מאת סטנלי, קוריאה הדרומית

אני ראש צוות השקיה בכנסייה. האמנתי שכדי להיות ראש צוות ראוי ומוכשר, אתה חייב לקחת על עצמך הכול, ודרשתי זאת גם מעצמי. ברגע שהבחנתי במשהו שיש לבצע במסגרת הצוות שלנו, לא משנה אם גדול או קטן, הייתי נוקט יוזמה ועושה אותו בעצמי, לעתים גם בתחומים כלליים. אפילו לקחתי על עצמי עבודות שאחיי ואחיותיי יכלו לעשות, ואמרתי בנדיבות, "אני אעשה את זה, אתם לא צריכים." בכל פעם כזו, התמלאתי בגאווה בלתי מוסברת, והרגשתי שאני באמת ראש צוות אכפתי ואחראי. עם הזמן, אחיי ואחיותיי התרגלו לפנות אליי עם כל בעיה שצצה. גם המפקחת שלי שיבחה אותי על שאני משקיע שעות רבות בביצוע חובתי ומוכן לשאת קשיים ולשלם את המחיר. היה מספק מאוד לשמוע את זה, כי זה גרם לי להרגיש שאני באמת ראש צוות מוכשר.

במשך הזמן, יותר ויותר מאמינים חדשים קיבלו את עבודת האל באחרית הימים, והיו לי הרבה יותר מאמינים חדשים להשקות מבעבר. בנוסף לכינוסים עם מאמינים חדשים מדי יום, גם הכשרתי אותם – לימדתי אותם איך לארח כינוסים, איך להפיץ את הבשורה וכן הלאה. לוח הזמנים שלי, שהיה צפוף ממילא, הפך עמוס עוד יותר. נוסף על כל זה, האחים והאחיות בצוות שלי רצו את אישורי אפילו כדי לארגן כינוסים למאמינים חדשים. עם כל כך הרבה לעשות, מצאתי את עצמי שוקע בפרטים טכניים ושוליים, והדבר שיבש את לוח הזמנים שלי והותיר אותי עסוק מכדי להתפנות אפילו להקדשות הרוחניות שלי. אף על פי שהייתי עסוק מאוד בכל יום ולא נחתי לרגע, לא ביצעתי מעקב מספק אחר משימות בעדיפות גבוהה. המצב הזה גרם לי לחרדה לעתים קרובות, אבל לא ידעתי מה לעשות בנידון. פעם אחת, האחות שהייתה השותפה שלי שאלה אותי, "אתה כל הזמן אומר שאתה עסוק, אבל מה בעצם אתה עושה כל היום?" שאלתה פגעה בי מאוד. הרגשתי שהיא לא מבינה את המצב שלי. לאחר מכן, בכל פעם שאחים ואחיות באו להתייעץ איתי על בעיות בהשקיית מאמינים חדשים, מצאתי את עצמי רוטן בלב: "הרי זה עיקרון בסיסי שכל עובד השקיה צריך לשלוט בו. למה אתם באים אליי כדי לפתור בעיות פשוטות כל כך – אתם לא יכולים ללמוד לעשות זאת בעצמכם? אולי אתם פשוט לא רוצים להתאמץ?" רציתי להפסיק לטפל בעניינים האלה, ולתת לאחים ולאחיות להתמודד איתם באופן עצמאי. אבל אז חשבתי, "אני ראש הצוות. אם לא אטפל בבעיות האלה ואתן לאחים ולאחיות לטפל בהן במקומי, האם זה לא יפחית מערכי כראש צוות? אולי יגידו שאני לא ממלא את חובתי, שאני מתחמק מאחריות? ואם המנהיגה תגלה, אולי היא תחשוב שאני לא מתאים לתפקיד? לא משנה – אם אני יכול לעשות משהו, עדיף שאעשה אותו בעצמי וזהו." וכך המשכתי, כשכל עבודת הצוות מרוכזת בידיים שלי, ממשימות גדולות כמו ארגון כינוסים ופתרון בעיות של מאמינים חדשים, ועד למשימות קטנות כמו עזרה לאחים ולאחיות להעביר הודעות ומציאת אנשים שיטפלו בעניינים כלליים. מיהרתי לעשות את הדברים האלה, למרות שלא באמת רציתי, כדי שאף אחד לא יטיל ספק ביכולות שלי כראש צוות. אני לא יכול לתאר כמה מותש הרגשתי לפעמים, כשניסיתי ללהטט בין כל כך הרבה דברים שונים בבת אחת. יכולתי רק לנחם את עצמי במחשבה, "בכל זאת, אני ראש צוות. ראשי צוותים חייבים להיות מוכנים לעבוד קשה." וככה זה נמשך. לקחתי על עצמי כל משימה, קטנה כגדולה, וחייתי במצב של עומס תמידי. גודש הפעילות היום־יומי אומנם זיכה אותי בהערצתם ובאישורם של כמה אחים ואחיות, אך בלבי לא היו שלום או שמחה. כל הזמן הרגשתי שאני עושה בלגן בחובתי, ושאין לי זמן להתמקד במשימות חיוניות רבות כי אני מוצף בעניינים שוליים.

פעם אחת, סיפרתי למנהיגה על הקשיים שלי, ורק אחרי שהיא שיתפה איתי, זכיתי במספר עקרונות ליישום בפועל. היא שאלה אותי: "אתה לא לוקח על עצמך יותר מדי? אם לא תיתן לאחים ולאחיות לבצע את עבודתם ותיקח הכול על עצמך, אין ספק שתהיה עסוק. אתה יכול לתת להם ליישם בפועל כמה מהמשימות הפחות חשובות. גם אם הם לא יבצעו אותן היטב, ההשפעה על עבודת הכנסייה לא תהיה משמעותית. אם זו באמת עבודה שאף אחד אחר לא יכול לבצע, אז כמובן שאתה צריך לבצע אותה. אבל אם אחרים יכולים, ואתה לא נותן להם הזדמנות לנסות וליישם בפועל, אלא פשוט לוקח הכול על עצמך, האם זה לא מראה שאתה מזלזל בהם, ובעצם רק מנסה להתרברב? זאת התפרצות של שחיתות." השיתוף שלה קלע בול למצב שלי. חשבתי שלעשות יותר מראה שאני נושא בעול, אבל אף פעם לא הרהרתי אם המעשים שלי מבוססים על העקרונות, או שאולי מעורבים בהם מניעים זרים. כשחשבתי על זה, הבנתי שהמניע הנסתר שלי בלקיחת הכול על עצמי בחובתי היה להתרברב, ולא לשאת בעול. היו מקרים שבהם לאחרים היו את הזמן והיכולת לבצע משימה, אלא שאני חשבתי שככל שאעשה יותר, כך אקבל אישור רב יותר מכולם, ויגידו שאני ראש צוות מוכשר ואחראי, שנושא בעול בחובתו. השתמשתי בחובתי כדי לזכות בהערצה מאחרים. נשארתי "עסוק" ו"נשאתי בעול" כדי להראות את הערך שלי כראש צוות ולתפוס מקום של כבוד בליבם של אחרים. בגלל הכוונות השגויות שלי והרצון התמידי לשמור על מעמדי, הרבה מעבודת הצוות נחה על כתפיי, ולאחיי ולאחיותיי לא הייתה הזדמנות ליישם בפועל. ומכיוון שהיכולת שלי מוגבלת, היו משימות חשובות שהתעכבו בסופו של דבר. בכך פגעתי גם בעבודת הכנסייה וגם בחייהם של אחיי ואחיותיי.

מאוחר יותר, לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי במידה מסוימת את בעיותיי. האל הכול יכול אומר: "יש אנשים שמעידים על עצמם באמצעות שפה, ומשתמשים בכמה מילים לשם התרברבות, בעוד אנשים אחרים משתמשים בהתנהגויות. מהם הביטויים של אדם המשתמש בהתנהגויות כדי להעיד על עצמו? על פני השטח, הם עסוקים בכמה התנהגויות שתואמות את תפיסותיהם של אנשים, מושכות את תשומת לבם של אנשים, נתפסות על ידי אנשים כאציליות למדי, ותואמות למדי לסטנדרטים מוסריים. התנהגויות אלה גורמות לאנשים לחשוב שהם מכובדים, בעלי יושרה, אוהבי האל באמת ובתמים, אדוקים מאוד ובאמת בעלי לב ירא-אל, החותרים אל האמת. לעיתים קרובות הם מפגינים התנהגויות חיצוניות טובות מסוימות כדי להטעות אנשים – האם אין לזה ניחוח של רוממות ועדות עצמית? בדרך כלל, אנשים מרוממים את עצמם ומעידים על עצמם באמצעות מילים, ומשתמשים בדיבור ברור כדי להביע את השוני שלהם מההמונים וכיצד יש להם דעות חכמות יותר משל אחרים, על מנת לגרום לאנשים להעריך ולהעריץ אותם. אולם, ישנן כמה שיטות שאינן כוללות דיבור מפורש, כאשר אנשים משתמשים במקום זאת בנוהגים חיצוניים כדי להעיד שהם טובים יותר מאחרים. נוהגים כאלה מתוכננים היטב, יש בהם מניע וכוונה מסוימים, והם תכליתיים למדי. הם נעטפו ועובדו כך שמה שאנשים רואים הם כמה התנהגויות ונוהגים שעולים בקנה אחד עם תפיסותיו של האדם, והם אציליים, אדוקים ותואמים להגינות קדושה, והם אפילו אוהבי-אל, יראי-אל, ועולים בקנה אחד עם האמת. זה משיג את אותה מטרה של רוממות עצמית ועדות עצמית וגורם לאנשים להעריך ולהעריץ אותם. האם אי פעם נתקלתם או ראיתם דבר כזה? האם אתם אוחזים בביטויים כאלה? האם הדברים הללו והנושא בו אני דן נפרדים מהחיים האמיתיים? למעשה, הם לא... יש אנשים ששותים קפה כדי להגביר את האנרגיה שלהם בערב, כשהם מתכוננים להישאר ערים עד מאוחר לצורך מילוי חובותיהם. האחים והאחיות דואגים לבריאותם ומבשלים להם מרק עוף. כשהם מסיימים את המרק, אנשים אלה אומרים, 'תודה לאל! נהניתי מחסדו של האל. זה לא מגיע לי. כעת משסיימתי את מרק העוף הזה, עליי להיות יעיל יותר בביצוע חובותיי!' בפועל, הם ממשיכים לבצע את חובותיהם באותה דרך כמו תמיד, מבלי להגביר את יעילותם כלל. האם אין הם מעמידים פנים? הם מעמידים פנים, והתנהגות כזו גם היא רוממות עצמית ועדות עצמית בחשאי; התוצאה שהיא משיגה היא לגרום לאנשים לאשר אותם, להעריך אותם ולהפוך אותם לחסידיהם המושבעים. אם לאנשים יש מנטליות כזו, האם הם לא שכחו את האל? האל לא נמצא עוד בליבם, אז במי הם הוגים יומם ולילה? ב'מנהיג הטוב' שלהם, ב'יקיר ליבם'. חלק מצוררי המשיח נוהגים באהבה רבה ברוב האנשים על פני השטח, ומשמשים בטכניקות כשהם מדברים כדי שאנשים ייווכחו שהם אוהבים ויסכימו להתקרב אליהם. הם מסבירי פנים כלפי כל אחד שמתקרב אליהם ומתעניין בהם, והם מדברים אל האנשים הללו בטון עדין מאוד. גם אם הם רואים שחלק מהאחים והאחיות סטו מהעקרונות במעשיהם, ובכך פגעו באינטרסים של הכנסייה, הם לא גוזמים אותם ולו במעט, הם רק מפצירים בהם ומנחמים אותם, ומשדלים אותם בזמן שהם מבצעים את חובותיהם – הם משדלים ומשדלים אנשים עד שכולם מופיעים בפניהם. בהדרגה, אנשים מתחילים להתרגש מצוררי משיח אלה; כולם מאוד תומכים בליבם האוהב ומכנים אותם אנשים אוהבי האל. בסופו של דבר, כולם סוגדים להם ומחפשים את השיתוף שלהם על כל נושא, והם מספרים לצוררי משיח אלה את כל המחשבות והתחושות הכמוסות ביותר שלהם, עד כדי כך שהם אפילו כבר לא מתפללים לאל או מחפשים אחר האמת בדבריו. האם אנשים אלה לא הולכו שולל על ידי אותם צוררי משיח? זהו אמצעי נוסף בו משתמשים צוררי משיח כדי להוליך שולל אנשים. כאשר אתם עוסקים בהתנהגויות ובנוהגים אלה, או מטפחים כוונות אלה, האם אתם מודעים לכך שיש בזה בעיה? וכאשר אתם נעשים מודעים לכך, האם אתם יכולים לשנות את דרך פעולותיכם? אם אתם יכולים להרהר על עצמכם ולחוש חרטה אמיתית כשאתם נעשים מודעים וכאשר בדיקתכם מעלה שההתנהגות, הנוהגים או הכוונות שלכם הם בעיתיים, הדבר מוכיח ששיניתם את דרככם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט רביעי: הם מרוממים את עצמם ומעידים על עצמם). מחשיפת דברי האל, הבנתי שכאשר אנשים מאמצים התנהגויות "טובות" שמתיישבות עם תפיסות האדם כדי לזכות בהערצה ובהכרה, הם בעצם מאדירים את עצמם ונושאים עדות לעצמם בדרך עקיפה. זו צביעות שיכולה להטעות אחרים בקלות. כשחשבתי על זה, ראיתי שאני אדם כזה. כלפי חוץ הייתי נראה עסוק בביצוע חובתי כל יום, סובל קשיים, משלם מחיר, ולוקח הכול על עצמי – נראיתי כראש צוות ראוי ומוכשר. אבל מאחורי כל זה, הסתרתי כוונה מתועבת וסודית משלי, לזכות בהערצתם של אנשים. חשבתי על האחים והאחיות שהיו פונים אליי במסגרת חובותיהם בכל עניין, גדול כקטן, וסומכים עליי שאפתור להם הכול. בפועל, הם היו יכולים לדון בבעיות האלה ולפתור חלק מהן לבד, בלי המעורבות שלי. אבל המחשבה על האמון וההערצה שכולם רוחשים לי הניעה אותי להניח בצד את סדרי העדיפויות של העבודה שלנו ולעשות הכול בעצמי, גם אם לא היה לי זמן, רק כדי להגן על הגאווה ועל המעמד שלי. לפעמים, כשדילגתי על ארוחה כדי לארח כינוס למאמינים חדשים, והאחיות היו מפצירות בי ללכת לאכול, שמחתי בסתר לבי מהמחשבה שהן רואות אותי שקוע בחובותיי מכדי אפילו לאכול. חשבתי שהן בטח מעריצות אותי וחושבות שאני באמת יכול לשאת קשיים ולשלם מחיר, ושאני ראש צוות מוכשר. מכיוון שהייתי "עסוק", נהניתי גם מכל מיני "זכויות יתר" וזכיתי לאהדה מאחרים, ובעזרתם יכולתי לכסות על סטיות וליקויים שהיו בי. למשל, אם לא כתבתי מאמר עדות חווייתית, הייתי מצדיק זאת בתירוץ שאני עסוק מדי. כשכמה ממשימות הצוות שהייתי אחראי עליהן לא בוצעו בזמן, הייתי סולח לעצמי בהסבר שאני פשוט עסוק מדי. וכאשר הופיעו סטיות וטעויות בחובתי ולא השגתי תוצאות טובות בהשקיית מאמינים חדשים, נתתי לאחים ולאחיות את אותו תירוץ כדי שהם יתחשבו בי. וכך הייתי עסוק כל היום, והראיתי לאנשים שאני ראש צוות טוב עם לוח זמנים עמוס. לא רק שהמפקחת שלי העריכה אותי, גם כמה מהאחים והאחיות העריצו אותי והסתמכו עליי. ובה בעת, הסתרתי את הסטיות והטעויות בעבודתי. הכוונות שלי היו באמת מתועבות! חשבתי על הסיבה לכך שהאחים והאחיות פנו אליי עם כל בעיה, והסתמכו עליי שאעשה הכול – זה היה בעיקר כי ניסיתי לקחת הכול על עצמי. אחיי ואחיותיי העריצו אותי ותפסתי מקום של כבוד בלבם. כשהם נתקלו בבעיה, במקום להתפלל ולהסתמך על האל, או לחפש את עקרונות-האמת, הם פשוט באו לשאול אותי. בעצם, כל העשייה הזאת הייתה פעולה מתוך רצון אישי שלי, דרך סמויה להתרברב, שזיכתה אותי בלבם של אנשים והרחיקה אותם מהאל.

באותו זמן, נזכרתי בקטע מדברי האל שקראתי פעם: "ישנם אנשים שלכאורה אמונתם באל נלהבת ביותר. הם אוהבים להשתתף בענייני הכנסייה ולדאוג להם, והם תמיד מקדימים את כולם. אף על פי כן, בניגוד למצופה, הם מאכזבים את כולם ברגע שהם הופכים למנהיגים. הם לא מתמקדים בפתרון הבעיות המעשיות של אנשיו הנבחרים של האל, ובמקום זאת עושים כמיטב יכולתם כדי לפעול למען המוניטין שלהם ומעמדם. הם אוהבים להתרברב כדי לגרום לאחרים להעריך אותם והם תמיד מדברים על ההשקעה שלהם מעצמם למען האל ועל הסבל שלהם למענו, ואף על פי כן הם לא משקיעים את מאמציהם בחתירה אל האמת ובהיווכחותם בחיים. זה לא מה שמצופה מהם. אף שהם מעסיקים את עצמם בעבודתם, מתרברבים בכל הזדמנות, מטיפים כמה מילים ודוקטרינות, זוכים בהערכה מצד אנשים מסוימים ובסגידתם, מטעים את לב האנשים ומבצרים את מעמדם, מה יוצא מזה בסוף? לא משנה אם האנשים האלה משתמשים בטובות קטנות כדי לשחד אחרים, מנופפים בכישורים וביכולות שלהם, או נוקטים מגוון שיטות כדי להטעות אנשים ולרכוש את הערכתם – לא משנה איזו שיטה הם נוקטים כדי לכבוש את לב האנשים ולקנות בליבם שביתה, מה הם מאבדים? הם מאבדים את ההזדמנות לזכות באמת בעודם מבצעים את חובותיו של מנהיג. בה בעת, בגלל מגוון הביטויים שלהם, הם גם צוברים מעשים רעים שימיטו עליהם בסופו של דבר את הקץ. בין אם הם משתמשים בטובות קטנות כדי לשחד אנשים ולהפיל אותם בפח, מתרברבים בעצמם, או משתמשים בהעמדת פנים כדי להטעות אנשים, ולא משנה אילו סיפוק והטבות להם משיגים למראית עין מעשייתם כך, כשמסתכלים עליו עכשיו, האם נתיב זה הוא הנתיב הנכון? האם זהו הנתיב לחתירה אל האמת? האם זה נתיב שיכול להביא לישועה? מובן שלא. לא משנה עד כמה התכסיסים והשיטות האלה מתוחכמים, הם לא יכולים לשטות באל, והאל בסופו של דבר מוקיע ומתעב את כולם, מכיוון שמה שמסתתר מאחורי התנהגויות כאלה הוא השאיפה של האדם, וגישה ומהות של התנגדות לאל. האל לעולם לא יכיר בליבו בשום אופן באנשים האלה כמי שמבצעים את חובתם, ובמקום זאת יגדיר אותם כעושי רע. איזה משפט האל חורץ כשהוא מתמודד עם עושי רע? 'סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע.' כשהאל אומר: 'סוּרוּ מִמֶּנִּי,' לאן הוא רוצה שאנשים כאלה ילכו? הוא מוסר אותם לידי השטן, למקומות המיושבים בריבוא שטנים. מה מנת חלקם בסופו של דבר? רוחות רעות מענות אותם עד מוות, כלומר השטן טורף אותם. האל אינו מעוניין באנשים האלה, ופירוש הדבר שהוא לא יושיע אותם, הם לא חלק מצאן מרעיתו, לא כל שכן חסידיו, ועל כן אינם נמנים עם מי שהאל יושיע. זה האופן שבו האנשים האלה מוגדרים בידי האל. אם כך, מהו בדיוק הטבע של הניסיון לכבוש את לב האחרים? זוהי הליכה בנתיב של צורר משיח; זוהי התנהגות ומהות של צורר משיח. חמורה אף יותר היא מהות של תחרות באל על אנשיו הנבחרים; אנשים כאלה הם אויבי האל. זה האופן שבו צוררי משיח מוגדרים ומסווגים, והוא מדויק לגמרי" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט ראשון: הם מנסים לכבוש את לבבותיהם של אנשים). דברי האל חשפו בדיוק את הבעיה שלי. מאז שהפכתי לראש צוות, ניסיתי לקחת הכול על עצמי. על פני השטח, הייתי ראש צוות מבין ומתחשב שעוזר ברצון לאחים ולאחיות בכל מה שצריך לעשות, אבל הכוונה והמטרה האמיתיות שלי היו לשרת את המוניטין והמעמד של עצמי, לכבוש את לבם של אנשים ולזכות בהערצתם. זו הייתה הונאה ותחבולה. הייתי בדיוק כמו הפקידים תחת הדרקון הגדול האדום כאש, שמבצעים מעט עבודה למען הנראות במסווה של "שירות העם", רק כדי להטעות את האנשים הפשוטים, כדי שהם יעריצו ויהללו אותם. הייתי בדיוק אותו דבר – כלפי חוץ הייתי עסוק בביצוע חובתי, אבל בסתר רציתי שאנשים יחשבו שאני עובד קשה, ורציתי שהם יעריצו אותי ויסגדו לי. מכיוון שלקחתי הכול על עצמי, לאחרים לא הייתה הזדמנות ליישם בפועל בחובותיהם. ובכל זאת הם העריצו אותי, עד כדי כך שבכל פעם שנתקלו בבעיה, הם לא פנו לאל, אלא הסתמכו עליי שאמצא את הפתרון. לאל לא היה מקום בלבם. כלל לא ביצעתי את חובתי היטב. בבירור עשיתי רע והלכתי בנתיב של צורר משיח! התפללתי לאל וביקשתי ממנו להוביל אותי בחיפוש אחר עקרונות-האמת כדי לפתור את בעיותיי ולהפסיק לפעול מתוך הצביון המושחת שלי.

מאוחר יותר, קראתי קטע נוסף מדברי האל: "בביצוע חובתך, אינך נדרש לקחת הכול על עצמך ואינך נדרש לעבוד קשה מדי, להיות 'הפרח היחיד בפריחה' או להיות יוצא דופן; במקום זאת, אתה נדרש ללמוד כיצד לשתף פעולה עם אחרים בהרמוניה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי למלא את האחריות שלך ולהפעיל את כל האנרגיה שלך. זו המשמעות של ביצוע חובתך. ביצוע חובתך פירושו להשתמש בכל הכוח והאור שיש בך כדי להשיג תוצאה. זה מספיק. אל תנסה להתרברב תמיד, לומר מילים גבוהות, לעשות דברים בעצמך. עליך ללמוד לעבוד עם אחרים ועליך להתמקד יותר בהקשבה להצעות של אחרים ובגילוי החוזקות שלהם. בדרך זו, שיתוף פעולה בהרמוניה הופך להיות קל. אם אתה תמיד מנסה להתרברב ורוצה שמה שאתה אומר ייעשה, אתה לא משתף פעולה בהרמוניה. מה אתה עושה? אתה גורם להפרעה ומחליש אחרים. לגרום להפרעה ולהחליש אחרים זה למלא את תפקידו של השטן; זה לא לבצע חובה. אם אתה עושה תמיד דברים שגורמים להפרעה ומחלישים אחרים, אזי אין זה משנה כמה מאמץ אתה משקיע או עד כמה אכפת לך, האל לא יזכור. אולי יש לך מעט חוזק, אך אם אתה מסוגל לעבוד עם אחרים, ומסוגל לקבל הצעות מתאימות, ואם יש לך מניעים נכונים ואתה יכול להגן על העבודה של בית האל, אזי אתה הוא האדם הנכון. לפעמים, תוכל לפתור בעיה בעזרת משפט יחיד ובכך להועיל לכולם; לפעמים, לאחר שתשתף על אמירה אחת של האמת, לכולם יהיה נתיב ליישום בפועל והם יהיו מסוגלים לעבוד יחד בהרמוניה, וכולם ישאפו אל מטרה משותפת ויחלקו את אותן השקפות ודעות, וכך העבודה תהיה יעילה במיוחד. גם אם אף אחד לא יזכור שאתה מילאת את התפקיד, ואולי לא תרגיש שהתאמצת מאוד, האל יראה שאתה אדם המיישם את האמת בפועל, אדם הפועל על פי העקרונות. האל יזכור שעשית זאת. זה נקרא לבצע את חובתך בנאמנות" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מילוי תקין של חובתכם מחייב שיתוף פעולה הרמוני). מדברי האל, ראיתי בבירור את הבעיות שלי ומצאתי כמה נתיבים ליישום בפועל. כדי למלא את חובתי היטב, הייתי צריך ללמוד לעבוד בשיתוף פעולה הרמוני עם אחרים, ולהתמקד בכך שאאפשר להם להביא לידי ביטוי את נקודות החוזק שלהם. כי היכולת של אדם אחד היא מוגבלת – אף אחד לא מסוגל לבצע את כל העבודה בעצמו. אנחנו יכולים להשיג תוצאות טובות בחובותינו רק כשכולנו מאוחדים בלב ובנפש וכשנקודות החוזק של כל אחד מאיתנו מנוצלות. רק כשאנשים מחזיקים בכוונות הנכונות, כלומר להגן על עבודת הכנסייה, הם מבצעים את חובותיהם בהתאם לכוונות האל. זה הרבה יותר יעיל מאשר אדם אחד שלוקח על עצמו את כל העבודה. בעבר, לא רק שהתשתי את עצמי בהתרוצצויות בניסיון להבליט את עצמי, גם עשיתי בלגן בחובותיי. נקודות החוזק של אחיי ואחיותיי לא נוצלו, והרבה עבודה חשובה התעכבה. דרך השוואת הגילוי שבדברי האל להתנהגות שלי, סוף סוף הבנתי מדוע האל אומר שמי שמנסה תמיד להראות את עצמו בחובתו ולא עובד בהרמוניה עם אחרים משבש את עבודת הכנסייה.

לאחר מכן, התחלתי ליישם את דברי האל באופן מודע. חילקתי את העבודה בצורה הגיונית: אני התרכזתי בעיקר במעקב אחר משימות מפתח, והקציתי עבודות אחרות לאחים ולאחיות המתאימים, בהתאם לתחומי המומחיות של כל אחד. כשהם נתקלו בבעיות שלא יכלו לפתור, חיפשנו את העקרונות יחד. ברגע שהאחים והאחיות הבינו את העקרונות, היו להם באופן טבעי כיוון ונתיב לביצוע חובותיהם. עכשיו, אחרי שאני מיישם בפועל את דברי האל מזה זמן מה, אני מוצא שאחיי ואחיותיי נושאים בעול גדול יותר בחובותיהם מבעבר. הם מסוגלים לנקוט יוזמה ולחפש את העקרונות כדי לפתור בעיות, והם משלימים משימות מסוימות באופן עצמאי תוך הסתמכות על האל. לפעמים, כשאני נתקל בקשיים במשימות שאני אחראי עליהן, אני גם מבקש עזרה מאחיי ומאחיותיי, ואני מרוויח מזה הרבה. בזכות שיתוף הפעולה הזה, הצוות שלנו משיג תוצאות טובות יותר ויותר בעבודתו. האחים והאחיות מסוגלים ליישם בפועל בדרגות שונות וכולם מראים התקדמות. אני מרגיש הרבה יותר רגוע ושליו. בהדרגה, התחלתי למצוא זמן להרהר בבעיות בעבודתי שלי, וחזרתי לכתוב מאמרי עדות חווייתית באופן סדיר. אני לא נראה עסוק כמו פעם, אבל אני מוצא שקל לי יותר לזהות סטיות ובעיות בעבודה, והפכתי ליעיל יותר בחובתי.