שבת, 3 בדצמבר 2022, גשם קל

היום, כשסידרתי את גיליון העבודה, מצאתי במקרה סרטון שהוקצה באופן שגוי, עם משימת הפקה שחזרה על עצמה. הופתעתי מאוד. לאחר בדיקה מדוקדקת, הבנתי שזה קרה כי שכחתי לבדוק את הרישומים לפני ההפקה. נזכרתי שבעבר כבר עשיתי את הטעות פעמיים, כי לא בדקתי את הרישומים. בפעם ההיא, המנהיגה מתחה עליי ביקורת על כך שאינני חרוצה וסיכמה את הסיבות לטעויות, תוך בקשה שאמנע מלחזור על אותה טעות בעתיד. לא ציפיתי שאחזור על אותה טעות שוב. הרגשתי חלשה לחלוטין. "אני מכהנת כמפקחת רק כמה ימים, וכבר עשיתי שוב טעות כל כך בסיסית. אם המנהיגה תגלה, כמה היא תתאכזב ממני! אם היא 'תגזום' אותי ותמתח עליי ביקורת שוב, איך אוכל להרים את הראש?" נזכרתי גם שכמה ימים קודם לכן, האחות שין ג'ינג מהקבוצה שלנו הודחה כי היא תמיד ביצעה את חובותיה באופן שטחי. באותה עת, אני אפילו שיתפתי על הטבע וההשלכות של הביצוע השטחי של חובתה, וחשפתי אותם. אבל עכשיו גם אני עשיתי טעות כל כך בסיסית בגלל השטחיות שלי. אם האחים והאחיות ידעו, הם בוודאי יגידו שאני מטיפה את המילים והדוקטרינות היטב אבל מבצעת את חובותיי כלאחר יד ואין לי מציאות-אמת, ולפיכך איני ראויה להיות מפקחת. ככל שחשבתי על זה יותר, כך אי הנוחות שחשתי גברה, והתחרטתי שלא בדקתי היטב בזמן אמת. הייתי נבוכה מכדי להודות בטעותי בפני כולם, אז מחקתי את רישום ההפקה הקודם. באותו רגע, הבזיק בראשי משפט מדברי האל: "דבריו ומעשיו הנסתרים של האדם תמיד נשארים בפני כס המשפט שלי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודת הפצת הבשורה היא גם עבודת ישועת האדם). חשתי יראה ורעדה בלבי: האל בוחן את הווייתו הפנימית ביותר של האדם. אף שאני יכולה להסתיר זאת מאנשים, איני יכולה להונות את האל. אם אפנה לרמייה, האל יראה זאת בבירור והוא יוקיע אותי. פחדתי מאוד ומיד שחזרתי את הרישום המחוק. להביט ברישום הזה היה כמו לראות כתם שלא ניתן למחוק. אבל באמת שלא היה לי האומץ להודות בטעותי בפני המנהיגה. חשבתי שאם לא אגיד כלום, איש לא יגלה, אז מיהרתי לסגור את גיליון העבודה.

בלילה, התהפכתי במיטתי ולא הצלחתי להירדם. חשתי אי שקט. עשיתי טעות שגרמה נזק לעבודה, ובכל זאת העמדתי פנים שאיני יודעת על כך ולא תכננתי לספר למנהיגה על העניין. רימיתי במצח נחושה! מאוחר יותר, קראתי את זה בדברי האל: "האלוהים אינו הופך את הרמאים למושלמים. אם לבך אינו כן – אם אינך אדם ישר – אזי לא תיפול בנחלתו של האלוהים. באופן דומה, לא תזכה באמת וגם לא תוכל ליפול בנחלתו של האלוהים. מהי המשמעות אם לא תיפול בנחלתו של האלוהים? אם לא תיפול בנחלתו של אלוהים ואינך מבין את האמת, הרי שלא תכיר את אלוהים ולא תוכל בשום אופן להיות תואם לו. במקרה כזה, אתה אויבו של אלוהים. אם אינך תואם את אלוהים, אלוהים איננו האל שלך ואם אלוהים איננו האל שלך, לא תוכל להיוושע. ואם לא תשאף להשיג ישועה, לשם מה אתה מאמין באלוהים? אם אינך יכול להיוושע, תהיה לנצח אויב מר של אלוהים וגורלך ייחרץ. לכן, אם בני האדם רוצים להיוושע, עליהם להתחיל בכך שיהיו כנים. בסופו של דבר, אלושיפלו בנחלתו של אלוהים מסומנים בסימן. האם אתם יודעים מהו? הדבר כתוב בספר ההתגלות בכתבי הקודש: 'מִרְמָה לֹא נִמְצְאָה בְּפִיהֶם, נְקִיִּים הֵם מִדֺּפִי' (ההתגלות י"ד 5). מי זה 'הם'? הם אלה שנושעים, שהופכים למושלמים ונופלים בנחלתו של אלוהים. איך אלוהים מתאר את האנשים האלה? מהם המאפיינים והביטויים של התנהלותם? הם נקיים מדופי. הם אינם מדברים דברי מרמה. סביר להניח שכולכם מסוגלים לתפוס ולהבין מה פירוש לא לדבר דברי מרמה: זה אומר להיות כנים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). "לכל אדם יש צביון ערמומי; ההבדל היחיד הוא בדרגת החומרה של צביון זה. אף שאולי אתה פותח את הלב ומשתף על בעיותיך בכינוסים, האם פירוש הדבר הוא שאין לך צביון ערמומי? אין פירוש הדבר כך; גם לך יש צביון ערמומי. מדוע אני אומר זאת? הנה דוגמה: אולי אתה יכול לפתוח את הלב בזמן שיתוף על דברים שאינם נוגעים בגאווה או ביוהרה שלך, דברים שאינם מבישים ודברים שלא תיגזם בגללם – אבל אילו עשית משהו שמפר את עקרונות האמת, משהו שבגללו כולם היו חשים תיעוב וחלחלה, האם היית יכול לשתף עליו בכינוסים בפתיחות? ואילו היית עושה משהו שלא ניתן להעלותו על דל שפתיים, היית מתקשה עוד יותר להיפתח ולחשוף את האמת על אודותיו. אילו מישהו היה חוקר את המעשה או מנסה למצוא מי אשם בו, היית משתמש בכל האמצעים שברשותך כדי להסתירו והיית אחוז אימה שמא הדבר ייחשף. היית מנסה כל הזמן לכסות עליו ולהתחמק מעונש בגינו. האין זה צביון ערמומי? אולי אתה מאמין שאם לא תספר על המעשה בקולך, איש לא יידע עליו ואפילו לאל לא תהיה דרך לעשות לך שום דבר בגינו. זוהי טעות! האל בוחן כליות ולב. אם אינך יכול לתפוס זאת, אינך מכיר את האל כלל. אנשים ערמומיים לא רק מתעתעים באחרים – הם אפילו מעזים לנסות לתעתע באל ומשתמשים באמצעים ערמומיים כדי להתנגד לו. האם אנשים כאלה יכולים להשיג את ישועת האל? הצביון של האל הוא צודק וקדוש, ואנשים ערמומיים מתועבים בעיניו יותר מכול. אם כן, אנשים ערמומיים הם האנשים שקשה להם יותר מכול לזכות בישועה. אנשים בעלי טבע ערמומי הם האנשים שמשקרים הכי הרבה. הם ישקרו אפילו לאל וינסו לתעתע בו, והם מתעקשים לא להתחרט. פירוש הדבר הוא שאינם יכולים לזכות בישועת האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק ידיעה של ששת סוגי הצביונות המושחתים היא ידיעה עצמית אמיתית). בעת השוואת דברי האל למחשבותיי ולפעולותיי לאחר הטעות שעשיתי, הבנתי שחשפתי צביון ערמומי. העובדה היא שביצעתי את חובותיי כלאחר יד, מה שהוביל לעבודה כפולה ולבזבוז משאבי אנוש וחומר. עליי להיות אדם כן, להודות בכנות בטעותי בפני המנהיגה ולקחת אחריות. אבל פחדתי שהמנהיגה, כמו גם האחים והאחיות, יזלזלו בי, אז נקטתי בטיוח של הטעות שלי, על ידי מחיקת רישום ההפקה הקודם, במחשבה שכך אמנע מאנשים לגלות את הבעיה. אף על פי ששחזרתי את הרישום מאוחר יותר, עדיין לא רציתי להודות בטעותי, בתקווה לעבור לסדר היום מבלי שיבחינו בה; כל עוד איש לא יגלה אותה מאוחר יותר; אפשר יהיה פשוט להניח לעניין. אם מישהו כן יגלה מאוחר יותר, אוכל לומר שהבחנתי בטעות בזמנו, אבל שכחתי לציין זאת, לא שהסתרתי אותה בכוונה. כך אוכל לכסות על טעותי בלי להיראות רמאית. הייתי ערמומית כל כך! מהותו של האל קדושה, והוא אוהב אנשים כנים ומתעב אנשים ערמומיים. למרות שידעתי שהאל בוחן הכול, עדיין עסקתי ברמייה ובתחבולות. מעשיי עוררו באל שאט נפש. אם לא אכה על חטא ואהפוך לאדם כן, לא משנה כמה אקריב כלפי חוץ, בסופו של דבר לא איוושע. אבל, להודות בטעותי בפני המנהיגה היה כל כך משפיל. פחדתי שהמנהיגה תתאכזב ממני ותגזום אותי, ולא היה לי אומץ לדבר. בליבי חשתי חצויה וכואבת.

יום שני, 5 בדצמבר 2022, מעונן

עברו יומיים, ועדיין אין לי האומץ לספר למנהיגה. ביומיים האחרונים רציתי נואשות למחוק את התקרית הזו מזיכרוני; כך לא אצטרך להודות בטעותי ולהתמודד עם מבוכה. השקעתי את כל כולי בעבודה שלי, מה שעוזר לי לשכוח זמנית את התקרית הזו. אבל, כשיש לי רגע פנוי, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שוב. התקרית הזו נצמדת אלי כמו סיוט. לא משנה אם אני אוכלת, מנקה או הולכת, המחשבה עליה גורמת לליבי לכאוב כאילו מסובבים אותו. זה כאילו יש קול בראשי שמאשים אותי ללא הרף: "את לא אדם כן; לא תוכלי להיוושע". גם בלילה איני מצליחה לישון היטב, וליבי מתייסר. אני חושבת על דברי האל: "בקצרה, כנות פירושה להיות טהורים בפעולותיכם ובדבריכם, ולא לרמות לא את האל ולא את האדם. דבריי פשוטים מאוד אך מייגעים כפליים עבורכם. רבים יעדיפו להיות נידונים לגיהינום על פני התנהגות ודיבור כנים. אין זה פלא שיש לי יחס אחר כלפי אנשים לא כנים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, שלוש תוכחות). כשקראתי את דברי האל האלה בעבר, לא ממש הבנתי. חשבתי, "האם זה באמת כל כך קשה להיות אדם כן? האל אומר בבירור שאם לא נהפוך לאנשים כנים, לא נוכל להיוושע. מכיוון שאני יודעת את ההשלכות, כדי להיוושע ולהיכנס למלכות השמיים, עליי לדבר ולפעול בכנות על פי דברי האל, ולא משנה איזה סבל אעבור. זה לא אמור להיות קשה! חוץ מזה, יש לי מטבעי אישיות ישירה; אני ממהרת לומר את אשר על ליבי, כך שכנות ואמירת אמת אמורות לבוא לי בקלות." אבל בהקשר לגילוי עובדות, הבנתי שאין זה פשוט להיות אדם כן כפי שחשבתי. אפילו אין לי האומץ להודות בטעות שלי. כדי לשמור על גאוותי ועל מעמדי, אפילו נקטתי בתחבולות על מנת לטייח את העובדות. למרות שאני יודעת בבירור שלא אוכל להיוושע בלי להיות כנה, אני עדיין לא רוצה להודות בטעותי. האם אינני מסוג האנשים שהאל מתאר כמי שיעדיפו שיידונו אותם לגיהינום מאשר לדבר בכנות? אני חושבת על כך שאני מאמינה באל למעלה מעשר שנים אבל עדיין לא יכולה להיות אדם כן, אפילו בעניין הקטן הזה, ואף לא להודות בכנות בטעותי. אין לי ולו שמץ של מציאות-אמת! אני מרגישה מיואשת ומאוכזבת מעצמי מאוד. אני תמיד מצהירה על רצוני ליישם בפועל את האמת, אבל כשזה נוגע לגאוותי ולמעמדי, אני נכשלת ביודעין ביישום האמת בפועל. אני במצב רוח ירוד ואיני רוצה לדבר עם האחים והאחיות; אני כל הזמן מרגישה שאני לא מיישמת בפועל את האמת ושאינני אדם כן, אז אני לא מסוגלת להביט בפניהם. בלילה, לפני השינה, עם דמעות בעיניי, אני מתפללת לאל, שופכת את הכאב מלבי: "אלי, אני רואה כמה עלובה אני. אני לא יכולה ליישם בפועל את האמת אפילו בעניין כה קטן; אני לא יכולה אפילו להצהיר הצהרת אמת אחת או להודות בטעות. הושחתתי עמוקות על ידי השטן! אלי, אני מיואשת מאוד. איני רוצה לחיות כך; אנא הושע אותי".

יום שני, 12 בדצמבר 2022, מעונן, מתבהר

במקור רציתי להודות בטעותי בפני המנהיגה, אבל כשהגיע הזמן לדבר, עדיין חשתי חשש רב. לא יכולתי שלא לתהות: למה כל כך קשה לי להודות בטעותי ולומר את האמת? מה באמת מונע ממני להיות כנה? שיתפתי במצבי את האחות לי טונג, והיא שלחה לי קטע מדברי האל, שממנו קיבלתי סוף סוף הבנה מסוימת בעניין. האל הכול יכול אומר: "אם יש לך רצון כשאתה עושה משהו, אתה יכול לעשות זאת היטב בדחיפה אחת; אך מקרה בודד של אמירת האמת ללא שקר לא הופך אותך לאדם כן אחת ולתמיד. כדי להיות אדם כן עליך לשנות את הצביון שלך, ולשם כך נדרשות עשר או עשרים שנות ניסיון. עליך להשליך מעליך את צביונך הערמומי עם השקרים והצביעות לפני שתוכל לעמוד בסטנדרט הבסיסי של להיות אדם כן. האם הדבר אינו קשה לכולם? זהו אתגר עצום. האל רוצה כעת להפוך קבוצה של אנשים למושלמים ולזכות בה, וכל מי שחותרים אל האמת חייבים לקבל שיפוט וייסור, ניסיונות וזיכוך, שמטרתם לפתור את צביונם הערמומי ולהפוך אותם לאנשים כנים, אנשים המתמסרים לאל. זה לא דבר שניתן להשיג בדחיפה אחת; נדרשת אמונה אמיתית, ועל האדם לעבור ניסיונות רבים וזיכוך רב לפני שיוכל להשיג זאת. אם האל היה מבקש ממך עכשיו להיות אדם כן ולומר את האמת, משהו שכרוך בעובדות, בעתידך ובגורלך, שההשלכות שלו אולי לא יהיו לטובתך, כאשר אחרים כבר לא יעריכו אותך ואתה תרגיש בעצמך שהמוניטין שלך נהרס – בנסיבות כאלה, האם תוכל להיות גלוי לב ולומר את האמת? האם עדיין תוכל להיות כן? זה הדבר שהכי קשה לעשותו, הרבה יותר קשה מאשר לוותר על חייך. אתה עשוי לומר: 'זה שאני אומר את האמת לא יעזור. אני מעדיף למות למען האל מאשר לומר את האמת. אני בכלל לא רוצה להיות אדם כן. אני מעדיף למות מאשר שכולם יתנשאו עלי ויחשבו שאני אדם רגיל.' מה הדבר מראה שאנשים מעריכים יותר מכל? הדבר שאנשים מעריכים יותר מכל הוא מעמדם והמוניטין שלהם – דברים הנשלטים על ידי הצביונות השטניים שלהם. החיים הם משניים. אם המצב היה מאלץ אותם, הם היו אוזרים כוחות כדי למסור את נפשם, אבל על מעמד ומוניטין לא קל לוותר. עבור אנשים שמאמינים באל, הקרבת חייהם אינה בעלת חשיבות עליונה; האל דורש מאנשים לקבל את האמת, ולהיות באמת אנשים כנים האומרים את כל מה שבלבם, אנשים הנפתחים וחושפים את עצמם בפני כולם. האם קל לעשות זאת? (לא, זה לא קל.) למעשה, האל לא מבקש ממך לוותר על חייך. האם חייך לא ניתנו לך על ידי האל? במה יועילו חייך לאל? האל לא רוצה אותם. הוא רוצה שתדבר בכנות, שתאמר מי אתה ומה אתה חושב בלבך. האם אתה יכול לומר את הדברים האלה? כאן המשימה נעשית קשה ואתה עשוי לומר: 'תנו לי לעבוד קשה, ויהיה לי הכוח לעשות זאת. תנו לי להקריב את כל רכושי, ואני אוכל לעשות זאת. אני יכול לנטוש בקלות את הוריי וילדיי, את הנישואים שלי ואת הקריירה שלי. אך לומר את מה שבלבי, לדבר בכנות – זה הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות.' מה הסיבה שאינך יכול לעשות זאת? ברגע שתעשה זאת, כל האנשים שמכירים אותך או קרובים אליך יראו אותך אחרת. הם כבר לא יעריכו אותך. אתה תתבזה ותושפל, והיושרה והכבוד שלך לא יהיו עוד. מעמדך הרם ויוקרתך בליבם של אחרים לא יהיו עוד. זו הסיבה שבנסיבות כאלה אתה לא תאמר את האמת ויהי מה. כאשר אנשים נתקלים במצב כזה, מתרחש קרב בליבם, וכשהקרב הזה מסתיים, חלקם מתגברים בסופו של דבר על הקשיים שלהם בעוד שאחרים לא מצליחים ונשארים תחת שליטת הצביונות השטניים המושחתים שלהם והמעמד, המוניטין והכבוד שלהם כביכול. זהו קושי, הלא כן? דיבור כן ואמירת האמת אינם הישגים גדולים כשלעצמם, ובכל זאת, כל כך הרבה גיבורים אמיצים, כל כך הרבה אנשים שנשבעו להקדיש את עצמם, להשקיע מעצמם, לחיות למען האל, וכל כך הרבה אנשים שאמרו דברים גרנדיוזיים לאל, מגלים שבלתי אפשרי עבורם לעשות זאת" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מילוי תקין של חובתכם מחייב שיתוף פעולה הרמוני). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שאני לא מעזה להודות בטעותי בפני המנהיגה כי אני מעריכה יותר מדי את גאוותי ואת מעמדי, וכי אני מודאגת יתר על המידה מהתדמית שלי בעיני אחרים. במבט לאחור, מאז שהייתי קטנה התייחסתי לרעלים של השטן, כמו "אנשים זקוקים לגאוותם בדיוק כפי שעץ זקוק לקליפתו" ו"אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף" כאמירות חכמות. תמיד ייחסתי חשיבות רבה לגאוותי ולמעמדי. בכל מה שאני עושה, אני רוצה להשאיר רושם טוב על אחרים ולקבל את שבחיהם. כשאני לא מצליחה וכבודי נפגע, אני מרגישה מצוקה רבה. אני זוכרת שכשהייתי בבית הספר, המורה הייתה מבקשת מתלמידים שטעו להרים את ידיהם. כשטעיתי לעתים קרובות, הרגשתי שהמורה וחבריי לכיתה יחשבו שאני טיפשה וילעגו לי, אז לא העזתי להרים את ידי. כשהמורה עברה לידי, הייתי מסתירה את הטעויות שלי, כדי למנוע מהמורה לראות אותן. כדי לשמור על גאוותי, למדתי לנקוט בתחבולות ובאחיזת עיניים בגיל צעיר. לאחר שהתחלתי להאמין באל, עבדתי על הפקת סרטונים בכנסייה. ידעתי שעבודה זו דורשת תשומת לב רבה לפרטים, שכן כל טעות קטנה עלולה להוביל להפסדים גדולים. לכן, ניסיתי להיות קפדנית ככל האפשר, ורציתי שהאחים והאחיות יחשבו שאני חרוצה ואחראית, ושתהיה להם דעה טובה עליי. קיוויתי גם שהמנהיגה תעריך אותי. במיוחד שלאחרונה מוניתי לאחראית על עבודת ההסרטה, חשבתי שזה בוודאי מפני שכולם מאשרים אותי, ורואים בי אדם רציני, אחראי ואמין. לכן כשעשיתי טעויות, הדאגה הראשונה שלי הייתה הגאווה והמעמד שלי. דאגתי שאם המנהיגה תדע שעשיתי טעות כל כך בסיסית, היא בוודאי כבר לא תבטח בי או תעריך אותי, והאחים והאחיות יזלזלו בי, ויחשבו שאני חסרת אחריות ונאלחת, והתדמית הטובה שעיצבתי במשך השנים תיהרס. כדי להגן על גאוותי ולשמור על תדמיתי הטובה בעיני כולם, עסקתי ברמייה ובהונאה, וניסיתי לכסות על טעותי. אפילו חשבתי לדחוק את העניין הצדה, לא להזכיר אותו לאיש, בתקווה להצניע אותו ולא לתת עליו את הדין. הייתי ערמומית כל כך! ידעתי היטב שהאל בוחן הכול, ובכל זאת ניסיתי לטייח את הטעות שלי, מה שמראה שאני לא רק ערמומית אלא גם עיקשת מאוד. הבנתי שהגאווה והמעמד שלי הם המכשולים הגדולים ביותר בדרך להיותי אדם ישר. אם לא אוכל להשתחרר מהכבלים ומהמגבלות של גאוותי ומעמדי, לא אוכל ליישם בפועל את האמת, ובסופו של דבר, יסלקו אותי.

קראתי גם מדברי האל שאומרים: "כשאנשים חווים מה זה להיות אדם ישר עולות בעיות מעשיות רבות. לפעמים הם מדברים בלי לחשוב, הם מועדים לרגע ומשקרים כי הם נשלטים בידי מניע או כוונה שגויים או בידי יוהרה וגאווה, ומשום כך הם נאלצים להמשיך לשקר עוד ועוד כדי לכסות על כך. בסוף הם לא מרגישים שלווה בלבם, אבל אינם יכולים לחזור בהם מהשקרים, אין להם אומץ לתקן את שגיאותיהם, להודות ששיקרו, וכך הם ממשיכים לטעות עוד ועוד. אחרי זה מצבם הוא כמו אבן שרובצת על לבם; הם רוצים תמיד למצוא הזדמנות להתוודות, להודות בטעותם ולהתחרט, אך הם לעולם לא מיישמים זאת בפועל. בסופו של דבר הם מהרהרים על כך ואומרים לעצמם: 'אפצה על זה כשאבצע את חובתי בעתיד'. הם תמיד אומרים שיפצו על זה, אבל לעולם לא עושים זאת. זה לא פשוט כמו סתם להתנצל אחרי שמשקרים – האם אפשר לפצות על הנזק ועל התוצאות של השקרים והערמומיות? אם בעיצומה של שנאה עצמית אדירה תהיה מסוגל ליישם בפועל חרטה ולעולם לא לעשות שוב דבר מסוג זה, ייתכן שתקבל את סובלנותו ואת רחמיו של האל. אם תאמר מילים מתוקות כדבש ותגיד שתפצה על שקריך בעתיד, אך לא תתחרט באמת ואחר כך תמשיך לשקר ולהטעות, אז תהיה עקשן ביותר בסירובך להתחרט ותסולק בוודאות... שהטעיית אנשים היא גילוי של צביון מושחת, היא מרד באל והתנגדות לו, ולכן היא תסב לך כאב. כשאתה משקר ומטעה אתה אולי מרגיש שדיברת ברוב טקט ופיקחות, ושלא הסגרת את ההטעיה שלך אפילו ברמז – אבל אחר כך תרגיש תחושת תוכחה והאשמה שעלולה ללוות אותך כל חייך. אם תשקר ותטעה בכוונה ויום יבוא ותבין את חומרת העניין, הדבר יפלח את לבך כמו סכין ותמיד תחפש הזדמנות לתקן. וזה מה שעליך לעשות, אלא אם אין לך מצפון כלל ומעולם לא חיית על פי מצפונך ואין לך אנושיות, אופי או כבוד. אם יש לך קצת אופי וכבוד וקצת מודעות למצפון, אז כשתבין שאתה משקר ומטעה, תרגיש שהתנהגותך היא בושה, חרפה ונקלות; אתה תבוז לעצמך, תתעב את עצמך ותנטוש את נתיב השקרים וההטעיה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק כאדם הוא ישר, הוא יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). לאחר שקראתי את דברי האל, התרגשתי מאוד. בימים האחרונים לא סיפרתי לאיש על הטעות שעשיתי בביצוע חובותיי. גאוותי אמנם לא נפגעה כלל, אבל בכל פעם שאני בטלה ממעש, אניח חשה דקירה בליבי באופן קבוע. הפכתי לחסרת מנוחה ואי־שקט טורד את ימיי; אני לא מצליחה לישון טוב בלילה, וליבי סובל מרגשות אשם. עמוק בתוכי אני חשה, שבלי להיות אדם ישר אין שלווה או שמחה. בכך שהסתמכתי על מרמה והעמדת פנים, הצלתי זמנית את גאוותי, אבל איבדתי את כבודי ואת היושרה שלי, והכאב מרגשות האשם הוא מוחץ. במבט לאחור, אני מבינה שעשיתי את אותן טעויות מספר פעמים כי לא בדקתי רישומים קודמים לפני יצירת הסרטונים. אם הייתי פועלת לפי נהלי העבודה ובודקת הכול כראוי, ניתן היה למנוע לחלוטין את הטעויות הללו. אף שהמנהיגה הדגישה את החשיבות של מילוי הטפסים ובדיקתם אחרי שתי הטעויות הראשונות שלי, התהליך היה מעיק מדי עבורי והחלטתי להמר, במחשבה שקרוב לוודאי שלא ייגרמו בעיות כתוצאה מכך שלא בדקתי. לפעמים, כשהייתי עסוקה, דילגתי על השלב הזה. אני מבינה שבביצוע חובותיי הייתי לא רק שטחית אלא גם גאוותנית וצדקנית, והרבה יותר מדי נאלחת. כשקרו טעויות אפילו ניסיתי לטייח אותן; הסוויתי את עצמי והעמדתי פנים והוניתי אחרים עם התדמית הכוזבת שהצגתי. זה באמת בזוי וחסר בושה! כשהבנתי את חומרת העניין, התפללתי לאל והכיתי על חטא.

קראתי גם קטע נוסף מדברי האל ומצאתי את הנתיב ליישם בפועל. האל הכול יכול אומר: "רק אנשים ישרים יכולים לקבל חלק במלכות השמיים. אם לא תנסה להיות אדם ישר, ואם לא תחווה ותיישם בפועל בכיוון של חתירה אל האמת, אם לא תחשוף את הכיעור שלך ואם לא תחשוף לחלוטין את עצמך, אזי לעולם לא תוכל לקבל את עבודתה של רוח הקודש ולזכות באישור האל. מוכרחה להיות לך גישה של אדם ישר, לא משנה מה אתה עושה או איזו חובה אתה מבצע. ללא גישה של אדם ישר, לא תוכל לבצע את חובתך היטב. אם אתה תמיד מבצע את חובתך בשטחיות ואם אתה לא מצליח לעשות משהו היטב, אזי עליך להרהר על אודות עצמך, לדעת את עצמך ולהיפתח כדי לנתח את עצמך. אז עליך לחפש את עקרונות האמת ולשאוף לשפר את ביצועיך בפעם הבאה במקום לעבוד בשטחיות" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, היישום הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר). לאחר שקראתי את דברי האל, לבי התבהר פתאום. כאשר מתרחשות טעויות בביצוע חובות, עליי להרהר בעצמי, לסכם את הסטיות, ולהיפתח, לחשוף ולנתח את עצמי בפני כולם, ולקבל את פיקוחם. כך אפשר למנוע טעויות עתידיות וגם ליישם בפועל את הווייתו של אדם כן. תפקידי כמפקחת הוא הזדמנות שניתנה לי מהאל ליישם בפועל. יתר על כן, בית האל מעולם לא דרש שאנשים לא יטעו כלל בביצוע חובותיהם, קל וחומר שהוא לא יקטלג אנשים על כך שעשו טעויות. המפתח טמון ביכולתו של אדם, לאחר שעשה טעות, לסכם לאלתר את הסיבות, להרהר בעצמו, לחפש את עקרונות-האמת ולהימנע מלחזור על אותן טעויות. כל עוד ביצוע החובה של אדם אינו שטחי ובלתי ניתן לתיקון באופן עקבי, בית האל יתייחס אליו כראוי וייתן לו הזדמנויות. בהיותי מונעת על ידי צביונות מושחתים, השטחיות שלי בביצוע חובותיי הובילה לטעויות וגרמה הפסדים לאינטרסים של הכנסייה. זו עובדה. עליי להיות אדם כן, לחשוף ולנתח את עצמי, להתמקד בחיפוש האמת כדי לפתור את הצביונות המושחתים שלי, ולבצע את חובותיי בחריצות. זוהי הגישה של קבלת האמת. אם אסתיר וארמה כשאני טועה, וכדי לתעתע באחרים, אכסה על שגיאותיי בתדמית כוזבת, למרות היותי בבירור מלאת שטחיות בביצוע חובותיי, אז אולי אשמור זמנית על גאוותי ומעמדי, אך בעיית השטחיות שלי תישאר בלתי פתורה, ולא אוכל למלא את חובותיי כנדרש. זה בעצם פוגע בי. איני יכולה עוד להסוות את עצמי כדי להגן על גאוותי; עליי ליישם בפועל את האמת ולהיות אדם כן. חשבתי על אחים ואחיות אחרים שגם להם היו בעיות עם הפקה חוזרת. כמפקחת, עליי לשמש דוגמה על ידי כך שאחשוף את בעיותיי שלי, אסכם אותן עם כולם, אחפש נתיב ואמנע מכולם לעשות את אותן טעויות שעלולות להזיק לעבודה. המחשבה על כך נתנה לי את המוטיבציה ליישם בפועל את האמת ואת האומץ להודות בטעותי.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2022, שמשי

במהלך הכינוס חלקתי את מצבי בפתיחות עם כולם, חשפתי את השחיתות ואת הטעות שלי, והזכרתי לכולם ללמוד מהלקחים האלה. לאחר הכינוס, הרשתי כאילו הוסר מעליי סוף סוף משא כבד. חשתי הקלה בליבי, וחוויתי את המתיקות והנינוחות שנובעים מפתיחות ומאמירת האמת. בניגוד לציפיותיי, המנהיגה לא זלזלה בי אלא שיתפה על דברי האל כדי לעזור לי, מה שהיה מחזק במיוחד. גמרתי אומר בליבי להתמקד בפתרון בעיית השטחיות בביצוע חובותיי, כדי שחובותיי ישיגו תוצאות טובות.

דרך החוויה הזו, הבנתי שאין זה פשוט להיות אדם כן כפי שדמיינתי. זה לא עניין של אישיות ישירה ודיבור בוטה. זו הייתה הבנתי המעוותת. אני מושחתת עמוקות על ידי השטן, מלאה בצביונות מושחתים כמו ערמומיות, גאוותנות ואנוכיות. כדי להגן על גאוותי ומעמדי, אני יכולה לשקר ולהונות. עליי לקבל את השיפוט, הייסורים והגיזום של דברי האל, כדי לעבור שינוי. נזכרתי בקטע מדברי האל שקראתי בעבר: "בעיני האל, היכולת להיות אדם ישר כרוכה ביותר מאשר שינוי גרידא בהתנהלות ובהתנהגות; היא כרוכה גם בשינויים חיוניים בהלך רוחו של אדם ובהשקפותיו בנוגע לעניינים שונים. כבר אין לו כוונה לשקר או לרמות, ובדבריו ובמעשיו אין כל שמץ של כזב או הונאה. דבריו ומעשיו הופכים יותר ויותר אמיתיים, ויש בהם יותר ויותר דברים ישרים. לדוגמה, כאשר אתה נשאל אם עשית דבר מה, הרי שאתה עדיין מסוגל לומר את האמת, גם אם הדבר יוביל לכך שיסטרו לך או יענישו אותך. גם אם ההודאה בדבר כרוכה בנשיאה באחריות משמעותית, בהתמודדות עם מוות או עם השמדה, אתה עדיין מסוגל לומר את האמת ואתה נכון ליישם בפועל את האמת כדי לרצות את האל. הדבר מעיד שהגישה שלך כלפי דברי האל הפכה מבוססת למדי. הבחירה בכל אחת מאמות המידה ליישום בפועל שנדרשות על ידי האל כבר לא מהווה בעיה של ממש עבורך, ולא משנה מה; באפשרותך להשיג אותן וליישם אותן בפועל ללא המגבלות של נסיבות חיצוניות, הנחייה של מנהיגים ושל עובדים או תחושה של בחינת האל בקרבתך. אתה מסוגל לעשות את הדברים האלה בעצמך, ללא כל מאמץ. אתה מסוגל לבחון באופן יזום את התנהגותך, לאמוד את מידת הנכונות שלה ולהעריך אם היא תואמת לאמת ומרצה את האל, וזאת ללא המגבלות של נסיבות חיצוניות, ולא מתוך יראה מפני משמעת האל או מתוך פחד מייסורי המצפון שלך, ובהחלט לא מתוך חשש מלעגם או השגחתם של אחרים – לא בגלל אף אחד מכל אלה. בנקודה זו, עמדת באופן עקרוני באמת המידה של להיות אדם ישר בעיני האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק על ידי פתרון תפיסותיו יכול אדם לעלות על המסלול הנכון של אמונה באל (3)). כשאני משווה את עצמי לסטנדרט של אדם כן שנדרש על ידי האל, אני יודעת שאני עדיין רחוקה מלעמוד בו. עם זאת, אני נכונה ושואפת לעמוד בדרישות האל, ליישם בפועל את דברי האל בכל מצב שמתעורר, להתמקד באמירת אמת, וליישם בפועל את האמת כדי להיות אדם כן.