יום אחד, ביולי 2009, אחות מיהרה לביתי כדי לספר לי שמנהיג הכנסייה שלנו נעצר ושהמשטרה החרימה חלק מהקבלות שהונפקו עבור כספי הכנסייה. כששמעתי זאת, דאגתי מאוד. משפחתי החזיקה בחלק מכספי הכנסייה, והשמות שלי ושל בעלי הופיעו על הקבלות הללו. אם הן יפלו לידי המשטרה, אין ספק שניעצר ושהכסף יוחרם. לכן, העברנו במהירות את כל כספי הכנסייה למקום אחר.

כמה ימים לאחר מכן, יחידה של למעלה מ-20 שוטרים פשטה על ביתנו, ובראשם עמד מפקד ביטחון הציבור של הכפר. אחד השוטרים הרים קבלה ואמר: "את כתבת את זה? תמסרי לנו מיד את 250,000 היואן שבהם את מחזיקה!" כשראיתי את הקבלה נבהלתי מעט, ומיד התפללתי לאל: "אלי היקר, אנא הענק לי אמונה וכוח. לעולם לא אהיה כיהודה איש קריות ואבגוד בך." לאחר התפילה, חשבתי על דברי האל, שבהם נאמר: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). חשבתי לעצמי: "כל הדברים נמצאים בידי האל, ועליי להסתמך על האל על מנת להתמודד עם החוויה הקשה הזאת." ואז השוטר שאל אותי בתקיפות: "מי מסר לך את הכספים הללו כדי שתחזיקי בהם? תמסרי לנו את הכסף ומיד!" זה הרתיח אותי, וחשבתי: "הכספים הללו מהווים מנחה לאל מאנשיו הנבחרים. איך הם קשורים אליכם? למה שבכלל אמסור אותם לכם?" כשהשוטר ראה שאנחנו לא עונים, הוא אחז בבעלי והטיח את ראשו בקיר, ושוב דרש לדעת איפה הכסף. כעסתי מאוד והייתי נסערת. בעלי סבל מבעיות רפואיות כתוצאה מתאונת דרכים רצינית, ומצבו לא התיר לו לחוות התעללות שכזו. ואז, קצין הביטחון אמר לשוטר: "האיש הזה אינו בקו הבריאות. הוא עלול לאבד את ההכרה." השוטר הפסיק בעל כורחו, כי הוא לא רצה להסתכן בהריגת בעלי. לאחר מכן, הם לקחו אותי לחדר אחר, אזקו אותי לקטנוע והחלו לחקור אותי באכזריות. "איפה החבאת את ה-250,000? אם תגלי לנו, לא נעצור אותך והמוניטין שלך לא ייפגע. אבל אם לא תאמרי לנו, מצבך יהיה רע ומר!" כשלא הגבתי, כעשרה שוטרים או יותר החלו לערוך חיפוש בבית. הם חיטטו בכל הארונות, בדקו מתחת למיטות ואפילו פירקו את הטלוויזיה ואת מכונת הכביסה. חלק מהשוטרים זחלו על הרצפה ונקשו באריחים, בשעה שאחרים נקשו על הקירות. בכל מקום שבו הם שמעו צליל חלול, הם פתחו כדי לבדוק. לאחר זמן קצר, שמעתי צעקה נלהבת, "מצאתי את זה! מצאתי את זה!" ואחד השוטרים רץ לעברנו עם שק של כסף. ואז הם החלו לספור. היו שם 121,500 יואן סך הכול. "אלה כספי החיסכון של המשפחה שלנו", אמרתי להם, אבל הם התעלמו ממני. בגלל שהם עדיין לא מצאו את כל ה-250,000, הם המשיכו לחפש. הם חיפשו בכל פינה ופינה. הם פירקו את המלונה וריסקו את שולחן השיש שלנו לחתיכות. הם אפילו הרסו את הארובה שעל הגג שלנו. הם פירקו את המרצפות בחלק מהחדרים וחפרו סביב העצים בחצר. צפיתי בהם, חסרת אונים, בשעה שהם חוללו שמות בבית. רתחתי מזעם, וחשבתי: "אין אף שפל אליו המפלגה הקומוניסטית לא תרד רק כדי להחרים את כספי הכנסייה. איזו חבורה של שדים!" בו בזמן, גם דאגתי מאוד. בעלי לא היה מסוגל לבצע עבודה פיזית תובענית מאז התאונה, ואני הפכתי להיות המפרנסת הראשית. נהגנו בחסכנות ככל האפשר בשנים שלאחר מכן, ועבדנו קשה כדי לחסוך את הכסף הזה. מה נעשה עכשיו, כשהמשטרה לקחה את כל הכסף? הבן שלנו היה כבר גדול ועמד להינשא בקרוב. כעת לא היה לנו אפילו כסף לערוך לו את החתונה. ממש לא ידעתי איך אתמודד עם המכשול הזה. יכולתי רק להתפלל לאל ולבקש שינחה אותי. לאחר התפילה, חשבתי על הפעם שבה השטן פיתה את איוב. בן לילה, כל חיות המשק שלו נגנבו. ההון שצבר במשך שנים רבות אבד, וכל עשרת ילדיו מתו. הוא לקה בשחין על פני כל גופו, אך הוא מעולם לא התלונן. הוא אפילו אמר, " יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' 21). גם אחרי שעבר את הניסיונות העצומים הללו, איוב עמד איתן בעדותו והשפיל את השטן. החיפוש הקדחתני בביתנו והחרמת הכסף שלנו היו פיתויו של השטן ומתקפתו עלינו. היה עליי להיות כאיוב, להסתמך על האל ולהשתמש באמונתי כדי לעבור זאת. לא משנה מה, לא היה בכוונתי למסור מידע לגבי כספי הכנסייה. היה עליי לעמוד איתן בעדותי לאל.

המשטרה המשיכה בחיפושיה עד 2 או 3 לפנות בוקר ביום המחרת. הם הפכו את המקום במשך שבע שעות אבל לא מצאו עוד כספים. בעלי הוכה ואיבד את הכרתו ואני נלקחתי לתחנת המשטרה לחקירה. הם הכניסו אותי לחדר שבו המתינו ארבעה או חמישה שוטרים בלבוש אזרחי ובעלי חזות מאיימת. הם לטשו בי עיניים וחייכו ברוע. חשתי מבועתת, וידיי רעדו ללא שליטה. מיהרתי להתפלל לאל וביקשתי שיעניק לי אמונה. לאחר התפילה, חשבתי איך דניאל הופלל והושלך לגוב האריות, אך עדיין, הודות להגנת האל, האריות לא טרפו אותו. הכול נמצא בידי האל. השטן אולי אכזרי ומרושע, אבל האל מציב לו את גבולותיו. הם לא יוכלו לפגוע בי ללא רשות האל, אז הייתי צריכה רק להסתמך על האל ולעמוד איתן בעדותי. ואז הגיע פוליטרוק מהאגף לביטחון הציבור, כשבידיו פיסת נייר. הוא רצה שאחתום על המסמך אך לא סיפר לי מה הוא מכיל. כשסירבתי לעשות זאת, הוא לקח אלת פלסטיק באורך 30 ס"מ והחל להכות אותי על הידיים ועל הפה. הם החלו להתנפח לאחר מכות מועטות. ואז הוא אמר לשניים מהשוטרים שעמדו לידי: "אל תיתנו לה לישון. אחרי יומיים כאלו, היא תישבר ותספר לנו הכול." ואז הוא פנה אליי ואיים: "אם לא תספרי לנו איפה הכסף נמצא, אני אדאג שיהרסו לך את הבית!" זה הדאיג אותי מאוד. "לקח לנו זמן רב לקנות בית משלנו", חשבתי, "ועכשיו המשטרה חוללה בו שמות תוך שעות ספורות בלבד. הם אכזריים ומסוגלים לכל דבר. האם הם באמת יהרסו את הבית אם לא אגלה להם איפה כספי הכנסייה נמצאים? האם הם יענו אותי עד שאמות?" ככל שחשבתי על כך יותר, כך פחדתי יותר. התפללתי שוב ושוב לאל, ואז נזכרתי בדבריו של ישוע אדוננו: "אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם" (מתי י' 28). דברי האל העניקו לי אמונה ואומץ. חיי נמצאים בידי האל. לא משנה עד כמה המשטרה תתאכזר אליי, היא יכולה לפגוע רק בבשרי, וללא רשותו של האל, היא לא תוכל לעשות לי דבר. אם האל ירשה למשטרה ליטול ממני את חיי ולהרוס את ביתי, אהיה מוכנה להתמסר לכך. לאחר שהבנתי זאת, הפחד שלי נחלש. ואז השוטרים גררו אותי לכיסא ואזקו אותי אליו. ברגע שעפעפיי החלו לצנוח, הם בעטו בחוזקה ברגליי, ובגלל זה לא ישנתי כל הלילה.

למחרת בבוקר, חלק מהשוטרים החלו לחקור אותי בתורות לגבי מקום הימצאם של כספי הכנסייה. הפוליטרוק, חמור סבר, שאל אותי: "מה קרה לכסף שבו החזקת? בקבלה רשום 250,000. למה מצאנו רק חלק מהסכום? איפה שאר הכסף?" הרכנתי את ראשי ושתקתי. הוא המשיך: "האם בזבזת את שארית הכסף? ספרי לי עכשיו!" חשבתי לעצמי: "הרי לעולם לא נמעל בכספי הכנסייה. אלו המנחות שאנשיו הנבחרים של האל מעניקים לו. אנשים שמועלים במנחות האל הם שדים והם יקוללו וייענשו בגיהינום!" ואז הפוליטרוק ניסה לדבר בטון מעודן יותר, כדי לשכנע אותי לגלות את מיקום הכסף. הוא אמר: "את צריכה לספר לנו ומיד. ברגע שתספרי לנו, תוכלי להתאחד מחדש עם משפחתך." ואז הוא אמר: "שירתי בצבא בקרבת מקום מגורייך: אנחנו למעשה מאותה עיירה. רק תגידי לנו עכשיו ולא יהיו בינינו בעיות יותר." חשבתי לעצמי: "הקצינים הללו ערמומיים ביותר. אסור לי להאמין לתחבולות שלהם!" ואז שוטר אחר שאל אותי: "לא החזקת ב-250,000? נשארו רק 121,500. כמה שנים את חושבת שיידרשו לך כדי להחזיר לנו את שאר הכסף? רק תכתבי לנו מכתב ערבות ונשחרר אותך הביתה ברגע זה. מה את אומרת?" כששמעתי זאת, כעסתי וחשתי מרירות רבה. הם גנבו את כל הכסף של משפחתנו ומצפים ממני שאתן להם שטר ערבות? אין להם בושה?

בסביבות אחת לפנות בוקר, השוטרים החלו לחקור אותי שוב, ושאלו שוב ושוב היכן נמצא הכסף. אחד מהם אמר: "את יודעת מה מקור הכסף הזה? זה כסף שהעם עבד קשה עבורו ויש להחזירו לעם." מראה פניו המכוערות ממש הבחיל אותי. מי שהרוויח את הכסף הזה בעמל רב היו אנשיו הנבחרים של האל, הודות לחסדו של האל, ואת הכסף הזה הם העניקו לאל. לכן סביר להניח שהכספים מהווים מנחות לאל. לא היה לכך קשר ל "כסף שהעם עבד קשה עבורו". זה היה לא יותר משקר גס! הופעת הכזב הזו של משטרת המפלגה הקומוניסטית של סין אפשרה לי לראות את הרוע שלהם בבהירות רבה יותר. מצאתי אותם דוחים, ותיעבתי אותם. רציתי אז להתעלם מהם עוד יותר. כשעדיין סירבתי לדבר, שני שוטרים החלו לסטור לי, כל אחד בתורו, ובשלב מסוים הפסקתי לספור כמה פעמים. כשהם התעייפו הם החלו להכות אותי בעזרת פנקס מפלסטיק. ראשי הסתחרר, ראייתי התערפלה, ופניי בערו מכאב. ואז הם השתמשו באלה חשמלית כדי לחשמל אותי דרך האזיקים שלי. הזרם החשמלי נע דרך גופי וכל עצביי כאילו איבדו תחושה. זו הייתה הרגשה גרועה ממוות. אבל הם לא הרפו, ובעטו ברגליי בנעליהם הקשות ודרכו על כפות רגליי בעזרת עקביהם. זה היה מייסר. נחלשתי מאוד מרוב מכות ועינויים, וראשי הסתחרר עליי כאילו אני גוססת. המשכתי להתפלל שוב ושוב לאל, והפצרתי בו שיעניק לי את הנחישות לעמוד בסבל ולעמוד איתן בעדותי. לאחר התפילה, נזכרתי במזמור של דברי האל, שנקרא "כיצד לבוא לידי שלמות": "כשאתה מתמודד עם סבל, עליך להיות מסוגל להתעלם מדאגה לבשר ולא להתלונן על האל. כשהאל מסתיר פניו ממך, עליך להיות מסוגל להאמין ולהיות חסיד אל, ולשמר את אהבתך הקודמת בלי להניח לה להתערער או להתכלות. אין זה משנה מה האל יעשה, עליך לאפשר לו לתזמר כרצונו ולקלל את בשרך שלך במקום להתלונן על האל. כאשר תתמודד עם ניסיונות, עליך להיות מוכן לשאת את הכאב הכרוך בוויתור על מה שאתה אוהב, ולהיות מוכן לבכות מרה כדי לרצות את האל. רק אלה הן אהבת אמת ואמונת אמת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). כן, אכן. הבשר שלי סבל במידה מסוימת מהעינויים, אבל האל הביא את אמונתי לידי שלמות באמצעות הסבל הזה. לא משנה עד כמה המשטרה תענה אותי ותתעלל בי, היה עליי להסתמך על האל ולעמוד איתן בעדותי לו. ואז השוטר הורה לי לעמוד, אבל לא הייתי מסוגלת לכך בגלל שנאזקתי למשענות היד של הכיסא. כל שיכולתי לעשות היה להתכופף עד למותניי, יחד עם הכיסא, ששקל כ-15 ק"ג, והיה תלוי מפרקי ידיי. ואז השוטר טלטל את הכיסא בחוזקה, וגרם לאזיקים להתחפר עמוק יותר בפרקי ידיי. הכאב היה נורא. בחיוך זדוני, הוא אמר: "זאת אשמתך, את לא יכולה להאשים אותנו." עצמתי את עיניי וניסיתי להיאבק בכאב בשעה שהצחוק המטורף שלהם הדהד ברחבי החדר. הו, כמה שתיעבתי את חבורת השדים הזו.

בשלב הזה, הייתי כבר אזוקה לכיסא במשך יום ולילה. ראשי הלם וגבי כאב. הרגשתי כאילו שאני מתפרקת, ולא ידעתי כמה עוד אוכל לשאת. אז קראתי לאל שוב ושוב בליבי: "אלי היקר! אני לא יודעת עוד כמה אוכל להחזיק מעמד. אנא הענק לי אמונה וכוח. לא משנה מהו הקושי, ברצוני לעמוד איתן בעדותי." לאחר התפילה, נזכרתי בקטע מדברי האל: "עבודתי בקרב קבוצת בני האדם של אחרית הימים היא מיזם חסר תקדים, ולכן, כל בני האדם חייבים לסבול את המצוקה האחרונה למעני, כדי שכבודי ימלא את היקום כולו. האם אתם מבינים את רצוני? זו הדרישה הסופית שאני מציב לאדם. כלומר, אני מקווה שכל בני האדם יוכלו לשאת עליי עדות חזקה ומהדהדת בפני התנין הגדול האדום כאש, שהם יוכלו להעלות את עצמם כקורבן מנחה למעני בפעם אחרונה ולעמוד בדרישותיי בפעם אחת אחרונה. האם אתם באמת יכולים לעשות זאת?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 34). דרך דברי האל, יכולתי לחוש בתקווה ובעידוד שהוא מעניק לי. בעיצומו של הקושי הזה, היה עליי לשאת עדות בפני השטן. היה עליי לשאת בכאב ובסבל, לעמוד איתן בעדותי ולהשפיל את השטן. בזכות ההנחיה שבדברי האל, חשתי שהאל נמצא עימי תמיד. נראה היה שהכאב נחלש מעט. לאחר לילה של הכאות ועינויים, גופי היה מלא בסימנים כחולים ושחורים. פניי כוסו בחבורות, כפות רגליי התנפחו, והייתי חלושה מאוד. השוטר שעבד במשמרת הבאה ראה מספיק ואמר: "הם הגזימו. מספיק קשה לחקלאים להתפרנס, ועכשיו לקחו להם את כל הכסף."

ביום השלישי, הפוליטרוק הגיע לחקור אותי שוב על אמונתי, וגם על מקום הימצאם של 250,000 היואן. אמרתי: "ה-250,000 יואן נלקחו. הכסף שאתם לקחתם היה שייך למשפחתי." הפוליטרוק הסתובב מיד לאיש שרשם הערות ואמר: "אל תכתוב את זה." אמרתי: "למה לא?" הוא קם בכעס מכיסאו, חבט בשולחן וצעק: "מי מנהל כאן את החקירה? מה שם האדם שלקח את הכסף? לאן הוא הלך?" כשלא עניתי, הוא נהם: "אם לא תספרי לי עכשיו, אדאג לכך שילדייך לעולם לא ימצאו עבודה. המשפחה שלך לא תשרוד את זה!" זה הדאיג אותי מאוד. ילדיי היו עדיין צעירים. אם המפלגה הקומוניסטית תמנע מהם לעבוד, איך הם יסתדרו לבד בעתיד? לאחר שהתפללתי, חשבתי על דברי האל: "גורלו של אדם נשלט בידי האל. אינך מסוגל לשלוט בעצמך: גם אם תמיד האדם תמיד יתרוצץ ויעסיק את עצמו בדברים למען עצמו, הוא עדיין אינו מסוגל לשלוט בעצמו. אילו ידעת מהם סיכוייך העתידיים ואילו היית מסוגל לשלוט בגורלך, האם עדיין היית נקרא יציר בריאה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, שיקום חייו הרגילים של האדם והובלתו אל יעד נפלא). לאחר שהרהרתי בדברי האל, חשתי רגועה הרבה יותר. עתיד ילדיי היה בידי האל, ולדרקון הגדול האדום כאש לא הייתה יד בעניין. היה עליי להסתמך על האל ולעמוד איתן בעדותי. באשר לעתיד ילדיי ולחיי משפחתי, האל קבע זאת מראש לפני זמן רב. הייתי מוכנה להתמסר לתזמוריו וסידוריו של האל.

ביום הרביעי, מפקד ביטחון הציבור הביא עימו את בני. כשבני ראה את פניי חבולים ונפוחים, הוא החל לבכות ואמר: "אמא, אל תדאגי. לא נערוך את החתונה עכשיו, ואמצא דרך ללוות כסף כדי לשחרר אותך בערבות." חשתי נורא כשהוא אמר זאת, ורעדתי בתוכי. הפוליטרוק הורה אז למפקד ביטחון הציבור שגם הוא צריך לעבוד כדי לפתור את בעיית הכסף, לפני שהוסיף בערמומיות: "יש להם קרובי משפחה? תבקש מקרובי המשפחה שלהם שילוו להם כסף." מפקד ביטחון הציבור הנהן, קד קידה ואמר: "אחזור ואדבר עם אחיה ואחותה, ואדאג שבעלה ימצא פתרון." כשראיתי עד כמה הם חמדנים, אמרתי בכעס: "אני לא בקשר עם אחי ואחותי. אל תערבו אותם בזה." שוטר אחר צעק: "האם בקבלה לא כתוב 250,000? מצאנו רק 120,000, אז תהיי חייבת לפצות על ההפרש בכל מקרה." הוא דחק אותי לפינה, אז אמרתי: "אז תמכרו את הבית שלנו." מפקד ביטחון הציבור הביט בי בזלזול ואמר: "הבית שלך לא שווה הרבה. את באמת חושבת שתוכלי לפצות על ההפרש אם תמכרי אותו?" כשהשוטר שמע זאת, הוא חזר להציק לבני שישיג את הכסף. לבן שלי לא הייתה ברירה אלא להסכים, והוא עזב בדמעות. רתחתי מזעם וחשבתי: "הדרקון הגדול האדום כאש הוא ממש מתועב. הם תמיד טוענים שהם בעד חופש דת, אבל במציאות הם מדכאים את המאמינים, עוצרים אותם ומתאכזרים אליהם. הם משתמשים בכל דרך אפשרית כדי לגנוב את כספנו ולבזוז את מנחות האל, ובכך משאירים את האנשים בדלותם." ראיתי בבירור כיצד הדרקון הגדול האדום כאש הוא בסך הכול שד שמתנגד לאל ומתאכזר לאנושות. כל זה חיזק את נחישותי לנהות אחר האל עד הסוף. לא יכולתי שלא להתחיל לשיר מזמור בראשי: "בנסיונות ובתלאות ניעורתי סוף סוף. ראיתי שהשטן בזוי, אכזר ורשע. להבות של זעם התלקחו בליבי. התחייבתי להקדיש את חיי כדי למרוד בדרקון הגדול האדום כאש ולהעיד למען האל" (עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים, אני מתחייב להקדיש את חיי כדי ללכת בעקבות אלוהים באמונה). לא משנה עד כמה השטן יתאכזר אליי, אני אעמוד איתן בעדותי ואשפיל את השטן.

בימים הבאים, הם השתמשו בסוגים שונים של עינוי. הם אזקו אותי לכיסא ולא אפשרו לי לישון או לאכול, בשעה שהם המשיכו לדרוש מידע לגבי הכסף. עצביי היו מרוטים לחלוטין בימים הללו. ביום השמיני, כשהפוליטרוק עדיין לא הצליח להשיג ממני תשובה, הוא הביא את בני שוב ואמר לו שהם לא ישחררו אותי עד שהוא יגייס 130,000 יואן. בני נראה מוטרד ואמר שהוא לא הצליח ללוות את הכסף. אמרתי בכעס: "אנחנו חקלאים פשוטים ובעלי לא בקו הבריאות כבר מספר שנים. איך אנחנו אמורים להשיג סכום שכזה?" הפוליטרוק התעלם ממני, הביט בבני בעיניים נוקבות ואמר: "תחזור ותמצא דרך."

ביום העשירי, הם הבינו שהם לא ישיגו ממני מידע בעל ערך, ואפשרו לי ללכת הביתה. בשעה שעזבתי, הם הזהירו אותי שעליי להחזיר להם את שארית ה-250,000 בהקדם האפשרי. הם גם אמרו: "באשר למי שביקש ממך לשמור על הכסף, אם תמצאי אותם עבורנו, נחזיר לך את הכסף שלך." חשבתי לעצמי: "הם יודעים בבירור שהכסף שהם לקחו שייך למשפחתי ולא לכנסייה, והם רק משתמשים בו כדי להכריח אותי לבגוד באחיי ואחיותיי. אבל זה לעולם לא יקרה." רק מאוחר יותר, גיליתי שהבן שלי נתן למשטרה למעלה מ-80,000 יואן למען שחרורי.

מלכתחילה מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר, אז כשהמשטרה לקחו מאיתנו את החסכונות שלנו, חיינו נעשו קשים עוד יותר. כבר קודם סבלתי מרעד בידיים, והוא החמיר לאחר העינויים בידי המשטרה. לא הצלחתי אפילו להכין ארוחה, שלא לדבר על לצאת לעבודה, ולבעלי היה סיכוי נמוך עוד יותר למצוא עבודה. ללא מקור הכנסה כלשהו, בקושי היה לנו כסף לקנות ירקות, קמח ומצרכים יומיומיים. פעם אחת, רציתי לקנות נייר טואלט אבל לא היה לי כסף. המפלגה הקומוניסטית לקחה מאיתנו הכול, ולא השאירה לנו מספיק למחיה. איך היינו אמורים להתקיים בצורה כזאת? כשחשבתי על כך, נתקפתי דיכאון. בנוסף לזה, התקשרו אלינו מהמשטרה מדי פעם כדי לזמן אותנו. זה הגיע למצב שהצלצול של הטלפון עורר בי לחץ גדול. מה שעוד החמיר את המצב, היה שקרובי משפחתנו וחברינו התרחקו מאיתנו כאילו היינו מצורעים, כדי שלא ייחשדו בשיתוף פעולה. והאנשים בכפר שפטו אותנו כל הזמן. זה גרם לי לחוש אומללה ומדוכאת, והרגשתי שאיני יכולה עוד. נהגתי לצאת לבדי לשדות ולבכות. בשעה שבכיתי, התפללתי לאל ואמרתי: "אלי היקר! אני חשה כה חלשה במצב הזה ולא יודעת איך לעבור אותו. אני מתפללת שתנחה אותי ותעניק לי אמונה וכוח." לאחר התפילה, חשבתי על קטע מדברי האל: "הדרך שבה אלוהים מוביל אותנו לא מטפסת היישר מעלה, אלא מתפתלת ומלאת מהמורות; יתרה על כך, אלוהים אומר שככל שהדרך סלעית יותר, כך היא יכולה לחשוף יותר את לבנו האוהב. אך איש מאתנו אינו יכול לפרוץ דרך כזאת. התנסיתי בהליכה בדרכים סלעיות ובוגדניות וסבלתי ייסורים גדולים; לפעמים צערי היה גדול עד כדי כך שרציתי לזעוק, אבל אני צועד בדרך הזאת עד לעצם היום הזה. אני מאמין שזו הדרך שבה מוביל אותי אלוהים, לכן אני סובל את העינויים המייסרים וממשיך הלאה. כי זה מה שגזר אלוהים, אז מי יוכל להימלט? אינני מבקש לזכות בחסדים; כל מבוקשי הוא שאוכל ללכת בדרך שבה אני אמור ללכת ברצון האלוהים. אינני מבקש לחקות אחרים וללכת בדרך שבה הם הולכים; אבקש רק שיתאפשר לי להגשים את ייעודי וללכת בדבקות בדרך שיועדה לי עד סופה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך... (6)). בשעה שהרהרתי בדברי האל, דמעות זלגו על פניי. הבנתי שאמונה באל ונהייה אחריו בארץ שבה שולטת המפלגה הקומוניסטית הן מתכון לקשיים ולדיכוי. אולי איבדנו את חסכונותינו ומצבנו הנוכחי היה קשה מאוד בעקבות המעצר שלי והרדיפה בידי המפלגה, אך האל מרשה גם זאת. היה עליי להתמסר ולעמוד איתן בעדותי לאל במהלך המצוקה הזו כדי להשפיל את השטן.

בימים שלאחר מכן, בעלי ואני תמכנו זה בזה ועודדנו זה את זה, ולעיתים קרובות שרנו מזמורים ביחד. ומאוחר יותר, האחים והאחיות ניסו לעזור לנו. חלקם נתנו לנו כסף ואחרים נתנו לנו דברים שהזדקקנו להם. אחרים נוספים תמכו בנו בעזרת שיתופים. היו אלה אהבת האל ודבריו שהנחו אותנו באותם ימים אפלים.