אם המחלה הפכה לסרטן או אם היא מידבקת מאוד עכשיו, הם יהיו מסוגלים לרפא אותי כאן? מה אעשה אם לא?" התפללתי לאלוהים ברגע ההוא, ואמרתי שאציית לו לא משנה מה יקרה. אבל אז הרופא אמר שיש לי הפרעת קצב, ושוב נעשיתי חרד מאוד וחשבתי, "זה סימן של המחלה? איזו עוד סיבה יש לי לסבול מהפרעת קצב?" כשהבטתי מקרוב בפניו המודאגים של הרופא, הבנתי שמצבי לא היה מזהיר. הרופא לא אמר עוד הרבה, אלא לקח דגימת דם ואמר לי לחזור הביתה ולחכות.

ככל שהתקרב היום לקבלת התוצאות, החרדה שלי חזרה. פחדתי לקבל חדשות רעות וחשבתי שלא אצליח להתמודד איתן. רק רציתי להחלים שוב. שבוע לאחר מכן הלכתי לבית החולים לקבל את התוצאות. הרופא אמר שהדם שלי מזוהם בצהבת בי, ושהיא הפכה לצהבת חריפה. הוא אמר שהיא מידבקת מאוד ושאני זקוק לטיפול דחוף. חשבתי לעצמי, "זה נגמר. האם אהיה מסוגל למלא את חובתי עכשיו? האם אהיה מסוגל להשתתף במפגשים ולחיות את חיי הכנסייה?" בדרך הביתה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה המחלה שלי, והייתי מותש מכדי לרכוב על האופניים שלי. כשחיפשתי ברשת טיפולים אחרי שחזרתי, קראתי שצהבת חריפה עלולה להכניס אנשים מסוימים לתרדמת ושהם מתים תוך כמה ימים לאחר מכן. הייתי מבועת וחשבתי לעצמי, "זה מה שיקרה לי? אם באמת אמות בצורה כזאת, זה לא יהיה הסוף לאמונה שלי? כל האחים והאחיות האחרים בריאים כל כך. למה אני היחיד שחולה? למה אני מוכרח להיות שונה כל כך מכל האחרים?" קינאתי באחרים יותר ויותר. הם לא היו טרודים על ידי מחלה ויכלו למלא את חובתם בשקט. הם עשו מעשים טובים ויכלו להינצל על ידי אלוהים. אני, מצד שני, הייתי חולה ולא היה לי מושג אם אי פעם אוכל למלא את חובתי שוב. אם לא, האם ינטשו אותי ואהיה מועד לאסונות? סולקתי מהמכללה בגלל אמונתי ו-ויתרתי על עתידי בעולם; מעולם לא הייתה לי בת זוג ועזבתי את הבית כדי למלא את חובתי. אם אלוהים ינטוש ויפסול אותי בכל מקרה, זה לא אומר שכל מה שוויתרתי עליו למען אמונתי במשך כל השנים היה לשווא? אם אחזור הביתה עכשיו, איעצר על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. אין ספק שאיתפס ויכניסו אותי לכלא... המחשבות האלה חיזקו את הדכדוך והייאוש שלי. "אלוהים, אתה משתמש במחלה הזאת כדי לחשוף ולפסול אותי?" תהיתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. הרגשתי חלש מאוד, בלי שום עניין למלא את חובתי או לעשות כל דבר אחר. אפילו לא רציתי לאכול כלום. הרגשתי מותש לחלוטין. בכאבי התפללתי בפני אלוהים, "האל הכול יכול, אני מרגיש חלש מאוד וכואב לי כל כך. אני לא יכול להפסיק לחשוב על העתיד שלי. אני מרגיש שכבר אין לי ייעוד. אלי היקר, אני יודע שאפשרת למחלה הזאת לקרות לי. אנא הענק לי נאורות והדרך אותי להבין את רצונך."

אז חשבתי על קטע מדברי האל: "בעיני בני האדם, הזיכוך הוא תהליך של עינוי; קשה להם מאוד לקבל זאת. עם זאת, דווקא בזיכוך אלוהים מגלה את טבעו הצודק לאדם, חושף בפרהסיה את דרישותיו מהאדם, ומספק נאורות רבה יותר וכן גיזום וטיפול ממשיים יותר. באמצעות הנגדת העובדות והאמת, אלוהים מאפשר לאדם להכיר טוב יותר את עצמו ואת האמת, ולהבין יותר את רצונו של אלוהים. בכך מתאפשר לאדם לרחוש אהבה אמיתית וטהורה יותר לאלוהים. אלה כוונותיו של אלוהים כשהוא מבצע זיכוך. לכל העבודה שאלוהים עושה באדם יש מטרות ומשמעות משל עצמה – אלוהים לא עושה עבודה חסרת משמעות ולא עושה עבודה שאין בה תועלת לאדם. זיכוך אין פירושו סילוק בני אדם מעל פני אלוהים, ואין פירושו השמדתם בגיהינום. פירושו שינוי טבעו של האדם במהלך הזיכוך, שינוי מניעיו, שינוי השקפותיו הישנות, שינוי אהבתו לאלוהים ושינוי כל חייו" ("רק הודות לחוויית הזיכוך יוכל אדם לאהוב באמת" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשהרהרתי במילים האלה, הבנתי שרצונו הטוב של אלוהים היה קיים במחלה הזאת. הוא השתמש בסביבה הזאת כדי לחשוף את השחיתות שלי ולעזור לי להכיר את עצמי וללמוד לקח. חשבתי איך אלוהים אפשר לניסיונות האלה לקרות לאיוב. למרות שהוא סבל כאב פיזי, אלוהים לא עשה זאת על מנת לקפח את חייו, אלא כדי להביא לידי שלמות את האמונה שלו ולאפשר לאיוב להכיר את אלוהים טוב יותר. אלוהים לא אפשר לי להיות חולה כדי לחשוף ולפסול אותי, אלא כדי לטהר את הפגמים באמונתי ולאפשר לי לציית לו באמת. לא יכולתי להאשים את אלוהים, אבל היה עליי לבחון את המניעים השגויים מאחורי אמונתי ולהבין באילו דרכים מרדתי באלוהים והתנגדתי לו. כשהבנתי את רצונו של אלוהים, הרגשתי חיובי הרבה יותר. התפללתי בפני אלוהים פעם נוספת, הרגעתי את עצמי, ואז עסקתי בהרהור עצמי כמו שצריך.

במהלך חיפושיי, קראתי את דברי האל האלה: "רבים מאוד מאמינים בי רק כדי שארפא אותם, רבים מאוד מאמינים בי רק כדי שאשתמש בכוחותיי לגרש רוחות טמאות מגופם, ורבים מאוד מאמינים בי רק כדי לקבל שלווה ואושר ממני. רבים מאוד מאמינים בי רק כדי לדרוש ממני יותר עושר חומרי ורבים מאוד מאמינים בי רק כדי להעביר את החיים הללו בשלום וכדי להיות בטוחים בעולם הבא. רבים מאוד מאמינים בי רק כדי להימנע מסבל הגיהינום ולקבל ברכת שמיים. רבים מאוד מאמינים בי רק לשם נוחות זמנית, אך אינם מבקשים להרוויח דבר בעולם הבא. כשהבאתי את חרוני על האדם ולקחתי את כל האושר והשלווה שהיו לו בעבר, האדם הפך ספקני. כשנתתי לאדם את סבל הגיהינום ולקחתי ממנו את ברכות השמיים, חרפת האדם הפכה לזעם. כשהאדם ביקש ממני לרפא אותו, לא שמעתי בקולו וחשתי סלידה כלפיו. האדם הלך אז ממני כדי לבקש, במקום זאת, את דרכי רפואת הרשע והכישוף. כשלקחתי מהאדם את כל אשר דרש ממני, כולם נעלמו ללא עקבות. לפיכך, אני אומר שלאדם יש אמונה בי מכיוון שאני נותן יותר מדי חסד ויש הרבה יותר מדי להרוויח" ("מה אתה יודע על אמונה?" ב'הדבר מופיע בבשר'). "הקשר בין האדם, לבין אלוהים הוא קשר הנובע מאינטרס אישי מובהק זהו קשר בין מעניק הברכות למקבל הברכות. במילים פשוטות, זהו קשר הדומה לקשר בין עובד למעביד. העובד עובד רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. בקשר כזה, אין חיבה אלא רק עסקה. אין אהבה הדדית, אלא רק צדקה וחסד. אין הבנה, אלא רק תרעומת מודחקת ותרמית. אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה" ("האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשקראתי את דברי האל, הבנתי שבאמונה שלי, לא התייחסתי לאלוהים כאל אלוהים. פשוט חשבתי עליו כעל מנפק ברכות. לכן כשחליתי, המחשבה הראשונה שלי הייתה על הסיכויים שלי לעתיד והאם אבריא או לא, ובדקתי ברשת על המחלה ואיך אפשר לרפא אותה. איבדתי עניין במילוי חובתי. כשמצבי החמיר, האשמתי את אלוהים בכך שהוא לא הוגן, בכך שלא הגן עליי ואפשר לי לחלות, ואפילו התחרטתי שוויתרתי על הלימודים, על המשפחה ועל נעוריי למען חובתי. כשהרהרתי בהתנהגות שלי, תהיתי, "איך הייתי מסוגל לוותר על הכול למען חובתי לאורך כל שנות האמונה שלי?" הבנתי שעשיתי את זה בגלל תפישה מוטעית שהייתה לי. חשבתי שכל עוד אקריב הקרבות למען אלוהים ואמלא את חובתי היטב, אלוהים יברך אותי, ירפא את המחלה שלי ויגן עליי מכל רע. כך אחמוק מהאסונות ולא אמות, אשרוד ואזכה בסוף ובייעוד טובים. רק בגלל זה הייתי מוכן לסבול ולשלם את המחיר שבמילוי חובתי. האמנתי באלוהים ומילאתי את חובתי כדי לזכות בברכות. כשמצבי החמיר, התנפצו תקוותיי לזכות בברכות, ואיתן נעלמו נחישותי ללכת בעקבות האמת והרצון למלא את חובתי. אפילו התווכחתי עם אלוהים בלבי. הבנתי שרק חיפשתי ברכות באמונתי. כשחליתי, חשבתי רק על הסיכויים שלי לעתיד ועל האינטרסים האישיים שלי – בכלל לא חיפשתי את רצון אלוהים, אלא האשמתי אותו, לא הבנתי אותו ובגדתי בו. הייתי כה אנוכי ונתעב! כל המחשבות האלה שלי פגעו מאוד באלוהים ואכזבו אותו. מהעובדות למדתי שהאמונה שלי לא נועדה למלא את חובתו של יציר נברא, או ללכת בעקבות האמת. היא נועדה אך ורק כדי שיהיו לי חיים שלווים וכדי שאזכה בסוף ובייעוד טובים. רציתי להחליף עם אלוהים את הסבל שלי בתמורה לתגמולים וברכות עתידיים. האם לא ניצלתי את אלוהים וניסיתי לרמות אותו? פאולוס עבד שנים רבות וסבל הרבה, ובסוף מת כקדוש מעונה, אבל הוא לא עבד במטרה למלא את חובתו של יציר נברא. הוא עשה זאת על מנת לזכות בתגמולים ובכתר. סוף סוף הבנתי שהלכתי באותה הדרך כמו פאולוס. אלוהים הוא קדוש וצודק. איך ייתכן שהוא אפשר למישהו נחוש כל כך לעשות עסקאות ולרמות אותו כמוני להיכנס למלכותו? כשהרהרתי בזה, הבנתי סוף סוף שהמחלה שסבלתי ממנה חשפה את המניע שלי לזכות בברכות. בלעדיה, עדיין לא הייתי מודע למניעים ולפגמים באמונתי, ולכך שהלכתי בדרכו של פאולוס, דרך שאותה גינה אלוהים. כשחשבתי על זה, כבר לא התעצבתי מכך שאני סובל מהמחלה הזאת, ובמקום זה הודיתי לאלוהים על שחשף אותי כך והציל אותי. על פני השטח זו הייתה מחלה, דבר רע, אבל אהבת האמת של אלוהים והישועה שלו בשבילי הסתתרו בתוכה. אלוהים הדריך אותי אל עבר דרך האמונה הנכונה כדי לטהר את כל הפגמים באמונתי.

כשהרהרתי בכל זה, חשבתי לעצמי, "אלוהים התגלם כבשר ודם והוא מביע את האמת כדי לטהר ולהושיע את האדם. הוא מעניק לנו חיים בחוסר אנוכיות ולא מבקש מאיתנו דבר בתמורה." הרגשתי כמה טוב ויפה הוא לבו של אלוהים. ואז חשבתי על עצמי, נהניתי מחסדיו ומברכותיו של אלוהים, דברי האל השקו והזינו אותי, אך לא מצאתי לנכון לגמול לאל על אהבתו, ניסיתי להתמקח איתו במילוי חובתי, וכשחליתי, האשמתי את אלוהים ולא הבנתי אותו. המחשבה הזאת גרמה לי לחוש בושה ומבוכה. שנאתי את עצמי על שהייתי כה אנוכי ונתעב! אלוהים בחן בקפדנות את מחשבותיי הכמוסות ביותר שוב ושוב בעוד השטן בדק איך התנהגתי. לא יכולתי לאפשר לשטן ללעוג לי. הייתי צריך לעמוד לצדו של אלוהים, להתמסר להסדריו וללמוד היטב את הלקחים. אז התפללתי לאלוהים, "אלוהים, אני רוצה להרפות מהרצון העז שלי לזכות בברכות ולהפסיק לחשוב על העתיד שלי. לא משנה אם אבריא או לא, אני רוצה לציית לך ולשאת עדות למענך כדי לבייש את השטן." אחרי התפילה שלי הרגשתי הרבה יותר רגוע וכבר לא חשבתי על עצמי כל כך הרבה. אז קראתי קטע מדברי האל: "אלוהים מניח לנו לחיות ולכן עלינו למלא את חובתנו היטב. כל יום שבו אנו חיים הוא יום של מילוי חובתנו. עלינו להתייחס לתפקיד שאלוהים מטיל עלינו כאל המשימה העיקרית שלנו ולמלא את חובתנו כאילו הייתה הנושא החשוב ביותר בחיים. למרות שאולי לא נשלים את חובתנו באופן מושלם, אנו פועלים על פי צו מצפוננו ומותירים את השטן ללא יכולת להטיח בנו האשמות, ואנו עשויים לרצות את אלוהים ללא חרטות כלל. זו הגישה שבה מי שמאמין באלוהים צריך להתייחס לחובה שלו" ("חמשת התנאים שאנשים ממלאים לפני שהם עולים על דרך הישר לאמונה באלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). לא ידעתי אם אחלים או לא, אבל יכולתי להיאחז בחובה אותה העניק לי אלוהים. אחרי זה המחלה שלי הפסיקה להגביל אותי והייתי מסוגל למלא את חובתי מכל הלב.

לאחר מכן חזרתי לבית החולים לבדוק מה מצב המחלה שלי. הרופא אמר שאני בסדר ושתפקודי הכבד שלי תקינים. הדם שלי היה מזוהם מאוד, אבל כל השאר היה בסדר. הוא הדגיש לפניי שאין לי סיבה לדאגה ושאני זקוק רק לטיפול רגיל. כשהרופא אמר את זה, לא יכולתי שלא להודות לאלוהים בלבי! הרגשתי שאלוהים חס עליי. הייתי כה אנוכי ורשע, חיפשתי אך ורק רווח, רציתי משהו מאלוהים בתמורה למילוי חובתי, רימיתי את אלוהים והגעלתי אותו, אבל הוא התעלם מהמרדנות שלי. הוא המשיך להשתמש בדבריו כדי להעניק לי נאורות ולהדריך אותי לחוות את עבודתו כדי שאלמד לזהות את המניעים והגישות השגויים באמונתי. באמת הרגשתי כמה אדירה היא אהבתו של אלוהים! אחרי זה, הקדשתי את כל כולי למילוי חובתי. חשבתי שהפקתי כמה לקחים מההתמודדות עם המחלה וששיעור הקומה שלי צמח מעט. לכן הייתי מופתע להיחשף שוב כשאלוהים סידר לי מבחן.

חודש לאחר מכן, המנהיגה שלי ביקשה שאלך לבית החולים לבדיקה נוספת. היא אמרה שאם המחלה שלי מידבקת מאוד, יהיה עליי לגור לבדי הרחק מהאחרים. כששמעתי אותה אומרת את זה התאכזבתי מאוד, זה היה כאבן כבדה המונחת על החזה שלי. התחלתי לחשוב ללא הרף: "אם יהיה עליי להתרחק מהאחרים, לא אוכל להשתתף במפגשים או לחיות את חיי הכנסייה. ואז מה אעשה אם יום אחד אחלה מאוד ואיש לא יידע על כך? כשיגיעו האסונות הגדולים, האחים והאחיות יוכלו להתאסף ולשתף, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה. אבל אני אהיה לגמרי לבדי. האם אצליח לעמוד בזה?" ככל שהרביתי לחשוב על זה, כך נעשיתי מדוכא יותר. המנהיגה שיתפה איתי ואמרה לי ללמוד להתמסר לשלטון האל. היא אמרה שעליי לחפש את רצון האל יותר במצב הזה וכמו איוב, לשבח את אלוהים בין אם זכיתי בברכה או נחת עליי אסון. ריגש אותי לשמוע את זה, וזכרתי את החוויה שלי בפעם הקודמת. הבנתי שאלוהים אפשר לזה לקרות, ושלפני הכול היה עליי להתמסר לו. לאחר מכן צפיתי בסרטון קריאת דברי האל. האל הכול יכול אומר, "איוב לא דיבר על עסקאות חליפין עם אלוהים ולא ביקש או דרש ממנו דבר. שבחיו לשם יהוה נבעו מהעוצמה והסמכות הרבות של אלוהים בשליטתו בכל, ולא היו תלויים בקבלת ברכות או ספיגת אסונות. הוא האמין שבלי קשר לשאלה אם אלוהים מברך אנשים או ממיט עליהם אסון, עוצמתו של אלוהים וסמכותו לא ישתנו. לכן, בלי קשר לנסיבות, תמיד יש להלל את שמו של אלוהים. ברכתו של אלוהים לאדם נובעת מריבונותו של אלוהים וכשאסון פוקד את האדם, גם זה נובע מריבונותו של אלוהים. עוצמתו של אלוהים וסמכותו מושלים בכל כולו של האדם ומסדרים אותו. השינויים הבלתי צפויים שהם חלק מגורל האדם הם ביטוי של עוצמתו של אלוהים וסמכותו, ובלי קשר לנקודת המבט, יש לברך את שמו של יהוה. זה מה שאיוב חווה והכיר במהלך שנות חייו. כל מחשבותיו ופעולותיו של איוב הגיעו לאוזניו של אלוהים ובאו לפניו, ונראו בעיניו של אלוהים כחשובות. אלוהים הוקיר את ההיכרות הזו עם איוב ונצר את איוב על כך שהיה לו לב כזה. הלב הזה המתין לצוויו של אלוהים תמיד ובכל מקום, ובלי קשר לזמן או למקום, הוא תמיד ברך את כל מה שקרה לו. איוב לא דרש דבר מאלוהים. מה שהוא דרש מעצמו היה להמתין, לקבל, להתמודד ולהישמע לכל ההסדרים שבאו מאלוהים. איוב האמין שזו חובתו, וזה בדיוק מה שאלוהים רצה" ("עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו ב'" ב'הדבר מופיע בבשר'). כשצפיתי בזה, התביישתי בעצמי מאוד. כשאיוב שיבח את שם אלוהים, אלה לא היו סתם מילים ריקות. השבחים שלו הגיעו מעומק לבו. איוב הכיר את סמכותו של אלוהים, את כל יכולתו ואת ריבונותו, לכן הוא היה ירא אלוהים בלבו ובאמת היה מסוגל להתייחס לאלוהים כאלוהים. לכן הוא לא התלונן או בא בדרישות לא משנה מה תיזמר וסידר אלוהים. איוב לא ניסה להתמקח עם אלוהים. הוא פשוט ציית בין אם זכה בברכה או נחת עליו אסון. הציות לאלוהים היה לו חשוב יותר מחייו שלו. חשבתי על עצמי: למה ניסיתי להתמקח עם אלוהים שוב ושוב, ולהתעקש על קבלת ברכות? כי לאלוהים לא היה מקום בלבי, ולא הייתי ירא אלוהים בלבי. ייחסתי חשיבות רבה מדי לעתיד שלי ולקבלת ברכות, ולכן לא התמסרתי לאלוהים כלל כשחליתי. אמנם נהניתי מכמה ברכות בחסדו של אלוהים, אבל שלטונו של אלוהים הביא עליי את המחלה הזאת. אפשר לומר בוודאות שאלוהים העניק לי את כל מה שהיה לי, לכן, אם הוא ייקח ממני את הכול, גם זו תהיה צדקתו של אלוהים! מי קבע שאני, הנחות מנמלה, כשיר להתווכח עם אלוהים? לכן החלטתי בפני אלוהים שאהיה מוכן להתמסר לתיזמורים ולהסדרים שלו. אם איאלץ לחיות בבידוד מהאחרים, שיהיה. לא משנה איפה אלוהים ישים אותי, גם אם ינחת עליי אסון, לא אתלונן. לא משנה איפה אהיה, אמלא את חובתי על מנת לגמול לאלוהים על אהבתו. לאחר מכן הלכתי לבית החולים כדי להיבדק. בדרך לשם הייתי לחוץ מעט. התפללתי שוב ושוב לאלוהים בלבי, הרהרתי בדברי האל, והרגשתי שהוא תומך בי. היה לי קל מאוד לרכוב על אופניים לבית החולים. כשהגעתי לשם, הרופא אמר, "מזל טוב! בחודש שעבר היו 1.7 מיליארד עותקים מהנגיף על כל מ"ל בדם שלך. עכשיו יש רק 560 אלף ואתה מידבק הרבה פחות." הוא גם אמר שזה נפלא לראות הפחתה כזו תוך חודש בלבד. כששמעתי את זה, הייתי אסיר תודה כלפי אלוהים. הרגשתי כמה אלוהים חי ואמיתי. הוא היה ממש לצדי, שולט ומסדר את כל הדברים. הרגשתי קרוב מאוד אליו בלבי באותו רגע והערכתי כמה פלאיים ומעשיים המצבים אותם אלוהים מסדר לכל אחד מאיתנו!

ההתמודדות עם המחלה הזאת הבהירה לי היטב את הרצון העז שלי לברכות ואת המניעים הנתעבים שלי. צברתי הבנה לגבי הגישה המוטעית שלי ולגבי טבעי המושחת. הייתה לי גם הערכה מעשית לריבונותו של אלוהים. כל אלה היו משום שחוויתי את השיפוט ואת הייסור. עכשיו אני לא תוהה מתי לא תהיה לי צהבת. אני רק רוצה להתמסר לתיזמורים ולהסדריו של אלוהים ולמלא את חובתי היטב בעיצומו של המצב הזה. תודה לאל!