מאז ומתמיד הייתי חולני. בגיל 11 אובחנתי כחולה באנמיה אפלסטית, כך שהמערכת החיסונית שלי חלשה מאוד. אני חלש פיזית, חסר כוח בכל גופי והליכה של יותר ממרחק קצר מעייפת אותי. כאשר מצבי חמור, אני למעשה מרותק למיטה. הרופא שלי אמר שבזמנים כאלה אני עלול לקבל זיהום כתוצאה ממערכת חיסונית חלשה, וכתוצאה מכך אסבול מחום ממושך. הוא אמר גם שאם איפצע, הדימום עלול לא להיפסק, מה שיכול להיות מסכן חיים. לאחר שקיבלתי את עבודת האל הכל יוכל באחרית הימים, מצבי השתפר, וקיבלתי על עצמי גם חובה בכנסייה. שנים רבות עברו ולא חוויתי כל תסמיני מחלה. הייתי אסיר תודה מאוד לאל.

לאחר מכן, התחלתי לבצע עבודת הפקת סרטונים. הרגשתי שזכיתי לכבוד גדול, כי הסרטים והסרטונים של הכנסייה היו עדות לעבודת האל, וביצוע עבודה זו היה משמעותי במיוחד. בה בעת. חשבתי שאם אשקיע מעצמי למען האל ואייצר סרטונים טובים שיעידו על האל, יהיה לי חלק במעשים הטובים החיוניים האלה. כך אשיג את הגנת האל ובוודאי איוושע ואשרוד את האסונות הגדולים. לכן, עבדתי קשה על כישוריי המקצועיים ועל עקרונותיי, ושאפתי להפיק יותר סרטונים כעדות לעבודת האל. בכל פעם שסרטון מוגמר יצא לאור וראיתי קטע שסייעתי להפיק, הייתי מלא באושר והרגשתי דחף גדול עוד יותר לבצע את חובתי, כדי להפיק עבודה טובה יותר, השקעתי את עצמי במחקר ובפיתוח של כישוריי, ודנתי בעניינים עם אחיי ואחיותיי, לפעמים עד שלוש לפנות בוקר. כיוון שהייתי חלש, העובדה שנשארתי ער עד שעות מאוחרות היוותה מעמסה גדולה מדי על גופי. אבל אז חשבתי, "לא היו לי כל בעיות בריאות בחמש השנים האחרונות, ואני נשאר ער עד שעות מאוחרות כאלה רק כדי לבצע את חובתי טוב יותר. כמו-כן, הייתי יעיל למדי, ולכן אני בטוח שאלוהים יגן עליי. כל עוד אשיג תוצאות טובות ואתרום תרומה משמעותי במסגרת חובתי, יש לי תקווה גדולה להיוושע. זה יהיה כדאי, אפילו אם משמעות הדבר היא לסבול יותר עכשיו."

יום אחד, המפקח שלי אמר לי, "קסיאו צ'ן, בריאותך אינה טובה, עומס העבודה שלנו גדול מאוד עכשיו, ואנחנו חוששים שאם תמשיך כך, עלולה להיות התדרדרות במצבך. למה שלא תלך לבדיקה בבית החולים? אם הכול בסדר, תוכל להמשיך לבצע את חובתך, ואם לא, קח קצת זמן כדי להחלים, ועשה מה שביכולתך תוך קבלת טיפול." הייתי נרעש מאוד אחרי ששמעתי זאת. חשבתי, "זהו זמן קריטי עבורנו, אחיי ואחותיי עסוקים בחובותיהם, אם יסתבר שש לי בעיית בריאות חמורה, לא אוכל לבצע את חובתי יותר. האם עדיין אוכל להיוושע?" המחשבה הזאת גרמה לי להרגיש מעט שלילי. לכן התפללתי לאל, וביקשתי ממנו להאיר את עיניי, כך שאוכל לדעת מה כוונתו, להבין את ציביוני המושחת, ולהתמסר לתזמוריו ולסידוריו.

קראתי את דברי האל הבאים: "בימים אלה רוב האנשים נמצאים במצב הבא: 'כדי לזכות בברכות, עליי להשקיע את עצמי למען האל ולשלם מחיר עבורו. על מנת לזכות בברכות, עליי לנטוש הכול עבור אלוהים. אני חייב להשלים את מה שהאל הפקיד בידיי ואני חייב למלא את חובתי היטב'. מצב זה נשלט על ידי הכוונה לזכות בברכות וזו דוגמה להשקעת עצמך עבור אלוהים באופן מוחלט במטרה לקבל ממנו גמול ולזכות בכתר. אנשים כאלה חסרים את האמת בלבם ואין כל ספק שההבנה שלהם מורכבת רק מכמה מילים ודוקטרינות, שבהן הם מנופפים בכל מקום שאליו הם הולכים. דרכם היא דרכו של פאולוס. האמונה של אנשים כאלה היא מעשה של עמל תמידי ובתוך-תוכם הם חשים שככל שיעשו יותר, כך יוכיחו יותר את נאמנותם לאלוהים, שככל שיעשו יותר, כך אלוהים לבטח יהיה שבע רצון, ושככל שיעשו יותר, כך הם יהיו ראויים יותר לקבל כתר בפני אלוהים וכך יזכו ביותר ברכות. הם חושבים שאם הם יכולים לשאת סבל, להטיף ולמות למען המשיח, אם הם יכולים להקריב את חייהם ואם הם יכולים להשלים את כל החובות שאלוהים הפקיד בידיהם, אזי הם יהיו אלה שיזכו בברכות הרבות ביותר ואלו שלבטח יוענקו להם כתרים. זה בדיוק מה שדמיין פאולוס ומה שהוא חיפש. זה בדיוק הנתיב שבו הוא פסע ומחשבות כאלה הניעו אותו לעבוד כדי לשרת את אלוהים. האין מקורן של מחשבות וכוונות אלה באופי שטני? בדיוק כך הם בני אדם בעולם שמאמינים שבעודם על פני האדמה הם חייבים לעסוק בחיפוש ידע ושברגע שישיגו אותו, יוכלו להתבלט מעל ההמון, לזכות במשרות בכירות ולהשיג מעמד. הם חושבים שברגע שיהיה להם מעמד, הם יוכלו לממש את שאיפותיהם ולהעלות את ואת עסקיהם ואת משפחתם לרמת שגשוג מסוימת. האין כל הכופרים צועדים בדרך זו? אלה שנשלטים על ידי האופי השטני הזה יכולים להיות באמונתם רק כמו פאולוס. הם חושבים: 'אני חייב להשליך הכול מעליי כדי להשקיע את עצמי למען אלוהים. אני חייב להיות נאמן בפני אלוהים ובסופו של דבר, אזכה בגמול מפואר ובכתרים מפוארים.' זו גישה זהה לזו של אנשים ארציים שרודפים אחר דברים ארציים. הם אינם שונים כלל והם נשלטים על ידי אותו אופי. כאשר לאנשים יש אופי שטני מסוג זה, הם יבקשו להשיג בעולם ידע, השכלה, מעמד ולהתבלט מעל ההמון. אם הם מאמינים באלוהים, הם ינסו להשיג כתרים מפוארים וברכות מפוארות. אם אנשים אינם עוסקים בחיפוש האמת באמונתם באלוהים, הם לבטח ילכו בנתיב זה. זו עובדה נצחית, זה חוק טבע. הנתיב שבו הולכים אלו שאינם חותרים אל האמת מנוגד לחלוטין לדרכו של פטרוס" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לצעוד בדרכו של פטרוס). דברי האל חשפו את מצבי במדויק. חשבתי כי עמידה בקשיים, תשלום מחיר כדי לייצר סרטונים באיכות טובה, ותרומה אישית להפצה של בשורת המלכות יבטיחו כי האל ישבח ויברך אותי וכי בסוף אתוגמל ואיוושע. לשם כך, עמדתי בלילות ללא שינה בלי תלונות, אבל כאשר נראה היה שאולי לא אוכל להמשיך מסיבות בריאותיות, חשתי כי רצוני להיות מבורך התנפץ, כך שנחישותי לבצע את חובתי נעלמ – לא רציתי לתת יותר מעצמי. נוכחתי כי אמונתי באל הייתה תמיד מבוססת על עסקאות. עבדתי קשה על הפקת סרטונים טובים, כדי שהכנסייה תיתן לי תפקיד חשוב, וכדי שאוכל לבקש חסד וברכות מהאל. תמיד אמרתי שאני מוכן לסבול ולהשקיע מעצמי למען האל, אבל זה היה רק כדי להשיג את ברכתו. רימיתי את האל והשתמשתי בו. כוונותי היו מתועבות! כאשר חשבתי על כך, נוכחתי לדעת כי לא אוכל להמשיך להתנגד למצב הזה, אלא שעליי להתמסר. הייתי חייב לחפש את האמת ולטפל בצביונות המושחתים שלי ובטומאות שבאמונתי באל.

לאחר מכן, הלכתי לבדיקה בבית החולים. בדיקות הדם הראו כי כמה מהמדדים היו נמוכים יותר מהראוי, וספירת טסיות הדם הייתה הרבה מתחת לנורמה. הרופא אמר כי ללא טיפול נכון, אפילו חבורה קטנה עלולה לגרום לדימום חמור. המפקח שלי, אחיי ואחיותיי הציעו לי להחלים במשך זמן מה ולהמשיך בחובתי לאחר שאתאושש. לכן הלכתי הביתה לטיפול וחזרתי מדי פעם לבדיקות נוספות. לאחר מספר חודשים המצב עדיין לא השתפר והתחלתי לחשוש, לכן הלכתי אל רופא זקן העוסק ברפואה סינית כדי לקבל תרופה. הוא אמר, "החלמתך תהיה תהליך איטי. בריאותך לקויה ויידרש לא מעט זמן כדי להבריא." עבורי זה היה מאכזב ביותר. חשבתי שמצבי ישתפר לאחר שאחזור הביתה לטיפול, ושאוכל לחזור לעבודת ההסרטה. עברתי טיפולים כבר במשך כמעט שנה, ואם כך, מדוע מצבי לא משתפר? באותה שנה, בית האל הפיק סרטים וסרטונים רבים, אבל בגלל בריאותי לא יכולתי להשתתף. פחדתי שלא אוכל לבצע את החובה הזו בעתיד. ללא מספיק מעשים טובים, האם עדיין אוכל להיוושע כאשר עבודת האל תסתיים? ככל שחשבתי על כך יותר, כך הפכתי שלילי יותר. בדרך הביתה הרגשתי חסר ישע ונטוש ולא יכולתי שלא להתלונן, "מדוע אני חולה כך כאשר אחיי ואחיותיי בבריאות טובה?" הרגשתי שנעשה לי עוול גדול. כשהגעתי הביתה, שום דבר לא הצליח לרומם את רוחי. חשבתי, "זה פשוט המצב שגופי נמצא בו. אני לא יכול לשנות את המצב, לא משנה כמה אנסה. אם לא אוכל לקחת חלק בעבודה חשובה, איזו תקווה יש לי להיוושע?" התחלתי לוותר על עצמי לחלוטין. מדי יום, העברתי את הזמן בצפייה בסרטים חילוניים ובטלוויזיה, ובצ'אטים עם אנשים באינטרנט. יחסיי עם האל הפכו מנוכרים, וליבי הפך אפל וריק יותר. יום אחד קלטתי פתאום, "האם המצב הזה שאני נמצא בו לא שווה ערך להיותי כופר? איך זה דומה בכלל להווייתו של מאמין? אם אמשיך בדרך זו אני רק אהפוך ליותר ויותר מושחת, ובסופו של דבר, האל יסלק אותי." מחשבה זו הכניסה סוף-סוף מעט פחד בליבי. ידעתי שלא אוכל להמשיך כך יותר, אבל כדי לפתור את בעיותיי, הייתי צריך להרהר כראוי ולחפש את האמת.

במהלך חיפושיי, קראתי פסקה מדברי האל: "כאשר אנשים אינם מסוגלים לקבל את האמת, זוהי המרדנות הגדולה ביותר והם נתונים בסכנה הגדולה ביותר. אם הם לעולם לא מסוגלים לקבל את האמת, אזי הם חסרי אמונה. אם הרצון של אדם כזה להתברך מתנפץ לרסיסים, הוא יעזוב את האל. למה? (כי מה שהוא חותר אליו זה להתברך וליהנות מחסד.) הוא מאמין באל אבל אינו חותר אל האמת. עבורו, הישועה מהווה קישוט ומילה ערבה לאוזן. מה שהוא חותר אליו בליבו זה פרסים, כתר ודברים נחשקים – הוא רוצה לקבל פי מאה בחיים האלה וחיי נצח בעולם הבא. אם הוא לא יכול להשיג את הדברים האלה, אזי הוא לא יאמין; פניו האמיתיות ייחשפו, והוא יעזוב את האל. מה שהוא מאמין בו בסתר ליבו הוא לא עבודת האל, וגם לא האמיתות שהאל מבטא, ומה שהוא חותר אליו זה לא ישועה, קל וחומר ביצוע טוב של חובתו כיציר בריאה, אלא בדיוק כמו פאולוס הוא חותר להתברך בברכות שופעות, להחזיק בכוח רב, לחבוש כתר גדול ולהשתוות בדרגתו אל האל. אלה הן השאיפות והרצונות שלו. לפיכך, בכל פעם שיש בבית האל הטבה כלשהי או דבר נחשק, הוא נלחם לשים עליהם את ידו, מתחיל לדרג אנשים בהתאם לכישורים ולוותק שלהם ומהרהר: 'אני מתאים. מגיע לי נתח בזה. אני חייב להילחם כדי להשיג זאת. 'הוא מעמיד את עצמו ראש וראשון בבית האל, ואז חושב שאך הולם שהוא ייהנה מההטבות האלה של בית האל... ברור שליבו כבר היה מלא באותם דברים שאליהם הוא חתר, ודי בכך כדי להוכיח שהדברים שאליהם הוא חתר לחלוטין אינם תואמים לאמת. לא משנה כמה עבודה הוא עשה, המטרה והכוונה שלו – כמו המטרה והכוונה של פאולוס – היו אך ורק לקבל כתר, והוא נצמד אליהן בחוזקה ואף פעם לא ויתר. לא משנה כמה שיתפו איתו על האמת, לא משנה כמה גזמו אותו, חשפו אותו וניתחו אותו, הוא עדיין דבק בעיקשות בכוונה להתברך ולא הרפה ממנה. כאשר הוא לא קיבל את אישור האל ונוכח שהרצון שלו להתברך התנפץ, הוא נעשה שלילי ונסוג, נטש את חובתו וברח. הוא לא באמת מילא את חובתו או נתן שירות טוב בהפצה של בשורת המלכות, והדבר חושף באופן מלא את זה שהוא לא ניחן באמונה אמיתית באל, שהוא לא באמת התמסר ושהוא לא ניחן בקמצוץ של עדות חווייתית אמיתית – הוא היה בסך הכול זאב בעור של כבש האורב בתוך עדר של כבשים. בסופו של דבר, אדם שהיה חסר אמונה עד לשד עצמותיו נחשף לחלוטין וסולק, וחייו כמאמין הגיעו לקיצם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ה')). דברי האל חשפו לחלוטין את כוונותיי המתועבות. למרות שהסכמתי ללכת הביתה להחלים, בליבי עדיין קיוויתי להתאושש מהר ולהתחיל להשתתף שוב בהפקת סרטונים. חשבתי שאם אני רוצה שיהיה לי סיכוי טוב להיוושע, עליי לעשות יותר בחובתי. כאשר לא השגתי את התוצאות הרצויות לאחר טיפולים רבים, הרגשתי שלא היה לי יותר סיכוי לבצע חובה חשובה, כל תיקווה להיות מבורך התנפצה לרסיסים ולא היה לי כל מניע להמשיך להאמין באל. הרגשתי כי אלוהים אינו הוגן כלפיי; הרגשתי אבוד וחסר שליטה, ולכן התחלתי לוותר. לא רציתי יותר לאכול או לשתות את דברי האל ולא היה לי כל עניין בתפילה. אפילו נתתי פורקן לחוסר שביעות הרצון שלי מהאל בחתירה אחר מגמות גשמיות. הבנתי שהייתה בי אמונה וביצעתי את חובתי רק כדי להשיג ברכות. כאשר זה לא קרה, הפכתי עוין כלפי אלוהים והפגנתי רק צביון שטני. לא היו לי כלל מצפון או שכל ישר. הדבר הוכיח שכל מאמציי הקודמים לא היו כנים ונועדו להונות את האל. בכל שנות אמונתי, האל סיפק לי אמת רבה כל כך והרעיף עליי חסדים רבים. ללא הגנת האל, בריאותי הייתה מתערערת זמן רב קודם לכן, אבל לא רק שלא הודיתי לאל ולא גמלתי לו, התלוננתי. הייתי חסר היגיון לחלוטין ולא הייתה בי כל אנושיות! המחשבה על כך מילאה אותי חרטה ושנאה כלפי עצמי. רציתי באמת לטפל במניעים שלי כדי להשיג ברכות ולהפסיק להתמרד נגד האל, ולכן התפללתי וביקשתי מהאל להעניק לי נאורות כדי שאכיר את עצמי.

ואז קראתי את הקטע הזה מדברי האל: "כיוון שלהיות מבורך אינו מטרה שראוי שאנשים יחתרו אליה, מהי מטרה ראויה? החתירה אל האמת, החתירה לשינויים בצביון, והיכולת להתמסר לכל התזמורים והסידורים של האל: אלו מטרות שאנשים צריכים לחתור אליהן. נניח, למשל, שלהיגזם גורם שיהיו לך תפיסות ואי-הבנות, ובעקבות כך אתה לא מסוגל להתמסר. מדוע אינך יכול להתמסר? כי אתה מרגיש שקראו תיגר על היעד שלך או על החלום שלך להיות מבורך. אתה נעשה שלילי וכעוס, ואתה מנסה לחמוק מביצוע חובתך. מה הסיבה לכך? יש בעיה בחתירה שלך. אז איך צריך לפתור את זה? חובה עליך לנטוש מיד את הרעיונות השגויים האלו, וחובה עליך לחפש מיד את האמת כדי לפתור את בעיית הצביון המושחת שלך. אתה צריך לומר לעצמך: 'אסור לי להרים ידיים, אני עדיין צריך לבצע את החובה שיציר בריאה צריך לבצע, ולשים בצד את התשוקה שלי להיות מבורך'. כשאתה זונח את התשוקה שלך להיות מבורך ואתה הולך בנתיב החתירה אל האמת, אבן נגולה מעל ליבך. והאם עדיין תהיה מסוגל לשליליות? על אף שעדיין יש זמנים שבהם אתה שלילי, אתה לא מאפשר לכך להגביל אותך, ובליבך אתה ממשיך להתפלל ולהיאבק, תוך שאתה משנה את המטרה של החתירה שלך מהחתירה להיות מבורך ושיהיה לך יעד, לחתירה אל האמת, ואתה חושב לעצמך, 'החתירה אל האמת היא חובתו של יציר בריאה. להבין אמיתות מסוימות היום – אין יבול גדול יותר, זאת הברכה הגדולה מכולן. אפילו אם האל לא ירצה בי, ולא יהיה לי יעד טוב, והתקוות שלי להיות מבורך יתנפצו, עדיין אבצע את חובתי כראוי, אני מחויב לכך. תהיה הסיבה אשר תהיה, הדבר לא ישפיע על ביצוע החובה שלי, הדבר לא ישפיע על השלמת התפקיד שהאל הטיל עלי; זה העקרון שעל פיו אתנהל'. ובכך, האם לא התגברת על מגבלות הבשר?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק ביישום בפועל של האמת יש היווכחות בחיים). קריאת הדברים האלה איפשרה לי להבין מדוע התלוננתי, הפכתי שלילי, ואפילו וויתרתי על עצמי כאשר תקוותי להיות מבורך התנפצה. שורש הבעיה היה נקודת ההשקפה השגויה שלי לגבי חתירה. חתרתי אל ברכות וייעוד טוב, כך שברגע שאיבדתי תקווה לכך, הפכתי שלילי מכדי להמשיך. רצוני בברכות היה פשוט חזק מדי. עם זאת, אני יציר בריאה, ולא משנה אם אקבל ברכות או אם יהיה לי ייעוד טוב או לא, בכל זאת עליי לבצע את חובתי. אפילו אם לא אזכה בברכות, כל עוד אמלא את אחריותי ואת חובתי, לפחות לא תהיינה לי חרטות. מחשבה זו העניקה לי נאורות. היה עליי ליישם בפועל בהתאם לנתיב שעליו הצביעו דברי האל, לוותר על רצוני בברכות, לשנות את השקפותיי המוטעות על החתירה, ולמלא כל חובה שהייתי מסוגל לה. אפילו אם מצבי יתרדר ביום מן הימים, לא אוכל להאשים את האל. זה ההיגיון שבו צריך להיות ניחן יציר בריאה. כעת אין ביכולתי לבצע חובות אחרות, אבל באפשרותי ליישם כתיבת מאמרים בבית, לתאר את חוויותיי ואת הידע שלי כדי לחלוק אותם עם אחיי ועם אחיותיי בכינוסים. בדרך זו, עדיין אבצע את חלקי. ביצוע הדברים האלה היה הקלה גדולה עבורי.

שנה לאחר מכן, כאשר הלכתי לבית החולים לקבל תרופה כלשהיא, הרופא אמר, "החלמת ואינך צריך עוד לקחת תרופות. פשוט הקפד על בריאותך ואל תתיש את עצמך." כאשר שמעתי את דברי הרופא התרגשתי מאוד והודיתי לאלוהים שוב ושוב. לאחר מכן, קראתי את זה בדברי האל: "אני קובע את יעדו של כל אדם לא על בסיס גיל, ותק, או כמות הסבל, ובוודאי שלא על בסיס עליבותו, אלא על פי השאלה אם הוא ניחן באמת. אין ברירה אחרת מלבד זו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכן מספיק מעשים טובים למען ייעודך). בדיוק. האל קובע את קיצם של אנשים על סמך היותם ניחנים באמת, ואלה שבסופו של דבר אינם מסוגלים להשיג את האמת, אינם יכולים להיוושע. אם לא אחתור אל האמת או אל שינוי צביון באמונתי, ואם צביונותי המושחתים לא ייטהרו בסוף, אזי לא אוכל להיוושע, ולא משנה כמה אתרום או אשקיע מעצמי. רציתי להונות את האל דרך עבודה קשה, כדי שיעניק לי ברכות וחסד. האין אלה שטויות גמורות? הייתה זו רק משאלת לב שלי! על פני השטח, נדמה היה כי איבדתי את הסיכוי לבצע את חובתי בגלל מחלה, אבל השקפותיי המוטעות וציביונותיי המושחתים התגלו דרך בריאותי הלקוייה, ואפשרו לי לשנות כיוון בזמן ולהתחיל להתמקד בחתירה אל האמת. אלה היו ההגנה והישועה הגדולות של האל עבורי. נותרתי עם תחושה גדולה של חרטה וחוב, ולכן התפללתי, "אלוהים! אני רוצה לשנות את השקפותיי המופרכות על חתירה. אינני רוצה עוד לחתור אל ברכות ותגמולים. ללא קשר לחובה שאבצע בעתיד, ברצוני לחתור אל האמת, לחתור אל שינוי בצביון ולמלא את חובתי כדי להשביע את רצונך."

לאחר מכן קראתי קטע מדברי האל בנוגע לאופן שבו עליי לגשת אל חובתי, אשר האירו את עיניי. בדברי האל נאמר: "כדי לבצע את חובתך באופן הולם, אין זה משנה כמה שנים אתה מאמין באל, כמה חובות ביצעת או כמה תרומות תרמת לבית האל, ולא כל שכן אין זה משנה עד כמה אתה מנוסה בביצוע חובתך. הדבר העיקרי שהאל מסתכל עליו הוא הנתיב שבו אדם הולך. במילים אחרות, הוא בוחן את גישתו של אדם כלפי האמת והעקרונות, את הכיוון, המקור ונקודת המוצא מאחורי מעשיו. האל מתמקד בדברים האלה; הם אלה שקובעים את הנתיב שבו אתה הולך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מהו ביצוע הולם של חובה?). "בני אדם חושבים שכל מי שתורם לאלוהים צריך לקבל גמול, ושככל שהתרומה גדולה יותר, כך מובן יותר מאליו שאלוהים יגמול לתורם בעין יפה. מהות השקפתו של האדם היא של עסקת חליפין, והוא לא שואף באופן פעיל לבצע את חובתו כיציר בריאה. מבחינתו של אלוהים, ככל שבני האדם מחפשים אהבת אמת והתמסרות מוחלטת לאלוהים, שפירושם גם שאיפה לבצע את חובתם כיצירי בריאה, כך הם יכולים יותר לזכות באישורו של אלוהים. מנקודת מבטו של אלוהים, האדם נדרש להחזיר לעצמו את חובתו ומעמדו המקוריים. האדם הוא יציר בריאה, לכן אסור לאדם לצאת מגבולותיו ולהציב דרישות לאלוהים, ועליו למלא את חובתו כברוא אל ולא יותר. הייעודים של פאולוס ופטרוס נמדדו לפי יכולתם למלא את חובתם כיצירי בריאה, ולא לפי מידת תרומתם. ייעודיהם נקבעו על פי מה שהם חיפשו מההתחלה, ולא על פי כמות העבודה שהם עשו או דעתם של אחרים עליהם. משום כך, שאיפת האדם לבצע את חובתו באופן פעיל כיציר בריאה היא הדרך להצלחה; חיפוש הדרך של אהבת אמת לאלוהים הוא הדרך הנכונה ביותר; שאיפת האדם לשינויים בצביונו הישן וחיפושו אחר אהבה טהורה לאלוהים הם הדרך להצלחה. דרך כזו להצלחה היא הדרך להחזרת החובה המקורית והמראה המקורי של יציר בריאה. זו דרך החזרה, וזו גם המטרה של כל עבודתו של אלוהים מהראשית ועד התכלית" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי כי באמת אין כל הבדל בין חובות גדולות וקטנות של אנשים. יכולתם של אנשים להיוושע לא תלויה בחובה שהם מבצעים, או באיכות עבודתם. כל עוד אתה חותר אל האמת, ממלא את חובתך כיציר בריאה ומשיג שינוי בצביון חייך, אלוהים יושיע אותך. ביצוע חובה הוא אחריותם של יצירי בריאה. כל אדם חייב לעשות זאת. זה אינו כלי לתועלת אישית, וגם לא קלף מיקוח לקבלת תגמול. עליי למלא את חובתי, ולא משנה אם אני מבורך או לא. לאחר מכן, הכנסייה סידרה עבורי חובה מתאימה, על בסיס מצבי הגופני.

עכשיו אני כבר לא מודאג תמידית באם יהיו לי עתיד וייעוד טובים. אני יודע כי ללא קשר לחובה שאותה אבצע, הבנה והשגת האמת הן הדבר החשוב ביותר. בין אם אזכה לסוף טוב בעתיד או לא, כל עוד אני יכול למלא את האחריות שלי במסגרת חובתי, אני מרגיש נינוח ושליו. תודה לאל!