מאת וואנג צ'נג, מחוז הבּיי

בתקופה שבה האמנתי בישוע אדוננו, נרדפתי על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. הממשלה השתמשה ב"פשע" של אמונתי בישוע אדוננו כסיבה לרדת לחיי ולדכא אותי. היא אפילו ציוותה על רשויות הכפר לערוך ביקורים תכופים בביתי כדי לחקור אותי על מנהגי האמונה שלי. ב-1998, קיבלתי על עצמי את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים. כששמעתי במו אוזניי את מילותיו של הבורא, התרגשתי באופן שלא אוכל אפילו לתאר. מעודד על-ידי אהבת אלוהים אליי, הגעתי להחלטה: אדבק באל הכול יכול עד הסוף ממש, יהיה מה שיהיה. באותה תקופה, השתתפתי בהתלהבות בפגישות והפצתי את הבשורה, שמשכה שוב את תשומת הלב של הממשלה הסינית הקומוניסטית. הפעם, רדיפתה אותי הייתה קשה מאי פעם. המצב נעשה כל כך רע עד שלא יכולתי לקיים את אמונתי באופן רגיל בביתי שלי, ונאלצתי לעזוב את הבית כדי למלא את חובותיי.

ב-2006, הייתי אחראי למערך הדפסת הספרים של דברי האל. פעם אחת, בעודי מוביל ספרים, כמה אחים ואחיות והנהג של חברת הדפוס נעצרו, לרוע המזל, על ידי המשטרה של הממשלה הסינית הקומוניסטית. כל עשרת-אלפי העותקים של "הדבר מופיע בבשר" שהיו במשאית הוחרמו. מאוחר יותר, הנהג הלשין על יותר מעשרה אחים ואחיות נוספים, וכולם נלקחו למעצר זה אחר זה. מאורע זה חולל מהומה רבתי בשני מחוזות והפרשה נוהלה ישירות על ידי השלטון המרכזי. כאשר הממשלה הסינית הקומוניסטית גילתה שאני הייתי המנהיג, הם לא חסכו בהוצאות, ושלחו את כוחות המשטרה המזוינים כדי לחקור את כל תחומי הפעולה שקשורים לעבודתי. הם החרימו שתי מכוניות וטנדר מחברת הדפוס שאיתה עבדנו וגם גנבו 65,500 יואן מהחברה, נוסף על יותר מ-3,000 רנמינבי שהם גנבו מהאחיות ומהאחים שהיו במשאית באותו היום. כמו כן, המשטרה גם הגיעה וערכה חיפוש בביתי פעמיים. בכל פעם שהם באו, הם פרצו פנימה בבעיטה, שברו וריסקו את החפצים שלי והפכו ביסודיות את כל הבית שלי. הם היו גרועים יותר מכנופיית שודדים נוודים! לאחר מכן, מכיוון שהממשלה הסינית הקומוניסטית לא הצליחה למצוא אותי, הם קיבצו את כל השכנים, החברים והקרובים שלי וחקרו אותם על מקום הימצאי.

נאלצתי לברוח לביתו המרוחק של קרוב משפחה כדי להימנע ממעצר ומרדיפה על ידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. אפילו בדמיוני הפרוע ביותר לא תיארתי לעצמי שהמשטרה של הממשלה הסינית הקומוניסטית תמשיך לעקוב אחריי על פני מרחק כה עצום כדי לעצור אותי. ובכל זאת, בלילה השלישי לאחר שהגעתי לביתו של קרובי, כוח של כמאה שוטרים, שהורכב מיחידת משטרה מעיר מגוריי, בשיתוף פעולה עם המשטרה הפלילית והמשטרה המזוינת המקומיות, הקיף את ביתו של קרובי מכל הכיוונים, ואז עצר את כל קרובי משפחתי. הייתי מוקף ביותר מעשרה שוטרים חמושים, כולם עם רובים מכוונים לראשי, כשהם צועקים בכעס, "תזוזה אחת ואתה מת!" לאחר מכן, כמה מהשוטרים זינקו עליי וכולם התחילו לנסות לאזוק את ידיי מאחורי גבי. הם משכו את זרועי הימנית מעבר לכתפי ואז תמרנו את זרועי השמאלית מאחורי גבי ומשכו בפראות את ידי כלפי מעלה. משלא הצליחו לקשור את שתי ידיי זו לזו, הם דרכו על גבי ומשכו בכוח רב יותר, עד ששתי ידיי הוצמדו לבסוף יחדיו בכוח. לא יכולתי לעמוד בכאב הצורב והמפלח, אך למרות זעקותיי, "אני לא עומד בכאב הזה", לשוטרים לא היה אכפת, וכל שיכולתי לעשות היה להתפלל לאלוהים שייתן לי כוח. הם לקחו ממני 650 יואן ואז חקרו אותי קשות על המקום שבו הכנסייה שומרת את כספיה, ודרשו שאמסור להם את כל הכסף. זעמתי על כך מאוד וחשבתי לעצמי בבוז, "הם עוד קוראים לעצמם 'משטרת העם' ו'מגני החיים והרכוש של העם', אך הסיבה שפרסו כוח בגודל כזה למרדף במרחק כה גדול כדי לעצור אותי אינה רק כדי לעצור את עבודת אלוהים, אלא גם כדי לבזוז ולגנוב את כספי הכנסייה! למשטרת הרוע הזו תאווה אינסופית לכסף. הם מאמצים את מוחם ואינם בוחלים בדבר כדי למלא את קופותיהם. מי יודע כמה מעשים חסרי מצפון הם עשו במרדפם אחר העושר או כמה חיים של אנשים חפים מפשע הם הרסו כדי להעשיר את עצמם?" ככל שחשבתי על כך יותר, כך כעסתי יותר, ונשבעתי שאני מעדיף למות מאשר לבגוד באלוהים. נשבעתי שאלחם בשדים האלה עד הסוף המר. כשאחד השוטרים הבחין שאני מביט בו בשתיקה זועמת, הוא ניגש אלי וסטר לי פעמיים בפניי, וגרם לשפתיי להתנפח ולדמם בכבדות. אך השוטר הרשע לא הסתפק בכך, ובעט בפראות ברגליי תוך שהוא מקלל אותי עד שנפלתי לרצפה. הם המשיכו לבעוט בי מכל כיוון כמו כדורגל כששכבתי על הרצפה עד אשר, לאחר פרק זמן לא ברור, התעלפתי. כאשר התעוררתי, כבר הייתי במכונית שנסעה לעיר מגוריי. הם כבלו אותי עם שרשרת פלדה עצומה שחיברה בין צווארי לקרסוליי כך שלא יכולתי לשבת זקוף אלא נאלצתי להתכופף, מקופל בתנוחה עוברית, בקושי נתמך על ידי החזה והראש שלי. כאשר התחוור לשוטרים שסבלתי מכאבים, הם רק צחקקו והעירו בסרקסטיות, "בוא נראה אם אלוהים שלך יכול להציל אותך עכשיו!" ועוד כמה הערות משפילות. הבנתי בבירור שהסיבה שהם התייחסו אלי כך הייתה בגלל אמונתי באל הכול יכול. היה זה בדיוק כפי שאלוהים אמר בעידן החסד: "אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם, דְּעוּ כִּי אוֹתִי שָׂנֵא רִאשׁוֹנָה" (יוחנן ט"ו 18). ככל שהשפילו אותי יותר, כך ראיתי בבהירות גדולה יותר את מהותם השטנית כאויבי אלוהים ואת אופיים שונא-האל, וזה גרם לי לתעב אותם עוד יותר. בד בבד, קראתי לאלוהים כל העת בתפילה, "אלוהים הכול יכול היקר! בוודאי מתוך כוונותיך הטובות הרשית שאיעצר על ידי המשטרה, ואני מוכן להישמע לך. היום, אף שגוף הבשר שלי דואב, אני מוכן להעיד בעבורך כדי לבייש את השטן הזקן. לא אציית לו בשום אופן. אני מתפלל שתיתן לי אמונה וחוכמה". אחרי שסיימתי את תפילתי, חשבתי על קטע זה מדברי האל: "שמרו על השקט בתוכי, מכיוון שאני אלוהיכם, גואלכם האחד היחיד. עליכם להשקיט את לבכם בכל עת ולחיות בתוכי. אני הסלע שלכם, התומך שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל העניקו לי כוח ונחישות גדולים אף יותר. אלוהים הוא ריבון המושל בכל הדברים וחייו ומותו של אדם נתונים בידיו. כאשר האל הכול יכול מגבה אותי בעוצמה, אין לי ממה לחשוש! אחרי כל זה, הייתה לי אמונה מחודשת ונתיב לצעוד בו, והייתי מוכן להתמודד עם העינוי האכזר שציפה לי.

במהלך אותו ליווי לעיר מגוריי שנמשך 18 שעות, כבר לא הצלחתי לספור כמה פעמים איבדתי את הכרתי מהכאב, אך אף אחד מבריוני המשטרה האלה לא הפגין שום דאגה. כשהגענו סוף סוף, היה זה אחרי השעה שתיים לפנות בוקר. הרגשתי כאילו כל הדם בגופי נקרש – זרועותיי ורגליי היו נפוחות לגמרי ורדומות ולא יכולתי לזוז. שמעתי את אחד השוטרים אומר, "אני חושב שהוא מת". אחד מהם אחז בשרשרת הפלדה ומשך אותה כלפי מטה בכוח ברוטאלי, וגרם לקצוות המשוננים לחתוך את בשרי. מעדתי אל מחוץ למכונית והתעלפתי שוב מהכאב. השוטר בעט בי עד שהתעוררתי ואז צרח, "לעזאזל! מנסה להעמיד פני מת, הא? אחרי שננוח, אתה הולך לחטוף!" הם גררו אותי באלימות לתא באגף הנידונים למוות, וכשעזבו, אמרו, "סידרנו את התא הזה במיוחד בשבילך". כמה אסירים התעוררו משנתם כשנגררתי פנימה והמבטים המרושעים שלהם כל כך הבהילו אותי עד שהשתופפתי באחת הפינות, מפחד לזוז. הרגשתי שנכנסתי לתוך מין גהינום עלי אדמות. כשעלה הבוקר, האסירים האחרים התגודדו סביבי, מביטים בי כאילו הייתי חייזר. כולם התנפלו עליי והפחידו אותי כל כך עד שמייד השתופפתי לרצפה. המהומה העירה את האסיר הראשי – הוא נעץ בי מבט קצר ואמר בקרירות, "עשו בו מה שאתם רוצים, רק אל תכו אותו למוות". הכלואים הגיבו לאסיר הראשי כאילו הוציא להם צו מלכותי. הם זינקו קדימה כשהם מוכנים להכות אותי. חשבתי לעצמי, "עכשיו אני הולך לחטוף. השוטרים מסרו אותי לנידונים למוות האלה כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת שלהם – הם שולחים אותי ביודעין למותי". חשתי מבועת וחסר אונים לחלוטין, וכל שיכולתי לעשות הוא להפקיד את חיי בידי אלוהים ולקבל את תזמוריו. בדיוק כשהתכוננתי נפשית למכות, קרה משהו לא ייאמן: שמעתי מישהו צועק בדחיפות, "עיצרו!" האסיר הראשי הגיע בריצה, משך אותי למעלה והביט בי במשך – כך זה נראה – כמה דקות. כל כך פחדתי שלא העזתי להביט בו בחזרה. "איך בחור טוב כמוך מוצא את עצמו במקום כזה?", הוא שאל. כששמעתי אותו מדבר אליי, התבוננתי בו היטב והבנתי שהוא היה חבר של חבר שפגשתי בעבר. הוא פנה לאסירים האחרים ואמר, "אדם זה הוא החבר שלי. אם מישהו ייגע בו, הוא יצטרך לתת לי דין וחשבון!" ואז יצא מהר לקנות לי ארוחה ועזר לי להשיג אביזרי רחצה ופריטים יומיומיים שאזדקק להם בכלא. אחרי זה, אף אחד מהאסירים האחרים לא העז להציק לי. ידעתי שכל מה שקרה היה תוצאת אהבתו של אלוהים וארגונו החכם. המשטרה התכוונה בהתחלה להשתמש באסירים האחרים כדי לענות אותי ללא רחמים, אך הם לא העלו בדעתם שאלוהים יגרום לאסיר הראשי לעזור לי לחמוק מהצרה הזו. התרגשתי עד דמעות ולא יכולתי אלא לשאת בלבי את שבח האל, ואמרתי, "אלוהים היקר! תודה לך שהפגנת את רחמיך כלפיי! אתה הוא שבא לעזרתי באמצעות החבר הזה כשהייתי בשיא הפחד, חוסר האונים והחולשה שלי, ואפשרת לי לחזות במעשיך. אתה הוא שמניע את כל הדברים לשרת אותך, כך שכל המאמינים בך ירוויחו". באותו רגע, אמונתי באלוהים התחזקה עוד יותר, כי חוויתי אישית את אהבתו. על אף שהושלכתי אל בטן המפלצת, אלוהים לא נטש אותי. עם אלוהים לצדי, ממה עוד יש לפחד? חברי ניחם אותי, ואמר, "אל תהיה עצוב. לא משנה מה עשית, אל תגיד להם מילה, אפילו אם זה יהרוג אותך. אך אתה חייב להכין את עצמך נפשית ולדעת שמשום שהם הכניסו אותך לכאן עם חבורת נידונים למוות, הם לא ישחררו אותך בקלות". הדברים שאמר חברי גרמו לי לחוש ביתר שאת שאלוהים הדריך אותי בכל רגע ושהוא דיבר דרך חברי לתא כדי להזהיר אותי מהבאות. התכוננתי נפשית לגמרי ונשבעתי בשקט: ככל שיענו אותי שדים אלה, לעולם לא אבגוד באלוהים!

ביום השני, יותר מעשרה שוטרים חמושים הגיעו וליוו אותי מבית המעצר, כאילו הייתי אסיר נידון למוות, למקום מרוחק באזור כפרי. המתקן שאליו לקחו אותי היה מתחם מוקף חומה גבוהה עם חצר גדולה, שנשמר בקפידה בידי שוטרים חמושים. על כרזה התלויה על הדלת הראשית נכתב "בסיס אימון כלבים משטרתי". כל החדרים היו מלאים במכשירי עינויים שונים. נראה שהם הביאו אותי לאחד ממתקני החקירה והעינוי הסודיים של הממשלה הסינית הקומוניסטית. כשהבטתי סביבי, שערותיי סמרו ורעדתי מפחד. השוטרים הרשעים הכריחו אותי לעמוד ללא תזוזה באמצע החצר ואז שחררו מתוך כלוב פלדה ארבעה כלבים יוצאי דופן בגודלם, מרושעים למראה, הצביעו עליי ופקדו על כלבי המשטרה המאומנים, "להרוג!" הכלבים הסתערו עלי מיד כמו להקת זאבים. הייתי כל כך מבועת עד שעצמתי את עיניי בחוזקה. אוזניי החלו לצלצל ומוחי החשיך – המחשבה היחידה בראשי הייתה, "אלוהים! אנא הצל אותי!" קראתי לעזרת אלוהים שוב ושוב ואחרי כעשר דקות כל מה שהרגשתי הוא את הכלבים נועצים שיניים בבגדיי. כלב אחד גדול במיוחד נשען על כתפיי, רחרח אותי ואז ליקק את פניי, אך לא נשך אותי. לפתע נזכרתי בסיפור מהתנ"ך, שבו הנביא דניאל הושלך לגוב מלא אריות רעבים מפני שעבד את אלוהים, אך האריות לא פגעו בו. כיוון שאלוהים עמד לעזרו, הוא שלח לו מלאך שסגר את מלתעות האריות. פתאום גאתה בי אמונה עמוקה שסילקה כל פחד מלבי. האמנתי מעומק לבי שהכול מתוזמר על ידי אלוהים ושחייו ומותו של אדם נתונים בידי האל. מלבד זאת, אם הייתי ננשך למוות בידי כלבים אכזריים בשל אמונתי באלוהים והייתי מת מות קדושים, היה זה כבוד גדול ולא היו לי שום תלונות על כך. כאשר הפחד מפני המוות חדל לשתק אותי והייתי מוכן למסור את חיי כדי לשאת עדות על האל, שוב הייתי עד לכול-יכולתו של אלוהים ולמעשי הנסים שלו. הפעם, השוטרים מיהרו אל הכלבים בהיסטריה מוחלטת כשהם צועקים, "להרוג! להרוג!" אולם לפתע היה זה כאילו אותם כלבים מאולפים היטב לא הבינו את הפקודות של האדונים שלהם. הם רק קרעו מעט את בגדיי, ליקקו את פניי ואז התרחקו. כמה מהשוטרים הרשעים ניסו לעצור את הכלבים ולשלוח אותם לתקוף אותי שוב, אך הכלבים פתאום נבהלו והתפזרו לכל הכיוונים. כאשר השוטרים ראו מה קרה, כולם נדהמו ואמרו, "כמה מוזר, אף אחד מהכלבים לא רצה לנשוך אותו!" נזכרתי לפתע בדברי האל הבאים: "לבו ורוחו של האדם מוחזקים בידו של אלוהים, וכל חייו גלויים לעיני האל. בין אם אתם מאמינים בכך ובין אם לא, כל הדברים, החיים והמתים כאחד, ישתנו, יתחלפו, יתחדשו וייעלמו על פי מחשבותיו של אלוהים. כך אלוהים מושל בכל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם). "אלוהים ברא את הכל, ולכן הוא גורם לבריאה לכרוע תחת ריבונותו ולהישמע לריבונותו. הוא יצווה על הכל ולכן הכל נמצא בידיו. כל בריאת הכל, לרבות בעלי החיים, הצמחים, האנושות, ההרים, הנהרות והאגמים – הכל חייב להיות תחת ריבונותו. כל הדברים ברקיע ועל פני הקרקע חייבים להיות תחת ריבונותו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו). מניסיוני, ראיתי במציאות כיצד כל הדברים – בין אם הם חיים או מתים – כפופים לתזמורי האל וכולם נעים ומשתנים עם מחשבות האל. הצלחתי לשרוד ללא פגע אחרי שהותקפתי על ידי כלבי המשטרה, כיוון שהאל הכול יכול חתם את פיהם וגרם לכך שלא העזו לנשוך אותי. הייתי מודע לחלוטין לכך שכל זה התרחש הודות לכוחו העצום של אלוהים, ושאלוהים גילה כאן את אחד ממעשי הנסים שלו. בין אם מדובר באותם בריוני משטרה או בכלבי המשטרה המאולפים, כולם חייבים להישמע לסמכות האל. איש אינו יכול לגבור על ריבונות האל. העובדה שנפלתי לידיה השטניות של הממשלה הסינית הקומוניסטית ושעברתי ניסיון דומה לזה שעבר הנביא דניאל, ללא ספק הייתה בגלל שאלוהים בצעד חריג רומם אותי והעניק לי את חסדו. היותי עד למעשיו הכול-יכולים של אלוהים חיזקה את אמונתי בו ונשבעתי להילחם בשטן עד כלות. נשבעתי להאמין באלוהים ולעבוד אותו לעולמים ולהביא לו תהילה וכבוד!

כאשר השוטרים לא הצליחו להשיג את מטרתם המבוקשת באמצעות כלבי תקיפה, הם לקחו אותי לחדר החקירות. הם תלו אותי על הקיר מאזיקיי ומיד חשתי כאב מפלח בפרקי הידיים, כאילו ידיי עמדו להיתלש מזרועותיי לגמרי. אגלי זיעה כבדים החלו לזלוג על פניי. עם זאת, אותם בריוני משטרה עוד לא סיימו והחלו להמטיר עלי בעיטות ואגרופים פראיים. כשהיכו אותי, הם נבחו בכעס, "הבה נראה אם אלוהים שלך יכול להציל אותך עכשיו!" הם היכו אותי בזה אחר זה – כשאחד מהם התעייף, אחר החליף אותו מיד. הם היכו אותי עד שנתכסיתי מכף רגל עד ראש בחתכים וחבורות ודיממתי מאוד. באותו לילה, הם עדיין לא הורידו אותי מהקיר ולא התירו לי לעצום את עיניי. הם הפקידו שני שוטרים זוטרים עם טייזרים להשגיח עליי. בכל פעם שעצמתי את עיניי, הם חישמלו אותי עם הטייזר כדי למנוע ממני להירדם. הם עינו אותי באופן זה כל הלילה. כשאחד השוטרים הזוטרים היכה אותי, הוא נעץ בי את עיניו החשדניות וצרח, "כשהם יכו אותך עד שתתעלף, אני אכה אותך עד שתתעורר שוב!" בזכות ההארה של אלוהים, הייתי מודע לחלוטין למתרחש: השטן ניסה להשתמש בטכניקות עינוי מסוגים שונים כדי לגרום לי להכשיל את עצמי. הרעיון היה לענות אותי עד שרוחי תישבר ואאבד את יכולתי לחשוב בבהירות, ואז אגלה להם את המידע שביקשו לדעת. אז הם יוכלו לעצור את האנשים שנבחרו על ידי אלוהים, להפריע לעבודתו של אלוהים באחרית הימים ולבזוז ולגנוב את נכסיה של כנסיית האל הכול יכול כדי להעשיר את קופותיהם – אלה היו השאיפות הפרועות של אופיים החייתי. חרקתי שיניי וסבלתי את הכאב. נשבעתי שלא אתפשר איתם אפילו אם בשל כך אוצא להורג בתלייה. בשחר יום המחרת, עדיין לא ניכר בהם שבכוונתם להניח לי והייתי כבר מותש לגמרי. חשתי שמוטב לי למות ואיבדתי את הרצון להמשיך. כל שיכולתי לעשות הוא לקרוא לאלוהים לעזרה ולהתפלל, "הו, אלוהים! אני יודע שמגיע לי לסבול, אך גופי כה חלש ובאמת לא אוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. כל עוד אני נושם ובהכרה, אני רוצה לבקש ממך שתלווה את נשמתי מן העולם הזה. איני רוצה להיהפך ליהודה איש קריות ולבגוד בך". בדיוק כשהייתי על סף שבירה, דבר אלוהים שוב האיר אותי והנחה אותי: "'ההתגלמות כבשר ודם הפעם היא כמו נפילה לגוב של טיגריס.' פירוש הדבר הוא שמפני שבסיבוב הזה בעבודתו של אלוהים, אלוהים מתגלם כבשר ודם ונולד במקום משכנו של התנין הגדול האדום כאש, בואו ארצה הפעם מלווה אפילו יותר בסכנות עזות. הוא יתמודד עם סכינים, רובים ואלות; הוא יתמודד עם פיתוי; הוא יתמודד עם המונים עם סבר פנים רצחני. בכל רגע, יש סכנה שהוא ייהרג" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (4)). אלוהים הוא הריבון העליון של כל הבריאה – ירידתו אל החלק המושחת ביותר של האנושות כדי להציל אותנו כבר הייתה השפלה עצומה, אך הוא גם נאלץ לשאת מיני רדיפות בידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. הסבל של אלוהים באמת עצום. אם אלוהים עמד בכל הכאב והסבל האלה, מדוע אני לא אוכל להקריב את עצמי למענו? הסיבה היחידה שבזכותה נותרתי בחיים היא ההגנה והדאגה של אלוהים, שבלעדיהן כנופיית הרשע הזו מזמן הייתה מענה אותי למוות. אף שהצוררים האלה השתמשו בכל שיטה שעמדה לרשותם כדי לענות אותי באכזריות, אלוהים היה בעזרי במאורת הרשעים הזו, ובכל פעם שעמדתי בעוד מתקפת עינויים, הייתי עד לניסיו של אלוהים, כמו גם לישועתו והגנתו. חשבתי לעצמי, "אלוהים עשה כה הרבה למעני, כיצד אוכל לנחם את לבו? מכיוון שאלוהים העניק לי הזדמנות זו היום, עליי להמשיך לחיות למענו!" באותו רגע, אהבתו של אלוהים העירה את מצפוני מחדש וחשתי בתוך-תוכי שעלי לרצות את אלוהים, יהיה מה שיהיה. גמרתי אומר: "כבוד הוא לי לסבול לצד המשיח היום!" כאשר השוטרים הרעים ראו שעדיין לא דיברתי ולא ביקשתי רחמים, אך חששו שאמות שם בלי לגלות כל מידע והם יסתבכו עם המפקדים שלהם הם הפסיקו להכות אותי. לאחר מכן, הם תלו אותי על הקיר מאזיקיי והשאירו אותי כך למשך עוד שתי יממות.

באותה תקופה היה קר מאוד. הייתי רטוב לחלוטין, ובגדיי היו דקים מכדי לספק לי בידוד כלשהו. לא אכלתי במשך כמה ימים והייתי רעב וקפוא – באמת לא יכולתי לשאת זאת יותר. בדיוק כשהגעתי לסף שבירה, כנופיית בריוני המשטרה הזו ניצלה את מצבי הירוד כדי להמציא עוד מזימה ערמומית: הם הביאו פסיכולוג כדי לנסות לשטוף את מוחי. הוא אמר, "אתה עדיין צעיר ועליך לתמוך בהוריך ובילדיך. כאשר הובאת לכאן, אחיך המאמינים, ובייחוד מנהיגי הכנסייה שלך, לא הפגינו אפילו שמץ דאגה לך, ועדיין אתה כאן סובל בשבילם. אתה לא חושב שאתה מתנהג קצת בטיפשות? לשוטרים לא הייתה ברירה אלא לענות אותך..." כשהקשבתי לשקרים שלו, חשבתי לעצמי, "אם האחים והאחיות שלי היו באים לבקר אותי כאן, האם לא היו מסגירים בכך את עצמם? אתה אומר את זה רק כדי לרמות אותי, לחרחר מריבה ביני לבין אחיי ואחיותיי, ולגרום לי לא להבין את אלוהים, להאשים ולנטוש אותו. אני לא מתכוון ליפול בפח הזה!" לאחר מכן, הם הביאו לי אוכל ושתייה וניסו לרצות אותי עם נדיבותם-לכאורה. לנוכח "חביבות" פתאומית זו של בריוני המשטרה, לבי נהה בחוזקה רבה יותר אחר אלוהים, שכן ידעתי שאני בשיא חולשתי באותו רגע, והשטן היה מוכן להתנפל עלי ברגע שתצוץ ההזדמנות. החוויות שלי באותם ימים אפשרו לי להביט הישר לתוך המהות של הממשלה הסינית הקומוניסטית. לא משנה עד כמה העמידה הממשלה פנים שהיא טובת-לב ואכפתית, המהות המרושעת, הריאקציונרית והשטנית שלה לא השתנתה. האסטרטגיה של השטן, "המרה דרך חמלה אוהבת", רק חשפה ביתר שאת עד כמה עמוקות הרמאות והבוגדנות שלו. תודה לאל על שהנחה אותי להבין את המזימה הערמומית של השטן לאשורה. בסופו של דבר, הפסיכולוג לא הצליח להשיג דבר ונענע בראשו, באומרו, "אני לא יכול להוציא ממנו שום דבר. הוא עיקש כפרד – מקרה אבוד!" ומייד לאחר מכן עזב בעגמומיות. כשראיתי את השטן נמלט לאחר שהובס, לבי נמלא בעליזות שלא תתואר!

כאשר אותם שוטרים מרושעים הבינו שהטקטיקות הרכות שלהם נכשלו, הם חשפו מיד את אופיים האמיתי ושוב תלו אותי על הקיר ליום שלם נוסף. באותו לילה, כשהייתי תלוי שם ורועד מקור, וידיי כאבו כל כך עד שהרגשתי שהן עומדות להישבר, חשבתי מתוך ההזיות שלי שאני באמת עלול לא לשרוד את זה. בדיוק באותו רגע, כמה שוטרים נכנסו ואני שוב התחלתי לדמיין איזה מין עינוי הם מכינים בשבילי הפעם. בחולשתי, התפללתי שוב לאלוהים ואמרתי, "הו אלוהים, אתה יודע שאני חלש ושבאמת איני יכול לשאת את זה יותר. אנא, קח את חיי ברגע זה. אני מעדיף למות מאשר להיות יהודה איש קריות ולבגוד בך. לא אתן למזימה הערמומית של השדים האלה להצליח!" השוטרים נופפו באלות שלהם, שאורכן היה כמעט מטר, והחלו להכות את פרקי ידיי ורגליי. כמה מהם צחקו בטירוף כשהיכו אותי, ואחרים ניסו לפתות אותי, ואמרו, "תראה כמה אתה רעב לעונשים. הרי לא ביצעת שום פשע, לא רצחת אף אחד ולא שרפת דבר. פשוט תגיד לנו מה שאתה יודע ונוריד אותך מהקיר". כשעדיין סירבתי לדבר, הם נטרפו מזעם וצרחו, "אתה חושב שכל עשרות השוטרים שעומדים מולך ברגע זה חדלי אישים? חקרנו אינספור נידונים למוות כאן ותמיד הוצאנו מהם הודאה, אפילו אם הם לא עשו שום דבר רע. כשאנחנו אומרים להם לדבר, הם מדברים. מה גורם לך לחשוב שאתה שונה?" כמה מהם ניגשו אלי והחלו לצבוט ולסובב את הבשר ברגליי ובמותניי עד שהתכסיתי בחבורות. בכמה מקומות הם צבטו אותי כל כך חזק עד שהתחלתי לדמם. אחרי שהייתי תלוי על הקיר כל כך הרבה זמן, הייתי כבר חלש ביותר, וזה רק הגביר את הכאב מהמכות האכזריות שלהם עד שכבר ייחלתי למותי. באותו רגע הייתי שבור לגמרי – לא יכולתי לשאת זאת יותר ולבסוף פרצתי בבכי. כשהדמעות זלגו, מחשבות על בגידה החלו לנקר במוחי: "אולי אגלה להם משהו. כל עוד זה לא מסכן את אחיי ואחיותיי, אפילו אם יאשימו אותי או יוציאו אותי להורג, שיהיה כך!" כשחבורת השוטרים הרשעים ראתה שאני בוכה, הם שאגו בצחוק והיו מרוצים מאוד מעצמם, ואמרו, "אם היית אומר משהו קודם, לא היינו צריכים להכות אותך כך". הם הורידו אותי מהקיר והשכיבו אותי על הרצפה. הם נתנו לי קצת מים והרשו לי לנוח לרגע. אז הם לקחו עט ונייר שהכינו מראש והתכוננו לרשום את ההצהרה שלי. אך ברגע שעמדתי ליפול לפיתויו של השטן והייתי על סף בגידה באלוהים, דברי אלוהים הופיעו בבירור ברוחי: "לא ארחם עוד על אלה שהיו לגמרי לא נאמנים לי בעתות מצוקה, משום שיש גבול לרחמיי. מעבר לכך, אין בי כל חיבה לאף בן אדם שבגד בי בעבר, ויותר מכך, אין לי כל עניין להתקשר עם אלה שבגדו בעניינם של חבריהם. זה הטבע שלי, יהיה האדם אשר יהיה. אני חייב לומר לכם: כל מי ששובר את לבי לא יזכה שוב לחנינה, וכל מי שהיה נאמן יישאר לנצח בלבי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). בדברי האל גיליתי את טבעו של אלוהים שאינו סובל פגיעה ואת תוצאותיה של בגידה בו. כמו כן, נעשיתי מודע למרדנות שלי. אמונתי באלוהים הייתה חלשה מאוד ולא הבנתי אותו באמת, קל וחומר שלא נשמעתי לו באמת. וכך, הייתי בטוח שאבגוד באלוהים. זכרתי כיצד יהודה איש קריות הסגיר את ישוע בעבור שלושים מטבעות כסף בלבד, וכיצד עכשיו הייתי מוכן לבגוד באלוהים רק בעבור רגע של נוחות והקלה. אילולא זכיתי בהארה של דברי האל בדיוק בזמן, הייתי נהפך לאחד מהבוגדים באלוהים ומגונה לנצח! אחרי שהבנתי את רצון אלוהים, התבהר לי שאלוהים הכין את הסידור הטוב ביותר. חשבתי לעצמי, "אם אלוהים מתיר לי לסבול או למות, אני מוכן להישמע ולהפקיד את חיי ואת מותי בידיו. ההחלטה לא בידיי. גם אם תישאר לי נשימה אחת אחרונה, אני חייב להתאמץ לרצות את אלוהים ולשאת עדות עבורו". באותו רגע, נזכרתי במזמור של הכנסייה: "ראשי אולי יישבר ודמי אולי יזרום, אך אסור לאנשי האל לאבד את התושיה. כשתוכחות האל בליבי, אני נחושה להשפיל את השטן" ("הלוואי שאזכה ליום תפארת האל" ב'עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים'). כאשר המהמתי את המזמור בלבי, אמונתי התחזקה, וגמרתי אומר בלבי שאם אמות, יהיה זה למען אלוהים. בכל מקרה, אסור היה לי להיכנע לשטן הזקן הזה, הממשלה הסינית הקומוניסטית. כשהם ראו שפשוט שכבתי על הרצפה ללא תזוזה, השוטרים הרשעים החלו לפתות אותי, ואמרו, "האם כל הסבל הזה שווה? אנו נותנים לך את ההזדמנות לעשות כאן מעשה טוב. תגלה לנו את כל מה שאתה יודע. אפילו אם לא תגיד דבר, יש לנו כל העדויות והראיות שאנחנו צריכים כדי להרשיע אותך". כשהבנתי ששדים טורפי-אדם אלה מנסים לגרום לי לבגוד באלוהים ולמכור את אחיי ואחיותיי כדי להרוס את עבודת האל, לא יכולתי יותר להכיל את הזעם שבער בי וצעקתי להם בחזרה, "אם אתם כבר יודעים הכול, אני מניח שאין סיבה לחקור אותי. אפילו אם הייתי יודע הכול, לעולם לא הייתי מספר לכם!" השוטרים הגיבו מיד בזעם, וצרחו, "אם לא תתוודה, נענה אותך למוות! אל תחשוב שתצא מכאן בחיים! אנחנו גורמים לכל הנידונים למוות לדבר – נראה לך שאתה קשוח מהם?" לזאת עניתי, "עכשיו כשאני שבוי בידיכם, אני לא מתכנן לצאת מכאן בחיים!" בלי לומר מילה נוספת, אחד השוטרים הסתער אליי ובעט בי ישר בבטן. זה כאב כל כך עד שהרגשתי שהמעיים שלי נקרעים לשניים. ואז יתר השוטרים זינקו עליי והיכו אותי עד שהתעלפתי שוב... כשהתאוששתי, גיליתי שהם תלו אותי כמו קודם, אך הפעם תלו אותי גבוה יותר. כל גופי היה נפוח ולא יכולתי לדבר, אך הודות להגנת האל, לא הרגשתי כאב כלל. באותו לילה, רוב השוטרים עזבו ועל הארבעה שהופקדו לשמור עליי נפלה תרדמה עמוקה. לפתע, האזיקים שלי נפתחו בדרך נס ונפלתי ברכות על הרצפה. בבת אחת חזרתי לערנות וזכרתי כיצד פטרוס ניצל על ידי מלאך האלוהים בעת שהיה כלוא. השלשלות נשרו מידיו של פטרוס ושער הברזל של תאו נפתח מעצמו. הודות לרוממותו וחסדו הרבים של אלוהים יכולתי לחוות את מעשי הנסים שלו כפי שחווה פטרוס. מייד כרעתי ברך על הרצפה והקדשתי תפילת תודה לאלוהים, באומרי, "אלוהים היקר! תודה לך על הרחמים והדאגה העדינה שלך. תודה על שאתה משגיח עליי ללא הרף. כשחיי היו בסכנה והמוות קרוב, אתה שמרת עלי בסתר. היה זה כוחך העצום שהגן עליי ואפשר לי שוב לחזות במעשיך המופלאים ובריבונותך הכול יכולה. אם לא הייתי חווה כל זאת בעצמי, מעולם לא הייתי מאמין שכל זה אמיתי!" דרך סבלי, חזיתי שוב בישועת האל. התרגשתי עד עמקי נשמתי ונמלאתי בחמימות אינסופית. רציתי לעזוב את המקום הזה, אך הייתי כל כך פצוע עד שלא יכולתי לזוז ולכן פשוט נרדמתי על הרצפה, וישנתי עד שהתעוררתי בבוקר מבעיטות. כשהשוטרים האכזרים הבחינו בי שוכב על הרצפה, הם החלו להתווכח בינם לבין עצמם וניסו לברר מי הוריד אותי מהקיר. כל אחד מארבעת השוטרים שהיו אחראים לשמור עליי במשך הלילה טען שהמפתחות לאזיקים שלי לא היו אצלו. כולם עמדו ובהו באזיקים במבטים אטומים – הם הביטו באזיקים זה אחר זה, אך לא מצאו בהם כל סימן לסדק. הם שאלו אותי איך האזיקים נפתחו ואני עניתי, "הם נפתחו מעצמם!" הם לא האמינו לי, אך בלבי ידעתי: היה זה בזכות כוחו העצום של אלוהים, וזה היה אחד ממעשי הנסים שלו.

לאחר מכן, כשהשוטרים הרעים הבחינו שאני כל כך חלש עד שאני עלול למות בכל רגע, הם לא העיזו לתלות אותי על הקיר שוב, ולכן הם עברו לסוג אחר של עינוי. הם גררו אותי לתוך חדר והכריחו אותי לשבת על כיסא עינויים. ראשי וצווארי קובעו במלחצי מתכת וזרועותיי ורגליי נקשרו כך שלא יכולתי להזיז אף שריר. התפללתי לאלוהים בלבי, ואמרתי, "הו אלוהים! הכול נתון בשליטתך. כבר עברתי כמה מבחנים לחיים ולמוות וכעת אני שוב מפקיד את עצמי בידיך. אני מוכן לשתף פעולה איתך בכך שאשא עדות ואשפיל את השטן". אחרי שסיימתי להתפלל, הרגשתי רגוע, נינוח, ובלי שמץ פחד. באותו רגע, אחד השוטרים הפעיל מתג חשמלי, וכל הזוטרים הביטו בנשימה עצורה לראות כיצד אתחשמל. כאשר לא הגבתי כלל, הם הלכו לבדוק את החיבורים. כשעדיין לא הגבתי, הם רק התבוננו זה בזה בתדהמה, ולא האמינו למראה עיניהם. לבסוף, אחד השוטרים הזוטרים אמר, "אולי אחד החיבורים התנתק בכיסא העינויים". לאחר שאמר זאת, הוא ניגש אלי וברגע שידו נגעה בי, הוא פלט זעקה – הזרם החשמלי העיף אותו מרחק של מטר לאחור והוא נפל לרצפה, מייבב בכאב. כשתריסר השוטרים הכפופים האחרים ראו מה קרה, כולם נבהלו כמעט עד מוות ונמלטו מהחדר. אחד מהם היה נתון בבעתה כה גדולה עד שהחליק והשתטח על הרצפה. אחרי זמן רב, שניים מהזוטרים נכנסו להתיר אותי, רועדים מהפחד להתחשמל בעצמם. בחצי השעה שבה הייתי קשור לכיסא העינויים, לא חשתי אפילו פעם אחת בזרם חשמלי. היה זה כאילו ישבתי על כיסא רגיל. שוב הייתי עד לכוחו הגדול של אלוהים, וחשתי עמוקות את חביבותו וטוב הלב שלו. אפילו אם הייתי מאבד את כל מה שהיה לי, כולל את חיי עצמם, כל עוד אלוהים היה לצדי, היה לי כל מה שצריך.

לאחר מכן, השוטרים הרשעים החזירו אותי לבית המעצר. הייתי מכוסה מכף רגל עד ראש בחתכים, חבורות ופצעים, זרועותיי ורגליי היו נפוחות להחריד – הייתי ממש מותש ולא יכולתי אפילו לעמוד, לשבת או לאכול. הייתי ממש על סף התמוטטות. כאשר יתר הנידונים למוות בתא גילו שלא הלשנתי על אף אחד, הם הביטו בי באור חדש ושיבחו אותי, "אתה הגיבור האמיתי, אנחנו גיבורים מזויפים!" הם אפילו התחרו ביניהם מי ייתן לי אוכל ובגדים ללבוש... כאשר השוטרים הרשעים ראו כיצד אלוהים עבד בתוכי, הם לא העזו יותר לענות אותי ואפילו הסירו ממני את האזיקים והשלשלות. מכאן והלאה, איש לא העז לחקור אותי שוב. למרות זאת, השוטרים עדיין לא ויתרו, וכך, כדי להוציא ממני מידע על הכנסייה, הם ניסו להסית את יתר האסירים שיגרמו לי להיכנע. הם ניסו לדרבן את האסירים האחרים, באומרם, "צריך להכות את אלה שמאמינים באל הכול יכול!" עם זאת, להפתעתם, אחד האסירים שהיה רוצח אמר, "לעולם לא אעשה כדבריכם. לא רק שלא אכה אותו, אף אחד בתא הזה לא יכה אותו! כולנו כאן בגלל שמישהו הלשין עלינו. אם כולם היו נאמנים כמו הבחור הזה, אף אחד מאיתנו לא היה מקבל גזר דין מוות". נידון למוות אחר אמר, "כולנו נעצרנו כי עשינו דברים רעים מאוד, ולכן מגיע לנו לסבול. אבל הבחור הזה מאמין באלוהים ולא עשה שום פשע, ובכל זאת בגלל העינויים שלכם כמעט אי אפשר לזהות אותו!" זה אחר זה, האסירים דיברו נגד העוולות שסבלתי. כשהשוטרים ראו זאת, הם לא רצו שהמצב ייצא משליטה ולכן לא אמרו דבר נוסף, ורק גררו את עצמם משם חפויי ראש. באותו הרגע חשבתי על פסוק מהתנ"ך: "פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהוָ֑ה עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ" (משלי כ"א 1). כשהייתי עד לדרך שבה אלוהים הניע את האסירים האחרים לבוא לעזרתי, האמנתי בעומק לבי שהכול היה מעשיו של אלוהים, ואמונתי בו התחזקה אף יותר!

כאשר אסטרטגיה אחת לא עבדה, השוטרים הרשעים האלה רקמו מזימה חדשה. הפעם, הם פקדו על מנהל בית המעצר לתת לי את העבודה המפרכת ביותר שיש: נצטוויתי להכין שני גלילים של כסף-נייר בכל יום (כסף-נייר הוא חלק ממסורת סינית שבה אנשים שורפים כסף שניתן כמנחה לאבותיהם המנוחים. גליל אחד של כסף-נייר עשוי מ-1,600 דפים של נייר אלומיניום ו-1,600 דפים של נייר דליק המודבקים אלה לאלה). עומס העבודה שלי היה כפול מזה של האסירים האחרים, ובאותו זמן זרועותיי ורגליי חשו כאב כה בלתי נסבל עד שבקושי יכולתי להרים דבר-מה או לאחוז בו. כך שגם אם הייתי עובד כל הלילה, לא היה לי סיכוי לעמוד במכסה שלי. השוטרים ניצלו את חוסר היכולת שלי להשלים את העבודה כתירוץ לתת לי עונשים גופניים בדרכים שונות. הם הכריחו אותי להתקלח במים קרים כשהטמפרטורה בחוץ הייתה מינוס 20 מעלות; הם הכריחו אותי לעבוד עד מאוחר בלילה או לשמור, וכתוצאה מכך לא הצלחתי לישון יותר משלוש שעות בלילה. אם לא הייתי מצליח להשלים את עבודתי כמה ימים ברצף, הם היו מקבצים את כל האסירים בתא שלי, מוציאים אותנו החוצה, מקיפים אותנו עם הרובים בידיהם ומכריחים אותנו לכרוע על הקרקע עם הידיים מאחורי ראשינו. אם מישהו לא היה מצליח להישאר בתנוחה הזו, הם היו מחשמלים אותו עם אלה מחשמלת. השוטרים הרשעים האלה השתמשו בכל שיטה שעמדה לרשותם כדי לגרום לאסירים האחרים לשנוא אותי ולהתעלל בי. לנוכח המצב הזה, כל שיכולתי לעשות היה לפנות לאלוהים בתפילה: "אלוהים היקר, אני יודע שהשוטרים המרושעים האלה מתגרים באסירים האחרים כדי לגרום להם לשנוא אותי ולענות אותי כדי שאבגוד בך. זוהי מלחמה רוחנית! הו, אלוהים! לא משנה איך האסירים האחרים מתייחסים אלי, אני מוכן להישמע לתזמורים ולסידורים שלך ואני מתפלל שתעניק לי את הנחישות לשאת את הסבל הזה. הלוואי שאשא עדות למענך!" לאחר מכן, הייתי שוב עד למעשי האל. לא רק שהנידונים למוות האלה לא שנאו אותי, הם אפילו ארגנו שביתה למעני ודרשו מהשוטרים להפחית בחצי את עומס העבודה שלי. לבסוף, למשטרה לא הייתה ברירה אלא להיעתר לדרישות האסירים.

אף שהשוטרים נאלצו להפחית את עומס העבודה שלי בחצי, הם עדיין יכלו לשלוף כמה טריקים נוספים מהשרוול. כמה ימים לאחר מכן, הגיע לתא "אסיר" חדש. הוא היה חביב מאוד כלפיי, והוא קנה לי כל מה שהייתי צריך; הוא השיג לי אוכל, שאל לשלומי וכן שאל מדוע נעצרתי. בהתחלה, לא חשדתי בשום דבר וסיפרתי לו שאני מאמין באלוהים ושנעצרתי משום שהדפסתי חומרי דת. הוא כל הזמן שאל אותי על הפרטים של פרויקט הדפסת הספרים, וכשהבחנתי איך ניסה ללחוץ אותי עם השאלות שלו, התחלתי לחוש אי נוחות והתפללתי לאלוהים: "אלי היקר, כל בני האדם, החפצים והמצבים שסובבים אותנו קיימים רק ברשותך. אם אדם זה הוא מודיע בשירות המשטרה, אני מתפלל שתגלה לי את זהותו האמיתית". אחרי שגמרתי להתפלל, נשארתי רגוע בפני אלוהים וקטע מדבריו עלה במוחי: "הישארו שקטים בפניי וחיו לפי דברי, וכך בהחלט תישארו ערניים ותשתמשו ביכולת ההבחנה שברוח. כשהשטן יגיע, תוכלו להישמר מפניו מיד, וכן לחוש בבואו – אתם תחושו חוסר נוחות של ממש ברוחכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 19). הרהרתי שוב ושוב בשאלות שאותו "אסיר חדש" לכאורה שאל אותי, והבנתי שהן כולן עסקו בדיוק במה שהמשטרה רצתה לדלות ממני. באותו רגע, היה זה כאילו התעוררתי מחלום: זו הייתה עוד אחת ממזימות השוטרים הרשעים, ואדם זה היה מודיע משטרתי. "האסיר" הבחין שלפתע השתתקתי ושאל אותי אם אני מרגיש בסדר. אמרתי לו שאני מרגיש בסדר גמור ואז, באופן נוקשה וגלוי, אמרתי לו, "תרשה לי פשוט לחסוך לך את הטרחה ולומר לך שאתה מבזבז את זמנך. אפילו אם הייתי יודע הכול, לא הייתי מגלה לך!" האסירים האחרים היללו את התנהגותי, ואמרו, "כולנו יכולים ללמוד מכם המאמינים. יש לכם חוט שדרה אמיתי!" המודיע לא הצליח לחשוב על שום דבר לומר בתשובה, ויומיים לאחר מכן הוא חמק ונעלם.

שרדתי בבית המעצר הזה שנה ושמונה חודשים. אף שאותם בריוני משטרה חשבו על כל דרך אפשרית למרר את חיי, אלוהים הניע את הנידונים למוות לדאוג לי. האסיר הראשי הועבר בשלב מסוים למקום אחר, והאסירים בחרו בי להיות האסיר הראשי החדש. בכל פעם שאחד האסירים נתקל בבעיה, עשיתי ככל יכולתי לעזור לו. אמרתי להם, "אני אחד ממאמיני האל. אלוהים דורש שנחיה באנושיות. על אף שאנו כלואים, כל עוד אנו חיים אנו חייבים לחיות עם מראית עין של אנושיות". אחרי שאמרתי את הדברים האלה, הנידונים למוות הפסיקו להתעמר באסירים חדשים. השם "תא מספר 7" פעם הטיל פחד בליבם של האסירים, אבל במשמרת שלי הוא נהפך לתא מתורבת. כל האסירים אמרו, "האנשים האלה מכנסיית האל הכול יכול הם חבורה טובה. אם אי פעם ניחלץ מכאן, בהחלט נשים את מבטחנו באל הכול יכול!" החוויה שלי בבית המעצר הזכירה לי את הסיפור של יוסף. בעת המאסר של יוסף במצרים, אלוהים היה איתו. אלוהים העניק לו חסד והכול הלך חלק מאוד עבור יוסף. במהלך התקופה הזו, כל שעשיתי היה להתנהג בהתאם לדרישות האל ולהישמע לתזמוריו ולסידוריו. אלוהים, אפוא, היה איתי והוא אפשר לי לחמוק מאסון בכל תפנית. הודיתי לאלוהים מעומק לבי על החסד שהוא שפע עלי!

אחרי כן, הממשלה הסינית הקומוניסטית רקחה האשמות כוזבות ללא בדל של ראיה וגזרה עליי מאסר לתקופה קבועה של שלוש שנים. היא שחררה אותי לבסוף רק ב-2009. אחרי שהשתחררתי מהכלא, המשטרה המקומית השגיחה עליי באדיקות ודרשה שאסוּר לפקודתה בכל עת. כל תנועה שלי הייתה תחת פיקוח של הממשלה הסינית הקומוניסטית ולא היה לי חופש אישי בכלל. אולצתי להימלט מעיר מגוריי ולמלא את חובותיי במקום אחר. יתרה מכך, מאחר שהייתי אחד ממאמיני האל, הממשלה הסינית הקומוניסטית סירבה לטפל בתעודות הרישום של בני משפחתי (עד היום הזה, תעודות הרישום של שני בניי עדיין נמצאות בטיפול). דבר זה הבהיר לי אף יותר שהחיים תחת שלטון הממשלה הסינית הקומוניסטית הם גיהינום עלי אדמות. לעולם ועד לא אשכח את העינוי האכזרי שסבלתי מידי הממשלה הסינית הקומוניסטית. אני מתעב אותה בכל ישותי ואעדיף למות מאשר להיות מוחזק בשבי על ידה. אני מתכחש לה לחלוטין!

חוויה זו העניקה לי הבנה עמוקה הרבה יותר של אלוהים. הייתי עד לכול-יכולתו ולחוכמתו ולמהות טובו. הבנתי גם שלא משנה עד כמה רודפת הממשלה הסינית הקומוניסטית השטנית את אנשיו הנבחרים של אלוהים, היא אינה יותר מאשר כלי שרת וניגוד לעבודת האל. הממשלה הסינית הקומוניסטית הינה האויב המובס של אלוהים ותמיד תהיה כזה. ההגנה המופלאה של אלוהים הצילה אותי כל כך הרבה פעמים בעתות ייאוש, ואפשרה לי להשתחרר מלפיתתם של טופרי השטן ולזכות מחדש בחיים על סף מוות; כל כך הרבה פעמים, דברי אלוהים ניחמו והחיו אותי, נהפכו לגיבוי ולתמיכה שלי כשהייתי בשיא החולשה ובשפל התקווה, ואפשרו לי להתעלות מעל הבשר ולחלץ את עצמי מאחיזת המוות; וכל כך הרבה פעמים, כשהייתי כבר בנשימתי האחרונה, כוח החיים של אלוהים הקים אותי ונתן לי את החוזק להמשיך לחיות. בדיוק כפי שדברי האל אומרים,: "כוח החיים של אלוהים גובר על כל עוצמה. יתרה מזאת, הוא עולה על כל עוצמה. חייו נצחיים, עוצמתו אדירה, ואף יציר נברא או כוח אויב לא יכול להתגבר בקלות על כוח החיים שלו. כוח החיים של אלוהים קיים ומקרין את אורו הבהיר, ללא קשר לזמן או למקום. חייו של אלוהים לעולם לא משתנים, גם נוכח התהפוכות שבשמיים ובארץ. הכל חולף אך חיי אלוהים נותרים, מפני שאלוהים הוא מקור קיומם ושורש קיומם של כל הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, רק המשיח של אחרית הימים יכול להעניק לאדם את דרך חיי הנצח). התהילה לאל האמיתי הכול יכול!