החובה שלי בכנסייה בשנת 2018 הייתה תרגום מסמכים, עבודה שעשיתי עם האחות ז'אנג והאחות ליו. הסתדרנו מצוין. במהלך מפגש, שיתפנו לגבי זיהוי של מנהיג כוזב. זאת הייתה חוות הדעת של האחות ליו לגבי המנהיג הכוזב: "הוא מחליף בין אנשים בלי שום עקרונות. הוא העביר את האחות ז'אנג מהצוות אבל השאיר אחות אחרת, שאיננה כה קשובה או חרוצה במילוי חובתה." כשמנהיגה אחרת הקריאה את הדברים האלה לאחים ולאחיות הפנים שלי האדימו מיד. הרגשתי שדבריה של האחות ליו היו קשים במיוחד. הכרחתי את עצמי לשמור על קור רוח, אבל בתוך תוכי הייתי מאוד נסערת. בגלל שהיינו רק שלוש בצוות, הייתי בטוחה שהיא דיברה עלי. הרגשתי שכולם יחשבו שאני לא קשובה או חרוצה במילוי חובתי. כיצד אוכל להמשיך ללכת בראש מורם? מאותו הרגע ואילך חשתי טינה ותרעומת כלפי האחות ליו והיחסים בינינו הפכו יותר ויותר מרוחקים.

לא עבר זמן רב, והיא נבחרה למנהיגת הצוות שלנו. היא היתה מאוד מצפונית, ובדקה בקפדנות כל דבר שתרגמתי. בהתחלה שמרתי על גישה חיובית, אבל אחרי זמן מה התחלתי להרגיש התנגדות כלפיה. הרגשתי שביצעתי את חובתי במשך תקופה משמעותית, אבל שהיא עדיין לא סמכה עלי, כאילו שהכישורים שלי היו לקויים. היא גם הציעה לי הצעות מדי פעם, אז הרגשתי כאילו היא מביטה בי מגבוה ומקשה על העניינים. מה שממש לא יכולתי לסבול היה שכאשר דיברנו על העבודה שלנו, היא תמיד העלתה את החסרונות שלי בפני האדם האחראי. חשבתי, "את לא פשוט מנסה לגרום לי להיראות רע מולו?" התרעומת שלי כלפיה גדלה וגדלה, כמו גם הטינה שחשתי אליה. בעבודה המשותפת שלנו לאחר מכן, פשוט לא יכולתי לסבול אותה והיא הרגיזה אותי. לא אהבתי שהיא בדקה את העבודה שלי ועיוויתי את הפנים בכל פעם שהיא נתנה לי עצות. לפעמים הייתי חושבת איך אוכל לגרום לה להיראות רע ולהקטין אותה. לא רציתי לעזור לה כשהבחנתי בבעיות במילוי החובה שלה, ובמקום זה כיבדתי אותה פחות ואפילו קיוויתי שהיא תגיע למבוי סתום במילוי חובתה כדי ללמד אותה לקח. פעם אחת, האחות ליו פתחה את ליבה במפגש, ואמרה שהיא מרגישה חנוקה על-ידי במהלך העבודה המשותפת שלנו, שאני חמת-מזג מדי ושהיא לא יודעת איך לעבוד איתי. המזג שלי התלהט ברגע שהיא אמרה את זה. חשבתי, "את לא פשוט מנסה לחשוף אותי לאחרים במסווה של גילוי לב? עכשיו כשכולם יודעים שהמזג שלי מחניק מבחינתך, מה הם יחשבו עלי?" כעסתי יותר ויותר ככל שחשבתי על זה. הרגשתי שהיא מנסה לגרום לי להיראות רע. פיתחתי דעה שלילית עליה וישבתי שם שותקת בפנים חמוצות עד לסוף המפגש. לאחר מכן, האחות ליו הבחינה שנראיתי קצת עצבנית, אז היא ניגשה ואמרה לי בשקט, "את נראית נסערת, ולא אמרת כלום בזמן המפגש. אם משהו מטריד אותך, אני אשמח לדבר על זה. את גם יכולה ליידע אותי על חסרונות שאולי יש לי." אבל לא יכולתי לסבול אותה והרגשתי כלפיה רק סלידה. חשבתי, "את באמת צריכה לשאול? מי ישמח לשמוע אותך 'נפתחת' בצורה כזאת?" ואז היא התיישבה ממש לידי. העפתי בה מבט, מלא בוז, ופשוט לא יכולתי לשלוט בכעס שלי כשחשבתי על איך שהשמיצה אותי בפני כולם. הרשיתי לעצמי לומר לה הכול על המגרעות שלה ועל השחיתות שהפגינה, ואמרתי שחסרה לה חכמה, ושהיא בכוונה גורמת לאחרים להיראות רע, וחונקת אנשים, ושהיא מאוד יהירה. דיברתי עוד ועוד. השצף שלי נרגע כשראיתי שהיא נראית מדוכאת וראשה נהיה שפוף. הוצאתי החוצה את כל הכעס שהיה אצור בי. ואז האחות ליו אמרה לי, "לא עלה בדעתי שהכאבתי לך כל כך. אני מאוד מתנצלת." הרגשתי צביטה של אשמה כשראיתי אותה פונה ממני ומוחה את דמעותיה בסתר. האם הגזמתי? האם דבריי יכניסו אותה למצב שלילי? אבל אז חשבתי, "בסך הכל הייתי כנה. אמרתי את הדברים האלה כדי שהיא תוכל להכיר את עצמה." ועם המחשבה הזו, האשמה שלי פשוט התאיידה. מכאן ואילך, האחות ליו חשה כבולה אף יותר בגללי, ושוב לא העזה לבדוק את העבודה שלי, וכמובן שלא להציע הצעות לשיפור.

מספר ימים מאוחר יותר, מנהיגת הכנסייה שלנו ביקשה מכולם לכתוב חוות דעת על מנהיגי הצוותים שלנו כדי שהיא תוכל להעריך את היעילות שלהם בהתאם לעקרונות. בסתר ליבי התענגתי לשמוע את זה. הייתי להוטה לחשוף את כל השחיתות שגילתה האחות ליו כדי שכולם יוכלו לדעת מה היא באמת, ויחשיבו אותה פחות. הרגשתי אי נוחות קלה והבנתי שהמחשבה שלי הייתה שגויה, כי אני צריכה להיות הוגנת ואובייקטיבית, ולקבל על עצמי את הבחינה של האל. התכוונתי להיות הוגנת ואובייקטיבית בהערכה שלי, אבל כשחשבתי כיצד האחות ליו תמיד מעמידה אותי במצבים קשים פשוט הוצפתי כעס. שפכתי את כל הדעות השליליות שלי עליה לתוך חוות הדעת הזו בתקווה שהמנהיגה שלנו תטפל בה בחומרה או אפילו תעביר אותה. חשבתי שאהיה מרוצה כל עוד היא לא תהיה בצוות שלי. האחות ליו פוטרה תוך זמן קצר. החדשות האלה הותירו אותי עם תחושה לא נוחה. חשבתי, "האם זה קשור באיזה שהוא אופן לדברים שכתבתי? אני בסך הכול כתבתי על חלק מהשחיתות שלה, אבל זה לא אמור היה לגרום לפיטורים שלה, נכון?" ראיתי שהאחות ליו היתה במצב שלילי לאחר מכן, וחשתי תחושה עמומה של אשמה. לא היתה לי שום אנרגיה למילוי החובה שלי.

דיברתי עם המנהיגה על המצב שלי יומיים מאוחר יותר, והיא אמרה לי שהאחות ליו פוטרה בעיקר בגלל האיכות המוגבלת שלה ושהיא לא הייתה בנויה לתפקד כמנהיגת צוות. לא היה לזה שום קשר לחוות הדעת שכתבתי עליה. אבל היא כן אמרה שהייתי בלתי מתפשרת בעניין המגרעות של האחות ושאני לא מסוגלת לנהוג באנשים בהגינות, שהייתי נקמנית ובעלת טבע זדוני. הלב שלי צנח כששמעתי את זה. האם "נקמני" ו"בעל טבע זדוני" הם לא דברים שאנחנו אומרים על אנשים רשעים? במשך כמה ימים נתקפתי בגלים של מצוקה בכל פעם שחשבתי על הדברים שאמרה. תמהתי אם אכן הייתי אדם זדוני. באתי לפני האל בתפילה מתוך הכאב שלי: "אלוהים, האחות הזו אמרה שיש לי טבע זדוני, אבל אני לא רואה את זה. בבקשה הנחה אותי כך שאוכל להכיר את עצמי."

לאחר התפילה, קראתי את הפסקה הבאה מדברי האל: "האם אתם מסוגלים לחשוב על דרכים שונות להעניש אנשים משום שהם אינם לטעמכם או משום שהם לא מסתדרים איתכם? האם עשיתם אי פעם דבר כזה? כמה מתוך זה עשיתם? האם לא זלזלתם תמיד באנשים תמיד בעקיפין, השמעתם הערות פוגעות והייתם סרקסטיים כלפיהם? (כן.) באילו מצבים הייתם כשעשיתם דברים כאלה? באותה עת, פרקתם את שעל לבכם והרגשתם מאושרים. ידכם הייתה על העליונה. אבל אחר כך חשבתם לעצמכם, 'עשיתי דבר בזוי כל כך. אינני ירא אלוהים, והתייחסתי לאדם ההוא בצורה לא הוגנת כל כך'. האם חשתם אשמה עמוק בתוככם? (כן.) למרות שאינכם יראי אלוהים, יש לכם לפחות מעט מצפון. לפיכך, האם אתם עדיין מסוגלים לשוב ולעשות דבר כזה בעתיד? האם אתה מסוגל לשקול לתקוף אנשים ולרצות לנקום בהם, להקשות עליהם ולהראות להם מי הבוס, בכל פעם שאתה בז להם ואינך מסתדר איתם או בכל פעם שהם לא נשמעים לך או מקשיבים לך? האם תאמר, 'אם לא תעשה את מה שאני רוצה, אמצא הזדמנות להעניש אותך מבלי שאיש יידע על כך. איש לא יגלה זאת, אבל אני אגרום לך להישמע לי. אני אראה לך את הכוח שלי. אחרי זה, אף אחד לא יעז להתעסק איתי!' אמרו לי: איזו מין אנושיות יש לאדם שעושה דבר כזה? במונחים של האנושיות שלו, הוא זדוני. בהשוואה לאמת, הוא אינו ירא אלוהים" ("חמשת התנאים שאנשים ממלאים לפני שהם עולים על דרך הישר לאמונה באלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הייתי הרוסה אחרי שקראתי את דברי האל על שיפוט. הם גילו את מצבי במדויק. במחשבה לאחור, האחות ליו ואני עבדנו טוב מאוד ביחד בהתחלה. פיתחתי בעיה איתה כאשר חוות הדעת שנתנה על מישהו אחר נגעה בי ופגעה בגאווה שלי בפני אנשים אחרים. היא התחילה להעלות לשיחה את הפגמים שלי אחרי שהפכה למנהיגת צוות. הרגשתי מושפלת ושהעמידו אותי במצב קשה. היא התחילה לעצבן אותי ממש ורציתי להגחיך אותה. כשהיא דיברה בפתיחות על המצב שלה וביקשה למצוא פתרון, חשבתי שהיא רק חושפת את החסרונות שלי ומביישת אותי, ופוגעת בתדמית שלי בעיני האחים והאחיות. הדעה השלילית שלי עליה גדלה והעצמתי את הבעיות שלה כדי לחשוף אותה, פעלתי מתוך זדון והצגתי אותה כאדם שלילי. השתמשתי בחוות הדעת שלי עליה כהזדמנות לנקמה. כתבתי על כל החסרונות שלה ועל השחיתות שהבחנתי שיש בה מבלי להזכיר כלל את כל נקודות החוזק שלה. רציתי רק לתת למנהיגה תמונה ברורה של האחות, בתקווה שתוציא אותה החוצה מהצוות. כשחשבתי אחר כך על האופן שבו פעלתי היתה לי תחושה מאוד לא נוחה. טיפחתי תחושת מרמור רק מכיוון שדבריה של האחות ליו נגעו בי ובמעמד שלי, אז נקטתי עמדה עוינת כלפיה. עשיתי ככל שהתחשק לי. הבנתי שלא היתה בי שום יראת כבוד לאל ושאכן היה לי אופי מרושע! נהגתי לחשוב שאני מסתדרת היטב עם האחים והאחיות ושהייתי להוטה לעזור לכל מי שנתקל בקשיים. חשבתי שהייתי אדם טוב בגלל שעשיתי כמה דברים טובים. כעת אני מבינה שזה היה כך רק בגלל שאף אחד לא פגע באינטרסים האישיים שלי. הטבע השטני שלי הופיע במלוא העוצמה כאשר היה מדובר באינטרסים שלי. לא יכולתי אלא לתקוף בחזרה ולהשיג נקמה. הבנתי שאם לא איישב את נטיית האופי הזו, אוכל לעשות מעשה רע בכל רגע. זה היה כל כך מסוכן!

הרהרתי על עצמי לאחר מכן. אם הייתי מסוגלת לכזה רוע, אילו מחשבות שלטו בי? קראתי את דברי האל הבאים: "המקור להתנגדותו של האדם ולהתמרדותו נגד אלוהים הוא השחתתו על ידי השטן. משום ההשחתה בידי השטן, מצפונו של האדם נעשה אדיש. מסיבה זו הוא בלתי מוסרי, מחשבותיו מנוונות, ויש לו השקפה מחשבתית נחשלת. לפני שהשטן השחית אותו, האדם הלך באופן טבעי בעקבות אלוהים ושמע לדבריו לאחר ששמע אותם. היו לו היגיון ומצפון יציבים באופן טבעי, והייתה לו אנושיות רגילה. אחרי שהשטן השחית אותו, ההיגיון, המצפון והאנושיות המקוריים של האדם הלכו ונעשו קהים והשטן פגם בהם. כך הוא איבד את צייתנותו ואת אהבת אלוהים שלו. ההיגיון של האדם נעשה לקוי, טבעו נעשה זהה לטבע של חיה והתמרדותו באלוהים נעשתה תכופה וחמורה יותר. אולם האדם עדיין לא יודע זאת ולא מכיר בכך, והוא רק מתנגד ומורד בעיוורון. טבעו של האדם מתגלה כביטוי של ההיגיון, התובנה והמצפון שלו, מכיוון שההיגיון והתובנה שלו רעועים ומצפונו נעשה קהה ביותר, טבעו מתמרד באלוהים" ("מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים" ב'הדבר מופיע בבשר'). "אנשים חושבים בצורה כזו: 'אם אתה לא תהיה חביב, אני לא אהיה הוגן! אם תהיה גס רוח כלפיי, גם אני אהיה גס רוח כלפיך! אם אינך מתייחס אליי בכבוד, מדוע שאתייחס אליך בכבוד?' איזו מין חשיבה זו? האין זו דרך חשיבה נקמנית? מנקודת מבטו של אדם רגיל, זו השקפה מעשית, הלא כן? 'עין תחת עין ושן תחת שן'. 'תאכל את הדייסה שבישלת' – בקרב כופרים, כל אלה הן טענות הגיוניות שתואמות לחלוטין תפיסות אנושיות. עם זאת, כאדם שמאמין באלוהים – כאדם שמבקש להבין את האמת ומחפש שינוי בטבעו – האם היית אומר שדברים כאלה נכונים או שגויים? מה עליך לעשות כדילהבחין בהם? מהיכן דברים כאלה נובעים? הם נובעים מאופיו הזדוני של השטן. הם מכילים ארס והם מכילים את פניו האמיתיים של השטן, על כל הזדון והכיעור שלהם. הם מכילים את המהות של האופי הזה. מה טיבם של נקודות המבט, המחשבות, הביטויים, הדיבור ואפילו המעשים המכילים את המהות של אופי זה? האין הם משתייכים לשטן? האם היבטים אלה של השטן עולים בקנה אחד עם אנושיות? האם הם עולים בקנה אחד עם האמת או עם מציאות האמת? האם הם המעשים שחסידי האל צריכים לעשות והמחשבות ונקודות המבט שצריכות להיות להם? (לא.)" ('שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). הבנתי, שאנשים הם כה מושחתים ורעים אך ורק בגלל ההשחתה של השטן. באמצעות השכלה פורמלית והשפעות חברתיות, שטן, השד, מספיג אותנו בכל הרעלים שלו, כמו למשל "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון," "לא נתקיף אלא אם נותקף; אם נותקף, אין ספק שנצא להתקפת נגד," "תאכל מה שבישלת," וגם "אדם מכובד יכול לנקום גם אחרי זמן רב." אנשים מאמצים לעצמם את הדברים הללו כחוקי הישרדות בלי להבין כלל שהם עושים זאת. הם נעשים יהירים יותר, ערמומיים, אנוכיים וזדוניים כל הזמן. אנשים לא דואגים לזולת או סלחניים באמת ובתמים, ואין אהבה ממשית. הם רק נעלבים ושומרים מרחק מהזולת כשמשהו נוגע באינטרסים האישיים שלהם. הם אפילו עלולים לעשות לעצמם אויבים או לנקום. אנשים נעשים קרים יותר ומרוחקים ומאבדים כל תחושה של אנושיות נורמלית. הייתי ספוגה באופן המחשבה הזה מאז שהייתי קטנה. חייתי על פי הדברים הללו. כשמישהו אחר נגע באינטרסים שלי, לא יכולתי אלא לשנוא אותם ולנקום בהם. בזמן שהייתי עם האחות ליו, היא אמרה ועשתה דברים שפגעו באינטרסים שלי, אז נהייתי כעוסה וקפצתי על ההזדמנות להחזיר לה כגמולה. רציתי שהיא תראה ממה אני עשויה כדי שלא תעז לפגוע בי שוב. אפילו רציתי לגרום לסילוקה. במה הייתה ההתנהגות שלי שונה מזו של אותם צוררי משיח ואנשים רעים שהכנסייה גירשה מתוכה? האנשים הללו רצו רק לקבל אישור ושבחים מהאחרים אבל לא יכלו לשאת שום מילים כנות שחשפו את השחיתות שלהם. הם תוקפים כל אחד שאמר או עשה משהו שפגע בהם. עם כל הרוע שלהם, הם פגעו בטבעו של האל, הם הכעיסו אחרים, ולבסוף נבעטו אל מחוץ לכנסיה. הם איבדו את ההזדמנות שלהם לגאולה באופן סופי. ואני השתלחתי באחות ליו רק מכיוון שהמילים שלה פגעו בגאווה שלי. לא עשיתי דבר חוץ מלהכאיב לה. עשיתי מעשה רוע! ראיתי איזו אנושיות איומה היתה לי, שהיה לי את אותם האופי הרע והמהות של צורר משיח, של עושה רעות, ושזה היה מגעיל בעיני האלוהים. אם לא הייתי מכה על חטא תיכף ומיד, הייתי פשוט שוקעת לתוך רוע ונענשת על ידי אלוהים בדיוק כמו צורר משיח, עושה רעות! זה הפחיד אותי יותר ויותר ככל שחשבתי על כך. באתי לפני אלוהים בתפילה: "אלוהים, אני כל כך חסרת אנושיות. חייתי באופיי המושחת והשתלחתי באחותי. אין לי צלם אנוש כלל וכלל. אלמלא יצרת את המצב הזה לטפל בי, לעולם לא הייתי בודקת את עצמי. הייתי ממשיכה לעשות רע ולהכאיב לה. אלוהים, אני מבקשת להכות על חטא. אני לא רוצה לחיות יותר על פי הרעלים של השטן. בבקשה הנחה אותי להיות אדם מצפוני, הגיוני ובעל אנושיות."

לאחר מכן, קראתי את דברי האל הבאים: "אהבה ושנאה הם דברים שצריכים להתקיים באנושיות רגילה, אולם עליך להבחין בבירור בין מה שאתה אוהב לבין מה שאתה שונא. בלבך עליך לאהוב את אלוהים, לאהוב את האמת, לאהוב דברים חיוביים ולאהוב את אחיך ואחיותיך. מאידך, עליך לשנוא את השטן השד, לשנוא דברים שליליים, לשנוא את צוררי המשיח ולשנוא אנשים רשעים. אם יש בך שנאה כלפי אחיך ואחיותיך, אזי תהיה לך נטייה לדכא אותם ולנקום בהם. זה יהיה מפחיד מאוד. לאנשים אחדים יש פשוט מחשבות ורעיונות מרושעים, אולם הם לעולם לא יעשו מעשה מרושע. אם הם יכולם להסתדר עם מישהו, הם יעשו זאת, ואם אינם יכולים, הם יתרחקו ממנו והדבר לא ישפיע כלל על חובותיהם או על היחסים הבין-אישיים הרגילים שלהם, מכיוון שאלוהים מצוי בלבם והם יראים אותו. הם אינם רוצים להעליב את אלוהים וחוששים לעשות זאת. למרות שאנשים אלה עשויים להחזיק בדעות מסוימות לגבי מישהו, הם לעולם לא יוציאו לפועל את המחשבות האלה או אפילו ישמיעו מילה אחת שאינה במקומה, משום שהם אינם רוצים להעליב את אלוהים. איזה סוג של התנהגות זה? זוהי דוגמה להתנהלות ולעיסוק בדברים מתוך עקרונות וללא משוא פנים. ייתכן שאינך תואם לאישיותו של מישהו וייתכן שאינך אוהב אותו, אך כאשר אתם עובדים יחד, אתה נשאר חסר פניות ואינך מביע את התסכול שלך בעת מילוי חובתך, אינך מקריב את חובתך או פורק את התסכול שלך על האינטרסים של משפחת האל. אתה מסוגל לפעול על פי עקרונות. במובן זה, אתה ניחן ביראת אל בסיסית. אם אתה ניחן במעט יותר מכך, אזי כאשר אתה רואה שלמישהו מגרעות או חולשות כלשהן – גם אם הוא העליב אותך או הזיק לאינטרסים שלך – עדיין הנך מסוגל לעזור לו. פירושו שיש בך אהבה. משמעו שאתה ניחן באנושיות, במציאות האמת וביראת אל" ("חמשת התנאים שאנשים ממלאים לפני שהם עולים על דרך הישר לאמונה באלוהים" ב'שיחותיו של המשיח של אחרית הימים'). ראיתי מדברי האל שאלה אשר יראים את אלוהים יכולים לנהוג באחרים על פי עקרונות האמת. ייתכן שיש להם לפעמים כמה דעות שליליות על האחים והאחיות, אבל הם אינם עקשניים ביחסיהם והם לא עושים דבר שיפגע באלוהים או יכאיב לאחרים. אנשים שאינם יראים את אלוהים עושים כל מה שליבם האכזרי מתאווה, וזו עשיית רוע שמגונה על ידי האל. האחות ליו היתה ישירה למדי, אבל הדברים שאמרה עלי היו כנים. מטרתם לא היתה לפגוע בי. היא גם התייחסה ברצינות ובאחריות לתפקיד שלה ומרבית ההצעות שלה היו מועילות לעבודה שלנו. לא הייתי צריכה להקשות עליה באופן מכוון. נפתחתי בפניה בנוגע לשחיתות שלי והתנצלתי. האחות ליו אמרה שאין לזה חשיבות מבחינתה, ושיתפה איתי אמיתות כדי לעזור לי. הרגשתי אשמה ושנאתי את עצמי אף יותר. לא רציתי לחיות יותר על פי הנטייה המושחתת שלי. לאחר מכן, בכל פעם שהאחות ליו נתנה לי הצעות או כשמשהו שאמרה או עשתה פגע בגאווה שלי, הייתי מסוגלת להתמודד עם זה באופן הולם ולהתמקד בחיפוש האמת ובבחינה עצמית. יכולנו שוב לעבוד היטב ביחד. זאת היתה הקלה גדולה עבורי. אני מוקירה תודה לשיפוט של האל, ששינה אותי במעט באופן הזה.