באוקטובר 2018, קיבלתי את עבודת האל הכל יכול של אחרית הימים. שישה חודשים לאחר מכן, נבחרתי להיות דיקנית השקיה בכנסייה שלי. כאשר קיבלתי עליי לראשונה חובה זו, נתקלתי בקשיים מרובים, אבל אחרי תפילה ושיתוף עם אחיי ואחיותיי, התמקצעתי בהדרגה בחלק מהעקרונות והשגתי כמה תוצאות בחובתי. בזמני החופשי, התאמנתי גם בכתיבת מאמרי עדות חווייתית, לעיתים קרובות הרהרתי בעצמי וחשתי סיפוק רב מדי יום.

יום אחד בינואר 2022, המנהיג שלי אמר לי, "השגת התקדמות מסוימת בהיווכחות בחיים, ולכן ברצוננו למנות אותך כמטיפה. האם תהיי מוכנה לעשות זאת?" הייתי מעט מתוחה ואמרתי, "אעשה כמיטב יכולתי." אז המנהיג אמר, "מאמרי העדות החווייתית שכתבת הם טובים מאוד. רק אחים ואחיות השמים לב להיווכחותם בחיים יכולים לשרת כמטיפים, מכיוון שהם יכולים באמת לפתור את הבעיות והקשיים של אחיהם ואחיותיהם." שמחתי מאוד לשמוע זאת מפי המנהיג. הרגשתי שהוא באמת מעריך ומחשיב אותי, כך שאני לא יכולה לאכזב את כולם, ורציתי להראות להם שביכולתי לבצע עבודה זו היטב. לאחר מכן, המנהיג מינה אותי כאחראית לעבודתן של מספר כנסיות ולימד אותי עקרונות רבים. היקף העבודה היה גדול יותר והיו גם משימות רבות שהייתי אחראית להן, כך שהייתי לחוצה וקצת מודאגת שלא אוכל לבצע זאת. ראיתי שחלק מהאחים והאחיות שביצעו אותה חובה כמוני הכירו את העבודה, אבל הייתי חדשה בחובה זו ולא ידעתי כיצד לבצע אותה. רציתי להביע את הקשיים שלי, אבל אז חשבתי על המחמאות שהמנהיג העניק לי. הייתי מודאגת וחשבתי, "אם הוא היה יודע שאני לא מבינה איך לבצע את העבודה הזו, מה הוא היה חושב עליי? האם הוא יחשוב שאני לא מסוגלת לבצע את העבודה ושהבחירה שלו בי הייתה מוטעית? מלבד זאת, אני משמשת כמטיפה עכשיו. אם אני אפילו לא מכירה את העבודה, איך אוכל לעזור למנהיגי הכנסייה ולתמוך בהם?" המחשבה על כך הלחיצה אותי מאוד, אבל התביישתי מדי לשתף את המנהיג בקשיים שלי.

פעם, כאשר המנהיג הבכיר דן בעבודתנו איתנו, שמתי לב כי האחות סילביה והאח ריקרדו ענו לשאלות המנהיג בעירנות רבה, וגם ידעו איך לבצע כל היבט של העבודה. כאשר המנהיג שאל אותי, "את נתקלת בקשיים כלשהם?" חשבתי, "כולנו מבצעים אותה חובה. אם אענה בחיוב, מה המנהיג יחשוב עליי? האם הוא יחשוב שאני נטולת כישורים?" לכן שיקרתי ואמרתי שלא נתקלתי בשום בעיות. מאוחר יותר, בכל פעם שהמנהיג נפגש איתנו, דיברתי לעיתים רחוקות. אפילו כאשר דיברתי, תמיד חשבתי קודם איך לענות כדי למנוע מאחרים להבחין שהיו דברים רבים שלא הבנתי ואז להתנשא עליי. באופן זה המשכתי להסתיר ולהסוות את עצמי, הרגשתי מוגבלת מאוד ונעשיתי פסיבית יותר ויותר בחובתי. אפילו רציתי להפסיק להשתתף במפגשים. אבל למרות זאת, לא רציתי להיפתח לגבי מצבי בפני אחיי ואחיותיי. רציתי רק להראות לאחרים את הצד הטוב שלי. יום אחד, קבעתי פגישה עם שני מנהיגי כנסייה כדי לשמוע על מצב העבודה בכנסייה. כאשר נפגשתי איתם, אחד מהם אמר בהתלהבות, "נהדר שאת אחראית על עבודתנו! נהדר שאת אחראית על עבודתנו! אני מקווה שבעתיד אוכל להיות כמוך." המנהיג השני אמר, "אנחנו מרגישים טוב לבצע את חובתנו יחד איתך. השיתוף שלך תמיד מביא לנו אור." בזמנו, רציתי להגיד להם שלא יחשבו עליי בצורה כה חיובית, שגם אני נתקלתי בקשיים בחובתי ושאני נעשית שלילית תחת לחץ. אבל אז חשבתי, "אם אומר להם את האמת, האם הם עדיין יחשבו עליי בצורה כה חיובית בעתיד? האם הם עדיין יפנו אליי בשאלות?" נאבקתי בתוכי ולבסוף לא סיפרתי את האמת. בפעם אחרת, הייתה לי פגישה עם מספר דיקנים ומנהיגיי כנסייה. הם אמרו שהם נתקלו בקשיים ולא הצליחו לבצע עבודות מסוימות. ניחמתי אותם, "אל תדאגו, כולנו רק התחלנו בחובותינו. נשתלט על העניינים לאט-לאט ונצליח להבין." כלפי חוץ, לא היה שום דבר לא בסדר במה שאמרתי. אבל למעשה, גם אני לא יכולתי לבצע את העבודה. הייתי מודאגת שהם יראו את שיעור הקומה האמיתי שלי, לכן לא העזתי לדבר בכנות, ורק הצעתי להם מעט עידוד שלא פתר כלל את בעיותיהם. כיוון שהמשכתי להסתיר ולהסוות את עצמי, מצבי היה ממש גרוע, לא הצלחתי להרגיש בהכוונתה של רוח הקודש וחשתי מותשת רגשית. לעיתים קרובות חשבתי, "למה אני לא מסוגלת לבצע את עבודת הכנסייה כמו כל האחרים?" ידעתי שעליי לפנות למנהיג שלי כדי שיפתור את קשיי, אבל חששתי שאם אזכיר אותם, הוא יחשוב שאני לא מתאימה. חשבתי על ההתחלה, על כך שנבחרתי לחובה הזו בגלל שכולם אמרו שהקדשתי תשומת לב רבה למדי להיווכחות בחיים. לבטח הם חושבים שאני מישהי באיכות טובה, שחותרת אל האמת. אם הם היו יודעים שיש המון דברים שאני לא מבינה ושאני לא יכולה לבצע את עבודת הכנסייה, הם לבטח היו חושבים שזו הייתה טעות לבחור בי כמטיפה. כשחשבתי על כך, פחדתי עוד יותר לדבר. מצבי הורע יותר ויותר וחייתי באפלה ובסבל. התפללתי לאלוהים, "האל הכול יכול, אני לא יודעת איך לחוות סביבה זו. אני מבקשת ממך להנחות ולהדריך אותי."

פעם, במפגש, המנהיג העליון שאל אותנו לגבי התנסויותנו במהלך התקופה. האחרים נפתחו לגבי שחיתותם וחסרונותיהם בחובתם, ואני מצאתי אומץ לדבר על מצבי שלי. המנהיג השתמש בהתנסותו כדי לעזור לי, ואמר "כמנהיגים ועובדים, אינכם צריכים להבין הכול כדי לבצע היטב את חובתכם. רעיון זה מוטעה. אנחנו רק אנשים רגילים, לכן זה נורמלי שאנחנו לא מבינים ולא יכולים לראות מבעד חלק מהדברים. אבל אם אנחנו רוצים לדעת הכול ואיננו מסוגלים להתמודד כראוי עם החסרונות שלנו, ואם, כדי לשמור על מעמדנו והתדמית שלנו, אנו עוטים מסכות כדי להסוות את עצמנו, להטעות אחרים ולעולם לא מאפשרים לאחרים לראות את שיעור קומתנו האמיתי, אזי החיים יהיו מלאי כאב." ואז המנהיג שלח אליי כמה מדברי האל: "באיזה אופן אתם יכולים להיות אנשים שהם רגילים ונורמליים? איך תוכלו, כפי שהאל אומר, לתפוס את המקום הראוי ליצירי בריאה – איך תוכלו לא לנסות להיות סופרמן או דמות דגולה? ... ראשית, אל תתן לעצמך תואר ותכבול את עצמך אליו באמירות כגון 'אני המנהיג, אני ראש הצוות, אני המפקח, איש אינו מכיר את העסק הזה טוב ממני, איש אינו מבין את המיומנויות יותר ממני'. אל תיתפס בתואר שנתת לעצמך. ברגע שתעשה זאת, התואר יכבול את ידיך ואת רגליך ומה שתאמר ותעשה יושפע מכך. החשיבה והשיפוט הרגילים שלך יושפעו אף הם. אתה מוכרח להשתחרר מאילוצי מעמדך. ראשית, הורד את עצמך מהתואר הרשמי ומהמשרה הרשמית האלו ועמוד במקומו של אדם רגיל. אם תעשה זאת, צורת החשיבה שלך תיעשה רגילה במידת מה. אתה מוכרח גם להודות ולומר: 'אני לא יודע איך לעשות את זה ואני לא מבין גם את זה – אהיה מוכרח לעשות חקירה ולימוד', או 'מעולם לא חוויתי את זה, איני יודע מה לעשות'. כשתהיה מסוגל לומר את מה שאתה חושב באמת ולדבר בכנות, יהיה לך היגיון רגיל. אנשים אחרים יכירו את פרצופך האמיתי וכך תהיה להם השקפה רגילה עליך ולא תצטרך להעמיד פנים וגם לא יהיה עליך לחץ גדול וכך תוכל לתקשר עם אנשים באופן רגיל. חיים כאלה הם חופשיים וקלים; כל מי שהחיים מתישים אותו גרם זאת לעצמו. אל תעמידו פנים או תתחזו. ראשית היו פתוחים לגבי מה שאתם חושבים בלבכם ולגבי מחשבותיכם האמיתיות כך שכולם יהיו מודעים להם ויבינו אותם. עקב כך יסולקו הדאגות, המחסומים והחשדות בינך לבין הזולת. יש גם דבר אחר שכובל אותך. אתה תמיד מחשיב את עצמך בתור ראש הצוות, מנהיג, עובד או אדם בעל תפקיד, סטטוס ומעמד: אם תאמר שאינך מבין דבר-מה או אינך יכול לעשות דבר-מה, האם זה לא יפחית ממעמדך? כשתשים בצד את השלשלאות שבלבך, כשתפסיק לחשוב על עצמך בתור מנהיג או עובד וכשתפסיק לחשוב שאתה טוב יותר מאנשים אחרים ותרגיש שאתה אדם רגיל, אותו הדבר כמו כל האחרים, ושיש תחומים מסוימים שבהם אתה פחות טוב מאחרים – כשאתה משתף עם אחרים על האמת ועל עניינים הקשורים בעבודה בגישה זאת, ההשפעה שונה כפי שגם האווירה שונה. אם תמיד יש חששות בלבך ואתה מרגיש לחוץ וכבול ואם אתה רוצה להיפטר מהדברים האלה אך אינך יכול, אז עליך להתפלל לאל ברצינות, להרהר על עצמך, לראות את חסרונותיך ולשאוף לאמת. אם תוכל ליישם את האמת בפועל, אתה תקבל תוצאות. אל תדבר ואל תפעל מתוך עמדה מסוימת או תוך שימוש בתואר מסוים, לא משנה מה אתה עושה. ראשית, שים את כל זה בצד ושים את עצמך במקומו של אדם רגיל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הערכת דברי האל כאילו הם אוצר יקר היא היסוד לאמונה באל). "אם ברור לך בלבך איזה מין אדם אתה, מהי תמציתך, מהם פגמיך ואיזו שחיתות אתה חושף, עליך לשתף על כך בפתיחות עם אנשים אחרים כך שיוכלו לראות מהו מצבך האמיתי ומהן מחשבותיך ודעותיך כך שהם ידעו מה אתה יודע על דברים כאלה. לא חשוב מה תעשה, אל תעמיד פנים או תתחזה, אל תסתיר מהזולת את שחיתותך ואת פגמיך על מנת שאיש לא ידע עליהם. התנהגות שקרית מסוג זה היא מכשול בלבך והיא גם צביון מושחת שיכול למנוע מאנשים להתחרט ולהשתנות. אתה מוכרח להתפלל לאל ולקחת את דברי השקר – כגון השבחים שאחרים חולקים לך, התהילה שהם מרעיפים עליך והכתרים שהם קושרים לך – כדי להרהר בהם ולנתח אותם. אתה מוכרח לראות את הנזק שדברים אלה עושים לך. בכך שתעשה זאת אתה תדע את עצמך ואת מידותיך וכבר לא תראה את עצמך כסופרמן או כדמות דגולה. ברגע שתהיה לך מודעות עצמית כזאת יהיה לך קל לקבל ולהכניס ללבך את האמת ואת דברי האל ובקשותיו מבני האדם ולקבל את ישועתך בידי הבורא, ויהיה לך קל להיות איש רגיל, ישר, אמין ויציב, ולבסס יחסים רגילים בינך, יציר הבריאה, לבין האל, הבורא. זהו הדבר שהאל מבקש מאנשים ושאנשים יכולים בהחלט להשיגו" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הערכת דברי האל כאילו הם אוצר יקר היא היסוד לאמונה באל). אחרי שקראתי את דברי האל, התחלתי להרהר על מצבי במהלך אותו זמן. כאשר שמעתי את המנהיג אומר שנבחרתי להיות מטיפה מכיוון ששמתי לב להיווכחות בחיים, הפכתי גאוותנית ושאננה. הרגשתי שבגלל שחתרתי אל האמת והייתי מסוגלת לעבוד, נבחרתי לכזו עבודה חשובה. אבל כאשר באמת התחלתי לבצע חובה זו, ראיתי כי לא הבנתי חלק גדול מהעבודה. לא הצלחתי להבין חלק מהעקרונות והרגשתי הרבה לחץ, לכן לעיתים קרובות הרגשתי שלילית. אבל לא נפתחתי לגבי מצבי האמיתי והוניתי את המנהיג שלי בכך שאמרתי שלא היו לי כל בעיות, כי פחדתי שהוא יחשוב שאני לא ראויה. כאשר שמעתי את מנהיגי הכנסייה מהללים אותי, ואפילו רואים בי מודל לחיקוי, למרות שידעתי שעליי להיפתח לגבי שחיתותי וחסרונותיי, וליידע אותם לגבי שיעור קומתי האמיתי, חששתי שהם לא יעריכו אותי אחרי שיידעו את העובדות. זו הסיבה לכך ששתקתי. אפילו כאשר המנהיגים והדיקנים שאלו אותי שאלות שברור מאליו לא ידעתי איך לפתור, לא נפתחתי ולא דנתי איתם בדברים. העמדתי פנים שאני מבינה בשעה שלא הבנתי, ועניתי כלאחר יד. שוב ושוב הסוויתי את עצמי ושידרתי רושם מוטעה, הכול בגלל שהתואר "מטיפה" גרם לי להתקבע. חשבתי שכמטיפה, אבין ואדע יותר מאחרים, אז לא אמורות להיות לי מגרעות ואינני אמורה להיות שלילית או חלשה. חשבתי שזו הדרך היחידה שבה אחרים יכבדו אותי ויקבלו אותי בתפקיד. כדי לשמור על מעמדי ועל התדמית שלי, עטיתי מסכה כדי לכסות את עצמי, והסוויתי את עצמי כבלתי מושחתת. אפילו כאשר הרגשתי מיוסרת, שלילית וחלשה, כדי שלא לאבד את התואר "מטיפה", העדפתי לבכות בסתר ולבד במקום לפתוח את ליבי ולבקש עזרה. התפקיד היה לי קשה מדי ומעייף מדי מכדי לשאתו. כאשר הכנסייה בחרה בי כמטיפה, היא העניקה לי הזדמנות ליישם בפועל ואפשרה לי לחפש ולהבין יותר אמת בחובתי. אבל לא הלכתי בנתיב הנכון. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לחתור אל פרסום ומעמד. האם פעלתי בניגוד לכוונתו של האל? אלוהים לא רוצה שנשאף להיות גיבורי-על או אנשים דגולים. אלוהים רוצה שנחיה כיצירי בריאה ונהיה אנשים רגילים ופשוטים, שנחתור אל האמת באופן מעשי, נתמודד בכנות עם מגרעותינו שלנו, וכשניתקל בבעיות שאיננו מבינים, ניפתח בפני אחינו ואחיותינו ונחפש עזרה. זו התפיסה שיש לחיות לפיה. הרגשתי חופשיה הרבה יותר אחרי שהבנתי את כוונת האל.

לאחר מכן, קראתי כמה עדויות חווייתיות שנכתבו בידי חלק מהאחים והאחיות, אשר ציטטו את דברי האל שהיו ייחודיים למצבי. האל הכול יכול אומר: "לא משנה מה ההקשר ומהי החובה שצורר משיח ממלא, הוא ינסה ליצור את הרושם שהוא לא חלש, שהוא תמיד חזק, מלא אמונה, ושהוא לעולם אינו שלילי, כדי שאנשים לא יראו לעולם את שיעור קומתו האמיתי או את הגישה האמיתית שלו כלפי האל. האם בעומק לבו הוא באמת מאמין שאין דבר שהוא לא יכול לעשות? האם הוא באמת מאמין שאין לו חולשות, שאין בו שליליות או גילויים של שחיתות? בשום פנים ואופן לא. הוא מצטיין בהצגות, מיומן בהסתרת דברים. הוא אוהב להראות לאנשים את הצד החזק והמרהיב שלו. הוא לא רוצה שהם יראו את הצד החלש והאמיתי שלו. המטרה שלו מובנת מאליה ופשוטה: לשמור על יהירותו וגאוותו, להגן על המקום שיש לו בלבם של אנשים. הוא חושב שאם יהיה גלוי לב בפני אחרים ביחס לשליליות ולחולשה שלו, אם יחשוף את הצד המרדני והמושחת שבו, הדבר יפגע קשות במעמדו ובמוניטין שלו – ויביא יותר נזק מתועלת. אז הוא מעדיף למות מאשר להודות שלעתים הוא חלש, מרדני ושלילי. ואם יבוא יום שבו כולם יראו את הצד החלש והמורד שבו, יראו שהוא מושחת ושלא השתנה כלל, הוא עדיין ימשיך לעשות הצגות. הוא חושב שאם יודה שיש לו טבע מושחת, שהוא אדם רגיל, חסר חשיבות, הוא יאבד את מקומו בלבם של האנשים, יאבד את סגידתם והערצתם כלפיו, ובכך ינחל כישלון חרוץ. וכך, יהיה מה שיהיה, הוא לא ייפתח בפני אנשים. יהיה מה שיהיה, הוא לא ימסור את הכוח והמעמד שלו לידי מישהו אחר. במקום זאת, הוא מנסה ככל יכולתו להתחרות והוא לעולם לא יוותר" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק י')). בחלק אחר, אלוהים חשף את טבע חתירת האנשים אחר מעמד ואת תוצאותיה. בדברי האל נאמר: "אתה תמיד מחפש גדלות, אצילות ומעמד; אתה תמיד מחפש התעלות. כיצד האל מרגיש כאשר הוא רואה זאת? הוא מתעב את זה והוא יתרחק ממך. ככל שאתה חותר יותר אל גדולה ואצילות ומבקש להיות נעלה על הכלל, להתעלות מעל ההמון, להיות יוצא דופן ולהצטיין, כך האל סולד ממך יותר. אם לא תהרהר בעצמך ותכה על חטא, אז האל יתעב אותך וידחה אותך. אסור לך בשום פנים ואופן להיות אדם שהאל סולד ממנו; עליך להיות אדם שהאל אוהב. אם כן, כיצד תוכל להפוך לאדם שהאל אוהב? קבל את האמת בצייתנות, תפוס את מקומך הראוי כיציר בריאה, פעל על סמך דברי האל כשרגליך נטועות בקרקע, בצע את חובתך כראוי, היה אדם כן, והבא לידי ביטוי צלם אנוש. די בזה, וזה ירצה את האל. אסור לאנשים בשום פנים ואופן לטפח שאיפות או חלומות שווא, אסור להם לחתור אל תהילה, רווח ומעמד, או לבקש להתעלות מעל ההמון. יתרה מכך, אסור להם לבקש להיות על-אדם או דמות גדולה, להיות נעלים על הכלל, ולגרום לאחרים להעריץ אותם. זה מה שבני אדם מושחתים כמהים לו, וזהו נתיבו של השטן; האל אינו מושיע אנשים כאלה. אם אנשים חותרים ללא הרף אל תהילה, רווח ומעמד ומסרבים בעקשנות להכות על חטא, אזי אין להם תקנה, ויש להם רק סוף אחד: סילוק" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מילוי תקין של חובתכם מחייב שיתוף פעולה הרמוני). הרהרתי על דברי האל והבנתי כי צוררי המשיח הם צבועים, אשר תמיד מסתירים ומטייחים את דמותם. הם אינם דוברי אמת ואינם מאפשרים לאחרים לראות את הצד החלש שלהם, והם מסווים את עצמם כאנשים נטולי פגמים שמבינים את האמת. זאת כדי לזכות בשבחים והערצה מצד אחרים כך שכולם ילכו בעקבותם ויסגדו להם. טבעם גאוותן וערמומי במיוחד. הרהרתי על התנהגותי והבנתי כי גם אני נוהגת כצורר משיח. תמיד העמדתי פנים שאני כל-יודעת. רציתי שאחרים יעריצו אותי, שיחשבו שאיכותי טובה ושביכולתי לפתור כל בעיה שהיא, כך שיהיה להם מקום עבורי בליבם, ושהם יסובו סביבי ויסגדו לי. הייתי כה גאוותנית ולא הגיונית! כל מחשבותיי ומעשיי היו מנוגדים לחלוטין לאל. במיוחד כאשר ראיתי את דברי האל האלה, "אם אנשים חותרים ללא הרף אל תהילה, רווח ומעמד ומסרבים בעקשנות להכות על חטא, אזי אין להם תקנה, ויש להם רק סוף אחד: סילוק." ידעתי שזו הייתה אזהרה מצד האל. אם אמשיך בנתיב של חיפוש אחר פרסום ומעמד, לבטח האל ידחה אותי בתיעוב, ובסופו של דבר יסלק אותי. התפללתי לאלוהים להגיד שברצוני להכות על חטא, שאיני רוצה לאבד את סיכויי לזכות בישועה, ושאני מוכנה לחתור להיות אדם טהור וכנה.

למחרת, המנהיג סיפר לי לגבי תוכן השיתוף במפגש הבא, וביקש שאתכונן לארח אותו. ואז הוא שאל אותי אם הבנתי. לאמיתו של דבר, לא באמת הבנתי בזמנו, אבל פחדתי שהוא ירגיש שאיכותי גרועה, ולכן שיקרתי ואמרתי שאני מבינה. אבל כשהתחלתי בעבודה באופן מעשי, לא ידעתי אילו דברי אלוהים עליי לחפש. הייתי לחוצה ביותר, ידיי הזיעו ולא ידעתי מה לעשות, ולכן התפללתי לאלוהים. "האל הכול יכול, השטן השחית אותי יותר מדי. אני עדיין מוגבלת בידי מוניטין ומעמד. אינני יכולה למרוד בבשרי ולהיות כנה. אנא הובל אותי במציאת דרך ליישום בפועל." בדברי האל, קראתי: "יש אנשים שהכנסייה מקדמת ומטפחת, והם מקבלים הזדמנות טובה להתאמן. זהו דבר טוב. ניתן לומר שהאל רומם אותם והעניק להם חסד. אם כן, כיצד עליהם לבצע את חובתם? העיקרון הראשון שעליהם לדבוק בו הוא להבין את האמת – כאשר הם לא מבינים את האמת, עליהם לחפש אותה, ואם הם עדיין לא מבינים לאחר שחיפשו בעצמם, הם יכולים למצוא מישהו שמבין את האמת כדי לשתף ולחפש איתו, מה שיביא לכך שפתרון הבעיה יהיה מהיר יותר ובזמן הנכון. אם תתמקד בהקדשת זמן רב רק בקריאת דברי האל בעצמך, ובהרהור בדברים אלה כדי להשיג הבנה של האמת ולפתור את הבעיה, זוהי דרך איטית מדי; מים רחוקים לא ירוו צימאון עכשווי. כשמדובר באמת, אם ברצונך להתקדם במהירות, עליך ללמוד כיצד לשתף פעולה בהרמוניה עם אחרים, לשאול יותר שאלות ולחפש יותר. רק אז חייך יצמחו במהירות, ותוכל לפתור בעיות באופן מיידי, מבלי שדבר יתעכב בשני ההיבטים. מכיוון שזה עתה קודמתָ ואתה עדיין בתקופת ניסיון, ואינך מבין באמת את האמת או ניחן במציאות-האמת – מכיוון שעדיין חסר לך שיעור קומה זה – אל תחשוב שקידומך מעיד על כך שאתה ניחן במציאות-האמת; אין זה המצב. נבחרת לקידום ולטיפוח אך ורק משום שיש לך חוש אחריות כלפי העבודה ואתה ניחן באיכות של מנהיג. עליך להחזיק בהיגיון זה. לאחר שקודמתָ והפכת למנהיג או עובד, אם תתחיל להפגין את מעמדך, ותאמין שאתה אדם החותר אל האמת ושאתה ניחן במציאות-האמת – ואם, ללא קשר לבעיות שיש לאחים ולאחיות, תעמיד פנים שאתה מבין ושאתה רוחני – הרי שזוהי דרך מטופשת להתנהל, וזוהי אותה דרך כמו של הפרושים הצבועים. עליך לדבר ולפעול ביושר. כשאינך מבין, אתה יכול לשאול אחרים או לחפש שיתוף מהעליון – אין שום דבר מביש בכל זה. גם אם לא תשאל, העליון עדיין יידע את שיעור קומתך האמיתי, ושמציאות-האמת נעדרת ממך. חיפוש ושיתוף הם מה שעליך לעשות; זהו ההיגיון שאמור להימצא באנושיות רגילה, והעיקרון שמנהיגים ועובדים צריכים לדבוק בו. אין זה דבר שיש להתבייש בו" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (5)). אחרי שקראתי את דברי אלוהים, הבנתי שהכנסייה בחרה בי כמטיפה כדי לתת לי הזדמנות ליישם בפועל, וכדי שאוכל ללמוד איך לבצע את העבודה שבחובתי. אין פירוש הדבר שהייתי טובה יותר מאחרים או שידעתי הכול. התחלתי בחובה הזו רק זה עתה, כך שזה לחלוטין נורמלי שהייתה עבודה רבה שלא יכולתי לעשות, ושלא קלטתי את עקרונותיה. כמו-כן, העובדה שביכולתי לכתוב עדויות חווייתיות פירושה היה רק שניחנתי בניסיון שטחי ובהבנה שטחית בלבד של דבר האל, ולא שהבנתי את האמת וניחנתי במציאות שבה. היה עליי לטפל בחסרונותיי וליקויי כראוי, וכאשר לא הבנתי משהו, הייתי צריכה להיפתח ולחפש שיתוף עם האחים והאחיות. לא היה כל דבר מביש בכך. המביש היה שהעמדתי פנים שהבנתי, דבר שהוביל לכך שהרבה בעיות לא נפתרו בזמן, וכך עבודת הכנסייה עוכבה. כמו-כן, שוב ושוב פספסתי את האפשרות לחפש את האמת וחייתי בשליליות. הייתי כזו טיפשה! לא יכולתי להמשיך בצורה כזו. הייתי חייבת להגדיר נכון את כוונותיי, להיפתח, לחפש ולשתף עם אחיי ואחיותיי ולבצע היטב את חובתי. לאחר מכן, התייעצתי עם המנהיג לגבי דברים שלא הבנתי, או שלא היו ברורים לי, והוא שיתף איתי בסבלנות רבה. חשיבתי התבהרה מאוד. בסופו של דבר, המפגש היה מאוד יעיל, והרגשתי רגועה ונינוחה.

עכשיו, בביצוע חובתי, אני עדיין נתקלת בהרבה בעיות וקשיים, אבל אני יכולה להתפלל ולסמוך על אלוהים ולעיתים קרובות אני מבקשת עזרה מאחיי ואחיותיי. כמו כן אני נפתחת לגבי עצמי במהלך המפגשים, ואני מאפשרת לאחיי ואחיותיי לראות את שחיתותי וחסרונותיי. בעשותי זאת, אני מרגישה מאוד בנוח ובטוחה. תודה לאל!