זמן קצר לאחר שקיבלתי את עבודת האל של אחרית הימים, התחלתי ליישם בפועל השקייה של מצטרפים חדשים. מכיוון שהייתי נלהבת, יזמתי דברים והפקתי תוצאות בחובה שלי, נבחרתי כמנהיגת קבוצה. מאוחר יותר, הפכתי לדיקן בשורה. אחיי ואחיותיי אמרו שלמרות שאני צעירה, אפשר לסמוך עלי, אני נושאת בעול בחובה שלי ואני אחראית. היוהרה שלי באה על סיפוקה. באוקטובר 2020, הפכתי למנהיגת כנסייה. זה הגביר אף יותר את התחושה שלי שאני אדם בעל יכולת, שחותר אל האמת.

לאחר זמן מה, מנהיגה עליונה סידרה עבור האחות אוליביה לעבוד איתי. כשהצגתי בפניה את המצב בכנסייה, המנהיגה דיברה על כמה בעיות בכנסייה. לאחר ששמעה זאת, אוליביה אמרה, "עלינו לאתר את שורש הבעייה ולפתור זאת במהירות. אחרת, זה יעכב את עבודת הכנסייה." התביישתי כששמעתי אותה אומרת זאת, משום שחששתי שאוליביה תזלזל בי כי הבעיות האלה היו קיימות בעבודתי. בימים שלאחר מכן, אוליביה למדה כיצד האחים והאחיות ביצעו את חובותיהם בכנסייה. לאחר מכן, היא אמרה לי, מול כמה מעמיתים לעבודה ומול אחיי ואחיותיי, "דיקן הבשורה ומספר מנהיגי קבוצה שפגשתי ביומיים האחרונים אינם נושאים בעול. כשלמצטרפים חדשים יש תפיסות וקשיים, מנהיגי הקבוצה לא יודעים איך לפתור זאת ולא בוחנים אותם בצורה פעילה, אלא הם שוקעים בקשיים. כך הם לא יכולים להשקות את המצטרפים החדשים בצורה נאותה." כששמעתי מה שאמרה התנגדתי מעט כי היו כמה מנהיגי קבוצה שהתמקדתי בטיפוח שלהם. כששמעתי אותה מדברת עליהם כך, הרושם שנוצר הוא שאף אחד מהם אינו עובד היטב. הרגשתי שאולי היא תובענית יתר על המידה. חשבתי, "זה עתה הגעת ואינך מבינה את הפרטים של המצב, ובכל זאת התחלת להיטפל לפגמים. האם את רוצה להראות שאת נושאת בעול ויכולה למצוא בעיות? האם את מנסה רק לעשות רושם כי את חדשה כאן? אם תמשיכי לחפש בעיות בעבודתי, תהרסי את התדמית הטובה שלי בעיני אחיי ואחיותיי, הלא כן?" ריסנתי את הכעס שלי ואמרתי, "את צודקת לגבי הבעיות האלה. אבל גם מנהיגי הקבוצה וגם דיקן הבשורה מתמודדים עם קשיים אמיתיים, לכן עבודת המעקב לא מתבצעת היטב לעתים, ועלינו להפגין הבנה." כששמעה זאת, היא אמרה, "ניתן לפתור את הקשיים הללו על ידי שיתוף על האמת. אם הם יכולים לקבל את האמת ולהבין את כוונת האל, הם ישאו בעול ויהיו אחראים בחובה שלהם. העיקר הוא האם אנו משתפים על האמת כדי לפתור את הבעיות הללו." הכעס שלי התגבר, חשבתי, "את אומרת שאני לא מסוגלת לפתור את הבעיות האלה דרך שיתוף על האמת?" שיניתי את דעתי על אוליביה לחלוטין. כבר לא החשבתי אותה כשותפה שלי או כאדם שמסוגל לעזור לי, אלא כיריבה. חשבתי, "אם זה ימשיך, במוקדם או במאוחר היא תיקח את ההובלה בעבודה. אני המנהיגה, והיא כאן רק כדי לשתף איתי פעולה. היא טובה ממני בכל היבט, ותמיד מביכה אותי. איך אוכל לשמור על כבודי בצורה כזאת? ומה אחיי ואחיותיי יחשבו עלי?" לאחר מכן, לא רציתי לעבוד איתה יותר, ולא רציתי לדבר איתה.

פעם אחת, בישיבת עמיתים לעבודה, קראנו את דבר האל שחשף שמנהיגי שקר אינם מבצעים עבודה אמיתית. אוליביה הרהרה ושיתפה את ההבנה שלה לגבי עצמה, היא אמרה שהיא נמצאת בכנסייה כבר כמה זמן, אך בגלל שלא ביצעה עבודה אמיתית כלשהי, לא ניתן היה לטפל בזמן בקשיים של המצטרפים החדשים. היא אמרה שכתוצאה מכך, הם חיו ללא הרף עם הקשיים שלהם, ושהם לא ידעו כיצד ליישם את האמת בפועל, וזה עיכב את הצמיחה שלהם בחיים. למרות שאוליביה דיברה על ידע עצמי, לי זה נשמע כאילו היא חושפת אותי על כך שאני לא מבצעת שום עבודה אמיתית. התחלתי לנחש למה היא מתכוונת, "את מדברת על הבעיות האלה מתוך כוונה ליידע את כולם על הבעיות שלי בעבודה, נכון? לפני כן, לאחים ולאחיות היה רושם טוב עלי, אך עכשיו כשחשפת אותי כך, נראה שאת פוגעת בתדמית שלי בכוונה, לא? מה הם יחשבו עלי עכשיו?" באותו זמן, התנגדתי מאוד ורציתי לעזוב, אך הרגשתי שלא הגיוני לעשות זאת, לכן אילצתי את עצמי להישאר עד הסוף. באותו ערב, אוליביה באה אליי כדי לבחון מי נושא בעול כדי שנוכל לטפח אותו כמנהיג קבוצת השקיה. לאחר שהיא שאלה אותי זאת, הרגשתי התנגדות עזה וחשבתי, "האם נשארו מועמדים מתאימים כלשהם? דחית את כל הטובים. את משוחחת בגלוי על הבעיות בכנסייה שלנו לא רק כאן, אלא אפילו מול אחים ואחיות מכנסיות אחרות. עכשיו יודעים בכנסיות אחרות שאני לא מבצעת עבודה אמיתית. מדוע אינך מתחשבת ברגשותי לפני שאת מדברת? אני חושבת ששמת אותי על הכוונת בכוונה!" אמרתי בקשיחות, "מאז שהגעת, אף אחד אחר לא נשא בעול!" היא ענתה בקול נמוך, "אז את מתכוונת שאני לא צריכה להיות כאן?" הבנתי שהייתי פזיזה מדי, ולא הייתי צריכה לומר זאת, אז עניתי מייד, "לא." שתינו שתקנו לזמן מה לפני שהמשכנו לשוחח על עבודה. מאוחר יותר, כשחשבתי על מה שאמרתי לאחותי, הרגשתי מעט אשמה. העובדה שאוליביה גילתה בעיות בעבודה שלנו הראתה שהיא יכולה לשאת בעול. איך יכולתי לדבר אליה ככה? רציתי להתנצל בפניה לאחר שהדיון הסתיים, אך ברגע שחזרתי להתעסק בעבודה, שכחתי מזה.

מאוחר יותר, כשראיתי את המנהיגה העליונה מתייעצת עם אוליביה על כל עניין, הרגשתי מאוד לא בנוח: "גם אני מנהיגה. מה אחיי ואחיותיי יחשבו עלי? האם הם יאמרו שאני חסרת תועלת כמנהיגה, ושאני מיותרת?" הרגשתי שאוליביה גונבת ממני את אור הזרקורים, וקינאתי בה. חשבתי, "אם היא לא הייתה מגיעה לכאן, המנהיגה היתה משוחחת איתי על העבודה." חשבתי גם על העובדה, שאוליביה שולטת עכשיו בכל העבודה, ושהיא מאמינה באל זמן רב ומבינה יותר אמת ממני. היא גם הצביעה על הבעיות בעבודה שלי מול אחיי ואחיותיי, אז לא היה לי מושג מה אחיי ואחיותיי חושבים עלי כעת. כשחשבתי על כך, היתה לי תחושה של משבר. חששתי שאוליביה תגנוב את התפקיד שלי. ככל שחשבתי על כך יותר, הפכתי פחות ופחות מרוצה, ורציתי לנקום בה: "לך לא אכפת מהרגשות שלי, אז מעתה והלאה אני לא אקל עלייך." אני זוכרת שפעם, כששוחחנו על עבודה, לאחר שאוליביה הביעה את דעתה, היא ביקשה את עצתי. התעלמתי ממנה ומצאתי פגמים בסידורי העבודה שלה, אמרתי שהדבר הזה לא יעבוד והדבר ההוא לא יעבוד כדי להקשות עליה בכוונה. פעם, שוחחנו על עבודה שהייתה בעיקר באחריותה של אוליביה. באותו זמן, ידעתי בבירור איך לפתור את הבעיה, אך לא רציתי להציע הצעות כלשהן. אפילו חשבתי, "עדיף שהסידורים שלך יכשלו. כך, כולם ידעו שאינך יכולה לטפל בדברים, והמנהיגה תבין שזה לא בסדר לדבר איתך כל הזמן ולא איתי." לאחר מכן, היא הציעה מספר הצעות, שאת כולן דחיתי. כשראיתי שהיא לא יודעת איך לפתור זאת ורוצה שאתן לה עצה, שמחתי בסתר לבי, "את אפילו לא יכולה לסדר עבודה כזו כמו שצריך, ואת עדיין מעזה להפנות אצבע מאשימה כלפי עבודתי." המנהיגה ראתה שההתנהגות שלי לא נאותה והזכירה לי שעלי לעבוד עם אוליביה בהרמוניה, אחרת עבודת הכנסייה תתעכב. לאחר ששמעתי את דברי המנהיגה, בתוך תוכי הרגשתי מעט אשמה. כשנתקענו בעבודה שלנו, לא נשאתי בעול כדי לפתור זאת, אלא עמדתי מנגד ולגלגתי. לא הגנתי על עבודת הכנסייה כלל. לאחר שהבנתי זאת, שיניתי את הגישה שלי והשתתפתי בדיונים. אך בגלל העיכוב הקודם, סידורי העבודה בוצעו באיחור רב.

לילה אחד, המנהיגה ניגשה אלי כדי להצביע על הבעיות שלי. היא אמרה, "הרצון שלך לכבוד ולמעמד חזק מדי. את מתחרה נגד אוליביה על תהילה. כשדנים בעבודה, אינך מקבלת אף דעה שהיא מציגה. את שוללת את כולן. אוליביה מרגישה שאת מגבילה אותה, והיא לא יודעת איך לשתף איתך פעולה. עלייך לעשות מעט חשבון נפש." לאחר ששמעתי את מה שהמנהיגה שלי אמרה, הרגשתי עצובה וממורמרת מאוד: "מדוע אוליביה מדווחת על הבעיות שלי מאחורי גבי? אם היא באמת הייתה רוצה לעזור לי, היא הייתה יכולה לדבר איתי פנים אל פנים. עכשיו המנהיגה יודעת על הבעיות שלי והיא עלולה לפטר אותי." ברגע שחשבתי על כך, דיברתי על מצבי בגלוי עם המנהיגה. אפילו הצעתי לקחת אחריות ולהתפטר, כדי לא לעכב עוד את עבודת הכנסייה. כשדיברתי על התפטרות, ליבי כמעט נשבר. הרגשתי כאילו אני עומדת לאבד את החובה שלי. המנהיגה שיתפה איתי ואמרה, "כשיש לנו בעיות, אנחנו לא יכולים להתחמק מהן. עלינו לחפש אמת ולהרהר בעצמנו. העובדה שאוליביה יכולה לאתר בעיות בעבודה מראה שהיא יכולה לשאת בעול. האין זה דבר מועיל לעבודת הכנסייה? מדוע אינך יכולה להתייחס לזה בצורה נכונה? את תמיד מקנאה בה ומפחדת שהיא תתעלה עליך. זה מראה שהרצון שלך למעמד חזק מדי." לאחר השיתוף של המנהיגה שלי, הבנתי שהרצון שלי לכבוד ולמעמד באמת היה חזק מדי. היה עלי לחפש את האמת כדי לפתור את מצבי. לא יכולתי עוד לחוש שליליות והתנגדות.

לאחר מכן, קראתי קטע מדברי האל, וזכיתי במעט הבנה לגבי הצביון המושחת שהפגנתי. בדברי האל נאמר: "צוררי משיח חושבים שכל מי שחושף אותם פשוט מקשה עליהם את החיים ולכן הם מתחרים בכל מי שחושף אותם ונלחמים בו. בגלל טבעם זה, צוררי משיח לעולם לא יהיו אדיבים כלפי אדם שגוזם אותם ולא יקבלו או יסכינו עם מי שעושה כן, לא כל שכן ירגישו הכרת תודה או ישבחו את מי שעושה זאת. להפך, אם מישהו גוזם אותם ופוגע בכבודם, הם יטפחו בליבם שנאה לאותו אדם ויבקשו למצוא שעת כושר להתנקם בו. איזו שנאה יש להם לאחרים! זה מה שהם חושבים, והם יגידו בגלוי לפני אנשים: 'היום גזמת אותי, יפה, עכשיו היריבות שלנו חקוקה בסלע. אתה תלך לדרכך, אני אלך לדרכי, אבל אני נשבע שהנקמה בוא תבוא! אם תתוודה על העוול שגרמת לי, תרכין את ראשך בפניי או תכרע ברך ותתחנן בפניי, אני אמחל לך, אחרת לעולם לא ארפה מכך!' לא משנה מה צוררי משיח אומרים או עושים, הם אף פעם לא רואים בגיזום אדיב שמבצע מישהו או בעזרה כנה שמושיט אדם כלשהו את הגעתן של אהבת האל וישועתו, אלא הם רואים בכך סימן להשפלה, ואת הרגע שבו הושפלו יותר מאי פעם. דבר זה מוכיח שצוררי משיח אינם מקבלים כלל את האמת, שהצביון שלהם הוא צביון הסולד מהאמת ושונא אותה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ח')). האל גילה שכאשר גוזמים צוררי משיח, לא רק שהם לא מקבלים זאת, אלא הם גם מתחילים לשנוא את האדם שגזם אותם ורוצים לנקום בו. ראיתי כי צוררי משיח אינם מקבלים את האמת, הם סולדים ממנה ושונאים אותה. בעבר, כאשר ראיתי את המילה "נקמה" חשבתי שזו גישה זדונית. לא האמנתי שהפגנתי זדון ושיכולתי לעשות דברים מסוג זה. רק צוררי משיח ואנשים רעים ינקמו באחרים. נזכרתי בהתנהגות שלי, האם היא לא הייתה זהה לשל צוררי משיח? כאשר אוליביה ציינה את הבעיות בעבודה שלי מול עמיתיי לעבודה, אחיי ואחיותיי, הרגשתי שהתדמית שלי נפגעה, אז פיתחתי כלפיה משוא פנים והתנגדות. במהלך פגישה, אוליביה הבינה שהיא לא ביצעה עבודה אמיתית על סמך דברי האל, והרגשתי שהיא חשפה בכוונה בעיות בעבודה שלי בכך שדיברה על ההבנה העצמית שלה, כך שמשוא הפנים שלי נגדה רק גדל. אפילו תקפתי אותה, ואמרתי שמאז שהיא הגיעה אף אחד אחר לא נשא בעול. כשראיתי שהמנהיגה מדברת איתה על עבודה כל הזמן, הרגשתי שאור הזרקורים נגנב ממני. כדי לנקום בה, לא ביטאתי את ההצעות שלי כשדנו בעבודה, וכשאוליביה ביטאה את המחשבות וההצעות שלה, מצאתי פגמים ודחיתי אותה, והיה בלתי אפשרי לקדם את העבודה בצורה שכזו. החשבתי את אחותי כיריבה. כדי לשמור על המוניטין והמעמד שלי, הייתי מסוגלת אפילו לתקוף אותה ולנקום בה. האם הצביון שחשפתי לא היה זהה לצביון של צורר משיח? מעבר לכך, חשבתי על העובדה שהיא ציינה בעיות אמיתיות בעבודה שלי. לו הייתי מחפשת את האמת כדי להרהר בעצמי ולתקן את העיוותים, אז הבעיות היו נפתרות מהר. זה היה מועיל לעבודתנו. אך לא רק שלא קיבלתי זאת, אלא גם רציתי לנקום באחותי. לא הייתי ראויה כלל להיקרא מאמינה באלוהים!

מאוחר יותר, קראתי שני קטעים נוספים מדבר האל שגרמו לי להבין את המהות וההשלכות של התנהגות מסוג זה. בדברי האל נאמר: "אחד המאפיינים העיקריים בטבע של צוררי משיח הוא אכזריות. למה הכוונה ב'אכזריות'? הכוונה היא שיש להם גישה נאלחת במיוחד ביחס לאמת – לא רק שהם לא מתמסרים לה, ולא רק שהם מסרבים לקבל אותה, הם אף מוקיעים את מי שגוזמים אותם. זהו הצביון האכזרי של צוררי משיח. צוררי משיח חושבים שכל מי שמקבל את הגיזום חשוף להתעמרות, ושאנשים שתמיד גוזמים אחרים הם מי שרוצים תמיד להתגרות באנשים ולהתעמר בהם. משום כך, צורר משיח יתנגד לכל מי שגוזם אותו ויקשה עליו. מבחינת צורר משיח, כל מי שמציין ליקויים או שחיתות שלו, או משתף איתו על האמת ועל כוונות האל, או גורם לו להכיר את עצמו, אינו אלא אדם מרגיז שעושה לו חיים קשים. הוא שונא את אותו אדם מעומק ליבו, ינקום בו ויקשה עליו... איזה מין אנשים ניחנים בצביון אכזרי שכזה? אנשים רעים. העובדה היא שצוררי משיח הם אנשים רעים. לפיכך, רק אנשים רעים וצוררי משיח ניחנים בצביון אכזרי שכזה. כאשר אדם אכזרי מתמודד עם כל סוג של תוכחה, האשמה, הטפת מוסר או עזרה שכוונותיהן טובות, הגישה שלו היא לא של הכרת תודה או של קבלה ענווה, אלא הוא מתמלא זעם מרוב בושה ומרגיש עוינות ושנאה קיצוניות ואף תחושת נקם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ח')). "לדידם של צוררי משיח, המוניטין והמעמד שלהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. האנשים האלה הם לא רק עקלקלים, ערמומיים ומרושעים, אלא גם אכזריים ביותר. מה הם עושים כשהם מזהים שהמעמד שלהם בסכנה או כשקרנם יורדת בעיני אנשים, כשהם מאבדים את תמיכת האנשים האלה ואת חיבתם, כשאנשים אינם סוגדים להם עוד ונושאים אליהם עיניים, וכשהם עוטים חרפה? הם פתאום משתנים. ברגע שהם מאבדים את מעמדם, הם אינם מוכנים לבצע שום חובה, כל מה שהם עושים נעשה באופן שטחי ואין להם שום עניין לבצע שום דבר. אבל זה לא הביטוי הגרוע ביותר. מהו הביטוי הגרוע ביותר? ברגע שהאנשים האלה מאבדים את מעמדם ואיש אינו מעריץ אותם, ואיש אינו הולך שולל אחריהם, או-אז יוצאות מהם כל השנאה, הקנאה והנקמנות. לא זו בלבד שהם אינם ניחנים בלב ירא-אל, אין להם גם שמץ התמסרות. יתרה מזו, בתוך תוכם הם מועדים לשנוא את בית האל, את הכנסייה ואת המנהיגים והעובדים; הם מייחלים שעבודת הכנסייה תיתקל בבעיות או שתיעצר כליל; הם רוצים ללעוג לכנסייה ולאחים והאחיות. הם גם שונאים את כל מי שחותר אל האמת וירא את האל. הם תוקפים את כל מי שמסור לחובתו ומוכן לשלם מחיר ולועגים לו. זהו צביונם של צוררי משיח – האין הוא אכזרי? אלה בבירור אנשים רעים; צוררי משיח הם במהותם אנשים רעים" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ב')). זה היה מפחיד ומטריד לראות מילים כגון "זדוני" ו "אנשים רעים." לא ציפיתי שמילים אלה יתייחסו אלי. התדמית שלי נפגעה כי אוליביה ציינה את הבעיות בעבודה שלי. התקפתי אותה ונקמתי בה, הבכתי אותה בכוונה כשדיברנו על עבודה, ונטפלתי לפגמים בסידורי העבודה שלה. גם כשידעתי איך לפתור בעיה שהייתה לה בעבודה שלה לא הסברתי כי רציתי להביך אותה וללעוג לה. כשהמנהיגה חשפה וגזמה אותי, לא רק שלא הרהרתי בעצמי, אלא אף שנאתי אותה על שדיווחה על הבעיות שלי. הפגנתי שליליות והתנגדות, הוצאתי את הכעס שלי על החובה שלי, ואף רציתי לפרוש ולהפסיק לבצע את החובה שלי. הבאתי לידי ביטוי צביון זדוני, בדיוק כמו צורר משיח! האמנתי ב "לא אתקיף אלא אם אותקף" וגם ב "אם תהיה אכזר אלי, אני אעשה לך עוול." כאשר אנשים פגעו באינטרסים ובתדמית שלי, שנאתי אותם, התקפתי אותם ונקמתי בהם. נזכרתי בפעם אחת, לפני שהאמנתי באלוהים, כשהיה לי עימות עם חברה, והיא דיברה עלי רעות עם מישהו אחר. כעסתי מאוד, וחשבתי, "אם תהיה אכזר אלי, אני אעשה לך עוול." אמרתי בחשאי לאותו אדם, "איך אתה יכול להיות כל כך טיפש? למה אתה כל כך נחמד אליה? אתה אפילו לא יודע שהיא אומרת עליך דברים רעים מאחורי גבך!" חשבתי שאהיה חלשה אם לא אשיב מכה לאחר שהתעמרו בי. הפילוסופיות האלה, שחייתי את חיי על פיהן, הפכו אותי לאנוכית וזדונית, עיוותו את המחשבה שלי, והותירו אותי ללא יכולת להבחין בין טוב ורע. כשהכרתי בזה, הרגשתי שאני נוראית. אם לא אתמודד עם הזדוניות שלי, אוכל רק לעשות עוד רוע, ואז אלוהים ידחה אותי בתיעוב ויסלק אותי! התפללתי לאלוהים בשקט, "אלוהים, דרך השיפוט וההתגלות של דבריך אני מבינה שהאנושיות שלי עלובה ושאני זדונית למדי. אני רוצה להכות על חטא וליישם את האמת בפועל כדי להשתנות. אנא הנחה אותי."

מאוחר יותר קראתי בדבר האל: "כשמישהו מקדיש מעט זמן לפיקוח עליך או להתבוננות בך, או מנסה להכיר אותך לעומק, מנסה לנהל איתך שיחת נפש ולגלות מה היה מצבך בתקופה זו, ואפילו לפעמים כשיחסו קשוח מעט יותר, והוא גוזם אותך, מטיל עליך משמעת ומוכיח אותך מעט, כל זה נובע מגישה מצפונית ואחראית כלפי עבודת בית האל. אל לך לחשוב מחשבות שליליות או לחוש רגשות שליליים כלפי זה. אם אתה יכול לקבל זאת כשאחרים מפקחים עליך, מתבוננים בך ומנסים להבינך, מה זה אומר? שאתה מקבל את בחינתו של האל בליבך. אם לא תקבל את הפיקוח, ההתבוננות והניסיונות של אנשים להבינך – אם תהדוף את כל זה – האם תהיה מסוגל לקבל את בחינתו של האל? בחינתו של האל מפורטת, מעמיקה ומדויקת יותר מניסיונותיהם של אנשים להבינך; דרישותיו של האל ספציפיות, מחמירות ומעמיקות יותר. אם אינך יכול לקבל פיקוח מאנשיו הנבחרים של האל, האם טענותיך שאתה יכול לקבל את בחינתו של האל אינן מילים ריקות? כדי שתהיה מסוגל לקבל את בחינתו ובדיקתו של האל, עליך לקבל תחילה פיקוח מבית האל, מהמנהיגים והעובדים, או מהאחים והאחיות" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (7)). "לא משנה אילו בעיות יש לך ואיזו שחיתות אתה חושף, אתה צריך תמיד להתבונן לתוך עצמך ולהכיר את עצמך לאור דברי האל, או לבקש מאחים ואחיות להצביע עבורך על הדברים האלה. הדבר החשוב ביותר הוא שעליך לקבל את הבחינה של האל, להתייצב לפניו ולבקש ממנו להעניק לך נאורות ולהאיר אותך. לא משנה איזו שיטה תנקוט, התוצאה שמשיגים על ידי התבוננות עצמית היא גילוי מוקדם של בעיות ופתירתן, וזה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות. אל לך לחכות עד שהאל יחשוף ויסלק אותך קודם שתחוש חרטה, כי יהיה מאוחר מדי להתחרט!" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שביעי: הם מרושעים, בוגדניים וערמומיים (חלק א')). רק לאחר שקראתי את דברי האל הבנתי שאחיי ואחיותיי מעניקים לי פיקוח והנחיה רק משום שהם רציניים ואחראים לגבי העבודה. עלי לקבל זאת מאלוהים וללמוד לקבל ולציית. רק כך מקבלים את בחינת האל ואוחזים בלב ירא-אל. כשאחותי גילתה את הבעיות שלי וציינה אותן לפניי, זה נעשה בכוונה לעזור ולסייע לי. ניסיון חיי היה רדוד מדי. למצטרפים החדשים היו בעיות בחובות שלהם, אך לא יכולתי לשתף על האמת כדי לפתור אותן, ופעמים רבות, פשוט סידרתי את העבודה רק כדי לסיים אותה ועזבתי זאת כך, ללא מעקב או סיוע בהמשך. העבודה לא השיגה שום תוצאות. לא תפסתי את העקרונות של סידור כוח אדם והיה קשה להימנע מחוסר התאמה של חלק מהאנשים. אוליביה הבינה מעט אמת ויכלה לראות כמה דברים בצורה ברורה, כך שאם היינו משתפות פעולה בעבודת הכנסייה, זה לא רק היה עוזר לעבודה, אלא הייתי גם יכולה ללמוד ממנה ולהשתפר. רק אז הבנתי מדוע אלוהים דורש מאיתנו לשתף פעולה בחובות שלנו, ולא לבצע אותן לבד. זה כך כי לאנשים יש צביונות מושחתים וחסרונות רבים. עלינו לפקח זה על זה, להנחות זה את זה, ולעזור זה לזה. זוהי הדרך היחידה להימנע מטעויות. כשחשבתי על זה חשתי עוד יותר אשמה. לא יכולתי יותר לחיות עבור כבוד ומעמד. היה עלי ללמוד להשתחרר, לקבל מאחרים פיקוח והנחיה, לשתף פעולה עם אחותי, לחפש את האמת ולפתור יחד בעיות בעבודה, ולבצע את חובתי היטב.

לאחר מכן, נשלחתי לכנסייה אחרת לבצע את חובתי. לאחר שהופרדתי מאוליביה, חשתי חרטות רבות. אז התפללתי לאלוהים בשקט, אמרתי שמעתה והלאה, אני רוצה לבצע את חובתי היטב ולהתמקד בתיקון הצביונות המושחתים שלי. פעם אחת, ביקשתי מהאחות אסתר, הממונה על ההשקייה, להסביר מה מצב הכינוסים של המצטרפים החדשים. אסתר נתנה לי כמה עצות, "את תמיד הולכת לכינוסים אחרים, ורק לעיתים רחוקות את מגיעה לכינוסים של המצטרפים החדשים, וכך נוצר הרושם שהמנהיגה נעדרת. אף אחד מהאחים והאחיות לא מכיר אותך. את מתקשה לעקוב אחר העבודה שלהם, ולפתור את המצבים והקשיים שלהם." כששמעתי אותה אומרת זאת, הייתי המומה, והרגשתי את הלחיים שלי בוערות. חשבתי, "איך את יכולה לקרוא לי מנהיגה נעדרת? את מתכוונת לומר שאני לא מבצעת עבודה אמיתית ואני חסרת ערך? את מחמירה מדי! זה לא שאני לא עובדת, אני מבצעת מעקב על עבודה אחרת. מכיוון שאת ממונה על הקבוצה הזאת, את צריכה להיות אחראית עליה. אני לא חייבת לעשות את הכל. הרי אם המנהיגים העליונים ישמעו את דברייך, הם יחשבו שאני לא מבצעת עבודה אמיתית, נכון? זה לא מתקבל על הדעת. אני צריכה למצוא עיוותים בעבודה שלך ולדבר עליהם." כשחשבתי כך, הבנתי שמצבי לא תקין. אחותי ציינה בעיות בעבודה שלי, ובמקום לקבל ולהרהר, חשבתי שהיא מחמירה מדי, ורציתי למצוא בעיות בעבודה שלה כדי להפריך את דבריה. סירבתי לקבל את האמת ושוב ניסיתי לנקום. מייד התפללתי לאלוהים בשקט. "אלוהים, אסתר ציינה בעיה אצלי ואני התנגדתי בליבי, מעשה הנוגד את הכוונה שלך. אני רוצה לקבל, לציית ולהרהר בעצמי." לאחר שהתפללתי, הרהרתי והבנתי שלמעשה היתה לי בעיה. הייתי מאוד תלוייה באסתר. הרגשתי שכשהיא הממונה על השקיית המצטרפים החדשים, אני יכולה להירגע, אז נקטתי בגישה של פיקוח מרחוק. כמנהיגת כנסייה, לעתים רחוקות ידעתי מה המצב והקשיים האמיתיים של המצטרפים החדשים. לא מילאתי את תחומי האחריות שלי. זה למעשה היה ביטוי של אי ביצוע עבודה אמיתית. לאחר מכן, אמרתי לאסתר, "קודם לכן לא הבנתי שהבעיה הזו קיימת, אך אני רוצה לשנות זאת." מאוחר יותר, יצרתי קשר אמיתי עם המצטרפים החדשים ונכחתי בכינוסים שלהם והצעתי שיתוף כדי לפתור את המצבים שלהם. כשביצעתי את חובתי באופן הזה, חשתי מאוד נינוחה.

דרך החוויה הזו, הבנתי שעל ידי כך שאיישם בפועל בהתאמה עם דבר האל ואלמד לקבל את הפיקוח, ההנחיה והגיזום של אחיי ואחיותיי, אוכל באמת ובתמים להשיג שינוי. תודה לאל!